שיעור הקבלה היומי30 січ 2019 р.(בוקר)
שיעור בנושא "ערבות" (הכנה לכנס ערבה 2019)
30 січ 2019 р.
שיעור בוקר 30.01.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס המדבר 2019 "בונים עתיד משותף",
שיעור 3 - הערבות
קריין: שיעור הכנה לכנס במדבר "בונים חיסרון משותף", שיעור מספר 3, נושא הערבות.
נושא הערבות הוא הנושא החשוב ביותר. זה החוק, הקשר בין כל החלקים שנשברו כדי לאתר את עצמם כשבורים, ועד כמה שזה כל הרע וכל הפער שיש ביניהם לבורא, ועד כמה הם צריכים את כוח החיבור, שזה לא סתם חיבור כמו שאנחנו מחברים שני חוטים או שני צינורות, אלא שאנחנו צריכים התכללות זה בזה וזה בזה עד אין גבול.
זה חוק שאנחנו צריכים לקיים, שהוא בכוונה נגלה לנו לאט לאט בהדרגה כחוסר קשר בינינו. זה רק לאותם אנשים שמשתוקקים לעלייה הרוחנית, היינו להתקשרות, לאיחוד ביניהם, לכן ניתנה להם תורה, וזה רק אחרי שמקבלים על עצמם לקיים את חוק הערבות. אחרת בשביל מה תורה? כל התורה היא כדי לקיים את הכלל ואהבת לרעך כמוך, ואפשר לקיים את זה רק על ידי שמירת הקשר שנקרא ערבות. מפני שכל התורה היא ואהבת לרעך כמוך, אז כל התורה מתקיימת אך ורק על ידי חוק הערבות, ולכן יישום התורה, כל המצוות, כל החוקים הם בסך הכול קיום חוק הערבות.
לכן התנאי לקבלת התורה הוא שהאנשים שיש להם נקודה שבלב, שמשתוקקים למטרת החיים, להשגת מהות החיים, הם עומדים מול הר של שנאה, מרגישים עד כמה לא מסוגלים להתקרב זה לזה, ואז הם מגלים שישנו הכוח שנקרא תורה שיכול לעזור להם להשיג, איחוד, חיבור, אהבה. הכוח הזה הוא נקרא תורה. החיבור ההדרגתי שביניהם ייקרא מצוות. מפני שיש בכל אחד תרי"ג רצונות שאחרי חטא עץ הדעת הם כולם בעל מנת לקבל, אנחנו צריכים לקיים אותם בעל מנת להשפיע זה לזה. וכך, אך ורק בקשר בין כל הנשמות הפרטיות השבורות האלה אנחנו יכולים להתאחד לנשמה אחת.
לכן בעל הסולם שכתב לעם את כול מטרת התורה וחכמת הקבלה, הוא כתב את שני המאמרים האלה, מתן תורה וערבות. לי נראה שכתב קודם מתן תורה כדי לא להיכנס ישר לעם ולעמך, גם לחכמים וגם לפשוטים, עם כלל הערבות. כי זה מאוד מאוד רחוק מעם ישראל שלאט לאט מתרומם מהגלות האחרונה הארוכה הזאת, וקשה לו להבין בכלל את העניין הזה של החיבור, של הקשר עד ואהבת לרעך כמוך. ולכן רצה קודם כל כך קצת להוריד את החדות הזאת של הדרישה, של הקשר שחייב להיות בכל העם, ולכן אומר על זה שזה תורה ומצוות, שצריכים לקיים תורה ומצוות. רק אחר כך מתברר לנו לאט לאט ממאמר הערבות שזה המשך של מאמר מתן תורה, שבאמת כל קיום התורה והמצוות זה רק כדי לאחד אותנו לפי חוק הערבות ההדדית, ובזה אנחנו מקיימים את כל התורה והמצוות כהלכתן.
אנחנו עושים את זה בסולם של המדרגות. לא בפעם אחת מגיעים להתקשרות כזאת בינינו. ולכן צריכים רק להבין שאי אפשר לקיים אף חיבור, אף מצווה, אפילו הכי קלה אם לא על ידי התכללות. אף אחד לא יכול לעשות איזה תיקון בפני עצמו, כי כל התיקונים שלו הם דווקא עד כמה הוא מחבר את הזולת, את עצמו לזולת ואת הזולת בזולת וכך בכולם. כך הוא דואג לעשירייה שלו ודרך העשירייה שלו לכל נשמת אדם הראשון, ובצורה כזאת מקיים את המצוות, היינו חיבורים בין כולם כשהכלל שלהם הוא "ואהבת", החיבור השלם, וכל זה על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא תורה.
בואו נראה לפי הקטעים שלנו איך זה צריך להתקיים בנו.
קריין: קטע ראשון מתוך "ליקוטי הלכות, חשן משפט, הלכות עָרֵב."
"אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו ואין שום שינוי רצון ביניהם ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)
סדנה
איך אנחנו על ידי הערבות נכללים כולנו במושג אחד, ועל ידי זה נכללים בבורא אחד? לא חשוב שאתם לא זוכרים מה שכתוב בקטע, דברו מעצמיכם, לא מהפסוקים.
*
שאלה: נתת לנו פעם דוגמה על התכללות שלך עם פלאפל. שעלית לארץ ממש לא יכולת לאכול את זה, ואחר כך התכללת עם כולם והתחלת לאכול פלאפל.
בכל דבר שמדברים על התכללות, מאוד מובן ופשוט ופה דווקא הנקודה של ההתכללות היא בלתי מובנת, בלתי נתפסת, אני לא מבין מה זה.
התכללות זה שדורשים מאיתנו שכל אחד יהיה במקום השני, אף אחד לא יכול לתקן את עצמו, לכן אסור להתפלל לבורא עבור עצמו, זה יגרום, כמו שכותב בעל הסולם לזה שהוא גורם נזק לעצמו, למה? כי זה לא נכון, זה לא לפי חוק הטבע שאני מבקש עבור עצמי משהו, אלא הבקשה חייבת להיות עבור הכלל ודרך הכלל גם כן אני ודאי אהיה מתוקן כי אני נכלל בכלל, זה נקרא התכללות.
בעצם התכללות זה כולם שאני בתוכם, אבל קודם כל כולם, שאני בתוכם, כולם, זו התפיסה הרוחנית הנכונה, ולכן אנחנו לא מרגישים רוחניות כי עדיין אין לנו כזאת התכללות באחרים ובמידה שאנחנו כן יכולים להתכלל, אז אנחנו מתחילים להכיר את המערכת הרוחנית או העולם הרוחני, רק בצורה כזאת.
שאלה: מה זה בקטע, שקראנו מליקוטי ההלכות, "שכל אחד מרוצה לחברו"?
שממלא את הרצון, החיסרון של החבר, כלפי מטרת החיים. שאף אחד לא יכול שוב, למלא את עצמו, ולדאוג לעצמו אסור, ולחשוב על עצמו אסור אפילו במקצת, אלא רק לצאת מעצמו לכולם, זה ההבדל בין המחשבה הגשמית למחשבה הרוחנית, או שאני חושב על עצמי או אני חושב על הנשמה שלי, או על הבהמה שלי או על הנשמה שלי, הנשמה שלי זאת העשירייה והבהמה שלי זה אני.
שאלה: חיברת את הערבות עם קבלת התורה.
