שיעור בוקר 05.11.2019 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן –אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 48,

מאמר "בענין חשיבות החברים"

בענין חשיבות החברים

"בענין חשיבות החברים, הנמצאים בתוך החברה, איך להחשיבם. היינו באיזה צורה של חשיבות כל אחד צריך להסתכל על חבירו. הנה השכל מחייב, אם הוא מסתכל על חבירו, שהוא במדרגה יותר נמוכה ממנו, אז הוא רוצה ללמד אותו, איך שיתנהג במידות יותר טובות, מכפי שיש לו. נמצא, שהוא לא יכול להיות חבר שלו, אלא הוא יכול לקבל חבירו בתור תלמיד, ולא בתור חבר.

ואם הוא רואה חבירו עומד במדרגה יותר גבוהה ממנו, ורואה שיש לו מה ללמוד ממנו מידות טובות, אם כן הוא יכול להיות רב שלו, ולא חבר שלו.

משמע, שדוקא בזמן שהוא רואה חבירו עומד בדרגה אחת עמו, אז הוא יכול לקבל אותו בתור חבר, ולהתחבר עמו. כי חבר משמע, ששניהם באותו מצב. וכך מחייב השכל. היינו שיש לשניהם השתוות הדעות, אז הם החליטו שיתחברו, ואז שניהם יפעילו את המטרה הזו, ששניהם רוצים להרויח.

בדומה לשני חברים, שהם משתווים בדעתם, עושים ביחד איזה עסק, ושהעסק הזה יביא להם רווחים. ואז הסדר, ששניהם מרגישים את עצמם, ששניהם יש להם כוחות שוים. מה שאין כן אם אחד מהם מרגיש, שהוא יותר מוכשר מהשני, אז הוא לא רוצה לקבל אותו, שיהיו שותפים בשוה, אלא שנכנסים לתוך שותפות העסק לפי אחוזים, דהיינו לפי הכוחות והמעלות שיש לאחד על השני. ואז העסק הוא לשליש ולרביע. ואז לא שייך לומר, ששניהם שוים בהעסק.

מה שאין כן באהבת חברים, כשחברים מתחברים, שתהיה ביניהם אחדות, משמע דוקא ששניהם שוים. זה נקרא "אחדות". למשל, אם הם עושים עסק ביחד, ואומרים שהרווחים לא יתחלקו שוה בשוה, האם זה נקרא "אחדות".

אלא ודאי שכל העסק מאהבת חברים, צריך להיות, שכל הרווחים שיכניסו אהבת חברים, צריך להיות שישלטו בנכסיהון שוה בשוה. ואל יבריחו, ואל יעלימו לא זה מזה, ולא זה מזה, כי אם הכל יהיה באהבה וחיבה באמת ושלום.

אבל בספר "מתן תורה" (דף קמ"ב) כותב שם וזה לשונו: "אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם,

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יוכל לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו, ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי רוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".

ומהנ"ל משמע, שענין אהבת חברים, איש את רעהו יעזורו, משמע, שמספיק, שכל אחד יחזיק את חבירו, כמו שהוא עמו במדרגה אחת. אבל מטעם, שכל אחד צריך ללמוד מחבירו, אז יש ענין של רב ותלמיד. לכן הוא צריך להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו.

אבל איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה".

וזה אנו רואים, שאדם יכול לראות חסרונות אצל הילדים של השכן, ועל ילדים של עצמו הוא לא רואה. וכשמדברים על הבנים שלו איזו חסרונות, תיכף הוא מתגבר נגד חבירו, ומתחיל להגיד את המעלות שיש להבנים שלו.

ונשאלת השאלה, מהי האמת. שיש מעלות לבניו, ומשום זה הוא ברוגז, כשמדברים על הבנים שלו. והענין הוא כך, כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאמת יש בכל אדם מעלות וחסרונות. וכל אחד, היינו הן השכן, והן אביו, אומרים אמת. אלא השכן שהוא לא מתייחס להבנים של השני עם יחס כאב אל בן. היינו, שאין לו אותה אהבה להבנים, כמו שיש לאביו.

