שיעור בוקר 22.06.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 155,

מאמר: "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אותיות ח' – ט'

אות ח'

"וענין הסגולה שבתורה ומצוות להביא את הנשמה לדבקה בו ית', הוא רק בבחינת העסק בהם שלא לקבל שום פרס רק בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו בלבד, כי אז לאט לאט הולכת הנשמה וקונית השואת הצורה ליוצרה, כמ"ש לפנינו במאמר ר' חנניא בן עקשיא בהתחלת הספר, עש"ה. כי יש בזה ה' מדרגות כוללות נפש רוח נשמה חיה יחידה המקובלים מה' העולמות הנקראים א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכן יש ה' מדרגות נרנח"י פרטיות המקובלים מפרטיות ה' פרצופין שיש בכל עולם מה' העולמות, וכן יש נרנח"י דפרטי פרטיות המקובלים מהעשר ספירות שבכל פרצוף, כמ"ש בפנים הספר. שע"י תורה ומצוות להשפיע נ"ר ליוצרו זוכים ומשיגים לאט לאט לכלים מבחי' הרצון להשפיע הבאים בהמדרגות האלו מדרגה אחר מדרגה עד שבאים בהשוואת הצורה לגמרי אליו ית', ואז מקויימת בהם מחשבת הבריאה לקבל כל העונג והרוך והטוב שחשב ית' בעדם, ועוד נוסף להם ריוח הכי גדול, כי זוכים גם לדבקות אמיתי, מכח שהשיגו הרצון להשפיע כיוצרם."

סדנה

בעל הסולם מדגיש כאן שיש לנו שני דברים שאנחנו מקבלים בהשגת המטרה, התענוג הגדול ודבקות אמיתית. מה ההבדל בין זה לזה? האם השגת התענוג זה לא השגת התענוג מהדבקות? או שיש תענוג לחוד ותענוג מהדבקות לחוד.

*

אני שאלתי לגבי מה שקראנו בסוף אות ח'. "עד שבאים בהשוואת הצורה לגמרי אליו ית', ואז מקויימת בהם מחשבת הבריאה לקבל כל העונג והרוך והטוב שחשב ית' בעדם, ועוד" זאת אומרת חוץ מתענוג, "ועוד נוסף להם ריוח הכי גדול," כנראה שיותר גדול מהתענוג, "כי זוכים גם לדבקות אמיתי, מכח שהשיגו הרצון להשפיע כיוצרם." זאת אומרת, יש להם רצון לקבל שבו הם מקבלים מילוי, ויש להם רצון להשפיע שהשיגו, שבו הם גם מקבלים מילוי. זה כמו שכתוב, שה"צדיקים ירשו משנה". מה המשנה הזה, מה הכפול הזה?

*

אות ט'

"ומעתה לא יקשה לך להבין דברי הזוהר הנ"ל, אשר כל העולמות העליונים והתחתונים וכל אשר בתוכם לא נבראו אלא בשביל האדם. כי כל אלו המדרגות והעולמות לא באו אלא כדי להשלים הנשמות במדת הדבקות שהיה חסר להם מבחינת מחשבת הבריאה, כנ"ל. שמתחילה נצטמצמו ונשתלשלו מדרגה אחר מדרגה ועולם אחר עולם עד לעולם החומרי שלנו בכדי להביא את הנשמה בהגוף של עוה"ז, שהוא כולו לקבל ולא להשפיע, כמו בהמות וחית הארץ, כמ"ש עייר פרא אדם יולד, שהוא בחינת הרצון לקבל הגמור שאין בו מבחינת השפעה ולא כלום, שאז נבחן האדם להפכי גמור אליו ית', שאין התרחקות יותר מזה, ואח"ז בכח הנשמה המתלבשת בו הולך ועוסק בתורה ומצוות שאז משיג צורת ההשפעה כיוצרו לאט לאט בדרך המדרגות ממטה למעלה דרך כל אותם הבחינות שירדו בעת השתלשלותם מלמעלה למטה, שהם רק מדות ושיעורים בצורת הרצון להשפיע, שכל מדרגה עליונה פירושה שהיא יותר רחוקה מבחינת הרצון לקבל ויותר קרובה רק להשפיע, עד שזוכה להיות כולו להשפיע ולא לקבל כלום לעצמו, ואז נשלם האדם בדבקות אמיתי בו ית', כי רק בשביל זה נברא. הרי שכל העולמות ומלואם רק בשביל האדם נבראו."

מה ההבדל בין העולמות שנמצאים בירידה מלמעלה למטה, לבין אלו שנמצאים בעלייה ממטה למעלה? מה ההבדל ביניהם?

