שיעור בוקר 28.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "מתעלים על עצמנו"

שיעור מס' 1 - מתקרבים לבורא דרך רשת הקשר בינינו

כשאנחנו חושבים על המילים של המקובלים שפונים אלינו וממליצים לנו להתאסף לקבוצות קטנות כדי לפנות לבורא ולזכות לזה שהבורא יתחיל לטפל בנו, אמנם גם קודם הוא טיפל בנו ודאי, ושום דבר לא קרה אלא רק על ידי הטיפול שלו, אבל כשאנחנו פונים והוא מתחיל לענות על החיסרון שאנחנו מעלים, זה כבר משהו אחר, זה כבר מקרב אותנו לקשר הדדי. כל אחד וכולנו יחד בכל הקבוצות הקטנות שלנו מתאחדים כדי לפנות לבורא, ורוצים שהבורא בחזרה יהיה מורגש בנו ויעבוד עלינו, כך שרצון העשירייה יהיה כמו רצון הבורא. מכל קבוצה וקבוצה נפנה לבורא, והבורא גם יפנה אלינו, ובצורה כזאת נגיע לחיבור עם הבורא מתוך החיבור בינינו.

מה קורה קודם? קודם ודאי שאנחנו צריכים להתאסף ולהתחבר לפי הכלל "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אם אנחנו רוצים להשיג משהו, אז זה אך ורק מתוך הקשר, מצורת הקשר, מעוצמת הקשר בינינו, ובמידה הזאת אנחנו כבר יכולים להגיע לאותה צורה ועוצמת קשר עם הבורא. לכן אני צריך להתקשר לחברים, לכל המשתתפים בעשירייה שלי, בצורה כזאת שאני זקוק להם, לא שהם צריכים אותי אלא אני צריך אותם. אני מחפש איך אני יכול עוד ועוד להשקיע את עצמי בהם, כי במידת ההשקעה שלי בעשירייה, במידה הזאת אני יכול לבטא את הנטייה שלי לבורא, וככל שארגיש שאני חייב לעשירייה, אני בסופו של דבר אגלה את החיסרון שלי לבורא.

וכאן ישנן הרבה צורות קשר, דרישה, בין האדם כלפי העשירייה שלו. אני צריך לראות בקבוצה הזדמנות להשפיע לבורא, כי ככל שהם יקרים לי כך יקר לי הבורא, ככל שהם קרובים אליי כך קרוב אליי הבורא, ועוד ועוד. כלומר, כל המדידות שלי כלפי הבורא הן לא כלפי הבורא אלא הן אך ורק כלפי הקבוצה. כלפי הבורא אין לי שום אפשרות למדוד, הוא לא קיים מחוץ לקבוצה. הבורא הוא תמיד נקרא "הכולל", כלומר סך הכול. לכן אני תמיד צריך לתרגם את היחס שלי לבורא ליחס שלי לקבוצה, ואפילו עוד יותר מזה, כי הצורה, העוצמה והאופן שאני מתייחס לקבוצה, זו בדיוק הצורה, העוצמה והאופן שאני מתייחס לבורא, כמו שכתוב, שאחרי כל חבר עומד הבורא.

לכן אנחנו צריכים להודות על כך שיש לנו את האמצעי הזה, את הקבוצה שממש מקשרת כל אחד מאיתנו לבורא, כי אם לא הקבוצה, לא הייתה לו שום אפשרות. הקבוצה לא יכולה להתקיים ללא בורא, ללא כוח שמאחד ומחבר ומחזיק אותה, וגם אנחנו הנבראים לא יכולים. גם הבורא, מושג הבורא לא קיים, אלא רק על ידי הקבוצה אנחנו מגלים אותו, אנחנו מסדרים אותו, בונים אותו, ואפילו כתוב שעושים אותו, "אתם עשיתם אותי" אומר הבורא.

לכן תתארו לעצמכם עד כמה חשובה הקבוצה שהיא נגיד מגלה, מגלה את הכוח העליון כלפי הנבראים. אבל יש עוד יותר מזה, מחוץ לנו, שלא שייך אלינו, הדבר המיוחד, התוצאה המיוחדת מאוד, הנפלאה בתוך החיבור שלנו כשאנחנו עושים את הבורא, שזה לא כלפינו אלא משהו שיוצא מגדרנו כלפיו, וזה נחת הרוח שאנחנו עושים לו. את זה עוד נצטרך לברר. לכן בהתאספות האנשים בתוך עשירייה הם עושים בזה פעולה מאוד מאוד מיוחדת, גבוהה, שהיא נמצאת כסיום של כל מה שעשה הבורא. וממנה, מהקבוצה והלאה מתחילה להיות העבודה שהיא מה שעושים הנבראים ממטה למעלה כלפיו.

לכן הכול מתחיל והכול נגמר בתוך עשירייה. ללא עשירייה אנחנו לא יכולים לתאר את הרוחניות, את העולם הרוחני, את המהות הרוחנית, אלא מה שמתגלה הוא תמיד מתגלה רק בקשר בינינו. ככל שזה נראה לנו גשמי, רגיל וילדותי אפילו, ועוד כל מיני דברים כאלה שאנחנו לא יכולים לקבל זאת ברצינות, אבל באמת הקשר בין כולם והביטול של כל אחד כלפי העשירייה שלו ואחר כך כלפי כל האנושות, כלפי כל הנשמות, הביטול הזה, הקשר הזה, הוא בעצם מה שמעלה אותנו בהבנה, בהשגה, בדבקות ובכל התיקונים עד גמר התיקון.

גמר התיקון הוא שאנחנו מתחברים כולנו יחד "כאיש אחד בלב אחד", כל אחד עם כולם, וכך אנחנו מגיעים להיות אדם אחד. דמות אדם אחד היא סוף התיקונים שלנו. ואחרי שאנחנו מתקנים את עצמנו לאדם אחד, אנחנו עוד נראה מה הבורא הכין לנו, כי אנחנו בזה רק גומרים את התיקון, כאשר הוא הכין לנו את הקלקול, את השבירה, את הפיזור, את הריחוק. עוד נגלה ונגלה הרבה דברים שאנחנו צריכים.

על כל אחד בעיקר להיות בהבנה, בהרגשה, בהשגה, בכל מה שאפשר, שייצא מעצמו לכיוון הקבוצה, יתעלה מעל ה"אני" האישי שלו לחיבור ככל האפשר יותר, ויכנס לתוך החיבור ממש עד כדי כך שלא ירגיש את עצמו כקיים בפני עצמו ושעיקר המאמץ שלו יהיה להתבטל, להתכלל, לדלל את עצמו בתוך הקבוצה ויחליף לאט לאט מדרגה אחר מדרגה, כי בזה אנחנו מודדים את המדרגות. וככל שאדם מחליף את המוח והלב שלו מפרטי לכללי, המעבר הזה נקרא ש"עולה בדרגות האמונה למעלה מהדעת" וכך הוא מתעלה.

אז בואו ניכנס לאווירת הכנס, נעבור את שיעורי הכנס, ואחר כך תהיה לנו עוד הפסקה עד הכנס עצמו. נשתדל, הכול נמצא לפנינו והעיקר שאנחנו נשתדל להתחייב כל אחד כלפי האחרים שאנחנו לא עוזבים את הנושא "מתעלים מעל עצמנו", וזה מה שילווה אותנו כל הימים האלה, זה בדיוק טוב לתחילת המדרגה החדשה.

אם יהיו שאלות תשאלו, ואם תרצו תהיה לנו בזמן השיעור סדנה. תחשבו על שאלות שאנחנו יכולים לשאול את הכלי העולמי, את כל החברים שלנו, כי בבירור כללי בעוצמה כזאת של אלפי אנשים, אנחנו כן יכולים לעורר את הכוח העליון וכך להתקדם עוד יותר. אז בבקשה, אנחנו נעשה את זה.

שאלה: אילו יתרונות בין חברים יש לחיבור וירטואלי על פני חיבור פיזי?

יש הבדל. חיבור פיזי וחיבור וירטואלי צריכים להיות בעצם אותו חיבור רגשי אבל ברגש יתכן שיש הבדל, תלוי באיזה אדם מדובר, עד כמה הוא קשור לאחרים, עד כמה הכין את עצמו, ולכן ודאי שיש הבדל. בנוסף לכך כשיושבים יחד פיזית יכול להיות שבזה אנחנו מרגישים את עצמנו יותר מחוברים, יכול להיות שזה שקר, זה נראה ככה רק מבחוץ, שיושבים במתחם אחד, ובצורה האמיתית יש מרחק זה מזה.

אפילו על תלמידי רבי שמעון שהיו מתאספים פיזית כתוב שבתחילת השיעור היו רוצים להרוג זה את זה, עד כדי כך האגו שלהם היה גלוי ומוכן לתיקונים. וודאי שכנגד זה, לאחר השיעור, לאחר שנתנו כוחות לחיבור, לביטול כל אחד את עצמו כלפי החברה כדי לגלות את הבורא בקשר ביניהם, הם הגיעו בסוף השיעור לתוצאה הפוכה מאותו מצב שהיה בכניסה לשיעור. כך אנחנו צריכים להשתדל להתאמץ בינינו.

שאלה: אני לא יכול שלא להרגיש את עצמי, המקסימום שיש זה האני המצומצם שלא מקבל והעשירייה המשפיעה. מתוך מצב כזה, מהי התופעה הבאה שצריכה להתרחש כדי שאני אפסיק להרגיש את עצמי?

המצב הקרוב הרצוי זה שאני לא מרגיש את עצמי, אלא מרגיש את עצמי הכלול בעשירייה כך שפשוט מתבטל שם, שכאילו איני, ורק העשירייה קיימת ואני נמצא בה, ודאי. ודאי שבה. אני לא יכול להרגיש משהו אם אני לא אהיה, אבל בעצם אני מרגיש עשירייה. זה הכלי, זה הכול. זאת אומרת שאני נמצא בהם, שאני ממלא אותם ושהם אותו הכלי, אותו המקום שבו אני נמצא. ואני רוצה מתוך המקום הזה להרגיש עד כמה אני דואג להם, עד כמה אני מבטל את עצמי כלפיהם, ובמידה הזאת עד כמה אני קרוב אליהם והם אליי. ובהשגת החיבור הזה אני פונה לבורא ומרגיש עד כמה הבורא מתייחס בחזרה לכל הקבוצה כאחד ואחרי שאני מחזיק את כל הקבוצה ככל שאני מסוגל, לפי זה אני מרגיש שגם הבורא מטפל בנו.

תלמיד: בכל זאת החלק המצומצם הרי נשאר במקום כלשהו כל הזמן.

אני לא יכול לדבר איתך על דברים שאנחנו עוד לא עברנו. אתה תנסה שזה יקרה ואחר כך אנחנו נדבר מהמציאות ולא מהפילוסופיה. אתה מתקדם יפה, טוב, אבל אל תקפוץ למעלה, אלא אנחנו עולים ממדרגה למדרגה.

