שיעור ערב 10.10.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 238, מאמר "בהבראם - באברהם"

בְהִבָּראם - באברהם

.45" ברא היא מילה סתומה המורה, שהמפתח סוגר ואינו פותח. ובעוד שהמפתח סוגר במילה ברא, לא היה העולם, ולא התקיים, ותוהו היה מחפה על הכול. וכשתוהו זה שלט, לא היה העולם, ולא התקיים.

.46 ומתי פָתח המפתח ההוא את השערים, והוכן לשימוש ולעשות תולָדות? כשבא אברהם, חסד, כמ"ש, אלה תולְדות השמיים והארץ בְהִבָּראם. אל תקרא בהבראם, אלא באברהם. ואז, מה שהיה סתום הכול במילה ברא, חזרו האותיות, הכלים, לשימוש ונפתחו לשמוע, ויצא העמוד העושה תולדות, אבֶר יסוד קדוש, שהעולם עומד עליו. כי, ברא, אותיות אב"ר.

ומתי פתח המפתח ההוא את השערים, והוכן לשימוש ולעשות תולדות? יש בשאלה הזו ג' דברים:

א. פותח את השערים, הוא ירידת ה"ת מנ"ע לפה, שאז נפתחו מ"ט שערים במוחין דחכמה.

ב. והוכן לשימוש, בהתלבשות החכמה באור חסדים, שמטרם התלבשות אור החכמה באור דחסדים, לא יוכלו האח"פ לקבל המוחין דחכמה, אע"פ שכבר התחברו בגו"ע למדרגה אחת. כי בלי לבוש דחסדים, מ"י לא מאיר באל"ה, ואל"ה עוד סתום בשם. ונבחן שעוד המוחין לא הזדמנו לשימוש בתחתון.

ג. ולעשות תולָדות, פירושו הולדת נשמות. כי אחר שז"א מקבל המוחין האלו בשלמות, הוא מזדווג בנוקבא ומוליד נשמות הצדיקים.

ומשיב, כשבא אברהם. מה שהיה סתום הכול במילה ברא, חזרו האותיות לשימוש. אברהם, חסד דז"א דגדלות, שאז נעשה החסד חכמה. ומטרם שבא אברהם, היה הכול סתום במילה ברא, ושלט תוהו על העולם, זו"ן, ולא היה לזו"ן אז לא חסדים ולא חכמה.

וכשבא אברהם, אור החסד המושפע בז"א, הנה אז נפתחו השערים בשפע החכמה. כי ה"ת ירדה מעיניים לפה, וישסו"ת התחברו עם או"א למדרגה אחת, ונמשכו לישסו"ת ג"ר דאורות, אור החכמה.

וכיוון שכבר היה לז"א אור חסדים מאברהם, התלבש אור חכמה באור חסדים. ואז התחברו אותיות אל"ה במ"י, ונשלם שם אלקים, והמוחין התלבשו בז"א. ע"כ נאמר, כשבא אברהם, חזרו האותיות לשימוש, שנמשכו מוחין דחכמה בתוך החסדים, והתלבשו בז"א, ויצא העמוד העושה תולדות.

כי אז ירדה ה"ת מנ"ע דז"א לפה, והשיג גם הוא בינה. וז"א ונוקבא, שהיו חסרים לו, שנקראים אצלו נה"י חדשים, עם יסוד דגדלות, הנקרא אבר יסוד קדוש, שהעולם עומד עליו, כי דרך אבר זה הוא משפיע לנוקבא, הנקראת עולם תחתון, ומוליד נשמות הצדיקים." אור החסדים שבא לתקן את הכלים זה זו"ן, זו"ן נקרא "עולם", אז אור החסדים שבא לתקן את הכלים דזו"ן נקרא "עולם חסד יבנה", אור החסדים שבונה את העולם, אז האור הזה נקרא "אברהם". לכן "בהבראם - באברהם", בתופעה הזאת הרוחנית הכוונה ודאי, נברא העולם.

.47" כשהאב"ר הזה נרשם במילה ברא, אז רשם הסתום העליון, רושם אחר לשמו ולכבודו. וזהו מ"י. וברא אל"ה. וגם השם הקדוש המבורך, מ"ה, נרשם והוציא ממילה ברא, אב"ר. והוא רשום באל"ה מצד זה, ובאב"ר מצד זה. הסתום הקדוש אל"ה קיים, ואב"ר קיים. כשנשלם זה, נשלם זה. חקק לאב"ר הזה אות ה', וחקק לאל"ה הזה אות י'.

עתה הזוהר מבאר בפרט המוחין דז"א, שהביא מקודם בדרך כלל. ואומר, שבעת שהאב"ר נרשם במילה ברא, אז רשם הסתום העליון, רושם אחר לשמו ולכבודו, שהיא מ"י. כי אב"ר הוא יסוד ועטרה. ובר"א, מורה על הסגירה של ג"ר, מכוח עליית ה"ת לנ"ע. ועטרה של האב"ר נרשם בה"ת שבנ"ע, כמו שהמנעולא, ה"ת, נרשם ברושם של מפתחא, עטרת יסוד.

וזה נבחן שהסתום העליון ההוא, או"א עילאין, הנרשמים בה"ת, עשו עתה רושם אחר במנעולא שלהם, הרושם של המפתחא, שהיא עטרה של האב"ר. ואז נקרא מ"י שעומד לשאלה, הראוי לקבל מ"ן ולהוריד ה"ת מעיניים, ולהעלות להם אותיות אל"ה, אח"פ, שעימהן נמשכות "ר דאורות.

משא"כ מטרם שה"ת נרשם ברשימה דאב"ר, לא הייתה שום מציאות להמשכת ג"ר, כי ה"ת עצמה היא שער הנו"ן, שאינו נפתח בג"ר. וע"כ, מטרם שנרשם במפתחא דאב"ר, אינם נקראים מ"י, כי לא עומד לשאלה.

וכשהאב"ר הזה נרשם במילה ברא, בעת שה"ת שבמילה ברא קיבלה הרשימה דאב"ר, שהיא המפתחא, אז רשם הסתום העליון, רושם אחר לשמו ולכבודו. וזהו מ"י. הנה אז רושמים או"א את המפתחא בה"ת שבנ"ע שלהם, שתהיה ראויה להיקרא מ"י, שעומד לשאלה, ולהמשיך מוחין דג"ר. כי אין המוחין נמשכים, אלא רק ברשימה של המפתחא.

וברא אל"ה. שאחר שהתרשם המנעולא שבמילה ברא עם הרשימו דמפתחא, האב"ר, ונעשה מ"י, אז מ"י ברא אל"ה, שירדה ה"ת מנ"ע לפה, והעלה אח"פ, אותיות אל"ה, לראש, ונמשכו ג"ר. וברא אל"ה, לשון סתימה, מפני שעדיין אין בהם לבוש החסדים, ונמצאים אותיות אל"ה שעלו, עוד סתומות בשם, ואינן יכולות להתגלות בלי לבוש החסדים.

וגם השם הקדוש המבורך, מ"ה, נרשם והוציא מהמילה ברא, אב"ר. המלכות שירדה מעיניים לפה, נקראת מ"ה, כי עולם תחתון נקרא מ"ה. וזה המסך, שהיה מקודם בנ"ע, ירד עתה לפה, ונעשה הזיווג עליה, והוציאה קומת חסדים, אור של ברכה. וע"י זה הוציא סתימה של מילה ברא, ועשה אותו לאב"ר, יסוד המשפיע חסדים." חייב להיות קודם תיקון של חסדים ורק אחרי זה מגיעים כלים דקבלה ומתקנים אותם עד שיכולים לקבל אור חכמה.

"וגם השם הקדוש המבורך, מ"ה, נרשם והוציא מהמילה ברא, אב"ר, כי היה חסר עוד באותיות אל"ה אור של חסדים להתלבש בהם, וע"כ היו עוד אל"ה סתומים בשם, וע"י אור הברכה של מ"ה, נפתח הסתימה של ברא, ונעשה לאב"ר משפיע.

והוא רשום באל"ה מצד זה, ובאב"ר מצד זה. עתה נבחנו בהם ב' מדרגות זה כנגד זה. כי אל"ה, אח"פ, עם המוחין דחכמה, שעודם בחוסר חסדים בצד זה. ואב"ר, היסוד, שקיבל קומת חסדים מן המ"ה, עומד כנגדו מצד זה, בחוסר חכמה.