לא אני חיברתי, בעל הסולם כותב כך, שעם ישראל אם מגיע למצב שהוא מוכן לקיים את הערבות, אז זוכה לקבלת התורה, כי קבלת התורה זה נקרא קבלת הכוח לקיים את הערבות. אין תורה ללא ערבות, תורה זה כוח השפעה, המאור המחזיר למוטב, שמגיע לאדם רק בתנאי שהוא רוצה לקיים ערבות, חיבור, תיקון של הנשמה הכללית.
שאלה: אנחנו רואים שיש בעיה בנושא ההתכללות, קודם כל האם זה אפשרי בכלל להיות בהתכללות?
על ידי המאור המחזיר למוטב יהיה אפשרי, אבל קודם צריכים להבין שאנחנו רוצים את זה, צריכים את זה, מחויבים לזה, אחר כך משתדלים להגיע לזה ורואים שבלתי אפשרי. במידה שמנסים רואים שזה בלתי אפשרי, ואז זקוקים לעזרה. כל התהליך שאנחנו רוצים להתקשר בינינו, להתכלל בינינו ולא מסוגלים, נקרא גלות מצרים או בכלל גלות, אחרת זה לא נקרא גלות. גלות זה נקרא שאני רוצה לקיים את החיבור ולא יכול, ולפני זה אין גלות, אני בסדר גמור, הכול בסדר, חיים בהמיים.
תלמיד: אז במי זה תלוי באמת? בנו, בבורא, בקבוצות? כי אנחנו עושים עבודה ורואים שלא מצליחים.
אנחנו צריכים לנסות כל מה שניתן לנו, כל מה בידך וכוחך לעשות תעשה, וכנראה שעוד לא הגענו למצב שאנחנו מיואשים מכוחותינו, ואז אנחנו צועקים. "וייאנחו בני ישראל מהעבודה" ואז "תעל שוועתם", והבורא שומע את קולם ואז הוא מוציא אותם ממצרים, ופרעה בעצמו עוזר להם לצאת.
תלמיד: אז מה מעכב אותם, אותו ייאוש שאתה מדבר עליו, מה מעכב אותם? כי לייאוש זה קל להגיע.
לא יודע, כנראה שאנחנו לא עושים מספיק כדי להתכלל, אנחנו לא מודעים לכך שכל התיקון הוא רק בהתכללות בינינו, זה לוקח זמן, מצד אחד פרעה עוזר, מצד שני הבורא עוזר, שזה אותו הכוח רק בשני האופנים ואנחנו באמצע, ואנחנו לא מספיק מעוררים את עצמינו כדי להרגיש על עצמינו ואת הלחצים האלו.
תלמיד: אתה יכול לתת לי דוגמה, מה הן אותן הנקודות שאתה מדבר עליהן, שצריך כדי להגיע לייאוש?
שאני חייב, שזה באמת תיקון של הנשמה ואין ברירה, זה מה שעומד לפני ולפני כל העולם ולפני עם ישראל, ונמצאים במקום סכנה ופרעה ממש מתחיל להיות כ[פורץ גבול], והאגו שלנו הוא עובר כל מיני מכות מצרים עד שאנחנו מסכימים, שאנחנו רוצים להתפטר ממנו, אבל לא להתפטר ממנו כדי להגיע לחיים הטובים אלא כדי לקיים את הקשר בינינו.
תלמיד: זאת אומרת אתה מדבר איתי עכשיו על ייאוש שאתה מגיע אליו בצורה טבעית, לא שאני עובד על זה?
אתה לא עובד כדי להגיע לייאוש, אתה עובד כדי לקיים את ההתכללות. אתה לא צריך להגיע לייאוש. המטרה שלך זה לא ייאוש, המטרה שלך להגיע לחיבור, לאהבת לרעך כמוך.
תלמיד: אני רואה שזה לא קורה.
אם אתה תעשה את זה בכל הכוח, אתה תגיע לייאוש מהכוחות שלך, ואז אתה תרצה לקבל עזרה מלמעלה.
תלמיד: צריך אבל להגיע לזה בצורה טבעית, לא בצורה מלאכותית.
בגלל זה אני אומר לך טבעית.
תלמיד: זה לוקח זמן, לא?
אתה בעצמך אומר שזה לוקח זמן, מה אתה רוצה ממני?
שאלה: אתה אומר שאנחנו עדיין לא מיואשים מעצמינו, מה יכול להביא אותנו לייאוש הזה שאתה מדבר עליו? לקצר את לוח הזמנים?
הגברת הכוחות ויחד כמה שאפשר, זה לא שכל אחד עושה משהו, אלא העיקר שאנחנו רוצים לעשות את זה יחד, אין כאן חכמות, המשפט הוא מאוד פשוט, אם אתה יכול מלכתחילה כשקיבלת איזו התעוררות קטנה להגיע לחיבור עם כולם, אתה מגלה שם את הבורא, ושלום על ישראל.
תלמיד: אז מה כנס כזה יכול לעשות לי? שאני משתתף בכנסים מהסוג הזה, למה אני צריך להגיע באמת?
אני מקווה שזה יקדם אותי, אם בכלל יכול לגרום לי ממש, שאגיע לסיום, לסיכום, למטרה, וודאי. בבת אחת מתאספים הרבה אנשים ורוצים שזה יתקיים, למה שלא?
שאלה: אני יכול להגיד לחבר, אתה שומע? אין עוד מלבדו, מה הכוונה בזה שאני אומר דרך החבר אין עוד מלבדו? אני לא אומר אין עוד מלבדך, אלא דרך הקשר עם החבר אני אומר אין עוד מלבדו, מה עומד מאחורי זה ולערבות?
אני לא הבנתי את השאלה.
תלמיד: למה אומרים אין עוד מלבדו, שכביכול אני אומר למישהו ואני לא פונה לבורא, אין עוד מלבדך?
למי אני פונה? אני לא מבין.
תלמיד: כשאני אומר אין עוד מלבדו.
אני צריך להגיד לעצמי שאין עוד מלבדו. שכל מה שקורה לי בכל החיים שלי, מכל הצדדים, מכל המקרים, מעצמי בתוכי, הכול, יש לזה רק מקור אחד, סיבה אחת, הבורא, הוא לבד. חוץ ממנו קיים אני, ובי ישנה רק נקודה אחת שיכולה להרגיש ולקבוע שיש מקור אחד שפועל עלי, כלום חוץ מזה, זה נקרא שאין עוד מלבדו. שכל המקרים וכל מה שקורה לי זה הכול רק ממקור אחד, אין חוץ ממנו כלום, תמחק הכול, חוץ ממה שאני ובורא, זהו.
ובשביל מה ולמה אני קיים? כי קיימת בי נקודת שבירה, נקודה מיוחדת שאני מרגיש את עצמי קיים. אבל למה אני קיים, איך אני קיים, זה כדי לקבוע שאין עוד מלבדו, שיש מקור אחד לזה שאני קיים ומה שאני מרגיש. וכל היתר? את כל היתר הוא מצייר בי.
תלמיד: אז למה אני לא אומר אין עוד מלבדך, למה אני לא פונה אליו, למה אני אומר אין עוד מלבדו אם זה ביני לבינו?
יש לזה כמה תירוצים. התירוץ הוא שאנחנו לא אומרים לבורא בדרך כלל "אתה", זה כאילו נמוך מדי, אלא אומרים "הוא". אני לא יודע איך זה בכל מקום, אבל זה נהוג אצל חרדים. אני אף פעם לא הייתי פונה לרב"ש, "אתה", "האם אתה רוצה לשתות קפה", לא, "האם הרב רוצה לשתות תה", "הוא", בגוף שלישי, כך.
קריין: קטע שני, מבעל הסולם, "פרי חכם על התורה", "לא עת האסף המקנה".
"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."