*

שאלה: בפסקה הקודמת בעל הסולם כותב שהאדם משיג את מטרת הבריאה ובנוסף מקבל משהו. איך יכול להיות משהו נוסף למטרת הבריאה? אם הבורא ברא משהו, זו הגרסה סופית, איך יכול להיות שיש תוספת?

ומהי מטרת הבריאה?

תלמיד: להיטיב לנבראיו.

במה להיטיב? בזה שהם יגיעו לדרגת הבורא.

תלמיד: כן.

ומה עם הכלים שלהם שהוא ברא? חוץ מכלי שנקרא "דבקות", יש להם עוד כלי או לא? היו רצונות שהנברא צמצם אותם, לא השתמש בהם, העדיף להיות בדבקות לבורא במקום למלא את עצמו באיזו צורה. מה עם הרצונות האלו, הם נשארים ריקים? הם נעלמים? מה הנברא עושה, מצמצם אותם וזהו?

תלמיד: הנברא מצמצם אותם ואחר כך בעזרת ה' איכשהו מגלה אותם, אבל עדיין הוא מגיע למטרת הבריאה, הוא לא יכול להגיע למשהו אחר. או שאולי כן יש משהו אחר?

מטרת הבריאה זו דבקות. האם הדבקות מכסה את הכול או שיש חוץ מזה עוד כלי שנשאר וצריכים למלא?

תלמיד: לא יודע.

לכן כתוב "צדיקים ירשו משנה". מה זה נקרא "משנה"?

תלמיד: בנוסף.

בנוסף. מה נוסף? כנראה שיש להם שני כלים ושתי צורות תענוג. על זה הייתה השאלה קודם.

תלמיד: אני לא יכול להגיד שהבנתי, אבל בסדר.

נבין אחר כך.

קריין: יש לזה תשובה ב"תלמוד עשר הספירות" חלק א', "הסתכלות פנימית", אות כ"א.

אות כ"א

רשעים משנה שברון שברם. וצדיקים

ירשו משנה.

"ובא וראה, אשר לרשעים, משנה שברון שברם, כי אוחזין החבל בב' ראשים, כי העוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג"כ מנוגד לשורש, שהרי השורש מלא מכל טוב. וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה. בכדי להשיג מילוא הקנינים, אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם. אבל הצדיקים"

סדנה

כאן ישנה שאלה, בכל זאת כשאני נמצא באגו, ובמצב שלי אני לא מרוצה, למה אני חושב שבמצב הבא אני אהיה מרוצה, אני אהיה שלם, ושבמצב הבא אני לא ארצה עוד מצב הבא ועוד יותר ועוד יותר? למה מי שנמצא ברצון לקבל נקרא "רשע", למה אדם שנמצא ברצון לקבל אף פעם לא מסתפק במה שיש לו? שיעשה את זה בכוח. למה אנחנו לא מסוגלים? למה אנחנו לא מסוגלים לעצור את עצמנו ולא לרצות יותר?

*

למה תענוג שנשאר קבוע בכלי, מפסיקים להרגיש אותו כתענוג, כמילוי? אני שמתי בגרון משהו טעים, איזו עוגה יפה, טעימה, ואני נהנה. אני בולע, אני מפסיק ליהנות. למה התענוג הזה לא נשאר? הרווחתי, השגתי הרבה כסף, למה אחרי שהשגתי את זה אני מפסיק להרגיש את התענוג מזה? זאת אומרת כשזה נכנס לתוך הרכוש שלי, כאילו אין. עוד ההיפך, אותו תענוג שרכשתי הופך להיות אצלי עכשיו לכלי קבלה ריקניים, שאני רוצה עוד. היו לי מאה, עכשיו אני רוצה מאתיים. למה?

*

נקרא שוב, כי אני רואה שאתם לא יודעים לענות.

אות כ"א

רשעים משנה שברון שברם. וצדיקים

ירשו משנה.

"ובא וראה, אשר לרשעים, משנה שברון שברם, כי אוחזין החבל בב' ראשים, כי העוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג"כ מנוגד לשורש, שהרי השורש מלא מכל טוב. וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה. בכדי להשיג מילוא הקנינים, אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם. אבל הצדיקים בארצם ירשו משנה, דהיינו אחר שמהפכים את "הרצון לקבל" שלהם לרצון להשפיע, ומה שמקבלים, הוא על מנת להשפיע אז ירשו משנה, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומבחר הקנינים. המה משיגים ג"כ, את השואת הצורה ליוצרה, ית', שבזה נמצאים בדביקות האמיתית, ואז נמצאים ג"כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל."

