שיעור בוקר 25.11.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 959. מאמר "מהו, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה"

מהו, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר מ'
1988/89 - מאמר 40

"על הפסוק "היום הזה ה' אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת לעשות אותם, בכל לבבך ובכל נפשך". דרשו חז"ל (רש"י, תבוא שלישית, ביתרו י"ג, י') "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. כאילו קבלתים היום מהר סיני. כאילו בו ביום נצטווית עליהם".

ויש להבין, מה מוסיף לנו זה "כאילו היום נצטווית". ולמה לא מספיק בפשטות, כמו שהיה בהר סיני קבלו אז התורה, אלא אנו צריכים לקבל על עצמנו "כאילו היום נצטווית עליהם". מה מוסיף לנו זה בעבודה.

הנה בשער הכוונות (חלק ב' דף ט') אומר וזה לשונו "ענין הקריאת שמע והתפלה, שמתפללין בכל יום תמיד ג' פעמים, ערב ובקר וצהרים, בחול, ובשבת, ויום טוב. דע לך, כי יש הפרש ושינוי גדול בין התפלות של חול, אל תפלת השבת, וראש חודש, ואל תפלת היו"ט, ואל חול המועד. ולא עוד, אלא אפילו ביו"ט עצמם, אין תפלת חג הפסח שווה לתפלת חג השבועות. ולא עוד, אלא שבימי החול עצמם יש שינוי גדול בין תפלת יום זה לתפלת יום של אחריו. ואין לך שום תפלה, מיום שנברא העולם עד סוף העולם, שתדמה לחברתה. ואין אדם דומה לחבירו, ויתקן זה מה שלא יתקן זה. לפי שתכלית מצות התפלה היא לברר הבירורין של ז' מלכי אדום, שמתו. ובכל יום ויום, ובכל תפלה ותפלה מתבררים בירורי נצוצות חדשות".

ובכדי להבין את ענין השבירה שהיתה בז' מלכי אדום, שאנו צריכים לבררם ע"י תורה, ומצות, ותפלה, אנו צריכים לזכור את ב' דברים, הידועים לנו:

א. מטרת הבריאה,

ב. תיקון הבריאה,

שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ותיקון הבריאה הוא, שבעת שיקבלו את הטוב ועונג, שלא ירגישו את ענין הבושה מחמת שינוי צורה, שיש בין המקבל להמשפיע. והעצה היא, שנעשה תיקון, ש"על מנת לקבל לעצמו" כבר אין האור מאיר. לכן בזמן שהאדם נמצא משוקע בכלים דקבלה עצמית, שורה עליו בחינת העלם והסתר, ואינו מסוגל להרגיש את החשיבות של הקדושה, היות שקדושה שורה דווקא במקום שרוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו.

אולם מטרם זה, כלומר, שכל זמן שהוא עדיין לא זכה לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו שורה אור העליון, אז האדם מוכרח לקבל הכל באמונה. היינו להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. ולהאמין בגדלות ה', "בגין דאיהו רב ושליט". ולהאמין שזו זכיה גדולה, בזה שמשמשים למלך גדול, וענין זה, להגיד שזו זכיה גדולה, אין הפירוש להגיד בפה, אלא האדם צריך להרגיש הנאה גדולה, בזה שהוא משמש את מלך גדול. כלומר, מתי האדם יכול לומר, שהוא משמש מלך גדול, זהו בזמן שיש לו הנאה גדולה. ואם עדיין לא מרגיש הנאה, מזה שהוא משמש את המלך, זה סימן, שהוא עוד לא בא לידי מדרגה, שיאמין, שהוא משמש מלך גדול.

ואנו צריכים להאמין למה שכתוב "ומלכותו בכל משלה". שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאין שום כח אחר בעולם, אלא שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים. והקדושה מחיה את הקליפות. שאין להקליפות שום חיות, אלא מה שהקדושה נותנת להם. וזהו מה שכתוב "ואתה מחיה את כולם". והפירוש "ומלכותו בכל משלה" הוא, שמלכות דאצילות נותנת חיים להם, אחרת לא היו יכולים להתקיים.

ולפי זה יוצא, מה שאנו לומדים, זה שהבורא ברא את הרצון לקבל, שיקבל תענוג, הוא מוכרח לקבל תענוג והנאה, אחרת אין לו זכות קיום בעולם. כלומר, הגם שנעשה צמצום והסתר על הרצון לקבל לעצמו, שאין הטוב ועונג מגיע לשם, אבל בכדי שיתקיים הרצון הזה, שאם יתבטל, לא יהיה מה לתקן, לכן, בכדי שיתקיים, הוא מקבל חיות מועטת, שלא יתבטל. וזו החיות שהם מקבלים, באה מכח שבירת הכלים, שנפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, כדי שיקבלו חיות, שלא יתבטלו.

ובאמור יוצא, שבלי תענוג לא יכולים לחיות. אלא כל זמן שהאדם עדיין לא קיבל על עצמו עול מלכות שמים, האדם הזה מקבל חיות רק מהבורא. אבל האדם אין לו האמונה בה', שיגיד שהבורא נותן לו את החיים. לכן האדם אומר, שיש לו חיים מהטבע. ואנו צריכים לומר, שהאמת היא, שהבורא מסתיר עצמו באלו הלבושים כלפי החילוניים. אבל הם לא מאמינים בזה, כלומר, שהבורא מסתיר עצמו כלפי האדם הזה, שהאדם לא יוכל להאמין, שהבורא הוא המשפיע. אלא שהבורא הסתיר עצמו בלבוש של פירוד. לכן התענוג של הבורא בא לידי אדם מלובש בלבושים, שבהלבושים האלו מלובש התענוג.

וזהו כדוגמת שאנו רואים, שיש מאכל אדם, שהוא יושב ואוכל סעודה מבשר, ודגים, וכדומה. ומזה האדם נהנה. ומה שנשאר פסולת מהאוכל, הוא זורק זה לפח הזבל עבור החתולים, שיאכלו את הפסולת הזו. ובטח החתולים נהנים מהפסולת. ואנו רואים, שיש להם סיפוק גמור מהאוכל, מה שהם מוצאים בהזבל. לכן אנו רואים, שהכלבים, והתרנגולים, וכדומה, כולם נהנים מהאוכל. אלא שיש הבדל, שהנאתו של אדם היא לא מהפסולת, מה שאין כן להם כן מספיק מאכלים של פסולת.

וכמו כן בעבודת ה'. יש אנשים, שהם נהנים מזה שנהנים מהפסולת, היינו מהקליפות, מה שהקדושה נותנת להם נהירו דקיק, ומזה יש להם סיפוק גמור. ויש אנשים, שהנאה שלהם, מה שהם מקבלים כדוגמת כל הכלל, שהם מבחינת פסולת דקדושה. אולם אין האוכל הזה מספק להם, מטעם שיש להם דחף פנימי, שמרגישים, שלא כדאי להיוולד ולקבל הנאה מפסולת.

היינו שהם מרגישים, שלא יכול להיות, שאותו מאכל שניתן לבעלי חי, היינו לבהמות, ולחיות, ולעופות, וכדומה, שזה יהיה מאכל בשביל בני אדם, שיש לו תואר בחינת מדבר, שיהיה דומה לבעלי חי. כלומר, שמאותו דבר שמתפרנסים בעלי חי, יתפרנסו בחינת מדבר. וההרגש הזה לא נותן להם מנוחה. ומתחילים לחפש מקום פרנסה אחר, שיוכלו לומר, שבשביל זה כדאי להיוולד ולהנות מהחיים.

ודבר זה גורם להם, שיחפשו רוחניות. וזה מביא להם, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, ועול תורה ומצות. וגם כאן, היינו לאחר שקבלו עליהם עול תו"מ, יש מהם שמקבלים סיפוק מבחינת "השלא לשמה". כמו שאומר הרמב"ם, שמתחילה מלמדין להם לעסוק בתו"מ על מנת לקבל שכר. וכך צריך להיות, שלא ישנו את סדר העבודה שלהם, אלא "עד שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להן רז זה מעט מעט".