(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")
העיקר כאן שהוא מעביר לנו נקודה פשוטה, הנקודה היסודית להגיע לערבות זה שאדם מתאר את עצמו כלא קיים, כל הקיום שלו באחרים. כשאנחנו עושים צמצום, התנאי של צמצום א' במה הוא? בזה שאני קיים בט' ראשונות ולא בעצמי. שאני מתעלה מעלי, מעל "האני", שזה האגו, הבהמה, ונכלל באחרים. בכמה שאני נכלל באחרים זה נקרא ט' ראשונות שלי, זה נקרא הנשמה שלי.
ואז בצורה כזאת אפשר להגיד שאני בונה את הפרצוף שלי, הפרצוף של הנשמה, התכללות, ערבות. שאני תומך בהם בכל כוחי, בהתאם לעביות שלי שאני יכול להפעיל בזה. זאת אומרת, עד כמה שבצורה אנטי אגואיסטית שלי אני יכול להתכלל בהם ולפעול בהם, וכך אנחנו עובדים, זה ההמשך של הערבות. אבל הערבות מתחילה מצמצום. שאדם מצמצם את עצמו ולא חושב על עצמו האם הוא קיים או לא קיים, אין דבר כזה, אפס, וההתכללות באחרים. בכמה? בכמה שההכנה שלו מרשה לו את זה.
וכדאי לעשות כאלו תרגילים, שאני מתאר לעצמי איך אני לא קיים אלא אך ורק כדי לקיים את העשירייה. זה התנאי הראשון להיות מחוברים זה לזה, כדי לגלות מנין ובורא בו.
שאלה: ברור שלקבלת התורה ישנו תנאי מקדים שנקרא ערבות, ולערבות יש תנאי מקדים שנקרא צמצום, שבכדי להגיע לערבות צריך צמצום. קצת התבלבלתי בין צמצום לבין ביטול, כי כשאמרת להרגיש את עצמו אפס, הרגשתי שזה כבר דורש ביטול ולא צמצום.
לא, השאלה נכונה, במקום. צמצום וביטול, על צמצום אנחנו אומרים כך, "צמצום, מסך ואור חוזר", מה זאת אומרת? שקודם כל זה צמצום, שאני מבטל את השימוש ב"אני" שלי, זאת אומרת ב"לעצמי", זה הצמצום. ואחר כך אני מפעיל את כוחותיי כמה שאני מסוגל כדי להתכלל עם האחרים. האחרים זה נקרא ט' ראשונות, זה החברים שלי, הפרצוף שאני רוצה לבנות, הנשמה שלי שאני בונה אותה בצורה כזאת, זאת התכללות.
אז קודם צמצום, תגיד שזה צמצום א', אחר כך מסך, שאני רוצה להתכלל בהם, ואור חוזר שאני רוצה בפועל כבר להתכלל בהם. וכמה שאני אוכל להתכלל בהם, כבר יש לפנָי פרצוף. מתגלה באותה התכללות שלי איתם יכולת להכיר את העולם הרוחני שלי, זה מה שמתרחש בתוך הנשמה, מה שמתרחש בהתכללות. וכוח הבורא, שמצד אחד אני מרגיש כמה שהוא נתן לי אפשרות לצמצם את עצמי, לצאת מעל עצמי, להתכלל בהם ולהרגיש את הכלי הזה שעכשיו הוא נקשר על ידי המאמץ שלי, על ידי היגיעה שלי לאחד, ועד כמה בזה אני מגלה כוח אחד שבתוך הכלי.
תלמיד: בכל התהליך שעכשיו תיארת, איפה עובר הקו בין הצמצום לבין הביטול?
ביטול וצמצום זה אותו דבר, שאחרי זה יש התכללות. אבל גם בהתכללות יש לך ביטול שמתגבר. בכל שלב ושלב, עביות שורש, א', ב', ג', ד', זה הכול ביטול עצמי והתכללות. אבל צמצום זה פשוט שלעצמי אני לא עובד, זה הצמצום.
תלמיד: זה ברור לי שלכל אורך הדרך, ככל שאדם מתקדם הוא צריך כמובן להיות כל הזמן בביטול, מידת הביטול שלו גדלה בהתאם לעביות שגדלה.
כן.
תלמיד: גם הצמצום אני מניח, כל הזמן ידרש ממני צמצום בכדי שתהיה לי אפשרות גם להתבטל.
כן, אבל צמצום לא שייך להתכללות שלך, זה תנאי מקדים להתכללות.
תלמיד: אחרת לא יתאפשר לי בכלל להתכלל?
כן.
שאלה: מה אני מבטל ומה אני מצמצם?
אתה מצמצם את הרצון לקבל שלך לעצמך, את המחשבות, רצונות, חשבונות, תכניות, כל מה שיש לך כלפי עצמך. אתה מצמצם את כולם, חוץ ממה שאתה דורש כדי להתקיים בצורה גשמית, בצורה ארצית, בעולם הזה, שאתה צריך כאן, כמה שאתה צריך, זה לא יגונה ולא ישובח. את כל היתר שצמצמת, את כל היתר אתה נותן לחברה, מביא לחברה. על ידי זה אתה נכלל בחברה.
אתה יכול להתכלל בהם רק על ידי זה שאתה נותן להם. מה אתה נותן? אז בעל הסולם מסביר לנו ב"כתבי הדור האחרון" שאנחנו צריכים בצורה כזאת להתכלל בחברה האנושית, ולתת להם הכול חוץ ממה שאני צריך לעצמי כדי להתקיים. זה בצורה הגשמית המימוש הנכון בגשמיות.
ברוחניות אני צריך להביא לחברים שלי את כל הכוחות, כל התמיכות, כל מה שרק אפשר, כדי שאני אתכלל בהם ואתן להם מתוך ההתכללות שלי כוחות בדרך.
תלמיד: זה צמצום?
לא, זה לא צמצום, זאת התכללות, זה כבר אור חוזר.
תלמיד: אבל מה אני מבטל?
אתה מבטל את הרצון לקבל שלך להשתמש בו בעל מנת לקבל.
תלמיד: אני מבין שביטול זה תנאי להתכלל עם החברים, אבל אחר כך אני לא מבין מאיפה יש צמצום?
אתה לא מתבטל כדי להתכלל עם החברים, אתה מתבטל, אתה עושה צמצום כדי לא להשתמש בעל מנת לקבל שלך, ברצון לקבל שלך. את הפעולה הזאת על מנת לקבל אתה מבטל, זה נקרא צמצום.
תלמיד: אבל יש שתי פעולות.
אחר כך יש פעולת התכללות בחברים.
תלמיד: יש שתי פעולות, ביטול וצמצום.
לא. את הביטול תעזוב, יש צמצום. ביטול זה כללי, אני מבטל את עצמי מלהשתמש בעל מנת לקבל, זה נקרא צמצום. אני רוצה לבטא את עצמי בעל מנת להשפיע, להתכלל בחברים, לתמוך בהם, לעזור להם, זה נקרא שאני עושה אור חוזר. נכלל בהם כמה שאפשר בכל אחד ואחד, כך אני אורג בשתי וערב, אורג איתם צורות התכללות וזאת כל העבודה שלי. עד כמה שאני נכלל בהם, שאני תומך בהם, שאני עושה בתוכם את ההתכללות שלי, ברצון להשפיע להם, בזה אני בונה את הפרצוף הרוחני, את הנשמה שלי. זה היישום של "ואהבת לרעך כמוך". ואז אני מגלה, לפי כמה שאני יכול ליישם את עצמי בצורה הזאת, שהבורא נמצא שם, בתוך הקשר הזה, בתוך הקשר שלי עם החברים.
