בעל הסולם. תלמוד עשר הספירות. כרך א'. חלק א', הסתכלות פנימית, פרק ה', אות כ"ג

שיעור 13|26 мая 2021 г.

לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. תלמוד עשר הספירות. כרך א'. חלק א'

שיעור בוקר 26.05.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמ' 22, דף כ"ב, הסתכלות פנימית, אותיות כ"ג – כ"ט

קריין: אנחנו קוראים ב"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמוד 22, דף כ"ב. ב"הסתכלות פנימית" פרק ה', אות כ"ג.

אות כ"ג

מלכות דא"ס, פירושה, שהמלכות איננה עושה

שם בחינת סוף.

"ובהנ"ל יובן, המובא בתיקוני זוהר מבחי' המלכות דא"ס ב"ה, שע"ז נרעשו הספים מקול המתמיהים, דהיתכן לכנות שם מלכות בא"ס ב"ה, דא"כ יש גם שם ט' ספירות ראשונות וכו'. ובדברינו מתבאר היטב, דענין הרצון לקבל הכלול באור א"ס ב"ה בהכרח, כנ"ל, הוא נקרא מלכות דא"ס ב"ה, אלא ששם לא עשתה המלכות בחי' סוף וגבול על האור א"ס ב"ה, משום שעוד לא נגלה בה שינוי צורה מחמת הרצון לקבל, לכן נק' א"ס ב"ה, כלומר שהמלכות אינה עושה שם בחי' סוף וכו', לאפוקי מאחר הצמצום ולמטה, נעשה בכל ספירה ופרצוף בחי' סוף בכח המלכות."

יש לנו מצב, שאותו רצון לקבל שהבורא ברא יש מאין הוא מקבל כול מה שהבורא ברא בצורה ישירה, זה ממלא אותו, והוא לא עושה על זה שום תגובה לשום הבחן. לכן קבלת האור בצורה כזאת נקראת מלכות דאין סוף.

אפשר לקרוא זאת עוד כמה פעמים, אתם יכולים אחר כך, אבל זו בעצם ההגדרה של מלכות דאין סוף, שהרצון לקבל לא עושה שום סיום לקבלת האור מצדו.

שאלה: מה זה המצב הזה של מלכות דעולם אין סוף, זה שורש הבריאה?

זה שורש לכל הבריאה. זו ההבחנה הראשונה שיש לנו, שמלכות היא מקבלת את הכול ללא שום הגבלות. אנחנו לא יכולים כל כך לדון על המצב הזה, מרגישה, לא מרגישה, מחליטה, לא מחליטה, אם יש לפני זה איזו עבודה בה או לא, אנחנו נדבר על זה אחר כך, זה מצב מאוד עדין. אבל בכל זאת זה המצב, האור ממלא את הכלי והכלי לא מגיע לשום תגובה על האור, לא חיובית, לא שלילית, לא לכאן, לא לכאן ולא לכלום. היא פשוט מקבלת את כול מה שהאור ממלא אותה, נמצאת בשליטה גמורה של האור העליון.

תלמיד: יוצא שכל הבריאה מלכתחילה הייתה מלאה בבורא?

כן, נכון.

שאלה: זה המצב שנקרא "הוא ושמו אחד", או שהוא שמו אחד זה רק במצב הג' אחרי גמר התיקון?

זה במצב הג', כי כאן אין שמו ואין הוא, אנחנו עדיין לא יכולים לדבר על זה שקיימים לחוד גם כלי וגם אור ושמגיעים להשתוות הצורה ביניהם, אין דבר כזה, זה יהיה רק בגמר התיקון. זאת אומרת, לחזור לאותו מצב כמו שהיה לפני הבריאה שהאור היה לגמרי ממלא את הכלי, ואחרי זה שהכלי כולו מתגלה, נפתח ומרגיש בו את כל ההבחנות המנוגדות לאור בכל מיני מצבים, ובכל זאת מתוך זה מגיעים להשתוות הצורה שהכלי והאור שווים, זה תהליך שאנחנו עוברים.

שאלה: איך יכול להיות שיש הבחנה בבחינה ד' בלי ההבחנה בשינוי הצורה שלה מהאור?

מפני שהאור משפיע, האור שולט. האור עדיין נמצא ככוח אחד שפועל.

פרק ו'

אות כ"ד

אי אפשר שהרצון לקבל יהיה נגלה באיזו מהות,

זולת בד' בחינות, וה"ס ד' אותיות הויה.

"ונרחיב מעט את הענין הזה, להבין היטב ענין הסוף שנעשה בדבר המלכות.

ונקדים מתחילה לבאר, מה שגדרו לנו המקובלים, ומובא בזוהר ותקונים, שאין לך שום אור גדול או קטן, הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים, שלא יסודר תחת סדר, של השם בן ארבע אותיות הויה.

וזה מותאם עם הכלל, המובא בעה"ח, שאין לך אור בעולמות שלא יהיה מלובש בכלי. פי', דכבר ביארתי ההבחן בין עצמותו ית', לאור המתפשט הימנו ית', שהוא רק מטעם הרצון להנות, שנכלל באורו המתפשט, שהוא בחי' שינוי צורה מעצמותו, שאין בו ח"ו הרצון הזה. ובזה נגדר אור זה המתפשט בשם נאצל, כי מסבת שינוי הצורה הזו, יוצא האור מכלל המאציל לבחי' נאצל. ומבואר ג"כ, שהרצון להנות הכלול באורו ית', הוא ג"כ מדתו של גדלות האור, והוא נק' מקום של האור, כלומר שמקבל שפעו ית' כפי מדת רצונו לקבל, וחשקו, לא פחות ולא יותר כנ"ל.

