שיעור 06.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 17.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/eIeLRdOZ?activeTab=transcription&mediaType=video

סוכות 2003, שיעור 16

אנחנו ממשיכים ללמוד מאמר "מתן תורה – ערבות".

המציאות היא בנויה משכבות. אנחנו לא יודעים מהי השכבה העליונה ביותר שנקראת עצמותו, מה יש למעלה ממנה ומה היא בעצמה. המקובלים שמשיגים את המציאות ועולים לדרגה העליונה שלה אומרים שזוהי מחשבה להיטיב לנבראיו, שהמחשבה הזאת רק היא קיימת, היא היחידה שפועלת, שנמצאת, והיא המציאות. המחשבה הזאת היא מחשבת הבריאה וקוראים לה בורא.

הם לומדים ומלמדים אותנו, שהמחשבה הזאת, מתוך זה שהיא בעצמה ה"מיטיב לנבראיו", היא מתחילה לממש את עצמה. לממש את עצמה, היינו היא מתחילה לברוא את הנבראים, להתגשם, וכך היא יורדת מהרמה הנקייה שלה שהיא רק מחשבה שלב אחרי שלב, ובונה מציאות יותר ויותר מגושמת. זה נקרא אצלנו ירידת המדרגות של הפרצופים, העולמות והספירות. עד שאנחנו מוצאים את עצמנו במדרגה התחתונה ביותר, כך מסבירים לנו המקובלים, שאין יותר למטה ממנה. המטרה שלנו, ואנחנו מחויבים על ידי המחשבה הזאת, להגיע עד המדרגה הגבוהה ביותר איפה שהיא נמצאת בצורה הנקייה, הטהורה שלה.

כל השיטה היא איך לעלות ברמות המחשבה הזאת מהמצב שלנו שבו אנחנו לגמרי לא מרגישים אותה, לזה שנהיה יותר רגישים אליה, לזה שנרגיש שהיא הפועלת ומפעילה אותנו בכל הרמות שלנו. מהרמה שאנחנו לא מודעים אליה וקצת יכולים לחשוב עליה וקצת אולי להרגיש אותה, עד שבהחלט מתחילים איכשהו לתאר אותה, ואולי לעשות מאמצים להתכלל בה ולחיות את החיים שלנו איתה יחד, עם המחשבה להיטיב לנבראיו. להרגיש אותה כאיזה מין שדה שפשוט עובר דרכינו ופועל בכל עולמנו עד הדרגות היותר גבוהות.

אז אנחנו כבר יכולים על ידי המאמצים שלנו להיכנס לתוך המחשבה הזאת, להתייחד איתה, להתחבר איתה למרות ההפרעות. ההפרעות האלה הן בעצם כדי שנמצא דרך להתחבר יותר נכון, נמצא כיוון יותר קצר להתחבר. יוצא שהעבודה שלנו נקראת השגת הדבקות עם אותה מחשבה. ההתקרבות אליה או השגת הדבקות באה לפי השתוות הצורה, עד כמה נדמה את עצמנו לאותה המחשבה.

מפני שמחשבת הבריאה עיצבה אותנו על ידי תכונותיה, יוצא שכל מה שיש בה, להרגיש את מחשבת הבריאה, להרגיש את המחשבה הזאת, שהיא מין חיה כזאת שבתוכה נמצאים כל העולמות כולם, זה נותן לנו טוב ועונג, תענוג, מנוחה, שלווה, הרגשת השלמות, הרגשה שאין מוגבלות, נצחיות. וההפך, מה שמחוץ למחשבת הבריאה הזאת שבא והתווסף בה כעכירות, כתוספת עכורה כזאת, שחורה, עד החושך ממש שבדרגה התחתונה שלנו, מה שבא כלבוש עליה שנקרא העלמה שלה, מורגש לנו כסבל, חוסר סבלנות, כל מיני הרגשות בלתי נעימות.

אותה המחשבה היא פועלת עלינו בצורה הדרגתית. היא כל הזמן מגלה לנו יותר ויותר את ההפרש בינינו לבינה, שמורגש אצלנו כייסורים מכל מיני סוגים שיותר ויותר מתגברים. ובסופו של דבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחפש גם ללא מודעות ואחר כך בצורה מכוונת איך לברוח מהייסורים. וכשנכיר את המחשבה הזאת, אז לא כדי לברוח מהייסורים, אלא נרצה להתקרב אליה כדי להתייחד איתה שהיא הטובה.

יבוא השלב שבו נרצה להתייחד איתה לא בגלל שטוב לנו, אלא בגלל שזה דבר עליון, נעלה, מושלם. לא מפני שזה מעורר בנו הרגשות טובות, אלא בגלל שככה הוא. בינתיים אין תשובה אחרת. אין לנו כלים אחרים להעריך דבר טוב חוץ מטעים ומתוק, ודבר רע חוץ ממר וייסורים. יבוא אלינו חוש נוסף שנקרא אמת ושקר, שכול מה ששייך למחשבה העליונה יורגש בנו כאמת, וההפך ממנה כשקר. ההבחנות האלה הן לא תלויות ברצון לקבל, בגוף שלנו, אבל דווקא לפיהן נרצה להתקיים. ואז בהחלט נתחיל לעבוד לפי ההרגשה של אמת ושקר ולא לפי מר ומתוק.

ההבחן החדש הזה הוא ייקרא מציאותנו בעולמות עליונים. אנחנו נהיה מופעלים כבר על ידי מערכת הכרה, מערכת בקרה, מערכת הפעלה אחרת. לא בהתחשבות עם מה שבתוכנו, עם מה שלעצמנו, אלא בהתחשבות עד כמה אנחנו יכולים להתכלל באותה המחשבה, ושאלו יהיו החיים שלנו.

אנחנו מחליפים את מקור החיים, אנחנו מחליפים לגמרי את מושג ההבחנה מה הם החיים. זה לא מילוי של הרצון לקבל, אלא זה להיות, להימצא בתוך מחשבת הבריאה הזאת, להיות איתה כמוה וללא שום היכר בעצמנו, בתוכנו, בעצמיותנו. זה מה שמספרים לנו המקובלים, שזוהי המציאות והמטרה והתהליך שאנחנו צריכים לעבור. רוצים או לא רוצים, יודעים או לא יודעים, אנחנו נכללים בזה, נמצאים בזה.

והשיטה איך לעשות את העבודה הזאת המוטלת עלינו בצורה הקצרה ביותר, העבודה היא להגיע לדבקות. הקצרה ביותר - הכוונה היא שאדם לא יבזבז שום רגע מחייו ושום מאמץ הקטן ביותר מכוחותיו, אלא רק בצורה הקצרה ביותר, המועילה ביותר להגיע למטרת חייו, לאותה הסיבה שהוא קיים. השיטה שמאפשרת לעשות את זה נקראת שיטת הקבלה, לקבל את מחשבת הבריאה ככוח הפועל עלינו במלואו.

וכל מה שאנחנו לומדים והפעולות שאנחנו עושים לפי המצאת המקובלים, לפי העצות שלהם, כל זה נכלל בשם "עבודה", היינו זה המאמץ שהאדם חייב לעשות בכל מיני רמות שלו בצורה רגשית, מנטאלית. ובמיוחד כל המאמצים שלנו מתחלקים למוחא וליבא, מאמץ להרגיש ומאמץ להבין. להבין זה לא להבין את הנתונים המתים, אלא אלו שבאים מתוך ההרגשה, והנתונים האלה נקראים אז הכרת הרע, כי מרגישים בלב רע ובמוח מבינים למה, מכירים את מקור הרע.

אם מפעילים נכון את המערכת הפנימית שלנו במוחא וליבא להבחן מהו הרע האמיתי, אז זה נותן לנו את הכיוון הנכון ביותר והקצר ביותר בכל רגע בחיינו להתקדם למטרת הבריאה, לדביקות באותה מחשבת הבריאה.

ומפני שקשה מאוד לאדם למצוא את עצמו בעולם הזה מכוון נכון למחשבת הבריאה הנסתרת, עיצבו לנו מלמעלה מערכת שיכולה לתת לנו את האינדיקציה הנכונה, ההבחן והכיוון הנכון, הקצר לאותה מטרת הבריאה.

בכל מצב שלא נהיה, בכל מצב רוח ובמצב פנימי שלנו, ובכל המצבים החיצוניים, שאנחנו נדע על בטוח שהולכים נכון או לא, ועד כמה סוטים מהדרך, והאם נותנים מלוא כוחותינו או רבע, או חצי. ושהאבחון הזה יהיה נכון, אמיתי, נמדד, ולא רק שאנחנו נבקר את האבחון הזה, אלא אני יכול לקבל את התגובה והביקורת מבחוץ. המערכת הזאת שמכוונת אותנו, אותי, אותך, ואותך למטרה, היא מערכת שנקראת "קבוצה".

ואדם בתוך הקבוצה הוא כאונייה בתוך הים, שממש לא יודעת איפה נמצאת, לאן צריכה להתקדם. המצב שלנו עוד יותר מייאש, הוא יותר מבולבל, יותר אנוש, כי אנחנו לא רואים את המטרה, אנחנו לא רואים את הדרך אליה, אנחנו לא יודעים איזה כוחות מאיתנו, משלנו טובים או רעים, באיזו צורה, באיזה הקשר להפעיל אותם, שום דבר.

