שיעור הקבלה היומי6 אוג׳ 2026(בוקר)
רב"ש. מהו שלום בעבודה. 34 (1989) (מוקלט מתאריך 08.08.2002)
6 אוג׳ 2026
שיעור בוקר 06.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 08.08.2002
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/HMkejeAu?activeTab=transcription&mediaType=video
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 935, "מהו שלום בעבודה"
שמענו מאמר בקול מרגש כזה, "מהו שלום בעבודה". מאמר מכרך ג', "שלבי הסולם", עמ' רל"ו, פרשת פנחס, "מהו שלום בעבודה".
יש בעיה שצריכים להגיע לאיזשהו מצב שנקרא "שלום", ושלום זה מצב שמשלים את כל הקצוות. "כל הקצוות" הכוונה היא כל המחשבות, כל הרצונות, כל הנטיות המנוגדות אחת לאחרת. לא שהן שונות, שונות פירושו שאני רוצה מר ואני רוצה מתוק, אני רוצה את זה ואת זה, וזה יכול להיות גם יחד. אנחנו יודעים איך במאכלים, ככל שאנחנו משתפרים בכל מיני טעמים, דווקא משילוב של דברים מנוגדים באים חידושים והמצאות בכל מיני דברים.
גם במדע כל הדברים באים בחיבור בין זה לזה וזה לזה, או ציור נכנס למחשבים ומחשבים לציור, כשפעם הדברים האלו בכלל לא היה קרובים זה לזה. זאת אומרת, אלו לא דברים שאפשר להגיד עליהם שהם עושים שלום ביניהם, חיבור ביניהם, כי אלו בכל זאת לא דברים מנוגדים.
אדם אחד מתעסק בציור נגיד והאחר במחשבים. הם לא מתנגדים אחד לאחר, אלא זה לחוד וזה לחוד. לכל אחד שטח משלו, ולא שאחד סותר את האחר ואומר, אם אני קיים אז האחר לא קיים, כי אלו דברים שהם מנוגדים, הופכיים, הפוכים זה לזה.
שלום יכול להיות, הכוונה היא רק בדברים כאלו, שמישהו אומר או שאני קיים או שהוא קיים. ושלום אמיתי הוא ששניהם מגלים שהם יכולים להיות קיימים רק בזה שאחד תומך באחר, ובזה שהאחר קיים, רק בזה הקיום שלי. דבר והיפוכו נעשה כאן.
זה דבר מוזר מאוד. בעולם שלנו בכלל אי אפשר למצוא דוגמה בשטח שמתקיים דבר כזה. לפעמים משהו, איזשהו רמז, שנאה, אהבה, אבל זה לא בצורה אמיתית. רק ברוחניות, ששני דברים חייבים להתקיים אחד מול האחר, וכל אחד שרוצה בעצם ביסודו למחוק את האחר, ממש עד כדי שלא יהיה קיים, פתאום מגלה שאם האחר לא יהיה קיים, גם הוא לא יהיה קיים. ההפכיות הזאת "יש מאין" נמצאת בבריאה כבר מההתחלה, מלכתחילה. ה"יש" יכול להיות רק אם ה"אין" קיים בתוכו, אין. ומתוך זה הם מגלים שהם חייבים להיות באחדות, ואחר כך הם מגלים מתוך האחדות את הנקודה הנפלאה הזאת של הייחוד, דבקות.
אבל בדרך לזה אנחנו נתקלים במצב שאנחנו לא מבינים אותו. האדם חושב שמזה שיש לו רצון לרוחניות, אז הבורא כבר חייב לפתוח לו את כל העולם. בזה שאני עשיתי איזו יגיעה, כבר מגיע לי תמורת זה תשלום נאה.
בעל הסולם מבטא את זה יפה ב"שמעתי", תראו במאמר הראשון, "שכינתא בגלותא"1. הוא אומר כך, "אולם בזמן שעבר איזה עבירה," נגיד אדם, ואז הוא מצטער, סתם כך מגלים לו שהוא רע, לא חשוב מה זה נקרא רע, "ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה [...]
והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה," זה מפני "[...] שהקב"ה זרק אותי" וכן הלאה וכן הלאה [...] והעיקר, שצריך להצטער על זה שהוא מצער בזה מישהו, את הבורא.
[...]
"וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש" שמחה, אז שהשמחה לא תהיה על חשבון זה שעכשיו טוב לי, זאת אומרת עשיתי איזשהו דבר טוב ומגיע לי תמורת זה שמחה, הרגשה טובה, אלא ששמחה והרגשה טובה, יהיו כמו שמעשה טוב הוא מכוון ממני והלאה, לדבר שנגדי, לבורא. לגמרי נגדי, כי הבורא הוא נגד האדם. שני הדברים האלה שבסך הכול קיימים במציאות נמצאים אחד מול האחר.
וזה מה שיוצר אצלנו בעיה, החיבור הזה שצריך להיות. מצד אחד אני צועק "אני רוצה אותו", מצד אחר אני לא מקבל אותו. למה אני לא מקבל אותו? כי זה שאני רוצה אותו, אני רוצה לא בדיוק אותו, כי הוא ההפכי ממני. את ההפכי ממני אני יכול לקבל רק בתנאי שאני אחשוב לא עליי, אלא עליו, זאת אומרת שאני אתהפך בפנים, ובפנים בתוכי אני אהיה הוא. אז יהיה שלום, אז יהיה חיבור, אז אני אקבל את מה שאני צועק שיהיה לי.