זה נקרא ש"ירשו משנה".

שאלה: אני לא כל כך מבין איפה פה המשנה. הרצון לקבל הרי מתבטל בצמצום א', ופה בעל הסולם כאילו מפריד בין דבקות לבין השוואת צורה, אבל האם זה לא אותו דבר?

אני מבטל את הרצון לקבל, אני בונה מעליו רצון להשפיע. ברצון להשפיע שלי אני ממלא את הרצון לקבל כדי להשפיע. במה אני יכול להנות לו, "אם צדקת מה תתן לו"¹? מה אני יכול לתת לבורא? רק את התענוג שאני מקבל ממנו. אז אני מקבל תענוג בכלים שלי, כל מיני תענוגים. את כל מה שאנחנו חולמים היום לקבל, ופי כמה וכמה בכל העולמות מעכשיו עד אין סוף, אני צריך לקבל. ואז אני מקבל אותם בעל מנת להשפיע, לכן אני יכול לקבל וליהנות. וזה תענוג שלא נגמר, תענוג שלא נעלם, אני לא צריך בשביל זה להיות בשום תנועה, רק בכוונה.

ואז, חוץ מזה שאני מקבל את התענוג הזה בעל מנת להשפיע ואני חייב ליהנות, אני מרגיש כמה שאני מהנה לבעל הבית וכמה שהוא נהנה ממני, ואת התענוג הזה מהדבקות בו, אני גם מקבל בכלים דהשפעה שלי. יש לי כאן מילוי בכל הכלים, גם בכלים הטבעיים הישנים שלי, שאני חייב לקבל מבעל הבית את כל הכיבוד שלו, את כל האורות בצורה ישירה בתוך הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, אבל מתוך זה אני משיג כלי חדש שהוא נקרא "השתוות", "השפעה".

תלמיד: ברור. אז למה הכוונה בכל זאת שצמצום א' לא מתבטל? מה לא מתבטל אם כך?

הצורה ישירה של התענוג, אני לא יכול ליהנות מלקבל את התענוג בלי חשבון עם הבורא.

תלמיד: זו צורה שיש לה קיום בכלל, יש כזו מציאות ברוחניות?

לא, אין בכלל דבר כזה. רק בעולם המדומה שבו אנחנו מסוגלים לקבל כל מיני תענוגים, נדמה לנו שאנחנו מקבלים אותם ושהם תענוגים, כדי להוביל אותנו לכניסה לרוחניות. אבל אי אפשר לקבל שום תענוג רוחני או בכלל תענוג חוץ מהתענוג המדומה, שכך נדמה לנו כמו בחלום שאפשר לקבל אותו.

שאלה: אם קושרים את זה לפרקטיקה, אז ברור שאנשים מגיעים עכשיו לייאוש מזה שאי אפשר להשיג בצורה הנוכחית תענוג, וגם כל הניסיונות להשיג את זה רק יובילו ליותר סבל, ולכן מישהו בן 14 כבר מוותר מראש על כל הדבר הזה, כי הוא מרגיש בבטן שהשיטה הזאת לא עובדת. ואז באים עם שיטה אחרת, שנתמצת אותה בזה שאם עכשיו אתה חושב על החברים בעשירייה, דרך זה אתה אמור להגיע למצב שבעל הסולם מתאר פה.

כן.

תלמיד: אם אדם חושב על החברים בעשירייה כל רגע בחיים במקום לחשוב על עצמו הוא מרגיש טעם של קלקר, ובמקרה היותר מתקדם אפילו דחייה מאוד גדולה. איך הדבר הזה מתהפך למה שהוא כותב פה, שיש תענוג גם מהדבקות וגם מהמילוי?

לשם זה הייתה שבירה. כי על ידי השבירה יש מחוצה לי עוד אנשים, ואני יכול בעבודה איתם להגיע למצב של השפעה, שאני אדרוש את המאור המחזיר למוטב והוא יעזור לי להגיע למצב שאני משפיע להם.

תלמיד: מה המאור המחזיר למוטב עושה באדם שגורם לו עכשיו להרגיש טעם במחשבה על החברים או בתפילה על החברים?

החיסרון שאני מתחיל לפתוח, לפתח, לגלות, הוא שיש לי טעם בלהשפיע לחברים. מאיפה זה מגיע? מהמאור המחזיר למוטב, ודאי שאין בי. אנחנו לא מקבלים בחשבון אותו האור העליון שכל הזמן בונה אותנו. אם אני משקיע בחברים, משתמש בלימוד, אני ממשיך איזה כוח שהוא משנה לי את היוצרות.

