שיעור בוקר 26.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הגישה ללימוד חכמת הקבלה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא – הגישה ללימוד חכמת הקבלה, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 33.

אנחנו משתדלים להתאושש, להתעורר, מהיום, מהלילה, כל אחד לפי מה שעבר לפני השיעור ובהכנה לשיעור רוצים להגיע לחיבור בינינו. כי סך הכול האור העליון משפיע על החיבור שבינינו, לא על כל אחד אלא הוא משפיע לפחות לשניים, רצוי לעשירייה, ואז אנחנו מקבלים אותו, מרגישים אותו, משתנים על ידו, וכך אנחנו נכללים במלכות הכללית ומתקרבים לבורא, לכן כל ההכנה לשיעור היא עד כמה אנחנו יכולים להתקרב זה אל זה.

זה מה שלמדנו כשסיימנו אתמול את מאמר "מתן תורה" והיום נמשיך למאמר "הערבות", אז כאן בעל הסולם כותב ומסביר לנו את כול הדברים האלה בעיקר בכל ההכנות שלנו ללימוד, לכן נמשיך.

קריין: קטע 33.

"כשלומד צריך ליישב עצמו לפני מי הוא לומד, שלפעמים מתרחק עצמו בלימודו מהבורא ית', לכך צריך ליישב עצמו בכל עת ובכל שעה."

("צוואת ריב"ש והנהגות ישרות")

העיקר בזמן הלימוד ולפני הלימוד להיות עם עצמו ביישוב הדעת, לכוון את עצמו נכון כלפי הבורא, וכלפי הבורא אנחנו יכולים להיות רק במצב אחד, שרוצים לבטל את האגו שלנו, ולבדוק איפה אנחנו רואים אותו מפריד בינינו. לכן כל הבקשה, כל הפנייה שלנו לבורא במעשה, זה כדי שיחבר בינינו, יקרב אותנו כאיש אחד שנקרא "אדם".

ולזה אנחנו מצפים, שהבורא יחבר את הראשים שלנו, המחשבות שלנו, הלבבות שלנו כולנו, לאחד, ובזה האחד כמה שאנחנו מתחברים יותר ויותר למושג "אחד" אנחנו נרגיש את הבורא כשורה בנו, ותכונות שלנו הם יהיו תכונות כשלו, ואז נגיע להידמות לו לדרגת אדם, הדומה לבורא.

קריין: קטע 34.

"הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר, ולמחותו כליל. ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא: או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין".

או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד."

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ח)

אנחנו צריכים כל הזמן להיות בדאגה על מטרת הלימוד, עד כמה אנחנו צריכים את הכוח העליון שיברר לנו מידת ההתרחקות בינינו, ומבינינו לבורא. עד כמה אנחנו צריכים להגיע להיות כאיש אחד בלב אחד, עד כמה הכוח הזה של הרע מגיע מהבורא עצמו כדי שאנחנו נאתר אותו ונברר את הקשר בינינו, ושוב נתקרב לבורא בבקשה שלנו שישלוט בנו, ויחבר אותנו ללב אחד, ושרק את זה אנחנו צריכים, גם בכמות וגם באיכות.

זה כמו שהוא אומר לנו שאנחנו צריכים להיות מחוברים כאיש אחד, והאיש האחד הזה, נכללים בו כולם והוא נקרא "אדם". ואנחנו לא אדם ולא בני אדם, אנחנו רק חלקים קטנים וכשנתעלה מעל עצמנו אם נרצה להתחבר, נהיה חלקי אדם.

