שיעור בוקר 07.04.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

התרחקות - קריאה להתקרבות - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: מספר 19. מתוך רב"ש ב' מאמר "הנרות הללו קודש הם".

הדרך שלנו מביאה אותנו מהקצה הראשון שבו אנחנו שבורים לגמרי עד כדי כך שאין לנו שום ניצוץ השפעה ורק כוחות קבלה, וגם הם קטנים ואנחנו לא מבינים, עוד לא מפותחים אפילו בהם, עד שאנחנו מתפתחים בכלים דקבלה על ידי המאור שמאיר עלינו לאט לאט מרחוק וכך מעורר את הכלים דקבלה להשתוקק אליו. הכלים דקבלה עוברים איזה תיקונים, נראה להם שהם מתקדמים ומתפתחים, ובאמת זה כך. כי קודם כל צריכים לפתח את מה שיש ואחר כך כשיהיו לנו כבר כלים דקבלה נכונים, אפשר יהיה לדבר על תיקונים עליהם, נרגיש מה חסר להם.

לכן התקופה הארוכה היא דווקא כדי להכיר את הטבע שלנו, שאחר השבירה נולדנו וקיבלנו את זה כדבר טבעי, שככה זה, אלה אנחנו. דרך הכלים שלנו אנחנו רואים את הדרגות הנמוכות יותר ברצון לקבל השבור, שהם חי, צומח ודומם. וכך נראה לנו שזה כל העולם, כי אנחנו מרגישים את הכלים שלנו, דומם, צומח, חי ומדבר, וחוץ מזה אנחנו לא מרגישים כלום. האדם מרגיש את עצמו בלבד ומה שמתראה בו כך הוא רואה את העולם, זה נקרא העולם שלו, כי בסופו של דבר האדם מסתכל בתוך עצמו וקורא לזה "העולם".

אחר כך יש לנו עוד את הנקודה שבלב שדורשת התפתחות. יש אנשים שהיא דורשת מהם התפתחות ממשית ממש, זאת אומרת, לגרום להתפתחות שלהם כך שהנקודה שבלב הזאת היא תקבע את הצורה, הקצב ואופן ההתפתחות שלהם, הם לא יכולים להיות בלי ההתפתחות של הנקודה הזאת. ואז מה שקורה, שמתחילים להתפתח על ידי זה שבינתיים קוראים את הדברים, לומדים אותם, מדברים בהם, בלי להשפיע על הנקודה הזאת של ההתפתחות החדשה בפועל אלא סביב זה לומדים תיאורטית מה קורה, מה יקרה, מה צריך להיות אי שם. כביכול האדם לא משייך את הלימוד הזה לעצמו ממש, שהוא צריך להשתנות, שעל ידי זה שהוא עכשיו משפיע על הנקודה הזאת, הוא גורם לעצמו שינוי בתפיסת המציאות. זאת אומרת, בזה שכל המציאות, שזה סתם אור אין סוף, מתייצבת לפניו בצורה חדשה.

כאן האנשים יכולים להיכנס לאיזה בלבולים, כי הם מתחילים להיות בשני עולמות. פתאום הם מרגישים שיש להם התרוממות כלפי תכונות ההשפעה, שזה נקרא אצלם "העולם העליון" או ירידה לתכונות הקבלה, שזה נקרא אצלם להיות "בעולם התחתון". את כל זה הם קושרים לחיים שלהם, חיים, מוות, מאורעות החיים וההתקדמות בחיים. הם מתחילים לתת צביון לעליות ולירידות כלפי השפעה וקבלה, התכונות האלה שמתעוררות בהם, ורואים את עצמם בזה שייכים לדרגת אדם ולא לדרגת בהמה כמו כל יתר בני האדם, ש"כולם כבהמות נדמו" מפני שכל החיים שלהם הם רק בתוך רצון אחד, הרצון לקבל שלהם בלבד. שכל החיים שלהם רק איך למלא את הרצון לקבל שלהם, והם דואגים לזה. וכך מתקדמים.

בתקופה מתקדמת יותר כשבאות איזה מן פעולות על הרצון שמתפתח, הרצון להשפיע שמעורר אותן, אז הפעולות האלה נראות לאלה שנושאים אותן, טובות או רעות בכל מיני צורות. אז הם מתחילים לראות עד כמה התהליך שהם עוברים עכשיו יכול להיות שונה מכל באי העולם. הם גם מקבלים את כל באי עולם, שהם לא סתם באי עולם אלא שייכים לכלי שלהם, שמה שאני רואה הכול שייך לי. ואפילו שאני לא יכול בצורה ישירה להשפיע עליהם, מצד אחד, אבל מצד שני אני לאט לאט מתחיל לראות שזה בכל זאת שייך לי ואין אף אחד בעולם שלא נמצא קרוב אלי, שייך לי, שאני מנהל אותו, שאני קובע את כל הגורל שלו, ופשוט כל העולם בא, מה שנקרא, לשמשני. וכשאני מחבר את כל העולם אלי ורוצה להביא אותו למערכת אחת אני "משמש את קוני". כך אנחנו צריכים להתקדם.

היום אנחנו נמצאים בתהליך מיוחד, תהליך שהאנושות מבולבלת ולא יודעת איך לקבל אותו. אנחנו רואים שיש כאן עניין של שלטונות, יש עניין של בעלי הון, יש מנהלים, יש כל מיני קופצים למיניהם, יש קבוצות של כוח, צבא, כוחות גרילה למיניהם, מאפיות, לכן אנחנו צריכים להבין שהקבוצות האלה, אמנם לא מבינות שום דבר בהתפתחות המציאות, אבל כביכול הן משפיעות. שום דבר לא משפיע, אנחנו צריכים להבין שאלה הקובעים את היחס ביניהן ובכלל אם הן עולות ויורדות, זה רק אנחנו. אם אנחנו מעלים איזו חשיבות של הבחנות מסוימות, הן עולות, אם אנחנו מורידים אותן, הן יורדות. ולא לחכות מהחדשות מי עולה שם או מי יורד, אלא לבדוק לפי המצבים שלנו את מי אנחנו מעלים ואת מי אנחנו מורידים.

כי בסך הכול אנחנו גם לא צריכים להתעסק בפוליטיקה שלנו, אלא אנחנו צריכים לעסוק רק בחיבור, כך שכל אותן הקבוצות, כל אותם הכוחות שנמצאים בנו בעצם, כל העולם נמצא בנו לפי תפיסת המציאות האמיתית, שכל הכוחות האלה יהיו כמכלול אחד, שאנחנו צריכים את כולם להביא לחיבור. ואז ורק אז, על ידי הכוחות המנוגדים האלה, שהם רוצים כאילו כל אחד למשוך את התפתחות המציאות, אני לא מדבר על העולם כי אני לא רוצה להגביל את זה, אלא המציאות כולל המערכת העליונה, כולל העולם העליון, שכל הכוחות האלה הם צריכים להיות מחוברים וכל המציאות חייבת להיכנס לקשר אינטגרלי, ועד כמה שיותר ויותר הם יעבדו בצורה אינטגרלית, שקשורה, וסך הכול רוצה להביא בהתקשרות הנכונה ביניהם את תמונת הבורא, הכוח העליון, שהוא הכתר, הקורונה, שהוא המנהל את הכול, אז כך אנחנו מסדרים את המציאות בנו ומשתוקקים לראות אותה בצורה כזאת, ואז אנחנו משפיעים לכל כוחות הטבע האלו שהכוחות האלו כך יצטברו, יתחברו ויפעלו כדי שהעולם ינוע לכוון החיבור, של כל הכוחות המנוגדים.

ואנחנו צריכים כאן להבין שהכוחות האלה הם יהיו מפעם לפעם יותר ויותר מנוגדים, שנואים זה על זה, מתנגשים זה עם זה וכאילו שאין ביניהם יכולת להגיע לאיזה פשרות, גשרים ותוספות זה לזה אלא כל אחד הוא לגמרי לגמרי "אני אמלוך" על כולם. וזה סימן של ההתפתחות שהכלים החזקים הם באים והם קובעים שהם רוצים וכל אחד מרגיש שהוא הוא, "אני אמלוך", וכך אנחנו צריכים לראות וכך זה מתרחש במציאות, יחד עם זה אנחנו צריכים לראות את המצבים שהם כולם מוסיפים זה לזה, כי לא יכול להיות חושך בלי אור וטוב בלי רע וההיפך, אלא שכולם עובדים בהבנה מי הם לכוון אחד, במערכת כל כוח וכוח הוא מבין שהוא לא יכול לעבוד בצורה אחרת, אלא לפי הטבע שלו, ולכן הוא לא מתנגד לטבע שלו, רק הוא בודק את התפקיד שלו ולכן אנחנו צריכים להשתדל רק לדעת איך אנחנו מסדרים את הכוחות האלה יחד ושכל אחד יתמוך בשני וכל אחד מהם יהיה מכוון לגילוי הבורא וכך הם מתקדמים.

הדרך לתיקון היא לא קצרה, עד כמה שאנחנו משתדלים לעשות ממנה דרך אחישנה ולא בעיתו, אבל בכל זאת. לכן אנחנו צריכים גם להיות חכמים וסבלניים, ולא להתפעל מזה שפתאום נראה לנו שזה לא בסדר או זה לא בסדר, אלא לאט לאט כמו זקנים חכמים שיודעים שמה שצריך לקרות יקרה, יש מנהל עליון שהוא פועל על הכול ואנחנו צריכים להשתדל לסייע לו.

