שיעור בוקר 25.06.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 773, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ט"ו – י"ח

תפיסת המציאות הרוחנית היא כולה באמונה למעלה מהדעת. אנחנו מגיעים אליה לאט לאט, כי האדם לא מסוגל בבת אחת להיכנס לדבר כזה כי הוא לא מבין על מה מדובר, אין לו תאים לא רגשיים ולא שכליים שהוא יכול לעשות איתם משהו. לכן קורה לו שהוא מסתכל על כל הדברים האלה, לא מבין מה רוצים ממנו, כאילו לא שומע אותה שפה. מה לעשות?

לכן, כאן אנחנו מגיעים למצב שלאט לאט, זה דורש הרבה פעולות, אין סוף פעולות שאנחנו מקבלים מלמעלה ואנחנו אפילו לא מרגישים שזה הבורא עובד עלינו. כמו שאנחנו חיים, אנחנו יכולים לישון, לאכול, ללכת, לעשות איזו עבודה, אבל בינתיים הגוף שלנו עובד, הוא סופג חומרים, הוא עושה דברים, הוא מסדר את כל הנוזלים, את כל ההורמונים, הכול. כך זה גם ברוחניות, אנחנו נמצאים בשיעור, אנחנו נמצאים בלימודים, בשמיעה, באיזו מין התקשרות, או בהפסקות ביניהם, בכל זאת אנחנו כל הזמן עובדים. הרשימות שלנו, זה נקרא "רשימות", הן כל הזמן נמצאות בפעולה בלתי פוסקת. לכן, אמנם זה דורש זמן אבל אנחנו מתקדמים.

חוץ מזה שאנחנו מתקדמים, אנחנו רוצים לזרז את ההתקדמות שלנו, אז יש לנו כאן כמה כיוונים, גם בלימוד, גם בהפצה, גם מבחינה רגשית, גם מבחינה שכלית, גם לבד, גם בקבוצה, גם מצדנו למטה, גם מהבורא למעלה, גם מצדנו למטה כדי לעורר את הבורא, גם מצדו למטה כדי לעורר אותנו. זאת אומרת יש כאן הרבה מאוד פעולות, והן כולן רבגוניות שפועלות בצורה אינטגרלית, במערכת אינטגרלית, לכן הן כולן משפיעות גם זו על זו.

לכן אנחנו צריכים כמו שכתוב "כל מה שבידך בכוחך לעשות תעשה", ואז אתה יכול לצפות לתוצאה. מתי? קודם כל להגיע ל"לשמה".

קריין: אנחנו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בכתבי בעל הסולם, בעמוד 773, אות ט"ו.

אות ט"ו

"והנה נתבאר היטב, שאין לו לאדם, לצפות, שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה, יביאהו לשמה, רק בזמן, שידע בנפשו, שזכה באמונת השי"ת ותורתו כראוי. כי אז "המאור שבה, מחזירו למוטב", ויזכה ל"יום ה', שכולו אור". כי קדושת האמונה, מזככת את העינים של האדם, שתהנינה מאורו ית', עד ש"המאור שבתורה מחזירו למוטב".

אמנם, מחוסרי אמונה, דומים לעטלפים, אשר לא יוכלו להסתכל באור היום. כי נהפך להם, אור היום לחושך, נורא יותר מחשכת ליל. כי אינם ניזונים, אלא בחושך הלילה.

כן מחוסרי אמונה, עיניהם מתעוורות כלפי אור ה'. ע"כ נהפך להם האור לחושך, ו"סמא דחיי" נהפך להם ל"סמא דמותא". ועליהם אמר הכתוב: "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור". אלא, שצריכים מקודם, להשתלם באמונה שלמה, כמבואר." יש לנו כאן כבר כיוון, שאנחנו צריכים קודם כל להגיע לאמונה שלמה, לדרגת הבינה, לאור החסדים, לאמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת אמונה שלמה, שעל פני כוח הקבלה, רצון לקבל, שיהיה לנו גם כוח השפעה. ואז אנחנו יכולים ללא שום פחד להיכנס לכל העולמות העליונים האלה, לכל חכמת הקבלה, לכל ההסברים, לכל הפעולות, ואז אנחנו לא ניכשל.