ונשאלת השאלה, מאיפה אנו יודעים, שהם נמצאים בבחינת "עד שתרבה דעתם". התשובה היא כנ"ל, שהוא מקבל דחף פנימי, ומרגיש, שאי אפשר לומר, שזה שהוא מה שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". אז רואים, שכבר נתרבה לו הדעת. וכבר אצלו הוא, כמו שאומר הרמב"ם "ויתחכמו חכמה יתירה". היינו שהוא נעשה חכם, שהתחיל להרגיש, שיש גם בחינת פנימיות בתו"מ.

"אז מגלין לו רז זה". היינו שצריכים לעבוד גם על כוונה. שפירושו, שהאדם צריך להשתדל, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע. שאז האדם מגיע לידי דבקות בה'. ואז האדם זוכה להטוב ועונג של מטרת הבריאה. ואז האדם ניזון מהאוכל המתאים לאכילת אדם, ולא לבחינת פסולת, מה שהקדושה זורקת להקליפות, שיהיה להם במה להתפרנס.

אבל זה הוא רק "נהירו דקיק" כדי קיומם, היינו שלא יתבטלו מהעולם. כי אם הרצון לקבל יתבטל מהעולם, לא יהיה את מי לתקן. וכמו שאנו לומדים, שעיקר הבריאה היא הרצון לקבל, וזהו כל החומר שבהבריאה, אלא כנ"ל, שיש ענין של תיקון הבריאה, כלומר שהבריאה נקראת "רצון לקבל", שבחינה זו נברא מכוח מטרת הבריאה. היינו שהרצון להטיב לנבראיו ברא יש מאין רצון לקבל.

ותיקון הבריאה הוא, שנותנים עליו את הכוונה בעל מנת להשפיע. ואז האדם ראוי לקבל את הטוב ועונג. ואז, ע"י זה שזוכים לדביקות, שהוא השתוות הצורה, אז באים לדרגת "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". כלומר שרק בזמן שיוצאים משליטת העמים, הנקרא "רשות הרבים", ומגיעים לרשות היחיד, שאין להאדם אלא רשותו של הקב"ה, אז זוכים לאור החכמה ובינה.

אולם הגם שהאדם כבר קבל דחף פנימי, שרוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא סתם בבחינת המעשה בעל מנת לקבל שכר, והשכל מחייב, שהאדם צריך ללכת קדימה, וכל יום היה צריך להיות יותר חזק מיום דאתמול, ולמעשה מתחיל כאן סדר חדש, שהוא ממש נגד השכל. היינו שמתחיל כאן סדר של עליות וירידות. שלפעמים אדם אומר, ש"הימים הראשונים היו טובים מאלה".

ויכול להיות ביום אחד כמה עליות וירידות, או בשבוע אחד כמה עליות וירידות. עד כדי כך, שהרבה פעמים האדם בא לידי יאוש, ואומר, שהוא לא רואה, שתהיה פעם מציאות, שיהיה באפשרותו לצאת משליטת הרע, ורק מוכרח להיות נכנע תחת הרצון לקבל. והיות שעיקר העבודה בתו"מ, כבר הגיע לידי הכרה, שזהו לא כל כך חשוב, כי עיקר החשיבות של קיום תו"מ צריכה להיות לשם שמים. זאת אומרת, מזה שהוא בא לידי הכרה, שעיקר הוא לעבוד לשם שמים, הידיעה הזו גרמה לו, שיקבל בחינת פחיתות, היינו בלתי חשוב לעבוד בבחינת המעשה בלי כוונה.

והגם שהוא יודע, ממה שאמרו חז"ל "לעולם ילמוד שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה", אז הרע שבאדם נותן לו להבין, זה נכון, שזה חשוב, מטעם שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מה שאין כן אתה, אומר לו הרע שבאדם, הלא אתה רואה, שאין אתה מסוגל להגיע לשמה, וזה אתה רואה בעצמך.

כלומר, מקודם הרע שבו נותן לו להבין, שהוא צריך להתייאש מלהגיע לידי דרגה, שיהיה בידו לעבוד לתועלת ה'. ולאחר שנתן לו מחשבות של יאוש, הוא אומר לו, עתה, שכבר הגעת לידי ידיעה, שעיקרה הוא לשם שמים, ממילא אתה מבין, שלא לשם שמים אין לו ערך. לכן הוא נותן לו להבין, שאין צריך לתת כל כך כוחות, בכדי לקיים כל המעשים, הלא כבר אתה יודע בעצמך, שהשלא לשמה לא כל כך חשוב. לכן אתה יכול להקל בתורה ובתפלה, וכדומה.

נמצא, שבזמן הירידה, האדם מתדרדר והולך לפי מה שהשכל שלו נותן לו להבין. והאדם, כשהוא נמצא במצב הירידה עם כל השפלות שלו, הוא עוד מתגאה. ואומר, אלו אנשים, שאני רואה, שהם כן שומרים את התו"מ בכל הדקדוקים, אף על פי שאני רואה, שהם אינם עושים לשם שמים, אני לא יכול להיות כמוהם.

על זה הוא מתרץ בתירוץ של גאוה. היינו, הם עוד לא הגיעו לידי ידיעה כל כך חשובה, שעיקר הוא לעשות הכל לתועלת ה'. מה שאין כן אני עומד במדרגה יותר גבוהה מהם, ואני כן יודע, שעיקר הוא לשם שמים. לכן אני לא רואה בזה, היינו בקיום המעשה לבד בלי הכוונה דלשם שמים, כל כך תועלת, שיהיה כדאי לתת כוחות לקיים אותם בכל הדקדוקים. וזה נקרא "עבירה גוררת עבירה". כלומר, עבירה דיאוש גורמת לו להשפיל את העבודה דשלא לשמה. ואחר שהשפיל את עבודה דשלא לשמה, זה גורם לו להגיע לידי דרגה של גאוות. היינו, שהוא מחזיק עצמו לבחינת מובחר מעם, שהוא מבין יותר משאר אנשים, שאין הם מבינים את האמת, כפי שהוא מבין.

ואם האדם על כל פנים לא בורח מהמערכה, היינו שלא מגלה את חטאיו ברבים, עובר זמן מה, עד שמרחמים עליו מן השמים, ונותנים לו עוד איזו התעוררות, ומקבל שוב עליה. ואז עוד פעם בא לו הרע להתווכח עמו. והולך עוד הפעם אותו סדר. והעצה היא, לא לברוח מהמעשים, שהוא היה רגיל בהם, אלא להיפך, היינו להרבות יותר מעשים.

וזה הוא יכול לעשות רק למעלה מהדעת. והאדם צריך להאמין, שבעבודה זו שהוא עושה בזמן הירידה, והוא מוסיף מעשים בחיצוניות על בסיס של למעלה מהדעת, בזה הוא עושה פסיעות גדולות להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות בה'". ועל נקודה זו אמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו מה שכתוב "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה, ופושעים יכשלו בם".

ובמצב הזה של הירידה, אם הוא יכול להוסיף מעשים על בסיס למעלה מהדעת, היות שהדעת שלו מראה כנ"ל סדר של "עבירה גוררת עבירה", והוא מתחזק למעלה מהשכל, אז הוא מקרב את זמן העבודה שלו, ויכול להגיע להמטרה בזמן הקרוב ביותר.

אי לזאת, מוטל על האדם בזמן העליה לסדר את ענין המעשה וענין הכוונה. כלומר, שבזמן, שמרגיש שעיקר היא הכוונה, אז הוא צריך לחשוב, שגם המעשה הוא דבר חשוב מאוד, היות שהאדם מקיים מצות המלך, ואין לנו השגה, כמה חשוב המעשה לפניו יתברך. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שעד כמה שאנו יכולים להעריך את חשיבותה של לשמה, עוד הרבה יותר חשוב לפני הבורא את השלא לשמה, והחשיבות של לשמה אין בידינו להעריך. לכן בזמן העליה, האדם צריך לזכור שלא לזלזל בהמעשה שהוא עושה.

אולם יחד עם זה, האדם צריך להשתדל לעשות את המעשים שלו, שיהיו כולם לשם שמים. ויש כלל, בכל דבר שהאדם רגיל, כבר נעשה אצלו כמו מנהג, כלומר שאינו צריך לדעת בשביל מה הוא המעשה הזה. וזו נקראת "מצות אנשים מלומדה", שפירושו, שהוא רגיל בהם.