אני לא כל כך יכול לבטא את זה, אבל זה מה שבעצם הרב'ה רוצה להעביר בעניין הזה, מה זה שלום בעבודה. שלום זה איך שאדם מחבר בתוכו שתי נקודות ניגודיות, שהחיבור ביניהן הוא בלתי אפשרי, אלא בתנאי שמה שאני עושה זה לשם ההפוך, לשם הבורא, ומה שאני מתכוון תמורת תשלום גם יהיה תשלום בשבילו.
כשאני עושה את זה בצורה כזאת, אז נעשה בי חלק המנוגד לי, ואז בי יכול להיות שלום, זאת אומרת שילוב של אני והוא יחד. על ידי זה שאנחנו רוכשים כוונה על מנת להשפיע, זה מה שהוא אומר כאן ב"שמעתי", איך אנחנו צריכים לסדר את גם את הצער שלנו וגם את השמחה שלנו. שלא בי אני צריך להרגיש צער ושמחה, אלא בו. כשרע לי איך אני מצער לו, וכשטוב לי איך אני מיטיב לו. ואז בתנאי הזה נוצר בי הרצון שלו, ההרגשה מה יש בו, ובצורה כזאת נעשה בי שלום.
לכן טוב שאנחנו צועקים, אדם הצועק "רע לי" הוא כמו תינוק שצועק, לפעמים לא יודעים למה הצעקות. הבורא ודאי יודע למה אבל מה פתאום שהוא יענה לנו. אם הצעקה שלנו עדיין לא מכוונת לכך שנשלים איזו נקודה או עוד איזה צעד בעבודה, היא לא תיפסק עד שמתוכה נגיע למצב שנבין שהיא צריכה להיות מכוונת כנגדו. כי למה אני צועק, אני צועק מפני שרע לי, שאני ריק, זה חצי מהגילוי, רק גילוי החיסרון. אבל איפה הכוונה על החיסרון שצריכה להיות בעל מנת להשפיע, בחיבור עם ההוא שכנגדי. לכן כדי שלא נצרח כתינוקות ושהצעקה תהיה מטרתית, הצעקה מתחילה להתפתח, ואני צועק לא רק מפני שסתם רע לי אלא גם מפני שבצעקה הזאת אני חושב על עצמי, מפני שאיני יכול לצאת מזה שאני רק מרגיש שרע לי.
ואז אני מרגיש שרע לי גם מזה שאני לא חושב על כך שרע לו. ואת ההיפוך הזה, את הצעקה הזאת והתוצאות ממנה אני מפנה לכיוונו, עד שאני מתחיל להתקשר אליו, לדאוג שיהיה לו טוב, ולכן אני מפסיק לצעוק, כי אני מרגיש שרע לו, וצועק כבר מהכיוון האחר, למה אני לא יכול לעשות לו טובה. הצעקה הזאת נובעת כבר מסיבה אחרת ומכוונת אליו בדיוק, ואת עצמי אני רואה רק כסיבה לזה שאני יכול לגרום לו טוב, ובכלל אני לא מתייחס לעצמי אלא רק חי בו לפי כמה שאני יכול לגרום לו טוב. לאט לאט הצעקה הזאת נבנית לצורה הפוכה מזו שהייתה קודם, אני כבר צועק לכיוון הפוך ולחיסרון שלו ולא שלי, וזה נקרא צעקה שבאמת נשמעת.
זאת אומרת, אין לנו מה להתפעל מהצעקות שלנו ומזה שהבורא לא עונה ואנחנו מקללים אותו, "למה אני צועק אליך ואתה לא עונה". הוא פשוט לא יכול לענות על דבר שהוא בלתי שלם, רק על זה שרע לי, אפילו שאני צועק עליו ולא אליו, אפילו שאני חילוני, דתי, קיבוצניק, גוי, לא חשוב, הצעקות האלה הן צעקות שעליהן עדיין לא יכולה להיות תשובה מלמעלה. מלמעלה יכולה להיות תשובה רק לתיקון, וכאן עדיין אין מה לתקן כי לא גילינו חיסרון לתיקון. לכן עוד קצת ועוד קצת צעקות, ובכל פעם הצעקה מכוונת יותר לכיוון הנכון, עד שהיא מתהפכת. וגם בזמן שהיא מתהפכת ועוברת את כל התהליך אנחנו לא מבינים את השלבים שעוברים, הם נראים לנו ממושכים, ללא צורך וללא תועלת. אנחנו לא מבינים למה ההיפוך הזה כל הזמן קורה, עד שבאמת קורה נס, ממש נס.
מסופר על כך יפה אצל הנביאים. בכל הספרים הנקראים "נביאים", אנחנו כאילו קוראים דברי מוסר ותוכחה, "תיזהר לעשות כך או כך", הם סיפרו את זה על אדם שעובר תהליך פנימי ובו קורות כל המלחמות והבירורים האלה, העליות, הירידות, הנפילות, הוא עושה עבירה ובורח ממנה וכן הלאה. הם ציירו לנו את הדרך הזאת כציור חיצוני כביכול, אבל אנחנו צריכים להבין, כמו שהרב'ה אומר כאן במאמר הזה, שמדובר פה על המלחמה הפנימית של האדם, הם רצו לצייר לנו את המצבים בהם לאט לאט הרצונות והכוונות שלנו מתחילים להיות מכוונים במקום לתוכנו, לתוכו, אני חי ברצון שלו. וגם הכוונה למלאות את הרצון שלי, הופכת לכוונה למלאות את הרצון שלו. אדם ממש מחליף את הכלי שלו לכלי של הבורא, ומתוך זה מגיע לשלום. הנביאים כותבים זאת באופן עוצמתי. מי שיכול לראות את התהליך שהם כתבו, שהם הביעו, רואה שזה בהחלט כל התהליך של איך להגיע לשלום.
