שיעור בוקר 10.05.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 403,

מאמר "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר"

מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר

תשמ"ז - מאמר ה'

1986/87 - מאמר 5

"רש"י מפרש את הפסוק "וירא אליו ה'", "פתח האהל לראות, אם יש עובר ושב, ויכניסם בביתו. כחום היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, שלא להטריחו באורחים. ולפי שראהו מצטער, שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים".

ויש להבין:

א. מה שאומר "ולפי שראהו מצטער, שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים". וכי לא ידע הקב"ה מקודם, שהוא יצטער על זה שאין לו אורחים. אם כן מדוע הוציא חמה מנרתיקה.

ב. וכי לא היה להקב"ה עצה אחרת לשלוח לו אורחים, אלא ע"י רמאות, היינו שמרמה אותו, שהוא יחשוב שהם אנשים. הלא היה לו עצה פשוטה להכניס שוב את החמה בתוך נרתיקה, וממילא תהיה יכולת לאנשים שיבואו אליו בתור אורחים.

חז"ל אמרו (במדרש), שאמר אברהם, "עד שלא מלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי, תאמר, משמלתי אינם באים אצלי. אמר לו הקב"ה, עד שלא מלת, היו ערלים באים אצלך. ועכשיו, אני ופמליא שלי באים אצלך".

גם זה קשה:

א. מהי התשובה על השאלה, ששאל, "מדוע לא באים עכשיו אורחים". אז אמר לו, "מקודם ערלים באים אצלך, ועכשיו אני ופמליא שלי". אבל מדוע לא באים אורחים, לא השיב לו.

ב. מהי השאלה, מדוע לא באים זהו פשוט, משום חום היום, לכן אין אורחים יכולים לבוא.

ג. ובכלל מהי התשובה, שהקב"ה השיב לו, כאילו עכשיו אתה נמצא במצב יותר גדול וחשוב מזמן הקודם, שהיו באים ערלים. הלא חז"ל אמרו, "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". ולפי זה טענתו של אברהם היא טענה צודקת, כי אברהם הבין, שלאחר שנימול עצמו, בטח שהוא צריך להגיע למדרגה יותר חשובה, והוא רואה שהדבר אינו כן, אלא שקבל ירידה, שהוא הפסיד דבר גדול, היינו הכנסת אורחים.

אולם זה עצמו יש להבין, מדוע גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

שחז"ל אמרו (שבועות ל"ה ע"ב) וזה לשונו, "דאמר רב יהודה, אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה". וענין גדולה משמע שהיא יותר חשובה.

והנה אנו רואים במציאות, בעולם הזה, כי דברים החשובים בעולם, נמצאים רק ביחידים ולא בסתם אנשים. וזהו רק קומץ קטן. אבל דברים שהם פחותים במעלה, נמצאים באנשים יותר מדברים חשובים. ולפי זה הכלל, היה צריך להיות בעולם הרבה אנשים שזכו לקבלת פני השכינה, ומיעוט הם האנשים שזכו לקבלת אורחים.

אבל במציאות אנו רואים את ההיפך, היינו שיש יותר אנשים בעולם שמקיימים הכנסת אורחים, מאנשים שזכו לקבל פני השכינה. עדי כדי כך, שאין אנו אפילו מסוגלים להכיר אותם, כמה הם בעולם, שזכו לקבלת פני השכינה. ועוד יותר מזה, שאנחנו מחוייבים להאמין, שישנה בעולם מציאות כזו, שזכו לקבלת פני השכינה, אף על פי שאנו לא יודעים מי הם. אבל חז"ל אמרו, "אין דור שאין בו ל"ו צדיקים" (סוכה מ"ה:). אבל מי מכיר אותם.

אלא אנו צריכים להאמין, שהם נמצאים בעולם. ועליהם אמרו, שהכנסת אורחים היא יותר חשובה מקבלת פני השכינה. ולפי הגיון היה צריך להיות להיפך כמו שישנו במציאות, שדבר חשוב זה, קשה למצוא מדברים שלא כל כך חשובים.

וכמו כן על דרך זה יש להבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ח' ע"א) "גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים", שהמשמעות הוא, זה שנהנה מיגיעת כפיו, אין לו יראת שמים. ואם הכוונה זה שנהנה מיגיעת כפיו, יש לו יראת שמים. מהו הרבותא, בטח מי שיש לו יראת שמים. ונוסף לזה יש לו עוד מעלה, שנהנה מיגיעת כפיו. בודאי שהוא יותר חשוב. אלא צריכים לומר, שהכוונה, שיש לו רק דבר אחד, היינו יגיעת כפיים לבד, הוא חשוב יותר מיראת שמים. גם זה צריכים להבין, שזהו ההיפך מהמציאות.

כי בהמציאות אנו רואים, שיש הרבה אנשים שהם נהנים מיגיע כפם. אבל אין אנו רואים שיש הרבה אנשים, שתהיה להם יראת שמים. ואם יהיו אלו שנהנים מיגיע כפם, יותר חשובים מאלו שיש יראת שמים, היה צריך להיות הרבה אנשים שתהיה להם יראת שמים, ואנשים שנהנים מיגיע כפם, היו צריכים להיות חלק קטן מהכלל.

ובכדי להבין את הנ"ל, נפרש זה על דרך העבודה, שדרך הזאת מביאה את האדם להכנס להיכל המלך, שזו נקראת דרך התורה. וזה שייך דוקא לעובדי ה' ולא לדעת בעלי בתים, כמו שדברנו מזה במאמרים הקודמים.

אולם צריכים להבין, מהי העבודה שנתן לאדם, שהוא צריך להתייגע, כמו שאמרו חז"ל (מגילה ו' ע"ב) "יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. יגעתי ומצאתי, תאמין". אבל יש להבין היגיעה הזו למה לי.

ויש לחזור ולפרש במה שדברנו במאמרים הקודמים, שידוע, שמטרת הבריאה היתה, שהבורא ברא את הבריאה, מטעם רצונו להטיב לנבראיו. כמו שאמרו (בראשית רבה פ"ח) בדבר בריאת האדם, וזה לשונם, שהמלאכים אמרו לפניו יתברך, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך. אמר להם הקב"ה, אם כן צונה ואלפים למה.

למה הדבר דומה, למלך, שהיה לו מגדול מלא מכל טוב, ואין לו אורחים. מה הנאה למלך שמלאו. מיד אמרו לפניו, ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ, עביד מה דהניי לך".

אולם לפי זה, מדוע אין הנבראים מקבלים את הטוב והעונג, מה שרצה לתת להנבראים. והתירוץ הוא ידוע, בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, נתן לנו תורה ומצות, שע"י הקיום התו"מ נוכל לקבל את הטוב והעונג, ולא נרגיש בזה את ענין של נהמא דכסופא.

אבל לפי זה יהיה קשה, הלא יש משנה מפורשת (אבות פרק א', ג') וזה לשונו, "הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים, המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". ואם כן איך מותר לעבוד ולתת יגיעה בתו"מ על מנת שנוכל לקבל שכר תמורת היגיעה, שרק באופן כזה יהיה מציאות, שנקבל את הטוב והעונג בלי שום בושה.

ולפי מה שמבואר בהקדמה לתלמוד עשר ספירות הפירוש הוא, היות שנטבע בנו רצון לקבל תענוגים, שזה נקרא אהבה עצמית, ואין לנו שום הבנה באהבת הזולת, אלא כשאומרים לנו, שצריכים לעשות משהו לטובת הזולת, תיכף שואל הגוף שלנו, מה יהיה לנו מזה שנעבוד בשביל אחרים. ומשום זה, כשאומרים לנו לקיים תורה ומצות, אז הגוף שלנו שואל, מה העבודה הזאת לכם, היינו מה נרויח מזה, בשביל זה אנו צריכים לתת יגיעה בתו"מ. לכן אומרים לו, שע"י זה יהיה לך טוב בעולם הזה, וגם יהיה לך עולם הבא. זאת אומרת, בלי שכר אי אפשר לעבוד. נמצא, שלמדים עם הכלל, שיקיימו תו"מ בכדי לקבל שכר, אחרת אף אחד לא ירצה לעסוק בתו"מ.

והרמב"ם (הלכות תשובה פרק י') כותב שם וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת".

הרי מבואר מדברי הרמב"ם, שיש הבדל בין כלל ופרט. היינו, שרק ליחידים אפשר לגלות את דרך ה', היינו כנ"ל דרך הבא להיכל ה'. זאת אומרת, שבדרך זה יכולים להגיע לדביקות ה', כמו שכתוב, "ולדבקה בו", היינו שמגיע לידי השתוות הצורה, שזהו פירושו, מה שאמרו חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום".

וזהו ההבדל בין דעת תורה לדעת בעלי בתים. כי דעת בעל הבית היא, שכל מה שהוא עושה, הוא יודע, שהוא צריך להרויח ולקבל כל הרווחים לרשותו, היינו שהוא מרגיש שיש לו רשות לעצמו, והוא השולט על רכושו.

מה שאין כן דעת תורה היא, שאין לו רשות בפני עצמו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג) וזה לשונו, "דאמר ריש לקיש, מנין שאין דברי תורה מתקיימין, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר, זאת התורה אדם כי ימית באוהל".

אולם יש להבין את המאמר חז"ל, במה שאמרו, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה".

א. מיתה זו למה לי. מדוע צריך האדם להמית עצמו, בכדי שיקיים התורה בידו.

ב. מהו שיעור המיתה, שצריכים לזה. ואין לומר מיתה ממש, הלא כתוב, "כי הם חיינו ואורך ימינו". וזהו להיפך ממיתה.

ג. ואין לומר, שהוא צריך לתת הרבה זמן על לימוד התורה ולהבין אותה, שזה נקרא מיתה. הלא אנו רואים, גם אלה שרוצים להשקיע כוחם רק בלימודי חול ולא בדברי קודש, אלא שרוצים להגיע לקבל תואר דוקטור באיזה מדע שהוא, גם הם יושבים ביום ובלילה ועוסקים בלימודיהם. וגם אנו רואים, שגם יש כאלו, שקיבלו כבר תואר דוקטור, מכל מקום גם כן ממשיכים בהלימוד ורוצים להגיע לתואר פרופסור. וגם יש אנשים, שכבר קיבלו תואר פרופסור, והם לא מפסיקים מהלימוד שלהם, ורוצים להשקיע את כל כוחם ומרצם במחקר, ולהיות מדענים עולמיים, ומכל מקום לא אומרים עליהם, שאין החכמה מתקיימת בהם, אלא שהם צריכים להגיע לבחינת מיתה, כמו שאמרו חז"ל, אין התורה מתקיימת. משמע ללימודי חול אין תנאים כאלה. אם כן מהו הפירוש, "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". מיתה זו מהי.

ד. וגם יש להבין מה שאמרו חז"ל, "אין התורה מתקיימת". קיום זה מהו. ואם אנו נפרש, ש"קיום" נקרא, שהוא ידע ויזכור מה שלמד, שזה נקרא "התורה מתקיימת". ובשביל זה האדם צריך להמית עצמו. נמצא לפי זה, מי שנולד כשרוני, שיש לו מוח חריף, והוא כבור סיד שאינו מאבד טיפה, אלא כל מה שהוא לומד נשאר בזכרונו, מתעוררת השאלה, בשביל מה הוא צריך להמית עצמו, בכדי שהתורה תתקיים אצלו.