אין לנו מתוך כל התכונות וההבחנות והיכולות שלנו, מערכת להפעיל בצורה נכונה כמו במכונה להשתמש בכל כוח, בהקשר ובמידה שבסך הכול כולם ייקחו את האונייה שלנו, של כל אחד ואחד לכיוון הנכון בצורה האופטימאלית ביותר. והמערכת הזאת שאנחנו יכולים להרכיב סביבנו, הקבוצה, זה כמו איזה מין משענת כזאת, פלטפורמה, בסיס שמסובבת את האונייה שלי לכיוון הנכון.

היא נמצאת תחת האונייה כמו משענת, והאונייה שלי נשענת עליה והיא לוקחת את אותה לכיוון הנכון. זאת אומרת, הקבוצה היא ממש כמו מצפן ומנוע, ואם אני נמצא בתוך הקבוצה, אז בטוח המצפן הזה מכוון אותי, והמנוע הזה מפעיל אותי בצורה הנכונה והאופטימאלית ביותר למטרה. את זה אנחנו לומדים מהמאמר "בחירה חופשית" של בעל הסולם.

איך אני מארגן סביבי או תחתיי את המשענת הזאת שתיקח אותי כמו על שטיח מעופף לכיוון הנכון, אני לא מכיר אותו ולא יודע מהו, ושהמערכת הזאת שנקראת קבוצה תפעיל את הכוחות שלי בצורה הנכונה, שהיא תשתמש בי כמו שצריך, ולא שאני בעצמי אפעיל את עצמי, אלא שהיא תפעיל אותי? כי מה אני יודע בעצמי.

אומרים שאני צריך לעשות מתוך עצמי רק מאמץ אחד, למסור את עצמי לקבוצה, ואם אני עושה את זה כבר מובטח לי שאני נמצא בכיוון הנכון. ובמידה שיש בקבוצה עוד כמוני, עוד כאלו אנשים, התגובה שתבוא אלינו תפעיל אותנו כמנוע במהירות, בעוצמה הנכונה כל פעם למטרה הנכונה.

וזה מה שאנחנו עכשיו לומדים במאמרים החשובים ביותר בחכמת הקבלה, "מתן תורה" ו"ערבות". מאמר מתן תורה מסביר לנו בשביל מה נתנו לנו את שיטת התיקון, מה אנחנו צריכים לתקן ובשביל מה. מאמר הערבות, מסביר לנו ביחד עם המאמר הראשון, מתן תורה, שללא מערכת חיצונית כזו שאני נכלל בה במאמץ שלי כחלק בלתי נפרד, שאין "אני", אלא יש "אנחנו", שאם אני בונה מערכת כזאת, דווקא על ידי המערכת הזאת אני מקבל את שיטת התיקון, לא לפני זה.

שיטת התיקון הזאת נקראת מסך ואור חוזר, אם נבנה מערכת ערבות כך, שכל אחד יהיה ערב לאחרים בקבוצה, נקבל מלמעלה אור מחזיר למוטב שנקרא אור עליון, אור ע"ב ס"ג, אור התורה, ואז אנחנו נזכה ללמוד, לממש וליישם את החכמת הקבלה עלינו.

כל עוד לא בנינו את המערכת הזאת של הקבוצה, את המסגרת שלנו, אין לנו שום אפשרות לגשת אפילו לחכמת הקבלה איך שהיא בעצמה, ולהפליג לכיוון הנכון. אלא אנחנו בינתיים נמצאים בבניית הספינה הכללית שלנו, או השטיח המעופף.

כל עוד כל אחד ואחד מאיתנו לא ימסור את עצמו לחברה הכללית עד כדי כך שהיא תרגיש שהיא מסוגלת לספק לכל אחד ואחד ביטחון מלא שלא יחסר לו כלום, שהוא נמצא בידיים נאמנות, והוא יכול בלי לחשוב על עצמו, לחשוב רק איך להתכלל, להידבק במחשבת הבריאה. כל עוד לא נבנה את המערכת הזאת אנחנו עדיין נמצאים בזמן ההכנה, וכל הכוחות שלנו צריכים להיות רק לפי מה שמייעץ לנו בעל הסולם במאמר מתן תורה.

מה זה למסור את עצמו לקבוצה? הוא כותב על כך במאמר הערבות, אנחנו בנויים מרצון לקבל, זו החירות שמחשבת הבריאה התלבשה בה, והרצון לקבל חייב לקבל מילוי בכל מצב שיהיה. מילוי לרצון לקבל שנוכל לדרוך עליו, להיות מעליו ולהתכלל במחשבת הבריאה כאילו שהוא לא קיים, בא על ידי התנאי שנקרא "ערבות".

אדם נקרא בינתיים אותו רצון לקבל בינתיים. אם הוא בטוח שלא יחסר לו כלום, שהוא יכול לא לחשוב על עצמו, שתמיד זה יהיה, שהוא יכול לעזוב רצון לקבל, אז הרצון לקבל מאפשר לו להיות למעלה ממנו, לא לדאוג על עצמו, ואז הוא יכול באמת לעסוק בהתכללות בתוך הקבוצה, באהבת הזולת, לדאוג לזולת בלבד.

כל עוד הרצון לקבל לא יהיה ממולא, מכוסה באיזה מין אור שמתקן אותו, שממלא אותו, בעולמות העליונים זה נקרא כוח הבינה, אור החסדים, שבא לכלי ונותן לכלי תיקון, שנקרא חפץ חסד, שפשוט אין שום רצון לכלי לשום מילוי נוסף, אז אפשר מהדרגה זאת והלאה לעסוק בהשפעה לזולת שנקראת אצלנו לקבל על מנת להשפיע, כלפי הבורא או כלפי האחרים גם כן, בהשפעה אקטיבית ממני החוצה.

התנאי כדי שנוכל לעסוק בזה נקרא ערבות, והערבות הזאת היא כוח פסיכולוגי, כך בעל הסולם קורא לזה, שכל אחד ואחד שמקבל את הביטחון הזה, מרגיש את עצמו לגמרי חופשי מהרצון לקבל שלו.

ואז בעל הסולם מסביר, אנחנו בעצם כל החיים מחפשים את זה, אנחנו רוצים מה שנקרא עצם לעתיד, ביטחונות - שלא יחסר לי כלום לגיל זקנה, לזמן של מחלה, חולשה, לצרות שיבואו אליי חס ושלום, לְמה לא.

אני תמיד דואג לרגע הבא, כי ברגע הנוכחי אני כבר נמצא, אין לי מה לדאוג מעכשיו לרגע הנוכחי. אם אני דואג, זאת אומרת, אני עכשיו מבצע עבודה לרגע הבא, שיבוא המילוי, התשלום, התוצאה. ואם אני ברגע הנוכחי נמצא בהספקה, שהרצון לקבל שלי ממש לא מרגיש חיסרון, אז הרצון לקבל שלי לא דוחף אותי לשום דבר ואני יכול בצורה כזאת להתכלל במחשבת הבריאה. הקבוצה חייבת לספק לנו הרגשה כזאת.

אתה יכול לשאול, אבל מי הקבוצה? כמה קבצנים כמוני, מה יש אצלם? לפחות היו אנשים עשירים, בעלי כוח, בעלי עוצמה פוליטית, ממשלתית, משהו, מה יש להם, מי הם, מה הם, הם כמוני. זה לא חשוב. חשוב לאדם התפעלות מהחברה הקטנה שלו. ודאי שברוב עם הדרת המלך, אבל באמת מעוצמת החברה, מהעוצמה הפנימית שלה תלויה התפעלות האדם בביטחונות שהוא יכול להרגיש מהסביבה, ואז הוא נעשה מוכן לעבודה אחרת.

אתם יכולים להגיד, אבל זה חשבון פשוט, אתה בעצם נותן לאדם ביטחון, וודאי שאחר כך לא אכפת לו, והוא הולך. אם כבר יש לו הכול, אז גם רוחניות הוא מוסיף לעצמו. לא. כי מלכתחילה המטרה היא אחרת, הכיוון הוא אחר. הסיבה שאני רוצה ביטחון היא אחרת. אני בנוי מרצון לקבל, אין לי ברירה, אני חייב להיפטר ממנו ולכן אני חייב למלא אותו. ואם לא הייתי חייב למלא אותו, אדרבא, לא הייתי בכלל מתייחס אליו, אני רוצה לעלות מעליו.

ולכן מחוסר ברירה אני בא לקבוצה במטרה להתעלות מעל הרצון לקבל, על מנת שהקבוצה תספק לי ביטחון, שטיפת מוח, השפעה, באופן כזה שאני אתבייש ברצון לקבל, שלא ארצה להשתמש בו, שארגיש שמספיק, הוא מסופק, מילאתי אותו במשהו.

ואז, מסך כל ההתפעלות הכללית הזאת מהקבוצה, זה נקרא ערבות, אני יכול למסור את עצמי, לזרוק את עצמי לתוך הקבוצה. מה זה לזרוק את עצמי? לא ליפול סתם על הידיים שלהם שיטפלו בי. למסור את כל כוחותיי, את כל היכולות שלי לקבוצה, להתקדמות למטרה המשותפת.

