שיעור צהריים 28.09.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לפתיחת הלב בכנס - קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו ממשיכים בהכנות לכנס, כך גם נקרא המסמך "הכנה לפתיחת הלב בכנס".

קריין: "הכנה לפתיחת הלב בכנס", קטע מספר 1.

"צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית". לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בענין זה."

(הרב"ש. מאמר 13 "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם נשמה" 1984)

אומר הרב"ש, "צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב". הלב שלנו לא מחזיק את הדבר, "והיא הדבר שהוא נחוץ, אפילו שנחוץ בלב, שהוא אהבת חברים". בלי זה לא נגיע לכלום, לא נזכה לשום דבר, אלא קודם צריכים את הדבר הנחוץ ללב שיתקיים בו. בנוסף, אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג לעורר את הדבר הזה כמה שיותר ובכל רגע. כאילו שיש לנו איזה טיימר בפנים שהוא כל הזמן מזכיר לנו כמה פעמים בשעה וביום אנחנו צריכים שוב ושוב לחזור להכרחיות באהבת חברים, אחרת לא נזכה למטרת הבריאה.

לכן "צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב". בצורה טבעית זה נשכח מהלב, "והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב", אין דבר יותר נחוץ בחיים שלנו מלתקן את הלב "שהיא אהבת חברים". מה זה לב מתוקן? שמרגישים בו אהבה לחברים "שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת". לא רק חברים ולא רק עשירייה, אלא עשירייה זו התחלה שבה אנחנו לומדים איך אנחנו יכולים להתקרב זה לזה, להתחשב, להתחבר, להידבק, עד שנזכה בזה לכל מיני השפעות הדדיות ונבין מה זה. כמו שאנחנו רואים זאת בילדים קטנים, אנחנו יכולים לדבר איתם על אהבה אבל מה הם יודעים, בשבילם אהבה היא ש"אני אוהב את אמא כי זו אמא שלי". ''שלי'', בצורה כזאת פשוטה אגואיסטית כך הם אומרים.

לכן עלינו כל הזמן להזכיר לעצמנו שחשיבות אהבת חברים היא הדבר הגבוה ביותר, הגדול ביותר. "שדבר זה לא נעים להלב", לאהוב את הזולת, "המכונה "אהבה עצמית"". שזה מה שיש בלב, רק אהבה עצמית. הלב שלנו במאה אחוז עוסק באהבתו, שאוהב את עצמו. "לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת". האם יש לנו לפחות איזה צעד קטן? האם אנחנו יכולים להגיד שאנחנו מרגישים שיש לידנו חברים ואנחנו כן יכולים להרגיש אותם איתנו יחד? "דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בעניין זה." באמת נחשוב כל הזמן, נספור, נדאג, נתקרב לאחוז זה בזה, עד שבאמת נתחיל למדוד את אהבת הזולת שאנחנו כן מסוגלים לזה.

שאלה: ככל שניתן יותר מאמץ לאהבת חברים, האם כך זו הדרך להכיר בעצם את האויב שלנו שהוא האגו? כי ככל שאנחנו יותר מתאמצים, כך אנחנו מכירים יותר ויותר את האגו.

ודאי. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", כך כבר מבטיחים לנו מקובלים. ככל שאתם תתקדמו ותגדלו, כך הרצון שלכם, במיוחד הרצון האגואיסטי, יגדל בכם.

תלמיד: כלומר במאמץ המשותף שלנו כך אנחנו יכולים להכיר אותו ולהילחם בו.

בלי שהוא יגדל לא תוכל להילחם, אין לך עם מי, תהיה ילד טוב. אבל ככל שנתקדם, כך נזכה לפתוח את העיניים ולראות עד כמה היצר הרע שלנו הוא באמת רע וגדול.

שאלה: רב"ש כותב שנחוץ לראות עד כמה כבר התקדמנו. לפי איזו סקלה אני מודד ואיך לא לשקר לעצמי שהתקדמתי?

אנחנו לאט לאט מתחילים להבין ולהרגיש, למדוד ולשקול כמה אהבת הזולת יש לנו. לפי המאמץ שלנו להתקרב זה אל זה כך אנחנו מודדים את אהבת הזולת, אהבת חברים. ככל שיהיה לנו יותר קשה, זה סימן שאנחנו הולכים קדימה ומתקרבים זה אל זה, אומנם יהיה לנו קשה מאוד.

אם בתחילת הדרך חשבנו שאין לנו אהבת חברים, אז אחר כך אנחנו מתחילים להבין יותר במשיכה ובדחייה בינינו עד כמה זה לא פשוט. אבל ככל שנצטרך להשקיע כדי לפנות לחבר, להתקרב אליו, להתחבר עימו, וזו עבודה יומיומית, לפי זה נבין שיש לנו את זה במקצת וכך נלך קדימה.

שאלה: למה כל הרגשה בנויה מעשר ספירות שמסוגלות להכיל את כל האין סוף בתוכן?

כך אנחנו בנויים.

תלמיד: למה מקובל מסוגל לסבול תענוג וכאב גם יחד וזה מקדם אותו לגילוי הבורא?

עוד נדבר על זה.

שאלה: שמעתי שלב מתוקן הוא לב שמרגישים בו אהבה.