ובכדי להבין את הנ"ל, נחזור על מה שהתחלנו לבאר בענין מטרת הבריאה, שהיא מטעם להטיב לנבראיו. וכפי שמבאר שם (בהקדמה לתלמוד עשר ספירות) להיות שכל הנבראים, הנקראים בשם נבראים, הוא מטעם שנברא כאן דבר חדש, מה שלא היה לפני בריאת העולמות. והוא בחינת חסרון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג, כידוע ששיעור הנאה מהתענוג, תלוי כפי ההשתוקקות והחמדה שיש לו להדבר. בשיעור זה דווקא הוא יכול להנות. כדוגמת, מי שאינו רעב, אינו יכול להנות מהסעודה שנותנים לו.

אולם כאן, ע"י הרצון לקבל הנאה, שנטבע בהנבראים, זה גרם פירוד ושינוי צורה בין הבורא להנבראים, כידוע ששינוי צורה מפריד ברוחניות לשניים. וכפי השינוי שבהם, בשיעור זה הם מתרחקים אחד מהשני. ומשום זה נפרדו הנבראים מהבורא, ונעשו לשתי רשויות, שהאדם אומר, שגם הוא בעל בית ולא אורח, אלא שיש לו רשות בפני עצמו.

אמנם צריכים לדעת, כי הרצון לקבל הזה, הוא הרע שישנו בעולם, כמבואר שם (בהקדמה לתלמוד עשר ספירות). היינו, שכל הגניבות, והרציחות, והמלחמות, שישנם בעולם, וכמו כן כל המידות רעות, דהיינו כעס גאוה וכדומה, הכל נמשך מהרצון לקבל הזה, שהוא רוצה בכל כוחו למלאות את האהבה עצמית שלו בכל יכולתו. וממה שהוא רואה שיהיה לו תענוג, תיכף הוא מוכן למלאותו.

ואפילו עצלות, שאז אין האדם עושה שום דבר, הוא גם כן מטעם אהבה עצמית, הוא בוחר עכשיו לא לעשות שום דבר, משום שעכשיו הוא מרגיש, שהגוף משתוקק לקבל הנאה מהמנוחה. ומסיבה זו הוא מוותר על תענוגים אחרים, כי כרגע הוא רואה וחושב, שמזה הוא יהנה יותר משאר דברים. זאת אומרת, עצל נקרא, שיש לו תענוג מופרז ממנוחה. אבל כל אלה נכנסים באהבה עצמית, שזהו הרע שכל העולם סובלים מזה.

ובכדי לתקן את הרע הזה, הנקרא יצר הרע, שזה גורם לנו פירוד, שבשביל זה אין אנו יכולים לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה לתת לנו, הוא, אם אנחנו נצא מאהבה עצמית, ונבטל את רשותינו, וכל הרצון שלנו יהיה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, שזה נקרא "ביטול הרשות", היות שאין אנו דואגים עבור שיהיה לנו הנאה ונחת רוח, אלא כל התשוקה שלנו יהיה אך ורק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמנו.

אז האדם מגיע לידי הרגשה, עם מה הוא יכול להנות להבורא, היינו מה האדם יכול לומר, שמזה יהיה להבורא נחת רוח, היות שכלום חסר בבית המלך. אז האדם מוציא דבר אחד, שהוא יכול לומר, שמזה יהנה הבורא. כי מטרת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו. ומשום זה הולך האדם ומחפש איך להשיג תענוגים, בכדי להנות להבורא.

ובזה שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא, יוציא לנו דבר חדש, שבאמת הוא מקבל הנאה, אחרת נקרא שקר. היינו, שהוא נותן מקום להבורא להוציא לפועל את רצונו, במה שהוא רוצה שהנבראים יהנו. ואם הוא לא נהנה, ואומר שהוא כן נהנה, נמצא, שהוא משקר להבורא. אלא באמת הוא מקבל הנאה ותענוג.

אלא כל ההבדל הוא בהכוונה, היינו, שהנאה, מה שהוא מקבל, היא מטעם שהבורא רוצה בכך. ומצדו עצמו, אף על פי שיש לו רצון וחשק לתענוגים, מכל מקום הוא מתגבר על רצונו והולך נגד רצונו. ולא רוצה לקבל. וזה נקרא מקבל בעמ"נ להשפיע.

ובזה אנו רואים, הגם מצד המעשה שניהם שוים, היינו שניהם נהנים, ומכל מקום יש הפרש בבחינת הכוונה. זה שמקבל הנאה מטעם אהבה עצמית, נמצא שהולך לפי עצת יצר הרע. וזה שמצד אהבה עצמית הוא מוותר על התענוג, אלא זה שנהנה הוא מטעם מצות ה', שרצונו להטיב, ובשביל זה הוא מקבל את ההנאה, אדם זה נקרא שהוא הולך לפי עצת יצר הטוב.

וכעין זה אנו מוצאים בדברי חז"ל (נזיר י"ג) וזה לשונו, "אמר רבה בר חנה, אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו, ופושעים יכשלו. משל לשני בני אדם, שצלו את פסחיהן. אחד לשם מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצוה, וצדיקים ילכו. וזה שאכלו לשם אכילה גסה, ופושעים יכשלו. אמר ליה ריש לקיש, האי רשע קרית ליה, נהי דלא קא מצוה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד".

משמע מכאן, שיש הבדל בכוונה, אף על פי שבמעשה שניהם שוים. והגם שריש לקיש אומר, "שלא נקרא רשע, כי על כל פנים מצוה קא עביד, אלא שאינו מן המובחר". את זה יכולים לפרש שדוקא בענין מצוה אמרינן, שנקרא מצוה. אבל לא מן המובחר. וזהו מטעם שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) וזה לשונו, "ואמר רב יהודה, אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

אבל בדבר רשות, בטח שיש הבדל בין שהוא מקבל התענוג מטעם מצות ה', שרצונו להטיב לנבראיו, אחרת, היינו מטעם אהבה עצמית, היה מוותר על התענוג. נמצא בזה, שעיקר היא הכוונה. אלא בדבר מצוה אומרים, אפילו שאין לו כוונה, גם כן נקרא מצוה. (וזהו כנ"ל, שלגבי הכלל, לומדים להם לקיים תו"מ שלא לשמה, כמו שאומר הרמב"ם).

ובהאמור צריכים לפרש ענין, שהאדם צריך להמית עצמו. ושאלנו, מהו ענין של מיתה. עכשיו נבין זה, שענין המיתה הוא ביטול הרשות של עצמו. והוא אומר, שאין שום רשות בעולם אלא רשותו של הקב"ה. וזה נקרא רשות היחיד. וזה ענין שאנו אומרים, "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד". שאין רק רשות אחד בעולם, והוא מבטל את האהבה עצמית שלו.

ובזה יכולים לפרש מה שאומר האר"י ז"ל, שצריכין לקבל על עצמו בחינת מסירת נפש בעת אמירת שמע ישראל, שהכוונה היא כנ"ל, היינו ביטול אהבה עצמית. ואח"כ אפשר לומר, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", היות שמציאותו עצמו אינו מתקיים לגבי עצמו, היות שכל מחשבותיו הן רק לשם שמים. וזה נקרא ממית עצמו עליה.

ובהאמור נבין, מדוע אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ושאלנו, מה זה פירוש קיום התורה, שבלי ממית עליה, אין התורה יכולה להתקיים. ויש לפרש ענין מתקיימת, הכוונה על מה שהתורה הבטיחה לנו, דהיינו כמו שכתוב, "כי הם חיינו ואורך ימינו". וכן כמו שכתוב, "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". ועוד כהנה וכהנה שהתורה הבטיחה לנו.

זהו כנ"ל, היינו שכל אלה דברים נכללים במטרת הבריאה, הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו". שכל זה אינו יכול לבוא להנבראים מטעם כנ"ל, שהוא ענין שינוי צורה מהבורא, שהוא רצונו להשפיע, והנבראים רצונם לקבל לתוך רשותם, ושזה נקרא פירוד ברוחניות. ומזה יוציא לנו ענין של נהמא דכסופא.

ולפני זה מוכרח להיות הסתרה. היינו, שאין השפע עליון הנכלל במטרת הבריאה, יכול להאיר. והטעם, בכדי שיהיה מקום לבחירה. ומזה נובע מה שאנו רואים בעולם הסתרת פנים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים ע"ג) "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השיגו חיל".

אולם בזמן שהאדם כבר הגיע לבחינת "ממית עצמו עליה", היינו שממית את עצמיותו, שהיא אהבה עצמית, ואין לו שום דאגה בשבילו, אלא כל דאגותיו הוא רק להרבות כבוד שמים בעולם, כמו שכתוב, "יתגדל ויתקדש שמה רבה", שאז, כשהאדם רוצה להשפיע נחת רוח להבורא, שזה נקרא, "ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום", אז יכולים לזכות לכל הדברים מה שהתורה הבטיחה לנו, מתקיים אז.

ובזה יכולים להבין את דברי חז"ל מה שאמרו, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". נמצא, שהפירוש, "אין התורה מתקיימת", מה שהבטיח לנו, אלא לאחר שהמית עצמיותו עליה."

שאלה: כתוב "אולם יש להבין את המאמר חז"ל, במה שאמרו, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"". מה שהוא כתב, זה שמי שלא ממית את עצמו על התורה, אומנם הוא יכול לבוא ללמוד פה בבוקר, לעשות את כל הפעולות, אבל אםהוא לא עושה משהו בכוונה או לטובת העניין הזה שממית את עצמו, אז לא מתקיים שום דבר, אפילו שיעור הבוקר לא יכול להתקיים. מה זה אומר ממית את עצמו עליה?

את הרצון לקבל לעצמו.

תלמיד: באתי ללמוד, אני צריך להבין מה אני עושה פה. הרי אני בא עם רצון לקבל, אז האם התורה לא מתקיימת, כל הלימוד שלי לא שווה כלום?

לא. מטרת התורה היא לתקן את האדם במה שהוא נבדל מהבורא, זה הקלקול. והתיקון הוא, שכתוצאה מהלימוד הוא מתפטר מהרצון לקבל לעצמו וחוזר להיות עם הבורא בדבקות.

תלמיד: בכמה זמן אני יכול להגיע למצב שאני ממית את עצמי על התורה?

זה לא תלוי בכמה זמן, אלא זה תלוי מתי תיתן את סכום היגיעה שתעלה אותך למעלה מהרצון לקבל על מנת לקבל שלך.

תלמיד: במשפט האחרון שאמרת, למה אתה מתכוון בעבודה שלנו?

אני מתכוון שיש לאדם בעולם הזה אפשרות למשוך אמצעי שנקרא המאור המחזיר למוטב, ולהעלות את עצמו לדרגת על מנת להשפיע.

תלמיד: את זה אני יודע בצורה טכנית. כשאני בא ללמוד הרי אני לא ממית את עצמי עליה, זה שאני קם בבוקר אני לא ממית את עצמי עדיין לטובת התורה, זה שאני עושה מאמץ זה עדיין לא אומר כלום, או האם יש בזה משהו?

אם אתה עושה מאמץ בלי כוונה, אז בשביל מה אתה עושה את זה? אין דבר כזה.

תלמיד: מה זה אומר שאני עושה כוונה כשאני לומד תורה?

כשאתה פותח את העיניים, כבר מהרגע הראשון אתה צריך לחשוב בשביל מה קמת.

תלמיד: עלתה שאלה אצלנו בעשירייה, מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה בא לשיעור בוקר. קמתי, הגעתי לפה, מה אני צריך לעשות דבר ראשון? אדם מתיישב בכיסא, עושים הכנה, מה דבר ראשון האדם צריך לחשוב שהוא עושה פה?

הוא צריך להתחיל זאת מהרגע שבאמת התעורר, שהוא מרגיש שקם מהשינה.

תלמיד: מה הכוונה שאני צריך לעשות?

בשביל מה קמתי, מי אני, מה אני, לשם מה.

תלמיד: האם זו השאלה שאני צריך לשאול את עצמי כשאני בא ללמוד?