ולכן מה שאנחנו מבקשים זה את כוח החיבור שמגיע מהבורא ועושה מאיתנו מערכת אחת, ובזה כל היגיעה שלנו, זאת אומרת להתחבר בלב אחד, במוח אחד, ברצון אחד, שהכול יהיה מכוון למצב שאנחנו פועלים כחלקים בגוף אחד. ובתמיכה הדדית הזאת אנחנו נמשוך את המאור המחזיר למוטב, הוא יטפל בנו ויבנה מאיתנו, יחבר מאיתנו, מערכת אחת שתקרא "אדם". באותה המערכת נגלה את הבורא, ובמידת הביטול שלנו כלפי הכוח העליון האחד, שאנחנו נהיה כאחד כמוהו, מלכות שממש מגיע לה להיות בקשר עם הכתר, אחד כנגד אחד, נשיג אותו, נרגיש אותו, ונתקיים כמוהו.

שאלה: אבל הרי מציון תצא תורה, כלומר חשוב לא רק להחזיק כל הזמן בבורא, זה גם טוב כשאתה מתנתק ומיד חוזר. מה שחשוב זה התדר הזה, ולאו דווקא זמן הדבקות בו, אלא כוח החזרה.

אנחנו צריכים לדאוג רק לחיבור, ואז במידה שאנחנו דואגים לחיבור בינינו, נרגיש עד כמה אנחנו נמצאים בפירוד, אבל לא שאנחנו צריכים לדאוג לפירוד, "מתי אנחנו נברר עד כמה אנחנו רחוקים", אנחנו לא יכולים לברר את הדברים האלה, ובכלל זה לא באותו הכיוון של התיקון שלנו, רק החיבור בינינו, ואז בדרך נגלה את הפירוד. ועוד יהיה בינינו פירוד, אנחנו עוד לא מבינים עד כמה ובמה אנחנו נפרדים, מנוגדים, זה רק בתנאי שאנחנו נמשכים לאיחוד. באף מקום לא כתוב שאני צריך לברר את הפירוד, הוא מתגלה במידה שאנחנו משתוקקים לאיחוד.

שאלה: איך אני יכול לזהות מה חסר במאמץ, האם זה איכות המאמץ, איך אני עושה את זה?

אני פשוט משתוקק להיות מחובר עם החברים במצבים שונים שאנחנו נמצאים. העיקר שהכיוון, הנטייה שלנו יהיו לאחד, לבורא, לכוח שמנהל אותנו. הוא מנהל כל אחד במידה שלו ובאופן אחר בהתאם לשורש הנשמה של כל אחד. אבל אנחנו רוצים להתכלל בו. ואז, כמו שכתוב "כי בו ישמח לבנו". שאנחנו נגיע למצב שכולנו נכללים בשורש אחד כי הוא השורש לכולנו וכך זה יקרה. אנחנו לא צריכים לדאוג איך זה יקרה. את זה אנחנו לא יודעים. זה מתגלה בדרך, במידה שאנחנו משתוקקים לבורא שהוא השורש שמייחד אותנו, במידה הזאת אנחנו נרגיש כמה אנחנו ועוד עוד נכללים זה בזה ומתעלים למעלה מכוח האגו שלנו שמבדיל בינינו.

תלמיד: יש תחושה שהבורא כל הזמן רק מראה לנו כמה אנחנו מפורדים, מרוחקים, עד כמה אנחנו לא מרגישים זה את זה. רק פירוד. רק את החלק האחד הזה הוא מראה.

כנראה שהוא לא יכול להראות שום דבר אחר כי אין לנו, אין לנו עדיין בינינו שום חיבור אמיתי שבו אנחנו נכללים יחד. ולכן זה מה שנראה. צריכים להמשיך. הנקודה הראשונה שבה אנחנו כולנו מתחברים יחד היא האחיזה הראשונה שלנו ברוחניות.

שאלה: כדי להתחבר בלב אחד, איך אנחנו יכולים להתאסף סביב השורש המשותף הזה, הרי צריכים קודם כל להשיג אותו, לא?

לא. אתה לא יכול להשיג את השורש אם אתה לא מחובר עם אחרים כי אין לך כלי להשגת השורש. אתה צריך קודם להתחבר עם האחרים, ולשם כך פועל האור המקיף שהוא לא מגיע אליך ממש בצורה ישירה, אלא משפיע מרחוק.