אמנם שהעבודה שלנו זה רק סיוע אבל הסיוע מאוד חשוב מצד אחד, מצד שני שככה זה יהיה, שאנחנו רק נסייע לבורא, הוא מתחיל את הבריאה והוא מסיים את הבריאה. לא להתפעל מזה שאנחנו נופלים למחשבות, רצונות ופעולות כאלה שנראים לנו מאוד מקולקלים, לא נורא. זה רק אומר עד כמה שאני נמוך ועד כמה שאני יכול להעלות את זה לגובה.

אנחנו כוח מאוד גדול, הכוח שלנו בזה שאנחנו מאוד שונים, אנחנו הרבה ואנחנו מוכנים להיות יחד, כאיש אחד בלב אחד, אנחנו מוכנים להתחבר בינינו כדי להביא לגילוי הכוח עליון בעולמנו שהוא ישרה יתגלה לכל המציאות. לכן אמנם שלפעמים יש לנו התלהבות, לפעמים אין לנו, אנחנו ממשיכים באותה הדרך. התלהבות נותנים לנו מלמעלה ואנחנו לא כל כך מתחשבים עם זה, אלא אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעשות מה שבכוחותינו וכך נתקדם.

אז לשמוע פחות לכל אלו "גדולי העולם", פחות להתפעל ממה שאנחנו קוראים בעיתונים ובכל מיני דברים, אנחנו רואים שהם בעצמם לא יודעים כלום, בעצמם חולים, בעצמם לא יודעים מה יקרה מהיום למחר, ודאי שאין להם תוכנה חדשה, חוץ מלהחזיר הכול לקדמותו למה שהיה, כי אז במצב ההוא, שהיה לפני הקורונה, הם היו חזקים, הם היו עשירים הם היו קובעים את הכול, הם היו מסודרים ואחרים איך שהיו, אז אין להם דוגמה אחרת, אין להם תבנית אחרת אלא רק להחזיר את העולם לזה. ודאי שהם היו רוצים שזה יחזור, ואנחנו צריכים כאן ללמוד מה שהם ירצו לעשות, ולהביע את דעתנו שמזה בסופו של דבר לא יצא כלום. לטווח הקצר אולי כן משהו, איזושהי חלוקת הדברים ההכרחיים. צריכים כאן גם כן להבדיל מה שהאנושות פועלת עכשיו כדי לספק לכולם דברים הכרחיים, ואחר כך להקים שוב את התעשייה, מסחר ושאר המערכות. אני כבר מאוד מסופק שזה כבר אפשרי להחזיר למצב שזה יתקיים כמו שזה היה קיים מעצמו. לכן בוא אנחנו נראה, מעניין מאוד לראות איך אלו בעלי ההון ושלטון ירצו ל"תקן", אם אפשר כך להגיד, את החברה האנושית, ואיך שהבורא דרך הכוחות שלו יתקן אותם. אנחנו צריכים להשתדל בכל זאת להסביר, כל הזמן להסביר לכמה שיותר אנשים שהתיקון הוא רק בחיבור בינינו, ודרך החיבור אם אנחנו נגיע לחלוקה, אז אנחנו נהייה במצב הכי בריא והכי מאוזן עם הטבע הכולל, שדורש מאיתנו רק את האיזון הזה. זאת אומרת שאנחנו נחייה בכל השכבות שלנו, בכל הרמות שלנו ב"לא יגונה ולא ישובח¹", בצורה נורמאלית, אבל את כל יתר הכוחות אנחנו נתן לגילוי העולם העליון.

קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "התרחקות קריאה להתקרבות", קטע מס' 19, מתוך רב"ש ב', מאמר "הנרות הללו קודש הם".

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

לא חשוב לי באיזה מצב אני נמצא, זה לא חשוב לי. למה? כי כל מצב ומצב אני מקבל מהבורא, אין עוד מלבדו. זה כמו שכתוב "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". זאת אומרת אני לא קובע שום מצב ומצב, הכול מתגלגל ובא דרכו, ממנו, מהבורא, אלא אני יכול לקבוע רק את היחס שלי למה שנעשה, וזה העיקר. כי על ידי זה שאני קובע יחס שאני נמצא בשמחה בגלל שיש לי קשר עם הבורא, ואני נמצא בשמחה בגלל שהוא טוב ומיטיב, ולא חשוב מה שיהיה לי ברגע הבא, זה בטוח בא ממנו וזה טוב ומיטיב בשבילי, אז אני כבר יכול להיות בשמחה. זאת אומרת סימן להתקדמות, לחיות שלי בכל רגע ורגע עם הבורא, זה שאני נמצא בשמחה. ואני לא מעביר שום ביקורת עליו, על מה שאני מקבל ממנו, אלא רק ביקורת עליי, איך אני מקבל את מה שאני מקבל ממנו.

שאלה: מה זה אומר לבקש מהבורא וגם איך להיות בשמחה בלי שום השגה?

זה שאני לא מבקש, לא דורש מהבורא שום דבר, ומפני שאני יודע ובטוח שמה שאני מקבל אני מקבל ממנו, כי אין עוד מלבדו, כבר מזה אני נמצא בשמחה. בלי חשבון ובלי המשך. האם מה שאני מקבל אני מקבל ממנו? כן. אז אני מקבל את מה שמגיע לי, את מה שטוב לי, הבורא יודע יותר טוב מה שטוב לי ומזה אני נמצא בשמחה.

שאלה: מה האדם מבקש בכל זאת כדי לצאת ממצבו?

לצאת ממצבי אני מבקש רק דבר אחד, שאני רוצה, כמו לפי הפסוק הזה, לקבל שהכול בא מהבורא. יכול להיות שזה עדיין לא נקבע אצלי ממש בעצמות, אז אני מבקש שאני רוצה להיות בטוח שזה בא מהבורא ושזה טוב ומיטיב. כתוצאה מזה אני כולי מתפעל מהשמחה ולא רוצה כלום חוץ מזה. אחרת זו שמחה לא שלמה. איך אני מתקדם? אני מתקדם מזה שהבורא מביא לי מיד מצבים עוד יותר ועוד יותר גרועים ואז אני מתקדם גם על פניהם. זה נקרא שאני מתקדם בלקבוע "חפץ חסד".

תלמיד: אנחנו כל הזמן קוראים שהגוף לא יכול לסבול את השפלות, שאדם לא יכול לסבול את מצבו. מה התנועה שצריכה להיות לאדם שהוא נמצא במצב שהגוף לא סובל את השפלות?

האדם מבקש להיות בשמחה דווקא במצב שהגוף מרגיש שפלות. במקום שאתה משיג את שפלותך שם אתה משיג את גדלותו. זה בדיוק מה שצריך להיות. תלוי עד איזה גודל האפס אתה מרגיש את עצמך שאתה קשור למלך. ומזה שאתה קשור אליו אבל יש לך מזה אפס, אתה מרגיש שאתה נמצא מלא, שלם.

שאלה: למדנו שכדאי לנו לשחק מול החברים את המשחק. והשאלה היא האם אפשר לבצע משחק מול הבורא גם כשאני בשפלות ואני לא ממש שמח, האם כדאי וזה אפשרי בכללי לשחק את השמח כביכול?

לא. אני ממליץ לשחק לא כלפי הבורא, אלא לקחת אותו כשותף ושיעזור לי לשחק נגד פרעה, נגד התכונות שלי, הרצונות שלי. אבל שהבורא יהיה לי מצד ימין כל הזמן כתמיכה, כיועץ, כמסדר אותי. אני רוצה להרגיש אותו [שיש לי] למי לפנות, ממי לשמוע, לקבל עצה, כוחות, כך הבורא לידי. אני ממש מרגיש אותו מצד ימין כל הזמן תומך, ואת פרעה לפניי ומצד שמאל קצת.

תלמיד: זאת אומרת מהבורא לבקש כוחות במידה ואין מצב של שמחה.

והבנה. הבנה, כוחות, כל מה שאתה צריך.

שאלה: כשמגיע רגע הנפילה, אני בלב מבקר ובשכל אני מבין שאני צריך לצאת מהמצב הזה. איך לחלק את עצמי בצורה נכונה בפנים, שחלק ממני סובל, החלק של האגו שקיבל מכה, והחלק השני דרך החברים הולך לבורא?

אתה תצטרך לאסוף את כול החלקים האלו יחד ושהם יעבדו. לפי איזה עקרון אתה יכול לאחד אותם? נניח, יש לך משפחה, אחד הולך לכיוון אחד והשני, השלישי, הרביעי, החמישי, כולם לכל מיני כיוונים, לפי המקצוע, לפי האופי, לפי כל מיני דברים, אבל יש ביניהם משהו שמאחד, הם שייכים למשפחה. אותו דבר בך, אדם הוא עולם קטן, יש לך הרבה מאוד כל מיני חלקים כאלה ברצונות, במחשבות, "הרבה מחשבות בלב איש ורק עצת ה' היא תקום". זאת אומרת אתה מבקש מהבורא שיאחד אותם, שייתן לך בזה איזו דחיפה נכונה קדימה.

שאלה: האם אנחנו יכולים לדרוש מהבורא לא לחזור לעולם הישן? האם זאת תפילה נכונה כלפיו, לבקש ממנו אף פעם לא לחזור למה שהיה?

אתה עד כדי חכם שאתה מכתיב לבורא מה לעשות ומה לא? תענה.

תלמיד: לא.