תלמיד: הנביאים כתבו על איך להגיע לעל מנת להשפיע או על השלב שהוא כבר אחרי המחסום?
הנביאים כתבו, ובכלל כל התורה היא תורה אחת ונכתבה גם לאלה שנמצאים לפני או אחרי המחסום. על אלה שלפני המחסום התורה פועלת כאור מקיף ובינתיים כהכנה, אבל גם ההכנה הזאת היא דבר נכון ולא חלילה איזה שקר. אחרי המחסום אתה כבר מתחיל לראות מה הם כתבו ולבצע זאת במעשים, בפועל, אורות וכלים.
תלמיד: האם ההתהפכות הזאת בתפילה שאתה דיברת עליה, זה הבדל בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע? או שהתפילה הזו מביאה לעל מנת להשפיע? סיבת הצער והכאב היא שאוכל להשפיע.
סיבת הצער והכאב זה כמו שבעל הסולם כותב ב"שמעתי", במאמר הראשון. "שכינתא בגלותא" זה כל יסוד עבודת האדם. הוא אומר כשהאדם מגיע בהתחלה הוא שואל "מה הטעם בחיי?". הוא שואל על חיי, הוא לא שואל על מישהו אחר ולא שואל על הבורא. כל הדברים האלה נעלמים ממנו, זה לא מדאיג אותו, מדאיג אותו החיים שלו. אומרים לו שיש שיטה, אז את השיטה הזאת הוא בינתיים מקבל, בוא נראה, בוא נרוויח, נראה איך אנו בונים עליה את עצמנו, שבסך הכול יהיה לי טוב. כשהוא מתחיל לשמוע שלא יכול להיות שיהיה לי טוב בלי שיהיה לו טוב, כאן מתחילה להיות הבעיה.
אם אני רואה בעולם הזה שלא יכול להיות לי טוב אם לא יהיה לו טוב, אז אנחנו עושים מה שנקרא אצלנו שלום. בוא נחיה ביחד, בוא נחיה שיהיה לנו טוב, גם לך, גם לי, אחרת מה, נהרוג את אחד את השני? כולנו נפסיד. ככה אנחנו יכולים להרוויח קצת.
ברוחניות אין דבר כזה קצת. ברוחניות שלום נקרא שאתה רוכש דבר שהוא ההיפך ממך. רק בצורה כזאת אתה עושה שלום. זאת אומרת אתה צריך להחליף את הכלי שלך במקום הכלי שלו, שהדברים האלה מנוגדים לגמרי בתכלית, הכוונות האלה, ואז אתה מגיע למצב של שלמות. כשהאדם מעכל את זה לאט לאט ומבין שאין ברירה אחרת, שהחיים האלה בכל זאת לא ייתנו לו כלום והוא צריך ללכת על כל הקופה, אז נראה לו שבאמת הוא מפסיד עולם מלואו.
עד שהוא מבין שזה לא עולם ומלואו, כי גם ככה אין לו כלום. אולם הסטרא אחרא כל הזמן נותנת לו לחשוב להיפך. בקיצור, כך התהליך נמשך. והבירורים האלה חייבים להיות בירורים על כל פרט ופרט בתוך מבנה הנשמה. ככל שנזרז את ההתפתחות נרוויח, ככל שלא, "נאכל אותה" מה שנקרא.
אבל התוצאה הסופית היא שרוכשים כלי הופכי. זאת אומרת, אי אפשר לקבל את מטרת הבריאה בכלים שלנו. זה מה שהוא אומר ב"שכינתא בגלותא". להגיע לצער אין בעיה, להצטער על זה שכל החיים לא שווים כלום אפשר. לצעוק לבורא אין בעיה, אתה יכול להעמיד עכשיו מיליארד אנשים, והם יצעקו. בצעקה הזאת הם יכולים רק לקבל טיפים בעולם הזה.
אם מגיע להם לקבל טיפים בצורה טובה, יקבלו כך, אם מגיע להם כבר לקבל טיפים בצורה רעה כדי לקדם אותם עוד יותר הלאה, אז הם יקבלו את זה. זאת אומרת, או שהצעקות מביאות כאילו להמתקה גשמית, או שהן מביאות לצער עוד יותר גדול כדי לגלות עד כמה הצעקה הזאת היא עדיין לא מטרתית. זה תלוי בהתפתחות האדם איך עונים לו על הצעקה שלו.
אתה רואה שאם ילד צועק אז נותנים לו, בסדר, לא נורא, מרגיעים אותו. אדם גדול יותר, הוא לא יודע למה זה היחס, כמו שבעל הסולם כותב ב"מתן תורה" שההשגחה היא השגחה מטרתית. בזמן שהוא תינוק מתייחסים אליו כולם טוב ויפה ומבינים שצריכים לתת לו. בזמן שהוא גדול, למה לא ממשיכים לתת לי? אנחנו רואים שהעולם מלא תינוקות, כולם דורשים שייתנו להם. למה לא מגיע לי? הוא לא מבין שאז הוא צריך ללכת ולהתחיל לעבוד. אף אחד לא רוצה את זה אבל זה כך.