תלמיד: לא ברור איך זה עובד.

זה לא ברור, אני מסכים איתך, אבל צריכים לקחת את זה כהנחה.

תלמיד: מה זה לקחת את זה כהנחה?

שזה קיים, שזה עובד, בוא ננסה ונראה שזה עובד.

תלמיד: ואם מנסים ומגלים רק שאין טעם או יש דחייה?

סימן שלא השקענו בזה מספיק כוחות, אין אחרת. מקובלים אומרים לנו שזה עובד, זה החוק. יש כוח עליון, אתה צריך להשקיע מינימום כוח מצדך, כדי שהכוח העליון הזה יתחיל להשפיע. מה אתה צריך להשקיע? אתה צריך לגלות חיסרון ואז עוד פעם ועוד פעם כשאתה משתדל, אז מההשתדלות הזאת אתה מגיע למצב שחסר לך ואין ברירה וכך אתה מגיע לצעקה, לדרישה, כי בסופו של דבר לפי החיסרון שגילית בסך הכול, זה מצטבר, מגיע לך לגלות תכונה חדשה, את תכונת ההשפעה. תכונת ההשפעה זה משהו שלא חלמת ולא ידעת מה זה, אבל היא עוזרת לך להתחיל להרגיש את מה שמחוצה לך. מה שמחוצה לך זה רק בורא, אין עוד מלבדו.

תלמיד: יש בתהליך הזה משהו מאוד אכזרי.

על זה אנחנו לא מדברים, אכזרי או לא. לפי השכל שלנו יכול להיות שכן, אז מה?

תלמיד: בוא נגיד שלהשפעה, או לחיסרון הראשוני מגיעים על ידי ייאוש מהמנגנון הזה של השיברון, שוברים את האדם והוא הגיע לזה. עדיין לא ברור איך אפשר להקנות לאדם או להכניס אותו או לתת לו איזה כיוון לתוך המציאות הזאת של ההשפעה. יש משהו מאוד מתסכל בזה, כל החכמה וכל המנגנון וכל היגיעה וכל התהליך של ששת אלפי השנים ובסוף האדם צריך להגיע למצב שרק מתוך ייאוש מוחלט וכאילו מכות הוא מגיע.

זה לא רק, זה ייאוש מכוחותיו, אבל חוץ מזה ביטחון שלם שהבורא יעזור לו. הוא קונה את זה על ידי הקבוצה והמאור המחזיר למוטב.

תלמיד: הוא קיבל תמיכה מהקבוצה והוא משתדל ומשחק ומתפלל כל רגע על החברים וחי בתוכם, במקום בתוך עצמו. עדיין יש פה איזה מחסום, יש פה איזה משהו שהוא עדיין לא חלק.

גם בזה אני מסכים איתך, כן, לא חלק.

תלמיד: זה מתסכל.

לא, זה לא מתסכל, זה התנאי. זה היפוך שיש לנו אפילו בכוחות הטבע, בחוקי הטבע שאנחנו לומדים, זה המעבר בין מינוס לפלוס, בכל חוק יש לך את העניין הזה של הפכיות, מפני שיש בורא ונברא, יש שניים, מתוך זה, זה נובע.

תלמיד: כאשר יש נניח התגברות או הופכיות בצורה טבעית בעולם הזה, כמו ילד שגדל, אז הוא גדל כנגד כאב, אבל הטבע מזמן לו תענוג בהתגברות, כמו במשחק. יש איזה תענוג מתוך התגברות.

כי הוא צריך לגדול באותו הטבע.

תלמיד: אבל איך אפשר לגדול בלי תענוג, איך אפשר בלי חיות?

תמצא את התענוג הזה בחברים. יש לך חיסרון גדול מאוד להיות תלוי בחברה, את זה בצורה טבעית נתנו לך, אבל אם אתה מזלזל בחברה אז אין לך אפשרות, אין לך את האמצעי הזה. אני צריך להיות בחברה ובחברה כזאת שתשפיע עליי ותקבע לי ערכים ואני ארצה למצוא חן בעיניהם והם יחזיקו אותי בערבות ולא ייתנו לי לברוח ולהגיד, לא חשובה לי החברה ובכלל כל המטרות שלהם. בצורה כזאת הדדית אנחנו מחזיקים זה את זה. ולכן למען החברה אני מוכן לעשות הכול, כמו שבעולם הזה אני רוצה בסך הכול למצוא חן בעיני החברה, להיות גדול בעיני אחרים, אני בשביל זה משקיע את כל החיים שלי, אני מוכן למות, רק שיעמידו לי איזו מצבה יפה. אתה מבין? ככה האגו שלנו עובד, אז למה שאני לא אשתמש בזה בחברה שלנו?