אז למה אתה שואל כך? אנחנו רוצים ממנו רק דבר אחד, שיביא אותנו קדימה, ולא חשוב לאיזה צורות ולא חשוב לאיזה מצבים, רק קדימה אליו. זה הכול. וקדימה אליו זה דרך החיבור בינינו. ואם זה לא קרה עד היום, אז היום זה צריך לקרות. כך קצת יותר לרכך את הלב ותראה שזה יקרה מיום ליום.

בימים האלה שאנחנו עכשיו נמצאים, אנחנו עוברים מצבים מאוד מאוד מיוחדים. ואתם תראו, מה שלא נראה היום. כי יש בלבולים ואכזבות, ויהיו הרבה אכזבות, למה העולם לא מתקדם לפי מה שאנחנו דברנו? לפני שבוע דברנו, והיה כאילו ברור לי שהעולם צריך עכשיו להסתובב לכיוון התיקון וכולם יתאחדו ויבינו שזה לא בסדר מה שהיה עד כה, ואנחנו נרכיב את הווירוס הזה על הראש שלנו כמו כתר ונלך קדימה, וזה לא קורה. אני אומר לך, אנחנו צריכים לעשות רק דבר אחד, שהבורא יסדר מה שטוב לי, הוא יודע, ומה שלא טוב לי הוא יודע, וימשוך אותנו יחד קדימה וזהו. זאת אומרת לסמוך עליו, כל הזמן לפנות אליו וכמה שיותר מהחיבור יחד.

שאלה: כאשר האדם נמצא בשפלות ונאמר שהוא מבקש מהבורא שתהיה לו האפשרות לעבוד בשמחה, האם זה לא מאוד אגואיסטי והאם זה לא לבקש סוג של שכר?

אבל בשביל מה אני רוצה להיות בשמחה? בשביל מה אני רוצה לעבוד בשמחה? "סוף מעשה במחשבה תחילה", כך צריך להיות. מה אני רוצה? לשמח את הבורא. מאיזה מצב שאני נמצא עכשיו, מצב של ייאוש, חוסר אונים, חוסר מצב רוח, אין לי כלום, אני מבולבל, אני מבקש מהבורא. אני לא מתחיל לחפש בשבילי איפה אני יכול לקבל איזו שמחה ואיזו התרוממות. לא. אני פונה אליו, הוא אוהב את זה שאנחנו מבקשים ממנו, זה האוצר שלו ומהאוצר הזה חיינו, ואני מבקש שהוא יביא לי את זה. אבל מה להביא? שתהיה לי אפשרות לעבוד, להשתוקק, לחבר, לאהוב, לרומם, לשיר, הכול בשבילו ואז אני מתקדם.

זה שאין לי כלום, אדרבה, כמה שאין לי כלום זה יותר טוב. וכמה שיש לי בקצה השני שאני מתאר לעצמי שמחה ודבקות בו שמחכים לי, זה גם טוב. ואז אני רוצה להגיע מקצה לקצה. זהו, פשוט. ולא לחפש באף מקום אחר. אתה מאתר את המצבים האלו וישר פונה לבורא בלבד, "אין עוד מלבדו", אין לך למי עוד לפנות. כל הקבוצה היא רק כדי לברר שאתה צריך לקבל את כול החסרונות האלו ולפנות לבורא.

שאלה: כל הזמן אנחנו פונים לבורא בשפתנו אנו "תעזור לנו, תהפוך להיות שותף שלנו כנגד הפרעֹה", התחושה היא שאנחנו רוצים לגרום להאנשת הבורא, אלא שאני אמור לקבל את תכונות הבורא, אבל במקום זה אני עובר תהליך שאני גורם להאנשת הבורא.

זה לא נורא, זה לא נורא שבזה שאתה פונה לבורא אתה מתאר אותו בתכונות של בני אדם, כאילו שאתה פונה אל איזה פקיד, נגיד, זה לא חשוב. לאט לאט זה יסתדר יותר ויותר כך שלא יהיה לך כא-ל זר, אלא שאתה פונה למישהו שבאמת קרוב אליך, רק אל תפנה אליו כמישהו שנמצא רחוק והפוך ממך, אלא כמו למי שקרוב ורוצה לשמוע אותך. תנסה לקרב אותו כמה שיותר, שהוא ממש כאן ורוצה שאתה עוד יותר תרגיש, תמשוך אותו, תתחבר אליו, תתחבק עמו, זה מה שהוא רוצה. אין לך שום מציאות בכל העולמות יותר קרובה מבורא.

שאלה: האם אני יכול לבקש מהבורא שיראה לי איך לפעול בצורה נכונה, לשחק נגד ה"פרעֹה"?

ודאי שכן. ודאי שכן, אתה יכול לקרוא בתורה את החלק הזה שמדבר על עם ישראל במצרים ותראה כמה כתוב שם על דברים כאלה. אפילו תבין בפשטות, ותראה שמשה תמיד פונה לבורא, והבורא פונה למשה, ומשה לפרעה. שלושתם, המשולש הזה, פרעה משה והבורא, הם כל הזמן נמצאים בהתקשרות ביניהם. והאמת היא שאנחנו רק צריכים להבין את אחורי הקלעים, מי זה פרעה, הבורא שמסובב את עצמו בעיניים של משה שכאילו יש כאן עבריין, שיש כאן פרעה שהוא מאוד מאיים, אבל בעצם אין פרעה, הבורא ככה משחק כלפי משה. בכל המציאות אין כלום חוץ ממשה שזה האדם והבורא מולו. כל מה שמסביב, כל מיני שרים של פרעה, נשים, גברים, כוחות הטבע למיניהם, את הכל הבורא מסדר שיהיה בינו לבין משה, כדי לחנך, כדי לגדל את ה"משה" שהוא יהיה דומה לבורא ושווה לו, זה כל המשחק.

שאלה: האם האדם צריך להרגיש קודם את המצב שנותן לו הבורא ורק אחרי זה לעלות מעליו בשמחה, או שאפשר ישר להיות בשמחה?

אפשר להיות ישר בשמחה ואז בתוך זה הוא יגלה את כל יתר התנאים והסיבות. וטוב מאוד שחבר אחד לא יכול לשאול ואז הוא מבקש מהחבר השני, זה דבר מאוד מועיל להתקשרות ומביא לכל המערכת שלנו תוספת עוצמה.

שאלה: שאלה על שמחה ותענוג. התענוג הוא יותר בשביל עצמך, איך לעבור את הגבול הזה מהשמחה לתענוג כדי שהתענוג יהפוך לשמחה, כי אני מבין שהרי ברוחניות אין בשביל עצמך?

אני הייתי אומר בפשטות, כי יש בזה הרבה וריאציות, אופנים, שתנסה לעשות כל מיני פעולות עד שתרגיש מצב שאתה נהנה מזה שאתה מבצע כל מיני פעולות, ישר והפוך. שאתה יכול לסובב קצת לכאן וקצת לכאן, ומזה אתה מראה את עצמך כלפי הבורא שבזה אתה מתקרב, ובעוד דבר מתקרב. הבורא מסתכל עלינו כמו על התינוקות, כל דבר שתינוק עושה אנחנו אוהבים, לא חשוב שהוא נופל ושובר ועושה משהו, אבל מזה הוא מתפתח.

הבורא לא דורש מאתנו פעולות נכונות, הוא דורש מאתנו פעולות שעל ידן אנחנו מתקרבים אליו דרך חברים, זה הכול, בצורה נעימה, נאיבית, פשוטה, אלה דברים שמביאים לו הכי הרבה תענוג. אז תעשה את זה ככה.

ושמחה מגיעה כתוצאה ממעשים שאתה עושה ואתה מקווה שזה יגרום לו שמחה. אם מהמעשים האלה אתה בעצמך מרגיש שמחה, זה סימן בטוח שהבורא שמח, אחר כך אתה תתחיל להרגיש אותו ולראות שמה שאתה מרגיש גם הוא מרגיש, וככה זה יהיה. להחיות קצת יותר את המצבים שלנו, וגם דרך זה שאנחנו נמצאים היום במרכז הכדור הזה ושאנחנו רוצים להתקשר עם הבורא ולקשור אליו אחרינו את כל המציאות של העולם הזה, כי היום יש במציאות העולם הזה הרבה חללים.

מהו וירוס הקורונה הזה? הוא מגלה פתאום שיש בינינו, לא קשר, אלא חללים שאנחנו צריכים למלא בקשר הנכון. אז בחללים האלה שהתגלו, אנחנו אומרים שבהם לא מתקשרים, אסור להתקשר כי אנחנו מעבירים בזה את הווירוס. לא טוב הקשר בינינו, נכון, אנחנו לא בטוב בקשר, והווירוס גילה בינינו מרחקים גדולים שבהם אנחנו צריכים להתקשר ביחסים טובים. ואם לא יכולים "אז אל תכנסו אליהם, תשבו בבתים, אל תתקשרו"

זאת אומרת שהווירוס מגלה לנו רצונות, מרחק זה נקרא "רצון", רצונות חדשים, תכונות חדשות, יחסים חדשים שאנחנו צריכים לקבוע בהם את היחס שלנו, את המהות שלנו, מהות הקשר החדש. אם נתקשר בינינו באופן חדש, אחרת משני מטר אחד מהשני, אלא אם נתקשר בצורה יפה נהיה כאיש אחד בלב אחד, הבורא יתגלה בינינו וכן הלאה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

עוד מעט נתחיל לעבוד בזה בצורה יותר אקטיבית, אתם תראו. זה מה שאנחנו צריכים, לאתר עד כמה גילוי המרחק הזה, החלל הזה שהווירוס פותח בינינו, אותו אנחנו נצטרך למלא ביחס היפה, הטוב. ואז אנחנו נכנס לסגירה חדשה, קצת יותר דומה למערכת אדם הראשון, שהחלקים מתחילים לעבוד יחד כמו שני צלילים זהים, בהבנה הדדית זה עם זה. לא בלהשפיע לשני מה שטוב לי, אלא ההפך, להשפיע ולהעביר לשני מה שטוב לו, ואז אפשר להסיר את המרחקים האלה, והעולם שלנו לאט לאט, על ידי החללים האלה שנמצאים עכשיו בינינו, הולך ומתקשר. וכבר דרך כל החללים, כל חלקי המציאות האלה, הם יתקשרו ביניהם ויביאו לנו מערכת חדשה, מתוקנת, של האדם הראשון, ובה הבורא שמסדר לנו את הקשר, וממלא את החללים האלה. כאילו את שני המטרים האלה, זה לא מטרים, זה הרצונות, הוא ימלא אותם בגילוי שלו. וכך אנחנו נתקדם.