וזה פלא, ככל שההתפתחות מתקדמת כך האדם נעשה יותר תינוקי. היום בגיל שלושים הוא עדיין לא מוכן לחיים. פעם בגיל שלושים ארבעים הוא היה גומר את החיים. בימי הביניים, לפני אלף שנה נגיד, כמה זמן היו חיים? שלושים ארבעים שנה, גג. היום בגיל שלושים הוא עדיין לא מסוגל לחיות לבד, אז מה יש לנו מזה שאנחנו חיים כפול מהם? החשבון הוא חשבון מאוד בעייתי, עד כמה אנחנו בסך הכול מרוויחים שנים מועילות, שאנחנו באמת פועלים בהן כעצמאים. אין הרבה שנים, זה אותו הדבר, יחסית. נראה לאדם שהוא עשה הרבה בחיים. אבל אז עד גיל שלושים ארבעים אנשים עשו המון, והיום תראה מה קורה.
תלמיד: אמרת ששלום זה חיבור בין שני דברים שבעצם אי אפשר לחבר אותם. כתוב בעמוד רמ"ז שבזמן העלייה אומרים שאנחנו בשלום עם הקדוש ברוך הוא2, למה הכוונה?
בזמן עלייה, אתה אומר, נדמה לך שאתה נמצא בשלום עם הקדוש ברוך הוא. למה זה נראה לך כך? כי בכלים דקבלה שלך אתה מרגיש איזה מין סיפוק, אז אם יש לך סיפוק מזה שהוא נותן לך, אז אתה אומר "אתה טוב". וכשבכלים שלך אתה מרגיש שהם ריקניים, אתה אומר לו "אתה רע". זה נקרא שלום?
שלום זה לא מהמילה "שוּלֵם שוּלֵם", מה נשמע, ביי וכן הלאה. שלום הכוונה שלימות. שלימות, זאת אומרת חיבור עם דבר שכנגדך, לא יכול להיות אחרת. על מה עוד יכול להיות נושא של שלום? יש רק אני, ויש משהו ההיפך ממני. שני דברים יש במציאות. איך אני עושה שלום עם משהו שהוא כנגדי, הרי אנחנו מבטלים אחד את האחר מלכתחילה. אלא שלימות יכולה להיות רק בזה שאני קונה את הרצון שלו, אני חי בתוך הרצון שלו. זה נקרא שכל הכלים שלי מכוונים לטובתו, על מנת להשפיע.
מה שאתה מספר לי, שבזמן שטוב לי אז אני נמצא בשלום עם הקדוש ברוך הוא, זה נקרא שלום אצלנו בעולם הזה. את זה כל אחד מאיתנו רוצה. כמו שאתה אומר לאשתך "את רוצה שיהיה לנו שלום בית, תעשי מה שאני רוצה וגמרנו". יש משהו יותר פשוט? אני לא שמעתי את זה ממנה, אבל נראה לי שזה כך.
תלמיד: יש הבדל בין עלייה שכאילו הייתי מוכן אליה וקיבלתי כשכר, לבין עלייה שקיבלתי כמתנה?
אין הבדל אצלנו אם קיבלתי עלייה כשכר, ועלייה כמתנה, ועלייה בכלל בהיסח דעת או משהו. אם הכלים שלנו מקבלים משהו וטוב לנו, אנחנו קוראים לזה מצב טוב, שזה שלום. אנחנו לא יכולים להתייחס לכלים שלנו בצורה מטרתית. זו הבעיה, מה אפשר לעשות. לכן עדיין הדרך לא נגמרת, ואחרי שאנחנו מרגישים שטוב לנו או רע לנו, זו עדיין לא אינדיקציה, וזה לא אומר שום דבר על מה שקורה בהחלט.
הדרך עוד ארוכה מאוד, ארוכה מאוד לעבוד עכשיו על הכוונה, על התהפכות תשומת הלב שלי. איפה העין שלי, באמת לאן היא מכוונת? או לתוך מה שקורה לי בפנים, או לתוך מה שקורה בו.
זאת אומרת, אחרי שהאדם עובר שלבים שרע לו וטוב לו, מזה ומזה, ומתחיל כבר להיות כביכול בקשר עם הבורא, ומרגיש שהוא תלוי בו, ועכשיו יהיה לי טוב, ועכשיו יהיה לי רע, ואני מיואש שאני לא יכול את זה לקבוע, וכל מיני תהליכים, אחר כך, עוד לפני המחסום, כבר יש תהליך עם עוד קצת תוספת. נו, אז מה עם הכוונה שלך? זאת אומרת, איפה אתה באמת? במי אתה באמת מתעניין, בעצמך או בו? וזה קצת אחרת מאשר כשאתה התעניינת בעצמך וגם בגברת שלך.
אז היה לך טוב ממנה, אז אתה מתעניין, כדי שיהיה לי טוב, ואיך אני יכול לקרב את הטוב הזה אליי. כאן העבודה היא עם דבר שהוא כנגדי. וכשאני חושב עליו, אני צריך להפסיק לחשוב על עצמי, ואיך אני מרגיש כתוצאה ממנו. יש פה דברים שהם לא עוברים בצורה ישירה, טוב לי, טוב לו, אלא יכול להיות שכביכול, טוב לו ולא טוב לי, כי אני עוד אגואיסט.
אז עד שהאדם עובר את כל ההבחנות האלו, זה לוקח קצת זמן. נעבור את זה, אבל לאט לאט, קודם כל נברר מה עוד לפנינו. אבל זו בהחלט התקדמות. מצד אחד יש התקדמות טובה, ומצד שני הקצב, הקצב חסר לנו.