לב מתוקן הוא לב שמרגישים בו אהבה ולסירוגין שנאה, כי לא יכול להיות שתרגיש רק אהבה. אם אתה מתקדם ונמצא בדרך, באמצע, אז ודאי שעל כל דבר עליך לגלות גם את היפוכו, שמאל - ימין כמו שאנחנו אומרים. לכן אין כאן משהו שנמצא בליבנו בקביעות, אלא נרגיש שככל שנרצה להתקדם, להתקרב זה אל זה, כך יהיו בינינו גם כוחות דחייה.

שאלה: שמעתי בשיעור בוקר שלפתוח את הלב זהו הבסיס של העבודה שלנו. איך אני יכול להחליף את לב האבן שלי ללב בשר?

להחליף לב סגור על לב פתוח, אני יכול לעשות זאת רק על ידי תרגילים ומאמצים. כמו בהתעמלות, כשאדם רוצה להיות יותר חזק, אז הוא עושה יום יום עוד ועוד תרגילים, אפילו כמה פעמים ביום, וכך הוא מגיע להרגשה של מה הם התרגילים האלה, איזה כוח יש בהם, מה הוא רוכש עם כל תרגיל, והוא מתחיל לקבל בזה הרגשה מיוחדת.

לכן עלינו להשתדל בכל יום, הרבה פעמים ביום, מתי שאנחנו מסוגלים, זאת אומרת בכל רגע פנוי, לחשוב איך אנחנו מתקרבים זה אל זה. אין תרגיל יותר חשוב, עליו מתבססים כל חכמת הקבלה ותיקון העולם, רק לחשוב איך אני יכול להיות יותר קרוב לחבריי.

שאלה: בזמן האירועים, בשיעורים, בפגישות עם החברים אתה מתכוונן לכך שאנחנו הולכים לדבר על אהבת החברים, אבל במשך היום אם אתה מושך את החבר לאן שהוא, אז אתה רואה שלמישהו זה מציק ולמישהו זה אולי לא מספיק. איך לכוון את עצמי להדדיות כזאת עם חברים כל הזמן?

תמשיכו בכל זאת להציע כל הזמן לחברים להיות קצת יותר קרובים, אפילו שאתם לא אומרים זאת בקול, זה לא חשוב. תתקרבו אל החבר ולא משנה אם הוא ירגיש זאת או לא, העיקר שאתה עושה את התרגיל הזה בפנים ואחר כך זה כבר יבוא.

שאלה: מהו הסימן של ההתקדמות שלי, האם זאת המידה של ההתנגדות שמתעוררת בי?

סימנים של התקדמות, התקרבות וגם של התרחקות, הם כמה אתה יכול לקבוע בקלות תרגילים חדשים לעצמך, כמה אתה חוזר עליהם יותר מהר, הכול שייך להתקרבות. עליך להשתדל שבכל הרגעים, חוץ ממתי שאתה לא מסוגל, זאת אומרת שאתה לא פנוי, בכל יתר הזמן להיות בעבודת החיבור.

תלמיד: האם אני צריך שכל הזמן יהיה משהו חדש, תרגילים חדשים?

תרגילים חדשים עם אותם החברים ולהשתדל לקרוא, ללמוד, לדבר, לשיר, לאכול וככל האפשר להיות יותר ביחד.

תלמיד: האם לבצע תפקידים?

כן, אבל העיקר היא העבודה הפנימית, שאתה כל הזמן מכוון את עצמך להרגיש את הלב של החבר.

תלמיד: האם זה סימן טוב אם אני לא מרגיש התנגדות?

זה לא אומר כלום בינתיים, אחר כך תראו אם זה טוב או לא טוב.

שאלה: מהי הסיבה שהלב שוכח את אהבת החברים, האם זה קורה מתוך הלב שלי או שהבורא עושה זאת כדי שנתחיל את הפעולה הזאת מחדש? האם אהבת החברים שכבר צברתי בתוכי נמחקת או נשארת בתוך הלב שלי?

כל מה שעברתי בקשר עם החברים ובחיבור איתם נשאר. שום דבר מהעבודה הרוחנית שלנו לא נעלם לעולם, גם דברים טובים, גם דברים רעים ובמיוחד היגיעה שלנו. בנוסף, עלינו להשתדל כל הזמן וככל האפשר לפתוח מחדש את הלב שלנו כלפי החברים ולעשות איזו תנועה פנימית כדי להתקרב אליהם. כמו שאנחנו רצים בתחרות, כך אני כל הזמן משתדל לפתוח את הלב ולעשות צעד קדימה, וכך נצליח מהר.

עלינו להבין שכל מה שמתעורר בלב שלנו, גם להתקשר עם החברים, גם להתרחק מהם, גם להסתובב כלפיהם עם הפנים או עם הגב, כל זה מגיע אלינו מהבורא שמסדר לנו את כל התנאים האלה כדי שנתקדם.

שאלה: מה זה נקרא שעכשיו אני פותח את הלב, מה אני עושה?

אני רוצה להרגיש שכל החברים עומדים בלבי יחד, מחוברים יחד. כך אנחנו מתקדמים לחיבור אמיתי, עמוק, אחיד, וכך נגיע למטרת הבריאה.

תלמיד: אני רואה שיש פער בין המקום שבו אני נמצא לבין מה שאני שומע ממך על מה שנקרא פותחים את הלב. איך אני יכול לצמצם את הפער הזה, שהמציאות שלי תהפוך למה שהגדרת עכשיו?