ומבואר ג"כ, שענין זה של הרצון לקבל, הוא כל בחי' החידוש, שנתחדש בבריאת העולמות, על דרך המצאת יש מאין ממש. כי רק הצורה הזאת לבדה, אינה כלולה ח"ו כלל בעצמותו ית', ורק עכשיו המציא אותה הבורא ית' לצורך הבריאה. שז"ס ובורא חושך, מפני שצורה זו, היא השורש לחושך, מפני שינוי הצורה שבה, וע"כ כהה היא מן האור המתפשט בתוכה ובסבתה.

ובזה תבין, שכל אור המתפשט הימנו ית', תיכף נבחן בזה ב' בחי'. בחי' א', היא עצמות האור המתפשט, טרם נגלתה בו הצורה של הרצון להנות. ובחי' ב', היא אחר שנגלתה בו הצורה של הרצון להנות, שאז נתעבה ונחשך מעט, בסבת הקנין של שינוי הצורה כנ"ל. והנה בחי' א', ה"ס האור. ובחי' ב', ה"ס הכלי. וע"כ נבחנות בכל אור המתפשט, ד' בחי', בדבר התפעלות הכלי. כי צורת הרצון לקבל, שנק' כלי אל האור המתפשט, אינה נשלמת בבת אחת, אלא בדרך פועל ונפעל. ויש ב' בחי' בפועל, וב' בחי' בנפעל, ונק' כח ופועל בפועל, וכח ופעולה בנפעל שהם ד' בחינות."

מה הוא רוצה להגיד לנו? האור צריך לעבור ד' בחינות בהתפתחות שלו בתוך הרצון לקבל. הוא בורא את הרצון לקבל, נכנס לרצון לקבל, פועל בתוך הרצון לקבל ומזמין מתוך הרצון לקבל תגובות בזה אחר זה, אחר זה, אחר זה. עד שמגיע לרצון לקבל כזה שמרגיש את האור, מבין אותו, רוצה אותו ומתחבר אליו, אבל מצד הרצון לקבל.

המצב הזה שהרצון לקבל יהיה בדיוק מותאם לאור רק מצד הרצון, וירצה לקבל כול מה שיש באור וליהנות מזה, לספוג את האור בתוכו, צריך האור לעבור בתוך הרצון לקבל כמה פעולות, להשפיע על הרצון לקבל, לשנות אותו, להכין אותו שיהיה ממש מתאים כנגדו. זה נקרא שהאור עובר ד' בחינות, ד' דרגות. הרצון לקבל משתנה, ואז מקבל את האור במלואו, זאת אומרת את כל האור, נהנה ממה שיש באור לתת לו תענוג וכך הם מתחילים להיות קשורים יחד האור והרצון.

שאלה: איך היחס של ארבע אותיות של ה-ו-י-ה עם מלכות של אין סוף?

האות אחרונה של ה-ו-י-ה היא מלכות דאין סוף או בכלל מלכות. בכל מקום ככה זה. ארבע אותיות של ה-ו-י-ה זה חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. חוץ מהכתר שאין לו צורה כי זה עדיין לא כלי, אין שם רצון לקבל, רק רצון להשפיע. לכן הוא נקרא קוצו של י', התחלת האותיות, אבל אין עדין אות, מפני שביחס הבורא לנברא אומנם יש שם רצון לקבל בשורש כי הבורא הוא משפיע, הבורא הוא בורא את החושך, אבל בכל זאת עדיין אין לזה שום צורה של האות.

האותיות הן י-ה-ו-ה, ארבע אותיות שאנחנו מכנים בהן את השם של הבורא. כשהבורא רוצה להשפיע לבריאה אז הוא פועל בארבע הדרגות האלה י-ה-ו-ה, ה-ו-י-ה. אתם יכולים לראות את האותיות האלה, מכירים אותן הרבה אנשים, גם ראיתי אותן בכל מיני מקומות כמו מסגדים וכמו בתי תפילה של הנוצרים ששמים את האותיות האלה, כי זה מקובל שאלו אותיות השפעת הבורא לנבראים.

שאלה: אתה תיארת לפני זה שהתפשטות האור והסתלקות האור בד' בחינות דאור ישר עושים את הכלי ראוי לתפקידו. מה ההבדל בין ההתפתחות הזאת בד' בחינות דאור ישר להתפתחות שכבר יש קו ויש ראש, תוך, סוף?

אני לא הבנתי.

תלמיד: מה ההבדל בין ד' בחינות דאור ישר, איפה שהכלי מושפע מהאור מההתפתחות הזאת שיש כבר ראש, תוך, סוף, שיש כבר חשבונות?

אין כאן חשבונות עדיין. תלך יחד עם הטקסט. מה אתה קופץ? איפה כתובים דברים כאלה?

תלמיד: אמרת שהאור נכנס, האור יוצא ואז הכלי מתפתח. יש תגובה מצד הכלי או שזה רק מלמעלה נעשה?

מה כתוב כאן שעל זה אתה שואל?

תלמיד: כתוב פה על ד' בחינות דאור ישר.

זה הכול. על זה תשאל.

שאלה: למה הוא מתכוון כשהוא אומר "שאין לך שום אור גדול או קטן, הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים, שלא יסודר תחת סדר, של השם בן ארבע אותיות הויה." במה תלוי האור הקטן או הגדול ומה זה אומר?