תלמיד: איך אתה יודע מה טוב לו, ומה לא טוב? אני יודע עכשיו מה טוב לי ומה רע לי. אין לי מושג מה טוב לו ומה לא טוב לו. הרצון לקבל שלי יכול להיות כל כך מתוחכם שהוא ישכנע אותי שלמרות שרע לי עכשיו טוב לו. ואין לי שמץ של מושג. אז מאיפה אני מביא את הקביעה?
אז השאלה היא איך אני יכול ובמה להאמין למחשבות שלי, כי הן וודאי נובעות מהרצון לקבל שלי, והן יכולות לבלבל אותי, לפתות אותי, ולהביא לי אלף ואחת תיאוריות, והוכחות. למי להאמין ולמי לא? אין לך שום דבר חוץ מהשכל והלב. חוץ מהרגשה וקצת מחשבה ליד ההרגשה, בהחלט אין לך יותר כלום. מה שאתה אומר, איך אני יכול להאמין לזה, או לא להאמין לזה, אבל זה מה שיש. אז אם אני לא אשתמש במה שאני, אז פשוט זה לא יצא, ואיך אני אמשיך? אז מאין ברירה כך האדם חושב, אבל הוא צריך להמשיך עם מה שיש לו.
רק הבעיה היא כמה שפחות להיות בהשפעה או תחת השכל או תחת הלב, הרגש. אלא כמה שאפשר לשלב אותם יחד, ולעשות חשבון. או לעשות חשבון אחרי כל הרגשה, אתה רוצה להיות שקוע בהרגשה, אתה חושב האם כדאי לי להיות שקוע בהרגשה, אתה מחליט אז אני אשקע בהרגשה רבע שעה. ואז לך להרגשה, וממש תטבע בה לרבע שעה.
תנסה לעשות ככה, אלה דברים שכמעט בלתי אפשרי לקיים דבר כזה, אבל זה ייתן לך לפחות ידע עד כמה אנחנו זרוקים. ולא שזורקים אותי, אלא שאני זורק את עצמי, יעני אני גיבור, ולא אכפת לי כלום אלא כמה שאנחנו ללא שום החלטה, ללא שום עצמאות ועצמיות בכלל.
אז מה שנשאר לנו זה בהחלט לעבוד כמו שהמקובלים אומרים, מתוך מה שיש לנו, בהכרה שזה מה שיש לנו בינתיים, אנחנו בובות, אבל יש לבובות האלו בכל זאת איזה חוט, אתה יודע, כמו בובה שתלויה על חוטים, שמזיזים אותה, אבל יש איזה חוט לבובה הזאת, ובחוט הזה היא יכולה להעלות את עצמה עד לרמת הבן אדם שמסובב אותה. היא יכולה לעשות את זה, כי יש חוט אחד, אחרת לא היו מספרים לנו על כל העניין הזה, והיינו נשארים כמו בהמות.
החוט הזה עובר דרך הנקודה שבלב, ואני מושך על עצמי אור מקיף. אני עולה על האור הזה, על קרן האור הזו למעלה, ואז אני כבר לא תלוי בחוטים. אני נדבק ליד שמסובבת אותי, אני נכנס ליד הזו, לשכל הזה שמסובב אותי, ולרגש הזה שמסובב אותי. אני קולט, אני קונה את השכל והרגש שלו, את כל מה שיש בו, בזה שמסובב את החוטים האלו, ואני מתחיל להיות הוא, עד כדי כך שאני נמצא בו, אני קובע את כל מה שנעשה.
כי קניית השכל והרגש שלו מקנים לי את כל האפשרויות. אז אני מגלה שבאמת מה שהוא עושה זה הדבר הטוב ביותר, ולא צריכים שום דבר שם להוסיף, או לגרוע. אבל אני כבר הגעתי לזה, אני רוצה להיות בזה, ואז אני קונה באמת שכל ולא של בובה. כל עוד שאני למטה עם החוטים, יש לי רק שכל ורגש לעבור על הפקודות שיורדות אליי בחוטים. אין לי שום דבר אחר.
תלמיד: אתה אומר משצד אחד אני בחושך, אין לי מושג מה קורה איתי, אין לי באמת שום תפיסה, ומצד שני, אני היחיד שיכול להרגיש עכשיו מה מקדם אותי, או לא. זה קצת בעייתי, כי אם אני עכשיו רצון לקבל, אז מין הסתם אני אקבע מה נוח לי שיובן לי בתור התקדמות או לא.
אתה גיבור, אתה יכול עם הרצון לקבל שלך לקבוע מה שאתה רוצה והכול. ואתה אפילו לא יודע איך שמסובבים אותך עם החוטים האלו. רק אחרי כל החוכמות אומרים לך, שאתה לא יכול לצאת מזה. רק אם אתה רוצה להיות פעם חכם, תשתמש בחוט האחד הזה שיש לך. תשתמש בו, כי אם לא, אז אתה תישאר בובה, רק בחוט הזה אתה תגלה משהו חדש, משהו אחר, חיים שלמעלה, מעל החוטים.
תלמיד: תכל'ס, מהו אותו חוט, לנסות לחשוב מחוץ לגוף שלי?
