שיעור בוקר 05.02.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', עמ' 328, "הקדמת ספר הזוהר"

מאמר "מי זאת", סעיפים 169-173

קריין: זוהר לעם, כרך א', עמ' 328. "הקדמת ספר הזוהר". מאמר "מי זאת", סעיף 169.

אנחנו שוב נמצאים בברור, בחיבור עם אותה מגמה שלנו לעלות כלפי הבורא, בעזרתו, שהיא בעצם כל החיים שלנו. עלינו רק לזהות שאנחנו עושים את זה יום יום, אומנם לא מודעים לזה בכל רגע ורגע, אבל בהחלט אנחנו כבר מתקרבים למצבים שכל אחד צריך להתחיל להתפעל, להתרגש מזה שמיום ליום יש לו אומנם עלייה קטנה, אבל היא קטנה מפני שאין לו אפשרות לזהות את הדברים הגדולים. כמו תינוקות, כמו ילדים קטנים, שלא מזהים דברים גדולים שקורים לידם, אלא הכול נראה להם בקטן.

נראה איך מיום ליום אנחנו עושים את העלייה, עד שנתחיל להיכנס בה בצורה יותר ויותר אישית, קבוצתית, עולמית.

מי זאת

.169" פתח רבי אלעזר ואמר, מי זאת עולה מן המדבר. מי זאת, הוא כלל של שתי קדוּשות, של שני עולמות, בינה ומלכות, בחיבור אחד וקשר אחד. עולה, שעולה ממש להיות קודש קודשים. כי מ"י, בינה, קודש קודשים, והתחברה בזא"ת, מלכות, בשביל שהמלכות תהיה עולה, שהוא קודש קודשים. מן המדבר, כי מהמדבר ירשה זא"ת להיות כלה ולהיכנס לחופה.

כתוב, מי זאת עולה מן המדבר, מתרפקת על דודה. מדובר בגמה"ת, בשעה שכלה עולה לחופה. והזוהר מפרש, מי זאת, על הבינה, שנקראת מ"י, ועל המלכות, שנקראת זא"ת. ואומר, שאז יהיה, מי זאת, בכלל אחד, כלל של שתי קדושות. כי מטרם גמה"ת, רק הבינה נקראת קודש. והמלכות, העולה אל הבינה, מקודשת רק בקדושת הבינה. אבל בגמה"ת תהיה גם המלכות עצמה קדושה, כמו הבינה. ותהיה, מי זאת עולה, כלל של שתי קדושות, של שני עולמות, בינה ומלכות, בחיבור אחד ובקשר אחד.

קשר הוא צרור החיים, הסיום של המלכות והמסך, המעלה או"ח, ומקשר כל הספירות כאחת. שהיא תסתיים אז בי', בשווה עם הבינה לנצחיות. שזה נקרא, קשר אחד וחיבור אחד. כי קומת האור של המלכות, תהיה מחוברת בקומת הבינה, כאחת ממש. כי אז עולה המלכות עצמה, להיות קודש קודשים ממש, כמו הבינה.

עולה ממש, כמו קורבן עולָה, שהוא קודשי קודשים. כי מ"י, או"א, הוא קודשי קודשים. והוא התחבר בזא"ת, המלכות, כדי שתהיה המלכות בבחינת עולה, שהיא קודשי קודשים. כי אז נעשה חיבור מ"י בזא"ת, כדי לעשות הזא"ת עצמה לקודש קודשים. וכיוון שכך, הרי אי אפשר עוד שיהיה איזה מיעוט במלכות, אחר שקדושתה עצמה היא קודש קודשים, כמו הבינה. וע"כ כתוב, בילע המוות לנצח.

ומה שנאמר, כי מהמדבר ירשה זא"ת להיות כלה ולהיכנס לחופה. מדבר, מקום נחש, שרף ועקרב, והמחזיקים את התורה הם הנבחנים לעושי התורה. ונמצא, שהזיווג הגדול הזה של גמה"ת, נעשה מהמדבר דווקא.

זה כהקדמה.