יש עוד הרבה דברים שאפשר להוסיף. עד כדי כך שבעל הסולם אומר שלא קיבלו את התורה, לא המקובל הגדול כמו אברהם ולא הבנים שלו, שכל אחד מהם ייצג את הקווים של השפעת הבורא לכל הנשמות, ימין, שמאל, אמצע. חסד, גבורה, תפארת. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד. משה זה נצח ואהרון זה הוד, גם הם לא קיבלו את התורה. קיבלו אבל מפני שמאחוריהם היה כבר יסוד ומלכות, יוסף שהיה בהתחלה והיה בסוף, ודוד. מפני שיוסף, כשנמכר למצרים, קיבל משם את כל העביות, והיה שר במצרים, לקח את כל הרצון לקבל שיש במצרים לתוך עצמו, אסף אותו כולו, לכן הוא יכול להיות יסוד, יוסף הצדיק, צדיק יסוד עולם. ודוד שזה דוד המלך, מלכות ממש.

וכך עד שמגיעים לקבוצה, והם היו צריכים להיות באמת קבוצה גדולה, נציגים של כל הנשמות שבאדם הראשון, גם בגלל העביות שהיתה אז, גם כי השורש הרוחני שמגיע לענף הגשמי, הוא נוגע בנקודה הזכה ביותר, ששם אדם עוד לא מוסיף את העביות משלו. זה בא כאילו כהעתקה מלמעלה למטה, עדיין בלי התערבות מצד התחתונים.

אבל כשאנחנו מגיעים לזה, אנחנו כבר לא זקוקים לקבוצה כזו גדולה, רחבה ובעוצמה הקטנה שהיתה שם, אלא יש לנו עביות הרבה יותר גבוהה, גדולה, עמוקה, עכורה, ומספיקה לנו קבוצה קטנה, כדי להתפעל ממנה ולעבוד בתוכה.

למרות שבכל זאת, "ברוב עם הדרת מלך" ואת זה מסבירים במאמרים האלה "מתן תורה" ו"ערבות", שבכל זאת הקבוצה כל הזמן תתרחב, ולפי זה כל אחד ירגיש בה יתר ביטחון, יתר אחריות, יתר נכונות ודחף למסור את עצמו לקבוצה.

אני מקווה שהייסורים שנרגיש בזמן הקרוב, יהיו מסוג אחר ממה שהיה קודם. זה כל ההבדל בין המדרגות, האופי, האופן של הייסורים שדוחפים את האדם. שנרגיש במקום הייסורים האלה, "אני רוצה את ההשגה העליונה, אני רוצה את האור העליון, אני, אני, אני", במקום זה ארגיש שזה נכון, אני רוצה את זה, אבל בעצם אני אחפש את זה בתוך הקבוצה, דרך היחס שלי בתוך הקבוצה. ובזה יהיו הייסורים שלנו.

ואז נגיע בהחלט לערבות הדדית בקבוצה העולמית שלנו, שתהיה גדולה. יש לנו היום 25 מדינות בתוך הקבוצה שלנו. זה חשוב מאוד. לא חשוב שיש מדינות שבהן יש רק כמה שלומדים. זה יתרחב ויגדל בכל מדינה. וזה ייתן לנו את הרגשת הביטחון. לא מהאנשים האלה, אלא מפני שאנחנו שפועלים בכל המקומות, מעוררים אור מקיף גדול, רחב, בכל האופנים שלו, כל אחד על האחרים. ונתבייש במה שאולי לא יכולתי להוסיף, וגם להצמיד את החלק שלי לכל המאמצים שעושים חבריי בכל העולם.

כשיהיה לנו חיסרון לזה, נרגיש בהחלט איך נבנה הכלי שלנו לאותה המטרה, ואז בהחלט מה שהתחלנו היום, שיסדנו את עצמנו והתחלנו לבנות את הכלי, בהחלט נרגיש כל אחד את האחר, נקבל ערבות, וברגע שנרגיש את הערבות ההדדית בצורה המזערית ביותר, שתאפשר לנו רק לרצות להיות בתוך הקבוצה הזו ללא שום רצון לעצמנו, זה מספיק כדי לעבור את המחסום, כי בזה אנחנו כבר כביכול צועקים "נעשה ונשמע".

ואז נקבל את שיטת התיקון האמיתית, הקבלה, התורה, ואז באור ה', כבר נלך גם דרך מדבר סיני, הרצון לקבל יגדל וכל הזמן יתגבר וייתן לנו הפרעות, אבל כבר הפרעות בתוך ליכוד הקבוצה, בתוך להיות עם אחד, "עם ה'" מה שנקרא. ונגיע לארץ ציון, על ידי היציאות האלה שיש לנו בכל פעם, כשמוסיפים עוד ועוד רצון לקבל.

והרצון לקבל גדל ככל שאנחנו עוברים משכבה לשכבה של מחשבת הבריאה שהיא מתגלה יותר ויותר. היא מתגלה על ידי זה שהרצון לקבל נוסף, ואנחנו מזכים אותו, עושים אותו יותר זך. אז בחלק הרצון לקבל שנוסף כעבה, אנחנו מזכים אותו, הוא נעשה יותר זך, ושם מתגלה אור עוד יותר גדול, עוד יותר גדול, ועוד יותר גדול.

עד שמגיעים על ידי היציאות והכניסות האלו לארץ ציון ולהר ציון, אחרי כל ההרהורים מהיציאות שאנחנו עולים עליהם, ומגיעים לירושלים, ליראה שלמה. שהיא לא יראה מהרצון לקבל שיחסר בו משהו, אלא יראה האם אני נתתי הכול ב100% לכל יתר הנשמות, ודרכן לבורא שנמצא בהן.

זה נקרא "ירושלים", "יראה שלמה". כשמגיעים לזה, אז נכנסים בעצם לבניית בית המקדש, וכל המלכות וכל הבינה כבר נכללות זו בזו, עד כדי כך שמגיעים לכתר, וזה נקרא "בית המקדש השלישי", ששם נמצאת מחשבת הבריאה בהתגלות מלאה בתוך הכלים שלנו המתוקנים ב100%, הנקראים "בית המקדש".

תלמיד: מה הם השלבים המדויקים בבניית הערבות?

כשאנחנו באיזשהו צורה מגדירים איזה מושג כמטרה, אנחנו צריכים לשאול, מה יחייב אותי לבוא למושג הזה? זאת אומרת, מהו החיסרון? מהו הכלי שיעזור לי להגיע אליו? אם המטרה שלי עכשיו זה להיכנס לתוך הערבות, אז איזה דרגה קודמת יכולה להיות, האחוריים של המדרגה הזאת שנקראת "ערבות", שזה נקרא "חיסרון לערבות"?

מה יכול להיות שיחייב אותי להגיע לערבות? החיסרון הזה חייב להיות חיבור, איחוד עם מחשבת הבריאה שמתגלה רק שם, עם הבורא, שמתגלה רק שם מתוך הכלי של הערבות.

מאיפה אני אקבל חיסרון כזה להתחבר עם הבורא, להרגיש אותו, להתכלל בו, להיטבע בתוכו? אני יכול לבנות כאן שרשרת ארוכה מאוד אחורה, עד המחשבה הראשונה שבאה לאדם בכלל על איזה רעיון רוחני, שהוא עדיין אפילו לא יודע מה הוא מחפש. אבל בסופו של דבר, בשבילנו, שיש לנו קבוצה, סביבה, אז בשבילנו אקטואלי לדבר כבר ממה שיש, הייתי אומר כך.

שפרסום הדדי שכל הקבוצות עושות לכל חבריהם, וכל הקבוצה הגדולה עושה לכל הקבוצות, וכל הקבוצות זו לזו, וזו לזו, כך אנחנו יכולים להעלות את החשיבות של המטרה, עד כדי כך שנרצה, נשיג אליה, עד כדי כך שנחפש את הערבות רק כדי להיפטר מהאני, לזרוק את עצמנו ולתת כוחות לתוך הקבוצה.

ועל זה הוא מדבר גם בהרבה מקומות, והרב"ש במיוחד מדבר על זה וקורא לזה "גדלות הבורא". גדלות הבורא, גדלות המטרה, גדלות מחשבת הבריאה, שאנחנו חייבים לפרסם כך שכל אחד יתפעל מזה עד כדי כך, שאין דבר יותר גדול, יותר חשוב. ששם זה החיים שלנו, ששם זה המציאות האמיתית, ולשם אנחנו צריכים להיכנס.

אם אנחנו נעשה את הפרסום הזה לכולם, אז לא יהיה לנו קשה מתוך זה ללכת קדימה ולהגיע לנחיצות בערבות, ולנחיצות לעזוב את עצמנו ולהגיע לחיות רק בתוך האחרים, מה שבעל הסולם מסביר לנו כאן ב"מתן תורה". זאת אומרת, כל אחד חייב לדאוג לחברה, אם החברה מספקת לו את גדלות המטרה, מה שנקרא "גדלות הבורא", "גדלות הרוחניות". וגם יחד עם זה, מספקת לו מספיק הרגשת הניבזות והפירוד, וממש אין לי מילים בכלל להגיד על הקיום שלנו הבהמי הזה.