כן. בתוך הגוף שלך. כל עוד אתה לא רוכש את הרצון של המוביל, את הרצון של הבורא, כל עוד אתה לא רוכש את הרצון שלו, את השכל שלו, את המטרה שלו, כל עוד אתה לא הופך להיות הוא, אתה לא יכול שלא להיות בובה. יש לך רק שתי אפשרויות, במידה שאתה רוכש חלק ממנו, אתה הופך להיות הוא, המוביל, ובמידה שאתה עוד לא רכשת אתה נשאר בובה, רק נותנים לך עוד קצת שכל להבין שאתה בובה.
לדגים באקווריום לא נותנים את השכל הזה, הם מרגישים את עצמם וזהו. זה מה שהוא כותב במכתב בדף ס"ד, שהבהמה היא חיה, היא מרגישה. יש שם משפט כזה מאוד בעייתי, שכולם נתקעים בו.
זה כמו שתראה אדם ברחוב, הוא לא מבין מה שאתה מדבר איתו, "אני חי, מה אתה רוצה ממני?" הוא לא מבין מחוצה לחיים שלו, הוא לא יכול להסתכל על החיים שלו מהצד ואתה קונה עכשיו את נקודת הבורא לראות את עצמך מצידו.
תלמיד: בלי להבין למה הסרט נע כמו שהוא נע?
לא. במידה שאתה קונה את ההסתכלות שלו עליך, אתה תבין את כל הדרך שלך. אבל אם אתה רוצה לסגור את העיניים ולא רוצה לצאת מעצמך החוצה, אז איך אתה תבין ואיך אתה תראה מי אתה, מה אתה? מתוך עצמך אתה אף פעם לא תבין, אתה יכול לדבר עם החכמים הגדולים ביותר שבעולם הזה.
זה כל ההבדל בחוכמת הנסתר, שיש זווית לגמרי לגמרי חיצונית. זה לא סתם פילוסופיה, להתפלסף על העולם שלנו ועל החיים שלנו, עד כמה שהחיים הם בזבל וכן הלאה, אתה יודע זה לא סתם סיפורים סלוניים.
זה להרגיש מציאות, להרגיש חיים שלמעלה מהמציאות שלנו. עדיין אנחנו רק במילים אומרים את זה, אבל אין לך ברירה, כל הדברים שאתה עכשיו עובר ומרגיש וחושב זה בובה שבינתיים כך מרגישה וכך חושבת. אחרי כל זה יש לך רק דבר אחד, אתה רוצה, תשתמש. לא רוצה, לא תשתמש. זהו. אין פה פשרות או משהו כזה.
לכן הוא אומר, אם יש למישהו באמת השאלה, "מה הטעם בחיינו?" אז אין לו ברירה, אז הוא חייב לצאת מחיינו, הוא צריך להרגיש "טעמו וראו כי טוב ה'". לעלות לדרגת הבורא שמסובב את החוטים של הבובה, מושך אותם וזה למעלה. המושכים נמצאים למעלה, לפעמים כמה מטרים למעלה, מסובבים את הבובה וזה דבר קשה מאוד. היו לי בלנינגרד חברים שעבדו בתיאטרון בובות, כל בובה שוקלת חמש עשרה קילו זו עבודה מאוד קשה.
וזהו "טעמו וראו כי טוב ה'". זאת אומרת, תעלה למעלה לדרגת המסובב. כי בחיים שלך בדרגה שלך לא תרגיש שום דבר טוב. אתה התחלת כבר להרגיש רע, אני מבטיח לך שיותר טוב לא יהיה אף פעם, כל הזמן יהיה רק יותר רע, ואתה לא תוכל לברוח, זו בעיה.
בורחים לסמים זה כן, חוץ מזה אין לאן לברוח. אבל גם זה לא בריחה, כי מהסמים אתה לא מקבל חיים, המשך חיים בהם אתה מיטיב, מייפה, צובע את החיים שלך בדברים ורודים יותר. אתה לא יכול, אתה בזה פשוט גומר את החיים, מתנתק, לכן זה לא נקרא פתרון.
אבל באמת פתרון אין, מה אפשר לעשות, אם יש לך פתרון תגיד לי.
תלמיד: אני עכשיו יכול להסתכל על הסרט שלי מהצד להגיד "היה לי יום רע, לפני כן היה לי יום טוב, ככה הוא עשה לי פה, ככה הוא עשה לי שם", ואז אני יכול להתחיל לסבן את עצמי עוד פעם, "זה התפשטות והסתלקות האור, פה זה ככה, שם זה פה". אבל באמת ללמה אתה לא מסוגל להגיע, כי אתה עוד פעם נופל לרצון לקבל שלך, ואתה לא יוצא מהמעגל הזה.
איפה אתה רוכש פה משהו משלך? כי מזה שאתה מסתכל על עצמך מהצד אתה אולי מקבל סיפוק שאתה יכול לצאת מעצמך ולהסתכל על עצמך מהצד ולא כולם מסוגלים. איזה כיף.
זה לא שאני רוצה להצדיק בעיניך את דרך ה', דרך הבורא. הבעיה היא שאתה מבין את ההתפתחות הזאת כמו שאתה מבין את העולם הזה. בעולם הזה אתה חכם, אתה מתמצא, אתה יודע את כל השלבים איך בדרך כלל העולם מתנהג ואתה בתוכו. כאן הבעיה היא שאתה לא צריך לרכוש סתם הרגשה חדשה, או שכל חדש. אתה קודם כל צריך לרכוש כלי חדש. אתה לא יכול להיות עוד יותר חכם או עוד יותר מרגיש, לא. כאן אתה צריך לקנות בכלל טבע שני שבו אתה צריך להרגיש דברים חדשים ושכל חדש שלא היה לך לא בלב ולא במוח.