תלמיד: אבל למה לפעמים אתה אומר שביטול וצמצום זה אותו דבר, ולפעמים שזה לא אותו דבר?
בסדר, תחשוב ככה.
תלמיד: מה אני צריך לחשוב?
אתה צריך לחשוב איך לא לחשוב על עצמך, איך לחשוב על החברים, או תגיד את זה במילים אחרות, העיקר תחשוב על איך אתה מממש את זה. בלי מילים, המילים באמת מבלבלות. בחכמת הקבלה זה יותר ברור, צמצום, מסך, אור חוזר, והתלבשות באור חוזר, אור ישר, וכבר חשבונות בתוך הפרצוף.
שאלה: אחרי שעושים כמה תרגילים בלתאר את עצמו כלא קיים, כאפס, זה מתחיל להיראות כמו רווח, כמו רווח גדול. זה נראה דווקא איזה שחרור, איזה חופש.
גם, אז מה?
תלמיד: אז צריך לשכלל את התיאור?
העיקר, תתקדם לכאלו מעשים ואחר כך תברר האם זה על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אחר כך יהיה לך ברור יותר, כל פעם תגלה שזה על מנת לקבל ותרצה לתקן את זה בעל מנת להשפיע. או תעשה פעולה שנראתה לך על מנת להשפיע, תגלה שהיא על מנת לקבל. תעשה ממנה מאמץ על מנת להשפיע, כן, הצלחתי, והופ, זה על מנת לקבל. וכל פעם תגלה כך וכך, כך וכך. עד שיגיע הפיצוץ.
תלמיד: אז כל הזמן אדם אמור להיות בזה?
כן, אז מה. אתה יודע, זה כמו עם ילד קטן אתה אומר לו, "איזה יופי עשית" ככה זה, כך אנחנו. כי בבת אחת אי אפשר לקבל את כל ההבחנות, לייצב אותן וליישם אותן. אי אפשר בבת אחת. על זה כתוב, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא", כי הוא עושה טוב ורואה שחטא. זו מדרגה יותר גבוהה אז הוא חטא, אבל במדרגה שממנה הוא עלה עכשיו, הוא עשה טוב.
ככה זה, יחסית, כל פעם, העיקר להתקדם.
שאלה: מה הקשר בין התכללות ואור חוזר?
אולי תתבלבלו עוד יותר, אני מפחד.
אור חוזר זה כבר עד כמה שאני מתוך התכללות עם החברים יכול לכוון את עצמי לבורא. יש כאן תוצאה מההתכללות, לשם מה אני נכלל? שיהיה לנו טוב? ודאי שלא. שיהיה לחברים טוב? גם כן. על מה מדובר? אלא דרכי, דרך החברים, דרך החיבור ודרך כולם, לבורא. אז עד כמה שהכיוון הזה נשמר, זאת ההתכללות הנכונה והיא כבר נקראת אור חוזר.
אז סופה של התכללות הנכונה זה אור חוזר ובזה אנחנו כאילו מחזירים לבורא את כל הטוב שחשב עלינן, ייצב אותנו ונתן לנו את כל היסודות, את כל המרכיבים האלה שמהם אנחנו יכולים לפנות אליו בחזרה, להחזיר לו את טובתו.
תלמיד: ומה זה האלמנט הזה של המסך? הסברת צמצום, הסברת אור חוזר. מה זה מסך?
צמצום זה שאני לא רוצה להשתמש בשום דבר לטובת עצמי, לטובת הבהמה שלי, לטובת העולם הזה, חוץ מהדברים ההכרחיים שאני עליהם לא בעל הבית. כמו שהבורא ברא אותי כבהמה, אני חייב לשמור אותה, אחרת אני לא אוכל להתקיים. זה נקרא "לא יגונה ולא ישובח".
מסך זה נקרא שאני נכלל בזולת, ועד כמה שאני נכלל מכל החברים, תשעת החברים, ואני כלפיהם ככתר, והבורא כמלכות בסוף, כי אור חוזר זה מלמטה למעלה, מהנברא לבורא. אז עד כמה שאני יכול להתכלל בהם, לבטל את עצמי בכל אחד מהם כדי לתמוך בכל אחד בטבע שלו. ובכל אחד אני רואה את החיסרון שלו, עד כמה שאני יכול להועיל לו, ואז אני קושר את כולם יחד בכוחי ומביא את כל ההתכללות הזאת לבורא כחיסרון המשותף. זה מה שאנחנו יכולים להשפיע לו, להביא לו את החיסרון, ואנחנו מבקשים מילוי.
כי החיסרון הזה הוא כבר בעל מנת להשפיע בעצמו, כמו הדוגמה שנתתי שכשהייתי בא לאימא, הייתי כבר בן 40 לפחות, אפילו יותר, והייתי אומר, "אימא, אני רעב", ועשיתי לה בזה תענוג. זה קרה פעם בשנה שהייתי מגיע. זאת אומרת, גילוי החיסרון בעל מנת להשפיע. הבורא לא זקוק לשום דבר חוץ מהכלי שלנו שמסוגל לקבל את השפע. התענוג שלו הוא בלתת, לכן אנחנו צריכים לראות בהכול את הרצון להעניק לנו, צריכים לראות את כל הפעולות שלו, שכולן מאותו המקום, להיניק, מאותם עטינים שלו שמפוצצים מחלב והוא רוצה למלאות אותנו בכל טוב, בכל האור העליון.
אז כשאנחנו מגיעים לזה ומתקשרים אליו, אתם תראו את זה. אחר כך נראה זאת בכתבי מקובלים, זה כמו שהעגל מתקשר לעטין של הפרה, איזה קשר יש ביניהם. מצד הפרה זו אהבה, הבורא יכול להשפיע את זה, להביע את האהבה שלו, וגם מצד העגל.
במקרה שלנו, שאנחנו עושים את זה לא לעצמנו, לא ל"פרה" שלנו, לא לגוף שלנו, ל"עגל שלנו", אלא עושים את זה על מנת להשפיע לו, להביא לו חיסרון לזה. אז כמה שהחיסרון יותר גדול, כך אנחנו נותנים לבורא אפשרות להתגלות, לגלות את האהבה שלו. זה נקרא לגלות אותו. כי אותו אנחנו לא מגלים, אנחנו מגלים רק את היחס שלו אלינו. הוא בעצמו זה עצמותו, אבל האור שלו אלינו, האהבה הזאת, החלב, זה כבר יוצא כלפינו ומתגלה. ולכן אנחנו ניקרא צדיקים, שמצדיקים את הבריאה, את הבורא.
תלמיד: במסלול הזה של הצמצום, מסך, אור חוזר, איפה הצורך בבורא, בתורה?
התורה זה כל התיקונים של הרצון לקבל שלך בעל מנת להשפיע. אם לא היו לך רצונות לעצמך, לא היית יכול לעשות שום דבר לבורא. כך על ידי זה שאתה מקבל המאור המחזיר למוטב אתה מתקן את עצמך בעל מנת להשפיע, אתה מגיע לבורא ונותן לו את הכלי שלך, כי אתה רוצה למצוץ, אתה רוצה לקבל.
והתורה זה כל תיקון הכלי שלך. זאת אומרת אתה חייב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". אתה גומר את התיקון של יצר הרע, אתה לא צריך תורה, אין יותר תורה. כל התורה היא כנגד יצר הרע. תיקנת, גמרת. הגעת לדבקות השלמה. זה כל אור התורה, המאור המחזיר למוטב, השתמשת בו כדי לתקן את כוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע לאורך כל ה-125 מדרגות.