אם החברה מספקת בצורה מספקת, נכונה, לכל אחד מאיתנו את ההרגשה הזאת, אז שום עולם מסביב לא יכול להפריע לנו, להשתכלל בזה ולהתקדם בזה. מפני שגם מחשבת הבריאה הכללית, כבר בימינו, מהמאה העשרים והלאה, וכבר בסוף המאה העשרים, מתחילה להתגלות בכל העולם הרגשה, מחשבה והבחנה כזאת שהחיים שלנו, שהמצב שלנו, כדור הארץ שלנו וכל המציאות שלנו, הם ממש ללא מוצא וללא שום תקווה, אפילו, להגיע למשהו טוב.

כולם נמצאים בחוסר התמצאות. ועוד יבואו כאלה זמנים וכאלו הרגשות בכל העולם, שגם זה יעזור לכל האנושות מבחוץ, מצד מחשבת הבריאה לחפש משהו יותר פנימה, יותר עמוק, לחפש איך לצאת בכלל מהחיים האלו שעל פני האדמה, למצוא איזשהו סוג קיום אחר.

וגם הנשמות, גם הרשימות שבתוך הנשמות שעכשיו דוחפים את האדם לגשת לחקור את החיים שלו ולהשתוקק בסופו של דבר לגלות בשביל מה חיים, מה טעם בחיינו. כל הדברים האלה הם בסך הכול מתגלים ומשנה לשנה נעשה יותר קל לכל אחד, וגם לנו כקבוצה להוכיח לנו לעצמנו ולכולם שדבקות במחשבת הבריאה, בכוח העליון, בבורא, היא באמת לא המטרה, אלא היא צורת הקיום היחידה שיכולה להיות.

תלמיד: מה שהשתנה בכנס הזה שלנו זה שעכשיו אני לא צריך לחשוב על לתת גדלות הבורא בתוך הקבוצה הקטנה שלי, אלא בתוך הקבוצה הכללית?

מה שהשתנה בכנס שלנו, שאני יכול עכשיו לחשוב על כל הקבוצות, על עוצמה גדולה מאוד בכל הארצות שפועלות, שאנחנו מקרבים עוד ועוד אנשים, שהקבוצות שלנו מתחזקות מיום ליום. אנחנו בנינו את היסוד. יש לנו מטרה אחת, יש לנו מחשבה אחת, יש לנו תקנון אחד. הפעילות שלנו תהיה פעילות משותפת, אנחנו נסכם את כל התוכניות שלנו, אנחנו נעזור אחד לשני, קבוצה אחת לשנייה, בהפצה, בהתקדמות, בפעילות, כי אנחנו כולנו תלויים זה בזה.

ולכן אנחנו רוצים לייחד את כל היכולות שלנו, הכוחות שלנו, המעשרות שלנו, כול מה שיש בנו כדי לעשות את העבודה שלנו ככל האפשר יותר מועילה. אמנם כל אחד פועל בקבוצה קטנה, וזה טוב שבקבוצה קטנה, כי קשה לחשוב על כל הקבוצות כקבוצה אחת גדולה כל הזמן, האדם כאילו נאבד בתוך הכמות הזאת, והוא גם לא מרגיש תגובה מידית מכל הקבוצה הזאת, אז הוא יכול להיכשל בגישה הנכונה ביחס שלו לקבוצה הגדולה.

מה שאין כן לקבוצה הקטנה, שבה יש לו חברים, אם הוא מתייחס אליהם נכון, אז הוא מקבל פידבק נכון, אם לא מתייחס כל כך נכון, אז מקבל מיד איזו תגובה כזאת שמיישרת אותו בגישה לקבוצה.

לכן אנחנו צריכים לעבוד גם בקבוצות הקטנות שלנו, וגם כלפי הקבוצה הגדולה, וגם כלפי כל האנושות בסופו של דבר, כי אנחנו, חוץ מזה שבנינו כאן יסוד, התחלנו לבנות את הקבוצה העולמית, אנחנו בעצם התחלנו כאן לבנות בסיס עתידי למדינת הקבלה. ובהחלט אתם תראו איך תוך שנה, שנתיים, אנחנו נראה את עצמנו במצב שאנחנו כבר לא פועלים כסתם איזו מין קבוצת מקובלים שרוצים בתיקון העולם, אלא אנחנו ניכנס בפועל. גם עכשיו נמצא תיקון העולם, אבל עוד לא בהכרתנו. כשכל העולם יכיר בזה, וכל העולם יתחיל להתחשב, אז כל הכוחות וכל היכולות של העולם יבואו בהדרגה ויתכללו בתוך הקבוצה הזאת, ואז נתחיל לבנות יסוד לאנושות חדשה. כן, כך זה יהיה.

תלמיד: ההצלחה האישית כרגע ביום יום שכל אחד יחזור לקבוצה שלו מתבטאת בעצם בזה שהוא מגיע לקבוצה, לומד, או שהיא גם מתבטאת מעבר, עזרה כלכלית או על ידי מעשים? הערבות צריכה להיות גם בזה?

ערבות זו תוצאה מבניית הסביבה הנכונה. ואם אדם בונה את הסביבה שלו כך שהיא תספק לו גדלות הבורא, גדלות המשימה הזאת - דבקות בבורא, ביטחון שאפשר להגיע לזה, נחיצות שחייבים להגיע לזה ואין שום צורה אחרת של קיום חוץ מלהגיע לדבקות, ביטחון מהחברים שדואגים לו יותר ממה שהוא דואג לעצמו. בסך הכול הכרת הרע בכך שאי אפשר לחיות בצורה כזאת, והכרת הטוב שרק בדבקות יש חיים, הכרת הביטחון שאני יכול לעשות את הקפיצה הזאת מזה שרע שלי, מהמצב הנוכחי, לטוב. אם אני מקבל מהקבוצה את כל הדברים האלו, אז מי אני? אני ודאי נכלל בתוך זה וכבר הפעולה נעשית מעלינו.

אנחנו צריכים להגיע כל פעם בפעולה שלנו לרצון מכוון נכון. ואז אם הרצון מכוון נכון, מיד אנחנו נכנסים לאיזה זרם שמקדם אותנו, ששואב אותנו ממדרגה למדרגה, ככה פשוט מושך אותנו, זה נקרא "משיח", ממדרגה למדרגה.

גם במדרגה הבאה אני צריך רק לכוון את עצמי איפה הכיוון הנכון, גדלות המטרה, במה בדיוק המטרה, שם היא תיראה לי קצת אחרת, מה זה הגדלות שלה, שהיא יותר מנותקת מהרצון לקבל, יותר מופשטת, מה הנחיצות שלי לצאת מהרצון לקבל? למה אני רוצה לצאת ממנו? לא מפני שרע לי או טוב לי, מפני שאז אני לא נכלל בעליון, לא דומה לו, וכן הלאה.

אני כל הזמן נותן הבחנות אחרות לרע וטוב, הם כבר כל פעם בצביון אחר אצלי, אבל אם אני עושה את הכיוונים, את הכיוון הנכון, כיוונתי את עצמי, מיד שוב אני נכנס לזרם כזה שמושך אותי ממדרגה אחת ליותר עליונה. וכן הלאה.

אנחנו לא צריכים בעצמנו לעשות את העליות האלו, אנחנו לא מסוגלים, מאיפה יש לנו, זה האור עושה. אנחנו רק צריכים לבנות את הכלי, מה שנקרא "מ"ן", חיסרון, שאז אנחנו נכללים וזה מושך אותנו, וחוץ מזה שום דבר. והחיסרון הזה נבנה רק מהכוח הכללי של הקבוצה שמחוזק בכוח הכללי של הקבוצה העולמית.

עד כדי כך, ואני ממש רואה, תאמינו לי, שלא יכולה להיות הצלחה לאף אחד ולאף קבוצה אם זו לא תהיה הצלחה כללית לכל הקבוצה העולמית שלנו. ודאי שבצורה יחסית ניכנס למציאות העליונה ונתחיל לעבוד בה, אבל חייבת להיות איזו הכנה כללית, איזו מסה קריטית, איזו רמה של חיסרון כללי נכון, מכוון נכון, כדי שנתחיל לצאת פה ושם בצורה חלקית, כאן בקבוצות, שם בקבוצות.

וזה לא חשוב שיש קבוצות שהתחילו לפני חצי שנה, שנה. אנחנו רואים עד כמה החדשים האלו שנכללים היום בתוכנו מבינים תוך כמה שבועות, כמה חודשים, וכמה כולם כבר בתוך העניינים. כי לא צריכים לימוד, לא צריכים לדעת ידיעה ב"תלמוד עשר הספירות" או בכל מיני דברים, אלא צריכים הבחנות, והבחנות הם מקבלים מהר מאוד. וככל שיבואו חדשים, הם יקבלו הבחנות כאלו שאחרי חודש חודשיים הם לגמרי יהיו איתנו יחד. ולכן אי אפשר להגיד מי יכנס יותר, מי קודם, מי אחר כך, ובכלל זה גם לא יהיה חשוב, כי השראה עליונה תשרה על כולם, וזה פשוט יקדם כל אחד.

אפשר להגיד כך, זה כמו שמכינים עיסה ובתוכה מכניסים חומר חדש. זה כמו שמכינים עוגות, מכניסים חומר ואז צריכים לערבב את זה, ומכניסים עוד חומר וצריכים עוד לערבב. אבל כשמכניסים, הכול כבר מתחיל להתערבב, ואז פה ושם זה יהיה קצת יותר, קצת פחות, אבל בסופו של דבר הערבוביה הזאת תעבור מהר מאוד ולא יהיה הבדל בין הקבוצות, הוא יהיה מאוד מזערי. אנחנו נראה את זה.