זה בינתיים מה שהוא אומר. שמענו, מה הלאה?

אות ט"ז

"ובאמור, מתורצת קושית התוספות (תענית, דף ז', ד"ה "וכל"), דאמרינן שם: "כל, העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים. וכל, העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המות". והקשו: והלא אמרינן: "לעולם יעסוק אדם בתורה, אע"ג שאינה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". ולפי המבואר, יש לחלק בפשטות, כי כאן, בעוסק בתורה "לשם מצות לימוד התורה", עכ"פ להיותו מאמין בשכר ועונש, אלא שמשתף הנאתו ותועלתו עצמו, עם הכונה דלעשות נ"ר ליוצרו, ע"כ "המאור שבה מחזירו למוטב", ובא לשמה.

וכאן, בעוסק בתורה שלא "לשם מצות לימוד התורה", כי אינו מאמין בשכר ועונש, בשיעור הזה, עד שבשבילה יתיגע כל כך, אלא רק לשם הנאתו עצמו מתיגע, ועל כן נעשית לו סם המות, כי "האור שבה נהפך לו לחושך", כמבואר."

שאלה: בסעיף 15 הוא כותב שהאדם לא צריך לחכות, אין לו מה לחכות שהעיסוק בתורה ב"לא לשמה" יביא אותו ל"לשמע", עד שהוא לא ישיג מתוך נשמתו שהוא זכה לאמונה בבורא. ובסעיף 16 הוא כותב שאנחנו בכל זאת מגיעים מ"לא לשמה" ל"לשמה". השאלה שלי, איך האדם מגיע להכיר מתוך נשמתו שהוא זכה לאמונה בבורא?

זו הרגשה, שמה שהוא עושה הוא עושה רק למען השם, לא לעצמו. איך הוא יודע שזה למען השם, הרי הבורא נסתר ואני לא יודע מה? כלפי הזולת. אם אני מוכן לעשות הכול ואני רוצה ואני עושה הכול למען העשירייה שלי, קודם כל העשירייה שלי, זו בדיקה שאני נמצא בדרך נכונה. זה לא מספיק עשירייה, דרך עשירייה גם לכל האנושות, או לכל "בני ברוך" ואחר כך לכל האנושות.

תלמיד: מה מאפשר לאדם להתנתק מהרצון ליהנות לעצמו, מלא לשמה?

המאור המחזיר למוטב. רק האור העליון זה שמאיר לאדם, הוא יכול להוציא אותו מהאגו שלו.

שאלה: בעל הסולם מחלק את כל התלמידים לשני חלקים. החלק הראשון אותם אלה שמערבבים את התענוג לעצמם עם נחת הרוח לבורא, ואלה שלא מסוגלים לעשות את זה. איך בכל זאת להגיע למצב שאתה מצליח לשלב את התועלת העצמית בכוונה לעשות נחת רוח לבורא, כדי שהאור בכל זאת יפעל?

זה כבר בסוף הדרך. הרצון שלך הוא טוב אבל עוד צריכים לממש אותו.

שאלה: נראה שכל ההבדל בלהגיע מ"לא לשמה" "לשמה", זה אמונה בשכר ועונש. תוכל להסביר קצת את העניין הזה?

קודם כל לא להגיד בצורה כזאת שאתה חושב שזו האמת וזו אמת, אלא זה הכול בסימן שאלה. אל תעשה כאלה סיכומים וכבר אתה בטוח שאתה עומד על משהו.

מה זה שכר ועונש? שעל כל דבר שהוא עושה הוא יודע שיש לו או שכר או עונש, פשוט מאוד, ככה. השאלה היא כך, האם עונש זה גם שכר, שאני בכל זאת הולך ולומד? תלוי איך אדם מתייחס לזה.

שאלה: האם בגלל שאנחנו לומדים ב"לא לשמה", לפחות אני מרגיש על עצמי שאני ב"לא לשמה", בגלל זה הרצון לקבל גדל, זה נקרא סם המוות תוך כדי הלימוד?