תלמיד: אז התורה זה כוח שאתה מבקש גם כדי לבטל את עצמך?
רק כדי לתקן את הכוונה שלך מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זו התורה.
תלמיד: גם בצמצום וגם בהתכללות אתה צריך את כוח התורה.
בהכול. כדי להביא אותך מהצורה ההפוכה לצורה הדומה לבורא בכל המדרגות, בכל הסולם. זו התורה. לכן בתורה יש לך בדיוק תרי"ג רצונות. כנגד תרי"ג רצונות שלך עם כוונות על מנת לקבל יש לך תרי"ג אורות, תרי"ג אורחין דאורייתא שנקרא, תרי"ג אורות התורה, שכולם פועלים כדי להפוך כוונה על מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
שאלה: מה היחס בעבודה בביטול ובהתכללות לכל חבר וחבר, לכל חיסרון וחיסרון שאמור להרכיב את הפרצוף הרוחני שלי, לעצמנו כעשירייה אחת? כי שמעתי אותך אומר שצריך לתמוך כל חיסרון, וכל טבע של חבר לתמוך בו בצורה כזאת
על זה ישנה תשובה פשוטה, "כל מה שבידך בכוחך לעשות, תעשה". אי אפשר לפרט את הדברים האלה עד כדי כך, בכל אחד, בבת אחת ואחר כך בהתכללות בעשירייה. אלה החיים, איך אפשר לענות על זה?
תלמיד: הכיוון הנכון הוא לתאר את עצמנו כמין איזה תא אחד שכולם נעלמים בו?
אתה שואל איך בכללות אנחנו צריכים להתייחס להתכללות?
אני חייב לראות בהתכללות שזו הנשמה שלי, שזה הכלי שלי, שזה המקום שבו אני משפיע לבורא, שבו אני מקבל מהבורא, שבו אני מתייחס עימו, שבו אני מגיע לגמר התיקון שלי. ואני רואה בנקודה המרכזית של הקבוצה לא רק כסולם מדרגות, אלא מעבר לסולם המדרגות את מטרת הבריאה הכללית, הרוחנית, שלשמה צריכים להגיע.
זאת אומרת, אין לאן יותר להפנות את תשומת הלב. הזוהר כותב, שכולם צריכים להסתכל רק לנקודה הזאת, שעיני כל העולם יהיו מכוונות לשם.
אבל בסך הכול הנקודה הזאת נקראת "שכינה" כי אחר כך היא מתפשטת לכל הקשר בינינו, ביני לחברים ולבורא, אבל הנקודה הזאת נקראת שכינה כי משם ישנו המעיין הנובע הזה, שמתגלה הבורא.
תלמיד: אז ביחס שלי לכל חבר וחבר כשאני רוצה לתאר שיש לי כביכול תשעה ילדים, אני פשוט רוצה להכניס את כולם לנקודה הזאת?
גם מצד אחד שאלה הילדים, וגם מצד שני שהם הגדולים ואני הקטן.
תלמיד: אבל כתשעה נפרדים שהופכים להיות אחד בנקודה הזאת?
כל הזמן הם נפרדים וכל הזמן אני מסדר אותם כמכלול. לא כאחד, כמכלול, זה בכל זאת לא אחד. זה אחד לפי היחס שלי ולפי איך שאני רוצה לאזן את היחס שלי בשווה לכולם, אבל זו נשארת רשת, זה נשאר כלי.
שאלה: בתהליך ההתכללות, עד כמה חשוב למקד את תשומת הלב על נקודת הצמצום? כלומר אני קודם כל עושה צמצום ואז אני מתכלל, או שאני יכול אוטומטית להתכלל עם החברים בלי לחשוב על זה שעכשיו צמצמתי את עצמי?
יותר טוב לחשוב על התכללות, נקודת הצמצום תבוא אחר כך. כי אם אתה תצמצם את עצמך לפני שאתה נוטה להתכללות, אז אתה גם תצמצם את הנטייה להתכללות.
אני צריך ללכת להתכללות עם החברים קודם כל. כשאני נוטה להתכללות עם החברים, אז אני בדרך מבין שאני צריך לצמצם את עצמי מזה. זה בדרך. אם מלכתחילה אני אצמצם את עצמי ואחשוב אחר כך להתכלל עם החברים, זה יעצור אותי גם מלהתכלל. אז אני אלך להתכלל בלא לשמה כמה שאפשר, כמו שאתם עושים, ואז משפיע המאור המחזיר למוטב, ואז "איש את רעהו יעזורו", עד שמגיעים למאור המחזיר למוטב בעוצמה כזאת, שהוא מעצב בנו צמצום.
תלמיד: כמו שהבנתי צריך בקשה נכונה, בקשה על החברה, בקשה על החברים כדי לעשות נחת רוח לבורא. זה נשמע ברור, שהחיסרון הוא כשאני מרגיש שאנחנו לא יכולים להתכלל, לא יכולים להתחבר. אבל איפה פה התוספת בחיסרון כדי להוסיף בזה גם נחת רוח לבורא? או שזה לא משנה לחשוב על זה כרגע, אלא העיקר זה להתחבר, להתאחד ובשביל זה אני צריך בורא.
אנחנו צריכים לראות את המערכת שלמה, "סוף מעשה במחשבה תחילה" זה החוק. תעצב את כל המערכת הזאת לפניך נכון, אפילו תצייר לעצמך, אני, קבוצה ובורא (ראו שרטוט מס' 1).
שרטוט מס' 1
אחר כך תצייר את זה אחרת, שאני זאת נקודה שנמצאת בתוך הקבוצה, והבורא הוא בעצם בתוכי, שם אני מגלה אותו. או שאני זה הגדול, ואני מקיף את הקבוצה, והבורא הוא בפנים (ראו שרטוט מס' 2).
אני מתאר לעצמי תמיד שבמרכז הקבוצה, איפה שאני והקבוצה מתחברים, שם בתוך החיבור הזה אני נפגש עם הבורא, מגלה את הבורא. בעצם הציור הזה נראה יותר טוב, יותר קל אבל כל אחד לפי המצב שלו, לפי איך שנראה לו. העיקר שכשמתחברים כולם בסופו של דבר בנקודה אחת, שם מתגלה מה שנקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא", אחד.
בהתחלה נראים שלושה, אחר כך איכשהו מתחברים ומתקבצים יחד לאיזה מרכז אחד. ואחר כך לא מרכז ולא עיגול ולא כלום, רק נקודת חיבור אחת וזהו. וזה כל הסוף.
שרטוט מס' 2
שאלה: יוצא שחוץ מהרצונות הפיסיולוגים כדי לחיות, אם בכל רגע נתון אני מנסה להתכלל בחברים, לעשות צמצום, לבנות אור חוזר, יחס הפוך לבורא מצידי, יוצא שהרצונות שמתעוררים בי כנגד זה הם בעצם מגיעים כדי לחזק את המסך שלי?
נכון, לא נברא שום דבר מיותר. הכול נברא כדי לקיים את הבהמה שלך בצורה של "לא יגונה ולא ישובח", ואחר כך בעד או נגד הנשמה. בדרך כלל נגד הנשמה נותנים לך כל מיני רצונות וכוחות שזה נקרא "בראתי יצר הרע", ו"תורה תבלין" שמביאה לך את התיקונים.