.170" מן המדבר היא עולה, כמ"ש, ומִדבָּרֵךְ נאוֶוה. במדבר ההוא של לחש השפתיים, היא עולה. כי מדבר, דיבור. כמ"ש, האלקים האדירים האלה, אלה הם האלקים, המכים את מצרים, בכל מכה במדבר. והאם כל מה שעשה להם הקב"ה, היה במדבר, ולא ביישוב?

אלא במדבר, בדיבור. כמ"ש, ומדברך נאווה. וכתוב, ממִדבר הָרים. אף עולה מן המדבר כך, מן המדבר ודאי. כלומר, באותו הדיבור של הפה, המלכות עולה ונכנסת בין הכנפיים של האם, בינה. ואח"כ, ע"י דיבור, המלכות יורדת, ושורה על ראשי העם הקדוש.

ביאור הדברים. כי מטרם גמה"ת, בעוד שהמלכות נקראת אילן של טו"ר, כל תיקונה נעשה ע"י המ"ן, שהצדיקים מעלים על ידי זה את המלכות לבינה. וע"י עלייה זו, נעשית המלכות לשעתה קדושה כבינה. ומ"ן אלו הם תפילה בלחש.

כי המלכות, דיבור, אי אפשר שתהיה בבחינת דיבור טוב בלי רע כלל. אלא רק בעת, שהקול שבדיבור הוא מבינה, שזה ייחוד קול ודיבור, זיווג זו"ן בגדלות. כי ז"א מקבל קול דאמא, ומשפיע בדיבור של המלכות. ואז הדיבור כולו טוב בלי רע כלל, ומקבלת המוחין דקודש.

אכן בלי המיתוק הזה מהקול דבינה, הקול דמלכות טו"ר, ויש במלכות אחיזה לקליפות, ואינה יכולה לקבל מהקודש. ולפיכך נבחנת עליית המ"ן, שהצדיקים מעלים בתפילה, שהם בלחש השפתיים, דיבור בלי קול. כמ"ש, רק שפתיה נעות וקולה לא יישָמֵעַ. כי אז אין שום אחיזה במ"ן שמעלים.

ויכולים להעלות גם את המלכות עד הבינה, כדי שתקבל הקול מהבינה. ואז נעשית בניין קדוש, ומקבלת מוחין בזיווג קול ודיבור. וקדושת הדיבור שלה שורה על ראשיהם של הצדיקים, שתיקנו אותם.

ולכן נאמר, מן המדבר היא עולה. כמ"ש, ומדברך נאווה. כי הכלה נועדה עתה לזיווג הגדול, להיכנס לחופה, ע"י עליית מ"ן של הצדיקים, כמ"ש, ומדברך נאווה, שהמשיכו בדיבור, במלכות, את הקול מאמא. וע"י זה נעשית המדבר של המלכות נאווה ויפה כבינה.

כי כל אלו הזיווגים, שנעשו מקודם בזה אחר זה, התקבצו עתה לזיווג הגדול, להכניס אותה לחופה. ובמדבר ההוא של לחש השפתיים, היא עולה ע"י המ"ן, שהעלו מקודם לכן בלחש השפתיים, בדיבור בלי קול. כי הקול שלה היה עדיין בטו"ר. והמשיכו בה הקול דאמא. הנה מכל אלו המע"ט, נעשה עתה הזיווג הגדול, להיכנס לחופה. כי עתה נעשה גם קולה עצמה טוב בלי רע כלל. ונעשית קודש קודשים, כמו אמא.

הדיבור בלחש נבחן לדיבור של הפה. כלומר, בלי הצירוף של חך, גרון, לשון ושיניים, אלא רק ע"י מוצא השפתיים והפה. שיהיה כמ"ש, קולה לא יישמע. ובאותו הדיבור של הפה, המלכות עולה. שכך דרך העלאת מ"ן. ואז נכנסת בין כנפיים של האם. ועולה בין כנפי הבינה. כלומר, שמקבלת קול כנפיים דאמא לתוך הדיבורים שלה.

ואח"כ, בדיבור שמקבלת, היא יורדת, ושורה על ראשי העם הקדוש. כי אחר שקיבלה הקול דמדה"ר דאמא, נעשה קודש כמוה. וקדושתה חוזרת לאלו, שתיקנו אותה. ונקראים גם הם, עם קדוש, כמוה. כי הדיבור שלה, הוא עתה קדוש, כמו אמא.