זה הכול תלוי בהרגשת הכלי, בכלי. אתה לא יכול לדבר על האור מחוצה לכלי.

תלמיד: אותיות ה-ו-י-ה אנחנו צריכים להרגיש בפנים?

זה כבר משהו אחר, זו שאלה אחרת, אל תתבלבל. אנחנו מדברים על כמה שאנחנו משיגים במה שנמצא במציאות. הגענו למצב שיש ארבעה שלבים שבהם האור בונה את הרצון, ארבעת השלבים האלו הם נקראים ארבע דרגות ה-ו-י-ה, או ארבע בחינות דאור ישר.

קריין: אנחנו בעמ' 23, אות כ"ה.

אות כ"ה

אין הרצון לקבל נקבע בנאצל, אלא ע"י

התעוררותו לקבל מכח עצמו.

"והענין, משום שהכלי הוא שורש החושך כנ"ל, אשר הוא הפוך מן האור, וע"כ הוא מחויב להתפעל לאט לאט, ע"ד המדרגה, בדרך עילה ועלול, שז"ס המים הרו וילדו אפילה (מד"ר שמות פ' כ"ב) כי החושך, הוא תולדה מהאור עצמו, ומתפעל הימנו ע"ד הריון ולידה, שה"ע כח ופועל. והיינו, כי בהכרח, שנכלל תיכף בכל אור המתפשט בחי' הרצון לקבל כנ"ל, אלא שאינה עולה בשם של שינוי הצורה, עד שיקבע באור, זה הרצון להדיא. ולזה, לא די בחינת הרצון לקבל הנכלל באור מצד המאציל, אלא הנאצל בעצמו, מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו, בפועל, מצד עצמו." הנאצל בעצמו צריך לגלות רצון לקבל מצד עצמו לאור. זאת מטרת התפתחות האור בד' השלבים האלו. "כלומר, שמחוייב להמשיך שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל. ואחר שנפעל הנאצל מכח עצמו בהגדלת שיעור רצונו, אז נקבעים בו החשק והרצון לקבל, ואז אפשר לאור להתלבש בכלי הזה בקביעות.

והן אמת, אשר אור א"ס ב"ה מתפשט, כביכול, ג"כ על ד' הבחי' הנ"ל, עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו כנ"ל, שהוא הבחי' הד'. כי בלאו הכי לא היה יוצא כלל מבחינת עצמותו ית', להיות נקבע בשם לפי עצמו, דהיינו א"ס. אמנם, בכל יכלתו יתברך, לא נשתנתה הצורה כלל, מחמת הרצון לקבל, ולא נבחן שם שום שינוי, בין האור, ובין המקום של האור, שהוא הרצון להנות כנ"ל, והם אחד ממש. והיינו דאיתא בפדר"א, שקודם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, שבאמת קשה הלשון הכפולה הוא ושמו, כי קודם שנברא העולם מה ענין שמו לשם, והיה לו לומר קודם שנברא העולם היה הוא אחד. אלא הכוונה, על אור א"ס ב"ה, שהוא טרם הצמצום, כי אע"פ, שיש שם בחי' מקום, ובחינת רצון לקבל השפע מעצמותו ית', אמנם בלי שום שינוי והבחן בין האור ובין המקום. והוא אחד, היינו האור א"ס ב"ה. ושמו אחד, היינו הרצון להנות הכלול שם בלי שום שינוי ח"ו כלל וכלל. והבן את אשר רמזו ז"ל "אשר שמו" בגי' "רצון", דהיינו "הרצון להנות"."

האור מתפשט בתוך הרצון שהתהווה באור יש מאין, שזו באמת פעולת הבורא, פעולת הבריאה, בר, זאת אומרת, מחוץ, מאין, ממצב שלא היה קיים פתאום קיים רצון לקבל שהתהווה באור. אבל אחרי שהרצון לקבל התהווה באור הכול כבר מתפתח לפי חוקי האור. והרצון לקבל, כמה שהוא מרגיש את עצמו הפוך, שונה מהאור, מגיב לאור בכל מיני צורות, אז יש כאן כבר חוקיות. לכן אנחנו מדברים על פעולות בכוח ופעולות בפועל, עד שהרצון לקבל והאור משפיעים זה על זה ומגיעים למצב שמשלימים זה את זה בבחינה ד'.

שאלה: אתה עצרת קודם והדגשת את המשפט הזה ש"הנאצל בעצמו, מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו, בפועל, מצד עצמו.". אפשר להסביר את זה?

מצד עצמו, ודאי. שיש בו רצון לקבל, והוא רוצה ליהנות, ורוצה ליהנות מהאור, וחוץ מהרצון הזה אין בו כלום, את כל הדברים האלה הנאצל חייב לגלות, ועם זה אנחנו ממשיכים הלאה בתיקונים. כי מתוך הרצון לקבל שהוא עכשיו מגלה, מגיע לו אחר כך לעשות השוואה, להשוות את הרצון שלו עם הרצון של הבורא, ואז מתחילה הבריאה בצמצום ובכל הדברים האחרים, כבר בתיקונים. ד' בחינות דאור ישר זה התפשטות הרצון לקבל, התהוות הרצון לקבל על ידי האור, ואחרי זה צמצום וכבר תהליך אחר של הנברא והבורא.

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שגם אם מתעורר בנו רצון זה האור הקדים ועורר את הרצון. אז מה זה אומר שהנברא מקדים את הרצון?