אני עוד לא יודע כל כך לבטא את זה, כי "כבד לשון אנוכי", אבל אתם תראו שככה זה יקרה. ככה זה יקרה. זה ייקח זמן, ודאי, עד שאנחנו, כולנו, נקלוט ונבין את זה. אבל במידה שאנחנו נקלוט את זה, נבין ונתחיל לממש את זה בינינו, גם כל העולם יתחיל לדבר כך. אנחנו רק עוד לא התחלנו לסגור את החללים האלה בינינו בהרגשה נכונה וטובה, ברוח, בלב טוב, אבל ברגע שזה יקרה, אתם תראו, כל העולם יראה ש"כאן זה הפתרון, כאן זאת התרופה, כאן זו המציאות החדשה שכך היא צריכה להיות" וזה יבוא.

שאלה: המרחב הזה והבלבול שיש עכשיו באנושות זה לא תלוי בהם, זה תלוי בנו, לדעת איך למלא את החללים האלה, נכון?

האנושות נמצאת במבוכה. כמו "העיר שושן נבוכה.". ולא ידעו מה לעשות, "לא ידעו עם מי הצדק." הכול תלוי בנו, ב"בני ברוך". אם אנחנו עכשיו נתחיל לסגור נכון את החללים בינינו, הפערים בינינו, להכניס את עצמנו כאיש אחד בלב אחד, אז הכול יסתדר בעולם, והעולם יסתכל פתאום עלינו. הוא יגלה שקיים כזה, מה זה? כמה אלפי אנשים "תראו מה הם עושים? הם יודעים איך להתקשר נכון ואנחנו מבינים שאם אנחנו גם ככה נתקשר", כך באי עולם כולם יסתכלו, האנושות תסתכל, "אם אנחנו כך נתקשר כמוהם, כמו "בני ברוך", אז העולם יהיה יפה, הוא יהיה מתוקן. יהיו לנו חיים יפים, טובים. אנחנו, באמת באמת נחייה בעולם המאוזן". אתם תראו עד כמה הם יזהו את זה. רק אצלנו זה צריך להיות. "אז יאמרו בגויים הגדיל אדוני לעשות עם אלה." כמו שכתוב.² ושמחזיר הבורא את האנשים האלה שהוא בחר, לציון, ליציאה מהאגו לעל מנת להשפיע, לאהבה.

שאלה: אמרת שאנחנו מגלים את החללים בינינו בעשירייה, בקבוצה העולמית שלנו, ואחרי זה אנחנו מרגישים שגם הבורא שמח מהחיבור, מהעבודה בינינו. מה זה אומר שאנחנו מרגישים שהוא שמח? מה זה אומר שמתוך ההרגשה המשותפת שלנו אנחנו מבדילים בעוד איזו השפעה שלו, פעולה שלו?

הכול הוא עושה. מה הוא אומר לך היום לעשות? "אל תתקרב לאחרים". מה הוא אומר לך? "אתה מרוחק מאחרים על ידי האגו, אז תראה איך אתה מרוחק מהם. אל תתקרב אליהם פיזית," וכולי. אתם רוצים להיות מקושרים ביניכם? קודם כל תעשו קשר פנימי. אתם כן יכולים ביחס יפה נכון להתייחס אחד לשני שיהיה לטובת השני. כל אחד, אם רוצה לטובת השני, במידה הזאת יכול להתקרב לשני. ואם אין לו כזה רצון כלפי השני, להיטיב לשני, לאהוב את השני, אסור לו להתקרב אליו. שיראה עד כמה הוא מרוחק באגו שלו מהאחרים. תראה כמה זה פשוט. בעולם הזה כבר יש לך הבחנות של עולם העליון ואתה משתמש בהם כדי לחנך את עצמך, להתקרב או להתרחק.

תתאר לעצמך עד כמה זה היה טוב אם הייתה לנו הרגשה פנימית, הבחנה פנימית נכונה שאני מתקרב או מתרחק לפי היחס שלי לאנשים. אז נגיד, אני ואתה עכשיו היינו נמצאים בגלקסיות שונות, שנות אור בינינו, מצד אחד. מצד שני, הייתה איזו מין הרגשה שאנחנו קשורים וצריכים בעתיד להתקדם אחד כלפי שני, כי הבורא נמצא ומקשר בינינו, הוא מעורר אותנו לזה.

אז היינו מחפשים, אני מהגלקסיה שלי ואתה מהגלקסיה שלך איך בכל זאת להתקרב, במה אני יכול לאהוב אותך, במה אני יכול לוותר על עצמי? וגם אתה. וכך היינו מתקרבים. וכך היינו אוספים את עצמנו לפרצוף אחד שבו מתגלה הבורא בכבודו ובעצמו בכל כוחו, זאת אומרת, באהבה הנצחית השלימה בינינו.

ואנחנו היינו דבוקים זה בזה בלבבות, ברצונות שלנו, ומגלים את הבורא שממלא אותנו. זה גמר תיקון. אבל בינתיים, אנחנו צריכים לגלות כמה אנחנו שונים. ואת זה מביאה לנו הקורונה. ויבואו עוד ועוד כאלו הבחנות כדי להביא לנו הרגשת ריחוק, שאנחנו סופסוף נבין שזה קשור לרצון שלנו, לתכונה שלנו הפנימית, הרצון לקבל. אני לא יכול להתקרב לשני בגלל שכך אני בנוי. אני לא רוצה להיות קרוב לשני לכן פיזית לא יכול. זאת אומרת, מה קרה כאן? העולם שלנו מתחיל לקבל הבחנות של עולם הרוחני.

שאלה: מה זאת התכונה הזאת של העולם הרוחני שמתגלה בעולם שלנו, כפי שאמרת?

תאר לעצמך שאנחנו נמצאים באוויר, בחלל. אתה, אני, הוא, והוא, ככה כולם. וכמה שאנחנו רוצים להיות יותר קרובים זה לזה בהשפעה טובה אז אנחנו מתקרבים, וכמה שלא, אז אנחנו מתרחקים. לא התכונות של העולם הזה משפיעות עלינו, אלא התכונות רוחניות עכשיו מתגלות בינינו. זה מה שקורה. זה יפה. עכשיו אנחנו יכולים לחשוב על השינוי שבנו. תמיד זה היה נסתר, תמיד זה היה מבולבל. עכשיו לא.

אני רוצה להיות קרוב לכולם, כי אז אני מגלה את הבורא, מגלה את העולם העליון שלי. רק בקשר בינינו. איך להיות בקשר בינינו? להתקרב. איך אני מתקרב? זה לא שאני עושה כמה צעדים גשמיים ובזה אני לא משנה את עצמי. כאן אני צריך לשנות את עצמי ביחס לשני משנאה לאהבה, ואז אני מתקרב אליו.

תאר לעצמך איזה סרט זה. מתקרבים או מתרחקים לפי הכוונות, לפי היחסים. זה יפה. הכול נעשה ברור. כל העבודה הרוחנית היא גלויה ואני מבין איך אני עושה את זה. ואני מבקש מהחברים, "חברים, תבואו לפני. תמשכו אותי אליכם. בואו יחד נפנה לבורא שיעזור לנו בזה". וכך אנחנו עובדים. אבל בינתיים תלויים באוויר. ואז מתקשרים בינינו, מתקשרים לבורא שיעשה מאתנו משהו, ואז נעים כמו בחלל זה לעומת זה, עד שאנחנו מגיעים להתקשרות. למה? כי אז בינינו אנחנו מגלים את התכונה הזאת שהיא נקראת "בורא". וכך מגיעים.

אתה מבין עד כמה שזה נמצא כבר בידינו, נמצא כבר כאן? אנחנו קבלנו עכשיו אפשרות לעבוד עם תכונות רוחניות בעולם הגשמי. איזה ווירוס, אה?

שאלה: כבר עכשיו אתה מרגיש כאשר אתה מתחבר עם החברים שאתה יכול להיות איתם יותר קרוב, מקושר בלב מאשר עם אדם שאולי נמצא קרוב אליך פיזית, אבל איפה בתוך התמונה הזאת שאתה מתאר את הבורא אנחנו מתקרבים, מתרחקים, אבל איפה הבורא, הכוח הזה שפועל בתוך התמונה הזאת?

בינינו הוא נמצא. בינינו. באותו מרחק. בינינו הוא נמצא. כשהיית כאן בישראל, היית בכנס, נכנסת אלי לחדר ובקשת להתחבק. התחבקנו. למה?