והיות שענין תו"מ ניתן "לצרף בהם את הבריות", נמצא, שהוא צריך לכוון בעת עשיית המצות, שהעשיה זו תביא לו לידי מצב של דביקות בה'. נמצא, שהאדם צריך לדעת, מהו הוא רוצה מהעשיה זו.

לכן אם האדם עושה מעשה מטעם רגילות, אז אין הוא צריך לשום תמורה. נמצא, מצד אחד שמירת תו"מ מטעם הרגילות גם זה ענין גבוה, כידוע מה שאמרו חז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה". היינו בזמן שהאדם זוכה למחשבה טובה, היינו שזוכה שכבר יכול לכוון את מעשיו בעל מנת להשפיע, אז כל המעשים שעשה, שעוד לא היו על הכוונות לשם שמים, הקב"ה מצרף לכל המעשים שהיו מקודם, ונכנסו כולם לקדושה. נמצא, מה שיש לו יותר מעשים טובים, שורה אח"כ עליהם את המחשבה לשם שמים.

ובהאמור נבין מהו שאמרו חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאלו קבלתים היום מהר סיני, כאלו בו ביום נצטווית עליהם". יש כאן ב' מובנים:

א. כמו שאז היתה להם הכנה לקבלת התורה, כמו כן בכל יום האדם צריך הכנה לקבלת התו"מ, שע"י ההכנה יכולים להגיע להשיגה. מה שאין כן שהאדם עושה בלי הכנה, אלא מחמת רגילות, ע"י זה אין האדם זוכה למטרת הבריאה. הגם שגם זהו דבר גדול, אבל במקום שיכול להכנס ע"י זה לדרגת "דע אלקי אביך", שבטח זהו ישר להמטרה, שלכן אמרו, "יהיו בעיניו כחדשים", שע"י זה יזכה לדביקות ה'.

ב. שאם לא "יהיו בעיניו כחדשים", וזה יהיה אצלו "כמצות אנשים מלומדה", היינו מצד הרגילות, אז הוא כבר לא יכול לקיים את התו"מ מבחינת למעלה מהדעת, כי ע"י זה שהוא עובד למעלה מהדעת, הוא מוכשר אח"כ לזכות לדעת דקדושה. נמצא, בזמן שהוא עובד מטעם רגילות, כלומר שהוא מרגיש, שהוא צריך לקיים תו"מ כמו מנהג, שנהוג לסדר סדר היום שלו, נמצא, שאין לו מקום להתקדם. לכן אמרו "בכל יום יהיו כחדשים". שע"י זה האדם יגיע לזכות לבחינת מטרת הבריאה, שהיא בכדי שהנבראים יזכו לקבל את הטוב ועונג.

ולפי מה שכתוב בספר "שער הכוונות", הפירוש "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" יהיה, משום שכך היא האמת, היינו שבכל יום האדם מתקן בחינות חדשות, ממה שנפלו בשבירת הכלים, כמו שמבואר שם בספר. נמצא, שאין האדם חוזר על מה שקבל התורה מהר סיני, אין חוזר על אותו הדברים. אלא התורה שנתנה בהר סיני, עם התורה הזו הוא מוכרח לתקן כל יום בחינות חדשות. נמצא, שהוא כאילו "היום נצטווית". היינו שבכל יום יש מה לתקן עם התורה בחינות אחרות.

ומכאן נמשך מה שהאדם צריך לאכול כל יום, ולא מספיק מה שאכל פעם בשנה, שיהיה לכל הפחות מספיק על שנה. אלא לפי דברי האר"י הקדוש הוא, שבכל אכילה מתבררות בחינות חדשות מן השבירה, הגם שלא כל אחד מרגיש. אולם זה ניתן להכלל ישראל. וכל הפרטים שבהכלל צריכים לבוא לידי דרגה זו, כמו שכתוב "כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם"."

שאלה: הוא כותב "מה שיש לו יותר מעשים טובים, שורה אח"כ עליהם את המחשבה לשם שמים." האם אפשר להסביר מה זה מעשים טובים ומה זה אחר כך?

יש מעשים שאנחנו יכולים לקיים בלי כוונות, כמו לדוגמה, מעין חיבור בינינו, קיום כמה דברים במשך היום שבכל זאת מקרבים אותנו לתורה, לעל מנת להשפיע, לבורא, לחבר את הכלל שרוצה להגיע לחיבור. יש כאלה מעשים שאנחנו עושים.

תלמיד: אז מה זה "שורה אח"כ עליהם המחשבה לשם שמים"?

אחר כך, לאחר שאנחנו עושים במעשה לאט לאט אנחנו מתקרבים לכך שמשתנה בנו גם הכוונה, בשביל מה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים. יש לנו תמיד כוונה כזאת, כי אדם לא עושה מעשים ללא כוונה, אבל אז הכוונות כבר משתנות, מיתקנות ואנחנו מגיעים למצב שכדאי לנו להגיע לחיבור, לקיום, שיהיה לשם שמים.

תלמיד: אבל מה הקשר בין המעשים שנעשו לבין הכוונה הנולדת?

הם מצטרפים. היו מעשים ללא כוונה רצויה ועכשיו הגענו לכוונה הרצויה. לכן כל המעשים שעשינו במשך כל החיים מקבלים עכשיו את הכוונה.

תלמיד: ומה זה, שהיא "שורה" על המעשים?

מכסה אותם, ואז המעשים מקבלים דרגת כוונה.

שאלה: רב"ש כותב שבלי תענוג אי אפשר לחיות ואדם שמקבל דחף לקבל אוכל של בני אדם ולא של חיות, של פסולת, נכנס אחר כך לסדר חדש של עבודה ברוחניות ואז יש לו עליות, ירידות והוא עובד בעיקר על הכוונה. האם חובה שיהיה כך או שאפשר להימנע מזה, כי פתאום אדם נופל למצב בו הוא שוב חוזר לפסולת ונהנה ולא צריך כלום?

גם זה קורה, ללא ספק וגם פה יש הרבה הבחנות. לפעמים הוא זוכר שהוא היה במצב יותר טוב ולפעמים הוא לא זוכר כלום.

תלמיד: האם אפשר להימנע מזה או שזה חלק מהעניין?

זה לא ענייננו, כך זה מנוהל לפי פקודות מלמעלה, לפי שורש הנשמה.

שאלה: הוא כותב שאדם צריך קודם כל להגיע לאמונה בגדלות ה' ואחר כך זה לא מספיק, הוא צריך גם ליהנות מגדלות ה'. מה ההבדל בין זה לזה?

אמונה בגדלות ה' עוזרת לו להגיע לפעולות בעל מנת להשפיע, לפי גודל גדלות ה' בעיניו, כך הוא יכול לפעול בעל מנת להשפיע. אבל הוא צריך גם לתקן את העבר שלו.

תלמיד: ואת כל זה הוא עושה באמונה למעלה מהדעת.

כן, זה נקרא עכשיו עבודה בלמעלה מהדעת.

תלמיד: והנאה הוא מקבל בדעת דקדושה?

הנאה הוא מקבל בוא נגיד בדעת דקדושה, זה מתפתח בו.

תלמיד: ומה זה דעת דקדושה?

דעת דקדושה זו ההכרה בפעולות על מנת להשפיע.

שאלה: הוא כותב "שכל זמן שהוא עדיין לא זכה לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו שורה אור העליון, אז האדם מוכרח לקבל הכל באמונה." מה ההבדל בין כלים דהשפעה לאמונה?

אם הוא מקבל בכלים דהשפעה אז הוא מקבל כבר בכלים מתוקנים, גמורים. אבל באמונה זה עדיין כב-ו"ק.

תלמיד: אבל שניהם דורשים כבר רמה של תיקון.

כן, נכון, אלה אומנם דרגות, אבל זו כבר רוחניות.

תלמיד: אתה יכול קצת להסביר במילים אחרות מה זה ב-ו"ק?

לא, בשביל מה? מי שיגיע מיד יבין.

שאלה: אחרי שאדם החליט, הוא כותב "ודבר זה גורם להם, שיחפשו רוחניות. וזה מביא להם, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, ועול תורה ומצות." מדובר בשתי רמות, אתה יכול לפרט מה עוד?

לא. אני לא הולך לפרט את מה שעדיין לפניכם.