ונאמר, שהסתום הקדוש אל"ה קיים, ואב"ר קיים. כי אל"ה שהשיגו המוחין דחכמה, הנקרא קודש, עומד בסתימה בפרצוף מצד זה, וכנגדו עומד אב"ר בקומת החסדים בפרצוף. וכשנשלם זה, נשלם זה. כי שניהם יצאו ע"י ירידת ה"ת מנ"ע לפה, כי האב"ר יצא מכוח המ"ה שבפה. וכן אל"ה, שהן אח"פ, עלו למעלה מכוח ביאת המלכות מתחתיהם לפה. ונמצא, כשנשלם זה, נשלם זה, כי באים בבת אחת.

חקק לאב"ר הזה אות ה', וחקק לאל"ה הזה אות י'. כי ה' מורה על המסך, המוציא רק קומת חסדים בלי חכמה, להיותה מלכות, שאינה ראויה לקבל חכמה אלא רק חסדים. וי' מורה על מסך דזכר, הראוי לקבל חכמה. לכן חקק לאב"ר הזה אות ה', עם המסך מ"ה, הממשיך רק חסדים בלי חכמה. וחקק לאל"ה הזה אות י', עם מסך דזכר, הממשיך חכמה ולא חסדים."

כך על ידי הסדר הזה שאת הכלים דקטנות צריכים לפתח ולספק להם אור חסדים כדי שיתקיימו, וכלים דגדלות, זאת אומרת כלים דקבלה צריכים לספק להם אור החסדים שיוכלו לקבל באור החסדים הזה כבר אור החכמה, אז אחרי שניתקנו אפשר להשתמש בשניהם.

.48" כאשר התעוררו האותיות, אב"ר ה' ואותיות אל"ה י', להשלים לצד זה ולצד זה, אז הוציא אות ם'. לקח אחד את הם' לצד זה, לצד אותיות אלה"י, ואחד לקח את הם' לצד זה, לצד האותיות אבר"ה. ונשלם השם הקדוש. ונעשה הצירוף אלקים. ונשלם ג"כ השם אברהם. ע"כ נאמר, כשנשלם זה, נשלם גם זה.

ויש אומרים, שלקח הקב"ה את האותיות מ"י, ונתן אותן באותיות אל"ה, ונעשה הצירוף אלקים. ולקח הקב"ה אותיות מ"ה, ונתן אותן באב"ר, ונעשה הצירוף אברהם. והמילה מ"י רומזת לחמישים שערי בינה. ויש במילה מ"י אות י', אות ראשונה של השם הקדוש. והמילה מ"ה רומזת למספר השם הקדוש, כי הוי"ה במילוי אותיות א' בגי' מ"ה (45).

ויש במילה מ"ה האות השנייה של השם הקדוש הוי"ה, אות ה'. כמ"ש, אשרי העם שהוי"ה אלקיו. וכתוב, תולה ארץ על בלי-מה. שרומז על מספר הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' מ"ה. ואז התקיימו ב' עולמות, בי' העוה"ב, ובה' העוה"ז. במ"י ברא את העוה"ב, ובמ"ה ברא את העוה"ז. וזה רומז למעלה ולמטה.

ואז עשה תולדות, ויצא השם שלם, מה שלא היה מקודם לכן. כמ"ש, אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם, שהוא אותיות באברהם, כי כל התולדות היו תלויות בלי שלמות, עד שנברא שמו של אברהם. כיוון שנשלם השם הזה של אברהם, נשלם השם הקדוש. כמ"ש, ביום עשׂוֹת הוי"ה אלקים ארץ ושמיים. כי ביום עשות, ביום שנשלמו ע"י השם אברהם. ואז נזכר השם הוי"ה, מה שלא נזכר עד כאן השם הוי"ה בתורה.

שאלו ב' הקומות, אור חכמה שבאל"ה, ואור החסדים שבמ"ה, התעוררו להשלים זה על זה, להתלבש זה בזה. ואז, אחר שהתלבשה החכמה בחסדים, הוציא מ"ם, המלכות המקבלת מאלו ב' הקומות יחדיו.

ולקח אחד את הם' לצד אותיות אלה"י, ואחד לקח את הם' לצד האותיות אבר"ה, ונשלם השם הקדוש, ונעשה הצירוף אלקים. ונשלם ג"כ השם אברהם. כי יש עתה ד' אותיות אלה"י. וכן שחקק לאב"ר הזה אות ה'. ויש שם ד' אותיות אבר"ה.

ונמצא עתה, אחר שהשלימו אותיות זו על זו, שהתלבשו ב' הקומות חכמה וחסדים זה בזה, והוציא מ"ם, מלכות המקבלת מכולם. הנה אז לקח אחד אותה הם' לצד זה, לצד אותיות אלה"י, ואחד לקח את הם' לצד זה, לצד אותיות אבר"ה. כי אותיות אלה"י, מקבלים את הם' ונשלם השם הקדוש. ונעשה הצירוף אלקים. וכן אותיות אבר"ה, מקבלים את הם' ונשלם ג"כ השם אברהם.

וכיוון שנשלם השם הזה של אברהם, נשלם השם הקדוש. כי הם ב' קומות חכמה וחסדים, הצריכות זו לזו. וע"כ לא נשלם השם הקדוש מטרם שנשלם השם אברהם."

מה נשאר לנו? רק לקוות שהמאור שבה מחזירו למוטב, זהו, זאת סגולה. כל עוד לא נשיג בכל זאת לא נעשה כלום, לכן הבורא עושה לנו טובה גדולה שזה נכתב בצורה כזאת שבשכל אנחנו לא יכולים להבין. אם לא יכולים להבין בשכל זה טוב כי אז נשאר לי רק לסמוך על מה שאני אקבל מלמעלה תמורת היגיעה.

אז היגיעה צריכה להיות בזה שאני מתחבר עם החברים בעשירייה ובתוך העשירייה אני רוצה לקבוע את השמות האלה "א-לקים, אברהם, הוי"ה, גלגלתא עיניים, אח"פ", לא חשוב איך לקרוא לזה, אבל אני רוצה שם להשיג חיבור בינינו כך שהחיבור בינינו, צורת החיבור בינינו זה יתן לי את השמות הקדושים.

עכשיו מאמר יותר יפה, זאת אומרת קצת יותר ברור, יותר חי, "החיזיון של רבי חייא".

החיזיון של רבי חייא

[חזווא דר' חייא]

.49" השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בָּלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. כמה אתה חצוף. רבי שמעון, שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, מתבלה בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה בָּלה בעפר. ואתה קיים ומנהיג את העולם. השתומם רגע אחד ואמר, עפר עפר, אל תתגאה, כי עמודי העולם לא יהיו נמסרים לך, שהרי רבי שמעון לא מתבלה בך."

זאת אומרת, יש לנו רצון לקבל, הוא היסוד לכל "בראתי יצר הרע", וודאי שכולם באים ממנו, רק בגמר התיקון אנחנו יכולים להפטר ממנו איך שיהיה. אז כאן זה היה חיזיון, שרבי חייא רצה לדעת האם רבי שמעון שהוא כל כך גדול וגילה את הכול, האם הוא עלה למעלה מן העפר, מהרצון לקבל לגמרי, מהמלכות של הקליפה, או שהוא עדיין כמו כל הנבראים, לא יכול להתעלות למעלה. ה העניין.

תקרא שוב.

"49. השתטח רבי חייא על הארץ," "על הארץ", על הרצון לקבל, ממש על העפר, על המלכות דמלכות, מצד אחד הוא הגיע למצב שנמצא במצב הכי גרוע, הכי נמוך, אבל מצד השני הוא רבי חייא, הוא יכול לשאול, הוא יכול להבין, הוא יכול לדרוש. ואז "ונשק את העפר," איך הוא מנשק את העפר? זאת אומרת באיזו דרגה הוא נמצא שהוא יכול לרדת לעפר ואפילו לנשק אותו, היינו להתחבר עימו ובכל זאת לא לאבד את הדרגה של עצמו שזה נקרא "רבי חייא". "ובכה," זאת אומרת הגיע לקטנות, בכי זה סימן של קטנות. "ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף," זאת אומרת, שזה הרצון לקבל שאי אפשר להתגבר עליו. כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בָּלים בך," את כולם אתה בולע, אף אחד לא יכול לצאת ממך. "כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן." שבסופו של דבר הרצון לקבל, מלאך המוות מגיע לאדם ותופס אותו וגומר אותו. "כמה אתה חצוף. רבי שמעון, שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, מתבלה בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה בָּלה בעפר. ואתה קיים ומנהיג את העולם. השתומם רגע אחד ואמר, עפר עפר, אל תתגאה, כי עמודי העולם לא יהיו נמסרים לך, שהרי רבי שמעון לא מתבלה בך."