שאלה: אמרת שאנחנו מתאחדים עם המלכות הכללית שמגלה לאחר מכן את הבורא. מה זה אומר שאנחנו מתאחדים עם מלכות?

שאת כל הרצונות והמחשבות שלנו אנחנו רוצים לחבר ולכוון לבורא, להשגת הכתר.

שאלה: מה ההבדל בין השתוקקות ליגיעה, למאמץ?

ביגיעה אתה כבר מוסיף להשתוקקות את המאמצים מיוחדים המכוונים שלך. אז ההשתוקקות הופכת ליגיעה, לעבודה, לפעולות, ועל ידי זה אתה כבר מזמין תגובה מהבורא מהכוח עליון, לפי העביות שלך. לפי העוצמה שלך, אתה מזמין ממנו תגובה.

שאלה: אמרת שאנחנו שייכים ומחוברים למערכת האדם, במה היא שונה מהבורא?

יש פניה מהנברא לבורא, ויש פניה מהבורא לנברא. קודם צריכה להיות בקשה מאיתנו, שאנחנו רוצים להשתפר, להיתקן, להתקרב לבורא. על זה מדובר. ואז לבקשה הנכונה הזאת, אפילו הקטנטנה ביותר, הבורא יענה.

תלמיד: אז העשירייה צריכה לפנות דרך המערכת הזו לבורא או שזה חופף? ברגע שמכוונים את שתי הפונקציות ביחד.

איזה פונקציות?

תלמיד: את המערכת של האדם הראשון שאליה מתחברים או להשגת הבורא.

אני לא מבין את הבלבול שלך, אדם הראשון, מערכת. אל תדבר על דברים גבוהים שאין לנו אחיזה בהם.

אפילו אם שני אנשים מתחברים, ומוכנים לוותר על האגו שביניהם, ופונים מתוך החיבור ביניהם, האנשים האלו כבר הופכים להיות בזה כאחד, כי יש משהו שמחבר ביניהם על פני האגו המבדיל ביניהם.

אם הם פונים מתוך החיבור ביניהם, מעל האגו שביניהם לבורא, הבורא כבר עונה להם. יכול להיות שהוא עונה להם במשהו קטן, במידה קטנה, אבל הוא כבר מושך אותם אליו. כך הם מתקדמים, ומתקרבים לבורא עוד ועוד.

שאלה: בסוף סעיף ל"ד בעל הסולם מתאר מצב שבו התלמידים שכחו מהכוונה הנכונה, כלומר שהאור מביא אמונה. איך אנחנו יכולים לתמוך זה בזה במהלך השיעור כדי להגן על כל חבר שלא יעזוב את הכוונה הנכונה?

אנחנו לא יכולים לא לעזוב זה את זה. אנחנו לא יכולים בלי להתרחק זה מזה, כי כל פעם, בכל רגע מתגלים בנו רצונות חדשים. אפילו אם לפני רגע עשיתי איזו פעולה מוצלחת של חיבור והצלחתי להתחבר עם החברים, מיד אחר כך מגיע ומתעורר בי רצון חדש ובמידה הזאת אני מרגיש את עצמי מנותק מהחברים.

בתחילת הניתוק אני אפילו לא מרגיש שאני מנותק, כי אני חי בתוך הרצון החדש. אני עוד לא משווה בין הרצון החדש לרצון הישן, ועד כמה הייתי מחובר, וכמה עכשיו אני לא מחובר. אני עוד לא מודע לזה.

אבל זה מה שקורה. זאת אומרת, בכל רגע ורגע אנחנו צריכים לדאוג לחיבור ולכוון אותו לבורא, כי האור העליון פועל בצורה קבועה, זה נקרא שהוא נמצא במנוחה מוחלטת, וכל פעם הוא משנה בנו את הרצונות.