שאלה: הרב"ש כותב "מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה". מה זאת "מחשבה טובה"?

מחשבה שהוא רוצה לעשות נחת רוח לבורא והבורא מצרף אותה למעשה, כי באמת הוא מגיע לפעולה כזאת.

שאלה: כתוב, כל מה שעשה לפני כן, כל הלא לשמה, גם הופך ל-לשמה. איך זה קורה?

עוד נראה.

שאלה: הרב"ש אומר בהתחלה, שמטרם שזכה, מוכרח להאמין בגדלות ה', מוכרח להאמין בבחינת טוב ומטיב, מוכרח להאמין שיש לו זכייה גדולה. איך לתפוס נכון את עניין האמונה?

יחד עם העשירייה, אין לך שום סיכוי להגיע אפילו לתחילת התנאים האלה לבד. יחד עם העשירייה משמעו, אתה סומך. נשען עליהם כביכול והם עליך ויחד אתם מקבלים כוחות, ערבות, ויכולים להגיע להשפעה.

תלמיד: אני לא מצליח להבין את ההבדל בין האמונה שעכשיו תיארת, שיש פה סביבה שעוזרת להחזיק אותה, לבין אמונה שיש בחוץ, שבה גם יש סביבה המקיימת את האמונה הזאת? מה ההבדל?

תלוי למה מכוונת האמונה בחוץ ולמה מכוונת האמונה אצלנו. אין לי מה להוסיף. אמונה בחוץ מחזיקה אדם על ידי חברה גדולה בה כולם למדו שיש בורא ובו מאמינים ואליו מתפללים, כמו בכל הדתות. ואנחנו מדברים על אמונה כמאור המחזיר למוטב, כאור מלמעלה הנותן לנו כוח השפעה, להתעלות מעל עצמנו, להשפיע לחברים, לחזק את כולם ואז לתת כוח השפעה מאיתנו לבורא.

תלמיד: אז מטרם שזכה, מה זה "להאמין בפעולת המאור"? מה הוא צריך להרגיש כלפיו?

הוא מחפש את המאור המחזיר למוטב מפני שהוא ייתן לו אפשרות להיות למעלה מהרצון, מהאגו שלו. והוא ילך יחד עם העשירייה באופן שאת ההחלטה שלה, את מה שמחליטים כולם, הוא מקבל בכל לב ונפש.

שאלה: אני מבין שהרב"ש מתאר פה איזו תוכנית מאוד ערמומית ואכזרית של הרצון לקבל, להחליש את האדם. בהתחלה הוא מחליש אותו בעניין הכוונה, ואחרי שהוא כבר רואה שהוא לא יגיע לשמה, אז הוא אומר לו, "בשביל מה לך לעשות מעשים?" ואז הוא מחליש אותו גם מצד המעשים, וכך הוא בעצם גורם לאדם לרצות לעזוב בכלל את כל הפעולות כי הוא לא רואה בהן שום טעם, כי הוא יודע שאין מה לעשות מעשים בלי כוונה, וכוונה הוא לא יכול לעשות, אז בשביל מה לעשות מעשים. ואז הרב"ש נותן פה עצה, "אם הוא לא בורח מהמערכה וממשיך לעשות מעשים, אז הוא פוסע פסיעות גדולות באם הוא מצליח לעשות כזה דבר".

אם הוא נשאר מחובר לעשירייה ככול שהוא מסוגל, אז הוא מתקדם בכל זאת וזוכה לזה שהבורא חוזר אליו.

תלמיד: אנחנו שומעים הרבה פעמים על הקונפליקט הזה בין המעשים לבין הכוונות, בשביל מה לעשות מעשים אם אין בהם כוונות, בשביל מה לעשות כוונות אם אין בהן מעשים, זה תמיד מבלבל מאוד ויש נטייה לאדם לבחור בצד אחד ולזלזל בצד האחר. "בשביל מה אני אעשה עכשיו מעשים, אני בכוונות" או "בשביל מה אני אעשה כוונות בלי מעשים". איך לעבוד נכון עם הקיצוניות הזאת של שתי העצות הללו, מעשים וכוונות?

לעבוד עם זה נכון זה לא פשוט, אנחנו צריכים לצרף אותם זה לזה.

תלמיד: מה זה אומר?

זה אומר, שבכל מעשה שאני עושה אני צריך לברר בשביל מה אני עושה. זה בקשר למעשה שאני מצרף אליו כוונה. ובכל כוונה שאני רוצה לעשות, אני משתדל לעשות אותה עם המעשה.

תלמיד: אני רוצה עוד טיפ טיפה להקשות, כי הרבה פעמים אנחנו שומעים ממך וגם מחברים גדולים, שלעשות מעשים זה לא העניין, אנחנו צריכים לעשות כוונות ולעבוד.

לא, המעשה עצמו הוא הכוונה.

תלמיד: בדיוק, המעשה הוא הכוונה, לכן בשביל מה הפעולות כשבעצם די לנו במעשה שהוא הכוונה. וזה מאוד מבלבל, כי אז בשביל מה לעשות מעשים אם אין לי כוונה. ואז גם היצר הרע מתלבש על הטענה הזאת ואומר, גם שמעת את זה מהרב.

אנחנו בעיקר שמים דגש על הכוונות, כי אחרי הכוונות נמשכים הלבבות, וכך אנחנו מגיעים לקרבה לבורא. מה שאין כן, מעשה ללא כוונה נכונה, בעל מנת להשפיע, שמכוונת לבורא, לעלות למעלה מהרצון לקבל, מעשה כזה הוא מעשה מת.

תלמיד: אז בשביל מה אנחנו עושים סעודות, בשביל מה באים ללמוד בשיעור אם אין כוונה?

לא, אתה בכלל קופץ הצידה. בסעודה יש כוונה, מה אתה צריך לעשות בזמן הסעודה, אילו פעולות פנימיות אתה צריך לעשות בזמן הסעודה. הסעודה היא בחיבור בין עשיריות, שאנחנו כולנו מכוונים את עצמנו להיות עוד יותר מחוברים מזמן השיעור. הסעודה היא גדולה יותר, קדושה יותר משיעור, כי כולנו סועדים יחד, וזה שולחן לפני הבורא, שבו כולנו אוכלים ומברכים אותו יחד. איך פתאום צירפת סעודה לפעולות ללא כוונה? בסעודה צריכות להיות הרבה כוונות, ואתה יכול לעשות את זה. אפילו אדם שאין לו עדיין שום דרגה רוחנית, יכול בזמן הסעודה לכוון את עצמו, בשביל מה הוא עכשיו יושב עם החברים ובמה הוא עושה "לחיים" לכולם, ואיך הוא נהנה מהמזון שיש לפניהם. אלה כבר דברים מעשיים, אין לנו אפשרות לעשות מעשים בפועל כלפי הבורא כמו סעודה, אין.

תלמיד: השילוב הזה של הכוונות בזמן הפעולה הוא מדהים. אבל מה לעשות כשהיצר הרע בא ואומר לאדם, כמו שרב"ש אומר פה, הרי אתה רואה שאתה לא באמת פועל משלא לשמה ללשמה, אז בשביל מה לעשות פעולה אם אין בה כוונה?

אבל אם אתה נניח עם החברים, הכנת את הסעודה, שילמת עבור הסעודה, אתה שותה "לחיים", אתה מברך על הלחם, על המזון, אז הכול נכנס לברכה שלך כלפי הבורא, כי אתה נהנה מהסעודה. אי אפשר להגיד שאתה לא נהנה, במשהו אתה בכל זאת נהנה, וזה מה שאתה מעלה לבורא בהודיה שלך.

תלמיד: העניין הוא, שאם יש את האפשרות גם לעשות את המחשבות האלה, אז זה נהדר ונפלא.

לָמה לא, מי מפריע לך?

תלמיד: הרצון לקבל שלי.

אתה מתיישב יחד עם החברים, אתם מסתכלים על השולחן הערוך, אתם מסתכלים אחד על האחר, אומרים "לחיים", שומעים שאומרים "לחיים", ברכות, ואז אתם ניגשים לסעודה, יש לכם הרבה זמן.

תלמיד: הסעודה היא מקרה ספציפי, אבל זה גם נכון לעוד פעולות שלנו בדרך, אבל נניח עכשיו אנחנו מדברים על הסעודה. אדם בודק ורואה שהוא מגיע לסעודה כי הוא רעב, כי הוא חייב.