רק על ידי התקרבות בינינו, בין כולנו יחד, להיות "כאיש אחד בלב אחד", להיות מחוברים, ולהשתדל לפתוח את לבנו לבורא, שהלב ייפתח ואחר כך הבורא ימלא אותו.

תלמיד: הרב"ש ממש תולה את כל תחילת העבודה על אהבת חברים. מה זה שבין החברים מתחילה להיות אהבת חברים?

"אהבת חברים" היא כשאני מתחיל להבין שכולנו נמצאים יחד, בחיבוק אחד, ואף אחד לא נפרד מכולם.

תלמיד: האם אהבת חברים זו פעולה שאנחנו עושים או היא תוצאה של העבודה שלנו?

אהבת חברים זו תוצאה מהמאמצים שלנו.

תלמיד: מהי העבודה שמביאה לאהבת חברים?

להשתדל לפתוח את הלב, להרגיש את הלב של החבר, להתקשר לחברים, להיות איתם בכל מיני מצבים, לחזק אותם. אך ורק אז אנחנו יכולים לומר שאנחנו נכנסים לשביל, ואחר כך נמשיך בדרך אל מטרת הבריאה.

תלמיד: כשאנחנו מתאמצים בלנסות להגיע לאהבת חברים ורואים שהלב לא נפתח, איך להתגבר לתפילה? במה תלויה ההתגברות שלנו לתפילה כשרואים שהלב סגור?

אם אתה מרגיש שהלב סגור, שלא נפתח, שהוא לא שומע את הבקשה שלך, אז יש לך דווקא הזדמנות לפנות לבורא ולבקש, לבכות שהוא יעזור לך לחבר את הלבבות של כולנו יחד ללב אחד וכך להתקרב לבורא עצמו.

תלמיד: פשוט את פעולת ההתגברות לתפילה, אותה אני לא מצליח להפעיל. איך אתה מפעיל את התפילה כשאתה רואה שהלב סגור?

אני קודם כל מתפלל לבורא שיפתח לי את הלב, שאני בליבי אוכל להרגיש שנמצאים שם החברים והם ממש עומדים בליבי ואנחנו כולנו עושים מאמץ כדי להיות מחוברים.

שאלה: מאז שיעור הבוקר קיבלנו שאלה שעומדת באוויר כלפי העבודה בעשירייה והסביבה שאנחנו נמצאים בה עכשיו. שמעתי ממך עכשיו, העיקר שהלב יהיה תחת מאמץ. האם זה יכול להיות באמת הפיתרון כלפי המיקוד שלי איפה אני צריך להיות? כיוון שכאן יש לי את כל התנאים שהלב שלי יעבוד. העשירייה כעת נמצאת רחוק ממני, זה כמו איזה נטל נוסף עבורי. זו שאלה של עדיפויות, איפה אני צריך להיות ממוקד יותר, להשתמש במה שיש לי בלב באופן טבעי או בכל זאת?

האמת שזה לא כל כך חשוב, לפתוח את הלב אנחנו חייבים בכל מקרה. לפתוח את הלב לכולם זו המטרה שלנו הכללית הסופית עד גמר התיקון. מה שאנחנו עושים בעשירייה הקרובה לנו שהיא פרטית של כל אחד ואחד, אלה התרגילים שאנחנו רק לומדים איך לפתוח את ליבנו. לכן בואו נמשיך בזה ונראה עד כמה אנחנו יכולים לעבוד עם הלב שלנו, עם השכל והרגש והכוח שלנו. אין בעיה, אנחנו נצליח בזה ואנחנו כבר מתקדמים. והחודשים הראשונים הם מאוד קשים, כמו שעם הילד הקטן, עד שהוא גדל, כמה השנים הראשונות שלו, זה באמת לא פשוט. אחר כך הוא הולך נכון.

שאלה: מתוך כל העשירייה שלי כאן פיסית יהיו שבעה אנשים. עצם זה שאנחנו נשב יחד כאן זה יוסיף לנו מאמצים?

כן. אני הייתי ממליץ, אם יש לך כאן חברים מהעשירייה שלך אז אתה צריך לשבת איתם קודם כל.

שאלה: מקבלים על כך הרבה שאלות מעשיריות גברים, מעשיריות נשים, לגבי כל מה שנקרא סוג של פיצול. אם חלק מהעשירייה יכולה להשתתף פיסית, חלק מהעשירייה משתתפת וירטואלית, מה אתה ממליץ במצב כזה?

אנחנו בינתיים רק לומדים איך להתחבר, איך כל הזמן להיכנס שוב לחיבור, לצאת, שוב להתחבר, לצאת, לכן אני לא כל כך מקדיש לזה עכשיו תשומת לב ומאמצים.

תלמיד: אם יש לי אפשרות להגיע לכאן פיזית ולהיות אפילו עם חבר אחד מהעשירייה שלי פיסית, כדאי לי להגיע או כדאי לי להיות בווירטואלי?

אבל עם מי בווירטואלי?

תלמיד: עם כל העשירייה, כי לא כולם יכולים להגיע.

אז אתה יכול להיות או עם אחד פיסי או עם כולם וירטואלי?

תלמיד: למשל.

מעניין, איך זה יכול להיות?

תלמיד: כי לא כולם יכולים להגיע.

בסדר, יכולים להגיע רק כמה. אבל אם אתה תתחבר איתם וירטואלית זה מונע ממך להיות איתם פיסית?