אני לא רואה כאן מקום לתוספת.

".171 איך עולה המלכות בדיבור? כי בתחילה, כשאדם קם בבוקר, יש לו לברך לאדונו, בשעה שהוא פוקח את עיניו. איך הוא מברך? כך היו עושים החסידים הראשונים. כלי עם מים היו נותנים לפניהם, ובשעה שהיו מתעוררים בלילה, היו רוחצים את ידיהם, ועומדים ועוסקים בתורה, ומברכים על קריאתה. בשעה שתרנגול קורא, ואז הוא חצות לילה ממש, נמצא אז הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן. ואסור לברך בבוקר עם ידיים טמאות ומזוהמות. וכן בכל שעה.

ביאור הדברים. כיוון שתחילת תיקונה של המלכות, צריך להיות בלחש השפתיים, א"כ, איך תכף בשעת היקיצה מהשינה, אנו מברכים בקול, והיה צריך לברך בלחש, כדי להמשיך תחילה הקול מאמא, שהוא להעלות המלכות בדיבור, בקול של אמא?

החסידים הראשונים תיקנו את התיקון הזה בדרך מעשה. כי עניין עליית המ"ן הוא, או במעשה, או בדיבור. וע"כ, כיוון שבעת שנתו של אדם, מסתלק רוח הקודש, ורוח הטומאה של הנחש הקדמוני שורה עליו, כי השינה היא אחד משישים למיתה. והמיתה היא מטומאת הנחש הקדמוני.

לכן בעת הקיצוֹ משנתו, עוד לא פרשׁ רוח רעה זו ממנו לגמרי. והוא נמצא עוד שורה על ראשי אצבעות הידיים שלו. כי כל הקדוש ביותר, נדבק בו הס"א ביותר. ואצבעות הידיים הן קדושות ביותר משאר הגוף. כי שם מקום השראת החכמה, כמ"ש, וכל אישה חַכְמַת לב בידיה טָווּ.

וע"כ אין הס"א של בחינת המיתה, פורשת משם גם לאחר הקיצה. והוא צריך למעשה, לנטילת ידיים. ויש להכין שני כלים:

א. כלי עליון, הנקרא נטלה,

ב. כלי תחתון, לקבל הזוהמה.

הכלי העליון, הנקרא נטלה, רומז על כלי הבינה, שהס"א בורח מפני אור הבינה. ונמצא, שרחיצת האצבעות ממימי הבינה מבריחים הס"א משם, ומיטהרת המלכות מבחינת הרע שבה, ונשארת טוב. ואז אפשר לעסוק בתורה, ולברך על התורה. באופן, שהמעשה של רחיצת הידיים, דומה להעלאת מ"ן בלחש השפתיים, לכנפיים של האם.

ובעת שהתרנגול קורא, אז הוא חצות לילה ממש. כמ"ש, את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. כי השכינה הקדושה בכלי דמלכות, התמעטה למאור הקטן והתלבשה בקליפות. כמ"ש, ורגליה יורדות מוות. כלומר, אילן של טו"ר. זכה אדם, הרי טוב. ואם לא זכה, הרי רע.

הרי שיש במלכות ב' חצאים, טו"ר. מחצית שזכה בה, ומחצית שלא זכה בה. ולפיכך גם ממשלתה, שהיא הלילה, נחלקה אחריה ג"כ לב' חצאים:

א. המחצית הראשונה של הלילה, מבחינת לא זכה ורע, כמ"ש, תָשֶׁת חושך ויהי לילה, בו תרמושׂ כל חַיְתוֹ יער.

ב. המחצית השנייה של הלילה, מבחינת זכה וטוב.

והנה התיקון הראשון למחצית הטוב, נעשה בנקודת חצות לילה ממש, כי אז מקבלת המלכות את הקול דבינה, כשהמלכות עולה ונמתקת בתוך המלכות דאמא, והדין שבתוך המלכות, נעשה דין קדוש מצד הטוב בלי רע כלל. והפירוש הוא, שהדין הזה נופל ושורה על הס"א, והוא נעשה רחמים על ישראל.