אנחנו לא צריכים לעשות חשבונות, אם מדינה רחוקה, קרובה, קבוצה קטנה, חדשים, לא ותיקים, זה חשבון לא נכון. גם אלו שמתגלים עכשיו, הם מתגלים עם חסרונות הרבה יותר ברורים, עם רשימות הרבה יותר מבוררות,

בכלי אחד אין גדול וקטן, זה כלי אחד. אלו לא מילים יפות, אלא כך הכלי מתפקד. אנחנו גם יודעים שהעביות הגדולה ביותר היא למטה, הזכות הגדולה ביותר היא מלמעלה, ובאור חוזר זה ההיפך. ואז משלימים עביות וזכות בכל המדרגות. אור ישר ואור חוזר, משולש עליון ומשולש תחתון מתחברים יחד, ואין הבדל בין אף אחד לאף אחד.

תלמיד: הקבוצה, הכלי האחד, אמרת שיש זרם שמושך את כל הקבוצה בין השלבים, כל אחד בקצב שלו. האם יש לפרט איזה פקטור בהתקדמות בין השלבים, במשחק בין השלבים?

יוצא כך שאני יכול להיות בקבוצה ששם יש חמישה מבני ברוך ישראל, מבני ברוך מוסקבה, מבני ברוך מינסוטה או פילדלפיה, וזו תהיה קבוצה עם שכבה יותר פנימית, יותר עליונה, יותר ימינה, יותר שמאלה. אנחנו לא יודעים אפילו איך אנחנו מחוברים.

זה לא עניין של חיבור פיזי. כל אחד פועל בקבוצה שלו בתכונות מסוימות, והתכונות המסוימות האלה כך הן מתחברות. יש לנו הוי"ה פנימאה שנקראת ארבע בחינות דאור ישר, בחינת שורש, ואחר כך א', ב', ג', ד', שהן נקראות, "קוצו של יוד", י-ה-ו-ה. אין חוץ מזה כלום. חוץ מזה ההוי"ה הפנימאה הזאת נותנת את הענפים שלה, וכל הענפים גם מתחלקים לקוצו של יוד, י-ה-ו-ה, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות.

יוצא שהכתר למעלה, וממנו כל הכתרים שבכל המציאות. חכמה למעלה, וממנה כל החכמות שבכל המציאות. אז בכל הקבוצות, בכל הרמות, יש י-ה-ו-ה, אבל כתר שבאיזו קבוצה, באיזושהי רמה, הוא מחובר עם כל יתר הכתרים, וחכמה שבכל הקבוצה מחוברת עם כל החכמות שבכל המקומות.

החיבור הוא לא שאנחנו כאן קבוצה אחת, אנחנו מחוברים, ואנחנו כלי אחד. לא. אנחנו גם בכלי אחר לגמרי, ומחוברים לפי התכונות שלנו. אז יכול להיות שבכל המקומות שבעולם הם מתחברים, וגם מכל הקבוצות האחרים מתחברים, וכן הלאה. כי בכל מקום יש את כל הנציגים של כל התכונות. הקבוצה היא כמו עיסה שממש ערבבו בה את כל החומרים יחד.

תלמיד: מעבר לעיסה הזאת, אני שמעתי אותך אומר שיש שלבים ויש עליות וירידות, ואם נשמור על שמחה, אנחנו יכולים לצאת ממצבים יותר מהר, ואז יהיו יותר עליות ופחות ירידות. האם יש בזה תפקיד לאינדיבידואל, או שרק החברה יכולה לעזור בזה, או שקבוצה קטנה בתוך הקבוצה הגדולה?

העבודה של האדם היא בתוך הקבוצה. לא לעבוד על עצמו, אלא לעבוד בתוך הקבוצה, לקבוצה, לטובת הקבוצה. זה הביטוי שנקרא "השפעה". זה ביטוי של השפעה. אם אתה נמצא ב"אני לומד, אני חושב, אני רוצה, אני, אני, אני", אז אתה נכנס לדרך ייסורים. יתגלה לך עוד מעט ודאי על ידי אור מקיף, שיראה לך את האחוריים, שאתה נמצא לא לכיוון הנכון. אבל כשזה יתגלה אחרי כמה שנים, אתה תראה שהלכת לא נכון, שחשבת כל הזמן פנימה במקום החוצה, בכיוון ההפוך מטבע האור, והתרחקת ממנו במקום להידבק. נכון, ההתרחקות הזאת בסופו של דבר תיתן לך הכרה שבהחלט התרחקת, אבל עד שאתה מתרחק, עד שאתה מגלה פתאום שאתה הפוך ומתחיל שוב להתקרב, כמה זמן זה לוקח? שנים.

לכן אנחנו צריכים את הקבוצה שהיא תשטוף לי את השכל, שהיא תחייב אותי, שתיתן לי מכות, שלא תאפשר לי ללכת בכיוון ההפוך, שכל הזמן תמשוך אותי פנימה, וכל הזמן תעורר אותי לתרום לה. אבל לא מתוך המשוט, לא מתוך מכות, אלא מתוך זה שתראה לי חשיבות, נחיצות וייחודיות בזה, שרק בצורה כזאת אני יכול להתקדם למטרה, שזה לכיוון הבורא, שזה לכיוון האור, ולא ההיפך. זה נקרא הכרת הרע. שאין לי ברירה, אם אני רוצה להתקדם לבורא, זה אותו דבר כמו שאני מתקדם למרכז הקבוצה. שם בהחלט בתוך מרכז הקבוצה, אם אני נמצא במרכז איפה שאני נעלם לגמרי, שהאני שלי נעלם לגמרי, ומתחילה להיות מורגשת רק התכללות כללית, שם מתחילה להיות בנייה של ט' ראשונות, ושם מתחילה להיות מורגשת הרוחניות, הבורא.

תלמיד: בהנחה שבן אדם מבין ומרגיש את זה, כמו שאמרת עכשיו.

זה לא בהנחה שאדם מרגיש ומבין את זה, זה לפני שאדם מרגיש ומבין. אנחנו מדברים על אנשים שלא מרגישים ולא מבינים, הקבוצה צריכה לעשות את זה.

אני בא לקבוצה, מה אני יודע? הרגשתי שרע לי בחיים, אני מחפש בשביל מה אני חי, מה יהיה לי, מה מכל החיים האלו, אני בא עם שאלה כזאת וחוץ מזה אני לא יודע כלום, רע לי וזהו. והקבוצה צריכה לבנות אותי, היא צריכה לספק לי את כל הצורה הנכונה.

אף פעם אדם בעצמו לא מסוגל לבנות את עצמו. על ידי מה? אני צריך לראות מודל, לפי מה אני צריך לבנות את עצמי. כשאני נכנס לקבוצה, אני כאילו מכניס את הרצון לקבל שלי לתוך איזו מין תבנית, ואז יוצאת ממנו דמות הבורא.

תלמיד: בהנחה שבן אדם עבר את השלב הזה, האם יש לו הרגשה אישית, הוא מרגיש את זה, הוא יכול לשחק עם זה, זה אפשרי, זה קורה?

אדם שהגיע לזה שכבר נמצא בתוך החברה, ברצונות שלו, ביכולות שלו, טבוע שם לגמרי בכל האני שלו, הוא כבר נמצא ברוחניות. לפי המידה שהוא מסוגל להיטבע בתוך הקבוצה, זה נקרא שהוא נכנס להרגשת העולם הרוחני. אם על כל ההבחנות שלו, על כל הרצונות שלו, מה שלא יבוא אליו, הוא לגמרי נמצא בתוך הקבוצה, זה נקרא גמר תיקון, זה נקרא עולם אין סוף.

אם אני בצורה חלקית יכול להיות טבוע בקבוצה, אז זה נקרא שאני נמצא באיזושהי דרגה של העולמות. העולמות זה יחס חלקי שלי לקבוצה, שעדיין לא כולי, אלא 20%, 30%, אני מוסר את עצמי לקהל, לחברים, לאנושות. אבל אם אני יכול במאה אחוז למסור את עצמי, זה נקרא שגמרתי את התיקון שלי. וברגע שאני יכול אפילו בגרם אחד למסור את עצמי לחברים, לאנושות, ברגע זה אני מתחיל להרגיש רוחניות, זו הדרגה הקטנה ביותר. וככל שאני יכול יותר למסור את עצמי, לקנות את התיקונים האלה, זה נקרא שאני עולה יותר ויותר במדרגות של העולמות, נכנס יותר ויותר פנימה לתוך מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, ואני דומה לה יותר ויותר.

העולמות הם לא שמכאן ומטפסים למעלה, סתם אנחנו כך אומרים לפי שכך אנחנו בעולם שלנו מציירים דברים יותר גבוהים. אבל בעצם זה לא מלמעלה. כשאדם מתחיל להרגיש את זה, זה לא מלמעלה, זה ממנו ופנימה, לתוך המחשבה הזאת שמתגלה לפניו שהיא נמצאת בכל העולם.

תלמיד: אז עד שאתה לא מאה אחוז בזה, האם ההרגשות שלך יכולות להיות לא נכונות, אתה יכול לפרש אותן לא נכון?