תלמיד: אני מבין מה אתה אומר בתיאוריה, בפרקטיקה, בחברה שלנו זה על דרך הכפייה, לא יודע, אולי בחוויה שלי, אבל זה תמיד על דרך הכפייה. זאת אומרת, אני מחויב לעשירייה, החברים מחייבים אותי.

אתה לא מחויב ללכת לעבודה? אתה לא מחויב לקום בבוקר?

תלמיד: אבל יש בכל זאת איזה מנגנון בחיים הגשמיים שמחזיק חיות.

תבנו את זה בקבוצה, אחרת זה לא יהיה, לא יעבוד.

תלמיד: את זה אני שומע הרבה מאוד שנים, וחסר עדיין משהו שמוסיף אלמנט של חיוב.

כי אתם לא עושים את מה שמוטל עליכם לעשות, מה אתה רוצה? למה אתם לא בונים חברה, שבתוך החברה אני אתבייש אם אני לא מממש את עצמי נכון.

תלמיד: זו שלילה.

רגע, גם את זה צריך, כמו בחברה בחוץ. למה אני לא דואג למצוא חן בעיני החברים? למה אני לא רוצה להיות גדול בחברה שיכבדו אותי? תעשו את זה, בבקשה. יכבדו במה? יכבדו רק בזה שאני מבטל את עצמי, שאני עוזר לכולם. אתם לא בונים. אתה יכול להגיד, רגע, אבל במה החברה הזאת תהיה אחרת מאשר מה שבחוץ? היא תהיה אחרת, כי המטרה היא אחרת והאמצעי אחר. אנחנו צריכים את המאור המחזיר למוטב כדי להחזיק את זה, לימוד, עזרה הדדית. אבל בלי לבנות ערבות, הכול נכלל במושג הערבות, אנחנו לא נתקדם, אני עובד כאילו במקום שהוא ריק, אין כאן חיבור, אין כאן משהו שמחייב אותי ומשפיע עליי, שמושך אותי קדימה לתוך רשת הקשר.

תלמיד: אז אני אומר, יש מחייב, אבל כמו שאמרת, כמו בעולם הזה. גם בעולם הזה, בשברון, באותה צורה של ייסורים, גם פה, יש מנגנון שבנינו, שמחייבים את האדם על ידי בושה, על ידי מסגרת, על ידי לחץ וכולי.

ונעצרתם במקום, כי אתם פיזית באים לכאן, נכון. אני רואה שיושבים כאן עכשיו נניח 400 איש, מה הלאה? איפה הקשר הפנימי שאנחנו דורשים שיהיה בינינו? איפה אני דורש שתהיה השפעה עליי במשך כל היום? שהם ממש ילחצו עליי, יחייבו אותי, יחזיקו אותי. שאני מרגיש שאני נמצא ביניהם, שאני נחנק מההשפעה שלהם. איפה זה? מחייבים זה נקרא שאני לא יכול לברוח, הם יושבים לי במוח ובלב, נכנסו לתוכי ולא מאפשרים לי לצאת.

תלמיד: לא יכול לברוח, זה גם לא מצד החיוב, גם זה מצד השלילה.

כן, אני רוצה לברוח לפי הטבע שלי, ודאי. ומתי אני נזכר בחברה? כשמזכירים לי מלמעלה, לא על ידי זה שהם כל הזמן מחזיקים אותי.

תלמיד: יש עניין של רוח חיים, של איזו התחדשות, משהו שמושך מצד החיוב ולא רק מצד הכפייה. את הדבר הזה, יש דרך להוסיף לחברה?

מה זה רוח חיים?

תלמיד: לא יודע, כמו ילד שיכול לגדול רק מתוך חיוב.

לא, כי זה פועל מצד האגו. איך יכול להיות שיפרגנו לאגו שלי? מה אני אעשה בזה?

תלמיד: אתה אומר שהחברה הרוחנית אמורה להגביר רק את השיברון, לשבור את האדם עוד יותר.

"הרוצה לחיות ימית את עצמו"², כן. אבל זו לא בעיה, כי אם יש לך תמיכה, אתה הולך לקראת הדברים האלה בשמחה. ובתמיכה מהחברה, דרך החברה משפיע המאור המחזיר למוטב. אנחנו צריכים לקחת כאן בחשבון אמצעים שונים ממה שיש לנו בעולם הזה. איזה אמצעים שונים יש להתקדמות הרוחנית? קבוצה שבה קיימת ערבות ודרכה מגיע המאור המחזיר למוטב, אין יותר. ואני, כמה שאני מסוגל מבטל את עצמי בהם.