אתה צריך קודם לרכוש את הכלים האלו, אני לא יודע איך להגיד מה זה הכלים האלו, לכן זה לא הולך בדרך טבעית, שעוד יותר ועוד יותר ההתפתחות ממשיכה. אני לא מביא לך שיטה חדשה להמשך ההתפתחות, כזו שמביאים לך כל מיני חוכמות או כל מיני תיאוריות, או בכלל שיטות, זה לא המשך. זה משהו אחר לגמרי שמתחיל להיוולד בך ולכן השלבים של ההתפתחות החדשה הזאת הם שלבים לא הגיוניים לפי מה שיש לך בהתפתחות הקודמת הטבעית שמקובלת בעולם הזה.
אז אתה מתחיל להשוות בין מה שקורה לי היום לבין מה שקודם התפתחתי. גם אני למדתי, הסתובבתי, עסקתי בכל מיני דברים גם להנאתי וגם להתפתחות השכלית שלי, היה לי גם את זה וגם את זה, כל מיני דברים בחיים.
כשהגעתי לקבלה, התחלתי לראות. קבלתי מכה ראשונה, שנייה, העולם חשוך, זה כך, זה אחרת, נכנסתי לייאוש. התחלתי להתרגש, להתרגז, לצעוק, לבכות. ומה? מזה אתה רק מתחיל להבין שכאן קורה משהו לא כמו שקרה קודם בחיים. אם זה לא כמו קודם, אז מה קורה כאן סוף סוף? מה הולך כאן?
אני מבין את השאלה שלך, אבל תבין מאין היא נובעת. מזה שאתה רוצה שההתפתחות תהיה בכלים הישנים שלך, כמו שאתה רגיל. אבל זה לא כך, כאן צריכים קודם להוליד כלים, ואחר כך בתוך הכלים, להתחיל להרגיש את המציאות החדשה, וזה הולך במקביל למה שאתה ממשיך בעולם הזה.
לכן זה ללא שום שכל סברה ולוגיקה. זה הגיוני? זה בוודאי לא הגיוני, זה הגיון אחר לגמרי. ועד שמבינים את ההיגיון הזה, עד שמתחילים לתפוס שיש בזה באמת הגיון, והגיון שפתאום לגמרי לא דומה לעולם הזה, איך שכאן זה מתפתח, זה משהו ששובר אותך. אתה נמצא בהתפתחות החדשה הזאת, לעומת ההתפתחות הגשמית, ואתה מתחיל לראות שכל זה ממש מסובב אותך, מכווץ אותך, ממש עושה ממך איזה מין ייצור מוזר, פעם בזה ופעם בזה, ואת שניהם אתה לא יכול לשלב. זו הדרך, אין מה לעשות.
אני רואה מה עובר על כל אחד. אני שותק. למה? אני יודע שכך זה צריך לקרות, ככה זה.
תלמיד: אז בסוף, כאילו כל הדבר המרכזי שדיברנו עליו?
לכן הוא כותב שמגיעים רק הגיבורים אשר מידת הסבלנות עמדה להם. כי עובדים עליך מלמעלה, נותנים לך הכול מלמעלה, מסדרים לכך הכול מלמעלה, אתה רק מרגיש את מה שעובר עליך וזה מה שבונה אותך.
אתה רוצה לסייע לזה? תסייע במהירות, בהתקדמות, בתאוצה, לעבור את כל הדברים האלה יותר מהר. זה הסיוע היחידי שלך. כל יתר הדברים לא תלויים בך.
המושך בחוטים, זה שמפעיל בובות על חוט, הוא מושך אותך לאט אליו בחוט היחידי הזה. חוץ מזה שהוא מנהיג אותך בכל החוטים, את התנועות שלך בעולם שלך, זאת אומרת בדרגה שלך, יש לו עוד חוט אחד, שבו הוא מושך אותך. אתה יכול גם לסייע לו ולהימשך באותו חוט אליו, בבקשה. אבל אם לא, הוא עושה את זה בעצמו. הוא בכל זאת עושה את זה בעצמו.
יש לו שם מכונה, מנוע כזה, שכל הזמן מסתובב. יש לו תכנית למשל לשלוש מאות שנה, על ידי ייסורים, להעביר אותך ממטה למעלה. בכל זאת, אם תרצה, לא תרצה, תעבור. אתה רוצה? בבקשה, תסייע. לא? לא, זה הכול, מה יש כאן. אני מבין שאתה לא מסכים ולא רוצה. תכתוב לו בקשה, תכתוב לו איזה מין אולטימטום, שאתה לא מסכים, שיעזוב אותך בשקט, בבקשה. יכול להיות שזה יעזור.
תלמיד: עוד פעם זה "נשמת אדם תלמדנו".
ודאי ש"נשמת אדם תלמדנו", אין שום דבר אחר. אתה יכול לסגור את כל הספרים האלה, הם לא נותנים לך כלום. אם אתה רוצה ללכת בדרך ייסורים, אז סגור את הספרים הללו, חכה עד שהנשמה שלך תרגיש כל כך רע, שלא תהיה לך ברירה.