והתורה, שמביאה לך את התיקונים, היא מביאה לך גם אכזבות, צרות ובעיות, כל מיני דברים, וכשאתה מרגיש אותם כך זה מעורר אותך כדי שתתקדם עוד יותר. בכוח של התורה יש לך את המאור המחזיר למוטב. הוא פועל עליך כביכול בצורה גם חיובית וגם שלילית. כי אתה לא יכול להתקדם ברגל אחת, אתה צריך להתקדם בשתי הרגליים. ולכן שמאל ימין, שמאל ימין, אתה כל הזמן מתקדם בצורה כזאת שאתה חייב ללכת קודם כל לימין, להשפעה, אבל התורה מאירה לך ומוסיפה לך כוח קבלה, הגברה של הרצון לקבל. וכך אתה מתקדם.
זאת אומרת, תורה, המאור המחזיר למוטב, הוא מאיר לך ובהתאם למצב שלך בונה לך או מצבים קשים או עזרה, או מצבים קשים או עזרה. הוא מעורר אותך, המאור הזה.
תלמיד: מעל כל מצב אני בונה את הצמצום, את המסך והאור החוזר. אם כך, מהו האור הישר פה שמתקבל בתוך האור החוזר, ובאיזה שלב זה קורה? האם צריך להיות איזה רצון קריטי שאני מתגבר עליו, או אולי איזה מאמץ קריטי בהשפעה?
האור הישר שבינתיים אנחנו מקבלים, הוא מתבהר לנו בתוך אור השכל, אור ההרגשה. אנחנו נעשים יותר חכמים, יותר מרגישים, מבינים את ההרגשה שלנו. זה בדרך כלל השכל שאומר לנו על מצבים שכליים ועל מצבים רגשיים, איך אנחנו עוברים ממצב למצב. בזה מתגלה בינתיים אור התורה.
זה לא האור המחזיר למוטב מתקן אותנו, אלא זה כבר מה שממלא לנו את אותם הרצונות שאנחנו בהם קצת מתקדמים, מיתקנים. מילוי. זה גילוי הבורא אבל עדיין בהסתרה כזאת שאנחנו רואים בזה רק קצת הבנה, קצת הרגשה, איפה אנחנו נמצאים. אבל זה עדיין לא הבורא בעצמו שיתגלה אחר כך ברוחניות בתנאי שיהיה לך באמת כלים דהשפעה.
תלמיד: כשאני מקבל עכשיו את אותו תענוג שתיארת, אני גם צריך לצמצם אותו ולתת אותו לחברים, להעביר אותו הלאה לעשירייה?
לא. על התענוג שאנחנו בינתיים מקבלים, על הגילויים שאנחנו מקבלים, על ההבנות שאנחנו מקבלים ומבינים מה קורה לנו, אנחנו עדיין לא צריכים לעשות שום פעולות. חוץ מלהתקדם הלאה עד כמה שאפשר בהתכללות ובעל מנת להשפיע. ודאי שזה עדיין לא בדיוק, אבל זה מספיק.
שאלה: מה חסר בהתכללות הזאת? אני פשוט שומע את המילה הזאת, שומע על הערבות אולי חמש, עשר שנים, מה חסר, האם מאמצים איכותיים, מאמצים כמותיים, אולי מאמצים מסוג נוסף?
האמת שחסרה לנו בזה השתתפות הבורא, שאנחנו נרצה שהבורא בעצמו יהיה בשיתוף איתנו. כשאני נכלל בקבוצה ונכלל עם החברים, ואני רוצה להיות איתם ממש "כאיש אחד בלב אחד"1, אני רוצה שהבורא יהיה איתנו יחד, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, חד הוא"2. זה עדיין חסר, אנחנו עדיין לא בדיוק עומדים על התנאי שחייבים להיות שלושתם כאחד. אבל זה יבוא בכל זאת.
תראו איך אנחנו מדברים היום ואיך לפני חודשיים, יש הבדל, יש. אמנם אתה אומר שכבר עשר שנים אתה נמצא בזה, מה לעשות? זה עשר שנים, אבל תדע ששום דבר לא עבר סתם ואתה תיקנת הרבה מאוד מהנשמה, אלא עדיין לא הגעת למצב שאתה מגלה את העבודה שלך בפועל. וכאן השאלה, כאן צריכה להיות עבודה הפוכה, סליחה שאני מזכיר לך, אתה דורש משהו מהעבודה, תוצאה, וזה נגד הרוחניות, כי אדם שנכנס לרוחניות הוא לא דורש כלום חוץ מהפעולה עצמה. זה נקרא שיש לנו רק חור כדי להכניס לשם חוט תפירה, רק לעבודה, לא לתגמול ולא לתוצאה.
אנחנו מדברים על זה קצת בזמן האחרון, אבל אל תדברו כך בקבוצות למתחילים, זה מאוד מקרר.
שאלה: מה זה נקרא לכלול את הבורא בהתכללות איתנו?
שבלעדיו לא תהיה התכללות. וכל התכללות היא לשמו. ואנחנו בעצמנו רוצים להיות כמקום, כמשענת כדי שהוא יתגלה ורק לשם זה אנחנו קיימים.
תתארו לעצמכם שאנחנו מלכות, ולכן כולנו כולנו רק כדי לתת לו מקום. כמו מין תנועה של אישה. לא יודע איך להסביר, יש לי בעיה עם השפה, עם השפות בכלל.
שאלה: מה זה אומר לתת את כל הטוב לחברה?
במה יש להם כל טוב?
שאלה: כל הטוב של מה?
כל הטוב שלהם זה שהם רוצים לגלות את הבורא. לכן אני צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שהם יגיעו לאיחוד, לגילוי הבורא. זה לתת להם כל טוב. מה הם רוצים עוד?
שאלה: אפשר להגיד שאנחנו עושים צמצום ומסך, והאור החוזר הוא התכללות של קו ימין עם שמאל, כיוון שהט' ראשונות של שמאל הם בהשפעה, לכן אני עושה כל פעם ביטול הולך וגדל בקו ימין במה שאני משער בליבי שהם ט' ראשונות שבצד שמאל?
נחשוב על זה. אני לא למדן, אני צריך לדבר כך שלא יתבלבלו אנשים.
שאלה: בנקודה אחרי התכללות אנחנו מבקשים צמצום, רק זה מה שאנחנו מבקשים?
אנחנו מבקשים התכללות. אם תבקש צמצום, אתה תשב ולא תעשה כלום, לא לחברים ולא לעצמך ולא שום דבר. זאת הייתה שאלה וכבר עניתי עליה, שקודם התכללות. כתוצאה מזה שאנחנו נעשה מאמצים בהתכללות, אנחנו נבין על מה בדיוק אני צריך לעשות צמצום. אחרת צמצום זה שאתה סוגר את הפה, סוגר את האף, סוגר את האוזניים, צמצום, על מה תעשה צמצום? כשההתכללות תהייה רק לטובת החברה, שתגלה את הרצונות לכאן או לכאן, תראה על מה לעשות צמצום.
תלמיד: אבל בכלל, בקשה לתיקון, לצמצום ולהתכללות?
בכלל בישראל ובכלל באומות העולם רק התכללות, שום צמצום.
שאלה: אני עושה צמצום, או שזו תוצאה מהמאמצים שלנו להתכלל אז הצמצום קורה?
הצמצום זה תוצאה מהמאמצים שלך, אבל אתה מתקדם לזה ואתה רוצה לקיים אותו, לא שהוא נעשה מעליך שאתה לא יודע, לא. הכול עובר בהבנה, בהכרה ובבקשה.
תלמיד: אני מרגיש את זה ועובר את זה, אבל אני לא עובד על זה, אני עובד על ההתכללות, כן?