שאלה: מה שהחבר אומר זה למצוא דרך זמנית להרוג את הרצון לקבל, אחרת לא נשיג את המטרה.

אנחנו צריכים לבטל רק את הנטייה הטבעית שלנו לשלוט, ליהנות, בצורה ישירה, אלא שזה יעבור רק דרך הקבוצה ואחר כך דרך הבורא, זה כל ההבדל. תיהנה עד הסוף, יש לך אין סוף לתענוגים, רק שזה יבוא דרך החברה ודרך הבורא, זה הכול. ליהנות זו דווקא מטרת הבריאה, רק שאנחנו צריכים לקנות כלים שבהם אפשר ליהנות, ולא כמו שקראנו עכשיו, שהרשעים מגיעים לאפס, אין להם כלום כי הכול נעלם. אכלתי, בעוד שעה אני בכלל לא זוכר, הרווחתי, ברגע שהרווחתי וזה שלי, לא מרגיש שאני הרווחתי, לא מורגש, אני צריך לשכנע את עצמי שאני עכשיו עשיר, אין לי את ההרגשה הזאת. זאת אומרת, אני כל הזמן מרגיש צורך לרכוש עוד ועוד, ורק בדיפרנציאל, שאני עושה עוד יותר, ועוד יותר, אז את הפער בין מה שהיה ובין מה שיש, רק אותו אני מרגיש.

אז בצורה כזאת אפשר לחיות? זה התענוג שהבורא רוצה לתת לנברא? הנברא לא נצחי, וקטן, אתה דבוק רק לאותו רגע, זה בכלל לא א-לוהות, לא רוחניות. תראה עד כמה אנשים כל הזמן נמצאים בריצה ליהנות מזה וליהנות מזה, קצת מזה וקצת מזה, ומה בסוף? מת. למה מת? לא יכול יותר לרוץ אחרי תענוגים.

תלמיד: אני לא מדבר על אנשים מבחוץ, אני מדבר עלינו. איך אני מתבטל או באופן זמני הורג את הרצון לקבל, ואיך אני עושה את הבקשה הנכונה דרך הקבוצה, כדי שאני אוכל להביא נחת רוח לבורא? אין לי שום טעם, אני קונה מכונית חדשה, תוך חמש דקות נגמר התענוג.

אין לי שום יחס לבורא, אין לי, אני לא מרגיש אותו, בוא נהיה אמיתיים. מה שאני צריך עכשיו זה דבר אחד, אני צריך לקנות את החברה, כי דרך החברה אני אוכל להרגיש מה שנמצא מחוצה לי. אומרים שמחוצה לי יש עולם עליון, איך אני מרגיש אותו, איך אני מגלה אותו? לא את היקום שלנו, אלא יקום אחר, איך אני מגלה אותו? אומרים לי אתה יכול לגלות אותו לא בכלי שלך האישי, האינדיבידואלי, אלא בכלי שאתה יוצא מעצמך ותופס משהו מחוצה לך.

כאן זו בעיה, מה זה נקרא, שאני תופס משהו מחוצה לי? אני מוציא עין מעצמי, מגופי החוצה? מה זה נקרא מחוצה לי? אומרים, לא, זה לא יעזור לך, אתה יכול לקנות מלא מכשירים, בסופו של דבר הם מגיעים אליך. העניין כאן מיוחד מאוד, אתה צריך לצאת מהרצון שלך לרצון של הזולת. אני לא מבין את המילים האלו, "לצאת לרצון של הזולת".

אבל הם אומרים, אם אתה בכל זאת מתעלה מעל הרצון שלך, מתעלה לרצון של הזולת, זה נקרא שרצון של הזולת הוא יותר חשוב מרצון שלך, שאתה רוצה להיות בו ולא בתוך הרצון שלך, כמו שאמא למשל רוצה להרגיש בתוך התינוק, ולא להרגיש את עצמה, אלא רוצה רק אותו רוצה להרגיש כל הזמן. אם אתה תעשה כך, אז אתה תרגיש מה שהם מרגישים, לא כמו אמא ותינוק, כי שם יש קשר טבעי ואצלך יש דחייה טבעית מהקבוצה.