זאת אומרת, הוא לא מאמין שרבי שמעון שהגיע לגמר התיקון לפי מה שרבי חייא חושב, אם הגיע לגמר התיקון לא יכול להיות שהוא נכלל בעפר.

"יש להבין היטב עניין ההשתטחות הזאת של רבי חייא. עיקר העסק של רבי חייא ורבי יוסי בדרך שהולכים יחד, באותו השער הסתום, מלכות דמלכות, שאינה מקבלת כלום מכל אלו המוחין העילאין שב-6000 שנה מטרם גמה"ת. ורבי יוסי השיב לרבי חייא, בשם רבי שמעון, שוודאי השער הזה נשאר סתום, וכל השלמות רק במפתחא. וזה שהציק להם מאוד." זאת אומרת, שלא יכולים לתקן את שער הנ', חמישים, אלא רק 49, ושער החמישים זה מלכות דמלכות [ואותה] אתה לא יכול לתקן, היא בולעת את הכול. אתה יכול להיות למעלה מהמלכות הזאת בכל מיני שלבים ששם מלכות נכללת בבינה, אבל מלכות האמיתית עצמה שהיא לא נכללת בבינה, רצון לקבל כמו שהוא, אתה עימו לא יכול לעשות שום דבר.

באמת זה הגיוני, כי את הרצון לקבל הבורא ברא כנגד האור העליון, ואנחנו לא יכולים לעשות עימו שום דבר, רק כמה שאנחנו יכולים לכלול אותו בבינה. כי בצמצום ב' מלכות עולה לבינה עד כמה שהיא נכללת בבינה, מתקשרת עם הבינה, במידה הזאת אפשר לתקן ולא יותר. וכאן שער הנ' שבו מלכות עצמה כביכול, אומרים שכן יכולה להיתקן ולהיות בעל מנת להשפיע, איך? הייתכן? בואו נראה.

"עד שבא רבי חייא להתעוררות גדולה, השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף. ואמר, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך."

זאת אומרת, יתחבר עם העפר הזה וישיג עד כמה שהוא באמת כל העביות, כל הרצון.

"כי ע"י חטאו של אדה"ר, נשרו כל הנשמות ממנו, ונפלו בשבי אל הקליפות, שהן כוללות כל הנשמות שבעולם. ואדה"ר בתשובתו תיקן רק את חלקו בלבד, וגם זה לא בשלמות הגמורה. ואחריו הן הנשמות, המתבררות בכל דור, ע"י תשובה ומע"ט עד גמה"ת. ונמצא, שכל אלו הנשמות הגבוהות, מיחידה וג"ר דחיה, תלויות בבירור ובזיווג על המלכות דמלכות, השער הסתום, שאין לה בירור וזיווג.

הנה כל הנשמות ההן מתבלות בעפר, שהוא הקליפות, כמ"ש, והנה דִמְעת העשׁוּקים, ואין להם מנחם. כי קליפת העפר שולטת עליהם בחוצפה ובקשיות עורף, בהיותה בטוחה בכוחה, שאין מי שיוכל להציל אותם מידה.

וזה שבכה רבי חייא, ואמר לעפר, לקליפות, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך. כי כל אלו הנשמות הגבוהות מכולם, שהן מחמדי העין, נרקבות בך בלי תקווה להצילן מידך."

בסופו של דבר הרצון לקבל הגדול היסודי שהבורא ברא כנגד האור, הוא נמצא במצב שהנברא לא מסוגל להתגבר עליו, שער הנ'.

"וכל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. כל צדיקי העולם, המאירים את העולם, נמצאים גם הם חסרים מהשלמתם, מסיבת השבי של אלו הנשמות הגבוהות. משום שכל הנשמות כלולות זו מזו. ולפיכך נמצא שגם הם נאכלים ונטחנים, בכוח החוצפה של העפר הזה.

ורבי שמעון לא מתבלה בך. תחילה רצה לומר, שגם רבי שמעון נבלה בעפר הזה. כי שמע מרבי יוסי, שגם הוא הסכים, ששער זה סתום ואין לגלותו. ואח"ז תמה ואמר, רבי שמעון, כיוון שהוא המקיים כל העולמות ומנהיג אותם, איך אפשר שלא יהיה שלם בכל שלמותו? אח"ז השתומם רגע אחד, כלומר, שהתיישב בדעתו, ואמר, בהחלט שרבי שמעון לא מתבלה בך. כי הוא ודאי בתכלית השלמות, אלא שלא יכול להבין האפשרות הזו."

יש כאן בעיה, מצד אחד רבי שמעון נראה לו שהוא למעלה משער הנ', מצד שני איך יכול להיות? כי אין נברא שיכול לעלות למעלה משער הנ', זאת אומרת להתגבר על הרצון לקבל שהבורא ברא, היסוד שלו ממש, הדרגה התחתונה.

שאלה: למה הכוונה שהוא אומר שהוא לא יכול להבין את האפשרות הזאת?

שרבי שמעון כן ניצח את שער הנ', פתח את שער הנ'. זאת אומרת, מלכות דמלכות בצורה האמיתית אין לה שום קשר עם הבינה כי היא עצמה מלכות דמלכות, היא לא מוותרת וקצת נותנת לבינה שהיא תשלוט בה, אלא ממש מלכות עצמה. איך יכול להיות שבכל זאת היא נשארת באיזו צורה קשורה לבינה, מקבלת ממנו כוחות אם היא מלכות בעצמה, ואז איך יכול להיות שרבי שמעון שהוא עכשיו נכלל ממלכות דמלכות הזאת, הוא יכול להיות בכל זאת גם בקדושה, מה שנקרא לעבור את שער הנ', לעלות ממנו? זאת אומרת, זו דרגה אמיתית של הרצון לקבל שכולו כולו רק רצון לקבל, אין שום קשר כביכול עם הבינה, איך יכול להיות שהוא יהיה במאה אחוז רצון לקבל ובכל זאת יש לו תכונות הבינה? זה תרתי דסתרי.

שאלה: כשבינה התכללה במלכות, היא נכנסה והתכללה בכל ד', היא לא השאירה חלק ריק.

נניח.

תלמיד: אז למה פתאום יש חלק שהוא מלכות דמלכות שאין לו שום קשר לבינה?

כי מ-ה 100% של בינה עד 100% של מלכות יש בדרך התכללות ביניהם. נצייר זאת בצורה פשוטה. ( ראו שרטוט מס' 1)

שרטוט מס' 1

יש ריבוע ובו אלכסון. למטה מימין מלכות, למעלה בינה. יש 100% בינה ו- 100% מלכות, ובאמצע התמזגות במשהו, זאת אומרת, חלק מהבינה וחלק מהמלכות. מה שאין כן, למטה 100% מלכות ולמעלה 100% בינה.

אז הוא אומר כך, רבי שמעון עבד עד כדי כך על עצמו, שהוא תיקן את הכול והגיע לשער הנ', זאת אומרת ממש עד מלכות עצמה. אבל במלכות עצמה אין התכללות של בינה, אז איך הוא בכל זאת עבר את השער הזה וקיבל את האור דרך השער הזה? מצד אחד זה לא יכול להיות. מצד שני, איך יכול להיות שרבי שמעון לא הגיע לאור בשער הנ', שהיה איזה רצון לקבל שהיה בכל זאת עומד בינו לבין האור?

זאת השאלה שלו, בואו נראה הלאה איך זה מתפתח. אבל זה כתוב בצורה מאוד פיוטית, יפה.

.50 קם רבי חייא, והיה הולך ובוכה, ורבי יוסי עימו. התענה ארבעים יום מאותו היום, לראות את רבי שמעון. אמרו לו, אינך ראוי לראות אותו. בכה והתענה ארבעים יום אחרים. הראו לו במחזה את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, שהיו עוסקים בדבר זה, שאמר רבי יוסי משמו של רבי שמעון. וכמה אלפים היו מקשיבים לדבריו."