יחד עם זה, כן.

תלמיד: לא יחד עם זה, רק זה. והוא אומר, אתה הרי איש אמת ואתה לא רואה שאתה באמת בכוונה בעל מנת להשפיע, וכל התרגילים האלה שהרב אומר לגבי האוכל אין לך כוח ואפילו רצון לעשות אותם, אז בשביל מה אתה בא לסעודה, זה כמו חדר אוכל?

לא, אתה מסתכל על כל מאתיים החברים שיושבים לידך, ואתה גם מקבל כוח להתייחס לסעודה בצורה מיוחדת.

תלמיד: מעולה, אבל הרב"ש כותב לנו שאז באה לאדם גאווה והוא אומר, הם גם לא נמצאים בכוונה בעל מנת להשפיע וגם הם נמצאים פה כמו בחדר אוכל, אז בשביל מה לעשות את הפעולה?

לא. זה לא חדר אוכל, הם בכל זאת נמצאים בסעודה של אנשים שלומדים את חכמת הקבלה ורוצים להתקרב לבורא, ובכוונה המשותפת, בפעולה המשותפת, יש להם אפשרות לעשות צעד גדול כלפי הבורא. אל תגיד שזה כך.

תלמיד: זה הכי טוב כשאדם יכול להגיד לעצמו כאלה דברים.

הם מחכים לזה, ולא לסעודה.

תלמיד: בזמן שבאה לאדם גאווה, כמו שרב"ש כותב פה, האדם אומר שגם הסביבה עושה פעולות לא בעל מנת להשפיע, וגם על עצמו הוא רואה שהוא לא עושה כוונות בעל מנת להשפיע, אז בשביל שיעשה את הפעולה הזאת, הוא עוזב גם את המעשה. זה התהליך שאני הבנתי שרב"ש מתאר כאן.

כך היצר הרע עובד עליך.

תלמיד: בדיוק, זאת השאלה שלי אליך.

אבל יש סביבך מאתיים איש.

תלמיד: אבל הגאווה של האדם מראה לו שגם מאתיים האיש האלה לא בעל מנת להשפיע, ולא באו לפה בשביל לבנות איזו כוונה מיוחדת.

אז אתה בכלל לא מוכן לסעודה.

תלמיד: בדיוק.

אז אל תבוא.

תלמיד: זה בדיוק מה שהיצר הרע אומר לאדם, בשביל מה לך לבוא, אז אל תבוא. אז לא לבוא?

בסדר.

תלמיד: מה בסדר? רב"ש תמיד אומר להמשיך במעשים.

אם הייתי עומד בדלת, הייתי אומר לך שאתה לא נכנס.

תלמיד: זה בדיוק התרגיל שיצר הרע עושה לי, ועוד אומר לי, הנה שמעת, גם הרב אמר לך, אם הייתי עומד בדלת הייתי אומר לך אל תיכנס. אז הכול נכון. הכול הולך עם היצר הרע בעניין הזה.

אלא מה אתה רוצה שיהיה?

תלמיד: אני שואל מה לענות לו, איך להתמודד עם המצב הזה? שהוא כל כך צודק, בהתחלה הוא מחליש אותי, אין לך כוונה, אחר כך הוא אומר לי אם אין לך כוונה, אז בשביל מה לך המעשה. אז מה לעשות?

מה לעשות? לא לבוא.

תלמיד: קודם כל, רב"ש אומר פה לא לברוח מהמערכה, ולהרבות במעשים.

בסדר, תשב בבית לבד, בכל זאת אני אומר לך, ותרגיש שאתה לבד.

תלמיד: יש חברים שבאמת עושים את זה, בגלל שהם חושבים ככה, "אני אקח רגע הפסקה, אני אתרחק, אולי גם לא אגיע לשיעורים, כי גם בשיעורים אני בלי כוונה", וככה הם לאט לאט חושבים שעל ידי זה שהם מתרחקים, אולי זה יביא להם איזה התעוררות מיוחדת, אבל הפוך, הם עוד יותר מתרחקים.

נכון.

תלמיד: אז מה, זה קרב אבוד מראש?

על זה כתוב "הכול חוץ מצא".

תלמיד: אז "חוץ מצא" או לא להיכנס לסעודה? לפני רגע אמרת לי לא להיכנס.

שהאדם יבדוק איך הוא מרגיש שכשהוא מחוץ לסעודה עם החברים, לעומת כשהוא איתם בסעודה.

תלמיד: הוא מרגיש את עצמו נהדר.

נהדר, סימן שאתם לא עושים בסעודה את הרוח הנכונה.

תלמיד: אני לא קיבלתי תשובה. אני לא יודע, אולי החברים ימשיכו.

סימן שאתה יושב בסעודה, ואתה לא מרגיש שהרוח הכללית של הקהל משפיעה עליך.

תלמיד: אבל זה בדיוק המצב שעליו אני שואל, מה לעשות? איך לצאת מהלופ הזה, שהוא כל כך צודק, והוא כל כך לפי הרצון לקבל לעצמו? סליחה, אני ממש לוקח מלא זמן מהשיעור, אני אפסיק לשאול, אבל נראה לי שהנקודה ברורה.

כן, הנקודה ברורה, וכל אחד צריך לדאוג אם יש לו מחשבה כזאת, לברוח מהפעולה, זו יכולה להיות סעודה, או מעוד פעולה קבוצתית. כי זו האפשרות שנותנים לך ממש מהשמיים להתחבר עם החברים, ולעשות צעד אחד קדימה, ככה זה.

שאלה: קודם כל אני רוצה להודות לחבר ולך רב, תודה. כל אדם שונה מחברו, וכל אדם מעלה תפילה שאף אדם אחר לא יכול להעלות. כתוב בתחילת המאמר, על הייחודיות של האדם והתפילה של כל אחד. אז אם לכל עשירייה יש את הייחודיות שלה, והיא שונה מעשירייה אחרת?

כן.

תלמיד: במה עשירייה שאתה נמצא בה, שונה מעשירייה שלנו?

כל עשירייה ועשירייה שונה מאחרות.

תלמיד: האם לחברים בעשירייה שלך יש יותר סיכוי להגיע לרוחניות מהחברים בעשירייה שלנו?

לא, זה תלוי עד כמה כל החברים מתחברים, ומכוונים את עצמם לדבקות בבורא.

תלמיד: כי כמו שאנחנו יודעים, בעשירייה שהיית עם הרב"ש, רק אתה הגעת לרוחניות.

עם הרב"ש לא הייתה לנו עשירייה.

תלמיד: אמרת שהייתה לך עשירייה עם הרב"ש, הייתה לך עשירייה של שישה. נכון? זה מה שאמרת בעבר.

כן, עם הרב"ש.

תלמיד: אבל לא כל העשירייה הגיעה, זה רק אתה הגעת.

לא רק אני דרך אגב, אבל חמישה חברים הגיעו לעולם האמת.

תלמיד: אני שואל כי לפני כמה ימים היה איזה דיון, בירור, ויצא שהרבה אנשים חושבים " אני אהיה רק תומך לחימה". נניח, אני לא יודע מי, למשל הבחור הזה, הוא היחידי שיגיע לרוחניות, וכולנו תומכים בו. אבל להיות תומך לחימה זה מוציא את הרוח מהמפרשים כי הרבה אנשים הגיעו הנה עם מחשבה שהכול פתוח, ולכולם יש צ'אנס שווה לפני הבורא, שהכול נקי. ופתאום יוצא שלא, יש אחד יותר, ואחד פחות, אחד תומך, אחד משמש את הרב בצורה כזו, ואחד לא משמש את הרב בצורה כזו. אז איפה הנקודה השווה לכולם? אני יודע שבסוף כולם מגיעים לגמר תיקון, זה בסדר, זה בסוף, אבל מה בדרך?

בדרך זה לפי המאמצים שלכם. ככל שאתם דבוקים לחברים, ככל שאתם דבוקים ברב, וככל שעם כל זה אתם רוצים להגיע לדבקות בבורא.