אבל אם על ידי תהליכים מיוחדים שנקראים ערבות, מאור המחזיר למוטב, אתה מגיע איתם לקשר כזה שהם יהיו חשובים לך כמו שהיית חשוב לעצמך, זה נקרא שאתה קנית כלי חיצון. דרך הכלי החיצון הזה אתה יכול להרגיש את העולם העליון שנמצא מחוצה לך, יקום חדש שקודם לא גילית.

אתה יודע, היום מדענים כותבים לנו שכמו שאנחנו מגלים את היקום שלנו יש עוד הרבה כאלה הקיימים באותו מרחב, ומי יודע מה עוד מפנטזים. אז אנחנו מגלים, אבל בתנאי שאתה יוצא לרצונות הזרים, שאתה קונה אותם, שאתה פשוט מעביר את האני שלך לתוך הרצון החיצון הזה.

זו כל חכמת הקבלה, זאת אומרת, חכמת התפיסה מה זה גילוי הבורא, איך לתפוס משהו שקיים באמת מחוצה לי, ונותנים לך אמצעים, מגלים לך איזה אמצעים יש לך. אז אני קודם כל צריך לצאת לקבוצה, ודרך הקבוצה לתפוס את המציאות, ולזה יש קבוצה שבורה שהיא בדיוק מתאימה לי, היא באמת לא שבורה, מאיפה אני יודע אם היא שבורה או לא? הם נמצאים בהשגה שלי, כמוני, אני מתאמן עליהם איך לצאת מעצמי.

במידה שאני יוצא מעצמי, וזה על ידי לימוד ומאור המחזיר למוטב, כשאני יוצא מעצמי אני מגלה שהם שלמים, ש"כל הפוסל במומו פוסל"³. הגעתי למצב שאני קשור אליהם, שאני מחובר אליהם, זאת אומרת, אני מעלה את עצמי מעל לנקודה שלי האגואיסטית, אני נכלל בהם, רכשתי ט' ספירות ראשונות מה שנקרא, מתשעה חברים, אני מתחיל לגלות ביניהם רשת ובתוך הרשת הזאת אני מגלה כוח עליון, הרשת הזאת נקראת שכינה והכוח העליון שבה נקרא שוכן.

הכול נמצא לפנינו, אתם רוצים תשתמשו, אם לא אז לא. המטרה שלי היא לספר על זה ולעזור למי שרוצה להתקדם.

שאלה: אפשר רגע לנסות לעזור לחבר?

אם אתה חושב שזה אפשרי.

תלמיד: כי בעצם השאלה היא על חומר הדלק, בסופו של דבר. על מזון, איפה אני יכול לקבל מזון. ואתה אומר, עזבו.

לא, נותנים לנו, נותנים לנו חיסרון מראש. מאיפה אתם הגעתם? אתם הגעתם מחיסרון. אתם רק חשבתם שהבעיה היא כשאנחנו מגיעים, אני גם זוכר את עצמי, שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג את התענוג הרוחני כמו את התענוג הגשמי. על ידי שכל, על ידי חריפות, ככה בפלפולים, בכל מיני דברים, אלמד עוד דף אחד ועוד דף אחד וכן הלאה.

תלמיד: בדיוק. אז אתה בעצם מלמד אותנו שאנחנו מחומר דלק, ממזון לאגו, צריכים לשכוח. אבל כן יש פיתוח של רגישות לחומר דלק מסוג אחר, שאותו אני מוצא דווקא בתוך היובש כאילו, שאחרי המוות ביחד עם היובש שבאגו אני מוצא דווקא חומר דלק חדש, מסוג אחר, שהוא מגיע ביחד בכל צעד עם יובש באגו.

אני לא יודע איך אתה מדבר. אבל בקיצור, יש לפני נשמה שלי, זו העשירייה, היא הנשמה שלי. ואני רואה אותה שבורה, זה בדיוק כוח השבירה שנמצא בי. אבל אני רואה את חלקי הנשמה שלי, אלה לא חברים, זה סתם כך אני מדמיין.

תלמיד: אתה יכול לתאר רק את חומר הדלק שצריך להתחיל להרגיש שהוא לא בתוך האגו?

ודאי.

תלמיד: איך זה קורה בעבודה?

זה האור העליון שפועל, אם אנחנו מתחילים להתייחס נכון זה לזה. בצורה אגואיסטית, אבל נכונה, שאנחנו רוצים להתקדם לערבות.

תלמיד: והאדם צריך למצוא את כוח החיים הזה, את הטעם החדש הזה, כבר כשהוא בעבודה בדרך, עוד לפני שהוא נמצא בבירורים?

ודאי שהוא בדרך, אנחנו לא מדברים אחר כך כשאנחנו כבר בהמשכת המאור.