תלמיד: אני רוצה לומר לך שהודות לבורא, המארגנים כללו אותנו בהכנה לכנס ולמרות שיש לנו שני חברים חולים והם פה, כולנו התחברנו להכנות האלה וההכנה לכנס נותנת לנו כוחות עצומים, תחושת חיבור חדשה, גל חדש, אושר כזה כשאנחנו מתכוננים לכנס יחד, כולם מתחברים רק סביב זה ויש תחושה של אושר והודיה לבורא ולך.

וכך נמשיך.

שאלה: מה המשמעות שהאגו שלנו צריך להיות מוכן בשביל לקבל את התיקונים? למה אנחנו צריכים לגלות את האגו שלנו?

זו שאלה מאוד מאוד עמוקה ורחבה, כי האגו שלנו זה הכול. חוץ מהאגו שלנו שאותו הבורא ברא ועיצב הפוך מעצמו, "כיתרון אור מתוך חושך", אין לנו כלום. לכן אני בעצם צריך לדאוג מה קורה לי עם האגו שלי? עד כמה הוא באמת מיוחד, עד כמה מורכב, עד כמה הוא נמצא בכל מיני גוונים שונים באיזו תרכובת, במה? איך אנחנו מתקדמים ממדרגה למדרגה כי יותר ויותר מתקרבים כביכול לבורא? בזה שאנחנו לומדים את האגו שלנו, עד כמה הוא פועל בנו, עד כמה מחזיק אותנו, לא נותן לנו להתקדם, מחזיר אותנו לכל מיני פעולות, מראה לנו עד כמה אנחנו לא מסוגלים לכלום, כי רק הבורא יכול לעזור לנו, לכן האגו שלנו הוא "עבד נאמן", זה מלאך, זה כוח מיוחד שפועל כך כדי להכיר לנו את הבורא.

כי בלי האגו שלנו לא היינו מכירים את הבורא. אתם ראיתם איך הילדים הקטנים נמצאים בעולם שלנו. צריכים ללמוד מהם, הם רואים ומרגישים רק מה שנמצא לפניהם ולא יותר. אבל מה עושה הבורא? מוסיף להם אגו, פתאום הילד רוצה עוד משהו ועוד משהו, הוא רוצה כמו קוף קטן להיות דומה להורים וכן הלאה.

אז האגו שמתפתח בנו עושה מאיתנו דווקא בני אדם בעולם הזה, וגם מפתח אותנו להיות הדומים לבורא. לכן הוא נקרא "עזר כנגדו", כך כתוב על האגו, שזה עזרה כנגד הבורא. בזה שהוא מתגלה בנו, אנחנו מתחילים להרגיש דווקא צורך בהתקדמות, כמו בחיים הגשמיים שלנו. אנחנו לא מבינים, לא לומדים את הפעולות הרוחניות שלו כלפינו, אבל הוא נמצא לכל אורך הסולם עד גמר התיקון. לכן כל הלימוד שלנו מתאפיין ביתרון אור מתוך חושך. קודם בא החושך ואחר כך כשמתגלה האור אנחנו רואים עד כמה האור מיוחד ויש לו יתרון. אבל בלי שיהיה לו יתרון מעל החושך לא היינו מגלים את האור כטוב.

שאלה: שמעתי ממך שאני צריך להתקרב לחברים בגלל שאני צריך אותם, ולא הם צריכים אותי. זה לא הדדי?

דיברתי על הדברים הקרובים אלינו, תמיד מתחילים ממה שקרוב אלינו ואחר כך מתפתחים. בעצם מה שרציתי להגיד זה שאנחנו מתחילים היום ללמוד על הכנס הקרוב, שכל אחד ואחד מאיתנו צריך להיות מעוניין בצורה אישית לעומד על שתי רגלים וצריך להבין, צריך לחשוב, לחקור, שבלי שהוא מתקרב לעשירייה ומרגיש את העשירייה כאמצעי היחידי העיקרי, וודאי שבו יתגלה כוח הבורא, הוא לא יתגלה אלא רק בתוך העשירייה.

אדם צריך לראות את זה כך, אני צריך עשירייה, בתוך העשירייה אני מגיע לבורא במידה שאני מתבטל, שאני מתחבר, שאני זקוק, במידה שאני עוזר להם ובמידה שהם עוזרים לי, בקיצור כל העבודה היא בעצם עבודה בתוך העשירייה. והעיקר לא לצאת מזה וכל הזמן ככל האפשר לחזק.

אנחנו נמצאים בתהליכים כאלו שכל העולם יבוא אחרינו, אתם תראו, זה לא כל כך רחוק. אנשים שמפעילים אותם על ידי האור העליון, השפעת האור העליון על הרצון האגואיסטי שלהם תעשה בהם כול מה שהאור ירצה. לכן אם ירצה ה', אם ירצה הבורא, זה יקרה.

שאלה: בהקשר להתאספות, אתה ממליץ לנו להתאסף בינינו עוד לפני השיעור, וכשאתה רואה אותנו מתאספים ומתחברים בינינו אתה מספר שזה גורם לך ממש לשמחה. רציתי לשאול מה הסיבה שהתכנסות של עשירייה לפני השיעור היא כל כך חשובה?

כי זה בדיוק מקום החיבור, זה זמן החיבור. אפילו שאני קם יותר מוקדם ויושב מול המחשב וקורא כל מיני דברים, זה לא מספיק, כי זה אני. אבל כשאני מגיע לפני השיעור ורואה 20 דקות של הכנה לשיעור זה בונה אותי אחרת, ממש אחרת. אני מתחיל להרגיש יותר את הכלי הכללי, מה הוא חושב ומה הוא מרגיש ולמה הוא מצפה, נטייה וערגה והתנגדות והתנגשות, את כל הדברים האלה ביחד. אני לא כל כך נכנס לכל מיני פרטים כי אני צריך להכין את עצמי לשיעור, אבל זה מאוד חשוב. זאת אומרת, לא הייתי יכול להתחיל שיעור בלי שאנחנו עושים כזאת הכנה, בלי שאני עושה כזאת הכנה. וגם אתם צריכים להיות כך, כי בזמן השיעור אנחנו מתקשרים ומתאחדים ונכנסים עוד קצת ועוד קצת בכל מיני אופנים למקום, לשטח של הבורא, בכל שיעור ושיעור אנחנו מתקדמים במשהו. לכן אנחנו צריכים רק להעלות את הרגישות שלנו יחד, את המושג יחד, ואז נרגיש עד כמה אנחנו נכנסים לשטח שלו. כי היחד שלנו זה כבר הוא, הבורא, וזה מה שחסר.

תלמיד: לגבי היחד הזה שהזכרת עכשיו, אני שם לב הרבה פעמים שכשיש הרבה שאלות זה ממש גורם לך לשמחה, למה זה חשוב?

כי אין בורא ללא נברא. הבורא כביכול, מושג הבורא, הכוח הזה, לא נמצא במציאות אלא במידה שאנחנו, החלקים השבורים, הרחוקים זה מזה, מתחברים בינינו, אנחנו מושכים בזה מאור אין סוף שהוא לא שייך לנו, השפעה אלינו, וההשפעה הזאת מגיעה אלינו והיא משפיעה במידה שאנחנו רוצים להתאחד ואז אנחנו בונים אותו, את הבורא, את השפעת האור העליון עלינו. אז יש בהשפעה הזאת חלק שמשפיע על כולנו, וחלק שמשפיע בכל מיני חלקים שלו, אופנים שלו, על כל אחד. אנחנו גם מגלים או מרגישים בינתיים, או אפילו לא מרגישים, אבל מושכים השפעות מיוחדות על כל אחד ואחד, שאומנם לא יודע מזה אבל כך זה קורה, ובסך הכול האור העליון עובד. אלו דברים שאנחנו נלמד אחר כך, כשתהייה לנו איזו הרגשה פרטית קטנה, נרנח"י קטן לכל אחד. אז נוכל להתחיל לעסוק בפועל בהתחברות בינינו.

תלמיד: בחיבור הזה בינינו לפני השיעור על מה כדאי לשים את הדגש כדי שננצל את הזמן היקר הזה בצורה אופטימלית?

שאני לא יכול בלעדיהם. כשאני למדתי עם הרב"ש, היו מצבים שאפילו לא ידעתי כלום ולא הבנתי שום דבר, ואפילו לה היה לי כל כך רצון וחשק. היו זמנים שונים מאוד במשך השנים, ולמדנו יום יום, במקצת, בזמן שנוסעים וחוזרים מהטיול היום יומי שלנו, או הייתי לוקח ספרים והיינו לומדים בפארק, או כשחוזרים הביתה ויושבים בבית. לפעמים היה גשם אז היינו נשארים בבית ובשעות האלה היינו יושבים. ארבע שעות לפחות, חוץ מהשיעור, הייתי יום יום עימו. הוא היה לומד, ואני ישבתי ככה לידו, מבין במידה שיכולתי, שומע במידה שיכולתי, אבל הוא היה לומד ואני הרגשתי.

והוא גם אמר, הסביר, שהוא חייב שיהיה מישהו שאיתו לומדים בחברותא. "חברותא" זה נקרא חיבור לפחות בין שניים. אבל במה אני יכול להיות מחובר אליו? זה כמו תינוק שנמצא בצורה יחסית פסיבית, לא מבין ולא מרגיש, אלא ככה נמצא. אבל גם זה חשוב, כי האדם שרוצה להתבטל כלפיי הסביבה הוא כבר משתתף. אז הוא נמצא כחולה, כמישהו שישן, אפילו ישן בפועל, זה גם לא נורא, העיקר שהוא מבין שזאת צורת ההשתתפות המקסימלית שבה הוא מסוגל להיות לעת עתה ולכן כך נמצא. ולכן "לא החכם לומד", אלא מי שמשתתף ככל האפשר בזה שהוא משייך את עצמו לחברים, או אפילו לחבר אחד, ואת זה אסור לנו לשכוח.

"כנס" זה נקרא מקום ששם אנחנו מתכנסים, שרוצים להרוויח בעיקר מהכינוס שלנו. וקשה מאוד לקבל את זה, אנחנו לא מסכימים לזה. תמיד כשאנחנו נמצאים בבית או באיזה מקום אנחנו כל הזמן חושבים מה איתי ואחר כך לפעמים מה עם הקבוצה, ואחר כך מה עם הכלי העולמי, וזו בעיה. זאת אומרת זו לא בעיה, זה נכון שאנחנו כתוצאות משבירת הכלי כך מרגישים, אבל האמת היא שאנחנו צריכים כל פעם לכוון את עצמנו לחיבור בינינו לבורא ושהבורא נמצא באמצע החיבור ואין לנו ברירה, אנחנו חייבים בחיבור בינינו להתקרב בינינו עד כדי כך שנרגיש אותו.