לא, זה לא. כי אתה בכל זאת רוצה להגיע לעל מנת להשפיע, כאילו רוצה להגיע לעל מנת להשפיע, עד כמה שאתה מסוגל לחשוב על זה איכשהו, ולכן זה לא נקרא סם המוות.

תלמיד: והמצב של חושך שמתגלה בכל מדרגה, זה בגלל שאני בלא לשמה או שזה תהליך טבעי?

לא, חושך שמתגלה בכל מדרגה זה כדי שאתה תתקדם, להראות לך שאתה עוד לא בשלימות.

אות י"ז

"ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש: "רפאות תהי לשרך, ושקוי לעצמותיך" (משלי ג', ח').

ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא לשמה". באופן, אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה ח"ו לאמונה, יש לו תקוה גם כן, על ידי עסק התורה. כי אם ישים לבו ודעתו, לזכות על ידה, לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת "צדיק באמונתו יחיה" (מכות, כ"ד).

ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא (ב"ב דף ט"ז, ע"א): "אמר רבא, ביקש איוב, לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו: "רבש"ע, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך?"

ופירש"י שם: "בראת צדיקים, על ידי יצר טוב, בראת רשעים, על ידי יצר הרע. לפיכך, אין ניצול מידך. כי מי יעכב? אנוסין הן החוטאין. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב [ומה השיבו לו חבריו של איוב]: "אף אתה תפר יראה, ותגרע שיחה לפני אל. ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין (איוב ט"ו).

ופירש"י שם: "ברא לו תורה, שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כדאמר בעלמא: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', הלכך לאו אנוסין ננהו [ולכן לא אנוסים הם], שהרי יכולין להציל עצמן (קידושין דף ל'), ע"ש ודו"ק.

שאלה: מה זה יצר טוב בתוך אדם ומה זה יצר רע?

כל דבר שמביא אותי למטרת הבריאה, למטרת החיים, זה נקרא יצר הטוב, רצון הטוב. וכל דבר שדוחה אותי בחזרה לכל מיני כיוונים שונים, זה נקרא רצון הרע, יצר הרע. זה הכול. פשוט.

שאלה: כתוב באות ט"ו "שאין לו לאדם, לצפות, שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה, יביאהו לשמה, רק בזמן, שידע בנפשו, שזכה באמונת השי"ת ותורתו כראוי.". למה האדם צריך לצפות לפני שזכה לאמונה?

לצפות שיהיה לו אור האמונה, כוח השפעה, רצון להשפיע. ואחר כך מתוך רצון להשפיע הוא גם ידע איך לרכוש את התורה. התורה בעצמה היא כבר אור החכמה שמתלבש באור החסדים, ואז הוא יכול גם לחשוב איך זה יתלבש בו, איך זה יהיה בו.

שאלה: איוב שאומר ש"אנוסין הן החוטאין", מה זאת התכונה הזאת?

שלא חשוב איזה אדם, אבל בתוכו יש אגו, רצון לקבל שכל הזמן מחזיק אותו ולא נותן לו להתקדם לעל מנת להשפיע, לקדושה, אז איך לדרוש מהאדם שהוא יעשה איזו פעולה נכונה? לא בראש ולא בלב יש לו אפשרות, אז איך לעשות?

אז הוא אומר, יש מה לעשות. יש לך קבוצה, עשירייה, מדריך, ספרים, יש לך מאור המחזיר למוטב, יש לך בורא שדואג מלמעלה לכל הדברים האלה, נותן לך, משאיר לך איזשהו פתח קטן מאוד שאתה צריך להוסיף. בסך הכול תעשה קצת מאמץ לבוא לשיעורים, להשתתף עם החברה בעשירייה, להשתתף בהפצה, תתמוך במשהו בכל מיני דברים כאלה, הבורא כתוצאה מזה, לפי המאמצים שלך, יוכל להשפיע עליך מלמעלה את האור שלו הגדול. זה הכול. רק צריכים סבלנות וכמה שיותר להשתדל לא לפספס אף רגע מלהתקדם. ובכל רגע ורגע אתה עם המחשבות שלך יכול להיות קשור לתהליך.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו חייבים לפני הלימוד להתחזק באמונתו ובשכר ועונש?