אתה עובד על התכללות ומתוכה אתה מבין שההתכללות לעצמך זה פוגע, ואז אתה עושה צמצום. אתה צריך להכיר את הרע קודם כל. מאיפה תכיר אם אתה לא עובד עם זה.
שאלה: אנחנו בשדה העבודה בינינו, עושים כל מיני ניסיונות ברמה של משחק. ברצון להתכלל, יש כל מיני מצבים. למשל, חבר בעשירייה שלי, הטלפון שלו צלצל בזמן שיעור ולפי חוקי החברה החבר צריך לצאת החוצה, הוא גרם להפרעה. האם אנחנו גם צריכים לצאת איתו החוצה?
למה?
תלמיד: עשירייה היא גוף אחד, רצון להתכללות?
לא. איך תצילו אותו אם גם אתם תצאו, איך? זה שאתם נכללים עימו בהכול, אז דווקא אתם צריכים להישאר ולעשות את כל הפעולות כדי לתקן אותו, להכשיר אותו, ולהחזיר אותו בחזרה.
שאלה: מה זה אומר "כל הפעולות"?
כל הפעולות של חיבור. אתם צריכים לעשות חיבור עד כדי כך שהוא ינוע משם אליכם באוויר, כמו מגנט.
שאלה: לא לתת לו להישאר במקום הזה של בושה? מחר הוא לא יגיע לשיעור.
זה שהכיר את הבושה זה ברור, אבל יחד עם זה שיהיה תיקון. אתם צריכים להישאר לעבוד על החיבור לכלול אותו כאילו הוא נמצא, בתקווה שאתם בזה מחזירים אותו בחזרה. זה נקרא להוציא אותו מבית האסירים. אחרת אם אתם יוצאים מכל המקום הזה אז לְמָה זה מועיל? לא. אין מצווה כזאת, ההיפך.
קריין: קטע מספר 3 מתוך רב"ש א' "בענין אהבת חברים".
"צריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת."
(רב"ש - א'. מאמר 2 "בענין אהבת חברים" 1984)
קריין: קטע מספר 4 מתוך ונעם אלימלך "ליקוטי שושנה".
"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל על חבירו הוא נענה מהרה. וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה, פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין כל אחד בעד חבירו ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפלה היא במחשבה, מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפלתו."
(נועם אלימלך. ליקוטי שושנה)
זאת אומרת, כל הפעולות שאנחנו רוצים לקיים הן בעיקר במחשבה. ולכן צריכים ממש להקפיד וכמה שאפשר יותר להיתכלל.
שאלה: אם היינו רוצים לעשות תרגיל בהתכללות, שכל אחד יגיד מה הוא רוצה לחשוב על כל החברים או כל אחד רוצה לחשוב על כל אחד בנפרד? מה הייתי רוצה לחשוב על החבר כדי שתהיה התכללות, מה היא המחשבה שלי?
שזה חלק מהנשמה שלי. זה חלק מהמערכת שכל העולם המדומה הזה, הוא סתם מדומה שמסתובב לי מול העיניים, ואם הייתי רואה את האמת אז לא הייתי רואה אותו בכלל. זה הכול מדומה ולא קיים, כולל כולם כולם, כולל הקרובים, הילדים שלי, כל השונאים, רחוקים, לא חשוב מי, לא קיים. מה קיים? רק החברים שלי שניתנו לי כדי שאני אגלה בזה את הנשמה. כל היתר, הכול מדומה. גם החברים הם מדומים, אבל זה יש לי כדי איתם לעבוד. איתם יש לי לעבוד בצורה רוחנית. כך אני מתייחס לכל המציאות.
יש לנו עוד לספר לכולם שחייבים להתעורר, להתאושש, להתקיים, כמו שבעל הסולם מסביר לנו ב"דור האחרון". אבל בעצם, חוץ מהחברים והמערכת שלנו העולמית נניח, חוץ מזה לא מתייחס לשום דבר בצורה רצינית, כל היתר זה המלווה.
שאלה: מה זאת אומרת העיקר התפילה למחשבה, מה זה תפילה ומה זה מחשבה?
"הכול במחשבה יתבררו"3, כך כתוב. מה זאת אומרת? שרצון זה רצון, אנחנו לא אחראים על הרצון, גם לא אחראים על המחשבות, אבל אנחנו יכולים לשנות את המחשבות שלנו ועל ידי זה אנחנו מבררים את הדברים. מה זה לשנות את המחשבות? מטוב לרע ומרע לטוב כלפי איזה הבחנות. בעיקר זה כלפי הערבות.
תלמיד: מה זה תפילה, מה זאת אומרת שאני מתפלל למען חבר? אני נמצא בצרות, אז אני צריך לחשוב עליו ולא לחשוב על עצמי עם הצרות שלי?
כולם שומעים מה שהוא שואל? תחזור על זה בקול רם.
שאלה: אני נמצא בצרות, אני לא יודע מה לעשות עם זה. מה זה נקרא תפילה, על מה אני צריך לחשוב כשאני מתפלל על חבר?
אתה צריך לעשות צמצום על הרצונות שלך ועל הצרות שלך, ולקבל מהחבר את החסרונות שלו ולהתפלל עליהם. זה נקרא "בעל מנת להשפיע", למעלה מהרצון שלך על הרצון החיצון, כביכול חיצון, זאת אומרת הרצון של החבר. על כל החברים שיש לפניך בעשירייה שלך, כך אתה עליהם עושה תרגילים כדי להגיע להשפעה. כתוב "תעשה רצונך כרצונו". תמלא את הרצון שלו לפני הרצון שלך.
תלמיד: זו שאלה פרקטית.
שאלה פרקטית. אתה צריך להעדיף את הרצון של החבר על פני הרצון שלך. על הרצון שלך אתה עושה צמצום ועושה מה שהחבר רוצה, ועוד אחד ועוד אחד, וככה כל החיים.
תלמיד: אם הכול נעשה בעשירייה, אז החבר צריך לדעת את הצרות שלי, אני צריך להגיד לו?
למי?
שאלה: נניח לעשירייה?
למה?
תלמיד: העשירייה שלי לא צריכה לדעת מה אני עובר, איך אני אתפלל?
לא, הוא יודע, הוא יודע פחות או יותר מה אתה רוצה. הוא לא צריך לדעת את החסרונות שלך בבית, בעבודה, אל תבלבל אותו בחיים שלו. הוא בכללות יודע שאתה רוצה להגיע לדבקות בבורא, בנקודה הזאת הוא נקרא חבר שלך. הוא לא רוצה להתחבר עם הבהמה שלך, אלא הוא רוצה להתחבר עם האישיות שלך. אתה רוצה דבקות בבורא, הוא צריך לעשות הכול כדי שתגיע לזה, להתפלל עבורך, מה עוד הוא יכול.
תלמיד: זאת אומרת הערבות בינינו בעצם אם אנחנו סוגרים את העניין הזה, שכל אחד בקבוצה שלי, בעשירייה מתפלל?
אם הם יתפללו עבורך, אתה מסודר.
תלמיד: אז כל אחד צריך להתפלל בשביל החברים האלה, וזה נקרא ערבות?
תראו, רק עכשיו הוא מדבר ככה. ודאי שכן.
תלמיד: זאת הערבות שאתה מדבר עליה כל הזמן?
כן.
תלמיד: רק המחשבה?
"הכל במחשבה יתבררו", מספיק במחשבה. אם תשעה חברים מתפללים על חבר אחד, וככה כל אחד עבור האחרים, כולם מסודרים.
נפל לך האסימון? בצורה כזאת דיברנו לא פעם.