תלמיד: כששאלתי אותך קודם במה להתרכז, ענית "שאני לא יכול בלי החברים". אז השאלה אם כדאי בהתכנסות הזאת לפני השיעור להתחיל תמיד לדבר כמה החברים חשובים?

אני אגיד לך לפי ההרגשה, כשאני בא מהחדר שלי למקום שבו אני יושב עכשיו ומלמד אני מרגיש אחרת. אני מתסכל עליכם, יש לי מסך גדול, אני רואה אתכם והראייה הזאת גם נותנת משהו, בכל זאת אנחנו בני אדם, אנחנו צריכים להתפעל מכל חמשת החושים הגשמיים שלנו ומעליהם כבר להמשיך להרכיב חושים רוחניים, זאת אומרת בהשפעה, באהבה, בחיבור. אבל זה לא שאני מסתכל על הפנים שלכם ואני מרגיש שאני אוהב אתכם, וודאי שלא על זה מדובר, אלא אני מרגיש שאי אפשר בלי הכוח הזה שנמצא עכשיו לפניי, בלי הכוונה שלו לבורא, הנטייה שלו לבורא, במקצת מכל אחד ואחד, כי כולם זה כוח, זה ממש מקום להיכנס ולהיות בו. זה כמו להיות בסירה, כמו שכותב בעל הסולם במאמר "הערבות", שחייבים כך להיות. וכל אחד שלא נותן כזה כוח אז הוא כאילו קודר חור בדופן הספינה.

ולכן כשאני בא לכאן, אומנם אני כבר קורא לפני כן כל מיני חומרים ומתעורר, קם, וודאי, אבל בכל זאת כשאני נכנס ורואה אתכם זה נותן לי כוח עצום ומההרגשה הזאת אני יכול להתחיל שיעור אחר לגמרי. אני זוכר שגם רב"ש היה מסתכל על השולחן שלידו ישבנו אנחנו, התלמידים שלו, ועל השולחן שלידו ישבו החסידים, הדתיים, כל מיני קרובים, ואז היה אומר, איזה הבדל יש בין השולחנות, כאן יושבים אנשים שרוצים לשמוע, לדעת, להבין, להשיג, וכאן יושבים כאלה שיושבים, בשבילם זה אורח חיים. התלמידים רוצים שמהיום למחר ישתנה ויתהפך להם הכול, והחסידים והקרובים, ככה זה אצלם, שהיום ומחר יהיו כמו שאתמול. החסידים והקרובים סופרים ימים, והתלמידים סופרים מדרגות, מצבים שעוברים. ההבדל הוא גדול מאוד.

שאלה: אותם חסידים שאלו שאלות?

לא. בדרך כלל רוב השאלות היו ממני על אף שהיו שם עוד עשרות אנשים. אני הייתי קרוב לרב"ש, הכרתי אותו טוב, שעות רבות כל יום הייתי לידו פיזית ולכן הרגשתי קרוב אליו. ואפילו שלא היה כל כך נעים אולי לשאול, אבל ממני זה היה נשמע אחרת כי אני הייתי הנהג שלו, הייתי מטפל בו, מלווה אותו לכל מקום, לרופאים, לבית חולים, לכל מיני מקומות, לסאונה, לים, לכל דבר. ולכן היה לי יותר קל לשאול והאחרים לא קיבלו את זה כבא ממישהו שכל הזמן לוחץ ודוחף. גם לטובה וגם לרעה, הייתי במעמד שונה, מיוחד.

אני לא אומר שזה תמיד היה לי נכון וטוב, וגם אני לא תמיד השתמשתי בזה בצורה נכונה וטובה. מה לעשות, זו תוצאה מהקלקול, אבל ככה זה. אתם יכולים אולי לשמוע בשיעורים, באירועים, שאני הייתי בדרך כלל שואל. אם הייתי מרגיש שיש כאן מקום לשאלה והאחרים מתאפקים אז אני הייתי שואל.

תלמיד: יכול להיות ששיעור עבר בלי שהייתה לך שאלה?

היו כאלו שיעורים, לא הרבה, אבל היו שיעורים שהייתי נרדם ולא הייתי מסוגל להעיר את עצמי. רב"ש שישב לידי היה נוגע בי ושואל "אתה שומע מה אני אומר?" ככה לפני כולם, ואני בלי לפתוח את העיניים הייתי אומר "כן". היו לפעמים מצבים מאוד קשים. מאוד קשים. הייתי יוצא, רוחץ את הפנים, שותה עוד כוס קפה, בשיעור אפשר היה לעשן, אז הייתי מעשן, זאת אומרת, השתמשתי בכל דבר שאפשר כדי לא להירדם, כדי להתכלל כמה שאפשר יותר, כי העיקר זה התכללות.

יש אנשים שאצלם התכללות מתבטאת בצורה יותר חיצונה, פיזית, ויש אנשים שאצלם זה מתבטא בצורה מאוד מאוד פנימית, ומבחוץ הם לא יכולים אלא נמצאים באיפוק כזה, בסגירה כזאת. כמו שאנחנו יודעים יש באנשים ארבעה סוגי אופי, סנגוויני מלנכולי, כולירי, ופלגמטי, שהם כנגד ארבע בחינות, אותו דבר יש לנו גם בכל דרגה ודרגה ברוחניות, וזה מתבטא בצורות הקשר, באופני הקשר בין החברים.

אני לא שייך לאנשים שיכולים מהר מאוד ובקלות לגלות את מצפוני הלב. לא יכול. רב"ש היה עוד יותר קשה בזה. אבל היו חברים שהיו קופצים, רוקדים ושרים, וזה טוב, אבל כל אחד ואחד לפי המקום שלו בכלי הכללי, ועם מה שיש בו. בכל אחד יש את ארבע הבחינות האלו ודאי, אבל תלוי באיזו התמזגות.

אבל בכל זאת אנחנו צריכים להשתדל, ואת הכללים האלה שנותנים לנו המקובלים אנחנו צריכים ליישם, לאמץ, ולהשתמש בהם כמה שאפשר. גם לקחת דוגמאות מהחברים "איש את רעהו יעזורו", כי תמיד יש לפנינו דוגמאות מהחברים, עד כמה הם יכולים בגילוי לעזור לשני, לדבר, לחבק, לשיר. אנחנו אוהבים אנשים כאלו, אומנם שאולי בעצמנו אנו לא כאלו, אז צריכים להודות להם.

אנחנו צריכים אנשים כאלו, ככל שאנחנו יותר ויותר מתקדמים ברוחניות, אנחנו יותר נעריך את היכולת באדם להתפרץ, לחבק את כולם, ולהניע את כולם, אבל יהיה לנו יותר ויותר קשה. אני לא מוצלח בזה, וכך הייתי כל החיים.

שאלה: אני נזכר בכנס בערבה שהיה שיעור הבוקר, כולם ממש ישנו והתביישו בזה, ואתה דיברת כמו אם רחמנייה, "לא נורא, תישנו". מה זה מעיד על המצב שלו, כשאדם לא יכול לעשות שום דבר, ובכל זאת נרדם בשיעור הבוקר?

אני גם הרגשתי את זה מרב"ש. ישבתי לידו ובכל זאת הייתי נרדם. ממש כך, נרדם. לפני היה ספר, עוד לא היו מחשבים, לא היה כלום. אז לפני היה ספר, לפניו ספר, ועוד עשרים איש, אולי לא עשרים אבל שניים עשר, חמשה עשר, יושבים, ואני לא יכול להחזיק את עצמי ונרדם. סוגר עיניים, בכוח לא הצלחתי לפתוח אותן, לא יכול לפתוח אותן. זה קורה וקשה.

בפרט אני מכבד כאן את התלמידים האלה שכל הזמן נמצאים בערנות. אני מדבר כבר חמישים דקות, אבל אני מדבר אז אני כאילו מעורר את עצמי כל הזמן. איך אתם לא נרדמים אני לא יודע. אבל אתם שותקים.

אז גם אצלי היו כאלה זמנים, "אין חכם כבעל ניסיון", שממש לא יכולתי להחזיק את עצמי. לא מצליח, והייתי נרדם. אבל לאט לאט זה מתאסף ואדם מתחיל יותר ויותר להבין את הטבע שלו, את הטבע של הקבוצה, וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: בנוגע לקבוצה הסינית, האם אפשר לומר שהעשירייה חלשה בגלל שיש לנו כמות קטנה של אנשים והאם אנחנו צריכים בעצם להשקיע בהפצה כדי שהעשירייה תהיה יותר חזקה? ואם כן, איך מבררים ויודעים שהעשירייה באמת חזקה?

אני לא יכול להגיד הרבה על הקבוצה הסינית, אני מכיר אותה בעיקר רק דרך המסך, אבל נראה לי שבכל זאת יש לנו אפשרות להגיע להפצת חכמת הקבלה בסין. יכול להיות שבצורה אחרת מזו שאנחנו כותבים לכל התלמידים שלנו במקומות האחרים. בכל זאת, סין זו מדינה מאוד מיוחדת, אנחנו רואים מההיסטוריה, מהגיאוגרפיה, מהפסיכולוגיה, מתפיסת המציאות שלה, כמה זו ממש פלנטה מיוחדת.

כשהייתי בסין, מהתבוננות בעם הסיני ברחוב, הרגשתי שהוא מוכן ורוצה לדעת יותר, ואנחנו צריכים, כמו שאנחנו מסבירים לילדים, לנשים, לגברים, להתאים את חכמת הקבלה לאותה ציוויליזציה מיוחדת, שזו סין. היום זה כבר לא כמו שהיה לפני חמישים שנה, אבל בכל זאת, כדי להיכנס לשם וללמד בצורה פתוחה, אנחנו צריכים לקבל על עצמנו קוד לבוש מתאים שיהיה טוב בעיני בני האדם שם, בעיני הממשלה ובעיני כל העולם. בסופו של דבר, אין בשיטה שלנו שום דבר שיכול להזיק ושהוא נגד מישהו או משהו. לכן צריך רק למצוא עטיפה נכונה שדרכה תהיה הרגשה שזה קרוב לאותה תפיסה והבנה שיש לסינים. לכל אומה יש אופי שונה וסגנון תפיסה אחר, אבל בטוח שמתוך זה שהם ילמדו קצת את חוכמת הקבלה הם יתקדמו לתיקון גדול.