מה זאת אומרת "מקדים את הרצון"?

תלמיד: שהוא מצד עצמו מחויב לגלות.

כן, זה אחר כך, אחרי הצמצום, שהנברא בוחר ואומר "אני רוצה להיות ברצון להשפיע", או "אני רוצה לעבוד עם הרצון לקבל שהתהווה בי אבל בצורה אחרת", או בכלל לא לעבוד ולהיות בצמצום. הנברא נקרא "נברא" בזה שהוא נמצא לפני הרצון לקבל שלו, למעלה מהרצון לקבל שלו, שהוא שולט על הרצון לקבל שלו, שהוא יכול להגיד "אני משתמש כך וכך". במידת הצמצום והשימוש לפי ההחלטה שלו זה נקרא שהוא קיים. מה שאם כן, אם אין לו שום אפשרות לשלוט על עצמו עדיין, לא נחשב שהוא נברא, הוא נמצא בשליטת האור, בשליטת הבורא, בשליטת דומם, צומח וחי.

שאלה: האם עלינו לגלות את כל האותיות, את כל הכלים, ומתי אנחנו נגלה ואיך ניתן להאיץ את התהליך?

אנחנו מתקדמים לזה. מתי שנתקדם, נתקדם. מתי? כל האותיות כולן נכללות בעשר ספירות. מתי שתוכל להתקשר לחברים שלך בכל האופנים שמזדמנים לך, ותקבע מכל המצבים האלה מידה אפשרית של השפעה לבורא, אז נקרא שאתה בעצמך יוצר את האותיות, עושה מהמלכות שלך אותיות וממלא את האותיות האלה באור. אז כבר מתחילים להיות שמות, ומהשמות האלה אתה מרכיב משפטים, זאת אומרת כבר פקודות מה אתה רוצה לעשות, שורת האותיות, איך אתה משנה את הרצונות שלך, הכוונות שלך. זה היחס שלך לבורא, שאתה עושה מזה עבודה.

זה יהיה. אל תקפוץ, תלך יחד אתנו בצורה עקבית.

שאלה: יש את המילה ליהנות ולהנות, בעברית היא כתובה אותו דבר. האם כשאנחנו קוראים על תכונת האור זה להנות לנבראים?

לתת הנאה או לתת תשובה?

תלמיד: לתת הנאה.

כן. איך אנחנו קוראים אחרת?

תלמיד: יש פה דוגמה. "ולא נבחן שם שום שינוי, בין האור, ובין המקום של האור, שהוא הרצון להנות כנ"ל,", להנות או ליהנות?

כאן עדיין אין שום תגובה מצד הכלי. אנחנו מדברים איך האור עושה את כול ד' הבחינות האלה מלמעלה.

אות כ"ו

כללות כל העולמות שבמחשבת הבריאה,

נקרא אור א"ס. והכולל של המקבלים אשר

שם נקרא מלכות דא"ס.

"וכבר נתבאר בענין סוף מעשה במחשבה תחילה, שהוא מחשבת הבריאה שהתפשטה מעצמותו ית', כדי להנות לנבראיו. ונתבאר, שאצלו ית', המחשבה והאור הם ענין אחד. ובזה מובן שאור א"ס ב"ה שהתפשט מעצמותו, כולל את כל המציאות שלפנינו עד גמר התיקון העתיד, שהוא סוף המעשה, אשר אצלו ית', כבר נגמרו כל הבריות בכל שלימותם והנאתם, שרצה להנות אותם. והנה זו המציאות השלמה בכל צרכה, נקראת אור א"ס ב"ה. והכולל שלהם, נקרא מלכות דא"ס."

כל האור שממלא את כול הכלים נקרא אור אין סוף, והכולל של כל הכלים נקרא מלכות דאין סוף.

קריין: פרק ז'.

פרק ז'

אות כ"ז

אע"פ שנצטמצמה רק מבחי"ד, נסתלק האור

גם מג' הבחינות הראשונות.

"וכבר התבאר שהנקודה האמצעית, שה"ס הנקודה הכוללת של מחשבת הבריאה, וה"ס הרצון להנות שבה, קישט את עצמו, להשוות צורתו למאציל ביתר שאת, ואע"פ שמצד המאציל אין בו שום שינוי צורה בכל יכלתו, אמנם נקודת הרצון הרגישה בזה כעין המשכה בלתי ישרה ממהותו ית', ע"ד המשל הנ"ל מהעשיר עש"ה, וע"כ מיעטה את רצונה מהבחי' האחרונה, שהיא תכלית הגדלות של הרצון להנות, כדי להוסיף בדביקות בבחינת המשכה ישרה ממהותו ית', כמו"ש לעיל. ואז נתרוקן האור מכל בחי' המקום, כלומר, מכל ד' המדרגות שישנן במקום. ואע"פ שלא מיעטה רצונה אלא מהבחי' הד' אמנם מהטבע הרוחני הוא, שאינו נחלק לחלקים."

יוצא כאן משהו מאוד מיוחד. מזה שהאור העליון ברא את הרצון, הרצון רצה להידמות לאור העליון, כי סופג ממנו את התכונות האלו למיניהן, אבל מתוך זה שהוא רוצה להידמות לאור העליון אז האור העליון מסתלק ממנו.

קריין: שוב אות כ"ז.

אות כ"ז

אע"פ שנצטמצמה רק מבחי"ד, נסתלק האור

גם מג' הבחינות הראשונות.