כן, "בשביל מה אני קיים?". אם אתה מרגיש שהתעוררת ויש לך עכשיו הכרה עצמית, אז תשאל "בשביל מה אני?".

תלמיד: בשביל מה באתי לפה.

גם כן.

שאלה: רב"ש מתאר פה שלב שבו האדם נמצא בחיפושים, הוא מחפש להשיג תענוגים בכדי להנות את הבורא. אחרי חיפושים רבים הוא בסוף מתחיל לקבל הנאה מזה. הוא כותב "ובזה שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא, יוציא לנו דבר חדש, שבאמת הוא מקבל הנאה". האם ההנאה הזאת היא עדיין קבלה?

לא. מה אמרת בחצי הראשון של המשפט?

תלמיד: "ובזה שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא".

הוא רוצה להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: האם הכוונה פה משנה את ה-להשפיע?

ודאי, כן.

שאלה: התענוגים שאנחנו מחפשים בחיי היום יום, לדוגמה אני יושב בבית, פותח ספר, מתחיל לקרוא את המאמר, והכוונה שלי בזמן שאני קורא היא לעשות נחת רוח בקריאה עצמה. האם זה באמת עושה נחת רוח לבורא?

תלוי איך אתה עושה. הכול תלוי בכוונה שלך.

תלמיד: לפני שאני מתחיל לקרוא אני עושה כוונה.

זה לא מספיק.

תלמיד: מה עוד חסר? מה להוסיף לזה?

בזמן הקריאה.

תלמיד: כל הזמן להחזיק, בכל נקודה להחזיק בכוונה שאני עושה נחת רוח ולא לעזוב.

כן, ודאי.

שאלה: אתמול כשקראנו את המאמר הזה בהכנה, עלתה שאלה בעשירייה על זה שאתה אמור להמית את עצמך על התורה. איך אתה יודע שאתה בתהליך הנכון, שאתה מתקדם בעניין הזה? אנחנו עושים הרבה פעולות. איך העשירייה יכולה למדוד ולהגיד שהיא לקראת זה לפחות? האם יש דרך למדוד את זה?

למדוד אנחנו לא יכולים. אנחנו עוד לא מרגישים ומעריכים את הרצונות והכוחות, אין לנו את זה עדיין. אבל אנחנו יכולים בהחלט לחקור, למדוד ולהבין מה מהות הפעולות שלנו, האם הן על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אנחנו עושים אותן לטובת עצמנו או לטובת הבורא.

תלמיד: אני חושב שרוב הפעולות שאנחנו עושים היום הן עדיין לטובת עצמנו חוץ ממה שעושים בעשירייה.

גם את זה צריכים למדוד, לבדוק.

שאלה: יש פה הסבר של הרב"ש, "ובהאמור צריכים לפרש ענין, שהאדם צריך להמית עצמו. ושאלנו, מהו ענין של מיתה. עכשיו נבין זה, שענין המיתה הוא ביטול הרשות של עצמו. והוא אומר, שאין שום רשות בעולם אלא רשותו של הקב"ה. וזה נקרא רשות היחיד. וזה ענין שאנו אומרים, "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד". שאין רק רשות אחד בעולם, והוא מבטל את האהבה עצמית שלו". בעוד מקום כתוב, "וזה סוד "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד". איזו סגולה יש כשאדם אומר את המילים האלה, שהוא ממית את האהבה העצמית שלו בזה?

אנחנו מגיעים לגילוי של הכוח העליון שהוא רק אחד שקיים וקובע את כל המצבים שלנו.

תלמיד: וזאת סגולה?

וזאת סגולה.

שאלה: כתוב, "אם אנחנו נצא מאהבה עצמית, ונבטל את רשותינו, וכל הרצון שלנו יהיה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, שזה נקרא "ביטול הרשות", היות שאין אנו דואגים עבור שיהיה לנו הנאה ונחת רוח, אלא כל התשוקה שלנו יהיה אך ורק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמנו."

כן.

שאלה: התחושה שלי היא שכשאדם מתחיל לעבוד על הרצון לקבל וכביכול רוצה להשפיע, מנסה ככל יכולתו, מתגלה מצב שהוא כמו נרקומן שמקבל תענוג. קשה מאוד להפסיק ליהנות אפילו מתענוג קטן, ופתאום מתגלה התנגדות גדולה מאוד של הגוף. איך עובדים עם זה, איך מתייחסים לזה נכון, כשנתקלים בהתנגדות החזקה הזאת?

משתדלים. מה יש לפניך, איזה אופציות?

תלמיד: האמת שאין אופציות, לאן שאתה הולך אתה חוזר לאותו מסלול. אתה שוב מנסה לעבוד על משהו קטן ואתה רואה שזה לא פשוט, זה לא קל, ואז אתה חושב "רגע, מה עוד מחכה לי?". כשלא היית כאן, שמענו קטע שלך מלפני הרבה שנים שבו סיפרת על רבי עקיבא שרצו לפשוט לו את העור והוא שמח. אני לא יודע אם מדובר על פיזית לפשוט את העור, אבל ברור שצריך להתגבר פה על דברים באמת מטורפים. אבל אם כלפי תענוג קטן אנחנו מרגישים כזה קושי, אז איך נתמודד בהמשך?

אחר כך נראה איך, בינתיים לפי מה שנמצא לפנינו.

תלמיד: שמתי לב שאם חבר מצליח לעשות איזו התגברות, נניח מתגלה לו רע, אפילו קטן, והוא מתגבר על זה, זה יוצר פעולת שרשרת בעשירייה, וזה נותן הרבה כוח לכל החברים, ואנחנו מרגישים שבאמת עלינו איזו מדרגה. האם זו הדרך שלנו לעשות את ההתגברויות האלה, להתגבר על הרע שלנו?

אני רוצה להתגבר על הרע שלפניי כדי לייצר, לייצב בזה פעולה שממנה יש נחת רוח לבורא. הפעולה שלי היא נגד האגו שלי, אני יוצר כנגד האגו שלי איזה רצון, כלי דהשפעה, ואותו אני מגיש לבורא.

תלמיד: אנחנו עובדים בתוך העשירייה, האדם לא עובד לבד, אנחנו צריכים לעבוד ביחד.

כן.

תלמיד: אז נניח אצלי מתגלה איזה רע, מתגלה איזה קושי, אפילו קטן, איך אני עושה את העבודה הזאת בצורה נכונה עם העשירייה?

תדברו על זה.

תלמיד: כלומר אני צריך לשתף את העשירייה בהתגלות הרע שאני מנסה להתגבר עליו, לנסות לשתף ככל האפשר את העשירייה בתהליך הזה, ולקבל מהם את הכוחות?

נכון.

תלמיד: בעבודה בצורה הזאת אנחנו באמת יכולים להתקדם ביחד, כי זה ישפיע על האחרים?

כן. מותר לדבר על זה.

תלמיד: באיזו צורה מותר לדבר, על מה להקפיד כשמדברים על זה?

איך אנחנו עושים פעולה כזאת כך שמהפעולה הקולקטיבית, המשותפת שלנו, נעשה נחת רוח לבורא, נשפיע לו.

תלמיד: שמתי לב שבתוך התהליך המשותף מספיק שכל חבר תורם גרם, לא צריך הרבה, רק לתת טיפה מאמץ בהתגברות על איזה משהו קטן וזה כבר יוצר כיוון חיובי.

נכון. אבל אדם לא צריך להגביל את עצמו.

תלמיד: מה הכוונה "לא להגביל"?

לא להגביל את עצמו רק לתת גרם, אלא אם יש לו אפשרות לתת עשרה טון, שייתן.

שאלה: אם תוכל קצת לפרט, מה זה אומר לדבר עם החברים על הרע שמתגלה. לדוגמה, אני מסתכל על העשירייה ומתגלה בי רע, יש בי הרבה מאוד ביקורת, אני רואה בעיניים שלי דברים מקולקלים. אני מבין שזה רע שמתגלה בי ואני צריך לתקן אותו.

כן.

תלמיד: מה זאת אומרת לדבר עם החברים על זה?

מה שאתם חושבים. תדברו ביניכם, כל אחד על הבעיות שלו, שעקב זה או זה אני לא יכול להיות קשור לחברים, אני מרגיש שאני מתרחק מהבורא וכן הלאה.

תלמיד: ממש לדבר עם החברים כך כמו שאמרת?

כן.

תלמיד: מה אמורה להיות התוצאה מפעולה כזאת שחבר בא ומספר כאלו דברים לחברים?

העצות שהם נותנים לו.

תלמיד: הם נותנים לו עצות?

כי הוא שואל.

תלמיד: הוא רואה בעיניים שלו דברים לא טובים בעשירייה. הוא בא ואומר להם, "חברים, זה מה שאני רואה. אני לא רוצה לראות את זה. אני רוצה להתגבר. קשה לי. אני מבין שזה הקלקול שלי. מה לעשות?".

כן.

תלמיד: הם נותנים לו עצות.

נגיד, כן.

תלמיד: מה אמורה להיות התוצאה? משהו בעיניים שלו אמור להיראות אחרת, הוא פתאום אמור לתפוס מציאות אחרת?

כן. הוא משתדל לבצע מה שהם אומרים לו.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להתגבר על הרע ולדבר על זה כל הזמן, ואת הכלי הזה, שאנחנו רוצים כביכול לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו צריכים להעלות אליו.

כן.

תלמיד: מה זה "להעלות את זה לבורא"? עכשיו דיברנו שאנחנו צריכים לדבר בינינו ולברר מה אנחנו מרגישים, מה מונע מאיתנו להתחבר, להתכלל אחד באחר. האם בזה שאנחנו מבררים אנחנו כבר מעלים לבורא את הכלי הזה?

כן.

תלמיד: מה קורה בשלב שאנחנו מבררים בינינו ומדברים על זה? אני מרגיש הרבה פעמים שאנחנו מבררים ומדברים זה פותח את עצמנו, פותח את הלב. מרגיש שאתה מתעלה מעל לרצון הפרטי שלך, מעל לאגו.

כן.

תלמיד: מה קורה באותו שלב, מה זה להעלות את הכלי הזה לבורא?

אתה מבקש שהבורא יעזור לך יותר לראות את האמת, יותר להבין איך אתה יכול להתפלל אליו שהבורא יתקן אותך וכך להתקדם. כל פעם לבקש הבחנות רעות שאתה מגלה בך ולבקש תיקון עליהם.

תלמיד: בסופו של דבר, לאחר שאנחנו עושים בירור ושיחה ומציפים את הכול למעלה, האם כדאי לעשות תפילה משותפת, או שכל אחד מבקש בעצמו?

תפילה משותפת זה אחר כך. בזמן שאתם מתפללים, כל אחד צריך לראות כמה הוא יכול להיות דבוק לטקסט של תפילה. זה מספיק.

שאלה: רשום, שלעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות ומלא לשמה יגיע לשמה. אני עדיין מנסה לעסוק בתורה ומצוות שלא לשמה על מנת להגיע לשמה. האם אדם שעבר מחסום יש לו קשר עם העליון?

כן.

תלמיד: האם הוא צריך אמונה או אמונה למעלה מהדעת? כבר יש לו קשר עם עליון ואז הוא כבר יודע.

הקשר שלו עם העליון זו האמונה עצמה.

תלמיד: אבל הוא כבר יודע. האם אמונה זו ידיעה? הוא כבר מכיר את הקב"ה.

זו ידיעה.

שאלה: הוא אומר שהתענוג קיים, אתה לא יכול לשקר. הוא כותב, "יוציא לנו דבר חדש, שבאמת הוא מקבל הנאה, אחרת נקרא שקר. היינו, שהוא נותן מקום להבורא להוציא לפועל את רצונו, במה שהוא רוצה שהנבראים יהנו. ואם הוא לא נהנה, ואומר שהוא כן נהנה, נמצא, שהוא משקר להבורא." ובהמשך - הכול הוא בכוונה. ההנאה שלי היא כי הבורא רוצה שאני אהנה. זאת אומרת, אסור לי לעצור הנאה, אני מקבל את זה מהבורא.