בכול העולם עם ישראל נחשב לחכם, אבל מאיפה הוא חכם? האם לא באנו מאותם קופים כמו כולם? בסך הכול כשהתאספנו בבבל לפני כמה אלפי שנים, התאספו שם אנשים כמונו, כמו אלה שאתם רואים עכשיו בשיעור, על המסך הגדול, אבל כשהתחלנו ללמוד משהו שהוא למעלה מהשכל שלנו, אפילו שלא הבנו ולא הרגשנו אבל היינו בנטייה לזה, האור המחזיר למוטב כבר משפיע כאור מקיף ומקדם אותנו. וזו הארה אחר הארה שפעלה עלינו במשך 3,500 שנה בערך ולכן יש תוצאה, חוץ מזה שהיו גלויות ומלחמות, אני מדבר רק על תופעות הקשורות להתפתחות שלנו, ועד היום זה לא נעלם אם כי זה היה לפני זמן רב. והיום מיהו עם ישראל? הוא כמו כולם.

לכן אנחנו צריכים להבין שכאשר השיטה מגיעה, היא צריכה להיות מתאימה לעמים כמה שאפשר, והמעצמה הזאת סין היא מעצמה גדולה עם פוטנציאל עצום, הם צריכים להתקרב יותר לרוחניות, אני לא רוצה להיכנס לזה אבל אומר רק שיש להם צמא גדול לזה והם לא היו קשורים לדת, לשום דת, וזה לא פשוט ולא סתם, אנחנו עוד נגלה את הגישה המיוחדת שיש לבורא דרך העם הסיני לכל האנושות. זה לא לבנות כול מיני צעצועים במפעלים, אנחנו עוד נראה את זה. לכן אם אפשר, דרך הקבוצה שלנו בסין לחשוב איך להפיץ שם את חכמת הקבלה. ודאי לעשות זאת בלי השם "חכמת הקבלה" ובלי שום סימנים שזה מהיהדות, אלא כאיזו פילוסופיה, מדע, קרוב לאדם הרגיל, אז זה יהיה טוב.

שאלה: לכמה מאיתנו הגרים באמריקה, קשה מאוד להגיע להכנה לשיעורים כי זה הזמן שאנחנו יוצאים מהעבודה ויש מחויבויות. איך להעריך את המאמצים שאנחנו עושים כדי לתת לחברים את הדוגמה הטובה ביותר?

אני מבין אתכם, זה עניין של הרגל. אבל אותך ואת רוב הקבוצה אני רואה יום יום איתנו, אז קודם כול אני רואה שאתם מתגברים ונמצאים איתנו אם כי זה זמן מיוחד. אתם לפחות נמצאים בזה אחרי העבודה שלכם או אולי באמצע היום, יש כאלה שאצלם שידור השיעור שלנו הוא באמצע יום העבודה שלהם ואז הם לא יכולים כמעט אף פעם להיות איתנו בשידור חי.

אבל אם הם לא יכולים והם מחויבים ללמוד בשעות אחרות דרך צפייה בשיעור מוקלט, זה לא מחסיר מהם שום דבר, זה נקרא "לא יגונה ולא ישובח", ככה זה נופל עליהם, כמו אסירים, לכן אני חושב שאין כל כך להצטער על כך שאתם נמצאים או לא נמצאים איתנו בשידור חי, ותקבלו אותו הדבר אם תראו שיעור מוקלט. אבל אם יש שאלות לאלה שנאלצים לצפות בשידור המוקלט, אתם חייבים לשלוח את השאלות האלה לראשי המחלקות לשפות ודרכם אני אקבל את השאלות מתורגמות ואענה עליהן בזמן השיעור הרגיל שלנו. אז ניתן עוד עשר דקות, עוד רבע שעה לשאלות ותשובות אחרי השיעור, ואם יהיה זמן מתאים אז בזמן השיעור, כדי לענות על השאלות של אלה שלא יכולים להיות בשיעור, הם אנוסים ואנחנו צריכים ללכת לקראתם.

שאלה: איפה נמצא המעבר הזה מאני לאנחנו? במה טמונה ההכרחיות לצרף את החלקים המדולדלים של הנשמה?

המעבר מאני לאנחנו הוא בידי האור העליון. כמו שהוא חתך כול אחד ואחד מהרצון הכללי של אדם הראשון, בצורה כזאת הוא מחבר אותנו בחזרה. התיקונים הם תמיד מהקל אל הכבד יותר ויותר, כרגיל, כמו שאנחנו לומדים דברים בעולם שלנו, אנחנו בונים ועושים משהו מהקל אל הכבד. לכן כך אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו. האסיפה העיקרית שאנחנו צריכים זאת עשירייה. וכשנתאסף בעשירייה ונתחיל להגיע לחיבור בינינו, בתוך החיבור נתחיל לגלות תופעות של איחוד. והשגת האיחוד בין החברים זו כבר השגת הבורא. הכוח שברא אותנו כאחד ואחר כך "בראתי יצר רע" 'זה נקרא שהכניס בנו את האגו ששבר אותנו לכל מיני חלקים, וכשאנחנו מזמינים אותו בחזרה הוא אוסף ומחבר אותנו, לפי התיקונים מהקל אל הכבד, כמו שאנחנו מבינים. לפי ההיגיון זה עובד בדיוק נכון.

זאת אומרת, העבודה שלנו היא רק בחיבור. ובחיבור כשנתחיל להרגיש נתחיל להרגיש ולהשיג את עבודת הבורא, איך הוא מחבר, מה הוא עושה, איך הוא מסובב כל אחד ואחד כדי להתאים את החלק שלי לחלק שלך, את החלק שלו לחלק שלנו וכן הלאה. על עצמנו, על בשרנו, על המוח, על הרצון שלנו, אנחנו נראה איך הוא אוסף, מחבר, מקרב אותנו יחד. ומזה נתחיל להבין אותו. זה נקרא "ממעשיך", ממה שהבורא עושה, "היכרנוך". נבין אותו, נכיר אותו, את המוח הכללי, את הכוח הכללי. העיקר זו התכונה המיוחדת שנקראת "איחוד", השגת האיחוד. וזה על ידי כך שנראה איך הוא מחבר בינינו. אבל הכול לפי הנטייה שלנו, לפי הערגה שלנו לזה. וכאן יש הרבה דברים שאנחנו צריכים לעשות על עצמנו אפילו שלא רוצים, אבל כאילו. על ידי כאילו מושכים לא אור, אלא אור מקיף, כי רצון באמת אין. אבל כאילו עוסקים בזה, בחיבור, ואז האור המקיף עובר את הגבול מלא לשמה לשמה. מלמעלה מהדעת הרוחני לתוך הדעת הגשמי. ואז בצורה כזאת אנחנו יכולים לדלג על הגבול, על המחסום, ולמשוך את המאור המחזיר למוטב והוא מתחיל לחבר אותנו. כך זה עובד. אנחנו צריכים להרגיש את זה על עצמנו ולבצע.

שאלה: אנחנו בעשירייה מתייחסים לנושא שאלת השאלות בזהירות רבה ולפני שאנחנו שואלים שאלה כלשהי לפניך אנחנו כותבים את השאלה הזאת, והיא עוברת בדיקה בצ'ט עד כמה השאלה הזאת במקום, כמה היא יכולה להוסיף לשיעור.

פעם עשינו בירור וראינו שהסיבה המרכזית שבגללה אנחנו משתוקקים לשאול שאלה היא הרצון להיות בקשר עם המורה. האם בכלל נכון היחס הזה לשאלה או שצריך להתמקד יותר בחומר ולהשתוקק להוסיף לבירור?

יש כמה סיבות לשאול שאלה, יכול להיות שהתלמיד שואל מפני שהוא באמת לא מבין, יכול להיות שהוא לא מבין שהוא לא מבין ולכן הוא שואל, יכול להיות שהוא רוצה להראות עצמו לפני אחרים ואפילו הוא לא מודע לזה, יכול להיות שהוא מודע לזה וכך עושה, יכול להיות שהוא רוצה תשומת לב מהמורה ולכן הוא שואל, ולא חשוב כאן השאלה או התשובה אלא היחס ביניהם, שהוא רוצה את היחס.

אנחנו רואים את זה אצל הילדים, העיקר הוא רוצה שתסתכל עליו, הוא כל הזמן מושך אותך אבל מה רוצה? הרגשת הקרבה, הרגשת הביטחון, איזו הרגשת מילוי רגשי, או יכול יכול להיות גם שכלי, אבל בעיקר זה הרגשי.

אבל הכי מכובד אם שואלים שאלה לא מפני שרוצים לדעת אלא שרוצים בזה לחבר את כולם, שהשאלה בנויה בצורה כזאת ומחייבת את המורה לענות עליה בצורה כזאת שהיא מחברת את כל הכלי, ממנה באה תוצאה הכי חשובה, זה החיבור הכללי של הכלי וזה על ידי איזה חבר שלנו ששאל.

אם אדם חושב על כך באמת בעזרת השאלה שלו הוא פועל בצורה הכי מועילה על כולם, ועל עצמו ודאי בין כולם, אבל תשאלו בכל זאת, טוב שאתם עושים ביקורת על השאלה ואחר כך אתם שואלים זה טוב מאוד, הייתי ממליץ לכל הקבוצות אם יש להן כזאת אפשרות טכנית ואחר כך לשאול.

שאלה: המלצת עכשיו לעשות ביקורת על השאלה לפני ששואלים?

לפני שהם שואלים שאלה, הם שואלים את החברים, איך נראית להם השאלה ואם החברים מסכימים וחושבים שכדאי אז הם שואלים.

תלמיד: זה קורה באון ליין. תוך כדי שאתה מדבר.

כן.

תלמיד: אז נניח אנחנו עכשיו העשירייה, מבררים מה אנחנו עומדים לשאול אותך ובזמן הזה אתה מדבר. כי אם אני הייתי שותף לכזה דיון, אני לא הייתי עכשיו מקשיב לך כי אני עכשיו מקשיב לעשירייה לדיון שלנו, זה בסדר?

אני לא יודע צריך לשאול אותם, הם בעלי הניסיון, אבל לשאול שאלה כבר מטעם כל העשירייה ולקבל תשובה עליה כולם יחד זה מכובד, איך זה נעשה טכנית תשאל אותם, אני לא יודע.

תלמיד: זה לא שאנחנו עורכים בירור שלם, פשוט אנחנו מעלים את השאלה בצ'ט והחברים מגיבים, אם יש תשובה כפלוס חיובי אז זה אומר שהשאלה נתמכת ואז היא נשאלת, כלומר אנחנו לא דנים.

אני מבין, השאלה היא עד כמה זה מנתק אתכם מהזרימה הרגילה בשיעור.

זה טוב, נראה לי שזה טוב, ורק השאלה היא עד כמה אנחנו יכולים לעשות את זה במקביל לשיעורים, להרגשות, לכל מה שאנחנו צריכים לעבור בזמן השיעור, כי כשאני משתתף בשיעור אז כל כולי, אני נמצא בו ואני לא מרגיש שום דבר חוץ מזה. לפני זה אני יכול להיות עם חום, בהתקררות עם כל מיני דברים, אבל בזמן השיעור אני בעצם כמעט מנותק מכל התופעות, וגם מכל הדברים האחרים שקורים לי בחיים.