יש כאן עניין כזה, האור שמתפשט בתוך הרצון, הוא מגדיל את הרצון, ואז הרצון מתחיל להרגיש שהוא שונה מהאור, והשוני הזה כבר מתבטא בזה שמרגיש את עצמו שהוא כביכול דוחה אותו, לפי הטבע ההפוך, וגם רוצה אותו לפי הטבע הישר שלו. הוא אומר, "וע"כ מיעטה את רצונה מהבחי' האחרונה, שהיא תכלית הגדלות של הרצון להנות, כדי להוסיף בדביקות בבחינת המשכה ישרה ממהותו ית'," יש כאן התנגשות בין שני דברים בתוך הנברא, מצד אחד אני רוצה ליהנות ממה שאני מקבל, מצד שני, כמה שאני מקבל יותר אני כבר מקבל, ומתרחק מהנותן. אז איפה כאן המספריים האלה, או לכאן או לכאן, איך אני אעבוד. או שאני רוצה יותר לקבל, ואז בזה אני מרוחק מהנותן, מהמאציל, מהבורא, או שאני אעשה מעצמי דומה לו, אבל בזה אני אקבל פחות. כמה שאני מקבל פחות אני יותר דומה לבורא, וכמה שאני מקבל יותר, אני נהנה יותר מהקבלה, אבל אני מתרחק ממנו.

כאן אנחנו מבינים שלא יכולה להיות איזו פשרה באמצע. איך נעשה במקרה כזה? אם אני מקבל, אז אני מקבל, אם אני נותן, אז אני נותן, איך אני יכול להישאר גם נותן וגם מקבל, שאני רוצה להיות דומה לבורא, בחיבוק עימו ממש בקרבתו, כשאני כמוהו, וגם שאני רוצה למלא את עצמי בכל מה שהוא רוצה לתת לי.

הבעיה הזאת היא לא פתירה, אלא רק על ידי מה שאנחנו אחר כך נלמד, שצריך להיות כאן צמצום, מסך, אור חוזר, והרבה פעולות בהשתוות הצורה לפני שמקבלים. שאני מקבל רק בעל מנת להשפיע, רק בשביל בעל הבית, שאני חייב לקבל מהבורא כוח, רצון, עובדה, הרגשה, שהוא רוצה שאני אקבל ממנו, שהוא רוצה שאני איהנה ממנו, ואז אני עושה את זה בשבילו, ולא בשבילי, ואז בצורה כזו אנחנו נעשים דומים זה לזה, וכבר אין מה שמפריד בינינו. אלה דברים מאוד עדינים לתפיסה שלנו, כי הרגש שלנו לא רוצה לעבוד לכיוון זה.

תקרא את זה שוב.

קריין: שוב אות כ"ז.

אות כ"ז

אע"פ שנצטמצמה רק מבחי"ד, נסתלק האור

גם מג' הבחינות הראשונות.

שאלה: מה זה המצב של הריון ועובר בעבודה?

את זה אני לא יודע, נגיע לזה אז נשאל.

שאלה: מה זה הפועל הזה "קישט", קישט את עצמו?

קישט את עצמו זה שלא היה צורך לעשות פעולה כזאת, אלא רצה בזה בכל זאת להתקרב לבורא. לא היה חייב לעשות, נעשה קישוט.

תלמיד: אבל הוא כותב שמצד הרצון זה כן הורגש, "המשכה בלתי ישרה ממהותו ית', ע"ד המשל הנ"ל מהעשיר".

נכון, אבל לא חייב לעשות. קישוט זה דבר שאתה לא חייב, אלא אתה מקשט את עצמך.

תלמיד: לכן אני לא מבין, כי יוצא שמצד הרצון מורגש שהוא המקבל, והבורא הוא המשפיע, ובכל זאת זה נקרא "קישוט", לכן השאלה.

הוא לא חייב לעשות את הפעולה הזאת של קישוט. מה הוא עשה? הוא מיעט את הרצון לקבל שלו, ובמקום זה הוא רוצה לעשות פעולת השפעה, שזה נקרא "קישוט".

תלמיד: אז הבושה לא מחייבת לעשות את הצמצום?

אנחנו לא רואים כאן בושה, איפה כאן בושה?

תלמיד: הוא כותב שיש הבדל על דרך המשל, מהעשיר, זאת אומרת העשיר הוא הנותן, והוא המקבל, ויש ביניהם פער.

זה עדיין לא בושה. תיכף אנחנו נמשיך לקרוא, יהיה ברור יותר.

שאלה: אם הבנתי אותך נכון, כדי שאנחנו נוכל לקבל מהבורא, אנחנו צריכים שהוא ייתן לנו את ההרגשה שהוא מוכן לקבל מאיתנו, שהוא רוצה שאנחנו נקבל. זה מדויק?

כן, אבל זה תלוי באיזה מצבים, באיזה מדרגות, כי אנחנו מתחילים מזה שאנחנו לא מרגישים את הבורא, ולא מרגישים את הפעולות שלנו, ואת התוצאות מזה, אנחנו לא מרגישים.

תלמיד: אבל בסופו של דבר מבחינת המערכת אנחנו צריכים להרגיש כזאת תגובה מהבורא, שהוא כאילו מוכן לקבל את העבודה שלנו.

כן, אם זה היה כך, היה קל וטוב, היינו מרגישים מיד מה אנחנו עושים, ומה שהבורא מרגיש כתוצאה מהעבודה שלנו, אבל לא כך הוא. אם אתה עובר לדרגות שלנו, אז זה לא כך, אבל אנחנו מדברים ממלכות דאין סוף.