כן.

תלמיד: האם יש הנאה שהיא בתוך הרצון לקבל ואני יכול להגיד, זה בגלל שהבורא רוצה שאני אהנה?

זה תלוי בכוונות שלך.

תלמיד: אני מקבל הנאה ממשהו לתוך הרצון לקבל שלי. האם אני יכול להגיד "זה רצון הבורא" או שאני צריך לעצור את ההנאה, כי זה לתוך הרצון לקבל שלי?

תנסה לשחק עם זה ותראה שזה אפשרי.

תלמיד: זה אפשרי, אבל מה זה שזה רצון הבורא? כתוב "אלא כל ההבדל הוא בהכוונה, היינו, שהנאה, מה שהוא מקבל, היא מטעם שהבורא רוצה בכך".

כן. לכן הוא מקבל מה שמקבל ומרגיש בזה הנאה. הוא יכול סתם לקבל סוכריה, חתיכת לחם, לא חשוב מה, ולא להרגיש שזה מהבורא. הוא יכול כן להתחיל להרגיש בזה, הוא רוצה להרגיש בזה, הוא מתכוון, הוא מתאמץ להרגיש בזה את יחס הבורא אליו. הכין לו את כל הדבר הזה, נגיד חתיכת לחמנייה או סוכריה ואז הוא נהנה. זאת אומרת, ממה נהנה? מזה שהוא עכשיו מקבל מהבורא דווקא תענוג והתענוג שבא מהבורא מלובש כביכול ברצון הבורא להנות לו, והוא מקבל את התענוג הזה גם ברצון שלו לקבל מהבורא דווקא, בגלל שזה מהבורא, אז הוא פותח את עצמו ונהנה. והוא רוצה בזה גם להחזיר לבורא את התענוג.

תלמיד: איך להחזיר לבורא, בהודיה?

כן. אני מכין את עצמי לקבל תענוג מהבורא בצורה שאני מקבל ממנו ואני מודה לו ומודע לזה ואני רוצה שהוא ירגיש עד כמה אני נהנה ממנו.

תלמיד: אבל זה מאוד פסיבי, הצורה הזאת של הקבלה ולהגיד, שזה מהבורא. אני אתן דוגמה, אדם שעובד בדרך שלנו, קם בבוקר, מרגיש שאין לו רצון לקום, והוא מקבל הנאה מהמנוחה.

אז כבר יש לו עכשיו עניין של התגברות.

שאלה: אז במה ההתגברות? הוא יכול להתגבר ולקום. ולעשות משהו כנגד רצונו שיש לו כרגע. או שהוא יכול להגיד הבורא נותן לי עכשיו את התענוג במנוחה, אני אהנה ממנה ואני אגיד לו תודה על כך שאני נהנה.

גם זה נכון, וגם זה נכון. תלוי במה הוא בוחר.

תלמיד: יפה, אז בעצם יש פה בחירה בין תענוגים שונים?

כן.

תלמיד: הוא צריך איכשהו להיזכר שהבורא גם רוצה לתת לו תענוג יותר גדול ממנוחה אבל זה דורש ממנו עכשיו לעשות מאמץ. איך הוא מגיע להרגשה הזאת? אם הוא לא ידחה את התענוג של מנוחה, הוא לא יגיע לזה.

נכון, אי אפשר להנות משני מקורות. רק ממקור אחד.

תלמיד: מה מזכיר לאדם שיש לו תענוג גבוה שכדאי לו ללכת להתאמץ עכשיו ולהתגבר על תענוגים נמוכים יותר?

רק הבורא. עד כמה שתכין את עצמך לזה, בערב ואפילו תשמע איזה תקליט במשך הלילה, בכל זאת, שום דבר לא יקרה. אם אתה נרדם, אז ברור שרק הבורא הוא שומר עליך בשעות השינה והוא אחראי לצורה שבה אתה קם. לכן יש לנו כל את התפילות האלו, שאנחנו אומרים בבוקר כשאנחנו קמים. 

שאלה: כתוב שגדולה הכנסת אורחים מהכנסת פני השכינה. הכנסת פני השכינה זה גילוי?

כן.

תלמיד: אז מה היא הכנסת אורחים, שהיא יותר חשובה? על מה מדובר?

אני לא יודע מה להגיד לך למה הם מתכוונים, כי בטח יש הרבה פירושים על כך, אבל אני מבין שהכנסת פני השכינה היא גילוי הבורא לאדם, והכנסת האורחים היא שאדם מתקן את עצמו כדי להיות בכוח, במצב שיוכל לקבל את פני הבורא. 

תלמיד: אז התיקון שהאדם עושה, כפי שאמרת שזו הכנסת האורחים, אז בעצם זה אומר שהיגיעה היא יותר חשובה לאדם מהגילוי עצמו?

כן.

שאלה: אנחנו מדברים פה הרבה על כוונה אבל יש פה חלק שרב"ש כותב "אלא בדבר מצוה אומרים, אפילו שאין לו כוונה, גם כן נקרא מצוה". למה הוא מתכוון?

שאפילו מצווה בלי כוונה בכל זאת הוא עושה, אז העשייה עצמה היא גם בכל זאת מקדמת אותו.

תלמיד: כל המאמר עוסק במעבר הזה משלא לשמה לשמה וביטול הרשות. ואתה התחלת את השיעור איך שהאדם קם בבוקר צריך לחשוב בשביל מה הוא קם, ולמה הוא קם וכל היגיעה היא בכוונה, אבל פתאום יש איזה משהו שהוא אומר, שיש לך אפשרות, ואפילו בלי כוונה אתה עובר.

למה הכוונה שאתה עובר, אני לא יודע.

תלמיד: שאתה מתקדם.

אפילו שאתה מבצע איזה פעולות מכניות נניח, בלי לב, בכל זאת אתה מתקדם, כי זה מה שהבורא סידר לך.

שאלה: האם בסופו של דבר נוכל להרגיש שאנחנו עושים נחת רוח לבורא?

כן ודאי שזו המטרה שלנו שאנחנו עושים.

תלמיד: האם אפשר לחזור לדוגמה, בזמן של קריאת המאמר שיש באמת ניסיון להתכוון שהוא עושה נחת רוח וכל שנייה יש ניתוקים, כניסה יציאה, כניסה יציאה. ובאיזה שלב אפשר באמת לקבל הנאה, ממה? זה מאתגר את האדם, זה מין אתגר, זה כמו משחק, שהוא באמת ברגע שהוא יוצא הוא מנסה להיכנס. וזה מאתגר אותו כל הזמן לחזור להיות בכוונה, האם באמת אפשר לקבל הנאה ותענוג מזה?

כן.

שאלה: אמרת לחבר שמקבלים הנאה מהבורא אז קודם כל צריך לצמצם את זה, אם אפשר לעצור את זה. השאלה היא מתי אפשר לדעת לפתוח כדי לקבל את זה, איך יודעים מתי לפתוח את הצמצום כדי לקבל את בתענוג?

כאשר יהיה לך כוח לקבל למעלה מהצמצום, על מנת להשפיע.

תלמיד: האם מרגישים את הכוח הזה?

זה שלך, אתה מודד. התענוג נמצא לפניך ואתה מודד את עצמך האם אתה יכול להתחיל לקבל את התענוג ובאיזה צורה ובאיזה מידה.

תלמיד: האם אפשר לעשות את ההבחנות לפני שמקבלים מסך?

זה כבר בניית המסך.

שאלה: לא ברור למה הכוונה כשעובדים בלא לשמה, שצריך לתאר שכר, איזה שכר מתארים בלא לשמה?

בלא לשמה, אתה מתאר שכר כל מה שאתה רוצה.

תלמיד: אז מה זה?

כסף, כבוד, כל מה שאתה רוצה.

תלמיד: אז מה ההבדל בין לעבוד לא לשמה לבין בכלל לא לעבוד, על מה זה יושב?

שאתה עובד בלא לשמה, אז אתה דורש שכר.

תלמיד: אבל אני דורש שכר וגם כל אדם חילוני גם דורש שכר.

נכון, אבל אתה יודע שאתה נמצא בלא לשמה, בעל מנת לקבל ואתה דורש שכר, ולכן אתה עוסק נניח בתורה ומצוות.

תלמיד: כתוב שאומרים לו, שיהיה לו שכר בעולם הזה או בעולם הבא. למה הכוונה אומרים לו? או שאני יודע מה השכר או שאני לא יודע מה השכר. ואז אני עובד בסוג של אמונה.

זה מה שאומרים לך.

תלמיד: עכשיו אני עובד בלא לשמה על מנת לקבל שכר, ואז אומרים "המאור שבה מחזירו למוטב". מה המאור המחזיר למוטב משנה בי?

את הכוונה שלך, שהיא תהיה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: איך בזה שאני עובד בלא לשמה מביא אותי לזה שהכוונה תשתנה?

אותו מאור שאתה רוצה להשיג הוא פועל עליך, ובסופו של דבר הוא שנותן לך כוח לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: איפה הכוח הזה מתלבש בי, בעבודה שלי?

באותו מקום שבו נמצא הרצון לקבל על מנת לקבל.

תלמיד: האם זה משתנה לאט לאט?

כן, זה משתנה בהדרגה.

שאלה: הכוח הזה שיש בתוך העשירייה, האם אפשר להסתכל על זה כמו על עסק רוחני, שככל שחבר משקיע יותר, כך הוא יכול למשוך יותר מהעסק, למשוך יותר כוחות?

כן.

תלמיד: אם העשירייה זו מערכת שיודעת לתת את הכוח וחבר עושה התגברות מסוימת, האם חשוב שהוא יפרסם את זה, או שברגע שהוא עשה את המאמץ זה כבר פועל?

זה פועל. אבל אם הם הגיעו להסכמה כזאת שהם גם מדברים על זה, אז הוא צריך להגיד להם.

תלמיד: זה מוסיף לכוח.

בדרך כלל.

תלמיד: ככל שחבר עושה יותר התגברויות, האם הוא גם יכול למשוך יותר כוח, יהיו לו יותר כוחות לעשות התגברויות על הרצון לקבל שלו?

כן.

שאלה: הוא כותב פה על מצב שנקרא ביטול הרשות. הוא כותב "היות שאין אנו דואגים עבור שיהיה לנו הנאה ונחת רוח, אלא כל התשוקה שלנו יהיה אך ורק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמנו". מה בדיוק מתבטל? מה זה ביטול הרשות?

ביטול הרשות זה כשאדם מפסיק להתחשב ברצון שלו.

תלמיד: מה נשאר לו מעצמו, אם בכלל?

אז הוא מרגיש רק את האחרים.

תלמיד: הוא קורא לזה "למות באוהל".

כן.

תלמיד: כשהוא מרגיש את האחרים, אז הוא בעצם נמצא בהרגשת הבורא.

כן.

תלמיד: למה זה נקרא "ביטול" ולא "מות הרשות", שהרשות מתה?

זה אותו דבר, ביטול הרשות.

תלמיד: האם יש קשר בין המצב של לפני ביטול הרשות לאחרי ביטול הרשות?

בטח שכן.

תלמיד: מה הקשר?

הרשות שלו נעלמת.

תלמיד: האם זה משהו אחר לגמרי, או שזה קשור למה שהיה קודם?

הוא לא מרגיש שהוא משתמש בכלי שלו בכלל, אין לו כלי.

תלמיד: נולד משהו חדש לגמרי.

יכול להיות.

תלמיד: האם יש מצב כזה שלאדם יש רצון ופתאום אין לו רצון משלו אלא יש לו רצון של הבורא?