שאלה: לקראת הכנס חוץ מהכנה של העשירייה לפני השיעור מה יכול לתת לעשירייה יחד אותה הרגשה של כל הכלי העולמי, כמוך, כפי שתיארת?

אנחנו צריכים להיכנס לכנס בעוד עשרה ימים, בסוף השבוע הבא.

אני חושב שאנחנו צריכים להתכונן לזה, צריכים להגיע למצב שכולנו נמשכים לזה, כולנו מחכים לזה, מצפים לזה, החומר מוכן. אנחנו לא צריכים להכיר את החומר, אנחנו צריכים להתאחד מעל החומר כדי להכיר את הרוחניות שבו. לכן כתוב "לא החכם למד", לקרוא יכול כל אחד, אנחנו רוצים בחיבור בינינו להגיע למצבים שאותם הקטעים, הפסקאות, המשפטים, יהיו מורגשים בכלי המשותף שלנו, כך נרגיש את הרוחניות שיש בהם.

למה חכמת הקבלה נקראת "חכמת הנסתר"? כי המקובלים שכותבים הם מכניסים בין המילים כוח רוחני, אותו גילוי של הכוח הרוחני הזה אנחנו צריכים, ולא האותיות. לכן אנחנו צריכים להכין את עצמנו, וזה הכול תלוי רק במידת החיבור בינינו.

שאלה: שאלה לגבי מצב החיבור בעשירייה. איך לבדוק את מצב החיבור שלנו בעשירייה, והאם זה נכון שכל חבר יבדוק וימדוד את מצב העשירייה לפי הרגשתו?

אי אפשר למדוד. לבדוק אתה יכול אבל זה לא ייתן לך כלום. אנחנו פשוט צריכים להיות במקסימום כמה שאפשר ועוד קצת להיות מחוברים. אני צריך לדרוש עוד ועוד. אין בזה מידות, אנחנו עוד לא נמצאים ברוחניות שניגלה לנו הרצון לקבל ואנחנו יכולים לעבוד עימו בלחתוך אותו למשבצות ולתת לכל משבצת מספר, כוח, כבדות וכולי, לא יכולים עדיין. אנחנו פשוט עובדים לפי המקסימום שלנו, כמה שאפשר.

תלמיד: אם חבר מרגיש מצב מסוים הוא צריך לבטא את זה או שהוא לא צריך לתת חשיבות להרגשה האישית שלו?

לא חשוב איזה מצב אני מרגיש, אישית. אני בכלל לא מתחשב בזה. אני בא לשיעור, יש לי כאלו מצבים שהבורא מסדר, תסמכו עליו. הוא יודע לבלבל ויודע לעשות בצורה נפלאה. אין מישהו יותר מתאים לזה, ממש, איך שהוא מבלבל אותנו. אבל כשמגיעים להכנה לשיעור ובכוח מתחילים לשמוע ולהיכנס לתוך החברים ולרצות להיות בתוך ההרגשה שלהם, ובמילים שהם אומרים, אני לא רואה אותן המילים ששמעתי אתמול. כי היום כל אחד ואחד שונה ולכן אני רוצה לשמוע אותן מאותו האדם, מהשוני שיש לו מאתמול להיום. ולכן כל פעם אני הופך להיות אדם חדש, והתעוררות חדשה, והתקרבות, התחברות חדשה, את זה אני מחפש, את החידושים.

שאלה: יש לנו עשרה ימים עד הכנס, ואני סקרן לדעת מה התוצאה שאתה מצפה שתהיה מהכנס. מה אנחנו צריכים להשיג כתוצאה מהכנס, לאן אנחנו צריכים לכוון את עצמנו?

אני רוצה להסתכל על המסך שלפניי ובמקום הפרצופים לראות רגש, את הלב של כל אחד ואחד באיזו מידה הוא מוכן לקלוט בתוכו את כל יתר הלבבות. ממש, כמו התמונה על המסך עכשיו. עוד ועוד עד שנעשה מכל התמונה הדיסקרטית תמונה אנלוגית. הכול יהיה אחד, עד כדי כך שאנחנו מתחברים. במקום הרבה פיקסלים, פשוט אין פיקסלים, אפילו יותר מזה. אבל מובן. זה מה שאני רוצה. אם אתה שואל מה התוצאה מהכנס? כל אחד רוכש במשך הכנס לב כללי, ואז בלב הכללי הזה אתם מקבלים כבר עולם חדש. העולם הרוחני.

תלמיד: כשאנחנו משווים בין המצב שהיינו בכנס האחרון, כנס של עיבור שהיה ואחרי זה גם היה ערב איחוד נהדר לבין המצב היום. אני שומע את השאלות שהחברים שואלים ואנחנו במצב אחר לגמרי. אני מרגיש שאני יכול להזדהות עם הדברים. נגיד חבר מדרום אמריקה שואל או מאיטליה או מפתח תקווה, אני מרגיש דמיון בין כולם, יש לנו הבחנות משותפות, הרבה מאוד השתוקקות דומה לכולם. מחנוכה עד הכנס האם באמת נכנסנו למצב חדש?

כן. ואני מקווה שתוך עשרה ימים האלה אנחנו ניכנס לעוד מצב חדש.

שאלה: מה תפקידן של הנשים בהכנות לכנס, לאיזו צורת איחוד אנחנו צריכים להגיע?

מה תפקידן? במשך כל ההיסטוריה של האנושות, הנשים לא היו נמצאות קדימה, לא בחזית, אלא ברקע. וזה היה מכובד, אמרו שאישה צריכה להיות בצורה כזאת וכן הלאה. אבל אנחנו אחר כך רואים שבמשך ההתפתחות, ובמיוחד במאתיים השנים האחרונות, נשים מתחילות לצאת מהמסתור, להתגלות קצת יותר. ואנחנו מתחילים להרגיש שהן באמת תופסות מקום, הן נכנסות למדע ולתרבות ולחינוך, חינוך בכלל אין מה לדבר שם רובן נשים, מדובר לחינוך לגיל הצעיר.

לכן נשים בחכמת הקבלה היו תמיד מצד אחד מכובדות רוצים לקרב אותן, מאידך רוצים להסתיר אותן. ושתי הגישות האלה כביכול לא היו משתלבות ביניהן. אני חושב שבזמננו אין בזה שום איסור, ושום תנאים אלא רק שלא יפריע לנו להתקדמות הרוחנית. אם יכולים לתמוך, תומכים. אם לא יכולים לתמוך, נפרדים ולא מפריעים. זה הכלל. אין יותר.

שאלה: מה אתה מצפה מהנשים לקראת הכנס העולמי?

זה כבר ברור, אני מצפה שנשים יתנו כוחות, זה רוב הקהל שלנו, שהן יתנו כוחות של חיבור. בלעדיהן אנחנו לא נוכל להצליח, גם זה שיהיה ברור, הן שבעים אחוז מהקהל שלנו כך נראה לי.

אז שבעים אחוז מהמסה שלנו שנמצאת ברצון להתפתחות רוחנית ואפילו במקצת בהתפתחות רוחנית, אם הן ירצו שזה יקרה ויתנו לזה את כוחות הנפש שלהן, כלומר יוכלו לוותר כל אחת על האגו שלה כדי להגיע לחיבור הכללי, כוח האישה זה הכוח הכי גדול שיש, כוח האישה זה כוח המלכות, ממש מלכות, הגבר זה ט' ראשונות שבמלכות והאישה זה מלכות שבמלכות, אז בטוח שאנחנו ממש נצליח בכל המשימות שלנו.

שאלה: במה שונה הכנס הזה מהכנסים הקודמים, מה ההזדמנות שניצבת לפנינו?

אני חושב שאנחנו התקדמנו בהבנה, בהרגשה, אנחנו התקדמנו בזה שאנחנו מבינים שהכול מושג בחיבור בינינו. וכל אחד ואחד אם הוא מבטל את עצמו כלפי העשירייה שלו זאת התרומה שלו, זה נקרא קורבן. קורבן זה במידה שהאדם מקריב את עצמו, אז במידה זאת הוא מקרב את עצמו, מקרב את עצמו לרוחניות, לאותו מקום שבו נמצא הבורא.

הקבוצות כולן נמצאות, הן כבר נמצאות בחיבור, בחיבור הסופי שלהן שבגמר התיקון. והבורא נמצא בהן בשלמות, שום דבר לא משתנה, אין חדש אלא רק כלפינו. הכול תלוי עד כמה אנחנו נקדם את עצמנו כלפי אותה הצורה שהיא קיימת. אז בואו נעשה מאמץ ונתאים את עצמנו לצורה המתוקנת. זה מה שאני מצפה מכן, נשים דווקא מסוגלות.

שאלה: מה הסיבה ששפת הכנס תהיה ברוסית?

אני אדם מאוד מאוד מיוחד, ממש מיוחד, אתן יכולות לצחוק אבל אני בוכה, כי יש לי תכונות מיוחדות שאני לא תופס שפות, אני לא יכול ללמוד שפות. ככול שניסיתי חוץ מרוסית אני לא יודע כלום. אומנם ברוסית אני יכול לכתוב ולדבר בכמה רמות, פעם כשהייתי ממש משתמש בשפה הזאת הייתי יכול להתקשר לכל אחד והייתי מופיע בכל מיני רמות ומקומות, אבל בעברית אני נמצא בארץ וככול שאני לומד אני בכל זאת מאוד מאוד מוגבל. זה ידוע לתלמידים שלי ואני לא מתבייש בזה, אין לי מה להתבייש זה אני. וחוץ מזה אפשר להגיד שאני לא יודע אף שפה, ולמדתי הרבה שנים.

אני חושב שעל מנת להוציא ממני עוד קצת, סיפורים על קבלה, על עבודת הבורא, על עבודת האדם, אז הם רוצים לעשות כנס ברוסית, שלפחות יש עוד שפה שבה אני יכול לדבר ומזה הם יכולים אולי גם להוציא משהו. אני לא מתנגד כי אני רוצה להיות פתוח לכולם, אם דרך זה, אז דרך זה. אבל יותר מזה אין לי שפות ממש, אז נראה. ובכול שנה היינו עושים כנס ברוסית.

שאלה: הזכרת את חשיבות החיבור בין הנשים שדוברות רוסית, איך כל נשות העולם יכולות לסייע בזה?

תשאלו ותדברו ביניכן, אני לא כל כך מעורב במה שקורה עם נשים, בין הנשים, אבל זה מאוד חשוב, זה מאוד חשוב. קבוצת הנשים הדוברות רוסית היא קבוצה גדולה מאוד, הכי גדולה, ולכן כדאי לנו להיות מחוברים איתה יותר ולהשתדל להיות בקשר.