תלמיד: אני רוצה אולי יותר להבין, ולא להיכנס עכשיו לכל שאלה פרטית שתבוא אלא בכלל מה זה נקרא "חיבור בעשירייה", מה היא המהות הזאת?

חיבור בעשירייה זה חיבור בלב אחד, שכולנו רוצים להיות ברגש אחד, לב זה רגש, ברגש אחד, ושאנחנו ממש משתדלים להתחבר בינינו וברגש הזה לתת מקום לבורא להתגלות.

תלמיד: אנחנו עכשיו ארבעה חמישה חברים מהעשירייה שיושבים פה, אבל יש חברים שכרגע בתפקידים, עובדים בחוץ וכולי, יש פה איזה פגם מבחינת החיבור בעשירייה שלנו?

מי שמסוגל מסוגל, מי שלא לא. האנוס פטור.

שאלה: אם שאר החברים מתחברים וירטואלית במקביל להתאספות הפיסית שלנו, זה נחשב חיבור בעשירייה?

כן, זה בכל זאת חיבור.

תלמיד: אמרת שצריכים כל הזמן להשתדל לפתוח את הלב שלנו מחדש כלפי החברים.

כן.

תלמיד: יש אווירה מיוחדת אז קל לבצע את זה. לחדש כל הזמן, ההתעמלות הזאת, כאילו כוחות הנפש להתחיל עוד פעם מחדש לפתוח את הלב ועוד פעם להתחיל ועוד פעם, מאיפה זה בא?

זה בא מתוך הרגל שאנחנו כך מרגילים את עצמנו בליבנו כל הזמן להפעיל את הלב לחיבור.

תלמיד: מאיפה מגיע כוח כל הזמן להרגיל את עצמי?

אין בעיה. הלב מוכן לזה, רק אתה צריך לעשות עליו קצת תרגילים. לא הרבה ולא קשים.

תלמיד: מה התרגיל?

שאתה כל הזמן בודק את עצמך אם אתה נמצא בניתוק מהחברים ושאתה דוחף את ליבך לחיבור איתם.

תלמיד: התנועה הפנימית הזאת מניתוק לחיבור, מה היא התנועה הזאת?

התקרבות.

תלמיד: היא תנועה שלי?

כן.

תלמיד: יש לי כוח לעשות אותה?

ודאי. יחד עם זה, אתה יכול לבקש מהבורא, אבל קודם כל, זה מוטל עליך.

שאלה: נניח יהיו כאן שבעה אנשים. שלושה מהם לא יכולים להיות, הם יהיו וירטואליים. איך נסדר את הישיבה? שישבו כאן שבעה?

לא. הם ישבו כאן עשרה אנשים באופן זמני, ואחר כך יחזרו ואצלם במקומות שלהם כבר יעצבו את העשירייה שלהם כמו שהייתה או שיהיו שינויים.

תלמיד: מעניינת ההדדיות והעבודה בעשירייה, ששבעה נמצאים כאן ויש עוד שלושה מעשיריות אחרות שמשלימים אותה עשירייה, ועוד יוצא שהקשר הזה צריך להיות לא וירטואלי אלא קשר פנימי בלבד?

כעיקרון אנחנו נראה איך לעשות את זה נכון. אין לי כאן תשובות מוכנות. אני מודה שלא. פשוט צריך לחשוב איך, באיזה אופן יהיה לנו קל יותר בהמשך להיפרד ולהתעצב מחדש במקום.

תלמיד: כן. מהעשירייה של החבר יש כאן שבעה אנשים, יש לו מזל. מהעשירייה שלי יהיו כאן רק שניים שלושה מקסימום, פיזית.

כן, אני מבין. נשתדל לעשות את זה ככל הניתן.  

שאלה: מה לעשות כשחברה מראה אדישות כלפיי המאמצים שאני עושה? 

מה לעשות? לחכות. בכל זאת, זה לוקח הרבה זמן מרגע שאדם שומע ואומר לעצמו שזה לא כל כך חשוב. אחר כך הוא מתחיל להרגיש שלא סתם מדברים על החיבור והתקרבות בין בני אדם, זו לא מין חברה יפה כזאת אלא אנחנו חייבים באמת להיות מחוברים בינינו, וכך נתקדם.

אני יודע רק דבר אחד, יש אנשים, ואני ראיתי אותם, שלקח להם שמונה, עשר שנים עד שהם התחילו להרגיש בפנים שחוץ מאהבת חברים אין בחכמת הקבלה איזשהו תרגיל מעשי, נכון, יפה, שמגיע מתחילת הדרך עד סוף הדרך, עד גמר התיקון. 

תלמידה: במעשים האלה אני רואה שיש גם דחיה מצידי, ואני בכל זאת ממשיכה לעשות מאמצים, אבל יש עוד יותר אדישות אפילו, זה כואב לי.

לי אין מה להגיד לך, חוץ מדבר אחד. בכל מחיר, בכל מקרה, אנחנו חייבים להיות מחוברים בינינו ולהתכלל "כאיש אחד בלב אחד". אי אפשר אחרת.

הבורא ברא את כולנו יחד, כלי אחד, כל האנושות, כל העמים, כל הרצונות, ואחר כך שבר אותו לחלקים, חילק אותו לכל מיני כיוונים, ואנחנו צריכים לדרוש מהבורא שוב לחבר אותנו יחד. זאת אומרת, כאן העניין הוא שהוא ברא אדם אחד, הוא שבר אותו לחלקים רבים ואנחנו מבקשים ממנו שוב לחבר אותנו יחד, ואז מגיעים לתיקון. 