אתה מבין מה כתוב? לא. אבל אתה מבין שארבעים יום הוא לא עזב ודפק על אותו שער לראות ולהבין, והתפילה שלו לא עזרה. אמרו לו, אין אתה רשאי. מה כתוב? "אינך ראוי לראות אותו." את רבי שמעון. מה עשה? "בכה והתענה ארבעים יום אחרים." אתה מבין? זה הרצון, לא עזב ולא ברח. אחרי הפעם השנייה "הראו לו במחזה את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, שהיו עוסקים בדבר זה, שאמר רבי יוסי" בעצמו, "משמו של רבי שמעון. וכמה אלפים היו מקשיבים לדבריו."

"מתוך מצוקתו על היופי שהתבלה בעפר, התאווה מאוד לראות מדרגתו של רבי שמעון." זאת אומרת, רבי יוסי בעצמו, הוא רצה מאוד לראות, רצה מאוד לפגוש את רבי שמעון במדרגות האלו, אז הוא בעצמו נבלע בעפר. "כי החליט, שרבי שמעון לא התבלה בעפר.

.51 בתוך כך, ראה כמה כנפיים גדולות ועליונות," מסכים, "ורבי שמעון ורבי אלעזר בנו עלו עליהן, ועלו אל הישיבה של הרקיע." שמלכות מתחברת בבינה. "וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם. ראה, שרבי שמעון ורבי אלעזר חוזרים ומתחדשים בזיוום, והאירו יותר מאור זיו השמש.

ישיבה עילאה היא ישיבה של הקב"ה. וישיבה של רקיע היא ישיבה דמט"ט. כנפיים הם המלאכים, המסייעים לנשמות להעלותן ממדרגה למדרגה. וכשם שהנשמה צריכה לסיוע הכנפיים אל העלייה, כך צריכה לסיוע שלהם להחזרתם למקומה. וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם, להחזירן. ראה אותם חוזרים מישיבה של הרקיע למקומם, לישיבה של רבי שמעון. והתחדשו בזיו אור פניהם, והאירו יותר מהאור של השמש."

שאלה: מה הוא רוצה להגיד בזה?

מאיפה אני יודע?

תלמיד: האם רבי שמעון עם הבן שלו עלו על העפר הזה?

הוא עוד לא יודע, זאת השאלה העיקרית שלו, איך יכול להיות שרבי שמעון עבר את שער החמישים ולא נבלע בעפר? זאת אומרת, שהרצון לקבל האגואיסטי האחרון, היסודי, שהבורא ברא, שהוא כאילו לא יכול להתערב עם בינה, איך הרצון הזה לא בלע אותו? כמו השרטוט. (ראו שרטוט מס' 2)

שרטוט מס' 2

כי אם אתה מדבר על איזו מדרגה, אז יש מלכות ובינה. יש 99% מהבינה ו1% מהמלכות, וההיפך (ראו שרטוט מס' 2 ). אבל אם אתה מגיע לשער האחרון, שער הנ', אז יש 100% של מלכות שלא קשורה לבינה. איך המלכות יכולה להיות בצורה כזאת? היא הרי לגמרי לא דומה לאור העליון, בשום צורה היא לא יכולה. אם כן, איך יכול להיות שרבי שמעון שהגיע לשער הנ' לא נבלע במלכות הזאת?

תלמיד: המלכות הזו האחרונה, היא כמו חור שחור ביקום.

רצון לקבל נטו, רק רצון לקבל. אם אין לו שום תערובת של בינה, איך יכול להיות שאפשר לעבוד עימו? אז איך רבי שמעון שנכלל בו, שנכנס בו, בכל זאת יצא, נמצא? מאיפה הוא לקח כוחות? זה לא הגיוני. אני לא יודע מה זה חור שחור או מה, אלא מה שחשוב לנו זה, שאנחנו צריכים לתקן אותו, אנחנו צריכים להגיע עד מלכות דמלכות, "שער הנ'" מה שנקרא.

".52 פתח רבי שמעון ואמר, ייכנס רבי חייא, ויראה, בכמה עתיד הקב"ה לחדש פני הצדיקים לעוה"ב." הוא ראה את זה בחיזיון שלו, איך רבי שמעון לומד ומדבר עליו, על רבי יוסי.

"אשרי מי שבא לכאן בלי בושה, ואשרי מי שעומד באותו העולם, כעמוד חזק בכל. וראה רבי חייא את עצמו, שהיה נכנס, ורבי אלעזר היה קם, וכן שאר עמודי העולם, שהיו יושבים שם, היו קמים מפני רבי חייא." הוא הקטן, והא והגיע לשם רק בחיזיון הזה, כאילו בחלום, ורואה שהם כך קמים כולם לפניו. "והוא, רבי חייא, היה מתבייש ונכנס, והשמיט את עצמו, וישב למרגלותיו של רבי שמעון.

רבי שמעון רומז לו, אשרי מי שבא לכאן בלי בושה. וכן ראה את רבי אלעזר ושאר עמודי העולם, שהיו בלי בושה. אבל רבי חייא בעצמו היה בבושה, מחמת שהתבלה בעפר הזה, ואין לו כוח להתגבר עליהם. והיה מתבייש ונכנס, והשמיט את עצמו, וישב למרגלותיו של רבי שמעון."

אתה יכול לתאר לעצמך שאתה נמצא כך? מה אתה מרגיש?

תלמיד: אתה רוצה להישרף, פשוט להיעלם שם.

בטח, אבל זה התיקון, ההרגשה הזאת עצמה זה התיקון.

".53 יצא קול ואמר, הַשְׁפֵּל עיניך, אל תזקוף ראשך, ואל תסתכל. השפיל את עיניו, וראה אור, שהיה מאיר למרחוק. חזר הקול כבתחילה, ואמר, עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העיניים, המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו. תחתונים, הישֵנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם, הקיצו. אחר שציית להשפיל עיניו למטה ולא לזקוף ראשו, זכה לשמוע הכרוז הזה, שבגללו השיג כל מבוקשו." אתה רואה על מה הוא הולך? הוא מוכן להשפיל את עצמו למטה, למטה מכולם, מה שלא יהיה, בלי חשבון, בלי לשאול.

"עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העיניים, המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו. תחתונים, הישנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם, הקיצו. הכרוז עורר אלו הנשמות, שהיו מצייתות למילותיו של רבי שמעון, אלו שהיו שם וגם אלו שלא היו שם. הכרוז יצא לכל נשמות הצדיקים, וחילק אותם לב' כיתות:

א. קדושים עליונים, הנסתרים והסתומים, שזכו לפקיחות עיניים, ולשוטט בכל העולם. להם קרא, שיסתכלו ויראו, שימשיכו האורות העליונים, יחד כאחד עם כיתה ב'.

ב. כל אלה מחנות שהולכים מגורשים אחרי הקב"ה ושכינתו והולכים מגורשים משכינתו. ומכנה אותם תחתונים, הישנים, ואור עיניהם סתום בחורי העיניים, ולהם קרא שיתעוררו.

.54 מי מכם אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק," הכרוז אומר, עכשיו מתגלה קול "מי מכם אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק, עוד מטרם שבא לכאן, בעודו בחיים בעוה"ז." זה מה שאנחנו צריכים לעשות, בעודנו כאן בעולם הזה להפוך את כל המר למתוק ואת כל החושך לאור. "מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור, המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז, אין לו חלק כאן.

הכרוז מדגיש לכל כיתה את עיקר המעלה הרצויה בכל אחת מהן:

א. למעלת הכיתה הראשונה אומר, מי מכם, אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק. והם הנשמות דאצילות. כי בבי"ע, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים, חושך לעומת אור, ומר לעומת מתוק. ולפיכך בתורה דבי"ע יש כשר ופסול, טמא וטהור, איסור והיתר, קודש וחול.

משא"כ תורה דאצילות כולה שמותיו של הקב"ה, ואין שום חול שם. כי שם נבחן לבן הארמי לשם קדוש, וכן פרעה. וכל השמות שבבי"ע הם קליפות וטומאה, הם שם רק שמות קדושים נשגבים." כבר בדרגה שהם מתוקנים. "ונמצא, שאלו הנשמות, שזכו לאור האצילות, הופכות כל חושך להיות אור, וכל מר למתוק." הם מעלים את כול הכלים השבורים לאצילות ושם הם מיתקנים.