תלמיד: אפילו לא יכול להגיד למה. פשוט הרצון לחבק אותך, להרגיש קשר חם יותר.

בסדר. זאת אומרת, זה מה שאנחנו צריכים כולנו לעשות. להתחבק בלבבות ואז הבורא הוא ישפיע עלינו במידה שאנחנו משתדלים לעשות את זה במה שאפשר.

שאלה: איך אנחנו צריכים להביא את השיטה הזאת לאנשים? איך אפשר להעביר להם משהו כעיקרון.

לא יודע. אנחנו לא יודעים להעביר את השיטה הזאת לאנשים עד שאנחנו לא נגלה את השיטה הזאת בינינו. אנחנו נדבר כמה שאפשר במילים פשוטות, אבל לא כמו שאנחנו מדברים בינינו. בצורה כללית אנחנו צריכים להסביר את הדברים האלה לאנשים, אבל העיקר זה הקשר בינינו. אם אנחנו לא נהיה מקושרים אנחנו לא יכולים לצאת לאנשים בפועל לעשות זאת. כמו שכותב בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", ואנחנו צריכים לקרוא אותה בשיעור, באחד מהשיעורים הקרובים, לקרוא מסעיף שישים וחמש עד הסוף. "הקדמה לספר הזוהר".

תלמיד: כל הקשר הפיזי בינינו הולך ומתמוסס אנחנו הופכים לקשר, אנחנו עוברים לקשר.

אני מבקש, שאתה תשמע מה שאני אומר לך ולא מה שאתה רוצה להגיד. אין לך עכשיו מה להראות לאחרים, אין לך מה להראות, אין, מי אתה? מה אתה? פילוסוף ששם יושב בפינה ומתפלסף. לכן אני אומר לך, אתה צריך לשים לב קודם כל על החיבור בינינו. אם יהיה לך כוח והבנה והרגשה של החיבור בינינו, יהיה לך עם מה לפנות לאחרים. אחרת חוץ מהפצה שטחית, שהעולם הוא עגול, אינטגרלי, צריכים להגיע למצב אינטגרלי וכן הלאה, שבזה אתה מאוד דומה לגרטה הילדה הזאת, אין לך יותר מה לעשות.

שאלה: אמרת עכשיו שמה שאנחנו צריכים לעשות בינינו זה להשיג מצב של חיבור הלבבות. אתה יכול קצת לתאר מה זה המצב הזה של חיבור הלבבות?

לא, אני לא יכול. חיבור הלבבות זה שאני מרגיש שאנחנו בלב אחד, שאנחנו מבינים זה את זה, שאנחנו מרגישים זה את זה, שיש לנו מטרה אחת, שיש כוח אחד שמנהל אותנו. למרות שאנחנו לא בחיבור, כי חיבור הלבבות, כל ההגדרה שזה חיבור, מכוונת לכך שיש בפנים הרגשה מה זה לא חיבור. כי אין דבר אחד בלי השני, הדבר שכנגדו הוא מחזיק את הנוכחי. ככה זה במציאות שלנו, אנחנו לא יכולים להיות דבר אחד. אלא שתי תכונות חייבות להיות בבת אחת, של בורא ושל נברא, רצון לקבל ורצון להשפיע, ואז אלו כלפי אלו אנחנו מרגישים. אבל בתכונה אחת, או רצון לקבל או רצון להשפיע בלבד, אנחנו לא יכולים להבחין. לכן אנחנו צריכים להרגיש שחיבור בינינו הוא חיבור שיש בו שניים.

תלמיד: בדיוק היום קראנו על כך שהעיקר זה התפילה. אם אני מבין נכון, כאשר אני לא מחובר, כאשר אין לי את הקשר הזה עם החברים, אבל אני מאוד רוצה להגיע למצב הזה שמתארים המקובלים, חיבוק הלבבות, דווקא מזה יוצאת התפילה שלי, שהבורא יביא אותנו למצב שכולנו נמצאים בלב אחד.

קודם כל אנחנו צריכים להודות לו שמוסקבה, פתח תקווה, ניו-יורק, דרום אמריקה, אפריקה, כל היבשות, כל האנשים שלנו שבכל העולם, שאנחנו לא יכולים לראות אותם אפילו בכל המסכים הקטנים האלה שלנו, כולנו נמצאים באותו מצב. ואותו המצב שהבורא נותן לנו, הוא גם מצב רוחני וגם מצב גשמי, זה לא היה אף פעם. זאת אומרת העולם הגשמי שלנו מתחיל להתקשר לעולם הרוחני, זו כבר באמת פעולת המשיח, להעלות, למשוך את דרגת העולם הזה לעולם העליון.

ולכן צריכים להיות יותר קשורים בלבבות, יותר קשורים בכוונה, יותר קשורים בפניה, בתפילה, וכך אנחנו [נמצאים] בלפתח את הרגש המשותף שלנו. כאן זה תלוי עד כמה אנחנו, כל אחד ואחד, משקיע בזה קצת. יש לי לב, לב האבן, אני לא מרגיש כלום. אבל אני קצת שומע ששם זה אחרת, שהם מרגישים זה את זה, קצת אני נמשך, עוד אחד קצת נמשך, עוד אחד.

אנחנו מיליונים, אסור לנו לפספס, אסור לנו לזלזל במה שהבורא נותן לנו. אסור. ואתם תתחילו לראות יותר ויותר מיום ליום עד כמה הקבוצה הזאת "בני ברוך" היא מקבלת ברכה, היא מקבלת עליה, היא מקבלת הבנה, התקשרות לבורא, שהוא ממלא את החללים האלו. הווירוס כאילו הרחיב את הקשר בינינו, הוא נתן לנו איזה חללים, עכשיו הבורא ימלא אותם. וכך אנחנו נתקדם. יש עכשיו לפניכם הזדמנויות רוחניות.

תלמיד: כן, ממש צריך לממש את זה בינינו. אין מה להוסיף.

יופי, אני מאוד שמח לשמוע.

שאלה: האם הקשר הקבוע עם הבורא מבוצע מעל הדעת או בתוך הדעת?

רצוי שיהיה בתוך הדעת. בינתיים יכול להיות שלמעלה מהדעת. אבל זה לא חשוב איך שאתה מתאר, העיקר שיש לך קשר קבוע, שבין החברים אתם נמצאים בקשר קבוע עם הבורא.

שאלה: הבורא שם לפנינו מציאות ואנחנו בתוך המציאות הזאת רבים אחד עם השני, מתווכחים אחד עם השני, מוכנים אפילו לזרוק אחד את השני מהדרך. ופתאום הוא משנה את המציאות הזאת וכל מה שהיה איננו, אין אפילו סיבות להתווכח עליהן, הוא מביא מציאות חדשה. השאלה שלי איך להתייחס למציאות החדשה, למצב שיחלוף ולא יהיה או למצב שצריך להתמודד עם האגו עד הסוף?

אני הסברתי לך את זה עכשיו, כבר שעה אני מדבר על זה, איך אתה צריך לקבל את המציאות החדשה. אתה צריך להיכנס לקשר עם החברים כ"איש אחד בלב אחד", כך שהקורונה הזאת כביכול לא משפיעה עליכם. היא פועלת, היא מרחיקה ביניכם, כדי להדגיש שאתם צריכים להתקשר בצורה פנימית לבבית.

אני לא יכול לשבת איתך נגיד מחר בערב בשולחן אחד ולקבל את ליל הסדר. חבל, היינו יכולים לעשות את זה אלף חמש מאות איש, עם כל המשפחות, עם כל הקרובים. לא יכולים, כל אחד ישב עם כמה בני ביתו וזהו.

אבל יחד עם זה אנחנו צריכים לעשות מכל התנאים האלה מעמד, מעמד גדול, מעמד מיוחד, פנימי, עוצמתי, ככה בזרוע נטויה כמו שהוא מוציא אותם מהמצרים, אנחנו צריכים את זה, אנחנו רוצים את זה, אנחנו רוצים שייקח את כולנו וימשוך מהאגו שלנו. את זה אנחנו צריכים לדרוש, ועל זה לברך ולשבח ועוד ועוד.

תלמיד: אבל איך אנחנו מוציאים מהלבבות שלנו את ההתרשמות הקודמת מהמצב הקודם שנשאר בלב ומפריע לנו?

אני לא שם לב לזה. אני מסכן, אני זקן, אני לא זוכר הרבה דברים. אין לי מקום גדול בראש לזכור את כל הדברים. אני מנקה את עצמי. אין, מה שהיה מת. כל רגע שעבר עליי לא קיים. אני צריך להגיד, ככה הבורא עשה, וזה מה שהוא תכנן, וזה מה שהוא ביצע, ופשוט מה שהיה זה לא אני.

אתה יכול עכשיו לבוא אליי ולהגיד, אבל למה אתמול עשית את זה ואת זה. ואני יכול להגיד "לך לאומן שעשני". כי זה לא אני עשיתי, מה אתה רוצה ממני, עליי רק מה שאני מבצע כרגע. כרגע אני חייב להגיע למצב שישראל, היינו אני שמשתוקק לבורא, "ישר א-ל", "אורייתא", כל הקבוצה והאור העליון, שיסדרו לי כך שאהיה דבוק ב"קודשא בריך הוא", בבורא. זה הכול. לא קודם ולא אחר כך לא אכפת לי, זה לא קיים. אני צריך להיות דבוק לרגע.