ואחר חצות לילה, יוצאת שלהבת מן העמוד של יצחק, ומכה בתרנגול, שנקרא גבר, כעין גבר אחַר עליון שעליו. יצחק, בינה. שלהבת העמוד של יצחק, הדין של הבינה. המלאך גבריאל, תרנגול, גבר, מידת גבורה, שמשמש לגבר עליון ממנו, המלכות דאצילות, המאור הקטן. והדין דבינה מכה תחת הכנפיים של גבריאל, ונמצאת המלכות מקבלת אז על ידו את הקול דבינה.

ובשעה שגבריאל קורא, קוראים כל התרנגולים של העוה"ז. ויוצאת ממנו שלהבת אחרת, ומגיעה אליהם תחת כנפיהם, והם קוראים. כי בשעה שגבריאל משמיע קול הבינה לגבר עליון, למלכות, הנה אז יוצאת השלהבת מגבריאל ומגיעה לכל התרנגולים של העוה"ז, שהם הדינים שבחלל העוה"ז. וכולם קוראים רק בקול הנמתק במדה"ר מבינה. באופן, שבחינת הקול, שהיא הדין של המלכות, כבר אינה שולטת במחצית הלילה השנייה. ואת מקומה לקח הקול דבינה, שעל זה מורה קריאת התרנגולים דעוה"ז.

ע"כ נאמר כאן, בשעה שתרנגול קורא, אז הוא חצות לילה ממש. כי קול התרנגול רומז, שכבר התקבל קול הבינה אל המלכות. שאז היא ממש נקודת החצות, שממנה מתחיל מחצית הלילה, טוב בלי רע כלל.

ואחר שהמלכות מקבלת קול הבינה, הצדיקים מעלים מ"ן ע"י התורה, שעוסקים אחר חצות לילה. והם מעלים אותה עד הגבורות המשמחות של אמא עילאה. כמ"ש, וַתָקָם בעוד לילה. כי היא מתגלה אז בכל הדרה ותפארתה. כי כך דרך המלכות הקדושה, להתגלות רק בלילה. היא הולכת ביום ומתגלה בלילה, ומחלקת מזון בבוקר.

והתגלותה רק בגן עדן, לאלו הצדיקים המתקנים אותה כך, עם עסק תורתם, שלומדים אחר חצות לילה. ונמצא אז הקב"ה עם צדיקים בגן עדן. כי השכינה הקדושה נתקנת אז בגן עדן, בהיותה מושקית מנחל עדנים, חכמה, ומשתעשעת עם הצדיקים, שנכללו בה במ"ן.

ואסור לברך בבוקר עם ידיים טמאות ומזוהמות. וכן בכל שעה. כי אותו רוח הטומאה של הנחש הקדמוני נשאר שורה על אצבעותיו של האדם, גם אחר שנֵעור משנתו. ואין זוהמה זו עוברת, אלא רק ע"י רחיצה מכלי. וכן בכל שעה. ולאו דווקא אחר השינה. אלא כל זוהמה ולכלוך הוא מקום אחיזה לס"א, ואסור לברך, אלא רק אחר רחיצה במים."

.172" משום שבשעה שהאדם ישן, רוחו פורח ממנו. ובשעה שהרוח פורח ממנו, רוח הטומאה מוכן לו, ושורה על ידיו, ומטמא אותן. ואסור לברך בהן, בלא נטילת ידיים. והנה ביום שאינו ישן, ואין הרוח פורח ממנו, ורוח הטומאה אינו שורה עליו, ובכל זאת, כשנכנס לבית הכיסא, לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מילה אחת, עד שרוחץ ידיו. ולא משום שהן מלוכלכות, כי במה התלכלכו?"

.173" אלא אוי להם לבני העולם, שאינם משגיחים ואינם יודעים את כבוד ריבונם, ואינם יודעים על מה העולם עומד. הנה רוח אחד יש בכל בית כיסא שבעולם, השורה שם ונהנה, מאותו הגועל והצואה, ומיד הוא שורה על אותן אצבעות ידיו של האדם."