שאלה: אם יש לנו קשר פנימי כאן ויש לנו גם סיכום בסוף שיעור בוקר, צריך לחשוב איך לעשות זאת.

תשתדלו להיות יחד בכל המצבים הניתנים, בכל השילובים. לאחר הכנס אנחנו נגיע לאט לאט לכזה חיבור, שכבר נבין מה עדיף לנו, מה יותר קרוב לנו, מה יותר רחוק ואיך להתקדם נכון.

שאלה: המשימה שעליה אנחנו כל הזמן שומעים היא לבקש מהבורא שנהיה כל הזמן ביחד.

בלב אחד. בלב אחד, ולא פיזית. 

תלמיד: אנחנו כל הזמן דורשים את זה והרבה פעמים דופקים על אותה הנקודה, מבקשים עבור זה. איך לפעול כשיש חוסר טעם, אכזבה שהוא לא שומע את התפילה הזאת?

זה קורה באופן טבעי, שהבורא מרחיק בינינו, מפריד בינינו, מרוקן אותנו על מנת שנבקש ממנו עוד יותר, כדי שנראה עד כמה אנחנו תלויים בזה. זה חשוב מאוד. כך שאנחנו צריכים כל הזמן לעקוב ולראות שאנחנו לא מתרחקים מהחברים. אין כאן הרבה מה לדבר, אבל כעיקרון, אין פה שום דבר מלבד התקרבות. להתקרב עד כדי כך שהבורא יתחיל להתגלות בינינו, כדי שנוכל להרגיש אותו בתוך החיבור שלנו, ובאופן כזה נתקרב ליתר תיקון. זאת כל חכמת הקבלה, אין שום דבר מלבד זה. 

אנחנו לומדים בחכמת הקבלה הרבה חכמות, "תלמוד עשר הספירות", "עץ חיים", עוד הרבה ספרים חכמים, ובכלל חכמת הקבלה נחשבת לחכמה מאוד מסובכת, מסתורית, סודית, אבל האמת שכל זה לא העיקר. העיקר שהאדם יבין שהוא מחויב לגלות בכל דרך שהיא איך לפתוח את ליבו ולהיות בדרך הזאת כל הזמן. כל הזמן לעורר את עצמו לחיבור כלפי האחרים, כיוון שרק בחיבור הוא יגלה את הנקודה שבליבו, את הנשמה. 

שאלה: העשירייה הפנימית שלי, החברות שלי עומדות בליבי. אני גם רוצה את כל מי שאני פוגשת כאן, להכניס לתוך הלב שלי, שיעמדו גם איתם שם. איך את אותה עבודה פנימית שלי לשלב עם תפילה? 

להתחבר בכל סוג של מילים, להתחבר יחד כולם בקבוצה אחת ככל האפשר. לא משנה כמה אנשים אתם, חמישה, עשרה, חמישים, אתם לא צריכים להגביל את עצמכם בזה. כל אלו שרוצים להצטרף בזמן הכנס להיות יחד, יכולים להיות יחד. 

תלמידה: לגבי תפילה, יש לנו כלי עולמי גדול, קבוצה. מה עלי לבקש עבור הקבוצה? 

חיבור בלב אחד משותף של כולם יחד, בלי כל הבדל בין אחד לאחר. 

שאלה: כשאנחנו נמצאות בחיבור בין החברות ומגלות את הלב אני מרגישה קושי רב, געגוע חזק מאוד ובלתי נסבל אפילו להמשיך לגלות את הלב. מהו הצד ההפוך, ההופכי של אותה הרגשה, איך אני יכולה להשתמש בהרגשה הזאת לטובת הקבוצה? 

את צריכה לחבר את כל הרגשות שלך, ולכוון אותם לחיבור העשירייה שלך, ולאחר מכן גם כלפי כל האחרים מעבר לעשירייה.

תלמידה: ככל שאני עובדת חזק יותר על החיבור, כך גדלה ההרגשה הזאת של הקושי. 

זה טוב. 

תלמידה: זאת אומרת, להמשיך פשוט בהתגברות? 

אין פה מה להתגבר, פשוט לנסות להשתדל להתקרב. שמתוך הלב שלך תרגישי את כולם, את כל החברים שלך שנמצאים שם, וזו תהיה פתיחת הנשמה, גילוי הנשמה שלך. אנחנו חושבים שאולי הנשמה זה משהו שצריך לרדת עלינו מאיפה שהוא, לעלות לאן שהוא, לנוע. הנשמה אלו הרצונות שלנו, שמוכנים להתחבר יחד ולאפשר בתוכם מקום לגילוי הבורא. אני מקווה שאנחנו עוד נדבר על זה ולא פעם אחת כאן בכנס הזה, ותוכלו להתחיל להרגיש את זה.

שאלה: כשאנחנו מדברים על הלב, אנחנו מדברים על הלב הפיזי? 

לא. אנחנו מדברים על הלב שזה הרצון הכי פנימי שלנו. כשאנחנו מדברים על החיבורים, אז אנחנו מדברים על כך שצריכים לחבר את כל הלבבות יחד. 

שאלה: מה זה אומר בחיבור שלנו לאפשר מקום לגילוי הבורא, לפנות מקום? 