"ב. למעלת כיתה שנייה אמר, מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור, המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. אלו שנודדים אחר השכינה, היושבת בדד, ומצפים תמיד להקב"ה, שיקים השכינה מעפר. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז, אין לו חלק כאן."

אתה שומע? מי שלא מצפה לזה בכל יום, אין לו חלק לעולם הבא.

שאלה: אני לא מצליח לעקוב איפה אנחנו, בהתחלה רבי שמעון ורבי חייא מבררים האם האור מגיע למלכות האחרונה, ופתאום הם קפצו לאיזה כרוז שמתחיל לדבר עם העולם הזה. היינו בבירור אחד וקפצנו להאיר את העולם הזה, לא ברור.

אין כאן העולם הזה, שלנו. העולם הזה, היינו, שהאדם עדיין נמצא 'בעל מנת לקבל, אבל על מנת לקבל רוחני, לא גשמי. העולם הזה, שזו הגשמיות שלנו, הבהמיות, לא כתובה כאן בכלל. לזה הוא מתכוון, מי בעולם הזה שלא נמצא בעולם הרוחני, זה הכול על מנת לקבל בעל מנת להשפיע רוחניים.

נניח שהעולם הזה הוא מקום שבו נמצאים רשעים. רשעים הם לא אלה שהולכים ברחוב, אלא רשעים הם אנשים שנמצאים ברוחניות, ולעת עתה הם עדיין בעל מנת לקבל. אבל כבר נגלה להם חיסרון. מתגלים להם רצונות שלא מתגלים לנו, והם רואים שהם ברצונות האלה בעל מנת לקבל. זו דרגה שנתנו לך לראות במה אתה לא בסדר, כדי שבשלב אחרי זה אתה תתקן את זה ותהיה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: זה למעשה המשך של איך מלכות דמלכות מתקנת?

כן.

שאלה: כתוב: "ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז", מה זה אומר לצפות כל יום בעולם הזה?

מי שנמצא בעל מנת לקבל, שעדיין לא יכול לתקן את המלכות שלו, לא משתדל לתקן אותה, לא הספיק לתקן אותה, לא תיקן אותה, אז אין לו חלק לעולם הבא.

תלמיד: מה זה לצפות?

שהוא לא מגיע לדרגת בינה שנקראת ''העולם הבא''.

תלמיד: אבל מה זה אומר לצפות, זה לא סתם לרצות.

להתפלל, שהוא תולה את עצמו בבורא.

תלמיד: האם מי שחי את זה מבקש? מה בדיוק האדם צריך לעשות?

אדם צריך להתפלל. כמו שאתה אומר לפעמים לחולים שלך, "אתם צריכים להתפלל, המצב אבוד". מה אתה רוצה להגיד לו בכך, שלא נשאר כלום. אנחנו צריכים להגיע למצב שנשאר לנו רק להתפלל.

שאלה: אם אני אעשה פעולות שקשורות לרוחניות, ואני שם לב בצורה חד משמעית שאני עושה את זה בשבילי, אני רואה שאני משתכר מזה, ואני בכל זאת עושה את זה. האם אני צריך להתפלל לבורא שיתקן את הכלים שלי?

תברר לבד, כאלה שאלות אין מה לשאול, זה צריך להיות בירור פרטי.

"55. בתוך כך ראה הרבה מהחברים מסביב כל העמודים העומדים, וראה שמעלים אותם לישיבה של הרקיע. אלו עולים ואלו יורדים. ולמעלה מכולם ראה את בעל הכנפיים, מט"ט, שהיה בא.

בעוד שהכרוז קרא, הוא ראה כמה מנשמות הצדיקים, השייכות לאותן ב' כיתות, מסביב כל העמודים העומדים, נשמות הצדיקים, שכבר היו בישיבה של רבי שמעון, וראה אותן עולות לישיבה של הרקיע, מהן עלו ומהן ירדו. כיתה ראשונה עלתה וכיתה שנייה ירדה, כי כך הם מסייעים זה לזה, כפי קריאת הכרוז, שלכיתה ראשונה אמר, הסתכלו וראו, ולכיתה שנייה אמר, הקיצו.

וראה, כי מהתעוררותן של כל אלו הנשמות, מכוח ב' כיתות יחד, ירד מט"ט מישיבה זו לישיבה של רבי שמעון, ונשבע השבועה. ולמעלה מכולם ראה את בעל הכנפיים, שהיה בא, והוא נשבע השבועה. כי למעלה מכולם, פירושו, כמו מכוח כולם. ובעל הכנפיים, הוא מט"ט."

הקטע הזה הוא באמת קצת יותר סתום.

שאלה: רבי חייא הכיר את רבי שמעון בדרגה שלו, מאיפה הוא הבין שהוא נמצא בחוץ? מאיפה הגיעה לו ההשתוקקות?

מאיפה אני יודע, מה אתם שואלים אותי? ואם הייתי יודע הייתי מספר לך? אנחנו קוראים את זה כסגולה, אנחנו שומעים, קוראים ומצפים לעזרה. השמיעה, הקריאה שלנו גם הופכת להיות לתפילה. אנחנו מעוררים בזה את השערים האלו והם פועלים עלינו, מביאים לנו קצת מאור, ואז אנחנו מתקרבים ולאט לאט מבינים יותר, מרגישים יותר, זה הכול. אם אני עכשיו אסביר לך האת כול בשכל הבהמי שלך, תסלח לי, אבל הבהמי ממש, אז אתה תסתום את כל ההתקדמות. לכן אני נמנע מלהסביר אפילו אם הייתי יודע.

אתם צריכים להבין שכאן אנחנו קוראים בספר הזוהר, ואנחנו צריכים להתכלל ולרצות להיות במצבים האלו. אמנם אנחנו לא מבינים כלום, מה הם המצבים האלה, אבל רוצים להיות עם רבי יוסי, עם רבי חייא, עם רבי שמעון, עם המלאכים, עם מי שהיה שם, לא חשוב מה. מדובר על כוחות רוחניים שאנחנו רוצים שהם יפעלו בנו.

תלמיד: רבי חייא עשה כאן פעולה מעצמו, הוא ביקש מהעליון והעליון שמע ועזר לו לעשות את הפעולה. אתמול בשיעור אנחנו חזרנו כמה פעמים כולנו ביחד על בקשת עזרה מהעליון, כי רק זו הדרך היחידה שלנו להתקדם.

על רבי חייא כתוב, 40 יום התענה כדי לראות את רבי שמעון, ולא נתנו לו. אבל אמרו לו, "אתה לא ראוי". אני לא ראוי? חיכה עוד 40 יום ואז ראה.

תלמיד: מה היא פעולת התענית, הצום שהוא עשה? מהי ההשתוקקות הזאת שגורמת לעליון לענות?

גילוי השתוקקות. אני לא יודע מה זה, מספיק לך את זה. גילוי השתוקקות, איך שאתה יכול לתאר השתוקקות, כך תתאר. גם 40 זו דרגה, זה לא ימים ולילות, אבל מדובר בכל זאת על רצון, רצון שלם.

"56. המלאך מט"ט נשבע שבועה, ששמע מאחורי המסך, שהמלך פוקד בכל יום, וזוכר את האיילה השוכבת לעפר. ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים, וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. והמלך מוריד דמעות, על זה שהשכינה בעפר. והדמעות, הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב, ומקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית ויאספם לתוכו, בשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש, והמים יתייבשו, ויעברו ביבשה." כמו ביציאת מצרים, אבל מדובר על העתיד.

"הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד, וזוכר בכל יום את האיילה השוכבת לעפר, שהיא השכינה הקדושה. אמנם אין הכוונה על כללות השכינה, כי על זה לא היה צריך להישבע השבועה, כי דבר גלוי לכל הוא. אלא הכוונה היא על מלכות דמלכות, שסבר רבי חייא, שהיא שבויה בין הקליפות, ונעזבה לגמרי. שבכה ואמר, עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. ולפיכך היא מכונה, איילה השוכבת לעפר.

וכאן נגלה לרבי חייא הסוד הגדול הזה, ע"י מט"ט, שבא לישיבה של רבי שמעון. כי הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד וזוכר בכל יום את האיילה השוכבת לעפר, אלא באותה הדרך שמט"ט הולך ומבאר לפנינו.

ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים, וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. הזיווג דהכאה של האור העליון על המסך נבחן, שהאור העליון בועט בעיטות במסך, שהאור העליון בועט ורוצה להיכנס למטה מהגבול שבמסך, והמסך מעכב אותו ומחזיר את האור העליון לאחוריו, שהחזרה זו הוא או"ח, העולה מהמסך מלמטה למעלה, ומלביש את האור העליון.

ועניין 390 רקיעים, הוא, כי המסך נקרא הרקיע המבדיל. והוא כולל בתוכו ד' בחינות, חו"ב תו"מ, ד' אותיות הוי"ה. ומתוך שהמלכות נמתקה בבינה, נמצא המסך בבינה, וספירת הבינה מרומזת במאות. נמצא שאלו ד' הבחינות שבמסך חו"ב תו"מ עולות ל-400. אמנם, על המלכות דה"ת אין זיווג, כי היא השער הסתום, ולפיכך נבחנת המאה של ספירת המלכות, ה"ת, שחסרה שם 10 של המלכות דמלכות, ואין בה אלא ט"ר, שעולות ל-90.

וזהו הרמז, שבמסך, הנקרא רקיע, שהאור העליון מזדווג עליו בזיווג דהכאה, שהיא בעיטה, אין שם 400, אלא 390, וחסרה 10, מלכות דמלכות. וע"כ מכונה הרקיע בשם 390 רקיעים. ונאמר, שבועט בעיטות ב-390 רקיעים, בכל יום, בעת הזיווג עם השכינה, חוץ מהאיילה השוכבת לעפר, שמבחינת הזיווג הזה היא חסרה שם, כי היא 10, החסרות מ-400.

וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. כי הכאת המסך באור העליון בִּרְתֵת וּבְזִיעַ, מתוך יראה, שלא יקבל יותר מגבולו. והמלך מוריד דמעות על זה.

המוחין דקומת חכמה מכונים עיניים. כי חמש ספירות דראש נקראות גו"ע ואח"פ. וכמו שאלו הטיפות, שהעיניים פולטות אותן לחוץ, נקראות דמעות, כך אלו הטיפות, שקומת חכמה פולטת לחוץ, מכונות דמעות.

פליטת טיפות נעשה בזיווג דהכאה. כי האור העליון, הנמשך לתחתון, ופוגע במסך, בועט ומכה בו, שרוצה להמשיך למטה מהגבול שבמסך. אלא שתכף ומיד המסך מתחזק עליו, ודוחה אותו לאחוריו, כי אינו נותן לו לעבור גבולו.

אמנם בינתיים, מטרם שהמסך דחה אותו לאחוריו, נמשכות בהכרח טיפות קטנות מאוד מהאור העליון, למטה מגבולו של המסך, שהמסך עם כל זריזותו לא הספיק לדחותן ממנו ולמעלה. ותדע, שאלו הטיפות לא תוכלנה להיכלל בקומת החכמה, שיצאה בתחתון, להיותן בלי לבוש של או"ח. והן נפלטות ויוצאות לחוץ מפרצוף החכמה. והן המכונות דמעות.

ובעת שהאדם הגשמי מתמלא רחמים ואהבה על חברו, הוא מוריד דמעות מעיניו. זה נמשך משורש הדמעות הרוחניות האמורות. כי כל דבר רוחני הנוהג בעליונים, מכה ומוציא לו ענף בבריות הגשמיות. כי האור העליון בועט ומכה על המסך לעבור גבולו, משום שהאור העליון נמשך תמיד רק מא"ס, שלמעלה מעולם הצמצום, שאינו נבחן שם שום גבול.

ומתוך שהאור העליון חושק ומתאווה להתפשט בתחתון, כמו שלומדים, התאווה הקב"ה לָדוּר בתחתונים, וכן לומדים, שכינה בתחתונים צורך גבוה. ע"כ, הוא בועט ומכה על הגבול שבמסך, להימשך למטה מגבולו, והמסך מחזירו לאחוריו כאו"ח. אשר בינתיים, נפלטו דמעות לחוץ.

הרי שהדמעות האלו, באו מתוך הרחמים והאהבה אל התחתון. ולכן גם בענף הגשמי נפלטו תמיד דמעות, בעת שמעיו הומים ומתעוררים באהבה וברחמים על חברו. אבל הדמעות הרוחניות אינן נאבדות, כמו הגשמיות.

הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. כמ"ש, כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאוֹל קנאה, רשָפיה רִשפי אש שלהבת י"ה. כי אלו הדמעות באות מתוך רחמים ואהבה מהאור העליון אל התחתון.

וכמו שתמצא בענף הגשמי, בעת שהאדם נכמרו מעיו באהבה וברחמים על חברו, נמצאות הדמעות רותחות, כפי מידת כְּמִירַת מעיו עליו. כך הוא בדמעות האמורות, שרותחות כאש, שרשפיה רשפי אש שלהבת י"ה. וע"כ נאמר, הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומידת המלכות מצד החכמה נקרא הים הגדול, כי ממנה נמשכים מים רבים אדירים מִשְׁבְּרֵי ים.

ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב. אותו השר של הים, שנהרג בעת בריאת העולם. כמ"ש, ובתבונתו מחץ רהב, שבעת שנאמר לו, ייקווּ המים אל מקום אחד, לא רצה לבלוע מימי בראשית. ומאלו הדמעות, הנופלות לים הגדול, הוא עומד ומתקיים, שהולך על ידיהן ושב לתחייה.

ונאמר, שמקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית. כי בעת בריאת העולם, לא הגיע שום תיקון אל המלכות דמלכות. כי המאציל תיקן העולמות אבי"ע במ"ן דבינה ולא במ"ן דמלכות, שזה הספיק רק לט"ר דמלכות ולא למלכות דמלכות.

וכמ"ש, עַמי אתה. עימי אתם בשותפות, אני התחלתי העולמות ואתם גומרים אותם. כי המלכות דמלכות כל תיקונה מוטל רק על התחתונים. ולפיכך, כשנאמר לשר הים, ייקוו המים אל מקום אחד, סירב ולא רצה לבלוע כל מימי בראשית, כי הקליפות היו גוברות עליו, מחמת החיסרון של תיקון המלכות דמלכות. וע"כ נהרג. אמנם אלו הדמעות הן המבררות והמתקנות את המלכות דמלכות." דווקא רק את אותן ההבחנות הללו, במלכות, ד'מלכות, אנחנו צריכים לתקן. לכן הייתה שבירה וכל הבלגן הזה והתהליך הגדול הזה, זה רק כדי לברר את הגבול הזה של המלכות דמלכות, ולתקן אותה.

"וע"כ נותנות חיוּת לשרו של ים, שיוכל לעמוד לקדש את שם המלך הקדוש, לקיים מצוות אדונו ולבלוע כל מימי בראשית. כי אז תתבטלנה כל הקליפות שבעולם וכל כוחות הרשע, וייקוו כולם אל מקום אחד, לעולם האצילות. כי עולם האצילות יתפשט בשווה עם רגלי א"ק עד לעוה"ז, ויהיה גמה"ת, כי ישוב בי"ע להיות אצילות."

אנחנו מעלים את כל הכלים השבורים מבי"ע לאצילות, הם שם מיתקנים כאח"פ דעליה. כשגומרים את כל האח"פ דעליה אז פועל רב פעלים מקבציאל שמוריד את כל הכלים למקומם גם למטה מפרסא, פרסא מתבטלת כבר, וגמר התיקון שלם.

שאלה: לפי מה שנאמר בקטע, מה ההבדל בין דמעות גשמיות לדמעות רוחניות?

דמעות גשמיות הן מפני שאתה לא מצליח באגו שלך, או שאבד לך משהו ואתה לא יכולת לעשות עם זה כלום, נניח כשמישהו נפטר חס ושלום. ודמעות רוחניות זה שאתה עומד מול הדבר שאתה רואה שאתה חייב לתקנו, אבל לא מסוגל וזה לא תלוי בך, ואז אתה מעלה דמעות, צעקות, ועל ידי זה מגיע אליך כוח, ומלמעלה מתקנים. לכן זה נקרא "דמעות", זה עודף שיש בעיניים כשאתה לא יכול להגיע לראיה השלמה, לכן זה מגיע כדמעות.

שאלה: האם כדאי להזיל דמעות כשהן מגיעות או שכדאי לנסות לעצור אותן כדרך כלל?