שאלה: האם אנחנו יכולים לדבר על מצב שבו נהיה כל הזמן ערניים או דרוכים כדי שנוכל להגן על עצמנו מהמוות שמדובר עליו כאן בטקסט, מהנחש הקדמון, או מכל מיני דמויות כאלה?

לא, זה בלתי אפשרי. תתאר לעצמך, אם נכנס לאיזו פעולה, נצליח בה ונתקדם לטוב, לכל טוב, לסוף, למשהו, אז לא נצטרך את הבורא כי נצליח בעצמנו ולא יהיה אכפת לנו משום דבר. בצורה כזאת לא נמצא את הכוח העליון, לא נרצה לעלות לדרגה שלו, כי אנחנו מצליחים בדרגה שלנו, במצבנו. לכן זה לא הולך כך.

הבורא כל פעם מסדר לנו כאלו מצבים שבהם נרגיש עוד טיפה, עוד קצת, עד כמה אנחנו צריכים לקבל כל פעם כוחות וכלים חדשים ממנו. אנחנו רוכשים את זה ממנו, מבקשים, מקבלים, ובסופו של דבר נעשים כמוהו ומתקדמים נכון. זה העיקר, בכל רגע ורגע לגלות מה חסר לנו ואיך לקבל את זה מהבורא. זו כל העבודה שלנו, כל החיים שלנו.

שאלה: בטקסט מדובר על שינה ועל אמון, האם יש קשר בין שינה לבין אמון?

"שינה" היא הסתלקות מוחין, שאז האדם לא יכול לברר בדיוק מה קורה לו, כמו כשאנחנו ישנים, ואת כל היתר אנחנו מקבלים מלמעלה. העיקר להרגיש שאנחנו לא בשינה ושחסר לנו משהו, להתחבר בינינו ולבקש מהבורא, ואת כל היתר, הדרכה, מה שמבקשים ולמה צריכים להגיע, אנחנו מקבלים מלמעלה.

תלמיד: כתוב שהצדיקים מעלים את המלכות. מהי המלכות בעשירייה?

אלו הרצונות שלנו שיכולים להתחבר יחד, ואז הם מרגישים שורש אחד משותף שנקרא "בורא", הם יכולים לפנות אליו, לבקש ממנו ולקבל ממנו את כל מה שחסר להם. לכן כולנו חלקי מלכות.

תלמיד: האם זה הרצון המשותף שלנו בעשירייה, זה מה שאנחנו מנסים לתקן?

כן.

שאלה: האם המלכות עולה לבינה רק במצב המדבר? ומה זאת הירושה שמדובר עליה כאן בתחילת הטקסט, שנאמר "מן המדבר, כי מהמדבר ירשה זא"ת להיות כלה ולהיכנס לחופה"?

מלכות נקראת כלה, ובסופו של דבר היא חייבת להיות אישה, לעלות דרגה, להיות מחוברת לזעיר אנפין. יחד הם ייקראו זו"ן, יעלו ויתקבצו לאבא ואמא, וזה המקום של זעיר אנפין ומלכות להיות כאבא ואמא. אלו בעצם כל התיקונים.

שאלה: מהי נטילת ידיים מיד אחרי התעוררות בעבודה הרוחנית?

אנחנו מנקים את הכלים דקבלה שלנו מרצון לקבל על מנת לקבל שנשאר בהם אחרי השינה, אחרי ניתוק מהקדושה, ואז אנחנו מוכנים עם הכלים שלנו, עם הידיים שלנו, להיכנס לבירורים ולתיקונים על מנת להשפיע לבורא.

תלמיד: הרי זה קורה גם כפעולה פיזית, אחרי שאני מתעורר אני מבקש מהבורא להתחבר.

אין לפעולות פיזיות שום קשר לרוחניות. אתה יכול לשטוף את הידיים שלך כמה שאתה רוצה אבל הלכלוך הרוחני יישאר עליהן.

תלמיד: לגבי היקיצה, אחרי שאנחנו מתעוררים מהחלום.

הרוחני או מה?