בחיבור שלנו לפנות מקום לבורא, זה כשאנחנו מתחברים יחד, ורוצים שהבורא יתמקם, ישכון בתוך הרצון המשותף שלנו, שאותו אנחנו משלבים מתוך הרצונות הפרטיים שלנו. כשכולנו מתחברים יחד, כשכל העשירייה מתחברת יחד, ואנחנו רוצים להתמלא באור הבורא, אז אור היחידה שיכול למלא את העשירייה שלנו במלואה, יהווה עבורנו את גילוי הבורא. 

שאלה: האם ללב הזה יש הגבלה כלשהי, או שזה לפי המדרגה שהאדם נמצא בה, או שאפשר את כולם ביום אחד להכניס לאותו הלב?

הלב יכול לכלול בתוכו את כל הלבבות, את כל הנשמות יחד.

תלמידה: כלומר אין הגבלה.

אין הגבלה.

תלמידה: אבל במה זה תלוי? כי הלב בכל זאת פתוח יותר לחברה מסוימת.

זה תלוי ברצון האדם בלבד.

שאלה: חוץ מזה שאני צריך לפתוח את הלב שלי לחברים, אנחנו צריכים גם לפתוח את עצמנו לבורא. מהי התוספת הזאת של לפתוח את עצמנו גם לבורא?

לפתוח לאור העליון כדי שימלא אותנו. בשביל מה אנחנו אוספים את הרצונות שלנו ושכולם יהיו ברצון להתחבר מעל האגו של כל אחד, בשביל מה אנחנו עושים את זה? רק כדי שיהיה חיבור בהשפעה. ואז לפי הנטייה שלנו להשפיע זה אל זה, להתחבק, להתחבר זה עם זה, אנחנו רוצים לפתוח את הרצון המשותף, המחובר שלנו לבורא, כדי שימלא את הרצון הזה. כך נרגיש את מטרת הבריאה להיות "כאיש אחד בלב אחד", וזה יהיה סוף הבריאה, סוף הכוונה לגמר תיקון.

תלמיד: במה אנחנו רוצים שהוא ימלא את הרצון המשותף שלנו?

הוא ימלא את הרצון המשותף שלנו עם כוח האהבה, כוח החיבור, ואת זה נרגיש כגילוי הבורא לנברא.

תלמיד: האם צריך לחשוב על זה בזמן שאני רוצה לפתוח את הלב שלי לחברים?

ודאי שאנחנו צריכים לחשוב על זה, קודם כל לחשוב בשביל מה אנחנו עושים את זה. אני רוצה למצוא מקום לבורא בתוך החיבור שלנו, שהוא ימלא אותו וישמח מאיתנו.

שאלה: האם לפתוח את הלב מתחיל בלהתבטל כדי להרגיש את הרצונות של החברים ושהרצונות שלהם יהפכו להיות הרצונות שלי? האם ברגע הזה אני פותח את הלב?

כן.

שאלה: מה אני עושה כדי לוודא שהרצונות שלי שלא מסכימים עם החיבור לא מפריעים לעבודה?

לעבוד. לבקש שהבורא יעזור לך לפתוח את הרצון, לב זה רצון, לפתוח את הלב, שכל הרצונות שלך יתחברו ביניהם, ובחיבור ביניהם נוכל להרגיש זה את זה.

שאלה: לגבי המצב הסופי שעלינו להגיע באופן אידיאלי בסוף הכנס. בעשירייה אני לא מרגישה את האני הפרטי שלי, אלא אני מרגישה את עצמי כחלק, כמרכיב באסיפה של החברות. האם המצב הסופי יהיה כאשר אני אהפוך לחלק מכל הכלי של הקבוצה העולמית?

אם אני מבטל את עצמי, אז אני מתכלל עם חבריי ונוצר מצב שבו אני כביכול מתמוסס בתוכם, מבטל את עצמי. אבל באופן כללי לא הבנתי כל כך מה רצית להגיד.

תלמידה: המצב הזה שאני מתמוססת בחברות, וביחס לכל המסה של הכנס, האם המצב הסופי הוא שהאני הפרטי שלי מתמוסס בתוך כל משתתפי הכנס?

זו מדרגה גדולה. אם תצליחי לעשות את זה, אז אולי זה יכול רק להידמות לך, כי האמת שזו מדרגה גבוהה מאוד. אבל אני מאחל את זה לכולם.

קריין: קטע מספר 2.

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד."

(הרב"ש. אגרת מ')

על ידי זה שכל אחד מבטל את האגו שלו, אנחנו יכולים להתחבר עד כדי כך שנרגיש שכולנו נמצאים בלב אחד. זה דבר מאוד גבוה, מאוד גדול. אז באמת נזכה להתגלות האלוהות בצורה מיוחדת שנקראת "יחידה". יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. זה בתנאי שבאמת הרגשת האהבה סובבת אותנו, עוטפת אותנו, מכסה אותנו.

שאלה: מה זה נקרא שאנחנו שוחקים את הלבבות?

שחיקת הלבבות היא שאני לא רוצה להיות בולט במשהו כלפי החברים, במיוחד בדבר שלילי. ואני מוכן להיות רק המחבר, לבטל את עצמי ולתת מקום לחברים להתקיים לידי.

תלמיד: אבל מה זו שחיקת הלבבות?

