שיעור בוקר 02.09.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

לטהר את הלב – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: במסגרת ההכנה לכנס העולמי "פותחים את הלב" שייערך ב-30 לספטמבר, נקרא קטעים נבחרים מן המקורות בנושא "לטהר את הלב", קטע מס' 8. כותב הרב"ש.

"דרך האמת נקראת "לשמה", היינו שעושה הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח לה'. ואז באה לו התנגדות הגוף, שטוען, שהוא מבין, שכל עבודתו היא למלאות לכלי הגוף, שהיא בחינת אהבה עצמית. ואז מתחיל האדם להבין, שאין בידו ללכת נגד הגוף. ואז הוא נצרך לעזרת ה'. וזה נקרא, שכבר יש לו כלי, היינו רצון וצורך שהבורא ימלא אותו. ואז מתקיים בו מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

(הרב"ש. מאמר 26 "הראני את כבודך" 1985)

שאלה: איך להשתדל כל פעם לכוון לשמה?

על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, זה נקרא "לשמה".

תלמיד: יש תופעה בגילוי הכרת הרע, שברור לאדם שכל מה שהוא עושה זה בעל מנת לקבל.

כן.

תלמיד: אז בשלב מסוים יכול להיות, שהוא מסכים עם זה שהוא בעל מנת לקבל. איך הוא אמור להתנגד לזה, לא לקבל את זה ולא להסכים לזה.

השאלה האם זה נכון. אם אנחנו כולנו מרצון לקבל, אז למה אני צריך להסתיר את הרצון לקבל, להתנגד ולהתרחק ממנו.

תלמיד: בדיוק. אז איך אני אגיע ללשמה, אם אני מסכים עם הרצון לקבל?

אז אני צריך לקבל כוח הפוך מהרצון לקבל, כדי שאני ארגיש שיש לי שני כוחות?

תלמיד: איך אקבל את הכוח ההפוך מהרצון לקבל, אם אני לא ארצה לצאת מהרצון לקבל?

אז אומרים לנו שזה על ידי החברה ועל ידי לימוד.

תלמיד: איך לייצר בחברה אוירה כזאת, שלא מסכימים עם הרצון לקבל, כשכולנו מרצון לקבל ואין מה לעשות.

אם אנחנו מתקשרים בינינו וכל אחד רוצה לטובת הזולת, אז יוצא שאנחנו כן רוצים לצאת מעצמנו, להתרחק מעצמנו.

תלמיד: ואיך כל פעם לתבוע את הכוונה הזאת הנכונה?

אני חושב שזאת לא בעיה. כשאנחנו קוראים טקסטים שומעים ומדברים בינינו, אז אנחנו רוצים להזדהות עם הרצון להשפיע.

תלמיד: ולא להסכים עם הרצון לקבל?

לא להסכים עם הרצון לקבל, עד כדי כך שאנחנו רוצים לצמצם אותו לגמרי, כאילו הוא לא נמצא בנו, ולשייך את עצמנו לרצון להשפיע בלבד.

שאלה: הוא כותב שהצורך לעזרת ה', הוא הכלי.

כן.

שאלה: במה זה תלוי, בצורך? ומה המעבר בין הצורך לעזרת ה' שמיד יש כלי?

הצורך לעזרת ה', זה עד כמה אני רוצה להפטר, להתרחק, להתנתק מהרצון לקבל שבי.

שאלה: איך זה כלי, כשאני מנתק מהרצון לקבל שלי?

ככל שאני משתדל להוציא אותו מעצמי, לא לעבוד עימו, לבקש שהבורא ייקח אותו ממני, כי הוא ברא את היצר הרע בכל אחד, אז אנחנו מבקשים ממנו "קח אותו".

תלמיד: בכל זאת, איך זה כלי? כלי זה כבר בעל מנת להשפיע.

לא, מה פתאום איזה כלי ואיזה על מנת להשפיע ואיפה הרצון לקבל הוא כלי, לא.

תלמיד: אז הכלי זה רק הצורך לעזרה מלמעלה?

אני לא יודע גם את זה, בינתיים לא שואלים. למה לי לקפוץ על מושג שעדיין לא קיים בי.

תלמיד: בצורך לעזרה מלמעלה, הרצון לקבל הרע שבו מבוטל לגמרי?