זה כתוב, "לפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד להתחזק באמונת ה' יתברך" וכולי. אמונה זה נקרא שאני מקבל מהבורא עזרה, הוא הביא אותי לכאן, אני צריך עכשיו לעשות מאמץ, עבור המאמץ שאני עושה הוא ישפיע עליי מאור המחזיר למוטב. אני אשתנה עוד יותר, ועוד יותר אעשה פעולות יותר קרובות אליו, והוא בהתאם לזה ישפיע עלי מלמעלה שוב מאור המחזיר למוטב, וכך אנחנו נתקדם זה לזה. אני מאמין בזה, אני שומע את זה מהמקובלים, קורא את זה, וכך אני מבצע יום יום.

אות י"ח

"וזה ברור, שאינם יכולים, לפטור את עצמם מן הדין, אם יאמרו, שקבלו התבלין הזה, ועדיין יש להם הרהורי עבירה. כלומר, שמתגוררים עוד בספיקות ח"ו, ועדיין היצר הרע לא נמוח. כי הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר, ולמחותו כליל.

ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא:

או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין".

או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, כאמור. ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד.

ובין כך ובין כך, אין ליפטור את עצמו מן הדין, בטענת אונס, אחר שמחייבים חז"ל בטענה "בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין". כי אם היה בזה איזה יוצא מהכלל, הרי הקושיא של איוב במקומה עומדת, ח"ו. ודו"ק."

מובן חברים או לא? אני רואה שאתם עייפים. יום חמישי, סוף שבוע, להחזיק את הקורונה על הראש זה לא פשוט, לוחצת על כולם. משהו קורה, כבדות כזאת כללית, מה עושים?

שאלה: אם אני יכול להתרכז בשיעור, זה לא טוב כי זה נעשה הרגל, וגם אם אני לא יכול להתרכז בשיעור, זה לא טוב, אז מה הדרך הנכונה?

להתרכז בעשירייה ודרך העשירייה להגיע לכל האמצעים האחרים, אחרת לא יצא לך שום דבר טוב. רק עשירייה. ושוב אני חוזר לזה, אני שמעתי אתמול שעדיין חברים לא מסודרים בעשיריות, עדיין הם לא מרגישים את עצמם שיש להם חברה, עשרה אנשים, ושבתוך עשרה האנשים האלה הם עומדים לגלות את הבורא, אז בשביל מה אם כך הם לומדים? כתוב "או חברותא או מיתותא", או חיים או מוות, זה הכול תלוי אם יש לך עשירייה או אין לך עשירייה. אז בבקשה תחליטו.

אם יש לכם שאלות אז תפנו, תשלחו את השאלות האלה עם כל הבעיות האלה.

קריין: אפשר לשלוח לboardworldkli@gmail.com- ואנחנו נמיין ויקבלו תשובות.

לשלוח לכתובת הזאת בכל שפה שרוצים, עם כל בעיה בקשר לעשירייה בבקשה תפנו. כי בלי להתארגן נכון לעשיריות אנחנו לא יכולים לפרוץ את המחסום. צריך לארגן כמו צבא. ויש לכם מי שיארגן, או החבר שלנו בעצמו יכול לארגן, הוא היה מפקד של סירת מלחמה גדולה, אז הוא יודע איך לארגן את הדברים.

שאלה: כמה פעמים כבר דיברנו היום בשיעור וגם עכשיו, שאנחנו עולים לדרגת הבינה כשאנחנו מתמוססים בחברים, משתדלים לגלות שם את הבורא, אבל לא אותו אלא את הגדלות והחשיבות שלו, זה מה שאנחנו מגלים, אם הבנתי נכון.