שחיקת הלבבות היא שאנחנו רוצים להתחבר ומוכנים לסבול את זה שיש בינינו כל מיני בעיות, ואנחנו כן מסוגלים להיכנס לשחיקה עד שכולנו נתאים את עצמנו לכולם.

תלמיד: הוא כותב שעל ידי שחיקת הלבבות אפילו שהם יהיו של איתנים בכל זאת ממשיכים את השפשוף הזה. מה זה שאני משפשף את הלב שלי על הלב של החבר? מה אני עושה בפועל?

אנחנו רוצים למחוק כל דבר שמפריע לנו להיות כאחד. זה כמו שאתה משפשף אבן על אבן כדי שהן יהיו קרובות זו לזו בלי שום בעיות.

שאלה: אני מנסה להבין מה היא הפעולה הזו בה אני עכשיו משפשף את הלב שלי?

אתה לוקח את לב האבן שלך ורוצה להסיר ממנו את כל אותן ההפרעות שלא נותנות ללב שלך להיות ממש מחובר עם לב החבר.

תלמיד: ואיך אני מסיר את כל ההפרעות שאני מזהה, איך אני מקלף אותן מהלב?

על ידי תפילה, עבודה בקבוצה, וכמה שיותר חיבור.

תלמיד: ואחרי שאנחנו משפשפים את הלבבות שלנו זה בזה, מה קורה ללב?

נעשה חיבור הלבבות.

תלמיד: אבל האם עדיין כל אחד עם הלב שלו, או שהלב משותף?

כן, אבל הם מחוברים כ-לב אחד, לב גדול אחד.

שאלה: השלבים אותם מתאר הרב"ש, חום, ניצוצות ואחר כך שמיכה של אהבה, הם לא מפני שהוא כזה איש רומנטי שמדבר בצורה יפה, אלו שלבי יישום של ההתקרבות בינינו?

כן.

תלמידה: איך לעבור ממצב של חום למצב של ניצוצי אהבה?

הניצוצות האלו הם כבר השלכה, המשך של הרצונות האגואיסטים שיצוצו שם. ניצוצות יהיו כשתהיה לכם התנגדות, התנגשות עם החברים, אז יצוצו הניצוצות. אנחנו עוד נקרא על זה.

שאלה: מה זה בדיוק שחיקת הלבבות, אני עובד בעשירייה עם החברים, איך אני רוצה ששחיקת הלבבות תקרה בתוך העשירייה, איפה זה קורה שם, מה אני בדיוק שוחק, מה אני מודד בשחיקה הזאת?

אתם משתפשפים זה עם זה, משפשפים זה את זה ועל ידי כך כל אחד נעשה יותר מבין, יותר מרגיש, יותר קרוב לחבר. וכך כל החברים יותר מבינים, יותר מרגישים אלו את אלו, עד שכולנו ניעשה כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: מה אני בדיוק עושה כשאני מרגיש את ההרגשה של שחיקת הלבבות. איך אני ממשיך לשלב הבא?

אתה מרגיש יותר ויותר שאתה נעשה קרוב לחברים, ואין ביניכם כל כך הרבה הפרעות כמו קודם. אתה מבין אותו, מרגיש אותו יותר, מקורב אליו.

תלמיד: כשאני מרגיש את השחיקה הזאת, מה אני רוצה שיקרה?

אתה לא רוצה לברוח מהשחיקה אלא להגיע על ידה להרגעה מסוימת. שתוכלו להיות יחד כולכם ללא שום הרגשת חוסר קשר.

תלמיד: אז השחיקה הזאת היא סוג של כלי שנבנה?

שחיקה היא גילוי חוסר החיבור.

שאלה: איך אני יכול לעדן את לב האבן שלי מהשחיקות?

ככול שאנחנו רוצים לחבר את הלבבות, שהלב שלך יהיה יותר קרוב ללב שלי, אז מתוך השחיקות העוברות על הלבבות שלנו, הם משתפשפים ויוצרים חום. מתוך זה כל המקומות שגרמו לשפשוף נעשים יותר רכים, יותר עדינים. ואז אנחנו מתקרבים ומתחברים זה עם זה.

תלמיד: ככול שאני מתקרב לחברים, אני מרגיש יותר רחוק?

זה גם נכון, זה קורה מפני שאתה מרגיש את החברים יותר קרובים וזה ילך ויגבר, אבל לפעמים תרגיש שבכל זאת אתה מתקרב. העיקר לא לנטוש את העבודה הזאת עד שכולנו נתחבר "כאיש אחד בלב אחד". אין שום אפשרות להחליף את העבודה הזאת במשהו אחר, רק לקרב את הלבבות.

תלמיד: כמו שאמר רב"ש עד טיפת הדם האחרונה שלנו.

שאלה: כשאנחנו מחוברים יחד מה מפריע לאור להיכנס פנימה?

אם נהיה מחוברים שום דבר לא ימנע מהאור להיכנס.

תלמיד: אז במה תלוי כמה אור ייכנס ובאיזו איכות?

זה תלוי ברגשות, ברצונות שלנו, בכמות הדחייה ההדדית שיש בינינו. ובכמה אנחנו מתעלים מעל זה ובכל זאת רוצים להיות יחד.

שאלה: אני רוצה לברר את המושגים האלו, של פתיחת הלב והחמימות הלבבית.

לא, אני לא אוכל להיכנס לזה פנימה. מה ואיך כל אחד מבין, הוא מבין. אולי בעוד כנס או שניים נדבר על זה.