אני לא עוסק בזה אבל זה חשוב, אני מקבל משם הרבה מכתבים, אומנם אין לי כוח לענות להן אבל אני רואה עד כמה הן חיות, כל הזמן נמצאות בהתקשרויות, כותבות וכן הלאה, ולכן אני מכבד את זה. אין כאן מקום לאיפוק אלא ההיפך יש כאן מקום להתפתחות, לפתיחת הלב, כל אישה לנשים אחרות.

שאלה: מהו המצב האידאלי להגיע לכנס כעשירייה, מצב של החיסרון הכי גדול לתיקון האגו או של שלמות וחיוביות בעשירייה?

אחד לא מבטל את השני. אנחנו צריכים להיות בחיסרון הכי גדול, ובגילוי האגו שלנו בצורה הגדולה ביותר שזה נקרא "עביות". ורצון הכי גדול להשתמש באגו שלנו רק לצורך חיבור והשפעה דרך חברים לבורא. כל הדברים האלה צריכים להיות בצורה מקסימלית.

שום דבר לא נעלם, לכל תופעה ותופעה שהבורא עשה בנבראים יש מקום ואפשר להשתמש בה נכון. אנחנו לא צריכים להסתכל על אף תופעה אפילו הכי גרועה שנמצאת בבני אדם ושנרצה למחוק אותה, לא, אלא רק לתקן את השימוש.

שאלה: האם אנו מרגישים את העשירייה כמשהו משותף או שאנו מרגישים כל חבר בה כעצמנו? איך זה שהבורא עומד מאחורי כל חבר מתחבר לכך שהוא מתגלה בינינו במרכז העשירייה?

כדי להשיג את הבורא אנחנו צריכים להשיג כוח שעומד אחרי הרצון, וכדי להכיר את הכוח הזה אנחנו צריכים לוותר על האגו שלנו ולהיכנס לכוח השפעה, כלומר להתחבר לחבר. אז יוצא שכשאני מבטל את עצמי ומתחבר לחבר אני מגיע לבורא שעומד אחרי החבר. יש את כוח הצמצום על עצמו, יש את כוח החיבור לחבר, ואז אני מגיע כבר למצב שאני יכול להיות במגע עם הבורא שעומד אחרי החבר. כך אנחנו צריכים לראות את המצב בינתיים, אחר כך אנחנו נראה את המערכת הזאת בצורה יותר מורכבת.

שאלה: האם הדאגה שלנו במהלך היום צריכה להיות תמיד מעצמי לעשירייה, מעצמי לכלי העולמי ומהכלי העולמי לעולם, או שכל העבודה מתחילה ונגמרת בעשירייה?

גם וגם, ישנן עבודות כאלה שאני מבצע אותן בעשירייה עם העשירייה יחד. ישנן עבודות שאני בכלל מבצע מעצמי כלפי העשירייה, ישנן עבודות שאנחנו עושים בתוך העשירייה, בינינו. ישנן עבודות שמהעשירייה כלפי הכלי הכללי של בני ברוך, וישנן כאלה אולי שאנחנו כבר מבני ברוך עושים כלפי העולם.

המקצוע שלי, העבודה שלי זה הפצה, אז אני מפיץ לעשירייה, עם העשירייה יחד לכלי של בני ברוך, מהכלי של בני ברוך לעולם, כך אני משתדל לעשות. יש לי פגישות עם כתבים, ועוד פגישות עם אנשים שונים שדרכם אני כל הזמן משתדל להיות בהפצה. אז תיראו איך אפשר לשלב את כל הדברים האלה יחד.

שאלה: איך להיות בחיבור מתגבר, מה קובע את התאוצה?

רק חיבור בינינו. וככול שהחברים לא נראים לי, אני מרגיש מהם דחייה, כך הבורא רוצה להראות לי עד כמה אני ברצון לקבל שלי, באגו שלי לא מסוגל לתיקון ואני צריך להשקיע שם דווקא יותר כוחות. אנחנו כבר נמצאים במצבים שחייבים לא להביא בחשבון את הדחייה, אלא ההיפך לגשת בצורת חיבור כזאת שיהיה חיבור מעל הדחייה, שאנחנו נשתמש בהתנגדות ונזכך אותה.

ואז בחלק שהיה עבה ביותר, השנאה הייתה גדולה, ועכשיו עבדנו על זה ואני עשיתי במקום התנגדות חיבור והתקרבות לחברים, דווקא במקום הזה שהיה עבה העביות נשארת, רק למעלה מזה אני עושה עכשיו צמצום, מסך, אור חוזר כביכול, ואז אני מגלה שאני יותר קרוב, מתקרב בזה לפחות לבורא.

שאלה: בכל פעם שאנחנו נפגשות עם העשירייה אנחנו מרגישות כבדות.

ודאי, זאת בדיוק כבדות רוחנית, מה שאין כן ללא עשירייה אין לך שום תופעה רוחנית.

תלמיד: אבל רק בסוף הפגישות תמיד יש אחדות ורצון לא להתפזר, המצב הזה נמשך הרבה זמן, איך אפשר להכין את עצמנו כדי לקצר את הזמן הזה?

תחשבו על זה, תרגישו שבלי שאתם הופכים את העביות, דחייה, לחיבור, בלי זה אתם לא יכולים להתקרב במאומה לבורא, ושום דבר לא יקרה. אנחנו חייבים בכל זאת להתחבר, זה התנאי העיקרי, תראו מה בעל הסולם כותב על זה, כמה מאמרים הוא כתב.

שאלה: האם החיסרון של הנשים שונה מהחיסרון של הגברים?

כל חיסרון וחיסרון הוא משהו אחר, אבל יש עוד חסרונות גבריים וחסרונות נשיים, ובינתיים אצלנו זה שונה. ברוחניות זה לא לפי המין שלנו גבר או אישה ולכן שם זה אחרת, שם עביות מסוימת נקראת "גבר" ועביות מסוימת נקראת "אישה", וזה יכול להשתנות בהתאם למציאות המסך וכן הלאה.

שאלה: בכנס הקרוב יהיו משתתפים מהקמפוס, זה יהיה הכנס הראשון שלהם, מה אנחנו רוצים להעביר להם לקראת הכנס הקרוב או בכנס עצמו?

מה יהיה בכנס הקרוב אני לא יכול להגיד, צריך להתקשר למארגני הכנס ולשאול אותם ולברר איתם. אתם מכירים אותי ואני מסביר כאן במשך הימים האלה, עוד נברר איך כדאי לעשות את הדברים, נלמד מכנס לכנס יותר.

שאלה: קיבלנו החלטה שתלמידי הקמפוס יכולים להשתתף בכנס וזה יהיה הכנס הראשון עבורם. מה אתה רוצה לומר להם?

אני חושב שהנושא של הכנס, "אנחנו מתחברים, מתעלים מעל עצמנו כדי להתחבר", זה נושא הכי חשוב. זה נושא שבעל הסולם מתחיל ממנו בפנייה לבני אדם, לתלמידים, למרות שזה הנושא הכי לא רצוי לאדם המתחיל את חכמת הקבלה, כי הוא רוצה לדעת על כוחות, מלאכים, מה קורה בשמיים וכן הלאה.

אבל הנושא הוא כזה, שאנחנו יכולים לדבר עליו עם כולם, ולכן אפשר להזמין לכנס ולהשתתף בו, את כל העולם, כל מי שרוצה, כי אין בו שום דבר שיכול לבלבל אנשים, אלא להביא אותם לכיוון הנכון, אם כך נעבוד יחד.

למתחילים אני לא יכול להגיד, אתם מטפלים בהם, אז תהיו איתם יחד, תהיו בקשר איתם בכל זמן הכנס ותטפלו בהם.

שאלה: במהלך המפגשים שלנו בעשירייה אנחנו מגיעים לחיבור מאוד טוב בינינו ואנחנו מצליחים להעלות הרבה שאלות. אבל אולי הדבר שחסר לנו זה להתקרב יותר אחד לשני בשביל להכיר יותר את הכוח העליון. מה אנחנו יכולים לעשות בשביל להגיע לזה?

אתם יכולים לעשות דבר אחד, שיהיה לכם בכנס הרבה סדנאות ואנחנו נשתדל למלאות אותם בהתחברות בין החברים, לפי אותו הנושא ולברר יותר ויותר בתוך הקבוצות. עכשיו אנחנו נותנים לכם נגיד חצי שעה ביום או פעמיים ביום, או כמה שכל קבוצה משתדלת להיות מחוברת וגם חצי שעה לפני השיעור. בכנס נעשה חיבור כללי של חצי שעה לפני השיעור ואחר כך במהלך השיעור יהיו גם סדנאות.

תלמיד: לקראת הכנס שתי עשיריות אחת מאוקראינה ואחת מישראל החליטו להתחבר בשיעורי הבוקר, והיום פעם ראשונה היינו שתי עשיריות יחד.

אני לא יודע. כמו שאנחנו לומדים זה תמיד טוב לחיבור, אבל האם החיבור מובן, מוצלח ולא דורש יותר מדי כוחות ותשומת לב כשאתם מטפלים רק בזה ולא במהות החיבור. אני לא יודע, תנסו, בכל זאת אין חכם כבעל ניסיון.

שאלה: איך ללמוד לא להתחשב במצב האישי שלך, כשאתה מגיע לשיעור ועובד על איחוד העשירייה?

בתוך האיחוד של העשירייה אני יכול לגלות לעצמי את מהות השיעור, הרוחניות שבשיעור, את המצב הרוחני שלי. אז מה יש לי להסתכל על עצמי? אם בתוך החיבור עם כולם אני מכניס את עצמי לשם בכוח, אני יכול בצורה כזאת לגלות את הרוחניות, את העולם הרוחני ואת עצמי בצורה רוחנית. אין לי שום אפשרות אחרת לצאת מעצמי, להתעלות מעל עצמי. לכן חיבורים כמו בשיעור, בהם אנחנו גם מתחברים וגם לומדים יחד, זה הכול.

שאלה: איך לא להפוך לתלמידים חסידיים ואיך לצפות לשינוי פנימי ולשמור על עצמנו?

אני לא חושב שיש לנו בעיה עם חסידות, ובכלל שיכול להיות שחלק מאיתנו יהפוך להיות דתי, או בכל מיני צורות אחרות. אנחנו לא מתכוונים לזה, אנחנו מתכוונים קודם כל לקיים את ו"אהבת לרעך כמוך" ואחר כך השלב הבא "ואהבת את ה׳ אלוהיך". ולגלות את זה בתוך זה. ובעצם כך צריך להיות לפי מבנה המציאות. וכל מיני צורות חיצוניות איך אנשים רוצים להתלבש, להתפלל, לעשות כל מיני דברים, אנחנו לא מדברים על זה, זה לא חשוב לנו ואתה לא תראה סימנים מיוחדים של דת כלשהי על החברים שלנו. זה פשוט לא נהוג וזו לא המטרה שלנו וזה לא קרוב לנו. אנחנו רוצים להתקרב לבורא, לכוח העליון הטוב והמטיב ולא מה שבני האדם עשו מתוך החיפוש שלהם דרך פילוסופיות שונות ודתות. בעל הסולם מסביר לנו מהן דתות, מהי מהות הדת.