תלמיד: הפיזי. נאמר שבמצב של שינה אני לא שולט על עצמי אבל אחרי שאני מתעורר פיזית, מה הפעולה הרוחנית שלי?

אנחנו גם שוטפים ידיים אבל זה לא נותן לנו איזה נקיון רוחני. אתה בעצמך מבין שאין שום דבר רוחני בכוס הזאת של המים, פשוט שוטפים ידיים. לשטוף ידיים בנוזל הרוחני, במים הרוחניים זה כבר משהו אחר, צריך לעלות עד לדרגת המים שנמצאת בדרגת בינה ואז אתה שוטף את הידיים, את הרצון לקבל בצורה כזאת שכל הכוונה על מנת לקבל תלך ותישאר רק הכוונה בעל מנת להשפיע. אז תוכל לעשות עם הידיים האלה כל דבר וזאת תהיה העבודה הנכונה בהשפעה.

שאלה: הוא מדבר כאן על נטילת ידיים. הוא אומר שצריכים להכין שני כלים, הכלי העליון לשטיפה וכלי תחתון לקבל את הזוהמה. למה צריך להיות גם כלי שיקבל את הזוהמה, על מה מדובר כאן?

שאנחנו לא נפזר את זה בכל מקום אלא שאנחנו אחר כך ניקח את הכלי ששפכנו אליו מהידיים שלנו מים והמים האלה כבר לא טהורים ואז אנחנו שופכים את המים האלו במקום המיועד לזה, במקום הזוהמה.

בלטיה 3.

שאלה: אני רוצה לברר מהו חלום ברוחניות. מה זה אומר שאדם ישן, האם הוא נמצא בירידה או כשהוא לא פעיל רוחנית?

כאשר האדם לא פעיל בצורה רוחנית זה נקרא חלום, שינה.

שאלה: ביררנו שנטילת ידיים זה הכנת הכוונה. יוצא שקצוות האצבעות הם כלים דהשפעה?

קצוות האצבעות אלה הכוונות הגסות ביותר שלנו שמתוכן מאוד קשה להוציא את הכוונה האגואיסטית. לכן העיקר בשבילנו זה לשטוף את ידינו ובעיקר את קצות האצבעות. אנחנו נלמד מה זה הכלים האלה אבל לא מדובר כאן על הידיים הפיזיות שלנו או על קצות האצבעות.

תלמידה: ידיים הן כדי לבצע ברכה, להשפיע. האם ידיים מסמנים את ההשפעה?

לא בהכרח, ידיים יכולות לסמל גם קבלה, זה תלוי איך משתמשים בהן. לכן אנחנו צריכים לשטוף, כלומר להוריד מהן את כל האפשרויות הלא נקיות שנקבל ושיישאר בהן רק היכולת להשפיע ואז אנחנו יכולים להשתמש בידיים האלה.

שאלה: האם הכוונה שאנחנו נותנים מצידנו זה שווה ערך לנטילת ידיים?

לא. אנחנו לא צריכים להתבלבל. כוונה כזאת, נטילת ידיים כזאת וככה וככה, כל דבר במקומו. אנחנו צריכים להגיד רק שכל המצוות שאנחנו עושים זה כדי לנקות את הרצון לקבל מכוונה על מנת לקבל. כל המצוות הן כדי לנקות את הרצון לקבל של האדם מהכוונה על מנת לקבל.

שאלה: בקטעים הקודמים הוא הזכיר הרבה פעולה של דיבור ללא קול, דיבור בלחש. האם יש יתרון בשקט שאנחנו בעשירייה יכולים להשתמש בו?

לא, אנחנו לא צריכים את זה בינתיים.

שאלה: מה הפעולה האנלוגית של העשירייה שפירושה ללכת לבית כיסא?

אנחנו רוצים להפטר מכל מיני זוהמות שיש לנו ברצון לקבל ולכן אנחנו צריכים את זה.

שאלה: הנושא של להעלות מ"ן רק דרך השפתיים ולא להפעיל את החך ואת הקול, האם יש לזה משמעות בעבודה שלנו?

בינתיים זה מה שהוא אומר, יהיו עוד הרבה אפשרויות בעליית מ"ן.

(סוף השיעור)