תעשה מה שאתה רוצה, לא זה ולא זה יעזור במאומה לתיקון הנשמה, כלום. אתה חושב, שהפעולות הגשמיות שלך יעזרו למשהו? גם כשכתוב כאן "דמעות", זה לא עניין של אדם בוכה, לגמרי לא. כל התופעות שבעולם הזה לא שייכות לרוחניות.

שאלה: למרות שאין הבנה בכל הנקרא, יש איזו הרגשה, רגש פנימי והתפעלות גדולה מהכתוב, ויש איזו צפייה למשהו לא ידוע אבל יש צפייה, למה זה ככה?

כי זה מאיר, ככה. אתה קורא, ובזמן שאתה קורא עם כולם שחושבים על מטרה אחת, על התקדמות כלפיה, זה מושך את המאור, והמאור הזה קצת מאיר לך את הדרך. אתה רואה שישנה איזו פרספקטיבה, שיש איזה עתיד, שמשהו לא נגמר. זה משמח.

תלמיד: כי באמת אין הבנה, אבל בכל אופן יש הרגשה פנימית.

לא צריכה להיות הבנה.

תלמיד: בדיוק. אבל בכל אופן יש איזו הרגשה פנימית שאני כאילו מצפה למשהו, כאילו הולך לקרות משהו.

כן, נכון. האור שמאיר לך, הוא מאיר לך בצורה פרטית מהמקום בשורש הנשמה, כי מה שאתה קורא עכשיו זה קצת מתקן. מפני שאתה קורא ואתה חושב על התיקון במקצת, במשהו, עם כולם, אז משם מאיר עליך האור, כי הכלים שלך כבר מתחילים להיתקן בעניין זה, אז לכן אתה מרגיש התרוממות, התעלות, שמחה וכן הלאה, כן זה סגולה.

תלמיד: כתב "וע"כ נאמר, הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול", האם הוא אומר את זה על אהבת חברים?

אני לא יודע אם זה אהבת חברים או לא. ה'דמעות' אלו העודפים כשאנחנו לא יכולים עדיין להיתקן ששייכים לשער הנ', העודפים האלה נופלים לים הגדול, למלכות, ד'מלכות, ועל ידי זה היא לאט לאט מיתקנת. זאת אומרת מה שלא עושה השכל עושה הזמן, על מה שאתה לא יכול לתקן אתה בוכה ועל ידי בכי זה מתוקן, רק שזה לא הבכי של הגשמי, אבל ככה זה.

קריין: טור א' בעמוד 246.

"ובשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש, והמים יתייבשו, ויעברו ביבשה. כי זה יהיה לעתיד בגמה"ת, שאז כל אומות העולם (אוה"ע) תתקבצנה בבת אחת, להשמיד את ישראל. ואז יתגלה, ששרו של ים יבלע כל מימי בראשית. שיתייבשו המים ובני ישראל יעברו ביבשה. כמ"ש, כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות. אבל אז הייתה רק התחלה, כי לא היה אלא בים סוף, ורק לשעתו. אבל בגמה"ת יבולע המוות לנצח.

ובזה, ביאר מט"ט את השבועה שלו, שנשבע, שהמלך פוקד בכל יום, וזוכר את האיילה השוכבת לעפר. כי הגם שהזיווג שעושה בכל יום עם שכינתו, הוא רק ב-390 רקיעים, רק בט"ר דמלכות, והמלכות דמלכות נשארה שוכבת בעפר, שנדמה לנו, שאין המלך זוכר אותה כלל. והנה אינו כן, אלא שפוקד אותה עם כל זיווג וזיווג. כי בכל זיווג נפלטות דמעות לחוץ מכוח הבעיטות שבועט ב-390 רקיעים, ואינן נאבדות, אלא נופלות לים הגדול, המלכות דמלכות, המקבלת תיקונה ע"י הדמעות הללו לאט לאט."

את התיקונים שאנחנו עושים לאט לאט, שאנחנו אפילו לא יודעים בדיוק איך ולמה, ושברוחניות אנחנו כן מבינים את זה, אבל מתוך הצער שאני לא יכול לתקן, ולא סתם בכי, אלא בצער ברור, בריא, שאני לא יכול לתקן, אז מזה מתקנת המלכות ד'מלכות.

שאלה: זאת אומרת, מה שלא קרה בשבירה, שאותה מלכות דמלכות לא התערבבה עם בינה, אז בשעת התיקון של ה' ראשונות זולג משהו מתוך הזיווגים דהכאה ומכניס למלכות דמלכות את תכונת הבינה?

כן, זה שבכל חלק וחלק אתה מצטער על שלא את כל המלכות אתה יכול לכלול בתיקון, שאין לך כוח. אבל אתה מצטער על זה והצער הזה הוא כבר מתקן.

שאלה: אז זו כביכול תוספת שהנבראים מוסיפים? כי הבריאה כולל כל השבירה זה מלמעלה למטה.

כן.

תלמיד: אבל מלמטה למעלה מתקן משהו שלא יכול להתקן בלי הנבראים.

ודווקא לזה היא כל הבריאה. כי כל מה שיש לך כדי לקשור את בינה למלכות ולתקן על ידי התכללות, זה נשבר רק כדי שאתה תצטער על המלכויות האלו.

"ובשיעור הזה הולך וקם לתחייה שׂרו של ים. עד שמתקבצות הדמעות לשיעורן המספיק לברר המלכות כולה. שזה יהיה בעת שתתקבצנה כל האומות שבעולם בבת אחת על ישראל, ואז יקום שרו של ים לתחייה, ויבלע כל מימי בראשית." אתם רואים כמה שאנחנו מתקרבים לזה? גם בגשמיות. "כי המלכות דמלכות תקבל תיקונה מהשלם. הרי שהמלך פוקד את איילה בכל יום ויום, עד שתקבל תיקונה מהשלם.

וכאן נגלו לרבי חייא כל משאלותיו, כי ראה ששום דבר אינו מתבלה בעפר, אלא להיפך, שיש עליו זיווג בכל יום ויום, כמו שנשבע לו מט"ט."

מאמר יפה, עסיסי.

"57. בתוך כך שמע קול, שאמר, פנו מקום פנו מקום, כי מלך המשיח בא לישיבתו של רבי שמעון. משום שכל הצדיקים שם, הם ראשי ישיבות, שאותן הישיבות ידועות הן שם. וכל אלו החברים שבכל ישיבה, עולים מישיבה שכאן לישיבה שברקיע. ומשיח בא בכל אלו הישיבות, וחותם תורה מפיהם של החכמים. ובשעה ההיא בא המשיח, לישיבתו של רבי שמעון, מעוטר מראשי הישיבות בעטרות עליונות.

כי מכוח הגילוי הגדול הזה, שבשבועת מט"ט, שהוא גילוי הקץ, התעלו מאוד כל אלו הצדיקים, שהיו בישיבה של רבי שמעון, ומכ"ש אלו ב' כיתות הצדיקים, שהיו הגורמים לביאת מט"ט ושבועתו. שע"י זה השיגו מעלות נפלאות ביותר, והתעטרו כולם והגיעו למדרגות ראשי ישיבה.

כי בכל הישיבות, יש חברי הישיבה, ויש עליהם ראשי ישיבה. וההפרש ביניהם כמו ו"ק לג"ר של המדרגה. שבעת שגילה מט"ט סוד הקץ, יצא קול ואמר, פנו מקום, כי מלך המשיח בא. כי הקץ קשור במלך המשיח. ונותן טעם על מה שזכו לזה כל הצדיקים שבישיבה של רבי שמעון, משום שכל הצדיקים שם הם ראשי ישיבות. כי לזכות לקבל פניו של המשיח, צריכים להשוואת הצורה עימו. ומלך המשיח הוא אור יחידה. ולפיכך, לולא שזכו כל החברים להשיג בחינת ראשי ישיבות, לא היו זוכים לקבל פניו של המשיח.

וכל אלו החברים שבכל ישיבה, עולים מישיבה שכאן לישיבה שברקיע. והזוהר משמיענו, שלא לחשוב שבחינת ראשי ישיבות הוא ג"ר של מדרגות נמוכות. לזה אומר, ישיבות שכאן היו במדרגות גבוהות מאוד נעלות, עד שכל החברים של הישיבות האלו זכו לעלות משם לישיבה שברקיע. ועתה, זכו כל אלו החברים לבחינת ראשי הישיבות.