שאלה: מאיפה האדם יודע שאכן נענו לתפילתו?
זאת שאלה. אם הוא הסתכל טוב טוב אחרי התפילה שלו שמתפלל עבור החברים, הוא יראה שקיבל תשובה חיובית. אם הוא התפלל על עצמו טוב טוב והסתכל על התוצאה הוא יגלה שקיבל תשובה שלילית, שזה גם טוב כי היא מקדמת אותו להכרת הרע שהתפלל עבור עצמו, שזה ודאי מושך אותו אחורה. ככה זה.
שאלה: איך אתה מבצע צמצום על הבעיות שלך כך שתוכל להתפלל עבור האחרים?
בצמצום יש לנו כוח מיוחד שאני עוצר כל מה שאני רוצה ברצון לקבל שלי. ברצון לקבל שלי יש לי כל מיני נטיות, שאני רוצה ליהנות מחיים גשמיים, מחיים רוחניים, מכל מיני דברים שאני רוצה לסדר כאן, ושם, בעולם הזה, בעולם העליון, לא חשוב איפה ומה. כל זה נכנס תחת הצמצום ונשאר לי רק מה שאני יכול לעשות בכוח השפעה. זה מה שנשאר אחר הצמצום.
ואז בכוח השפעה מה שאני עושה, אני עושה את זה למען החברים שלי, למען החברה שלי, למען הנשמה, למען האנושות אני יכול להגיד, אבל דרך זה למען הבורא בסופו של דבר כדי לתת לו מקום להוציא את ההשפעה שלו, את האהבה שלו. זה נקרא לגלות את הבורא. מקום לגילוי הבורא זה מקום שיכול לקבל אהבה שלו, כי הבורא זה אהבה. אז אני צריך להכין כזה מקום.
שאלה: מתוך מה שביררנו עד עכשיו נשמע שהתורה לא ניתנת לאדם אחד אלא לעשירייה שכולם כלולים זה בזה בערבות.
אני אגיד לך עוד יותר, כתוב שהתורה ניתנת רק לשש מאות אלף איש שרוצים להגיע לערבות.
שאלה: איך אני יכול להתכלל אם אני לא מבקש להיות מבוטל בפני החברים?
אתה תבקש אחר כך תבוא. אתה לא יכול לעשות פעולת בקשה מלאכותית, זה לא כל כך עובד. אתה תנסה להתכלל על מנת לקבל, על מנת שיהיה טוב לי ואני רוצה להשיג את הבורא. ואני רוצה להרגיש רוחניות ואני לא רוצה סתם למות ולא להשיג כלום, כל מיני כאלה מחשבות שיש בבני אדם. אחר כך הם יתקנו, ישתפרו. אתה תגיע אחר כך למצב על ידי המאור המחזיר למוטב, אתה תגיע למצב שאתה באמת תרצה לא לרצות, תרצה לא לרצות זו תהיה תוצאה מהמאור.
תלמיד: על ידי ביטול עצמי, כשאני מדבר על ביטול עצמי אני מתכוון לא להזיק לחברים, או לקבל כוח להוסיף לכוח שלהם? אולי זה לא ביטול, אולי זה משהו אחר.
אני ממליץ תעשו הכול כמו שכתוב "כל מה שבידך בכוחך לעשות, עשה". אל תעצור, אל תעשה כמו שיש כאן כמה חכמים שאומרים לעשות צמצום. אז שב בפינה ותצמצם את עצמך וזהו, תיכנס לדיאטה. זה לא טוב, זה לא טוב. תעשה הכול מה שרק אפשר למען החברה, כמה שאתה מבין והכול יסתדר.
תלמיד: לא ברור לי העניין הזה של שנאת עצמותו, מבחינה זו שאנחנו לומדים שעצמותו, האגו, הקו שמאלי הוא נמצא שם במטרה לעזור, עזר כנגדו. להיפך אנחנו משתמשים בו ככלי ולכן למה לשנוא אותו, לגרום לאנרגיה שלילית. מצד שני אנחנו יודעים שצריכים לאהוב את עצמנו ולאהוב את האחרים כמו שאוהבים את עצמנו. אז יש פה איזו סתירה.
אין כאן שום סתירה. כמה שאני אוהב את עצמי אני צריך לקחת מזה דוגמה לאהוב את הזולת. כשאני מעביר את הכוח שלי לאהוב מעצמי לזולת, אז את עצמי אני משאיר כאילו ללא טיפול זאת אומרת, אני מגלה עכשיו כלי חדש. איפה אני נמצא האני שלי? האני נמצא תחת הצמצום. והאמיתי האני נמצא בזולת, כך זה עובד.
תלמיד: אתה מדבר על התכללות במחשבה קודם כל, כל הזמן לעבוד במחשבה.
בלי מחשבה אי אפשר להתחיל בשום דבר.
תלמיד: ברור.
כן.
תלמיד: אם אני מגיע לכנס שבו יש אלפי אנשים ביחד באותה מחשבה.
שם זה דבר אחר.
תלמיד: או אני נשאר בבית עם המחשבה.
לא, לא, לא. אם אתה מגיע לכנס אתה מקבל התכללות ושינוי במחשבה וברצון, דרך האוויר, דרך כל הפתחים שלך ממש. מה שאין כן אם אתה יושב בבית, עד כמה שאתה יכול להיכנס לתוך הרמקול שלך שמספר לך מה קורה בכנס, זו השפעה הרבה יותר קטנה. אבל הכול תלוי בחיסרון.
יש לנו הרבה חברים שהם נמצאים במקומות רחוקים מאוד בסיביר, ברוסיה, או בדרום אמריקה ומחוסר אמצעים הם לא יכולים להגיע לכנס והם מאוד מצטערים על זה. אם הם מארגנים במקום שהם נמצאים בכל זאת איזה חברה ותוכלו לצפות עלינו בצורה ממש רצינית, אנחנו נצטרך לחשוב עליהם ולספק להם הכול כאילו שהם נמצאים איתנו.
תלמיד: אני לא מדבר על מי שאנוס, שממש לא יכול. אני מדבר על מי שיכול ואומר מחשבה הכול בפנים.
מי שיכול ולא בא, זה כבר חשבון אחר לגמרי. זה כבר לא לרווח פחות או יותר אלא להפסד נקי, הפסד נקי. אם בגבולות ארץ ישראל ישנם בני אדם שיכולים לבוא ולא באים, זה בהתאם לזה החשבון איתם כך. אני חייב להגיד את האמת, אני לא הייתי מפספס. אפילו שהוא יבוא ולא יבין ולא ירגיש כך וכך, הוא לא מבין בכלל בשביל מה ולמה וכן, תבוא. יש לך הזדמנות אחר כך אתה תראה. אבל רווח בטוח תקבל.
תחמיד: אתה יכול להסביר את העיקרון הזה. כי באמת כל השיעור למדנו עד כמה אדם צריך להתכלל, להרגיש את העשירייה, להיות בפנים.
להתכלל. עד כמה שאדם צריך להתכלל עם כולם. אז כנס זה מקום איפה שמתכנסים אנשים והם נכללים זה מזה ולכן כל אחד מקבל מכולם. אני בא אפילו כמה רגעים שבמשך הזמן אני אתכלל מהם עם שירה, עם שמיעה, עם דיבור, עם הופעות, התכנית שם היא מאוד מגוונת, אני בזה מקבל מהם מקבל, מקבל. אני בזה בונה, פותח את הנשמה וממלא אותם, פותח את הנשמה וממלא אותם ממש כך.
(סוף השיעור)