שאלה: כולנו מדברים על העולם החדש ועל היחסים החדשים בין בני אדם, ואתה רואה את המצב בסין שהמגפה קצת פחות מכה בהם, המצב מתחיל קצת להשתפר, וישר הם מנצלים את שאר העולם ומוכרים להם ציוד רפואי פגום. גם פה בארץ, היה מחסור בביצים, ישר כל אחד שיש לו ביצים מחייב אותך לקנות בסכום מסוים בשביל שתוכל לקבל. כלומר הניצול עדיין קיים.

אני לא מבין אותך, אתה חושב שהעולם ישתנה ממה שהוא עבר? מי מהם מבין בשביל מה הם עברו את המכה הזאת ומה קרה איתם בכלל, הם משייכים את זה לווירוס שהתפרץ וזהו. אין בזה שום דבר. מה זה הווירוסים האלה, אתה יודע כמה וירוסים כאלה יש? מלא. עכשיו יש לך הפשרת שלגים, ובכלל כל הקרקע, האדמה שהייתה כולה קפואה במשך אלפי שנים היא מתחילה להפשיר, יוצאים משם כל מיני וירוסים, גזים וכן הלאה שהיו נמצאים שם אולי מיליוני שנה. אתה יודע מה מחכה לנו?

אבל אין לך אפשרות לשנות את כל הדברים האלה, גם אין לך טענות לסין שהם חוזרים. אם עכשיו הקורונה תעבור, כל העולם אוטומטית חוזר כמה שאפשר יותר מהר למה שהיה. אלא איזה עוד דוגמה יש לך לְמה צריך להיות? ודאי שהרצון לקבל שלו מחזיר אותו למצב הקודם. אלא אתה צריך כאן לתת הפצה, כוחות פנימיים רוחניים כמה שאפשר, כדי להראות להם שחזרה, זה חזרה למוות. אלא רק לחיבור, להיות מותאמים לטבע.

תלמיד: אז איך זה יבוא לידי ביטוי בעולם הזה?

אני לא יודע שום דבר חוץ מזה, תשאל את עצמך, את החברים. רק שתדעו שאם אתם תעבדו בזה, אתם רוכשים את העולם הבא. ואם לא תעבדו בזה אז תשב על מה שאתה רוצה וזהו. אין לי מה להגיד לך.

אני לא רוצה לשמוע טענות, אני רוצה לראות שאתם עושים משהו. ואם אתם לא עושים אז אני לא מדבר אליכם אלא אני מדבר למישהו אחר שאולי הוא שומע. אתם קבוצה צעירה, עם כאלה כוחות אתם נקראים עוד קבוצה צעירה?

שאלה: אנשים רואים את התכניות שלך שמשודרות בפייסבוק, ביוטיוב, את הפוסטים שלנו, את סרטי הווידיאו שלנו, מתקשרים איתנו, מתפעלים מאיתנו, אבל יש להם אשליה כזאת שכשהם נכנסים איתנו לקשר מחר הכול ישתנה. אבל הם רואים שביום למחרת לא משתנה כלום ואז היחס שלהם אלינו מתקרר. מה אפשר לעשות כדי שהם יישארו איתנו בכל זאת ביחס חם, או שזה לא חשוב?

מהיום למחר כלום לא יכול להשתנות. זה תהליך, והתהליך הזה נמצא בתוך הטבע, בטבע דומם, צומח, חי, מדבר. בדרגת מדבר התהליכים הם מהירים, אבל בכל זאת הם לא משתנים מהיום להיום או אפילו מהיום למחר. זה לוקח זמן.

הזמן תלוי בכמה שאנחנו לוחצים, מרביצים הפצה, אז זה נקרא שאנחנו פועלים. אם אנחנו לא נפעל, הדברים ישתנו אבל בדרך בעתו, "בעתו" זה בעת, בזמן. וזה קורה לאט לאט, על ידי ייסורים גדולים של כוחות הטבע הדוממים בעולם שלנו, שמתחילים להיכנס לכל מיני תהליכים גאולוגים למיניהם, שינויי אקלים וכן הלאה. זה הכי גרוע שיכול להיות. אנחנו יכולים לעשות שינויים בדרגת אדם מהר מאוד, אבל הכול תלוי בכם.

אני שואל כל אחד, מה הוא עשה אתמול. הוא יכול לעשות רשימה של מה הוא עשה אתמול לתיקון העולם? אני לא רואה כאן רק את קבוצת וילנוס שמראה סימן עם הראש, אבל באמת זה קצת מאוד. לא חיפשנו את זה כל רגע ורגע במה אנחנו יכולים לקדם את העולם לתיקון, להסביר על התפקיד שלנו, על תפקיד הבורא בכל המערכת הזאת, ולכן יש לנו בעיה.

תלמיד: כשהגעתי לחוכמת הקבלה הבטיחו לי המון דברים, ואחרי זה התברר שאני הולך לקבל מעט מאוד. השאלה שלי, האם גם אני יכול להבטיח ככה? זה לא יהיה שקר שאני כביכול מרמה אותם? מה תהיה תגובת המערכת אם אני כביכול בשקר ובמרמה, מנסה להביא אותם כך שהם יהיו בינינו וירגישו מה שאנחנו מרגישים?

אני לא מבין מה אתה כל כך מצטער. אני הגעתי לחוכמת הקבלה בשנת 1975, היום אנחנו בשנת 2020, וקיבלתי קצת, יותר ממה שיש בעולם הזה בטוח, מה שרוב האנשים לא מקבלים. לא שאני שמח בזה שאני קיבלתי יותר מכולם, אני מוכן להיות הכי פחות מכולם, אבל אני קיבלתי. והבטיחו לי בימים הראשונים שהגעתי שאני אקבל משהו, את העולם הזה והעולם הבא, וכל המלאכים יהיו אצלי בכיס שמאל, הבורא יהיה אצלי בכיס ימין ואני אהיה למעלה מכולם, לא יודע מה. תיארתי לעצמי מין פנטזיות כאלה.

למרות שכל הפנטזיות האלה התממשו במקצת במשך נגיד ארבעים וחמש שנה, אבל זה משהו שאני יכול להגיד שאני לא חייתי לחינם, והשתדלתי לגרום לכל באי העולם התקדמות לאמת במקצת. וזה תענוג גדול שבכל זאת עשיתי משהו. עשיתי את רצון הבורא, ועכשיו אני רואה שזה באמת הרצון שלו, כי קודם רק האמנתי לגדולים ושיש בשביל מה לחיות. ועוד בכמה ימים שנשארו לי אני אשתדל יותר ויותר לפרסם את השיטה לגילוי הבורא, להיכרות הכוח העליון לכולם, כי זה רצון הבורא, שכולם יכירו וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם³.

תלמיד: אני לא מאוכזב, להיפך, אני מאוד מעריך אותך, את החברים, את החברה, ואני כבר מתחיל להבין את החשיבות של האופן שבו הביאו אותי לקבלה, ולכן אני לא עושה ביקורת אלא להיפך, אני מקבל את הדברים. ואני שואל אם אני יכול למשוך אחרים באותו אופן?

כן, אתה יכול למשוך אחרים גם באותו אופן.

שאלה: הייתי רוצה לומר לרב ולבורא שהצלתם את החיים שלי, כי לפני שבאתי לחכמת הקבלה הייתי במבוי סתום מוחלט, לא מבחינה חיצונית ששם הכול היה נפלא, אבל מבחינה פנימית, תקשורת, שפה, רצונות, הייתי במבוי סתום. ואני כל כך שמח שאני כאן, בבני ברוך, שיש לי רצונות משותפים עם האנשים.

עם החברים נראה שאני יכול להתחבר בערוץ אחד משותף, אבל התקשורת בערוצים שונים מאוד מורכבת וזה מזכיר לי את המקום שבאתי ממנו, שהתקשורת הייתה קשה. השאלה היא אם זה אפשרי שכולנו נתחבר בערוץ אחד?

זה הכול תלוי במצב הטכני שלנו וברצון הלב. יש לנו שני דברים, להתקשר בקווי תקשורת חומריים ובקווי תקשורת רוחניים, בואו נעבוד על זה. אני מאוד שמח לשמוע את המילים האלה ממך ונתקדם. לפחות היום אני שמח שהגעתי לאיזה קליק, לאיזה קשר איתך.

שאלה: הווירוס הוא וירוס חכם שניתק את האדם מכל העולם, העבודה הפכה לווירטואלית, החברים הפכו וירטואליים, רק האישה, המשפחה והילדים נעשו פיסיים. מה התכלית בזה? האם יש משמעות מיוחדת לזה שכל העולם הפך לווירטואלי והמשפחה נשארה פיסית כמו שהייתה, קרובה?

המשפחה היא כמו הגוף הפיסי שלך, נמצאת בעולם הזה, ולכן היא נשארה איתך. אבל כל החברים עכשיו נמצאים ממך במרחק ווירטואלי. אתה יכול להגיד, איזה וירטואלי? אחד חי שני בתים ממני, השלישי בקצה השני של העיר, הרביעי בכלל מחוצה לעיר וכן הלאה, זה מרחק וירטואלי? זה מרחק וירטואלי. אתה רוצה שהמרחק הזה יתקצר או שייעלם? תעבוד על הרצון האגואיסטי שלך, ואתה תראה איך הווירוס נעלם ואתה יכול להיות איתם ממש בקרבה פיסית, אבל העיקר מה שתרגיש זה קרבה וירטואלית.