תלמיד: לגבי המצב הגבוה, הבורא הרי אמור להיות ללא חיסרון חס ושלום, איך ייתכן שהוא נותן לנו הרגשה שהוא צריך את העבודה שלנו, שהוא רוצה שאנחנו נקבל, שיש לו כאילו רצון משלו?

דווקא בגלל שהוא שלם, הוא נותן לנו הרגשה שהוא צריך את זה. כי אחרת זו הייתה פעולה והרגשה מהחיסרון שלו אבל היא דווקא מהשלמות שלו.

תלמיד: איך אפשר להבין את זה שזה לא מחיסרון אלא משלמות?

כשאנחנו מגיעים לזה אנחנו מבינים שזה כך, לא מיד האדם מגלה, אנחנו מדברים מלמטה וזה למעלה. אנחנו רק יכולים איכשהו לתאר לעצמינו מצבים כאלו אבל בכל זאת בתוך הרצון האגואיסטי שלנו. ממש בשלמות כשזה קורה, אין מקום לחסרונות.

תלמיד: בסדר. אולי אתה יכול גם לתת איזו מילה על המצב שלנו, איך אנחנו במצבנו שאנחנו לא מרגישים כמו שאמרת, את התוצאה של הפעולות שלנו, איך בכל זאת אנחנו יכולים לעבוד פה בקבלה, לקבל מהבורא משהו?

אנחנו צריכים לבנות בקבוצה צורה כזאת שזה ייתן לנו הגדרת הבורא וכלפיה לעבוד. רק כלפי הקבוצה, אין לך בעולם שלנו [אפשרות] לתאר משהו רוחני, אלא אנחנו צריכים לבנות את זה בינינו וכלפי הדמות הזאת לעבוד.

שאלה: בסוף הפסקה בעל הסולם כותב "מהבחי' הד' אמנם מהטבע הרוחני הוא, שאינו נחלק לחלקים", מה זה הטבע הרוחני ההוא שאינו נחלק לחלקים?

רוחני לא נחלק לחלקים כי הוא כולו שלם. ומה שאנחנו משייכים לו, הכול משלנו, זה מגדרי הגשמיים.

תלמיד: הוא מדבר על ההתחלה, לפני ההשתלשלות של ארבע בחינות, שם מדובר על הטבע הרוחני? פשוט לא ברור המושג הזה "טבע רוחני".

"טבע רוחני" זה נקרא השפעה, אז הוא מתאר לנו איך מפעולת ההשפעה של הבורא לאט לאט מתהווים המצבים שהם כולם נמצאים בהפכיות להשפעה. איך זה קורה? זה קורה מפני שבהשפעה של הבורא הוא משפיע על נקודת הרצון שברא אותה יש מאין, ואז כלפי אותה נקודת הרצון היא מתחילה יותר ויותר להרגיש את עצמה לעומת האור.

והאור פועל כלפי אותה נקודת הרצון וכביכול נכנע כלפיה כי רוצה להשפיע לה, רוצה לגדל אותה עד שכולם, גם האור וגם הרצון הזה, נעשים שווים בחשיבות. ואפילו הרצון נעשה יותר חשוב מהאור, כך שהוא הראשון, הוא הקובע. זה מה שהבורא רוצה בשלמותו, הוא רוצה שדווקא האור יקיים מה שהרצון קובע והרצון יקבע לאט לאט עד כמה הוא רוצה להיות כאור. ככה מחליפים את התפקידים, כמו שאנחנו רוצים שהילדים הקטנים יהיו יותר גדולים מאיתנו. מתוך אהבה, כך היא מחייבת אותנו.

שאלה: מתואר פה הרצון שיכול לשלוט בכל ד' הבחינות שלו, הוא כאילו מצליח לאבחן א', ב', ג', ד' בתוך הרצון, למה זה חשוב ההבחנות האלה שהרצון יכול להבחין בהן?

כי חשוב לנו איך הרצון מתפעל מהאור, מקבל מהאור תכונות וכוחות של האור וכך הולך ומתקדם עד שנעשה דומה לאור בכל הבחינות שלו. חוץ מזה שמקבל מהאור כוחות שאת זה אין לו, חוץ מהכוח שמקבל מהאור, כל הפעולות שלו הן כמו של האור.

שאלה: אמרת שהבורא רוצה שהרצון יהיה יותר חשוב מהאור, איך זה ייתכן?

איך אנחנו עושים את זה עם הילדים שלנו? אנחנו מוכנים שהם יהיו יותר גדולים מאיתנו, כך שמה שהם רוצים, הרצון שלהם קובע מה שאנחנו נעשה. הילד הוא בעל הבית.

תלמיד: ובמקרה שלנו?

במידה שאנחנו מפתחים את האהבה שלנו לבורא, האהבה מחייבת אותנו לעשות מה שהוא רוצה.

שאלה: יוצא שהבחינה האחרונה, המלכות היא משפיעה על כל שלוש הבחינות מלפניה, אז יש לה שליטה ושלוש הבחינות משרתות את המלכות, ככה זה יוצא?

כן.

תלמיד: אז איך זה יוצא שעדיין למלכות יש הגבלות גדולות?

במידה שהיא יכולה להידמות לאור אין עליה הגבלות ובמידה שהיא עדיין נמצאת תחת הרצון לקבל שלה, יש לה הגבלות. הכול תלוי בכמה שהיא יכולה להתאים את עצמה לאור.