כן.

תלמיד: למה אפשר להשוות את זה?

אני לא יודע למה אפשר להשוות את זה. תתאר לעצמך, תנסה לשחק עם המעשה הזה, עם ההרגשה הזאת, ואז תראה.

תלמיד: כל מה שאדם יכול לתאר לעצמו זה שהוא עובר ממצב למצב בכל מיני דברים בחיים שיש לו ניסיון בהם.

כן.

תלמיד: למשל הייתי קטן רציתי משהו, ואחר כך אני לא רוצה אותו יותר אני רוצה משהו אחר, אבל אני זוכר, אני יודע שרציתי את זה, ועכשיו אני רוצה משהו אחר. ופה כביכול כבר אין אותו האני, כבר לא קיים האני הזה, אלא קיים אני אחר לגמרי שהוא של הבורא, לא של עצמו.

כן.

תלמיד: לכן אני שואל, מה הקשר בין האני הזה שיש לו רשות למשהו שאין לו רשות?

האני שיש לו רשות יש לו רצון, וברצון הזה הוא יכול לקבל או להשפיע, לעשות פעולות. מה שאין כן לאני שאין רשות, אין לו כוח. מה הוא יעשה אם אין לו רשות, הוא לא בעל הבית.

תלמיד: אז איזה מין קיום יש לו?

כזה קיום, אפס, נמצא באוויר.

תלמיד: ומה כן קיים, האם רק רצון הבורא?

את זה צריכים לראות, אלו חיים, אי אפשר כך להגיד.

תלמיד: אבל יש איזשהו רצון, אולי לא שלו.

יגיע הזמן הזה ואתה תרגיש את זה, זה מה שאני יכול להגיד.

תלמיד: אני שואל, כי נראה שאנחנו צריכים לשאוף למצב הזה.

בבקשה, כל אחד שרוצה שירצה את זה, שירוץ לזה, שיחפש את זה. אבל לי אין יותר מה להוסיף כי הכול תלוי בעבודת האדם.

שאלה: האם מדובר בביטול של הנאות גשמיות?

יכול להיות גם, כן.

שאלה: מה ההבדל בין רצון לחשיבות?

רצון זה רצון, זה כוח שפועל בנברא, וחשיבות זה מידת היחס של הנברא למשהו.

תלמיד: יוצא שדווקא דרך החשיבות אנחנו משנים את הרצון, מעבדים אותו, הופכים אותו להיות יותר ראוי. אז בעצם הפעולות שלנו הן לא ישירות נגד הרצון, אלא לעבוד על בניית חשיבות כדי שבעקיפין הרצון ישתנה.

כן.

שאלה: עם מה אנחנו צריכים לצאת מדיבור בינינו בעשירייה?

סך הכול, אנחנו צריכים לצאת עם הסיכום שקראנו, כמו שהוא אומר, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, עם זה אנחנו צריכים לצאת בינתיים.

תלמיד: יש חשיבות רבה גם למפגש שלנו בסדנה, מה אני אומר ומה אני חושב, מה אני רוצה. מה זה להקשיב לחבר?

להשתדל להבין באיזה מצב החבר נמצא.

תלמיד: מה זאת אומרת?

זאת אומרת להשתדל להבין במה האדם נמצא.

תלמיד: אתמול הזכרת שלהשפיע נחת רוח לבורא זה כשהחברים מתחברים, מתייחדים, והזכרת במה נוכל להבין איך לקיים את זה, אנחנו צריכים את ישועת ה'. מה זה לצפות לישועת ה'?

שיהיה לך כוח להתנתק מעל מנת לקבל. זה סימן לישועת ה'.

תלמיד: כתוב "אם אנחנו נצא מאהבה עצמית, ונבטל את רשותינו, וכל הרצון שלנו יהיה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, שזה נקרא "ביטול הרשות", היות שאין אנו דואגים עבור שיהיה לנו הנאה ונחת רוח, אלא כל התשוקה שלנו יהיה אך ורק לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמנו." אנחנו רואים ומרגישים מה קורה היום, איך מגיעים למצב כזה בכלל שאנחנו נבטל את רשותנו לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמנו.

תדברו ביניכם כמה דקות על מה זה נקרא לבטל את הרשות.

סדנה

מה זה נקרא לבטל את הרשות.

*

קריין: נמשיך לקרוא את מאמר רב"ש, "מהו יתרון שיש בעבודה יותר משכר", נמשיך לקרוא את החלק השני.

אנחנו נמצאים בד"ה "ועתה נבאר מה ששאלנו, במה שאמרו חז"ל". עמ' 407, טור ב'.

"ועתה נבאר מה ששאלנו, במה שאמרו חז"ל, "יגעתי ולא מצאתי". ושאלנו, היגיעה הזו למה לי. אולם על זה יש קושיא הידועה, הלא אין מציאה בא אלא בלי הכנה. זאת אומרת, שלאדם קרה מקרה, שמצא משהו, אבל בלי הכנה. אבל כאן בתורה יש תנאי לפני המציאה, שצריך יגיעה רבה בכדי להשיג את המציאה. ולפי זה היה צריך לומר, יגעתי וקניתי.

ואאמו"ר זצ"ל פירש, שהכוונה היא, שאם האדם יגע עצמו בתורה תחילה, אז הוא זוכה למציאות חן בעיני הקב"ה, ואז הקב"ה נותן לו את התורה במתנה. וזהו הפירוש, "יגעתי ומצאתי".

ובהאמור לעיל נבין, מדוע אין הקב"ה רוצה לתת התורה במתנה, מטרם שהאדם יגע את עצמו תחילה. וכמו כן מהי היגיעה. התשובה היא כנ"ל (בהקדמה לתע"ס), היות שהאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו, ומשום זה הוא נעשה נפרד מהבורא. ובכדי שיהיה דבוק בהבורא, אז מוכרח להיות בחינת השתוות הצורה, "מהו רחום אף אתה רחום". אחרת, אם הוא יקבל תענוג אמיתי מהתורה, הוא יהיה יותר מרוחק מהקב"ה.

ולכן, כשרוצה להכנס בבחינת "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", אז הרצון לקבל שבגוף מתנגד לזה. וזוהי היגיעה אמיתית שישנה להנבראים, משום שהם צריכים ללכת נגד הטבע ממה שנולדו. נמצא, היגיעה היא מה שצריכים ללכת נגד הטבע. והיגיעה למה צריכים. בכדי להגיע לבחינת "ולדבקה בו", שיהיה רשות אחד, כנ"ל.

ומזה יוצא לנו, שיש להבחין בין הכלל להפרט. היינו, להכלל לומדים ומחנכים לעבוד שלא לשמה, שהוא בכדי לקבל שכר. והם נקראים "כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס".

מה שאין כן להפרט אומרים, "הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם". ומפרש הזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף קפ"ה ובהסולם אות קצ"א) וזה לשונו, "יראה דאיהו עיקרא, היראה שהיא העיקר, הוא שאדם יירא מפני אדונו משום שהוא רב ושליט". מלמדינו שיש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתי.

א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממנו. דהיינו, יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו הוא השורש, והיראה הוא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו.

ג. "אלא יראה דאיהו עיקרא", דהיינו, שיירא מה' יתברך משום שהוא גדול, משום שהוא השורש.

נמצא לפי זה, עיקר היגיעה נוהג באלו האנשים שרוצים ללכת בדרך הפרט, שהיא דעת תורה, שענינה היא ביטול הרשות הרבים, אלא שהם רוצים שיהיה רק רשות אחד, כנ"ל. היינו, שהכלל מצפים להשכר, כנ"ל בדברי הזה"ק, "הן שכר בעולם הזה, והן שכר של עולם הבא".

מה שאין כן הפרט, שמבטל את רשותו, וכל דאגותם הוא איך להנות להקב"ה, וכל מגמתם הוא לעבודה ויגיעה ולא להשכר, כי הם רוצים לשמש את הרב בבחינת שלא על מנת לקבל פרס, נמצא, שלא חשוב בעיניהם לא עולם הזה ולא עולם הבא, אלא כל תשוקתם הוא רק לעבודה.

וכשהם משתוקקים לעבודה, אז הם בטוחים בעצמם, שהם לא מרמאין עצמם, בזה שהם עובדים לשם שמים. מה שאין כן ברגע שמסתכל על השכר, הגם שיכול לומר שכוונתו לשם שמים, מכל מקום מי יודע אם באמת הוא כך. לכן כל היקר שיש להם, הוא בזה שיש להם מקום עבודה בעמ"נ שלא לקבל תמורה כלל.

ובהאמור נוכל להבין דברי חז"ל שאמרו במדרש, שאמר אברהם, "עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אצלי. תאמר, משמלתי, אינם באים אצלי. אמר לו הקב"ה, עד שלא מלת, ערלים באים אצלך. ועכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך".

ושאלנו, מהי התשובה על שאלתו, מדוע אין הוא יכול לקיים מצות הכנסת אורחים. התשובה, שיש לו עכשיו מדרגה יותר גדולה, שהיא קבלת פני השכינה. זה שאמר לו, "עכשיו אני ופמליא שלי באים אליך". הלא מקודם היה לו מדרגה יותר גדולה, שהיא הכנסת אורחים. וגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. אם כן מהו תשובתו של הקב"ה.

אולם גם זה יש להבין. הלא זהו ההיפך מההגיון, הלא מדרך העולם הוא, שיש זכיה גדולה לאנשים, אם באים אליהם אדם חשוב. ולפי ערך החשיבות של האדם, חשוב כן ערך ההכנה לקבלתו. לדוגמא, שצריך לבוא אליו הגדול שבעירו, או הגדול שבמדינה, או הגדול שבעולם.

וכאן אנו מדברים, שזכה לקבל פני השכינה, שאין דבר זה ניתן להעריך את חשיבותו שבדבר, ואין זה ניתן לדעת אפילו מה זה, קבלת פני השכינה, כמובא בכל הספרים, שאין האדם יכול להשיג, אלא רק מי שזכה לזה. ובטח מי זוכה לזה, בטח צדיקים הגדולים שבדור. ואפילו מי המה הצדיקים האלה, גם זה אין אנו משיגים. אלא ע"י אמונה, שאנו מאמינים שישנם אנשים כאלו, נאמר על זה, שהכנסת אורחים גדולה מזה. ובטח יש תשובות על זה על דרך הפשט.

ונפרש זה על דרך העבודה. היות שיש ענין יגיעת התורה וידיעת התורה. יגיעת התורה היא מטעם, שהיות שהאדם רוצה לשמש את הבורא עמ"נ שלא לקבל פרס, ומשום זה הוא מסתכל רק על היגיעה. ואם הוא יחשוב על ידיעת התורה, נראה שהוא מצפה להשכר. כי אנו צריכים להאמין, כי אין שכר יותר חשוב מידיעת התורה, כמו שכתוב בזה"ק, "כי כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה". והאדם השלם נקרא, שהוא כבר זכה לבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אם כן בודאי קבלת פני השכינה הוא חשוב מאוד, היות שהתכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדרגה זו.

אבל להגיע לקבלת פני השכינה, צריכה להיות מקודם הכנה, שהאדם יהיה מוכשר לזה. וזה נקרא בלשון חז"ל, "מהו רחום אף אתה רחום". שכך פירשו על פסוק, "ולדבקה בו, הדבק במידותיו", שענינו הוא, כמו שמבואר בספר מתן תורה, שרק ע"י זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. שיש לזה הרבה שמות: השראת השכינה, השגת התורה, וקבלת פני השכינה, וכדומה.