שאלה: בהתייחס לשתי שאלות שהיו פה, קשה לי קצת להגיד, אבל מה שאיחד את המעגלים החיצוניים של עם ישראל זו מכה, מכה חזקה שחייבה את כל העם להתאחד ולהיות ביחד. מה חסר לחברים שלנו, ייסורים, שמשהו יכאב להם כדי להבחין שאין בררה. כל השאלות האלה אני ממש רואה בזה קטנות מסוימת. כאילו ממש מתחילים לברר מולך, מול רב, כאלה דברים שלא יודע, אין להם מקום. ההרגשה שלי, שהמצב הזה, "חוץ מצא", כבר לא מאפשר לנו להרשות לעצמנו. אנחנו צריכים להתעלות כביכול גם מעל "חוץ לצא".

אתה צודק, אין לי מה להוסיף כאן.

שאלה: הוא כותב בטקסט שיש כאלה שמקבלים "נר דקיק" כמו הכלבים, החתולים, שמקבלים את הפסולת, ויש כאלה שמקבלים את כל האורות בסעודה. אני לא רוצה לעשות ביקורת, אבל יש הרגשה שיש לך את כל האורות ואני מקבל ממך רק שאריות, "נר דקיק". למה אני מרגיש ככה?

אתה מצביע עלי?

תלמיד: אתה המורה שלי, יש לך את כל האורות, את כל הסעודה, ואני מקבל ממך רק שאריות, "נר דקיק" כאילו.

מי אמר לך שכך זה קורה?

תלמיד: לפי ההרגשה, לפי חומר לימוד, לפי השאלות. כל פעם שיש שאלה פנימית מתקדמת אתה עוצר "עוד לא הגענו לזה, נדבר על זה, נגיע לזה".

אז מה, אני רוצה שאתם תגיעו לבד.

תלמיד: היית 12 שנה עם הרב"ש, הוא עבר אתך על כל "תלמוד עשר הספירות", על כל "ספר הזוהר". אני אתך יותר מ-12 שנה, אפילו פעם אחת לא עברת אתי על כל "תלמוד עשר הספירות".

כן.

תלמיד: אז למה אתה לא יכול לתת גם לי? יש פער גדול בין איך שאתה מתנהג אלי לבין איך שהבורא מתנהג אלי. הבורא מתייחס אליי עם כפפות אגרוף, ואתה בצמר גפן "אתה עוד קטן, אתה עוד לא מוכן". הבורא חושב שאני מוכן, תראה מה הוא עושה לי, ואין לי כלים, אין לי כלי נשק להתמודד מולו.

חסרה לך תפילה.

תלמיד: אני מתפלל אליך, אני פונה אליך בתפילה.

לא, להתפלל אלי זה לא עוזר, חסרה לך תפילה. לקחת אתך יחד חברים ולפנות לבורא. יותר מזה אני לא רוצה לשמוע כי זה התנאי. אם תסדר את זה תצליח, אם לא תסדר לא תצליח, זה הכול.

שאלה: איך עושים כוונה?

מבררים בדיוק למה אני רוצה להגיע, במה זה תלוי, איפה אני נמצא עכשיו, ומזה נבנית כוונה.

תלמיד: לפני שבאתי עכשיו לשאול אותך את השאלה, הייתי צריך לעשות את הבירור הזה?

כן.

תלמיד: איך האדם עוצר ועושה בירור כזה עמוק וארוך, כשהחיים כאלה מהירים?

הוא רוצה להגיע למשהו, יש לו נטייה לזה ויש לו איזה מקום שהוא רוצה להגיע אליו, יש לו ראייה פנימית כזאת שהוא צריך להגיע לשם, להשתנות בהתאם לזה.

תלמיד: עשיתי פעולה ופתאום אחר כך התעוררתי, ראיתי שלא הייתי בכוונות בכלום, ועכשיו אני כאילו מנסה לכפר, יש בזה משהו?

זה גם טוב.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב על אדם שאוכל ואז זורק את השאריות לחתולים שאוכלים ונהנים. אני לא בטוח אם מדובר פה על כך שלאדם יש נקודה שבלב והוא דווקא נמשך לאור, או שמדובר פה על האגו שלנו, הכול כך גדול, עד שאנחנו לא מרוצים מהתענוג הגשמי, וכשאני רוצה לגלות את הבורא, אז אני האגואיסט הגדול פה? אני לא מבין.

הכול יחד. זה עוד לא מבורר.

שאלה: אנחנו מבררים הכול ושוכחים את המאור המחזיר למוטב, למה?

כי זה תלוי בפעולות שלנו. אז אנחנו מדברים על הפעולות שלנו שעל ידן אנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: האם תלמיד שבא לשיעור חייב לבוא במטרה למשוך מאור מחזיר למוטב?

כן.

שאלה: במאמר הוא מדבר על מלכי אדום ועל בירור הניצוצות. האם זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בעשירייה?

עוד לא, זה בדרך.

שאלה: רשום "ואם האדם על כל פנים לא בורח מהמערכה, היינו שלא מגלה את חטאיו ברבים, עובר זמן מה, עד שמרחמים עליו מן השמים, ונותנים לו עוד איזו התעוררות, ומקבל שוב עליה." מה הכוונה שלא מגלה חטאיו ברבים?

שבכל זאת, בכל רגע ורגע, הוא נמשך ככל האפשר אחרי כולם לאותה המטרה.

שאלה: איך עשירייה בונה כלי מוכן לתפילה?

מתחברים, מבררים את המטרה הרצויה, הכי חשובה, בדיבור ביניהם, ואז מתפללים כדי להתקרב אליה.

תלמיד: צריכים להיות בתוך העשירייה יחסים מיוחדים לפני כן?

לא, הסכמה שכולם רוצים להגיע לאותה המטרה.

תלמיד: ומה הם מבקשים?

מה שהם רוצים, מה שסיכמו ביניהם.

שאלה: בכותרת כתוב "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". מה צריך להיות בעיני כל יום חדש, ולמה?

המטרה צריכה להתחדש יום יום, כי היא עושה כביכול שדרוג, ואת ההתחדשות הזאת אתה מרגיש ואתה נמשך לקראתה וכך אתה מתפלל, לכן מתפללים יום יום.

תלמיד: המצב הזה של להיות בעיני כל יום כחדשים, איך אני מקבל את זה? אני צריך מתוך עצמי או הבורא יאלץ אותי לראות את הדברים כחדשים כל יום? כי זה לא דבר מובן מאליו שהבורא יאלץ אותי לראות כל יום חדש.

זה כבר תלוי בטיפול אישי.

תלמיד: מה פירוש בטיפול אישי?

זאת אומרת איך שהבורא מתייחס אליך. אבל בעצם מיום ליום הוא מתייחס לכולנו בשינוי מסוים.

תלמיד: ובזה יש התקדמות שאני רואה כל פעם דברים מחדש?

אתה יכול לא לראות אבל זה ככה.

תלמיד: זאת אומרת יש קידום בזה שאני רואה דבר כמתחדש יום ביומו זה נותן איזשהו קידום?

כן.

שאלה: מה עושה המאור המחזיר למוטב?

המאור המחזיר למוטב מתקן את הכלים שלנו.

תלמיד: ומה האדם עושה על מנת למשוך אותו עליו?

מתפלל, משתוקק.

תלמיד: מתוך מה בא הצורך? איפה הוא מרגיש שהוא חייב את התיקון הזה? מתוך מה?

מתוך שורש הנשמה.

תלמיד: אז בסוף יוצא שהפעולה שלו לא באמת תלויה באדם?

ודאי שלא תלויה באדם, אבל על האדם תלוי איך לממש את זה.

שאלה: מה היחס למעשים? צריך להרבות בהם ולחפש כל הזמן מעשים חדשים? או למלא את לוח השעות באותם מעשים ולרוץ איתם לאורך שנים?

לראות איזה מעשים יכולים לסייע לכוונה.

תלמיד: אם אני רואה שהמעשה תומך בכוונה או משפר אותה מקדם אותה, אני יכול להמשיך איתו שנים?

כן.

שאלה: כאשר קדושה נותנת לאדם "נר דקיק" יש לו סיפוק.

כן.

תלמיד: מה תפקידו של "נר דקיק"?

שאדם ייקח ממנו כוחות ושילמד מזה איך להתקדם הלאה לשלב הבא.