אות כ"ח

אח"כ חזר והמשיך קו אור מג' הבחינות

הראשונות, ובחי"ד נשארה חלל פנוי.

"ואחר זה נמשך שוב אור א"ס ב"ה אל המקום שנתרוקן, אלא לא מילא את המקום בכל ד' בחינותיו, אלא רק על ג' בחי', כמו שהיה הרצון של נקודת הצמצום. ונמצא שהנקודה האמצעית שנצטמצמה, נשארה חלולה וריקנית, כי לא האיר האור אלא עד הבחי' הד', ולא עד בכלל, ונפסק שם אור א"ס. ויתבאר לקמן, ענין התכללות הבחי' זו מזו, הנוהגת בעולמות העליונים. ובזה תבין, שהד' הבחי' נכללות זו מזו, באופן, שגם בבחי' ד' עצמה, ישנן ג"כ כל ארבע הבחי'. ונמצא בזה, שגם בבחי' הד', הגיע האור א"ס ב"ה לג' בחי' ראשונות שבה, רק הבחי' האחרונה שבבחינה הד' שבה, היא בלבדה נשארה. ריקנית בלי אור, וזכור זאת."

זאת אומרת שהאור מתפשט ברצון לקבל בבחינה ד' ואין לו שום הגבלות אלא רק בבחינה ד' שבד'. בחינה ד' זה הרצון לקבל ממש וג' בחינות שבבחינה ד' זה רצונות אמיתיים אבל על התפשטות האור בבחינה א', ב' וג', ורק בחינה ד' שבד' זה הרצון לקבל על האור שמתפשט בתוך הרצון לקבל ועליו אז נעשה צמצום וכל הפעולות.

אנחנו צריכים להבין מכאן שלא יכול להיות שאנחנו נעשה פעולות על האור העליון בלי כל הבחינות הקודמות לבחינה ד'. א', ב', ג' ואחר כך א', ב', ג' שבבחינה ד', זה האור שבונה את כל היחסים, כל הרגשות, מייצב את כל הדברים בבחינה ד' ולכן אנחנו לא יכולים להפריד אלו מאלו.

אבל כשמרגישים את פעולת האור בבחינה ד' שבד' ומרגישים שהיא כולה על מנת להשפיע, טיב הפעולה בעל מנת להשפיע, מרגישים את זה מתוך זה שהאור עובר בג' בחינות הקודמות, א', ב', ג' שבבחינה ד', אז יוצא שבזה הכלי מרגיש במקום הרגיש ביותר שלו, איך שהאור פועל עליו, פועל רק בהשפעה בצורה הפוכה ממה שהוא, הכלי, רוצה לקבל אותו בצורת הקבלה.

ואז מתוך זה יוצא שהכלי והאור כאן נפגשים בתוך הבחינה ד'. והכלי, בחינה ד' מרגיש את עצמו הפוך מהאור. זאת אומרת שהאור כולו משפיע ורוצה רק להשפיע ולתת, והוא בעצמו רוצה רק לקבל אותו, כמו שבחינה ד' שבד' מרגישה את עצמה. ומתוך זה יש ביניהם כבר פעם ראשונה, בכל המצבים האלה שיצאו מהאור וכלי, נעשה מצב שהם מרגישים את עצמם הפוכים וקיימים יחד בבחינה ד' שבד'. ומכאן והלאה כבר מתחיל להיות התיקון.

שאלה: כעשירייה אנחנו שונים באותה מציאות, האם זה בגלל שאנחנו לא רואים ומבינים?

אנחנו לא מרגישים את זה עדיין. זה שאנחנו עכשיו לומדים, אנחנו רוצים להרגיש איפה כאן ג' בחינות ובחינה ד', איפה המקום שלי בבחינה ד' שאני מרגיש שאני מקבל ולא נותן, שמזה דווקא תהיה לי בושה ויחייב אותי שאני גם אשפיע משהו. אנחנו רוצים לגלות בנו את ההבחנות הללו. וצריכים לדבר על זה, לחזור על זה, לקרוא כמה פעמים עד שזה יתיישב במוח ובלב.

זה לא פשוט. אלה דברים שאומנם כאילו הם פשוטים, כלי ואור, רצון לקבל ורצון להשפיע, בורא, נברא. אורח, בעל הבית, אבל צריכים כמה פעמים להשתדל לקרוא כדי שזה בכל זאת יגרום לנו איזו הרגשה פנימית, מה זה בנו.

שאלה: אנחנו בעשירייה שואפים, משתוקקים לבורא, להידמות אליו ואז מגלים את החושך ואת ההפכיות. זה קורה אחרי הצמצום?

כן.

שאלה: למה חייבים את הצמצום בשביל להגיע למצב שלם?

למה חייבים את הצמצום? מפני שהוא נותן לכלי לעשות פעולה חופשית שלא תלוי באור שלוחץ עליו. הכלי רוצה לצאת משליטת האור ולקבוע את היחס שלו לבורא, לבעל הבית, בצורה עצמאית ולכן חייב להיות כאן צמצום. הוא לא יכול לסבול להרגיש את עצמו כמקבל, כי זה הפוך מהמעמד של הבורא שכולו להשפיע.

פרק ח'

אות כ"ט

החכמה נקראת אור והחסדים מים. הבינה

נק' מים עליונים, והמלכות מים תחתונים.