לכן כל פעם בהתאם לזה אנחנו צריכים להיות בכוונה לחבר בינינו יותר ויותר בכל מיני תנאים חדשים. אפילו כשלא מרגישים את השינוי בתנאים, כי אנחנו עדיין לא עד כדי כך עדינים, רגישים לשינויי המצבים. אבל בכל זאת צריך להשתדל כל הזמן להיות בכיוון של חיבור על פני כל המצבים, הישנים, והחדשים. לא חשוב איזה.

זאת אומרת, המחשבה על החיבור חייבת להיות קבועה, וצריך כל הזמן להעלות את הרגישות לחיבור. בהתאם, אנחנו נגיע למצב שנתחיל להרגיש את היחס שלנו, ואת היחס שלנו לבורא.

שיש כאן אותנו כקבוצה, ובמידה שאנחנו יכולים להיות כקבוצה, זאת אומרת בחיבור במשהו כאחד, אז את אותו הבחן אחד שיוצא מתוך הקבוצה אנחנו יכולים לחבר, ולהרגיש שהוא מחובר עם בורא אחד. למצב הזה אנחנו צריכים כל הזמן להשתוקק.

שאנחנו במשהו כאחד, מחוברים עם בורא אחד, ואת נקודת החיבור הזו כל הזמן להגדיל ולהגדיל, להרגיש, לדאוג לה, כל הזמן. כי זה הבייבי הרוחני שלנו, זו תחילת הפרצוף הרוחני שאנחנו בונים.

שכל אחד ישתדל לייצר, ולייצב את המושג הזה, שהעשירייה כאחד ומשתוקקת לגלות את הבורא. ואז כשאנחנו מגיעים למגע עימו, מרגע זה והלאה אנחנו נכנסים לסולם המדרגות. ככל שאנו יותר יכולים להיות קושרים אליו, ולגלות שהוא קשור אלינו.

בעולם שלנו כשהתינוק גדל הוא בצורה טבעית מגלה שיש עליון, שיש לו אימא שמטפלת בו, ושהוא משתוקק אליה ברצון לקבל האגואיסטי הקטן שלו, והיא כל הזמן מוכנה לענות לרצון שלו, וכל החיים שלה מכוונים בשבילו. ככה זה מתפתח בגשמיות, כי יש ביניהם רצון לקבל משותף.

מה שאינו כן ברוחניות, שם אנחנו צריכים לפתח קשר עם הבורא ברצון להשפיע. מצידו זה דבר טבעי, ומצדנו צריך לפתח רצון להשפיע שאנחנו מייצבים, מייצרים, ומכוונים מאתנו אליו. במידה שאנחנו מוכנים להתחבר בינינו מעל לאגו שלנו, בזה אנחנו מייצבים את הרצון להשפיע לבורא.

זה נקרא מאהבת הבריות, מאהבת החברים, לאהבת הבורא. כך אנחנו מתחילים להגיע אליו, להתקרב אליו. אין דרך אחרת. סך הכול התנאים הם תנאים מאוד פשוטים, לא מורכבים ויחסית מגולים. אנחנו יכולים להבין אותם, אנחנו יכולים לממש אותם. רק השאלה היא האם תהיה הסכמה בקבוצה, בעשירייה שאנחנו עושים את זה, ושבאמת נשתדל להזכיר זה לזה שזו העבודה שלנו.

שאלה: איך נוכל לא לחשוב על עצמנו ולחשוב על העשירייה בכל מה שאנחנו עושים גם בחיים הפרטיים שלנו?

אין לנו ברירה, אם אני רוצה לכוון את עצמי לבורא, אני חייב להיכנס לחיבור עם מישהו, אחד, חמשה או עשרה, לא חשוב כמה, העיקר שבזה אני רוצה להתעלות מעל הרצון לקבל לעצמי, ולכוון את עצמי כלפי הזולת, ואת הזולת הזה לכוון לבורא.