לכן, כשהוא מסתכל על הבנים של השני, הוא רואה רק החסרונות שיש להבנים. כי מזה הוא יותר נהנה. כי הוא יכול להראות, שהוא יותר במעלה מהשני, בזה שהילדים שלו הם יותר טובים, לכן מסתכל רק על החסרונות של השני. וזה הוא אמת, מה שרואה. אבל מה הוא רואה, רק דברים שנהנה מהם.

אבל אביו גם כן רואה רק את האמת, אבל הוא מסתכל רק על הדברים הטובים, שיש להבנים שלו. אבל הדברים רעים שיש להבנים שלו, את זה הוא לא רואה, משום שאין לו תענוג מזה. לכן הוא אומר אמת, מה שהוא רואה אצל הבנים שלו, כי הוא מסתכל רק על הדברים, שיש מזה לקבל הנאה. אם כן הוא רואה רק המעלות.

לכן יוצא, אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו.

אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו."

שאלה: בשורה האחרונה הוא כותב, "וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו." היום למדנו שבכל מה שמתגלה בין החברים, כל חיסרון, שנאה, אנחנו צריכים להשתמש, לפנות עם זה לבורא שיעזור לנו לתקן ולבנות אהבה מעל זה. וגם אמרנו שהחיסרון והשנאה לא מתבטלים אלא בונים קומה שנייה. ופה הוא כותב שאחרי שמקבל תיקון נשארת רק אהבה ולא רואה יותר את החיסרון של החבר. האם אפשר להסביר?

אין דבר כזה שלאחר מכן אנחנו לא רואים חיסרון. אנחנו מודעים לכך שישנם חסרונות, אני מגלה אותם עקב האגו שלי ואני מכסה אותם באהבה שלי כלפי החבר. וכשאני מגלה את החיסרון אז ישנה אהבה ואם אין חיסרון לא תהיה אהבה.

תלמיד: וכשאנחנו עובדים על הדבר הזה, אנחנו פונים לבורא שיעזור לנו לגלות יחס של אהבה. במאמר כתוב שצריכה להתגלות אהבה, זאת אומרת, כל עוד לא מתגלה אהבה לא נעשה תיקון?

כן, ודאי.

תלמיד: אז איפה הליקוי, בפנייה לבורא? אנחנו רואים עכשיו פגמים, אני רואה פגם בחבר, אני מבין שהפגם הוא אצלי, אני מתאמץ, מבקש עזרה מהבורא שיעזור לי לאהוב את החבר ולראות דברים אחרים בחבר. וכל עוד זה לא מתגלה מה זה אומר?

אז הפגם הוא בכך שלא כיסית את השנאה באהבה.

תלמיד: אני משתדל לפנות לבורא, מה יש לי עוד לעשות?

כן. וכאן תלוי איך אתה פונה אליו. יכול להיות שבפנייה שלך אליו אתה, בפנים, מתוך ההרגשה שלך, רוצה רק להתפטר מההרגשה הזאת הרעה או מחובתך וכן הלאה, אבל אתה לא משתוקק לאהבה, לאהוב את החבר על פני השנאה, לכן הבורא לא מביא לך את זה.

תלמיד: אתה יכול שוב להגיד מהי פנייה נכונה לבורא? אני לא משתוקק לאהבת החבר, ואני יודע שאני צריך להגיע למצב כזה שאשתוקק לאהוב אותו.

זאת אומרת אתה לא משתוקק לאהוב אותו. אתה לא מקבל את המצב כהזדמנות להגיע לאהבה. כן?

תלמיד: לא, אני לא משתוקק לאהוב אותו זה דבר אחד, ודבר שני, כן מקבל את המצב כהזדמנות להגיע לאהבה ולכן אני מבקש מהבורא שיעזור לי לתקן את הדבר הזה.

מה, איזה דבר לתקן?