עד שאדם לא מרגיש קצת את נוכחות מחשבת הבריאה הזאת שהוא נמצא בה, שזו מחשבה אחת, עד שאדם לא מרגיש פעם ראשונה את המחשבה הזאת שהיא עוברת דרך כולנו וממלאת את כולנו ואנחנו טבועים בה, זזים רק לפי הפקודה שלה, עד שהוא לא מרגיש את זה, העולם הזה יותר חשוב לו.

הוא לא מתאר לעצמו שמציאות כזאת ישנה, שרוחניות באמת קיימת, ושבהחלט להיות בה, בתוך זה, זה הדבר החשוב ביותר והנצחי, המושלם, עדיין אין לו את זה. לכן לזה אנחנו צריכים להשתוקק. ומרגע שהתחלנו לדבר על קבוצה אחת מלפני חודש בערך, התחלתי גם לדבר בצורה אחרת, בצורה יותר רגשית, יותר מוחשית, לכוון אתכם לחפש אותה הרגשה.

תלמיד: שמעתי אותך אתמול מתאר מצב שיש לך הרגשה, ואז הרצון עולה ומתמלא, ואז אתה שוב יורד. אני מדבר על השלבים האלה של עליה וירידה. האם יש לאדם עניין בזה, הוא יכול לגעת בזה, או שאלו דברים שאין לנו שליטה עליהם?

אנחנו שמדברים על עליות וירידות, זו ההרגשה שאדם מרגיש כך. רק מה זה נקרא עליה ומה זה נקרא ירידה? יכול להיות שעליה היא שטוב לי, וירידה היא שרע לי. יכול להיות שעליה היא שאני יותר קרוב לבורא, ויכול להיות שיחד עם זה אני לא מרגיש טוב, אבל אני קרוב אליו לכן זה טוב. יחד עם זה יכול להיות שבהרגשה שלי ובתחושה שלי אני מרגיש יותר גרוע, אבל זה יותר אמיתי, כדאי לי יותר, אומנם זה גם ברצון לקבל, אבל זה מה שאני רוצה.

כל פעם האדם משנה את המדידות שלו, את קנה המידה שלו, סרגל, משקלות, שעל ידם הוא שוקל, מודד מה זה טוב ומה זה רע, מה ייקרא אצלו טוב ומה ייקרא אצלו רע. האיכות של מכשירי המדידה משתנה, לא הכמות, עד כמה יותר טוב לי, שיהיה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, אלא מה זה בשבילי היום טוב לעומת אתמול, האם זה משתנה באיכות.

תלמידה: האם נכון להשתוקק כל הזמן להרגיש את הכוח העליון ולהשתדל לא לצאת ממנו, ורק מתוך התחברות אליו והרגשה שלו לעשות את כל הפעולות שלנו?

ודאי שנכון. זה נקרא להיזהר ולהשתדל לא לצאת אף פעם מרשות הקדושה. אם אני מרגיש את הכוח העליון, אם אני מרגיש את המחשבה הזאת, אם אני מרגיש שאני נמצא בתוכה, אז זה כבר קובע את המחשבות שלי, זה קובע כבר את המעשים שלי, מה יכול להיות יותר טוב? לכן ודאי שכדאי לי כל הזמן להיות בזה. ואז גם הפעולות שלי, סתם פעולות בהמיות בתוך החיים האלו, תהיה להן סיבה, כיוון ותוצאה נכונה. מבחוץ כל הפעולות שלי יכולות להיראות כמו פעולות של כל אחד, אבל בפנים זה כבר יהיה מילוי שונה.

כל עוד אדם לא נכלל במחשבת הבריאה וכל עוד הוא לא פועל מתוכה, כל הפעולות שלו הן פעולות לא נכונות. לכן אנחנו שנמצאים בהסתר כפול או בהסתר רגיל, נקראים או רשע גמור או רשע שאינו גמור. ואחרי שנכללים במחשבת הבריאה, מבינים, מרגישים, פועלים לפי איך שהיא מתגלה בתוכנו, לפי עוצמתה שהיא מתגלה בנו, לפי זה אנחנו נקראים צדיק, או צדיק שאינו גמור או צדיק גמור.

רק במידת הגילוי בנו, בתוך החושים שלנו, של מחשבת הבריאה, אנחנו זוכים למעשים נכונים. ולפני שהיא מתגלה כולנו רשעים. מה זה נקרא רשע, האם אדם יודע, אדם מבין? אבל כך זה נקרא. מי שלא יכול לציית לשדה הזה של מחשבת הבריאה ברצונו, בהכרה שלו, הוא נקרא רשע. אפילו שהוא עושה את זה ללא שום הכרה, כמו חיות, כמו בהמות, הוא גם נקרא רשע. כך המקובלים קוראים לכל אלה שנמצאים למטה מהמחסום. וההפך, במידה שעולים למעלה מהמחסום, במידה הזאת שולט עלינו הכוח העליון, ואנחנו לא מסוגלים לעשות פעולות לא נכונות. אלא הראש שלנו, הרצונות שלנו כבר פועלים בהתאם למחשבה הזאת שאנחנו מרגישים, שהיא פועלת בכל המציאות.

המעניין, שדווקא המדענים בזמן האחרון, פיזיקאים, מגיעים גם לאותה הבחנה. הם אומרים שבאמת בכל המציאות שלנו יש מחשבה אחת, והיא פועלת ומפעילה את כל החומר ואת כל הכוחות. הם מדברים ממש בצורה מאוד קרובה אלינו. הדברים האלה צריכים להתגלות גם מלמעלה, גם מלמטה, מכל הכיוונים.

אני זוכר שלדבר על הקבלה לפני 25 שנים עם מישהו היה מאוד קשה, "בשביל מה ולמה, מה יש בזה, וזה לא קיים". בכלל, אדם לא הרגיש, גם המדע לא אמר כך וגם החיים. היום מכל הצדדים יש לך הוכחות, יש לך תמיכה, יש כבר ייאוש כללי. כך שאותה ערבות שאנחנו אומרים שצריכים לקבל, אדם מקבל גם מהעולם החיצון, גם מהייאוש הפנימי שלו, גם מהקבוצה שהוא נכלל בה. זה בא ומתחזק, וכבר לא כל כך קשה.

תלמידה: בעבר הייתה קבוצה עם מורה אחד שעבדה ביחד מאוד יפה. אבל היום עם השיעורים הווירטואליים, בשיעורים שלך ועם עוד מורים, יש השתנות והתפרקות. האם הקבוצה חייבת להיות תלויה בזה שהיא לומדת עם מורה מסוים?

קבוצה עולמית יכולה להיות קבוצה אם היא מקבלת ממקור אחד.

תלמידה: ממורה אחד?

ממורה אחד.

תלמידה: בתל אביב או בנתניה?

לא חשוב איפה. את מדברת על קבוצות ישראליות. אם קבוצות ישראליות לא יקבלו ממקור אחד, אם הם לא יתקשרו לשיעורים הווירטואליים שלנו, אז הן לא יהיו קבוצות, זה יהיה משהו שונה לגמרי. יכול להיות שהם ילמדו אותו חומר, יכול להיות שילמדו את המאמרים שעליהם אנחנו מדברים, כלומר בשיעור בוקר דיברנו, והם מדברים על זה בערב, אבל לא בשיעור שלנו או בשיעור מוקלט או בזמן אמת, אלא מועבר על ידי מישהו, זה לא יהיה אותו דבר. לצערי בינתיים כך זה פועל. נקווה שיהיו לנו הרבה מורים, ומורים כאלו שיוכלו לנסוע ולעשות אותה משימה בדיוק כמו מפה אחד גם מפיהם, בכל העולם.

תלמידה: ומאזור תל אביב?

מה זה שייך לאזור אני לא מבין. העניין שאם זה קבוצה אחת, היא חייבת לשמוע מפי אחד. לא אותו חומר, אותו חומר על ידי אנשים אחרים יכול להיות כבר מועבר באלף צורות, אנחנו כבר יודעים איך אפשר ללמוד כל דבר.

אז אין לנו ברירה, לכן אנחנו מוכנים לפעולה מכאיבה כזאת, שאת כל הקבוצות אנחנו חייבים לחבר לשיעור אחד. רצוי בזמן אמת ואם לא, אז בזמן אחר, אבל לפחות אותו דבר. אין לנו ברירה בינתיים. אני מקווה שיהיו בינינו עוד תלמידים, מקובלים גדולים מגובה מסוים והלאה שיוכלו למסור שיעורים מאותו מקור כך שלא יתבלבלו וישלטו נכון בחומר.

אני מקווה שזה עוד מעט יהיה, אבל עד אז אין לי ברירה. אני לא מדבר על שיעורי עזר, על שיעורים נוספים, על סעודות, על כל מיני פעילויות, לצאת לפיקניקים. ודאי שאת כל הדברים האלה בכל מקום שתעשו זה יהיה נכון. אבל יחד עם זה אנחנו חייבים לשמוע וללמוד אותו חומר באותו זמן, ובהעברה אחת, זה יחבר אותנו.