כן.

שאלה: במה אנחנו עושים נחת רוח לבורא?

בזה שרוצים להידמות לו.

שאלה: הוא אומר כאן, שאחרי שהאדם ניסה להשפיע נחת רוח והוא רואה שהוא לא יכול, אז נוצר בו כלי שהבורא יכול עכשיו למלא אותו. אז השאלה היא, מה המילוי של הכלי הזה, במה ממלא אותו הבורא?

מה רוצה האדם?

תלמיד: הוא רוצה שתהיה לו כוונה על מנת להשפיע.

אז כנראה שהבורא צריך לתת לו את זה.

תלמיד: אם כך, אנחנו תמיד רגילים לומר, שהכלי מתמלא בתענוג. אז התענוג הוא בכוונה על מנת להשפיע?

כן, אם הוא רוצה את זה ומקבל את המילוי הזה, אז הכוונה על מנת להשפיע שורה בו.

תלמיד: כשאנחנו מדברים על תענוגים, אנחנו מדברים על תענוגים שהם נמצאים בכוונה?

כן.

שאלה: הרבה חברים יבואו לכנס בסוכות, הרבה חברים אחרים יבואו למוסקבה. איזה הכנה אנחנו צריכים לעשות, האם אנחנו צריכים איזשהו קשר נוסף לבנות לקראת הכנס שכולם יהיו בלב אחד פתוח?

זה ברור שכולם חייבים להשתוקק שכולם יהיו בלב אחד, להתקרב לזה. איך עושים את זה, אתם צריכים ללמוד, אתם צריכים לדבר על זה, מי שנוסע לכאן או לשם וחוזר הביתה ומגיע למוסקבה אני לא יודע. אבל בכל מקרה אנחנו חייבים להחזיק קשר בינינו ולהיות כמה שאפשר "כאיש אחד בלב אחד" וכך להתקדם בעבודה שלנו.

שאלה: מה זה המצב שאדם מרגיש שהוא לא יכול ללכת נגד הגוף?

מצב של שפלות.

שאלה: יש לנו חברה שאומרת שהיא משתתפת בעשירייה רק בשבילנו ולא עבור עצמה, אז איך הבורא יכול לעזור לה, כי הרי כתוב "הבא לטהר מסייעין אותו", אז אם היא לא באה לטהר את עצמה אלא רק בשבילנו, האם זו גישה נכונה?

כן. העיקר להתקדם להשפעה.

קריין: קטע מס' 10. כותב רב"ש.

"רק בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאומר "שָׁוְא תשועת אדם", כלומר שאין האדם מסוגל לעזור לעצמו, ולעשות בחירה לבחור בהטוב. היינו, שהאדם רואה, שדבר זה קשה מכל הצדדים, אז באה לו העזרה מלמעלה, שאז יקוים "הבא לטהר מסייעין אותו", שהפירוש הוא, בזמן שהאדם בא לטהר, ומתחיל ללכת על דרך להגיע להשפיע ולבער מקרבו את הרע, ורואה שאין זה בידו, אז נגמר הכלי מצד האדם, היינו החסרון, שהוא נעשה נצרך לה', שהוא יעזור לו לצאת משליטת הרע."

(הרב"ש. מאמר 30 "מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה" 1989)

ואז הוא מתפרץ בבכי, בבקשה, בתפילה, בצעקה ומקבל עזרה.

שאלה: מטעם צוות סעודות רצינו לשאול אותך כמה שאלות.

בבקשה.

תלמיד: בימי שבת מורגש שנבנתה אופי של סעודה מאוד מאוד פנימית אחרי שיעור, אנחנו יוצאים מפה משיעור מאוד רגשי, מאוד טעונים והיינו רוצים לדעת איך נכון לעבוד בסעודה עם המטען שאנחנו יוצאים מהשיעור?

מה שאתם מרגישים, כך תכוונו את הסעודה. יש על זה גם הרבה חומר לקרוא. אין לי מה להוסיף כל כך.

תלמיד: מה החשיבות בעצם של סעודה כזאת אחרי שיעור?

שוב נתחיל לדבר במילים הרגילות שלנו? אנחנו צריכים להשתדל להתקרב זה אל זה ולהתחבר זה עם זה ולהיות כאיש אחד בלב אחד ושהסעודה הזאת תקדם אותנו, תחבר אותנו, מילים רגילות. אבל כבר אנחנו נמצאים בתוך המילים האלו ולמעלה מהן צריכים לעלות ברגש.