תלמיד: שתהיה בי השתוקקות לאהוב את החבר. הרי לא קיים בי הדבר הזה. זה הבורא, הוא צריך לתת לי מתוך העבודה, השתוקקות לאהוב את החבר.

בודאי. ודאי שהבורא צריך לתת לך רצון לאהוב את החבר, נכון. זאת אומרת, על פני הרצון שלך להזיק לחבר, לתת לו בחזרה את מה שהוא מעורר בך, במקום זה אתה מבקש מהבורא שיביא לך אהבה או השתוקקות לאהבה. אז אם אתה לא מקבל, לא מגלה את הדברים האלה בך, סימן שלא ביקשת נכון, לא לפי כמות ולא לפי איכות.

תלמיד: אז פה השאלה בעצם, איך מבקשים נכון מהבורא?

צריכים לעבוד על החיסרון. הבורא לא מתפעל ממה שאתה פולט בפה, הוא מתחשב בכלי שלך, בכמה אתה באמת מצטער שאין לך אהבה. אין לי מה להוסיף.

שאלה: בתחילת המאמר יש שתי גישות, גישה אחת שהחברים צריכים להיות שווים, וגישה נוספת שאני מבין שרב"ש כותב, שצריך כן להגדיל את החברים ושהם יהיו גדולים ממני כדי שאוכל לקבל מהם. אז עובדים בשתי הצורות או שיש צורה עדיפה?

כלפי הבורא כולנו שווים, אף אחד לא בעדיפות כלפי השני. כי בגוף השלם כל תא ותא, כל פרצוף קטן כגדול ממש שווים בחשיבות, אחרת לא תהיה שלמות.

תלמיד: אבל במאמר בהתחלה הוא מרחיב ואומר שחייבת להיות אחדות בין החברים, שהם צריכים להיות שווים. ובהמשך הוא נותן הסבר של מה שכתב בספר "מתן תורה", ששם החבר צריך לראות את החברים כגדולים. מה היחס הנכון שאני צריך להחזיק בו כשאני רוצה להגיע לחיבור עם החברים, שהם גדולים ממני או שאנחנו שווים?

לא, כולם גדולים ממך. כך אתה צריך, כולם גדולים ממני. אני זקוק לכולם, אני תלוי בכולם ואין כאן ספק, רק בהם אני תלוי.

שאלה: בהמשך לשאלה, האם לראות את החברים כגדולים זה בעצם אמצעי להגיע למצב שאנחנו שווים באהבת חברים?

זה לא מוחק את זה, פשוט מדובר על איך אני צריך לסדר את היחס שלי לחברים ודרכם לבורא. כי החברים הם פשוט אמצעי לסדר את היחס הנכון לבורא, והחברים הם אמצעי לקבל פנייה של הבורא, יחס של הבורא בי, כי כך אנחנו, דרך החברים, אני והבורא יכולים לדבר זה עם זה. ואת השפה הזאת אני צריך ללמוד. זאת אומרת אין לי שום אפשרות להגיע להידברות עם הבורא אלא רק דרך הקבוצה. הוא מבין את השפה הזאת כי יש לו כלי. איך אני מסדר את הכלי מצידי לעומתו, כך הוא מרגיש מה אני רוצה ממנו, מה אני עושה. ואני גם צריך להבין את הגישה שלו דרך הכלי הזה. ואז תהיה לנו שפה שנקראת "עשר ספירות".

אני חושב שבזה נסיים את השיעור. אתם תמשיכו עוד, אני רק מאוד מאוד מבקש לא לשכוח מה אמרנו בחצי הראשון, שזה באמת יהיה לנו כיסוד להכרת הרע שבנו שהבורא מזמין, שהכול אך ורק כדי לקבוע קשר יפה וטוב עם כל החברים שלנו, במקרה שלנו הבאים לכנס אירופה. שנעשה כבר צעד אחד גדול, הראשון והמשמעותי לתיקון השבירה, לתיקון בבל.

(סוף השיעור)