בבקשה, זה מאוד יפה. תראה מה שמתגלה לך. אתם עוד לא מודעים לזה, עוד לא מרגישים מה שאני אומר, אבל מתגלה לך בעולם הזה ממש הדגמה של העולם הרוחני. אסור לך לנגוע בשני, אסור לך להתקרב אליו, למה? אתה לא רואה שיש ביניכם אי הבנה, אי הסכמה, שנאה, דחייה? אתם רואים? רואים. אז איך אתה יכול להתקשר? זאת אומרת, המרחק הגשמי נותן לך עכשיו דוגמה למרחק הרוחני ביניכם, למידת שנאה, אי הסכמה, דחייה. יפה מאוד.

עכשיו בואו נעשה ההיפך, בואו נקבל את הווירוס הזה כמו שצריך, לא נעשה נגדו שום נוגדנים, שום דבר, שום תרופות, כי זה לא יעזור, הווירוס הבא יהיה יותר גרוע. אלא אנחנו עכשיו נפתח בינינו, בין כולם קשר יפה, טוב, לבבי ואז אנחנו יכולים להתקרב ולהיות כאיש אחד בלב אחד. בבקשה, מה מפריע לכם? זה מה שהווירוס רוצה לעשות.

אז זה וירוס? זה לא וירוס, זה קורונה, זה הכתר שלנו, צריך להסתכל עליו כך. זו פעולה רוחנית של הבורא שעכשיו ממש פועל עלינו.

שאלה: מקובלים מדגישים בפנינו הרבה את שפלות האדם. עד כמה ואיך אנחנו צריכים להשתמש בהרגשת השפלות כדי להתקדם?

אנחנו צריכים להרגיש מה שמרגישים, ויש לנו הרבה ועוד יהיו הרבה זמנים כאלה שאנחנו נרגיש בהם שפלות מכל מיני סיבות, ואנחנו צריכים לדעת איך אנחנו מתעוררים ומתרוממים מהשפלות. קודם כל עם מי יש לנו עסק? עם הכוח העליון ובצורה ישירה. שאם אני קשור לחברים אז אני קשור עם הבורא, ואין לי שום בעיה עם זה, אני קשור עימו בצורה קצרה, ישירה. ואז אני כבר לא נמצא בייאוש ובשפלות, אלא אני נמצא בזה שהקשור לגדול הוא גדול. ואז אני לא דורש ממנו שום דבר. אם אני מרגיש שאני נמצא איתו בקשר אז אין לי מה לדרוש. מה יש לי עוד לדרוש אם אני קשור אליו? בטוח שיהיה לי מה שאני צריך ממנו, שאני אקבל. ואני צריך רק לדאוג לקשר בינינו כדי שאני אברך אותו, כדי שאני אעשה משהו בשבילו. הוא נהנה מזה שהאנשים מתקשרים אליו, אז אני צריך לגרום לעוד אנשים שיתקשרו אליו. ואם הם מתקשרים דרכי אז אני כבר יותר ויותר מתקשר לבורא.

שאלה: בעקבות המצב יש התעוררות בקרב הצעירים אצלנו. אומרים שהווירוס משפיע פחות ככל שהגיל יורד. האם יש לכך משמעות, מה התפקיד של הצעירים בעולם החדש?

צעיר הוא זה שמרגיש מלא כוחות ויחד עם זה מרגיש שאין לו מספיק שכל. וזקן מרגיש שיש לו שכל ואין לו כוח. אז רצוי שאלו יתחברו עם אלו יחד ואז לא נרגיש קבוצה של צעירים, וקבוצה של ותיקים ועוד ועוד, אלא כולנו כולנו, על ידי החיבור בינינו מגיעים לאותו כוח, לאותה כוונה, לאותו כיוון, לאותה דרישה לבורא, לתת לנו שכל ורגש לטפל בכל המציאות כדי להביא אותה אליו שיתקן וייהנה. זה הכול.

שאלה: האם אפשר לחלק את התפילה לשלושה חלקים, א', אני מעביר ביקורת על העמל"ק שלי. ב', אני מבקש מהבורא שיתגלה לכל הנבראים כשמו, הטוב ומיטיב. ג', אני מודה לבורא שהוא בורא ואני נברא בשמחה. האם זה כך?

זה יפה מאוד, כן.

אני רואה לידך את אחד החברים הצעירים, איפה החבר שלי? למה אתה שותק? תגיד משהו.

תלמיד: מה להגיד?

ראיתי את הדף שלך בפייסבוק, יפה, אתה שם מעורר אנשים.

תלמיד: תודה מורה, תודה רבה.

אני מקנא בך.

שאלה: בתקופה הזאת שבה אנחנו נמצאים בתקופה אינטנסיבית של הפצה, אם יש בירור בינינו, בין החברים שמתגלה באופן מאוד בוטה ואכזרי. האם נכון להגיד שזה מה שאנחנו מפיצים, את הפירוד?

מי שמתבטא בהפצה בצורה לא טובה, לא יפה, שלא מועילה להפצה, ממש עושה נזק לכולם ולעצמו בצורה מאוד מאוד חמורה. אני בעצמי לפי האופי שלי אדם שמתפרץ, לא יכול להחזיק את עצמי. אני צועק, ככה זה, אני חי. אבל חי, זה טוב שאני חי אבל לפעמים זה יוצא בצורה לא יפה, לא טובה. אני זה אני, אני יודע את זה, וטוב שיש לידי אנשים שלפעמים מחזיקים את זה. טוב שמה שאני אומר, אחר כך הם מתקנים, זה עובר צנזורה וכן הלאה. לפי האופי שלי כשאני פותח את המחשבות והרצונות שלי אז אני לא רואה בזה שום גבולות, כול מה שיש בתוך האדם יכול לצאת החוצה. אתם חייבים לעבוד במערכות, כל אלו שעוסקים בהפצה, שזה יעבור בדיקות ורק אחר כך יעבור לקהל הרחב.

תלמיד: אם בקשר ביני לבין החברים שלי יש פירוד, שנאה, וריחוק עד כדי כך שרוצים לזרוק זה את זה מהדרך. האם זה מה שאנחנו מפיצים, בקשר הפנימי בינינו, את השנאה והפירוד הזה?

אז אתם צריכים לפתוח מאמר של רב"ש שבו הוא כותב, ויש כמה כאלה, באיזה מקרים מותר לנו לזרוק חברים מהדרך. זה רק בתנאי שהם מזיקים ממש, ומה זה נקרא מזיקים. אבל אם הם לא מזיקים, אלא סתם מפריעים, או נראה לנו שהם מפריעים, אז אנחנו צריכים רק יחד כולנו להתאסף ולחשוב מה אנחנו עושים כלפי אותו חבר שמפריע.

יכול להיות שההפרעה שלו היא כזאת שהיא בינתיים ועוברת, כמו חולה שנמצא במשפחה, אז אנחנו צריכים לטפל בו ואחר כך הוא יבריא. זאת אומרת יש כאן עניין, ויכול להיות שאפשר לפנות לעשיריות אחרות ושהם ידברו איתו. אולי יש לו חברים בעשיריות אחרות שיכולים איכשהו לאזן אותו.

יש פה כמה דברים, אבל שנאה בקבוצה, כשכל אחד מתחיל כך להתייחס לשני, אז אין לקבוצה מקום, ויותר טוב שהיא תתפזר. "חיבור רשעים רע להם ורע לעולם".

תלמיד: זה בסדר מה שענית, רק הייתי באמת מבקש, מעבר למה שאמרנו שזו באמת עצה טובה ללכת לקרוא מאמר רב"ש.

אתם צריכים לפנות עם הבעיה הקבוצתית לבני ברוך, לפתח תקווה, לאנשים שמטפלים בעשיריות וכך לסדר את הדברים.

שאלה: אני באמת מברך את הווירוס הזה שנתן לי לראות כמה הקבוצה חשובה, כמה החברים שלי ענקיים, מתחיל ברב ועד אחרון החברים שאני רואה במסך. בחודשיים האחרונים מאז הווירוס לא יכולתי לחזור לעבודה, ובגלל זה אני לא יכול לשלם מעשר. כמה חשוב להשקיע בחיים הגשמיים, כי אנחנו חיים בחיים הגשמיים האלה. אני צריך להיות שם בשביל החברים, אני רואה שאתם ענקיים ואתם הכול בשבילי בדרך, אני מרגיש כזה קטן. עד כמה אני צריך להשקיע בחיים הגשמיים?

אני לא שואל אותך אם אתה עובד או לא עובד, אתה מרוויח או לא מרוויח, יכול להיות שאף פעם לא עבדת וקיבלת כל פעם פנסיה, או מענקים מדוד עשיר. כמה שאתה מבזבז על המשפחה, עשירית מזה אתה חייב למסור לבורא, כי זה שייך למלכות של הפרצוף הגשמי שלך. ולא חשוב מאיפה אתה מקבל את הכסף. זה יכול להיות לא כסף, נגיד הדוד שלך שולח לך עגלה עם כל מיני מצרכים ומזה אתה חי. אז אתה חייב להוציא עשירית מהעגלה הזאת ולשלוח לבית המקדש. ככה זה היה, כך כתוב בתורה. למי זה שייך? זה שייך לבורא.

איך אנחנו עושים את זה שזה יהיה שייך לבורא? אנחנו משייכים את זה להפצה, יש לנו מערכות, גדולות. אפילו להחזיק את כל השרתים האלה של הקשר אינטרנטי, כל דבר ודבר עולה המון כסף, ואנחנו צריכים לשלם על זה. בשביל מה זה קיים? זה קיים בשבילך ובשביל האחרים. אני אישית הייתי יושב אצלי בבית, בלי מחשבים, עם הספרים שלי והייתי חי, נורמאלי, בלי להיות חייב לאף אחד.