שאלה: מה עושים במצב קשה שחבר קיבל מלמעלה ולא מסוגל להשתחרר ממנו?

משתדלים להתקרב אליו, לחבק אותו ולהעלות אותו. ישנם באמת מצבים קשים מאוד שאנחנו חייבים גם להשתתף בזה אולי כל הקבוצה. ויכול להיות שההיפך, לתת לו קצת מקום לא ללחוץ מדי. יש ויש אבל בכל זאת מה שלא עושה השכל עושה הזמן.

לא לשכוח שהכול בא דרך העליון, דרך הבורא, דרך מלכות דאינסוף וזה עולה לשם וחוזר אלינו, ולכן אנחנו צריכים לבקש, לפנות לבורא, לבקש ממנו שיטפל בחבר שלנו, זה הדבר המועיל ביותר.

תלמיד: מהי העצה למצב שבו ישנה התנגדות ודחייה חזקה לחבר ספציפי ולא מצליחים להתגבר על זה?

למה ההתנגדות, להתנהגות שלו בקבוצה?

תלמיד: חבר אומר שיש לו התנגדות כלפי חבר אחר.

אז צריכים במשהו לעזור ויכול להיות שלא לשים לב, ויכול להיות שלעשות כל מיני פעולות. אין לזה עצה מוכנה קבועה. צריכים לעבוד על זה וצריכים אולי להשתדל לשתף את כול

שאלה: מה החשיבות של הזמן הגשמי של הכנס והאם יש סאה של עביות, או של חיבור שצריכה להתמלא עד אז?

אני לא יודע, אני לא יכול להגיד. אדם פשוט צריך להשקיע כמה שאפשר כשהוא נמצא בכינוס, בחיבור עם כולם. ויותר אין לי מה להוסיף, כי דרך זה הוא מקבל את הרוחניות שלו.

תלמיד: אבל יש סאה של העשירייה שצריכה להתמלא עד לכנס?

אנחנו לא יודעים את המידות האלה. אחר כך בדרגות של השפעה, אז בכוח ההשפעה אנחנו כבר נוכל למדוד. עד שאנחנו נמצאים בכוח הקבלה אין לנו מה למדוד, בזה אנחנו רק נגדיל את כוח הקבלה ולא כדאי.

תלמיד: אז בעצם בשביל מה אנחנו עושים הכנה לכנס?

כדי לדעת יותר נכון את החומר, כדי לדעת שהעיקר זה חיבור, כדי לדבר על זה כדי שזה ייקלט בנו, ואחר כך יהיו לנו כמה ימים להירגע ולשכוח ושוב להיכנס כבר לכנס בפועל. אני מקווה שבכנס נהיה בכמות כפולה מעכשיו.

וחוץ מזה כשחוזרים על החומר, אז יש לנו כבר רשימות ממה שהיה ולכן זה נעשה יותר מוצלח. בכניסה אחת אנחנו בונים את הכלי ובכניסה השנייה אנחנו ממלאים את הכלי.

שאלה: ישנם מצבים שאין לחבר אפשרות אלא להירדם ומובן שעדיף שיישן איתנו בשיעור מאשר במיטה. אבל לפעמים יש כל מיני דברים קטנים שאפשר להתעסק איתם שלא מפריעים לשיעור ויכולים לעזור לחבר להישאר ער. אז מה עדיף, שיישן, או שיהיה ער ויתעסק באיזו פעולה שאינה מסיחה את הדעת?

אני לא יכול להגיד. יש בזה כל מיני חשבונות שאני לא רוצה להיכנס אליהם. אין דבר כזה, אדם צריך להיות כמה שאפשר יותר שקוע בשיעור, שייקח קפה, סיגריה, שילמד וישתתף בעמידה ובעוד כל מיני דרכים. ישנם אנשים שמכניסים את הרגליים שלהם למים קרים, או שמים כלי עם מים קרים וזה לא נותן להם להירדם, יש ויש. אז תעשו משהו אבל לא לעסוק במשהו אחר.

שאלה: כנס ברוסית עושה לי נחת רוח, כי את כל ההתרשמויות הגדולות שלי במהלך השנים קבלתי מהחברים דוברי הרוסית. ושאלתי היא, מה הקשר בין השפה לבין הרגש, מה תפקיד העם, ההתפתחות שלו שהיא כל כך מיוחדת?

בצורה הכי פשוטה, כי אני יכול לדבר ולבטא את עצמי ברוסית לפחות כמו בעברית, ואפילו יותר. אומנם ברוסית אין כל כך מילים לבטא רוחניות כמו בעברית, כי העברית בעצמה צמחה מהרוחניות. ולפני שהתגבשה קבוצה, זה התחיל מהאדם הראשון שהתחיל ממילים ואותיות וכל מיני דברים כאלה, אבל אחר כך זה הגיע למצב שהתחילו לגלות את השורשים של הרגשות וההתקשרויות בין האנשים ומזה צמחה השפה.

וודאי שהיא הגיעה מצורות הקשר בין האנשים, עבודה בתוך האגו ועבודה מעל האגו, וכל מיני צורות אחרות של התקשרות אחד עם השני. ומזה צמחה חכמת הקבלה עצמה, מההבנה הזאת של היחסים בין בני האדם. ומזה צמחה גם השפה בין בני האדם, שהיא העברית ואחרי שהיא התגלתה בבבל העתיקה יצאו עוד שפות.

לכן זה לא כל כך חשוב היום באיזה שפה אנחנו מדברים ומה שפת האם של כל אחד ואחד, כי נתנו לנו כבר חוקים להתחברות בינינו ולכן אנחנו יכולים להביע את זה בכל שפה שיש. לרוחניות עצמה אין שפה, השפה היא רק בעולם שלנו בין הכלים האלו, אבל ברוחניות לא, בעל הסולם כותב גם על זה.

ולכן תשתמשו במה שאפשר. מפני שאני יודע רוסית אז יש לי הזדמנות להסביר את כל הדברים האלה גם ברוסית ואולי מזה יצא אחר כך עוד תוספת של משהו אני לא יודע.

שאלה: מההתרשמות שלי מהעבר, אפילו שאני לא דובר רוסית, להגיד לחבר ברוסית "אני אוהב אותך" זה הכי קרוב לליבי, וכשאני אומר ברוסית "להגיע לאהבת חברים" זה נשמע לי יותר טבעי משפת האם שלי או מעברית, איך אתה מסביר את זה?

אני מבין אותך. ברוסית יש מילים הרבה יותר עוצמתיות מאשר בעברית או ברומנית.

נמשיך. "מתעלים על עצמנו", כנס "קבלה לעם" העולמי 2022, שיעור מספר אחד "מתקרבים לבורא דרך רשת הקשר בינינו".

"אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה", זאת המטרה "שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'"". מזה אנחנו מתחילים את הכול "ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם", אחרת בלתי אפשרי להשפיע לה'. זאת אומרת זה התנאי בדרך, אחרת היחס שלי לבורא לא יהיה של השפעה, אני צריך קודם ללמוד ולייצב את עצמי להשפיע לאדם, ואחרי זה אני אוכל להגיע להשפעה לבורא, "שזה נקרא "אהבת הזולת". להשפיע לאדם.

"ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו". יש כאן תנאי, או שאני אוהב את עצמי, או שאני אוהב את החבר "שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו" דווקא לנו "את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה" גילוי הבורא, גילוי כוח השפעה ואהבה "תשרה בינינו"". לא בכל אחד, זה בלתי אפשרי, רק בין כל אחד לאחרים.

שאלה: מה זה אומר שהשכינה שורה בינינו, איך להשיג מצב כזה בכנס?

תשתדל להשפיע לכולם ולהרגיש את כולם שהם ממש שלך, ולא שאתה מרגיש את עצמך, אלא אתה מרגיש שכולם, שנמצאים מחוץ לך, זה אתה האמיתי. שעכשיו אתה נמצא בתפיסה שקרית, שאתה מרגיש את עצמך. זה כמו שרוצים לשקר לך ולא לתת לך לראות את האמת, ואתה מתפרץ החוצה מעצמך ורוצה להתקשר לזולת ולהיות ביניהם, וכך אתה מגלה את העולם האמיתי, עולם אמת.

תלמיד: איך להחזיק כל הזמן את המטרה הזו? בעל הסולם הרי כותב כאן שאנחנו זכינו להגיע לקבוצה שבה יש לנו רק מטרה אחת שהשכינה תשרה בינינו, אז איך להחזיק את זה כל הזמן לפני עינינו בעשירייה בכל פעולה בכנס, שממש תחיה בינינו המטרה הזו?

אין לנו אפשרות אחרת, יש לנו רק שקר, רק משהו הפוך, אבל השכינה זה גילוי הבורא. הבורא זה כוח חיבור ואהבה שמתגלה במידה שישנם אגואיסטים שמתגברים על האגו שלהם ומתחברים למעלה מהאגו שלהם זה עם זה. ואז הם הופכים להיות כלי לגילוי הכוח העליון, לאור העליון שמתגלה בהם לפי העביות שלהם, זאת אומרת לפי הדחיה שיש ביניהם, שהיא לא מזדככת, העביות לא מזדככת, ובמידה שהם מתחברים למעלה מהעביות, למרות זאת, בכוח. ואז לפי ההפרש הפוטנציאלי בין כמה הם נדחים זה מזה ובין כמה הם רוצים להתקרב זה לזה, בהפרש בין שני אלו מתגלה הבורא. לכן זה נקרא "בוא וראה", כי אתה מגיע אליו תמיד מהשלילה.

תלמיד: נניח שהתאספנו בכנס ואין לנו איזו שנאה מיוחדת זה לזה?

זה לא טוב, זה סימן שאנחנו לא מגלים רוחניות. ולא שאתם צריכים להיות בשנאה גשמית, אתם צריכים להיות בשנאה רוחנית זה לזה, בגילוי האגו שלכם, אגו זה כוח רוחני. זה לא שאני סתם לא רוצה להיות מחובר עם האחרים שמפריעים לי בחיים שלי, זה לגמרי לא נכון, יש כאן משהו שהוא למעלה מהטבע. כוח השנאה וכוח האהבה הם כוחות רוחניים, בעולם שלנו אנחנו לא מרגישים אותם. בעולם הזה יש לנו דחייה או נטייה בהמית זה לזה בדרגת חי, אבל בדרגת המדבר אין לנו את זה, זה רק ברוחניות. אנחנו עוד נצטרך לגלות את זה.