תלמיד: ומה חסר לנו בחברה כדי להרים את הרגישות לזה?

שכולם יחד יתחילו לעבוד על מטרה אחת, שהשכינה תשרה בינינו, זהו. תאר לעצמך, רק מטרה אחת כולנו, שהשכינה תשרה בינינו, שרשת הקשר הנכונה תתגלה בינינו.

שאלה: כדי לבנות ערכים של החברה, כדי לא לברוח לחיצוניות, האם יש איזה תרגיל לזה?

כאילו שיש הרבה אמצעים, אבל הם עובדים רק מתוך השקעה. אנחנו לא יכולים לתת בבת אחד השקעה נכונה, אנחנו צריכים להגיע ללימוד, להפצה ולחיבור בינינו וכל דבר שמושך את המאור המחזיר למוטב. אתם מחפשים איזו פעולה אחת שהיא מיד תביא לתוצאה, אין דבר כזה. כי הרצון שלנו הוא מאד מורכב, אנחנו עובדים על כלי מאד גדול. רק מתגלה מתוך הכלי חלק קטן מאד, אבל בעצם אנחנו עובדים על כל הכלי.

תראה כמה שנים גם האדם גדל. מה אומר בעל הסולם? למשל עגל בן יומו כבר נקרא "שור", מה הוא צריך. כי האגו שלו, הרצון לקבל שלו מספיק לו כדי להבטיח לו את החיים. מה שאין כן האדם, תראה איזה מצבים הוא עובר בגשמיות אפילו, על אחת כמה וכמה ברוחניות.

שאלה: בחלק הראשון אמרת, אם אני מגלה את הרצון של החבר, למשל שהוא צריך כרית ויש לי את הכרית, אז ברור מה זה לדאוג לרצון של החבר. אבל מה זה אומר שלי יש את הכרית, מה זה אומר?

לא הבנתי. מה זה אומר שיש לי כרית? שיש לי בטוח אמצעי למלאות את הרצון של החבר. איזה אמצעי? אם אני מתקשר לחבר ואני רוצה באמת למלאות את הרצון שלו, זאת אומרת, אני בזה צריך לבטל את הרצון שלי ולקבל במקום הרצון שלי את הרצון שלו, להתכלל מהרצון שלו. אז יש לי כוח כבר עליון שאני יכול למשוך אותו כדי למלאות את החבר. אני יכול לתת לחבר דברים שכך הוא אומר, תיתן לו כרית שיש לך. האמת, אין לי מה שהחבר רוצה, אין לי כי זו נשמה אחרת, רצון אחר, זה משהו שאני לא מסוגל למלא. אלא אני מסוגל להיות צינור, זה הכול.

שאלה: איך זה יכול לקרות בצורה מיידית, נניח אני רואה חבר צריך גדלות המטרה עכשיו. אני רוצה לתת לו את זה אבל איך זה קורה עכשיו, על המקום, איך הפעולה נעשית על המקום? אני מזהה את החיסרון אצל החבר, אני עכשיו רוצה לתת לו את זה, למלא אותו, אני ממש מרגיש שצריך את החיסרון שלו לזה, אני צריך לפנות לבורא ושהוא ימלא אותו.

כן, נכון. אתה רואה מה שהחבר עושה לך, איזו טובה, שהוא מחייב אותך לפנות לבורא, בלי זה אין לך עם מה לבוא לבורא. אתה תבוא לבורא שאתה צריך למלא את עצמך? זו הרי קליפה. אלא דווקא כשאתה רוצה למלא את החבר ויש לך חיסרון לזה, אז אתה פונה לבורא מאין ברירה. אז ברור שהפנייה לבורא תהיה בעל מנת להשפיע. ולבורא אין לך מה להשפיע. מה תיתן לו? אלא כל התענוג שאתה נותן לו, שאתה בעצמך הולך כאן להיות המעבר, זאת אומרת, מצידו עובד, מצד הבורא שהוא זקוק בך, אחרת הוא לא יכול למלא את הנבראים, ובזה שאתה ממלא את הנבראים. כאילו אתה ממלא את הילדים שלו, האהובים שלו, ובזה אתה דבוק בו ונעשה אהוב עליו.

מה כל כך קשה לתאר את הדבר?

(סוף השיעור)

---

1. איוב ל"ה, ז'↩

2. "מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו" ("הרוצה לחיות ימית את עצמו") (תלמוד בבלי, סדר קודשים, מסכת תמיד, דף ל"ב, א' גמרא)↩

3. "שכל הפוסל, במומו הוא פוסל" (ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז)↩