לכן אין כאן ענין מי עובד ומי לא עובד, אתה חי? אז 10% ממה שאתה חי אתה צריך להחזיר לעבודת הבורא. עבודת הבורא זה מה שאנחנו מבצעים, וגם אתה יכול להיות בזה. זו הפצת שם הבורא בעולם לתיקון העולם, זה הכול. אם תחזור לעבודה, לא תחזור לעבודה, זה לא חשוב, היום אתה אוכל, שותה, משלם על משהו, עשירית מזה אתה חייב לתת. זה דבר מאוד חשוב, אתה יכול להיכנס לאינטרנט ולראות את זה לא רק אצל המקובלים, כי זה שייך לפרצוף הרוחני, כך הוא מסודר.

שאלה: האם נכון לומר שתהליך התיקון כבר התחיל, ואי אפשר לדלג על שום שלב ומה שמסבירים לנו על עשר המכות שחייבות לבוא, ושרק העבודה שלנו יכולה לרכך אותן. האם נכון לחשוב שממכה למכה יהיה לנו קל יותר להסביר לאנושות מה קורה כי הבורא נהיה שותף שלנו בעבודה, או שיהיה יותר קשה?

זה תהליך, התהליך התחיל, ודאי, אנחנו כבר נמצאים בתהליך. אני לא רוצה לחלק אותו לעשר מכות, אנחנו עושים את זה בדרך קצת שונה מהדרך של אותה הקבוצה שהתנתקה ממצרים. אמנם יש קווים מקבילים, אבל אנחנו לא יכולים בדיוק לראות את הדברים משם ומכאן כי אנחנו עוד לא עברנו אותם, ורק מי שעבר הוא בעל ניסיון ויכול לעשות השוואה.

גם אסור לנו לחכות עד שהמכות האלה יעברו על האנושות, כדי שהיא תשמע אותנו יותר. ואז נוכל להגיד להם "אהה, אנחנו דיברנו אליכם, דיברנו על זה, לא רציתם לשמוע? אז קיבלתם מכה". אני לא חושב שככה אתה מתייחס לילדים שלך. אתה בכל זאת חושב שהם ילמדו לא מהמכות אלא מההסברה שלך, וכך אתה צריך להתייחס לאנושות.

בזה אתה מבצע את מה שהבורא דורש ממך, בזה אתה מבצע בדיוק את מה שהוא נתן לך. למה הוא נתן לך שכל, רגש, וידיעה על מה שקורה? למה הוא שלח לך מורה? כדי שאתה תסביר לאחרים. הבורא לא מתכוון אלייך, תסלח לי שכך אני מתייחס אלייך, כי לא אתה הכתובת. הכתובת היא מה אתה יכול להשפיע לאחרים, הם הכתובת, עוד ועוד אלו שעומדים אחריך. אתה צריך להבין, שבהיררכיה הזאת שמתפשטת מלמעלה למטה, אתה נמצא באיזשהו מקום, ואתה חייב לפתוח את העץ החיים שאחריך בכל הכוחות, ולא לחכות למכות.

שאלה: אני רוצה לשאול עבור חבר, חבר גדול שעושה הרבה הפצה, הוא מאוד חזק בעשירייה ובמפגש עם העשירייה הוא אמר שיש בו הרבה פחד עבור המשפחה שלו והרבה דברים. מה העשירייה יכולה לעשות עבור החבר ומה היית ממליץ לו בשביל שיצא מהמצב ויוכל להמשיך קדימה חזק ולהיות דוגמה לכולנו?

רק שיתקשר לחברה ובתוך העשירייה יקבל כוח, ביטחון. רק בצורה כזאת. הוא חייב להיות ממש בכוח, בטחון חזק מתוך זה שהוא נמצא על הידיים של החברים, ואז לא אכפת לו כלום. הם נותנים לו את הכוח, את הביטחון, את הידע, את הכול, אפילו חוצפה, אבל זה רק מתוך חיבורו בעשירייה.

אני מאוד שמח לראות את כולכם על המסכים, חסר לכם רק חיבור ביניכם, באמת. גם הקבוצה הזאת שלכם, ארבעת החברים האלו, זו קבוצה טובה. יהיה טוב.

שאלה: כשאתה מבקש לעשות רשימה של פעולות בהפצה, מה עשינו אתמול כדי להפיץ זה איכשהו ברור, אפשר להגיד אם עשיתי או לא עשיתי, אבל כשמדובר על החיבור בינינו, להכניס את הבורא בינינו, לא ברור איזה פעולות.

חיבור בינינו זה שאנחנו מחליטים איזה פעולות אנחנו צריכים לעשות, שאנחנו כותבים איזה מאמר או לוקחים ממאמר של הרב"ש או מישהו, או לוקחים מהדברים שלי ועושים מזה משהו כזה קטן שמתאים לקהל ועושים ירייה כזאת, שולחים את זה לכאן ולשם, זאת אומרת יש לנו עבודה קבוצתית.

זה לא כמו שיש לנו איזה חבר שנמצא באיזו קבוצה והוא כותב מאמר, עושה קליפ או משהו כזה, ואז זה הוא. כולם מבינים שזה הוא. אלא צריך להיות גם משהו שהעשירייה עושה יחד. מתקשרים, דנים, יש לכם היום זמן לזה, ואז אתם כולכם נעשים מקושרים וזה יוצא מכוח החיבור שביניכם, וזה מה שחשוב.

קריין: רציתי לשתף שבעשירייה שלנו באחד מהמפגשים של הזום, אנחנו לוקחים איזו שאלה שעלתה או משימה יומית, מדברים על זה בינינו בעשירייה וגם משתפים את זה בפייסבוק. אנשים יכולים לראות איך אנחנו עושים סדנה ועונים על זה כל אחד מהזווית שלו. זה קרוב למה שאה מתכוון?

עוד יותר. שאתם ממש נותנים בזה מסטר קלאס (master class).

קריין: כלומר, מלמדים אותם.

כן. זה טוב מאוד. אני ממליץ לעשות את זה כך. ואתם יכולים לצרף לזה עוד עשירייה למרות שזה לא יהיה כל כך מובילי וחי, אבל בכל זאת. תמשיכו. העיקר לעשות פעולת הפצה מחיבור ביניכם. לא מאחד, לא מכמה אנשים שכותבים מאמרים, שעושים קליפים משהו משהו.

אני מאוד נהנה לקרוא. כשהם כותבים וכותבים בשמי אני רואה שאני מקנא בהם איך שהם יכולים לבטא את זה ולי לא היה לא שכל ולא רגש לעשות כך. אני מתגאה ואני מאוד נהנה מזה, לראות את זה. זה שהתלמידים מצליחים עוד יותר ממך לצאת כך לקהל, זה כמו שאתה נהנה מהילדים. ולכן זה ברור שזו תוצאה מאהבה.

אבל אני מאוד מבקש, אם איזו פעולת השפעה, הפצה יוצאת מהעשירייה או משניים, שלושה יחד לפחות, האפקט שלה, התוצאה שלה היא אחרת לגמרי לטובה לעומת את זה יוצא מאדם אחד. כי מאדם אחד בטוח שזה יוצא מהאגו שלו, מה שלא יהיה, ומכמה אנשים זה כבר קצת למעלה בהתרוממות מהאגו הפרטי.

שאלה: האם המלחמה עם עמלק היא הגדולה שבמלחמות עם הרצון לקבל?

תמיד זה כך. תמיד זה עם הרצון לקבל שלנו. נראה לנו שמולנו עומדים פרסים, אמריקאים, כל מיני שכנים שלנו, לא יודע מי עוד, זה תמיד האגו שלך נמצא מולך.

שאלה: היום בשעה עשר יש לנו פגישה עם קבוצת איטליה ועם קבוצת ספרד כדי שנחבר את הכוחות שלנו להפצה, לתכנן אסטרטגיה איך לצאת לקהל הרחב. עד כמה חשוב החיבור הזה של הכוחות שלנו יחד כדי שנוכל להצליח בהפצה?

לא יודע, גם אני נמצא היום בקשר עם קבוצת ספרד כי אנחנו רוצים לכתוב מכתב לממשלה, לממשלת ספרד. יש לי במשך חצי שעה איתם דיבור על זה, וגם אתמול ושלשום הייתי איתם ועם קבוצת איטליה בקשר.

אני שמח להתקשר לקבוצות האלו ואיכשהו לחזק אותם כמה שאפשר. הם מאוד יקרים לי, מאוד חשובים. מאוד חשובים. לא מן הסתם הווירוס נפל עליהם, פגע בהם כל כך קשה. זה יותר מאשר באחרים מפני שהם היו יכולים, ואת זה אני אומר ברצינות ואולי לא כל כך לטובתם, אבל כדי ללמוד מהם, הם היו יכולים להיות בדרגה יותר טובה, יותר קשורים זה לזה, פחות מזלזלים זה בזה, והווירוס היה נוחת עליהם בצורה יותר קלה, יותר ידידותית. אבל מה שיש, יש. זה אנחנו.

(סוף השיעור)

---

1. "מה שאדם עושה לצרכי עצמו בהכרח, דהיינו בשיעור מינימום המוכרח לקיומו ולקיום משפחתו, זה אינו נחשב לשינוי צורה, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח." (הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, חלק א)↩

2. תהילים קכ"ו ב'.↩

3. "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו ל"א, ל"ג)↩