תלמיד: אנחנו לומדים על החיבור הרוחני הזה ואתה מתאר לנו את השכינה שבה אנחנו מתמוססים זה בזה, אז מהי שנאה רוחנית?

שנאה באה לי במקום אהבה כתוצאה משבירת הכלי דאדם הראשון. שפעם היינו מחוברים עד כדי כך שהיינו ממש אחד ואז מתגלה לאט לאט אותו החיבור רק בצורה הפוכה. תתאר לעצמך שאהבת פעם מישהו או מישהי, בין בני זוג זה מאוד מורגש, אהבו זה את זה, היו כל כך יחד, יש בטח הרבה סרטים כאלה, ממש היו בחיבור לב ללב, בלב אחד, הכול יחד. ואחר כך קרה משהו, מאיזו סיבה, יכול להיות שהגיע איזה אדם שלישי, גבר או אישה, יכול להיות שעוד משהו, ההורים השתתפו בזה, והם התחילו לשנוא זה את זה.

ואז התחילו משפטים ובתי דין וכל מיני דברים והם נמצאים בשנאה כזאת שאתה לא יכול לתאר, בין אנשים ברחוב אין כזאת שנאה. ואילו כאן אחד רואה את האחר ועובר רחוב, הוא לא יכול להסתכל עליו, הוא לא יכול לשמוע ממנו משהו, השנאה היא כנגד אהבה כל כך גדולה.

בעולם שלנו אנחנו רואים שנאה גשמית, אבל ברוחניות זה כוח שדוחה את האדם מהזולת בצורה נוראית. אתה מתחיל להסתכל על האחרים שהם כולם שונאים אותך ואתה שונא אותם, ואי אפשר להתקרב אליהם. זה כמו מגנט שדוחה אותך ואתה לא יכול להסתכל לכיוון שלהם, אתה לא יכול לשמוע מה שהם אומרים, את הצליל שלהם, את הריח שלהם, שום דבר. השנאה היא ההיפך מאהבה, והיא נובעת מתוך שבירת הכלי דאדם הראשון במערכת שלפנינו, זה דבר מאוד מיוחד. אז אנחנו צריכים להכין את עצמנו לכאלה גילויים של שנאה ודחייה כך שאנחנו נתמודד עם זה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להכין את עצמנו לגילוי השנאה? אם השנאה הזאת תתגלה אנחנו נחשוב אולי שזו שנאה גשמית, שאדם לא בסדר איכשהו.

זה לא חשוב לי אם זו שנאה גשמית או רוחנית, "על כל פשעים תכסה אהבה". אני חייב להגיע למצב שאני מתקרב לכל אחד ששייך לפחות לקבוצת "בני ברוך" גברים. ואותו דבר בין הנשים.

תלמיד: אבל אמרת שאנחנו צריכים להכין את עצמנו לגילוי השנאה הרוחנית. איך להכין?

לא, אנחנו יכולים לגלות את השנאה רק במידה שאנחנו משתוקקים לחיבור. אז יתגלו לנו כוחות הנגד. אבל אם לא נגלה את כוחות השנאה יהיה לנו קשה. אבל נגלה את זה בדרך, כשאנחנו נרצה להתחבר יחד בטח שכל אחד יגלה עד כמה הוא לא רוצה, לא מעוניין, רוצה לברוח מכל התרגילים האלה למיניהם. וכאן אנחנו צריכים להתמודד עם ההרגשה הזאת ולמרות זאת להתחבר.

תלמיד: זאת אומרת השנאה מגיעה רק כתוצאה מהשתוקקות אמיתית לחיבור?

כן, ודאי. אנחנו לא מגלים שנאה אמיתית, רוחנית, כל עוד לא נגלה את הנטייה שלנו לחיבור.

תלמיד: אז אפשר להגיד שאם אני לא מגלה אותה אז אני עוד לא רוצה להגיע לאהבת חברים?

ודאי. על זה אין שאלה, אנחנו עדיין לא רוצים להגיע לרוחניות בצורה אמיתית ובעוצמה אמיתית, לפחות במדרגה הראשונה. אפילו לא מדרגה ראשונה, אפילו אחוז אחד מהמדרגה הראשונה.

שאלה: את הרגשת הערבות אפשר לחזק רק על ידי שנאה?

אנחנו תמיד צריכים לגלות את המציאות על ידי דבר והיפוכו, אחרת אנחנו לא מרגישים. אני לא יכול סתם להרגיש משהו, אלא אם אני מרגיש משהו בטוח שתחת ההרגשה שלי יש לי הרגשה הפוכה, ולכן היא מבליטה לי דווקא את ההרגשה שאני מרגיש אותה כעיקרית. בעולם שלנו זה לא כל כך בולט מפני שאם עכשיו אור, אז איפה החושך? יש לי חושך בזיכרון, ברשימות, ולכן עכשיו אני רואה, מרגיש, נהנה מהאור. אבל אם לא הייתה לי רשימה מהחושך לא הייתי מרגיש שיש עכשיו אור. אנחנו יכולים לגלות כל תופעה רק על ידי דבר והיפוכו, לכן אנחנו צריכים להכין את עצמנו גם לשנאה וגם לאהבה ולמעלה משתיהן לרצות חיבור. חיבור לא יכול להיות אלא בגילוי התקלה, והבורא הכין לנו תקלות, ושלמעלה מזה אנחנו מגלים את החיבור המתגבר והולך וממשיך.

תלמיד: אם אנחנו צריכים לדאוג לחברים כמו הורים שדואגים לילד, איך אימא יכולה להרגיש שנאה לבן שלה?

זה לא חשוב איך, זה מתגלה. אני לא בעל בית על הרגשות שלי, אני רק צריך לדעת איך אני עובד עם אותם הרגשות שהבורא מזמין. השאלה לא במקום בכלל, יש לי שנאה, יש לי דחייה, על זה אני צריך לעבוד.

שאלה: בציטוט נאמר שאהבה אפשרית רק בביטול עצמי. איך הכי קל והכי מהר לעבור מדאגה לעצמי לדאגה לחברים?

הכי טוב אם החברים יראו לך דוגמאות, ואתה תקנא בהם כמה הם דואגים זה לזה ומזה אתה תלמד, רק על ידי דוגמה.

תלמיד: אם הבנתי נכון אז גם אם קשה לי אני משחק, ומבקש גם שהחברים ישחקו בצורה ברורה בדאגה הזאת.

כן, בוודאי, צריכים לשחק. ומתוך המשחק לאט לאט תלמדו איך הדברים האלה יכולים לקרות באמת בכוחות דחייה וחיבור.

שאלה: במצבים של כעס ועצבים, איך לא להביא אותם לקבוצה? אם משהו לא מוצא חן בעשירייה האם כדאי לבטא זאת?

אפשר לדבר על דברים כאלה אבל בצחוק, כך שאתה צוחק על עצמך עד כמה אתה דוחה ולא רוצה להתקרב למישהו. תספר על זה לכולם בצורה כזאת שאתה צוחק על עצמך. תתעלה מעל עצמך ותספר לכולם על ההרגשה הזאת. תבדוק אם זה עובד כך או לא.

שאלה: הרב"ש כותב, "ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות", כביכול לומדי הקבלה. אתה יכול להסביר מה זה המצב להיות בשפלות וגם להתגאות?

כי אתה מתייחס כאן לשתי תופעות הפוכות, שונות, שנמצאות בניגוד זו לזו. מצד אחד אתה מתייחס לאגו שלנו, מצד אחר אתה מתייחס לכוח השפעה של הבורא. מצד אחד זה כוח השנאה, מצד אחר זה כוח האהבה, אז אתה יכול בכל מצב לראות דבר והיפוכו.

תלמיד: מה הכוונה להיות בשפלות כלפי החברים?

כי אתה רואה עד כמה אתה לא מסוגל להתקרב לחברים כדי להראות את האהבה אליהם. זה שאין לך אהבה זה דבר אחד, אבל דבר אחר הוא שאתה לא יכול להתקרב אליהם. תנסה להתקרב ותראה עד כמה אתה לא מסוגל, ושוב תנסה להתקרב ותראה עד כמה אתה לא מסוגל. תנסה לעשות כל פעם כאלה גיחות בכל מיני צורות, ותראה שאתה עושה זה כי כוח הגאווה דוחף אותך לזה, אתה רוצה להראות להם איך אתה מבצע כאלה דברים, שיכבדו אותך. אבל אם אתה בודק את עצמך אחר כך, אז אתה רואה שזו הגאווה שלך, האגו שלך ולא יותר. תלמד מעצמך קצת.

שאלה: אם הבורא מנסה להפריד בינינו אז מה אנחנו צריכים לעשות, האם לתת לו להפריד בינינו או להתנגד לזה?

להתנגד להפרדה, להתנגד לריחוק בינינו, כי הבורא רוצה לסכסך בינינו כדי שאנחנו ננצח אותו, זה נקרא "ניצחוני בני". לכן בצורה כזאת ננצח אותו.

שאלה: מהי צורת הביטול העצמי שצריכה להיות עכשיו לפני הכנס, עברנו כמה צורות כאלה, מה עכשיו רצוי שיהיה?

צורת הביטול הרצויה שלי לפני הכנס, שאני רוצה לימי הכנס לפחות, או כבר עכשיו, יש לנו עשרה ימים עד הכנס, אני רוצה לבטל את עצמי כלפי כל הכלי העולמי, כלפי כל בני ברוך. וכשאני נכנס לתוכם כמו טיפת זרע בתוך הרחם, אני רוצה שם להתפתח. בצורה כזאת אני מקווה מאוד שאני אוכל להגיע למצב שאני סוף סוף אדע מה זו רוחניות, שהבורא ימלא אותי, גם מבפנים באור העליון שזה הוא, וגם מבחוץ שזה כוח האימא, הבינה, הרחם, וכך אני אתחיל להתפתח.

אני מאוד מאוד רוצה להספיק להתפתח דווקא בחיים האלה, דווקא עכשיו, דווקא עם הקבוצה. הבורא עשה לי את כול התנאים, רק אני צריך לעשות מה שמוטל עלי שאפשרי לעשות, ולהתפלל עם כל החברים שלי שיעשה עלינו כזאת עבודה, שיפתח אותנו. זה נמצא רק בעבודה שלנו וברצון מהבורא, ואנחנו יכולים לחייב אותו שיטפל בנו. על זה נצטרך לעבוד.

נתקדם למחר, נעבור על השיעור הראשון ואולי נספיק לעבור גם על השיעור השני, נלך לפי התוכנית שלנו. אני מבקש, תקראו את כול הקטעים האלה גם במשך היום, כל אחד ואחד וגם כולכם יחד, אנחנו צריכים לדעת אותם, וכל הזמן להשתדל להכניס אותם לתוך המוח ומהמוח ללב.

(סוף השיעור)