ועיקר ההכנה, שנקראת יגיעה, שצריך להכין עצמו לבטל את רשותו, היינו עצמותו כנ"ל. וזה יכולים לכנות בשם הכנסת אורחים, היינו שהוא מבטל את דעת בעלי בתים ומשתוקק לדעת תורה, הנקרא ביטול רשות. וממילא הוא נעשה אורח אצל הבורא, שהוא בעל הבית של כל העולם.

והיות שיש בזה עליות וירידות, היינו שיש הרבה פעמים, שהגוף נותן לו להבין, שגם הוא בעל בית, היינו שמותר לו לעשות מה שהוא רוצה ואין הוא כפוף לבעל הבית, שהוא הבורא. וממילא הוא רוצה לעשות מכל העולה על רוחו. אבל אח"כ האדם מתגבר על המחשבות והרצונות של הגוף, ומקבל על עצמו, שהוא אורח והקב"ה הוא הבעל בית, ולהאדם אין לו שום רשות, הוא רק אורח עובר בעולם הזה.

ודבר זה, היינו עליות וירידות האלו, חוזרות ונשנות. נמצא, שהאדם הוא תמיד מזמן לזמן מכניס אורחים לתוך גופו. היינו שהאדם הולך תמיד עם מחשבות שהוא אורח. וזה יכולים לכנות בשם הכנסת אורחים, שכל פעם הוא מכניס לתוך גופו מחשבות של אורחים. אבל זו יגיעה רבה, משום שהיא נגד טבעו של הגוף.

ואח"כ הוא זוכה להשכר, הנקרא קבלת פני השכינה. ומשום זה, בכדי שהאדם לא ירמה עצמו, שהוא לא דואג על השכר, הנקרא על מנת לקבל פרס, אלא הוא רוצה לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. לכן הגדלות של האדם ניכרת, אם הוא אומר, "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". אז ניכרת ונקבעת בהאדם ידיעה ברורה, שאינו מסתכל על השכר, אלא על העבודה ויגיעה, שיש לו במה לשמש להקב"ה, וזהו כל חשקו.

ויש להבין זה דרך משל, שני אנשים, שהיו ידידים גדולים, והם היו אוהבים זה את זה אהבת נפש. היה מקרה, שאחד מהם היה צריך באופן דחוף חמשת אלפים דולר, ואמר לחבירו, היות שאני צריך עכשיו ממך טובה גדולה, שאתה תלוה לי את הסכום הנ"ל, והיות שאני יודע, שאין לך בידך סכום כזה, אבל אני יודע, שיש לך מכירים וידידים, שאתה תוכל ללוות מעשרים אנשים, מכל אחד מאתים וחמישים דולר. ואז יהיה לך הסכום הדרוש לי. ובעוד שבועיים אני אחזיר לך בעזרת ה'.

האדם הזה אינו יודע מה לעשות. הוא צריך עכשיו ללכת לעשרים אנשים ללוות מהם כסף, על תנאי שיחזיר להם בעוד שבועיים. ואולי לא יהיה לו את הכסף לשלם בזמנו, כמו שהוא הבטיח לי. ומה אני אעשה. באיזה פנים אני אוכל להסתכל בפנים שלהם, היות שאני לא קיימתי את מה שהבטחתי להם.

אולם אח"כ הוא חושב אחרת, היות שהוא החבר שלי, והוא אוהב אותי בודאי, שאם לא היה ידוע מאה אחוז שיהיה לו לשלם בזמנו, אז הוא לא היה מצער אותי. ואח"כ באה לו מחשבה אחרת, נכון שהוא לא היה מבקש ממנו את ההלוואה, אם לא היה יודע מאה אחוז, שיהיה לו כסף לתת לי, אבל אפשר להיות, שהיתה לו טעות בחשבונו, היינו מהמקומות שהוא חשב, שהוא יקבל את הסכום הנ"ל, החשבון שלו לא היה כל כך מדויק, אם כן מה יהיה אם לא יחזיר לי בזמנו. אח"כ באה לו מחשבה אחרת, היינו היות שכמו שאני אוהב אותו כך הוא אוהב אותי, אי לזאת אני צריך לומר, שהוא חשב כמה פעמים, מטרם שאמר לי, שאני אתן לו ההלואה, והמחשבות הולכות ובאות הלוך וחזור.

ולבסוף הוא מחליט למעלה מהדעת, היינו אף על פי שהדעת מכניס אותי בספק, אם הוא ישמור את זמן הפרעון, אבל אני הולך באמונה למעלה מהדעת, ואני אומר לעצמי, היות שיש בנו אהבת חברים, אי לזאת אני רוצה לעשות לו טובה לחברי, שע"י זה אני יכול לגלות את האהבה שיש לי אליו.

אולם בזמן שהוא הביא לו החמשת אלפים דולר, הוא הוציא מכיסו שני שיקים, מה שהוא צריך לקבל מהממשלה. אחד, זמנו בעוד שבוע. והשני, בעוד שבועיים. במצב כזה האדם עומד בפני הדילמה:

א. שהוא אומר לחבירו, מדוע לא הראית לי את השני השיקים בעת שביקשת ממני את ההלואה. רק עכשיו, שהבאתי לך את הכסף, אתה מראה לי. והוא שואל, מהו ההפרש. אז הוא אומר לו, שני לילות לא יכולתי לישון, כי הרהרתי, מה אני אעשה, אם אתה לא תוכל לפרוע בזמנו. ועכשיו ממש אבן הורדה לי מהלב, שאני עכשיו בטוח, שאני אוכל להיות אדם הגון בפני עשרים אנשים האלו, שלקחתי מהם ההלוואות.

ב. שהוא אומר לו, מדוע הראת לי את השיקים האלו. היות, אם אתה לא היית מראה לי עכשיו, אז היה לי שבועיים שלמים לעבוד עמדי בענין אהבת חברים למעלה מהדעת. והיה לי אז ריוח גדול מענין אהבת חברים, שזה דבר גדול אצלי. ובזה שאתה הראית לי עכשיו את השיקים, כאילו גזלת ממני מקום עבודה.

ובהמשל הנ"ל נוכל להבין דברי המדרש, שאברהם, לאחר שזכה לכריתת ברית עם הקב"ה, כמו שכתוב "וכרות עמו הברית", זכה לקבלת פני השכינה. ואז זכה לאמונת ה' בקביעות, בלי עליות וירידות. וראה את השכר שלו תמורת עבודתו. והרגיש שאין בידו עכשיו לתת יגיעה. והיה חושב, שעכשיו כל עבודתו בעמ"נ לקבל, שהיא אהבה עצמית. והוא היה משתוקק לעבודה, היות שכאן הוא יכול לדעת בבירור, שאין כוונתו לקבל תמורה, אלא רוצה לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. מה שאין כן עכשיו, לאחר שנימול, אין לו ירידות ועליות, ואין לו מקום להתגברות בעבודה.

לכן בא בטענה להקב"ה, ואמר, "עד שלא נמלתי, היו עוברים ושבים באים אצלי". היינו שפעם הייתי רואה, שאני עובר על דברי תורה ולא שומר אותם, כמו שצריכים לשמור תורת ה', ואח"כ התגברתי. "ושבים", היינו שאני עשיתי תשובה. ואח"כ עוד הפעם "עוברים", עוד הפעם היה לי ירידה ממצבי. ואח"כ עוד הפעם התגברתי וחזרתי בתשובה, שזה נקרא "ושבים". וחוזר חלילה.

נמצא, שאני מרגיש, שאני עושה משהו לפניך. ועכשיו, שנמלתי, שאני זכיתי לכריתת ברית עמך, אין אני עושה שום דבר לפניך, ואני משתוקק לעשות לך איזה שירות, שאני אוכל לומר, שזהו שלא עמ"נ לקבל פרס. ודבר זה נעלם ממני. אם כן היה לו לאברהם טענה צודקת.

אולם הקב"ה השיב לו, "עד שלא מלת ערלים היו באים אצלך". אבל סוף כל סוף היית בבחינת ערלים, אפילו שקיבלת איזה עליה בעבודה, אבל מכל מקום היית ערל. מה שאין כן עכשיו זכית לקבלת פני השכינה, שזהו שאמר לו הקב"ה, "עכשיו אני ופמליא שלי באים אצלך". ומה אתה מתרעם עלי.

עכשיו יש לדעת מהי האמת. היינו טענה של מי היא יותר טענת אמת. והתשובה, ששניהן הן אמת, כנ"ל בהמשל. היינו, שהמלוה, לאחר שהלווה הראה לו את השני שיקים של חמשת אלפים דולר, מטעם שהמלוה היה רוצה, שחבירו לא יהיה לו צער, אולי לא יכול לשלם לו בזמנו.

והלווה הוא מתרעם על חבירו, מסיבת שהפסיד מקום עבודה, היינו אם לא היה חבירו מראה לו את המקום מאיפה יש לו לשלם, אז היה כל השבועיים הולך עם עבודה, שהיה עובד עם עצמו, שאני צריך להיות דבוק באהבת חברים, ולהאמין בחבירי, שהוא חושב כמה פעמים, אם הוא דורש ממני משהו, שדבר זה לא יגרום לי חס ושלום שום צער. והגוף מביא לו תמיד הוכחות להיפך, היות שהוא רוצה להכניס בלבי שנאת חברים. וממילא יש לי עליות וירידות. אז אני נהנה, מזה שאני עובד עם עצמי. ועכשיו, בזה שאתה רצית לעשות לי טובה, הפסדתי. מהמשל הזה אנו רואים ששניהם צודקים. זאת אומרת, שע"י זה שכל אחד טוען, שרוצה להראות לו אהבה, אזי נקבעת האהבה לצמיתות.

וכמו כן כאן, הראה הקב"ה לאברהם את האהבה, בזה שבא אליו על ידי כריתת ברית שהיתה ביניהם, כמו שכתוב, "וכרות עמה ברית". וכן אברהם הראה, בטענתו להקב"ה, את האהבה אליו, שרוצה לעבוד אותו בשלא על מנת לקבל פרס. ומשום זה היה אברהם משתוקק לעבודה, המכונה הכנסת אורחים, כנ"ל שהסברנו בענין הכנסת אורחים.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה שפירש רש"י, "כחום היום, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, שלא להטריחו באורחים. ולפי שראה מצטער, שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים". ושאלנו, וכי לא ידע הקב"ה, שיהיה לו צער מזה שאין לו אורחים. אם כן מדוע הוציא חמה מנרתיקה. ועוד שאלנו, בשביל מה היה צריך לשלוח לו מלאכים בדמות אנשים, שנראה כאילו יש כאן רמאות. היתה לו עצה פשוטה, להכניס שוב את החמה בנרתיקה, וממילא יהיה יכולת שאנשים יבואו אצלו.

ויש להבין, מהו פירושה "הוצאת חמה מנרתיקה" על דרך העבודה. הנה אור ה' נקרא יום או "חמה". "נרתיק" נקרא כמו שהחרב מכוסה בתוך הנרתיק. כשרוצה לומר, שאור ה' מכוסה, הוא אומר, השמש נמצאת מכוסה בתוך הנרתיק, שלא מרגישים אותה.

ובזמן העבודה, זאת אומרת מטרם שהאדם יצא מאהבה עצמית שלו, הוא מוכרח לעבוד בבחינת הסתרה. דהיינו, הגם שעוד לא מרגיש טעם בתורה או בתפלה, הוא צריך להתייגע בתורה ובתפלה. ולא יאמר, מתי שיהיה לי טעם בתורה ותפלה, אז אני אתפלל, ואז אני אלמד. אלא, אם אין האדם חושב על עצמו, אלא רוצה לעשות שרות למלך, אם כן מה חשוב איזה טעם הוא מרגיש. אלא הוא צריך לומר, אני מקיים עכשיו מצות ה', ואני רוצה לעשות לו נחת רוח, בזה שאני שומר מצותיו, ואין להסתכל עלי, אלא רק להסתכל ממה שיהיה להקב"ה יותר נחת רוח.