שאלה: איך להימנע בעשירייה מהרגל ולהרגיש באמת שכל יום הוא כחדש בעיניך? ואיך להתכונן כך שכל יום כביכול מקבלים את התורה מחדש?

צריך לדבר יחד עם החברים ולעשות כך שבאמת כל יום תרגישו יחס חדש, מטרות חדשות וכך תתקדמו.

תלמיד: אבל המטרה היא הרי אחת, מה זה מטרה חדשה?

שהמטרה ברורה יותר, גלויה יותר.

שאלה: מה זה כוונה לתת לבורא נחת רוח? ליהנות לבורא?

לעשות כך שיהיה לו נעים.

תלמיד: למשל תפילה על החברים זאת פעולה ואני צריך במקביל גם לחשוב שאני נותן בזה נחת רוח לבורא?

כן.

תלמיד: אז פעולה רוחנית זה לא משהו בידיים? זאת תפילה אולי זאת בקשה?

כן.

תלמיד: ויחד עם זה לחשוב שעושים את זה כדי לתת לבורא נחת רוח?

כן.

שאלה: ההרגל מבטיח לנו שאנחנו נמצאים בדרך הישר. אבל אם אנחנו כל יום מנסים שיהיה בינינו כחדשים, מנסים דרכים חדשות, האם הדרכים החדשות האלה לא יכולות דווקא להטות אותנו מדרך הישר? איך אפשר להימנע מסיכון כזה?

אם אנחנו כל יום בודקים את עצמנו מחדש, למטרה כביכול חדשה, אנחנו לא טועים, אנחנו מתקנים משהו מאתמול וממשיכים קדימה.

שאלה: בטקסט רשום, שאז הבורא מוסיף את כל הדברים לכוונה על מנת להשפיע והם מתאספים אחר כך לקדושה. האם פה בטקסט מדובר על ערך הפוך בין אורות לכלים?

לא, לא ערך הפוך. ככל שמתקדמים יש לנו יותר אורות ויותר כלים.

שאלה: מה זה אומר ש"לא לשמה" יותר חשוב בשביל הבורא בעבודה שלנו?

שזה יותר חשוב, כי "לשמה" זה השפעה נקייה.

שאלה: האם הכוונה להיות בשותפות עם הבורא כדי להביא את הבריאה לדבקות עם הבורא ולא משנה מה קורה ומה יקרה בדרך, האם הכוונה היא דלהשפיע או שחסר בזה משהו?

לא חסר בזה כלום, רק להיות כך לאורך כל הדרך.

שאלה: הטענות שמתגלות הן סימן לכך שפספסתי הזדמנות בכל יום לחדש את הקשר עם החברים?

כן, כנראה.

שאלה: האם יש תענוגים גשמיים שאנחנו חייבים לפרוש מהם לפני שנכנסים לרוחניות?

כן, בדרך אתה תראה שיש כאלה שהם לא שייכים לרוחניות בכלל.

תלמיד: אתה יכול לתת דוגמה אחת?

אל תגנוב.

תלמיד: לא, אני לא מדבר על זה. אני מדבר על אוכל, דברים כאלו.

לא, על כאלו צריכים לחשוב.

תלמיד: אם נהנה מלאכול האם זה יפריע לי להיכנס לרוחניות?

לא, אין שום בעיה.

שאלה: איך בן אדם יכול לפתוח את שערי הכוונה?

הוא פותח על ידי דבקות בחברים. אז יש לו כוח וכיוון איתם יחד שבזה הם פותחים את הקשר עם הבורא. הם פותחים מנעול, פותחים שער לבורא אם הם מתחברים יחד.

תלמיד: אפשר להוסיף?

כן.

תלמיד: איך התלמיד יכול להתחבר עם הרב כדי לקבל את הקשר הזה הפנימי?

צריכים להיות כמה שיותר דבוקים במעשה, בכוונה. זה הכול.

שאלה: כתוב בטקסט, לפי המילים של האר"י הקדוש בכל סעודה יש שבירות ומגיעים בירורים חדשים שלא כולם מרגישים אותם. מה זאת אומרת, למה הוא מתכוון?

שבכל סעודה שאנחנו אוכלים יחד בעשירייה או הרבה עשיריות יחד או אפילו אדם אחד, אז יש לנו בירורים חדשים בזמן שאנחנו סועדים, בזמן שאנחנו אוכלים וצריכים לחשוב על זה.

שאלה: מהם התנאים לתיקון שיביאו לכך שלא נרגיש בבושה ונרגיש את האור שאתה רוצה להעביר לנו?

רק חיבור בינינו.

תלמיד: חיבור, לפעמיים אתה אומר תתקרבו יותר, למה אתה מתכוון?

אני לא מתכוון לשום דבר אחר, דברו ביניכם איך להתקרב ביניכם עוד יותר.

שאלה: כשאני מגיע לכך שאני מרגיש שאין לי כוונה נכונה והפעולות שלי ביחס לכוונות לא שוות הרבה ואז מגיעה גאווה שגם אחרים עושים את כל הפעולות ללא כוונה נכונה ואז העצה היא, הכול חוץ מצא, זו העצה של הרב"ש, לא לברוח. אז אני אומר ליצר הרע, כן ניצחת, אין לי במה לענות לך, אבל מה שהרב"ש מתאר שהתכונות האלה צריכות לעבור עליי, אז הן עוברת אליי ואני לא בורח רק בגלל שהרב"ש אומר את זה וזה הכול. ולפניך אני הפסדתי במלחמה, האם זה יחס נכון?

המשפט האחרון שאמרת שהפסדתי לך הוא לא נכון כלפי היצר הרע, כי אתה לא יודע את זה. וכל מה שאמרת לפני כן נכון ותמשיך כך.

שאלה: איזו תפילה צריכה להיות העיקרית בדור האחרון בהתאם למקום ולפעולה, כמו שנכתב בטקסט על תפילות רבות?

להידבק בחברים ולאחר מכן להידבק בבורא. שום דבר אחר.

שאלה: האם כדי להגיע לכוונה על מנת להשפיע, האם זה לפעמיים יכול להיתפס כמכה או אנחנו יכולים לקבל את זה כסוג של מכה כדי לעשות נחת רוח לבורא בסוף?

בדרך כלל לא, אבל צריכים להיות מוכנים לכל דבר.

שאלה: איך אפשר לברר נכון את המטרה, את החיסרון שלפני התפילה בעשירייה?

לדבר ביניכם.

תלמיד: האם אפשר לתת דוגמה של שאלות שאפשר לשאול?

לא, אני לא יכול. אם עברתם יחד איתנו פחות או יותר את החומר, אז אתם מתארים לעצמכם את מה שעליכם לברר.

שאלה: נאמר שהבורא עושה את כל המעשים, אז מה זה אומר שניתנת חיות לקליפות על ידי הקדושה, למה הכוונה?

שניתנת חיות על ידי הקליפות לקדושה, בינתיים שהאדם לא יכול להתקרב ממש רק על הקדושה, אז הקליפות מעבירות לו גם את החיות. לא שזה טוב, אבל זה נכון בחלק מהדרך.

תלמיד: יש פה ציטוט שאליו הוא מתייחס "ואנו צריכים להאמין למה שכתוב "ומלכותו בכל משלה". ... שאין שום כח אחר בעולם, אלא שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים." ואז יש המשך, "והקדושה מחיה את הקליפות"." למה הכוונה "והקדושה מחיה את הקליפות"?

שגם כל האגו שלנו, כמו שהבורא אומר "בראתי יצר הרע", אז גם הוא נברא על ידי אותו כוח עליון ואנחנו צריכים לעבור את כל השלבים של ההתפתחות של היצר הרע בנו כדי להכיר את דרכי הבורא.

תלמיד: אז איך אנחנו יכולים להילחם בקליפות, אם הבורא בעצמו הוא זה שנותן להם חיות?

ודאי שהכול בא מהבורא, גם הקליפות, אלא, אנחנו צריכים להילחם עם הקליפות כדי להתעלות למעלה מהן עם הקדושה ושהבורא יעזור לנו בזה.

תלמיד: אז זה אומר שאנחנו צריכים כאילו יותר כוח ממה שיש לבורא, כי הבורא הוא זה שברא את הקליפות?

אנחנו צריכים לדרוש ממנו כוחות.