אתה בחור מלומד. תגיד לי, כשאני רוצה לגלות נגיד כוח מגנטי, אומרים שהוא קיים כאן, אבל איך אני מגלה אותו? אני מגלה אותו לפי המכשיר. המכשיר מגלה כוח מגנטי? המכשיר מגלה שיש איזשהו כוח שפועל עליו ושהוא מגיב עליו כך וכך. זאת אומרת, המכשיר לא מגלה את הכוח עצמו, הוא מגלה את התגובה שלו על הכוח.

תלמיד: עד כמה שאני יודע המכשיר פועל דרך ההתנגדות, צריכה להיות התנגדות מצדנו.

ודאי. אנחנו עושים מעצמנו מכשיר לתפיסת הבורא, והוא עובד בדיוק לפי אותו עיקרון כמו כל המכשירים בעולם שלנו. רק בואו נסדר את הכול נכון בנו ואנחנו נוכל לגלות אותו.

תלמיד: אז נתאר לעצמנו שאנחנו עושים את העבודה הזאת בינינו ואנחנו לא רוצים לגלות את הבורא בצורה ישירה.

לא שאנחנו לא רוצים, אנחנו לא מסוגלים. כל מכשיר שהוא מגלה איזו תופעה הוא גם פועל באותה צורה. הוא פועל בצורה כזאת שהוא חייב לקלוט איזו תופעה ולהגיב עליה, ואז את התגובה שלו אנחנו מודדים, ולפי התגובה שלו אנחנו מדברים על מה השפיע עליו.

אני לא יודע מה זה כוח מגנטי, אני יודע שהוא משפיע וככה הוא מזיז, או בחוט חשמלי הוא מעורר חשמל, או שמזיז את המחוג במצפן. זה מה שאני רואה. זאת אומרת, אני רואה תגובות ולא של אותו הכוח, אלא תגובות של המכשיר שלי על אותו הכוח. ועל התגובות האלה אני אומר שזה מה שהכוח ההוא פועל, ולפי התגובות האלה אני קורא לכוח ההוא. זה בכלל לא שייך, אבל כך אני אומר כי אין לי ברירה אחרת. כך אנחנו תופסים כל דבר ודבר שמתגלה. וכאן אנחנו בונים מעצמנו, זה קצת יותר מבלבל אותנו, אנחנו בונים מעצמנו אותו מצפן, אותו סליל, אותו כוח, אותו מכשיר שהוא מגלה את הבורא. וכך הבורא מסובב בנו את הכול, אבל אנחנו לא מזהים, אנחנו לא מזהים אותו.

מה אני צריך לעשות בי כדי להתחיל לזהות אותו, זה כל העניין. לכן כל העבודה שלנו היא לעשות כיול לבורא, שאנחנו נדע איך לגלות, איך לתפוס אותו. ויש כאן עוד בעיה, מתוך זה שהוא פועל עליי אני מרגיש את התגובה שלי, ואני צריך מהתגובה שלי לפענח אותה כדי להכיר אותו. זה משהו אחר, כי הוא פועל ואני מגיב. אני פועל מתוך הרצון שלי, מתוך הגוף שלי, אז אני צריך לכייל את עצמי כך שהרצון שלי ייתן לי הכרה, הבנה בפעולת הבורא בצורה נכונה, נקייה. לכן אני צריך לכייל את עצמי לאפס, שאני לא דורש לעצמי כלום, שאני לא רוצה שום דבר. כמו מכשיר, אנחנו קודם צריכים לאפס אותו, ואחרי האיפוס הזה אנחנו יכולים לבדוק את התוצאה, מה קורה.

האיפוס שלנו, זה שאני לא ארצה שום דבר לעצמי, זה שאני לא אהיה משוחד. איך אני מגיע לזה? בעשירייה. אם אני בעשירייה משתוקק למרכז העשירייה ורוצה רק להיות מחובר עם העשירייה כולם יחד בתוך העשירייה, זה נקרא שאני איפסתי את המכשיר שלי לאפס. עכשיו, מהאפס הזה אני יכול להתחיל להגיב נכון לבורא, למה שהוא משפיע אליי. ואז השאלה, איך אני מרגיש את זה, איך אני מפענח את זה, בכל זאת זה יש עוד בעיות. אבל כבר נקודה לפחות התחלתית היא נמצאת, שאני לא מקבל שום דבר לעצמי רק לעשירייה. למה לעשירייה? כי אין לי כלפי מה עוד להיות בטוח שאני לא מקבל לעצמי. כך אם יש לפניי עוד אנשים, ואני חושב כלפיהם, מחובר כלפיהם, אז אני מתבטל בהם ואני אישית הופך להיות ניטראלי, אפס. כך אנחנו בונים מעצמנו מכשיר נכון לקליטת הבורא.