תלמיד: לגבי סעודות שהיו נהוגות אצל המורה שלך ואיך זה הרגיש בזמנו לשבת, תלמידים ביחד עם המורה בסעודה?

אני לא יכול אפילו להגיד על זה כי תלוי בכל אחד ואחד עד כמה הוא משתוקק לאותו החיבור שמתגלה בסעודה, לאותה הסעודה, לחברים.

תלמיד: מה הרב"ש, או אפילו מה מורה מעביר לתלמידים בזמן הסעודה, בין אם זה בדיבור ובין אם זה לא בדיבור, מה קורה שם, מה עובר?

הוא לא כל כך היה מדבר בסעודה, לפעמים היו ממש נאומים ארוכים אבל בדרך כלל לא כל כך. באמת אין לי מה להגיד, ככל שאדם יותר ויותר מתקרב לרוחניות הוא רואה שהפה שלו יותר ויותר נסתם ואין לו כל כך מה לספר, כי הכול מגיע בצורה שקטה כזאת מלמעלה, אבל נצליח.

שאלה: זה נכון שאתה אומר ש"עוד פעם, מה, נגיד אותן מילים", אבל אנחנו רואים במשך השנים שאנחנו מכניסים הרגשה אחרת למילים האלה, לפעמים זה עולה ולפעמים זה יורד. במה תלויים הדריכות הזאת, המתח, החשיבות, הגדלות כלפי הסעודה?

זה תלוי בעומק הרגשת המילים, האותיות, עד כמה הן מאירות, עד כמה הן מעלות את האדם. לכן מקובלים בדרך כלל לא כל כך מדברים, כי בזה כל אחד מתחבר מתוך ליבו לאווירה הכללית וכך הם מתקדמים.

שאלה: כמה חברים שמנו לב לאחרונה שבמשך כמה סעודות הרב לא משתתף איתנו ואני רוצה לשאול האם זה תלוי בנו או שזה קשור למשהו שאנחנו עושים בסעודה, יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי שתירצה או תוכל להשתתף איתנו בסעודות?

זה תלוי בחשיבות הסעודות ועד כמה שאלו שנמצאים בהן משתתפים בהן בצורה נכונה.

תלמיד: אז אתה לא משתתף איתנו כי אתה לא מרגיש שזה קורה?

אולי היו פעמיים או שלוש שלא יכולתי להשתתף עקב הבריאות, אבל בדרך כלל מפני שאין כל כך רגישות, חשיבות בסעודה.

שאלה: אז מה אנחנו צריכים לעשות?

אתם לא צריכים לעשות כלום, אתם יכולים לעשות סעודה גם בלעדי וגם טוב שאני לא נמצא בכלל כי זה מעורר אתכם להתארגן ולעשות סעודה לבד ובצורה כזאת לקבוע מה זה סעודה ביניכם.

תלמיד: כן אבל איזו חשיבות אנחנו צריכים עכשיו להוסיף, חשיבות הסעודה?

שהיא מקרבת, מאחדת, שהיא מגיעה לכל אחד ואחד, שאתם מרגישים בזמן הסעודה עד כמה אתם צריכים להיות יחד, כאיש אחד בלב אחד, שהסעודה באמת מחברת.

שאלה: מה זאת אומרת שאין רגישות או אין חשיבות בסעודה?

סעודה לפי הבנת המקובלים זה דבר הכי גדול בחיבור, שאנחנו כביכול יושבים יחד, מתחברים יחד ומקבלים מהבורא את המילוי. זאת אומרת אין בעצם מצב יותר גבוה, כי אתה נמצא עם כל החברים ועם הבורא והבורא כביכול מביא לכם את המילוי. מה יכול להיות יותר גבוה? ולכן כדאי לנו לחשוב על זה ולא לזלזל.

תלמיד: אז יכול להיות שאנחנו לא מתכוננים נכון לסעודה?

כן, לא חושבים נכון.

תלמיד: אפילו שזה אחרי שיעור של שלוש שעות או יותר, זה לא מספיק?

זה לא חשוב, לא.

(סוף השיעור)

.