שאלה: למה קל לי יותר לפתוח את הלב לחברים מהכלי העולמי, לאלה שהם לא מהעשירייה שלי? לחברים מהעשירייה שלי הרבה יותר קשה לי לפתוח את הלב?

כן. זה נכון ויש כמה גורמים. פתיחת הלב שלך לא מחייבת אותך, ולא מחייבת את החברים מהכלי העולמי, אתה יכול להתקשר אליהם היום ומחר מי יודע אם יהיו מקושרים או לא. העשירייה הקבועה שלך לעומת זאת, נמצאת איתך תמיד, היא מכירה אותך בכל מיני רגעי חולשה ומצבים. ולכן איתם מאוד קשה.

תלמיד: אני מבין שאני צריך לפתוח את הלב כלפי החברים בעשיריה שלי. מה אני צריך לבקש, לדרוש, לצפות מהם?

אתה צריך לצפות מהם לתמיכה, לא יותר מזה. תתמכו זה בזה, שתגיעו למצב שכולכם מתחברים עם כולם וכך תמשיכו. לא חשוב שעכשיו אתם לא נמצאים בעשיריות שלכם, כי אנחנו רק לומדים את הדברים. אבל אחר כך, כשתחזרו למקום שלכם תתחילו לממש זאת בצורה יותר פנימית, פרקטית.

קריין: קטע מספר 3.

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק."

(בעל הסולם. אגרת ד')

שאלה: הפעולה הזאת של שפשוף הלבבות והתמוססות בחברים, האם אלו שתי פעולות?

בהתחלה צריך לשפשף את הלבבות אלו באלו, יש בזה כמה פעולות. לשפשף את הלבבות זה כשאני מרגיש את הפכיות הלב שלי מלב החבר, וכשאנחנו משפשפים את הלבבות אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו צריכים לוותר, כל אחד על עצמו, לבטל את האגו של עצמו, ובמידה הזאת אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר מסוגלים להתחבר. זאת העבודה שלנו.

תלמיד: איך באופן מעשי אני יכול עכשיו לשפשף את הלב שלי עם לבבות החברים שלי בעשירייה כדי להתמוסס בתוכם? האם עלי איכשהו לחשוב עליהם?

עליך לחשוב איך דרכך למלא את החברים. ברגע שתשתדל לעשות זאת, אז תראה עד כמה עוד יש לך להיתקן בעצמך. כך תתקדם.

שאלה: שמעתי שבשפשוף הלבבות יותר ויותר מסוגלים להתחבר. מה הכוונה יותר ויותר מסוגלים להתחבר?

ככל שיש לי ולחבר שלי רצון להתחבר דרך ההתגברות על השפשוף, ואנחנו בכל זאת משתדלים, כי אנחנו מבינים שאי אפשר אחרת, אלא כל אחד צריך לבטל את עצמו, לוותר לעומת החבר, אז כשאנחנו כך עובדים, אנחנו משפשפים את הרצונות שלנו ובסופו של דבר מסוגלים להיות יותר קרובים. יהיה לנו יותר ניסיון, יותר נכונות, נהיה יותר רציניים, יותר בוגרים, וכך נתקדם לחיבור הנכון.

תלמידה: האם החיבור עצמו חייב להגיע בסוף דרך התנגדות וצעקה לבורא?

לא בסוף, כל הזמן תהיה בדרך התנגדות. ההתנגדות, התנגשות בינינו תהיה תמיד. הבורא לא יעזוב אותנו, הוא ייתן לנו הרבה הזדמנויות בהן לא נבין זה את זה, לא נרגיש זה את זה וכן הלאה.

תלמידה: החיבור ממש, בסופו של דבר הוא מתוך צעקה, ייאוש, נכון?

כן, יהיו צעקות, ייאוש, אבל בכל זאת נצטרך להשקיע כוחות.

שאלה: אני מרגישה ברת מזל בגלל שיש לי המון חברות חזקות בעשירייה שלי, אבל יש לי פחד שבגללי הן לא יכולות להתקדם יותר ואני מרגישה שאני מושכת אותן אחורה. מה אני יכולה לעשות כדי להתגבר על זה?

את מטורקיה. הקבוצה הטורקית היא כל כך חזקה שאין לי שום ספק שכולכם, במיוחד הנשים, יכולות להגיע בזמן הקרוב לכל ההישגים הגדולים הרוחניים, רק לא לעזוב ולהמשיך יחד. אתן תראו עד כמה זה ילך, ילך טוב ומהר.

שאלה: מה הסיכום שלנו מהשיעור?

אני חושב שיותר ויותר מבינים מה עלינו לעשות, איך מגיעים לתיקון הנשמה, איך מגיעים בכלל לתיקון, שאין יותר מאשר לתקן את הפירוד בינינו, את הריחוק בינינו, ורק את המצב בינינו אנחנו צריכים לתקן. לכן תראו מה קורה בעולם, עד כמה כולם נמצאים בהפרדה זה מזה, בלדחוף זה את זה, בלהרחיק זה את זה, וכל זה לא יגמר אלא רק על ידי זה שנבין שהמטרה שלנו היא חיבור בינינו נגד כל ההפרעות. בזה אנחנו עושים את העבודה שלנו.

אני שמח מאוד איך שאתם משתתפים, אני גם שמח מכמה אתם נמצאים בפנים בתוך החומר, ויש עם מי להתקדם.

(סוף השיעור)