תלמיד: כשאנחנו במצב הזה של האפס, כולנו יחד כשנמצאים במצב הזה, מה זה אומר שאחרי זה אנחנו מקבלים מהבורא תגובה, השפעה, ואיך לפרש אותה נכון? באיזה אופן הסימן הזה מגיע ממנו לעשירייה?

שאנחנו כעשירייה מתחילים להתעורר בהשפעה הדדית זה לזה. הוא נותן לנו כוח השפעה ואנחנו מגלים שכוח ההשפעה הזה שורה בינינו, שאנחנו העשירייה מתחילים להתייחס כך זה לזה בהשפעה הדדית. זאת אומרת אנחנו מקבלים תכונת הבינה, השפעה, זה כבר כוח אמונה, שבינה, השפעה, אמונה, זה אותו הדבר, על פני ההתנגדות שלנו, על פני הדעת שלנו.

ההתנגדות מתחילה גם להיות מורגשת יותר, כי מגיע אלינו כוח שהוא כאילו זורם בתוך החוטים כמו במכשיר נגיד, ואז אני מרגיש שיש לי התנגדות. כך אנחנו מודדים את שניהם, למעלה זה השפעה, למטה זה קבלה, למעלה זה נקרא אמונה ולמטה זה נקרא דעת, ואנחנו מודדים אותם, והם עולים. גם כוח האגו שלי עולה וגם כוח ההשפעה עולה, ואנחנו כך עולים. מלכות ובינה, ההבדל ביניהן הוא כאילו אותו הדבר. יש לך הבדל בין מלכות ובינה, מה ההבדל? שבע ספירות דזעיר אנפין. בהתחלה זה היה אפס, ואז גדל וגדל לשבע ספירות דזעיר אנפין. מי זה הזעיר אנפין הזה? זה בדיוק הפרצוף של הנשמה שלך שעכשיו נולד. הוא נולד בבטן הבינה בגלל שהיא מחוברת למלכות, ומלכות מבטלת את עצמה כלפי בינה, ושם זה קורה.

תלמיד: אותן שבע ספירות הזעיר אנפין, מה זה, אלו התכונות של החברים?

זה כל המציאות, שם אתה תופס את כל המציאות. בין למעלה מהדעת ודעת שם ישנה כל המציאות, כל העולם, הכול, אין חוץ מזה כלום. למעלה מבינה אלו תכונות הבורא, כתר, חכמה, בינה, למטה מבינה אלו תכונות הזעיר אנפין שנולד, ומלכות זה הרצון לקבל שהבורא ברא. זאת אומרת חוץ מזה שאתה מפתח את התכונות האלה בין מלכות לבינה, אין יותר, זו כל המציאות.

נגלה, נראה, יש שם עוד הרבה דברים שאסור לי לבלבל אתכם, אבל כך זה עובד.

תלמיד: הבינה, באותה הנקודה הזאת היא צריכה בו זמנית להתייחס גם לתכונות הבורא וגם לתכונות הזעיר אנפין?

ודאי, אנחנו למדנו כך, שבינה עד החזה שלה, עד חצי הבינה היא כולה להשפיע, ומחצי בינה ומטה היא כבר רוצה לקבל. ואז היא בונה את עצמה בספירות כאלה כמו רחם, ז"ת דבינה, ואחר כך מולידה את זעיר אנפין. ככה זה קורה, בדיוק כך למדנו.

לאט לאט כל הדברים האלה יתחברו יחד. אל תדאגו, הכול יקרה.

(סוף השיעור)