שאלה: אם אני נהנה מלאכול האם זה יפריע לי להיכנס לרוחניות. וענית, שלא אין שום בעיה. אם נגיד חבר נהנה מאוכל, אבל נניח זה אוכל לא כשר לדוגמה, זה יפריע לו להיכנס לרוחניות?

בינתיים לא. תלוי איזה חבר.

שאלה: אנחנו תמיד חווים מצבים של עבירות. הציטוט אומר "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בה, ופושעים ייכשלו בם", ונאמר פה "עבירה גוררת עבירה" אז איך אנחנו מתעלים מעל המצב הזה של "עבירה גוררת עבירה" ובכלל מתעלים מעל עבירות ולא נופלים למצב של עבירות?

אנחנו משתדלים להתקשר לחברים ולעשות צעד אחר צעד לחיבור בינינו ובמרכז החיבור שלנו אנחנו רוצים לגלות את הבורא. ולא חשוב מה קורה, איזה שאלות, איזה בעיות, איזה בלבולים, רק לעשות צעדים כאלו שכולנו יותר ויותר מתחברים, והבורא הוא במרכז החיבור ואנחנו כולנו מכוונים אליו. זה הכול.

שאלה: בעולם החומר הפעולה היא מעשה מוטורי, עבור הקבלה. האם על פי הקבלה הפעולה היא תחושה?

הכול זו תחושה, הכול בא דרך ההרגשה.

שאלה: זה הכרחי לקחת פקודה מהדאגה העליונה כל יום, מגדלות הבורא, איך להפוך את הפקודה לפעולה בעשירייה?

יחד, אם אנחנו יחד רוצים לעשות את זה, אנחנו נעשה, נחייב את הבורא שיעשה.

שאלה: בפסקה השלישית נאמר שיש הבדל גדול בין התפילות בכל יום. מה ההבדל בין הימים והתפילות השונות, למה התפילות הן שונות ואיך להבין את זה בכלל?

כל יום צריך לחשוב על קשרים חדשים ועל השתוקקויות חדשות לבורא.

תלמידה: כלומר אין משמעות לימים מסוימים אלא כל יום הוא חדש?

נכון.

שאלה: בזמן האחרון לא היה לי ממש כוח של חיים, אפילו לעשות את הפעולות הפשוטות, ואתמול חשבתי שהעשירייה שלי צריכה אותי והמערכת צריכה אותי, אני צריכה להיות חלק מהמערכת כדי לחיות והרגשתי את הכוח הזה ואת העומק הזה, אבל הכול היה בשכל. איך להעביר את זה מהשכל אל הרגש?

בעזרת החברות, תנסו לדבר ביניכן, תתחילו לדבר ביניכן וזה ייכנס ללב.

תלמיד: במאמר דובר על עבירת הייאוש, מה זה אומר?

פשוט לא צריך להתייאש, ייאוש הוא החטא.

שאלה: תודה גדולה לחברים על הבירורים, נתתם לנו כאלה מתנות בשיעור הזה, ועכשיו אני מגיע לשיעור הזה או לסעודה שאחריו ורואה את השקר המקולל הזה, שלאף אחד אין כוונה, שכולם משקרים, כך הבורא מהתל בי. האם אני צריך להתפלל על זה כל עוד אני לא רואה בדעת מולי את החברים קשורים בבורא, או שאני צריך רק לבקש את האמונה והבטחון בכך שזה שקר ובאמת הקבוצה גבוהה בהרבה ממה שהעיניים שלי רואות?

אתם חייבים לבטל את עצמכם כשפלים ביותר וכך להתחבר עם החברים, ואז תוכלו להתעלות איתם ביחד.

שאלה: איך להרגיש את מצב הסעודה בעשירייה בצורה וירטואלית?

זו בעיה. תשימו לפניכם איזשהו אוכל או לפחות איזה סנדוויץ כל אחת בביתה, וכך תאכלו ביחד.

תלמידה: איזה רגשות צריכים להיות כשאנחנו אוכלות יחד?

שאתן יושבות סביב שולחן אחד, שנעים לכן לשבת יחד ולאכול יחד.

שאלה: אם המטרה מתחדשת בכל יום, איפה נשאר מה שהשגנו ביום הקודם, והאם צריך גם לחדש את התפילה שלנו כל יום?

כמובן, בהכרח.

תלמידה: ואיפה נשאר מה שהשגנו אתמול?

בשמיים.

שאלה: לפי מה ששמעתי, אמרת שהאדם צריך גם לתקן את העבר שלו. איך לתקן את העבר?

הוא צריך לתקן את ההשתתפות שלו בעשירייה.

שאלה: כתוב במאמר שכל זמן שהאדם עדיין לא קיבל על עצמו עול מלכות שמים, האדם הזה מקבל חיות רק מהבורא. האם זה אומר שאחרי שאנחנו נקבל על עצמנו עול מלכות שמים אז החיות תגיע מעוד מקור, ממקום אחר, איך זה אפשרי?

לא, ודאי שלא, אלא עכשיו האדם מקבל את זה כדי לחזק אותו, ואחר כך הוא יקבל במה שהוא בעצמו משיג.

שאלה: בסוף המאמר כתוב שעל פי האר"י בסוף כל סעודה מבררים תכונות גבוהות משבירת הנשמה הכללית. איך זה קורה שמתבררים דברים בלי שאני מרגיש?

מפני ששבירת הכלים ממשיכה עד הסוף, אז אנחנו צריכים מבלי לשים לב לזה, לחשוב רק על התיקון, והתיקון שלנו יתקן בתורו, יעצור בתורו את המשך שבירת הכלים.

תלמיד: האם זה מגיע ממדרגה יותר גבוהה?

כן.

שאלה: מה ההבדל בין עבודה בצורת "מצוות אנשים מלומדה" לבין עבודה בצורת "שיהיו בעיניך כל יום כחדשים", ומה היחס הנכון בין שתי צורות העבודה האלו?

"מצוות אנשים מלומדה" אלו פעולות שאין בהן שום מטרה אלא הם עושים מה שלימדו אותם לעשות, לכן זה נקרא אנשים מלומדה, והעבודה בצורה השנייה היא כבר על ידי חשבון, חיבור והתקשרות לבורא.

תלמיד: ואיך זה קשור לתפיסה שלי על ציר הזמן, האם זה קשור למסורת מול חידוש?

ודאי שהמקרה הראשון שייך למסורת והמקרה השני שייך לחידושים.

תלמיד: ומה היחס הנכון בין השניים, בין מסורת לבין חידוש, כדי להתקדם בצורה נכונה?

אין לך חידושים אם אתה נמצא ביחד עם הכלל. רק אם אתה נמצא בפרט ואתה מעלה את עצמך כל יום מחדש, אז אתה משתדל לעלות.

תלמיד: איך הגישה של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" מרככת את העניין הזה של הירידות והעליות?

בזה שאתה מחכה לעליות ולירידות יום יום.

שאלה: אם אין עוד מלבדו, אז הבורא בעצמו מעביר לנו דרכך שיעורים. אולי בכל שיעור כל הכלי העולמי יעלה תודה לבורא על מנת להשפיע, על מנת לעשות נחת רוח לבורא במעשה, וכך נכסה את הבושה שלנו ביחס לבורא?

תעשו את זה, למה לא?

שאלה: אנחנו אומרים שאדם צריך לבטל את עצמו בפני העשירייה, מה בדיוק האדם מבטל?

הוא צריך לבטל את האגואיזם שלו, לא את דעתו אלא דווקא את האגואיזם שלו, במיוחד אותו, ואת הרצון להשפיל את עצמו ביחס לעשירייה, כדי שהם ישלטו עליו כביכול.

שאלה: כשאני מנסה להתבטל בפני החברים אז המערכת שדרכה אני יכול להרגיש אותם נעלמת לי בכלל, כלומר אני יכול להרגיש אותם רק דרך הרצון לקבל, וכשאני מבטל את המחשבות שלי כלפיהם אז אני בכלל לא יודע איך לבוא איתם במגע, דרך מה. אם אני יודע להתקשר איתם רק דרך הרצון האגואיסטי שלי, אפילו להגדיר אותם באיזושהי צורה, אז איך עושים את זה?

כנראה שאלה הם המצבים שבהם אנחנו נמצאים בינתיים.

(סוף השיעור)