אני לא מדבר על הרצאות למתחילים, אני לא מדבר על כמה שיעורים ראשונים למתחילים עד שהם אולי מסוגלים להתכלל, אבל אחר כך, וצריכים לשמור שלא תהיה בעיה, לתת עשרה שיעורים, חמישה עשר שיעורים ואחר כך לנתק אותם מהמורה החי. אבל אנחנו צריכים בכל זאת ללכת כך, ראיתי שאין ברירה. חשבתי ללמד קבוצה קטנה, אבל ראיתי שבזה לגמרי אין חיבור והכוחות לא מספיקים בכל מקום להתקדם וכשמחברים יחד אז מיד מרגישים תועלת גדולה. אומנם יכול להיות שזה קשה לעבור, אבל חייבים.

תלמיד: איך אדם קטן בקבוצה יכול לעזור לכל הקבוצה הגדולה?

אני חושב שאין בעיה כי יש לנו ארגון אחד, יש לנו מערכת שנקווה שנבנה אותה בצורה אחידה, תוכניות, פעילות, עזרה הדדית בעיבוד החומר, בהוצאה לאור, בפעולות שנוכל לנסוע לשם ולשם ולעזור גם בצורה חומרית, במכשור, בכסף, בחומר, בכוח אדם, בהכול. והעיקר זה בכל זאת דברים חיצוניים והעיקר זה במחשבה.

גם עם הקבוצה שלי, במה אני מתחבר, בזה שאני מתחבק איתם יחד? אפשר להתחבק וביחד עם זה להכניס סכין. החיבוק לא חייב להיות פיזי. אז אנחנו צריכים לשמור על זה, אנחנו צריכים שבשיעורים שלנו שאנחנו עכשיו עושים, בכל זאת לעשות אותם יותר מוחשיים, שתהיה לנו איזו הרגשה יותר קרובה שלנו.

אז צריכים יותר להתחבר, יותר לכתוב, יותר להיפגש, להתכתב. אבל זה יבוא, ככל שאנחנו משתדלים בזה, אנחנו עולים לרמות אחרות של התקשורת, לרמות יותר רוחניות, ואז לא תהיה לנו בעיה להרגיש את הנשימה הזאת, איך נושמת כל הקבוצה הרוחנית, באיזה מצב היא נמצאת. כמו שמסתכלים על בן אדם באיזה מצב רוח הוא, באיזו דרגת כושר הוא נמצא, ממה עכשיו הוא חי. אז כך אנחנו נרגיש את זה, זו לא בעיה.

תלמיד: האם תוכל לחדד קצת יותר את העניין של המשקולות והסרגלים?

אני לא יודע עד כמה, תעזרו לי. איך אפשר יותר לתאר עניין משקולות וסרגלים? כשאנחנו כל הזמן מתקדמים לא לפי העוצמה אלא לפי האיחוד, ומה שהיה לנו אתמול חשוב, נעשה בלתי חשוב ומקבלים חשיבות ממשהו שאתמול היה לגמרי זניח. לא מן הסתם עושים סוכה מפסולת גורן ויקב. וכתוב, איפה שאתה מוצא גדלותו של הבורא, שם אתה משיג ענוונותו, ובמקומות הנמוכים דווקא, השפלים, שם מגלים את הגדלות.

דברים שברצון לקבל שלנו הם לגמרי לגמרי לא חשובים, אתה מתחיל להתייחס אליהם וזה לוקח המון זמן. היום אולי לא כל כך, אבל זה יכול לקחת שנים. כשאתה מתחיל להתייחס אליהם, פתאום אתה מתחיל לראות בהם יותר חשיבות, יותר ייחודיות, חן. אי אפשר להסביר מראש איך פתאום פעולת הנתינה, האהבה, התכללות במשהו, נעשים חשובים במקום פעולת הרכישה, אבל זה ככה. ובאמת זה בעצם הסרגל שכל הזמן משתנה.

תלמיד: זה בעצם הכלי שאנחנו בונים?

הכלי שלנו מתחיל מעביות דשורש. מה זה עביות דשורש? שאנחנו עושים צמצום על כל הרצון שלנו לעומת חשיבות הקבוצה, חשיבות ההשפעה. אם אני יכול לעשות את זה, אומנם אני רוכב על כל החשיבות הזאת שלי, על כל העביות הזאת שלי, אבל אם למען ההשפעה, למען הקבוצה, למען הרוחניות אני יכול לצמצם את זה ולא להתייחס לזה, לחנוק את עצמי, אבל לא בכוח, אלא בתיקון כנגד הרצון, יוצא שאני מתחיל מרגע זה והלאה להיכנס לרוחניות.

תלמיד: תיקון כנגד הרצון שזה בעצם המסך?

מאז והלאה, מהצמצום הזה והלאה מתחיל להיבנות מסך.

תלמיד: אז המסך הזה, אין לך שום יכולת לשלוט בו מעבר לכל הקבוצה עצמה, מעבר לתהליך הזה של העיסה.

האם יש לי יכולת לשלוט במסך? מסך זה כוח שנוצר בי שעל ידו אני יכול לשלוט ברצון לקבל שלי מעבר לזה שצמצמתי אותו. אני קודם צמצמתי אותו, עכשיו על ידי מסך אני יכול להשתמש בו גם לצורך התכללות שלי במחשבת הבריאה, בקדושה, בחברה.

עם מה אני יכול להתכלל אם לא העביות שלי, אם לא הרצונות שלי? רק סתם כך להיות שם כטיפת זרע ללא שום תנועה משלי? יוצא שאותו רצון לקבל שנמצא בי, פתאום אני מתחיל להרגיש שהוא יכול לעבוד בצורה חיובית, שאני יכול למסור אותו, את כל האגו, את כל הרצונות האלו שלי, שפעם הייתי ממש מושך הכול לעצמי.

כמו שאתה רואה אתמול עבדו אנשים, הם היו יכולים לעבוד בעבודה שלהם ולהרוויח מזה אולי הרבה כסף ולחשוב איך הם רוכשים את הכול. ואתמול עם מרץ לא פחות מזה, ובטוח שיותר, הם עבדו על דברים שהם יכולים לא לעבוד עליהם. אז אתה עובד עם אותם הכוחות, עם אותן היכולות, כל אחד במה שהוא מסוגל, זה בחשמל, זה בזה וזה בזה, והכול יפה מאוד, והעולם כמו שכתוב "עולם כמנהגו נוהג", העולם לא משתנה.

אנחנו לא משתנים. בצורה כזאת גם נעבוד ונחיה במשפחות ונוליד ילדים, הכול נמשך, רק הכלים שלנו ישתנו, ויחד עם העולם הזה אנחנו נרגיש נצחיות ושלמות. אנחנו לא מבינים עד כמה זה לא יפריע לקיום הזה שלנו, יישארו כוסות ומפיות ושולחנות והכול, הכול יישאר. והאדם גם יחיה וימות, זה לא יהיה מקובל עליו כאיזו מין פרידה ממשהו או איזו מין קבלה של מין מציאות שונה, זו תהיה תוספת שעל ידה הוא יכול עוד יותר לעלות.

כמו שאתמול, שלשום נסעו מכאן קבוצות. בדרך כלל היו בוכים כולם, אני זוכר את קבוצת מוסקבה, אני יצאתי עם חולצה רטובה, "איך לא טוב בלעדיך, איך אנחנו נהיה שם?". לא אמרתי אז כלום, אבל היום מפני שכבר התחלנו לבנות את המציאות החדשה ופנינו לעתיד, דברים שלא יכולתי אז להסביר, היום זה אחרת לגמרי, אפילו לא אמרו לי שלום, עלו לאוטובוס ונסעו. זה טוב מאוד, זה סימן שלא הרגישו בפנים שהם נפרדים.

אותו דבר אדם שנכלל בעולם העליון, הוא לא מרגיש שהוא נפרד מהחיים בזה שהגוף שלו מת. הוא חי בתוך הנשמה שלו, הוא כבר מזדהה עם הנשמה שלו, והחיים האלו בשבילו הם כמו שאתה עושה תספורת חדשה או מחליף חולצה, זה לא מורגש בכלל. אלא הוא כן מקבל תוספת כשיורד מהקיום הרוחני בלבד למטה לעולם הזה, בכך שהעביות הנוספת הזאת עוזרת לו לעלות עוד יותר.

תלמיד: אני רוצה לחזור טיפה אחורה. באותה נקודה של בניית מסך, אתה באיזושהי הכרה, אתה מודע למשהו שקורה. האם יש איזו נקודה שאתה כן יכול לעשות שם משהו, זה עדיין רק החברה?

כשאתה נכלל ברוחניות אתה פועל דרך החברה, אתה מגלה את הכוח העליון הזה, והוא וחברה נעשים כאחד, אין ביניהם שום שוני, הבורא והחברה נעשים כאחד. כי כוח השפעה זה השפעה, אם החברה נמצאת בהשפעה, אם אתה נמצא בהשפעה, אם הבורא נמצא בהשפעה אז מה השוני ביניהם? הבורא לא מתגלה יותר מהחברה, ואתה לא יכול לגלות אותם יותר ממה שאתה נמצא בהשפעה, אז יוצא ששלושתם נמצאים כאחד.

אם אני נכלל בקבוצה, במידה שאני נכלל בה, מה זאת אומרת אני נכלל בה? אני פיתחתי בי בתוכי כוחות דהשפעה. במידה שאני נמצא בהשפעה, במידת השוואת הצורה אני יכול להרגיש את מחשבת הבריאה, את הכוח עליון, את הבורא. איפה אנחנו נפגשים איתו? אנחנו נפגשים איתו בקבוצה או אפילו בלי קבוצה, לא חשוב, אבל באותה יכולת ההשפעה שאני כבר רכשתי אותה. יוצא כך, שהקבוצה שנמצאת בהשפעה, והבורא שנמצא בהשפעה, ואני שנמצא בהשפעה, אנחנו מתגלים בצורה שווה, ברמה שווה. וכך זה כל פעם.