כי הבורא הוא הזולת בסופו של דבר, כדי שאנחנו נדע איך לכוון את עצמנו אליו הוא חילק את הרצון האחד שנקרא "נשמת אדם הראשון" להרבה חלקים. לכן אם אנחנו משתדלים להתחבר בינינו למעלה מהכוח שדוחף אותנו זה מזה, כך אנו מכוונים את עצמנו לבורא. אנחנו צריכים פשוט להיות עקביים, אין דרך אחרת.

רק תבינו, הדבר פשוט מאוד, בעצם לפי הרעיון זה דבר פשוט. אתה רוצה להגיע למצב של להשפיע, של המשפיע? אז הדרך שאתה יכול להיות דומה לו היא שאתה מתעלה מעל האגו שלך, מה שנקרא "צמצום", ואחר כך למעלה מהאגו שלך אתה מתחבר עם האחרים. על ידי זה שאתה רוצה להתחבר, אבל לא יכול, אתה מפעיל בקשה, תפילה, ומקבל מלמעלה כוח שיחבר ביניכם, ובזה אתה משיג רצון להשפיע.

אתה מבין שאתה לא רוצה, שאתה לא יכול להתחבר עם השני, אבל בזה שאתה בכל זאת מבקש מהבורא שיעשה לך את זה, על ידי הבקשה אתה מקבל מלמעלה כוחות. אלו כוחות שאין בעולם שלנו, והם מגיעים רק מהבורא. למה? כי סך הכול מה שקורה זה כוח השפעה, זה כוח מהטבע השני שנמצא למעלה מכל העולם שלנו. בעולם שלנו אין כוח השפעה, אפילו כשנותנים זה לזה, זה הכול ברצון לקבל. אז אנחנו מקבלים מלמעלה כוח השפעה, ועימו מתחילים לעבוד.

שאלה: איך אנחנו יודעים אם אנחנו מתייגעים מספיק כעשירייה?

אין דבר כזה מספיק. אם אנחנו מצליחים להגיע לגילוי הבורא בנו, בתוך החיבור בינינו, אז זה מספיק. אם לא – אז זה לא מספיק. זה הכול.

יש כאלה שמצליחים יותר, יש שמצליחים פחות, יש כאלה שכמעט מצליחים, ויש הרבה שעוד לא מצליחים בגלל שהם שוכחים בזמן הלימוד בשביל מה לומדים, ואנחנו לומדים בעיקר כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב. ולכן אין לי על מה עוד לחשוב בזמן שאני לומד, ולא חשוב מה אני לומד בחכמת הקבלה, כולם שם מדברים על כוח הבורא שמשפיע לנבראים.

אני רוצה להיות בין אותם הנבראים שעליהם משפיע הבורא, אז אני צריך בשביל זה להתחבר עם האחרים. ובמידת ובמקום של החיבור ביני לאחרים, שם משפיע הכוח העליון. אם אני מייצב מקום כזה, ורוצה שהוא ישפיע, אני מגיש לו את זה. זה אני וזה החבר, ואני והחבר רוצים להיות יחד, ואז בתפר שבינינו, שם הבורא משפיע ומחבר בינינו. ובמידה שהתחברנו, אנחנו מתחילים כבר להרגיש את אותו כוח השפעה הדדי - מה שנמצא לפנינו, ומעלינו.

קריין: קטע 35.

"אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך. 

וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב." 

(בעל הסולם. "שמעתי". ס"ח. "קשר האדם אל הספירות")

שאלה: האם אנחנו בכלל צריכים לדעת שאנחנו עושים נחת רוח לבורא, או שזה תמיד כנגד הדעת?