"ועכשיו נבאר מהות ד' הבחינות עילה ועלול, המוכרחות להתפעלות שלימות הצורה של הרצון לקבל. כנ"ל, בסוד המים הרו וילדו אפילה. כי הנה באצילות יש ב' בחי' אור. הבחי' הא' נק' אור, שה"ס חכמה. והבחי' הב' נק' מים, שה"ס חסדים. כי הבחי' הא' נמשכת מעילא לתתא בלי סיוע מצד התחתון, והבחי' הב' נמשכת בסיוע מהצד התחתון, ע"כ נק' מים, שכן טבע האור שיסודו למעלה, וכן טבע המים שיסודם למטה, והבן. וגם במים עצמם ישנן ב' בחי' דהיינו מים עליונים, שהם ע"י הבחי' הב' שבד' הבחי'. ויש מים תחתונים, שהם ע"י הבחי' הד', שבד' הבחינות."

אז הוא מתחיל להסביר שבהתפשטות האור לנאצל יש כאן ד' בחינות ושתי בחינות באות מלמעלה, הן נקראות "חכמה ובינה", הן באות מהכתר. כתר זה רק מקור, יותר מזה אנחנו לא יכולים לדבר עליו. אז מהמקור הזה יוצאות לנו חכמה ובינה, התכונות העליונות, וזעיר אנפין ומלכות אלה תכונות בנברא. לכן יש לנו כאן חלוקה כבר לארבע בחינות. שתיים שייכות לבורא ושתיים כביכול שייכות לנברא.

שאלה: האם הרגשת ההנאה מלקבל על מנת להשפיע ולהשפיע על מנת להשפיע זה אותו דבר, איך אנחנו יודעים שקיבלנו על מנת להשפיע?

אתה צריך לפני זה לעשות צמצום, להפסיק לקבל מהבורא. ואז כשאתה מקבל, אתה עושה את זה כבר באור חוזר שלך, כדי להשפיע. ואז באור חוזר שלך אתה בודק, כמה אתה יכול לקבל כדי להשפיע. זאת אומרת, שאתה לוקח את היכולת שלך לקבל וליהנות ואת רצון הבורא ואתה עושה חשבון, איך אתה יכול למלאות את הרצון שלו למלאות אותך. ואז באמת אתה צריך להיות כאן בקשר עם הבורא או נגיד עם בעל הבית כדי לקבל מבעל הבית מקסימום כמה שאתה יכול, אבל שכוונתך תהיה למלא אותו, את בעל הבית. ככה עושים חשבון.

שאלה: למה יש היררכיה שאוויר למעלה והמים למטה, מה זה אומר בשבילנו?

אנחנו נראה, גם מים, גם אוויר, כל המילים האלו אלה סוגים שונים של האור. נגיד אור חסדים זה "מים". "אוויר ריקני" זה אור ללא אור חכמה וכן הלאה. אנחנו נלמד את כל ההבחנות הללו, יש הרבה הבחנות. אין בעולם שלנו משהו שלא מגיע מרוחניות, אז תתאר לעצמך כמה ישנן הבחנות ברוחניות.

שאלה: אמרת לנו שאנחנו צריכים להרגיש את כל מה שאנחנו לומדים. אני מפעיל את השכל שלי עכשיו שעה וחצי, אפילו פעם אחת לא חשבתי למשוך את המאור מחזיר למוטב. איך אפשר להתקדם לקטע של ההרגשה בלימוד "תלמוד עשר הספירות"?

אין לי מה לייעץ לך חוץ ממה שרב"ש כותב. תמצא במאמרים שלו מה אתה צריך לעשות.

כאן מתחיל להיות ברור. מה שלא ברור היום יתברר מחר כי אנחנו מחר דווקא עוברים על "ביאור התפשטות אור א"ס בד' בחינות". אז אנחנו מחר יותר נבין מה שלמדנו היום. שיהיה לנו. אני מבין שמהקריאה ומהבירור שאנחנו כך עושים, ודאי שאי אפשר ללמוד ולהבין איפה אנחנו נמצאים. אבל בחכמת הקבלה לא מן הסתם כתוב "מתחילה למגמר". קודם אתה צריך לעבור על החומר עד הסוף, כמה שאתה מבין, כמה שאתה לא מבין, להכיר, לשמוע שיש משהו כזה, ואחר כך אתה חוזר על זה עוד פעם ועוד קצת יותר מבין פה ושם, ואחר כך עוד פעם.

ורק על ידי זה שאתה חוזר כמה פעמים, וכתוב "לא דומה מי שעובר מאה ושתיים פעמים או מאה ואחד פעם לעומת מאה פעם שמישהו עושה"¹, שגם בזה יש הבדל גדול. כי אנחנו כל הזמן מייצרים את הכלים שלנו הפנימיים. ולא שאנחנו לא יכולים לתפוס מה כתוב כאן בעניין השכל, אין לנו רגש לזה, אין לנו הבחנות פנימיות לזה. לכן כל פעם שאנחנו חוזרים, אנחנו בזה מעדכנים את עצמנו להבין יותר. זאת אומרת, הרצון שלנו מקבל פורמט ממה שאנחנו קוראים וכך על ידי זה אנחנו מתקדמים.

בסופו של דבר יהיה לנו הכול ברור מתוך זה שאנחנו נבצע את זה בעצמנו.

(סוף השיעור)

אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת (חגיגה ט)↩

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined
14 мая - 03 июня 2021
שיעור 1326 мая 2021 г.

14 мая - 03 июня 2021

שיעור 1326 мая 2021 г.