ולא עוד, אלא גם משיח בא בכל אלו הישיבות, וחותם תורה מפיהם של החכמים. כלומר, כל כך גָבְהָה מעלת חברי הישיבות האלו, עד שהמשיח בא בכל אלו הישיבות, להתעטר מחידושי תורתם של חברי הישיבה. ועתה זכו כל אלו חברי הישיבות, להיות בדרגת ראשי ישיבות לאותם הישיבות.

וזהו שמסיק, ובשעה ההיא בא המשיח, לישיבתו של רבי שמעון, מעוטר מראשי הישיבות בעטרות עליונות. אמנם עתה, אחר שכל אלו חברי הישיבות זכו למדרגת ראשי ישיבות, נמצא שהמשיח מתעטר מתורה של ראשי ישיבות. ונמצא מתעטר מראשי ישיבות בעטרות עליונות ביותר."

זאת אומרת שהתיקון הזה מגיע כבר לכולם, לדרגה של אנשי ישיבות.

"58. באותה שעה קמו כל החברים, וקם רבי שמעון, ואורו היה עולה עד גובה הרקיע. אמר לו המשיח: רבי, אשרי לך, שתורתך עולה ב-370 אורות, וכל אור מתחלק ל-613 טעמים, עולים וטובלים בנהרות האפרסמון הטהור. והקב"ה, הוא חותם תורה מישיבתך, ומישיבת חזקיה מלך יהודה, ומתוך ישיבת אֲחִיָה השילוני.

בעת שנגלה להם המשיח, ובא לישיבה של רבי שמעון, אז קמו כל החברים, ורבי שמעון קם באותה המדרגה עד שאורו היה עולה, עד גובה רקיע. וזה רומז, שרבי שמעון השיג אותו האור של 10 הרקיעים, החסרים מחמת השער הסתום של המלכות דמלכות. ואורו היה עולה עד גובה רקיע, שהוא אור יחידה.

ואמר לו המשיח, שתורתך עולה ב-370 אורות, וכל אור מתפרש ל-613 טעמים, עולים וטובלים בנהרות האפרסמון הטהור. כלומר, תורתו עולה לעתיק יומין, שבו כל ספירה עולה עד 100,000. וד"ס חו"ב תו"מ, הן בו 400,000. כי יחידות בנוקבא, ועשרות בז"א, ומאות באמא, ואלפים באבא, וריבוא בא"א, ומאות אלפים בעתיק.

אמנם לפי זה היה לו לומר, שתורתך עולה ב-400 אורות, וכל אור עולה ל-1000 טעמים, כלומר 400,000. אלא רמז לו, כי מבחינת האורות, שהם מאמא, אינו משתמש ב-400 בשלמות, אלא רק ב-370, כמ"ש, מן השלושים נכבד ואל השלושה לא בא. כי אע"פ שאורו עולה עד גובה רקיע, מ"מ אל ג"ר של המאה העליון של הי' לא בא. ונמצא לו רק 370 אורות חסר 30 העליונים.

ועד"ז מבחינת האלפים, שהן אורות דאבא, אינו משמש בג"ר ממש של כל אלף, אלא רק בו"ק של כל אחד, שהן 600. ובמקום ג"ר של כל אלף משמש בי"ג (13), שהם חכמה של ל"ב (32) נתיבות. כי י"ג הם חכמה של ל"ב נתיבות, הנקרא אפרסמון הטהור.

וע"כ אמר לו המשיח, שתורתך עולה ב-370 אורות, וכל אור מתפרש ל-613 טעמים, עולים וטובלים בנהרות האפרסמון הטהור. אשר ב-400 דאמא חסרים 30 דחכמה עליונה, ואין בה אלא רק 370. ובכל 1000 חסרות 400 העליונות, שהן מחכמה קדומה. ובמקומן משמש י"ג נהרות האפרסמון הטהור. ואין בכל 1000 אלא רק 613, כי כן הם העולים כל סודות סתומים עילאין מישיבה של רבי שמעון.

והקב"ה, הוא חותם תורה מישיבתך. המשיח בא בכל אלו הישיבות, וחותם תורה מפיהם של החכמים, כי הוא מתגדל ומתעטר ע"י חידושי התורה של כל הצדיקים. ולומדים, שכל הנביאים לא ניבאו אלא לימות המשיח, אבל לעת"ל כתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך. כי אז כבר יתוקנו כל המדרגות השייכות לימות המשיח, וכל סודות התורה יהיו בבחינת עין לא ראתה אלקים זולתך. ואז נבחן שהקב"ה חותם תורה.

וכיוון שתורה של אלו ג' ראשי נשמות, היא מבחינת לאחר ימות המשיח, מבחינת עין לא ראתה אלקים זולתך, לכן אמר לו משיח, כי הקב"ה חותם תורה מישיבתך, ומישיבה של חזקיה מלך יהודה, ומתוך ישיבת אחיה השילוני. כי אלו השלושה זכו לסודות התורה של עין לא ראתה אלקים זולתך, והקב"ה עצמו חותם תורה מפיהם.

59. ואני לא באתי לחתום תורה מישיבתך, אלא משום שבעל הכנפיים יבוא כאן. כי אני יודע, שלא ייכנס לישיבה אחרת, אלא לישיבתך. באותה שעה סיפר לו רבי שמעון אותה השבועה, שנשבע בעל הכנפיים. אז הזדעזע המשיח, והרים קולו, והזדעזעו הרקיעים, והזדעזע הים הגדול, והזדעזע הלווייתן, והעולם חשב להתהפך.

בתוך כך ראה את רבי חייא למרגלותיו של רבי שמעון. אמר, מי נתן כאן אדם לבוש בגד עולם ההוא. כלומר, בגוף מעוה"ז? אמר רבי שמעון, זהו רבי חייא, אור מֵאור התורה. אמר לו, ייאספו הוא ובניו. כלומר, שייפטרו מהעוה"ז, ויהיו מהישיבה שלך. אמר רבי שמעון, זמן יינתן לו. נתנו לו זמן.

משיח אמר לו, כי לא בא לחתום, אלא כדי שבעל הכנפיים יבוא לישיבה שלו, שרוצה לדעת, מה שאמר לו. ומה שאמר, כי אני יודע, שלא ייכנס לישיבה אחרת, אלא לישיבה שלך. זה כי לא ילך לישיבות של חזקיה מלך יהודה ואחיה השילוני.

אז הזדעזע המשיח, והרים קולו. כי מחמת גילוי הקץ, שגילה מט"ט, שבעת ההיא יהיו צרות נוראות על ישראל, שיזדעזעו הרקיעים, וכן הים הגדול, והעולם יתהפך, כמו שלומדים, ששת אלפים שנה קיים העולם ואחד חרב. ע"כ הרים קולו, כי רצה להמתיק כל אלו הזעזועים.

ואמר, מי נתן כאן אדם לבוש בגד עוה"ז? המשיח התפלא על רבי חייא, על היותו מלובש בגוף הגשמי של העוה"ז. כי אחר שזכה להיות כאן, וזכה לגילוי דמט"ט ולשבועתו, נמצא שכבר תיקן כל בחינת הרע. וכן זכה לקבל פני המשיח. נמצא, שגמר כל עבודתו בעוה"ז, ואין לו מה לעשות עוד בעוה"ז. א"כ הוא צריך להסתלק ולהיכנס לישיבה של רבי שמעון בגן עדן. ולמה לו להיות עוד בעוה"ז בחינם?

וזה שאמר רבי שמעון, זמן יינתן לו. כלומר, רבי שמעון הוכיח לו, שיש לתת לו זמן מחדש, כי הוא צריך עוד לחיות בעוה"ז, ולעסוק בתיקונים חדשים. ואז נתנו לו זמן. כלומר, שהמשיח ורבי שמעון הודיעו לו, מה שיש לו עוד לעשות בעוה"ז.

60. ויצא המשיח משם, כשהוא מזדעזע ועיניו זולגות דמעות. הזדעזע רבי חייא, בכה ואמר, אשרי חלקם של הצדיקים בעולם ההוא, ואשרי חלקו של רבי שמעון, שזכה לכך. עליו כתוב, להנחיל אוהביי יש ואוצרותיהם אמלא. כי המשיח יצא מישיבה של רבי שמעון, ועיניו זולגות דמעות, מרוב הגעגועים לגאולה השלמה. ומטעם זה הזדעזע גם רבי חייא."

זה הסיפור. יפה, חזק, אחד מהבולטים בזוהר.

(סוף השיעור)