אנחנו גורמים תענוג לבורא במידה שאנחנו מתחברים בינינו, ומתוך החיבור, כשאנחנו נמשכים לחיבור עימו. ודאי שלעשות נחת רוח לבורא זו צריכה להיות הכוונה העיקרית שלנו. כמו שהוא עיצב את הכול וברא את הכול כדי להיטיב לנבראיו, שזאת המחשבה שלו בבריאה, לברוא את הנבראים כדי להביא אותם לדרגה שלו, מהצורה ההפוכה ממש שהנברא נמצא בתחילתו ולהעלות אותו לדרגת הבורא - ממינוס אין סוף, לפלוס אין סוף. כך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו שכל העבודה שלנו היא כדי להגיע למצב שאנחנו משפיעים לבורא, כמו שהוא רצה להשפיע לנו.

שאלה: בעבר נראה היה שיש מעליי בר סמכא שאני צריך לפעול כלפיו כדי למצוא חן בעיניו באמצעות העבודה שלנו. ואילו כעת נראה שלהשפיע לבורא נחת רוח זה דווקא לחזק את הקשרים בינינו, כשאנחנו משתוקקים כל הזמן להיות בקשר ולעזור זה לזה בכך. האם זה נכון?

זה שני הדברים. המטרה היא להגיע להזדהות עם הבורא, לדרגה שלו, ואני יכול לעשות את זה אך ורק כשאהיה כמוהו וכדי להיות כמוהו, אני צריך להיות המשפיע בכל הכוחות שלי. אז אני צריך לגלות את הכוחות שלי, וכשאני מגלה אותם, אני מרגיש אותם הפוכים מהבורא, אלה "כוחות האגו", ואני צריך לשנות אותם מעל מנת לקבל לעצמי, לעל מנת להשפיע לזולת.

ולכן הבורא ברא לא רק אדם אחד, אלא כביכול שבר אותו להרבה בני אדם, ואנחנו יכולים בהתקשרות בינינו לתקן את עצמנו, להפוך את עצמנו כל אחד בעצמו, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע כל אחד לאחרים - ובזה אנחנו מגיעים למצב שכולנו מדמים את עצמנו לבורא.

עכשיו יש עניין, איך אנחנו יכולים לעבוד עם הבורא כשלא מבינים, לא מרגישים, ולא מודעים מי זה, מה זה. לכן יש לנו עבודה בתוך הכלי וככל שאנחנו דוחים ומתרחקים זה מזה, או מתקרבים עד לחיבור בינינו – אז בנטייה הזו להתרחק או להתקרב, אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו איפה אנחנו נמצאים, באיזה כיוון, ובהתאם לזה לאתר את עצמנו כלפי הבורא. כלומר, "מאהבת הבריות לאהבת ה'", לאהבת הבורא, ובזה אנחנו צריכים לסדר את עצמנו.

שאלה: כתוב, שכאשר הוא ישנה את ליבו, אז הכלי יהיה ראוי להתמלא באור העליון. וגם למדנו ב"מתן תורה", שמה שדומה לשורש ברצון שלי, הוא מעורר בי דחייה בשלב מסוים. כלומר, אנחנו מתחילים מכך שעל הרקע השחור יש נקודה אחת לבנה קטנה, הרצון שלי להשפיע, ובמצב הזה מה שדומה לשורש מעורר בנו דחייה. וכשהנקודה הקטנה הלבנה הזאת גדלה והופכת לשולטת, אז מה שיש מהנקודה הלבנה הזו ודומה לשורש מתוכה, הוא מעורר בי תחושה של נעימות. האם כך צריך להסתכל על זה מצד תיקון הכלי?

אני לא יכול להגיד לך מה לעשות, בינתיים תסתכל כמו שאתה מסתכל וצריך לעשות כל מיני פעולות שמזדמנות לך, ואז תראה מה שקורה. אי אפשר לענות בינתיים על מה שאתה מתאר, אלה דברים בדרך, שכל אחד מתאר אותם בצורה אחרת.

שאלה: מה ההבדל בין הלב לבין הרצון שלנו?

לב ורצון זה אותו הדבר.

(סוף השיעור)