יוצא שאני לא יכול להתקדם בעצם יותר מהקבוצה, והקבוצה לא יכולה להתקדם יותר מכל אחד מהפרטים שלה, והבורא לא יכול להתגלות בתוכנו יותר ממה שאנחנו.

אני רוצה בכל זאת לפתוח כאן סוגריים, ולהגיד שזה בגבולות מסוימים. אחד יכול יותר, והשני יכול פחות, אבל כולם חייבים להימצא באיזושהי רמה מסוימת, כך שכל פרט ופרט יכול להיות קצת מעבר לזה לפי התרומה שלו לכלי הכללי. אבל בכל זאת לא יכול להיות שיתגלה אחד וכולם יהיו לגמרי לא בזה, ואפילו לא תהיה קבוצה. חייבת להיות כבר השתוקקות כללית, למטרה כללית, הדעה הזאת, המסר הזה כבר צריך להיות מובן, חי, ומתוכו אדם כבר יכול לקפוץ. חייבת להיות איזו הכנה שממנה אתה כבר עף קדימה, עולה למעלה.

תלמיד: הקבוצה עכשיו מתחילה לקבל עליות וירידות יחד וזה מורגש אפילו חיצונית. איך אנחנו יכולים להשתמש בכך כדי להתקדם?

אנחנו עוד לא קיבלנו ירידה. זה שציירתי את הגרף על הלוח שקיבלנו עלייה, אני מדבר על קבוצות רוסיות, אני לא יודע איך זה בקבוצות ישראליות. מי שהיה שם באותם הימים, קיבלנו עלייה והתחלנו לקבל ירידה קטנה, אבל עוד לא קיבלנו. נעבור עכשיו שבוע, שבועיים, ונתחיל להרגיש טוב את העביות הזו, כמה כולנו נופלים, כמה רע, חשוך, חוסר כוחות, ו"אנחנו לא צריכים את זה, לא רוצים את זה ותעזוב אותנו". אני יודע את זה ומכיר, מחכה לזה ללא פחד.

אבל באמת אני זוכר שפחדתי מהירידות. יש ירידות שאתה ממש מפחד, כי אתה יודע שאתה לא יכול לשלוט בעצמך, שאתה לא מסוגל להזיז את עצמך, שאתה נמצא במצב שפשוט אתה הולך להיות פגר, הרגשת מוות, יותר טוב לא להרגיש את החיים. הרב'ה היה אומר שאם היה כדור הרגעה, כדור שינה כזה שבדיוק מהתחלת הירידה עד סוף הירידה אתה מקבל אותו וישן, אז היה טוב. אבל אז עוד לא הייתה ירידה, איך היית יוצא ממנה?

אבל עכשיו אנחנו צריכים להיות מוכנים לירידה הזו. לכן סיפרתי עליה כאילו שהיא כבר קרתה ממש, אומנם היא עוד לא הייתה, אבל היא תהיה. אלו שנמצאים בחו"ל, קיבלנו כמה טלפונים שהם נמצאים עדיין במצב שהם ממשיכים וטוב. הם עכשיו מקבלים מאיתנו את ההתפעלות, עדיין מגיעה הזנה מצידנו. ונקווה שגם מצידנו החוצה ומהם אלינו בחזרה זה יבוא ויהיה כמעגל אחד.

הרב"ש תמיד אמר שההבדל בין אדם אחד לקבוצה, הוא שאדם אחד זה כמו שהוא היה נכנס לחדר, סוגר את עצמו והיה קופץ, שר, וכך מוציא את עצמו בצורה הפשוטה מהירידה. כך היה עושה מקובל גדול, עד כדי כך היו הירידות, כרבי שמעון, כשמעון מן השוק.

מה שטוב בקבוצה, זה שקבוצה אף פעם לא יכולה להיות בירידה. כי זה כמו במעגל, אחד קופץ למעלה, השני למטה, ואז בסך הכול הם שומרים על הרמה הכללית שלהם שכל הזמן יכולה לעלות ולעלות. יש ירידות ועליות, אבל את הירידה שלך, אני מיד מכסה בעלייה שלי ואתה נכלל בי, ואחר כך אני בך. וכך אנחנו כל הזמן נמצאים במצב שטוב שכל אחד יורד לרגע קט, אבל מיד יש לו עזרה מאחרים. אם נעשה את המעגל הזה, לא כל אחד בקבוצה הקטנה שלו, אלא בקבוצה הגדולה העולמית, איזו עוצמה תהיה, אז נוכל להיות בהתרוממות ובהשתוקקות למטרה, ממש במצב רוח כל הזמן.

רק האחריות אחד כלפי השני, בלי לשים לב לעצמו, רק האחריות שמישהו מתוכי יכול ליפול, אם יהיה פחד כזה, וזה שייך גם לבושה, אז היא יכולה להציל אותנו כך שרק נעלה כל הזמן. ולהפך, כל פעם שחבר יתרום בירידה שלו, מיד שיתפוס את העלייה, לא צריכים להיות בירידה יותר מרגע אחד. ברגע שאני מתחיל להרגיש קצת נתק מקודם, מיד אני צריך בחזרה להתחבר, והחיבור הזה כבר יהיה בעוצמה יותר גדולה מקודם. ירידות חייבות להיות ממש לשבריר שנייה. כמו שאמר רבי זושה, שיש לו ארבע מאות ירידות ועליות תוך 10 דקות.

אם נעשה כך בקבוצה העולמית, אני מבטיח לכולם חיי גן עדן. ואתם תראו כמה לא יהיה שום רע, לא גופני ולא רוחני. כי כל הרע הוא מתוך זה שהאור מתרחק, האור נסתר ונעלם. ואם נהיה בקבוצה גדולה בהתרוממות, לא יהיה שום דבר.

מקובלים גם סבלו, גם מקובלים חלו בכל המחלות, אבל זה כך מפני שהם נכללים בכל האנושות, לוקחים את צער הקהל, את צער הסביבה. ואין להם ברירה, בגלל שמקבלים את צער הקהל, מתוך זה הם לוקחים את כל החסרונות שלו, ואז מתחילים להיות חולים. בעל הסולם היה חולה מאוד, הוא נפטר ממחלת פרקים מאוד קשה ומסרטן. ידוע לנו וגם כתוב שזה מתוך התכללות ביתר האנושות, ולא היה לו עם מה להתכלל. אבל אם אנחנו נכללים כל אחד עם כולם, אני מבטיח גם בריאות פיזית, גם בריאות רוחנית. שום דבר בעולם לא יכול לקרות לאדם כזה. ממשלה, משטרה, בתי משפט, בעיות עם ילדים, לא חשוב מה, כל הבעיות הן מכל מיני סוגי הסתרות של האור. ואם כל הזמן נחזיק אותו בצורה כזו שהאור ברמה מסוימת כל הזמן יופעל עלינו, אתם תראו את כל הקבוצה מתרוממת מעל העולם, ממש כך, כמו איזו מין צלחת מעופפת. קל לנו מאוד לעשות את זה היום, זה פשוט בהסכמה הכללית שלנו, בהתרמה הדדית, בתמיכה הדדית.

תלמידה: איך זה יכול לעבוד אם קבוצה היא כלי אחד והקבוצה יורדת? אמרת שעוד תהיה ירידה.

לא יכול להיות שבקבוצה יהיו כולם בירידה או כולם בעלייה. לא מסדרים את זה בצורה כזאת. הקבוצה היא כמו גוף אחד שיש בו כל מיני חלקים, כשאלה חולים אז אלה בריאים וכן הלאה.

הרופאים אומרים חס ושלום על אדם, שאם אין כוח כללי של הגוף, אז הגוף כולו נפגע, אולי זה קצת עוד חי וזה קצת עוד חי, אבל אם יש כמה חלקים בריאים בגוף וכמה חולים, אז אפשר אפילו להחליף את החלקים האלה, אפשר לרפא אותם, אבל זה רק אם יש חלק בריא.

כך זה אצלנו, לא יכולה להיות אף פעם ירידה כללית. אנחנו לא חיברנו את הקבוצות שלנו וכל קבוצה בפנים, זה מחובר לפי רשימות מסוימות, לפי התחברות מסוימת מהאדם הראשון. ולכן הכול מסודר אצלנו כך שאנחנו תומכים איש ברעהו באופן לא מודע. ואם אנחנו עוד נתמוך כך, אז תמיד יהיה חלק בירידה וחלק בעליה, חלק במגמה ממעלה למטה או ממטה למעלה, כך שתמיד הקבוצה תוכל להיות במצב טוב, בהתעלות רוחנית.

תלמיד: איזה הכנות אפשר לעשות לפני ירידה?

הכנות פשוטות, לא לרדת מההרגשה הכללית של הקבוצה העולמית, מקשר וממחשבה עליה, דאגה עליה. הדאגה היא שנותנת את הכלי, מ"ן, שמלמעלה כבר תהיה שמירה. דאגה היא מ"ן, זו בעצם פנייה לבורא שישמור עלינו.

(סוף השיעור)