אולם, היות שבזמן שהקב"ה רואה, שהוא כבר מוכשר לקבל הכל בעמ"נ להשפיע, אז האדם זוכה לגילוי פנים של הקב"ה. וזה נקרא "הוצאת חמה מנרתיקה", שההסתרת פנים של הקב"ה נעברת ממנו ובא במקומה גילוי פנים.

וזהו כדברי חז"ל (אבות פרק שישי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה". פירוש, אם הוא עוסק לשמה, היינו ולא לתועלת עצמו, אלא כל כוונתו בקיום התורה ומצות הוא רק לשם שמים. ובזה הוא נעשה מוכשר לקבלת השפע, משום שיש כאן השתוות הצורה, המכונה דביקות, שהוא, כמו שהקב"ה רוצה להשפיע להנבראים, כמו כן האדם רוצה להשפיע להבורא.

אז ממילא נעברת ההסתרה ממקומו, כי כל ההסתרה היתה מטעם תיקון של נהמא דכסופא. ועתה, שהוא בא לידי דרגה, שהוא רוצה להשפיע, אז אין כבר מקום לבושה, כי כל מה שהוא מקבל עכשיו, אינו לתועלת עצמו, אלא משום שהקב"ה רוצה בכך. וממילא הוא זוכה לקבלת השכינה. וזה נקרא "הוצאת חמה מנרתיקה", שפירושו, שהוציא את השפע עליון מההסתרה שלה, שהיה עד עכשיו.

ובהאמור אין מקום לשאלה, מדוע הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, אם הקב"ה ידע מקודם, שאברהם יצטער בזה, שאין לו אורחים, הנקרא עוברים ושבים, היינו עליות וירידות כנ"ל. כי לא הכניס החמה בנרתיקה, שפירושו, שלא עשה את ההסתרה, אלא כדי שיהיה מקום לאדם, שיוכל להגיע לשם שמים.

זאת אומרת, אפילו שלא רואה שום שכר בעבודתו זו שמתייגע, להגיע לתורה לשמה, ולא לקבל פרס. מה שאין כן עכשיו, שאברהם הגיע לזה, בטח שאין טעם להסתרה, אלא ממילא ההסתר נעבר מאותו מקום ששייך לה'. כמו שכתוב, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך" (משפטים, מפטיר).

והקושיא היא, את אשר תזכיר. היה צריך לומר היינו, שאם האדם יזכיר את שמו של הקב"ה, אז אבוא אליך וברכתיך. מה אזכיר. משמע, שה' יזכיר את שמו. ויש לפרש כנ"ל, אם האדם מבטל את עצמו, כמו שביארנו כדעת תורה, היינו שמקיים ממית עצמו עליה, שהוא ביטול רשות, ואין כאן רק רשות היחיד, שהוא רשותו של הקב"ה, אז הקב"ה יכול לומר, "בכל המקום את אשר אזכיר". מדוע אני יכול להזכיר את שמי. כי האדם ביטל את המקום הזה עבור הקב"ה. אז יקויים, "אבוא אליך וברכתיך". ומשום זה בא לידי מצב, שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, שהיא קבלת פני השכינה.

וממילא אין כאן מקום להשאלה, כשראה הקב"ה, שהוא מצטער, שיכניס חזרה החמה בנרתיקה. הלא זה נגד המטרה. היות שמטרת הבריאה היא כמו שכתוב, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ולא להסתלק חס ושלום. כל זמן שיש מקום של השתוות הצורה, היינו שרוצה להשפיע, גם הקב"ה ממציא את עצמו לאותו מקום. רק במקום שחוטאים, היינו שנופלים מחמת איזה חטא, שוב לכלי קבלה בעמ"נ לקבל, אז השפע מסתלקת מחמת עוונות, שזה נקרא, חורבן בית המקדש.

ומשום זה לא היה יכול לתת לו מצב של הכנסת אורחים. שהמצב הזה עדיין אין זה קדושה, שיש שם עליות וירידות כנ"ל. אלא שלח מלאכים, שהוא קדושה גמורה, כי כבר לא יכול להיות אחרת, כי כבר כרת ברית עם הקב"ה לעולמים. אלא בדמות אנשים, היינו שהוא צריך לגלות את המצב. שזהו רק למראית עין. היינו, שיהיה לו מקום לגלות את הביקורת על עצמו, אם כוונתו על השכר, היינו קבלת פני השכינה, או שהוא משתוקק להיות משמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

ואז אם הוא שמח בזה, שזכה לאורחים. הגם שאח"כ נתוודע לו, שהם מלאכים. אבל את הביקורת על עצמו, שהיה רוצה לראות, אם הוא מרמה עצמו, שהוא חושב על השכר ולא על העבודה, זה כבר קיבל מזה שהיה שמח, מזה שהוא יכול עכשיו עוד הפעם לקבל אורחים, היינו שיהיה לו מקום עבודה. אז היה ברור לו, שהוא עובד עמ"נ שלא לקבל פרס.

וזהו על דרך שתירץ אאמו"ר זצ"ל אם קושית העולם על פסוק, "ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי, כי ירא אלקים אתה". והשאלה היא, וכי הקב"ה לא ידע מקודם לפני הנסיון.

ואמר, שהפירוש הוא, כי עתה ידעתי, שאתה יודע, שירא אלקים אתה. שהכוונה היא, שאברהם היה רוצה לדעת, אם הוא הולך בדרך של בלתי ה' לבדו, והוא בעצמו אינו עולה בשם. ומשום זה שלח לו הקב"ה נסיון, כדי שאברהם ידע, שהוא יכול לעמוד בנסיון. וענין שהוא רוצה לדעת, אם הוא בסדר, הוא, כי אז הוא לא יפחד להמשיך שפע עליון למטה, כי עכשיו יהא ברור לו, שלא יפגום בהשפע העליון. היות שהוא רואה, שכל רצונו הוא רק להשפיע ולא כלום לתועלת עצמו, שזה נקרא מקבל בעמ"נ להשפיע.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו על מה שאמרו חז"ל, "גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים". ושאלנו, היתכן, איך אפשר להיות דבר זה.

הנה ידוע, שיש יגיעת התורה ולימוד התורה. לימוד התורה נקרא, מה שהתורה מלמדת אותנו, לקיים מצות ה' במעשה ובכוונה. כמו שאנו רואים, שיש שתי ברכות:

א. "ברוך אתה ה', לעסוק בדברי תורה",

ב. "ברוך אתה ה', המלמד תורה לעמו ישראל".

זאת אומרת, אנו נותנים תודה לה' על מה שנתן לנו מקום לעסוק בדברי תורה, שהכוונה היא על היגיעה, שאנו יכולים לעסוק, שהיא ההתעסקות בתורה. וגם אנו נותנים תודה לה' על לימוד התורה, היינו מה שאנו זוכים שה' ילמד אותנו, שזה נקרא ידיעת התורה, מה שהתורה מלמדת אותנו.

ואנו צריכים לשתיהן, היינו הן ליגיעה והן לידיעה. שזהו ענין שאנו לומדים, "אין אור בלי כלי". שפירושו הוא, שאין מילוי בלי חסרון. בדומה, שאין אדם יכול להנות מהמנוחה, אם לא היה לו מקודם לכן טרחה ויגיעה.

אולם כאן בעבודת ה' יש ב' הבחנות בחסרון:

א. היא, מה שהוא משתוקק לתענוגים. והיא בחינה א' שבהכלי, הנקראת חסרון, היינו שמרגיש שחסר לו התענוג הזה.

ב. בכדי למלאות את חסרונו יש תנאי, שהוא צריך לשלם תמורה עבור התענוג. למשל בגשמיות, אם אדם נכנס לאיזה חנות, ורואה שם חפץ יפה, ומשתוקק אליו, ורוצה להשיגו, נמצא, שנתעורר אצלו עכשיו חסרון להדבר.

וחסרון ב' הוא, שיש חסרון, שהוא רוצה לקבל את החפץ. אבל לא נותנים לו בלי תמורה. אלא שהוא צריך לשלם לבעל הבית, אז נותנים לו החפץ. וזה שצריך לשלם, נבחן ליגיעה. וזה נבחן לחסרון. כי האדם חושב, אם היו נותנים לו בלי תשלום, אז הוא לא היה בעל חסרון. היינו, שאין לו כסף לתת תמורת החפץ, שזוהי התמורה מה שדורשים ממנו, ואין לו היכולת לתת.

נמצא עכשיו, שיש לו ב' חסרונות:

א. שהוא משתוקק להדבר,

ב. אין ביכולתו לתת התמורה.

נמצא, שההשתוקקות להדבר גרמה לו עוד חסרון, שעכשיו הוא יודע, שאין לו לתת התמורה עבור החפץ. נמצא כאן, בעבודת ה', מי שנפשו חושקת להידבק בה', נמצא שנולד בו חסרון. אבל מי גורם לו את החסרון הזה, שהוא משתוקק לה'. זה בא מלמעלה. וזה נקרא אתערותא דלעילא, שקוראים לאדם שיכנס לקדושה, כמו שכתוב, "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". ופתאום האדם מתחיל להרגיש, איך שהוא מרוחק מה', היינו במקום שלפני הקריאה היה דואג על שאר צרכים, ועכשיו הוא רואה, רק רוחניות חסר לו.

ואח"כ מתחיל לחשוב, מהי באמת הסיבה שאין לו רוחניות. אז הוא בא לידי החלטה, שזהו רק מטעם חוסר השתוות הצורה, בסוד "מהו רחום אף אתה רחום", כנ"ל.

נמצא, שהחסרון הא', הוא זה שמרגיש, שחסר לו רוחניות, זהו חסרון אחד כנ"ל. וזה שהוא צריך לעבוד עכשיו בענין השתוות הצורה, ורואה שאינו יכול, זהו חסרון הב'. וזה כמו שאמרו חז"ל, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזר לו, אינו יכול לו", (סוכה נ"ב).

אולם חסרון ב' הזה בא גם כן מלמעלה. היינו, בזה שהקב"ה עשה בכוונה תחילה, שלא יהיה בכוח האדם להתגבר עליו (לסיבה שכבר דברנו מזה), אלא בעזרתו יתברך, נמצא, שהחסרון הזה גם כן באה מלמעלה. היוצא מהנ"ל, שעיקר היגיעה היא בהחסרון הב', שזה נקרא, שאין לו לשלם את המחיר, שדורשים בעד לימוד התורה.

היינו, בכדי לזכות לתורה, דורשים מחיר יקר, היינו השתוות הצורה, כנ"ל בכדי שלא יהיה בחינת נהמא דכסופא. וזהו שפרשנו על דברי חז"ל, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", שזוהי היגיעה האמיתית, כנ"ל. ועל החסרון הזה באה אח"כ מילוי, הממלא את החסרון הזה. וזה קבלת פני השכינה, או רזי תורה, וכדומה.

ובעיקר כאן מתחיל ההתחלקות אמיתית בין היגיעה להשכר. היינו, שיש שרוצים להתייגע בלי שכר, שרוצים להכנס בסוג העובדים, שהם משמשין את הרב עמ"נ שלא לקבל פרס. או שהם עובדים בכדי לקבל פרס, היינו השכר על היגיעה, היינו שמסתכלים על מה שיכולים לזכות ע"י היגיעה, שהיא נקראת בחינת תורה, מבחינת שכל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה, ושזה נקרא "וידעתם, כי אני ה' אלקיכם".

וכדברי רז"ל, שדרשו (ברכות ל"ח ע"א) וזה לשונם, "כדי מפקינא לכו עבדינא לכו מלתא כיהיכי דידעתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים", (כנ"ל במאמר י"ג, תשמ"ו), שאמרתי שם, שהכוונה היא, שהקב"ה, חוץ מזה שהוציא אותם מקליפת מצרים, עשה דבר שיזכו לידיעת ה', שהוא ידיעת התורה, מבחינת אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא.

ובכדי להבין את ההבחן בין יגיעה בתורה לידיעת התורה, זאת אומרת, שהוא רוצה רק לשמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, בלי השכר, הנקרא ידיעת התורה. והיות שרצונו של הקב"ה הוא לגלות התורה, כמו שכתוב, "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", אז האדם אומר, אני מסכים להתייגע כמה שעות בתורה, בכדי שאני יכול לדעת את התורה. ובזמן שרוצים לתת לי השכר תמורת היגיעה, אני מסכים שהשכר יתנו לאחר. זאת אומרת, שאני אתייגע בתורה והשני יקבל את השכר, דהיינו, ידיעת התורה, מה שצריכה להתגלות על היגיעה, שהוא נתן.

וזוהי יגיעה אמיתית. משום שהוא רוצה רק היגיעה ולא השכר, הגם שהשכר חשוב לו מאוד, מכל מקום הוא מוותר עליו, מטעם שהוא רוצה לשמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס. ומטעם שחפץ ה' הוא שהתורה יתגלה לנבראיו, הוא רוצה שחבירו הוא יזכה לידיעת התורה, והוא רוצה להמשיך ביגיעת התורה. וזוהי באמת יגיעה אמיתית, מטעם שהוא חושק לידיעת התורה. וראיה לזה היא, שרק הוא נותן היגיעה ולא חבירו. אבל מטעם שהוא רוצה, שעבודה שלו תהיה לשם שמים, הוא רוצה להישאר במצב של יגיעה.

אמנם יש אנשים שהולכים בדרך, "הוו כעבדים המשמשים את הרב עמ"נ לקבל פרס". ומשום זה כל תשוקתם היא לידיעת התורה ולא להיגיעה. ולפי מה שאמרו חז"ל (מדרש רבה, פרשת "וזאת הברכה") "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו".

ובכדי להשיג השכר בלי יגיעה, והיות ע"י יראת שמים יכולים לקבל החכמה והתורה בקלות, בלי שום יגיעה, כנ"ל בהמדרש, ומשום זה הם רוצים להיות ירא שמים, בכדי לקבל את השכר, הנקרא חכמה ותורה. נמצא, שהיראת שמים שלו בנויה על יסוד אהבה עצמית, היינו שעובד את ה' בכדי לקבל פרס, הנקרא שלא לשמה, אלא כדי לקבל פרס, שזהו נקרא "דעת בעלי בתים", כנ"ל. וכמו שאומר הרמב"ם, "שמטרם שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, לומדים אותם, שיתעסקו בתו"מ שלא לשמה, אלא כדי לקבל שכר".

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו על מה שאמרו חז"ל, "גדול הנהנה מיגיעת (כפו) יותר מיראת שמים". ושאלנו, איך אפשר להיות דבר זה. ובהנ"ל יש לפרש, יראת שמים היא, שרוצה לקבל את החכמה והתורה בקלות, בלי יגיעה. היינו, שמצפה להשכר ולא להיגיעה שהוא, הוא לא רוצה לשמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס. אלא הוא רוצה את השכר ולא את השימוש, הנקרא יגיעה, שזה נקרא שלא לשמה, שהוא לקבל פרס.

מה שאין כן זה שנהנה מיגיעת כפו, שהוא יגיעת התורה, ואינו חושב על השכר, אלא שע"י היגיעה הוא יזכה לכלי, שזהו מקום שהשכינה יכולה להתלבש בו, מטעם שיש כאן השתוות הצורה בין האור והכלי, וכל חשקו הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו, כנ"ל (בענין גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה), ודאי שמדרגה זו של הנהנה מיגיעו יותר חשובה מיראת שמים, שיראת שמים כוונתו שלא לשמה, מה שאין כן זה שהנהנה מיגיעו, הוא חושב רק לשמה, היינו אין לו כוונה אחרת אלא להשפיע.

אבל אין להקשות על המדרש, מה שאומר, "שהקב"ה אומר לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי, כל החכמה וכל התורה בלבו". ולפי הנ"ל נקרא זה שלא לשמה. ואיך יכול לזכות לחכמה ותורה. והקב"ה אומר, שע"י היראה כן יכולים לזכות לחכמה ותורה.

יכולים לפרש את זה על דרך ששאלתי קושית העולם, על מה שכתוב (מטות, שני) "וידבר ה' אל משה לאמר, נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים. וידבר משה אל העם לאמר, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". והשאלה היא, מדוע שינה משה ממה שאמר לו הקב"ה, שה' אמר, "נקם נקמת בני ישראל", ומשה אמר להעם, "נקמת ה' במדין".

והענין הוא, כי ה' ברא את העולם במטרה להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ומסיבת שלא יהיה אי נעימות, הנקרא נהמא דכסופא, בהתענוגים שהנבראים יקבלו, נעשה תיקון, שהמקבלים לא יקבלו את הטוב והעונג מה', אלא בתנאי שהם יכולים לקבל בעמ"נ להשפיע. וזהו נקרא דביקות השתוות הצורה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (חגיגה ז') "מה אני בחינם, אף אתה בחינם". פירוש, כמו שאני רוצה לתת לכם הנאה ותענוג בלי שום תמורה, אלא אני רוצה שתהיה לכם נחת רוח, כמו כן, אף אתה בחינם, היינו שהעבודה שאתם עובדים בשבילי, תהיה בחינם, בלי שום תמורה עבור העבודה שלכם, שזה נקרא השתוות הצורה.

ומשום זה יכולים לפרש, הקב"ה אומר לישראל, דבר קל הוא, כל החכמה וכל התורה נתונים בלבו. אבל האדם צריך לומר, אין אני רוצה בהתענוג, שאתה רוצה לתת לי, שהוא כנ"ל, הנקרא, "כי הוא אורך ימיך, והנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". ועל זה הוא מוותר, אף על פי שנפשו חשקה מאוד לכל אלה דברים טובים. ובכל זאת, היות שכל אלו דברים נכנסים לכלים דאהבה עצמית, ואהבה עצמית עושה פירוד בינו לבין הבורא, מטעם שינוי צורה כנ"ל, והוא רוצה בהשתוות הצורה, ומשום זה הוא מוותר.

אולם דוקא אלה שרוצים בהשתוות הצורה, ורוצים להיות בין אלו שמשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, דוקא אלו הם האנשים, שיש להם כלי להשראת אור עליון, שיש לו כמה שמות, הנקראים השראת השכינה, קבלת פני השכינה, או רזי תורה, או אור התורה, שאז תקויים מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

ובהאמור נוכל לפרש את הפסוק שאמרו חז"ל על, "גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים". דאילו לגבי יראת שמים כתיב, "אשרי איש ירא את ה'". ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב, "יגיע כפיך כי תאכל אשריך, וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא". ולגבי יראת שמים, לא כתיב, "ביה וטוב לך".

הנה, עולם הזה, יש לפרש זמן העבודה. ועולם הבא נקרא זמן של השכר, שעתיד לקבל אחר העבודה. כמו שכתוב, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". אי לזאת, לגבי יראת שמים, השכר הוא אצלו העיקר, שיזכה אחר כך בקלות לחכמה ותורה כנ"ל, שנקרא עולם הבא. לזה הוא מצפה שיזכה אח"כ, להטוב. לכן כתיב ביה פעם אחד, כי כתוב ביה "אשריך" לבד, היינו השכר שהוא בעולם הבא, לזה הוא מצפה. ועולם הזה הנקרא זמן של יגיעה, מזה הוא לא מאושר, וכל יום ויום הוא עומד ומצפה, מתי אני אזכה להשכר, הנקרא חכמה ותורה.

מה שאין כן, הנהנה מיגיעו, נמצא שטוב לו בזמן העבודה, כי רק לזה הוא רוצה, שהוא רוצה לשמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, נמצא, שהוא נהנה בעולם הזה, הנקרא "בחינת היום לעשותם", וגם זוכה לבחינת עולם הבא, הנקרא "ומחר לקבל שכרם".

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שאמרו חז"ל "יגעתי ומצאתי", הלא יגיעה [מציאה] היא בלי שום הכנה. והיה צריך לומר, יגעתי וקניתי. היינו, שהיגיעה היתה הכנה להקנין. מה שאין כן, מציאה, הוא דבר הבא בהיסח הדעת. ובהנ"ל ניחא, כי בזמן שהיגיעה היא המטרה, מטעם שהוא רוצה להיות משמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, וכמו שדברתי לעיל, שהוא מסכים שידיעת התורה, מה שיבוא לידי גילוי אחר היגיעה שלו, יזכה לזה חבירו, ומאחר שאין התורה מתגלית אלא אחר היגיעה, שזה נבחן לאור וכלי. היינו חסרון והמילוי. ועתה, לאחר שהוא נותן את הכלי והחסרון, הוא מסכים שלהמילוי יזכה חבירו.

נמצא לפי זה, בזמן העבודה הוא לא חושב כלל על השכר. אם כן היגיעה שלו לא היתה הכנה על המציאה, שהיא ידיעת התורה, כי לא על זה היה הכוונה, בזמן שהיה עובד. כי הוא היה משתוקק להיות בין העבדים המשמשין את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס. ולפי זה היגיעה לא היתה הכנה על הקנין. והתורה נקרא "קנין" (אבות, פרק שישי). ומשום זה אמרו, יגעתי ומצאתי. היות, מה שהוא זכה לידיעת התורה, שבאה לו בהיסח הדעת, בלי שום הכנה לזה, וממילא נקרא זה מציאה.

ובהנ"ל שאמרנו אצל אברהם, שאפילו לאחר שזכה לקבלת פני השכינה, היה עוד משתוקק להכנסת אורחים, מטעם שהיה רוצה להיות ברור, שאין כוונתו להשכר, אלא להיות משמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס. נבין מה שתירץ אאמו"ר זצ"ל, על קושית העולם, על מה שכתוב, "וירא ישראל", ואח"כ כתוב, "ויאמינו". משמע מכאן, שמטרם שראו חס ושלום, לא היו מאמינים. ותירץ, שפירושו הוא, אפילו לאחר שזכו לבחינת ראיה, השתוקקו לבחינת אמונה. כנ"ל.

ובהאמור ניכר היתרון, שיש בעבודה יותר ממה שמצפים להשכר."

מאמר מרגש, רואים איך הוא עובר על כל ההבחנות.

תלמיד: אחרי שיעור כל כך מיוחד ומאמר כל כך מיוחד, רצינו להגיד שאנחנו, פתח תקווה 6 ביחד עם קבוצת הולנד, נמצאים בתהליך של הכנה לשיעור מס' 2 בכנס, ואנחנו רוצים לשתף את כל החברה בכוח הגדול שאנחנו מקבלים מהחברים ובהתפעלות המאוד גדולה ומיוחדת שיש לנו מהכנה מאוד קפדנית שעושים הפעם לכנס.

שאלה: הנושא של השיעור השני יהיה שרק בעזרת הכוח שמקבלים מהחברים אפשר להיכנס למעלה מהדעת. למה זה האמצעי שמכניס אותנו בפועל לזה?

כי רק בצורה כזאת זה יכול להתקיים. רק בצורה שאנחנו מגיעים לחיבור בינינו על ידי אמונה למעלה מהדעת, הכלי שלנו נעשה בלתי מוגבל ואנחנו כן יכולים להיכנס לדרגה רוחנית. אני מאוד מקווה שמתקרבים לפעולות כאלו, וגם אני מאוד התרגשתי מהמאמר.

תודה, נקווה שתצליחו בהכנה עם כולם יחד.

(סוף השיעור)