היו לנו כל מיני מקרים שאנשים הגיעו אלינו כשהייתי ליד הרב'ה וספרו לנו על ההישגים שלהם בלי לדעת בכלל שום דבר על קבלה. היה אחד שהגיע מסיביר מרוסיה, בן חמישים. הוא היה במחנה עבודה ברוסיה, ומתוך צער התגלו לו כאלה דברים. כשהוא הגיע, הרב'ה אמר "האדם הזה מספר ממש פלאים על רוחניות", הוא ממש נמצא בהשגה רוחנית בלי לדעת מילה בעברית. הוא התחיל לגלות את העברית מתוך ההשגה שלו. יש דברים כאלה בעולם. מתוך הייסורים? בבקשה, אפשר. תלך בדרך ישרה כמו שהם אומרים. "פת במלח תאכל"3 וכולי, כל הדברים הללו. דבר עם אבא שלך הוא יסדר לך. מה?
תלמיד: מה זאת אומרת שהתחיל להתגלות לו עברית מתוך ההשגה?
על זה אחר כך נדבר. הוא נתפס לעברית, לאותיות, לגימטריות, והכול, הנה הכול מתחיל, אתה אוהב את הדברים האלה. אני לא יודע איפה ספר הזה, אולי הוא נשאר אצל פייגה בבית. הוא הביא לי את זה במתנה כי הוא רוסי, והוא הגיע אליי, ואני הבאתי את זה לרב'ה. בארץ הוא הוציא לאור שירים שהוא כתב ברוסיה. אדם שלא יודע לא יידיש ולא עברית רק רוסית. יהודי שהשפה התגלתה לו מתוך הייסורים, והשגות רוחניות מתוך הייסורים. והוא כתב שירים על ההשגה הרוחנית בעברית גבוהה מאוד. באותיות עבריות ובשפה העברית, בלי לדעת כלום. כתב את זה שם, העביר את זה לכאן ככה בחשאי, הוא סיפר איך, וכאן הדפיס.
ואלה שירים שהרב'ה אמר שהם ממש כמו מסידור שאנחנו שרים, שהם כולם מתוך השגה רוחנית גבוהה, ככה היו השירים שלו, בלי לדעת מילה אחת מקודם. ואני לא הבנתי מילה אחת ממה שהוא כתב אז. אני הבאתי את הספר הזה לרב'ה, לא ידעתי מה מו מה הוא מספר. הרב'ה פתח ואמר ככה זה מתוך צער. אתה רוצה לנסות ככה, בבקשה. רק כמה אנשים לידו סבלו, ולא פחות, ולא עלה להם את זה. אבל ככה זה, ככה היא הנשמה, ולא עלינו לשפוט.
אבל אני אומר שיש גם דברים כאלה. זאת אומרת, זה נקרא "נשמת אדם תלמדנו", שמגיעות אלי כל ההשגות, ולא צריך שום שפות, לא צריך כלום, אלא מגיע לזה, ומרגיש את זה, וחי בזה. מקבל כבר התגלות האורות בתוך הכלים וזו כל חכמת הקבלה. לא צריך סיוע מהספרים. כמו שבעל הסלם אומר ב"הקדמה לתלמוד הספירות", שאם אתם ככה ככה אתם לא צריכים סיוע מהספרים, בבקשה. אבל מי יכול את זה?
אנחנו נשמות רגילות, נתנו לנו התעוררות, וגם זה כבר לא רגיל. ואלו שמספרים, הם כבר יחידי סגולה, ויש לכל אחד מהם סיבה מיוחדת למה נעשה לו כך. אבל בדרך כלל זה על ידי ייסורים נוראיים.
אתה תברח מהייסורים האלה, זה לא בשבילך. נתנו לך אמצעי יפה וטוב, ואת הצעקות האלה אני מכיר, זה לא היום, וזה לא ייגמר, יהיו לך עוד כמה שנים. זה טבעי. אין ברירה, זה הרצון לקבל. הטבע של האדם כך מתרעם על הכול, וזו תופעה טבעית.
תלמיד: איך אתה יכול להגיע לשינוי כזה גדול כך שבסוף אתה אפילו תסכים איתו על מה שהוא עשה לך?
זה לא שאתה תסכים איתו. אתה כל כך תרצה כאילו לשלם לו על כל מכה רעה ביותר שעשה לך בצורה הגרועה ביותר, שאתה לא יודע מה זה. למה? כי יתגלה לך בדברים האלו שעברת ברצון לקבל, ההפכיות ברצון להשפיע מהם. אתה תרגיש בהם דווקא אהבה.
אתה קורא לפעמים מכתבים של בעל הסולם? אתה רואה מה שהוא כותב, אלו שעוברים כל מיני איומים אז מתגלה להם, ממש בדברים הנוראיים ביותר, טיפת הייחוד. ואז הם מוכנים להכול. וטיפת הייחוד זה לא סתם תענוג בהמי שעכשיו כדאי לי, אפילו פעם אחת תמורת אלף שנה לסבול, פעם אחת להרגיש. זה דבר רוחני, אי אפשר כל כך לספר עליו.
אני מבטיח לך שבסופו של דבר.. הרב'ה סיפר איך לימדו אותו בחדר. הוא היה צריך להחליף את החדר, והגיע לחדר החדש. הוא גם היה כמוך ככה, אני, מה אני? אז קודם כל היה שם מלמד בחדר, והמלמד הזה ככה, אתה לא רוצה ללמוד? יש לו שני דברים, מקל, אז הוא נותן לך מכה עם המקל, ואתה צריך לנשק לו את היד. אז אם אתה לא בסדר או משהו, מכה, ואתה מנשק לו את היד.
וכסף, היה לו איזה גרושים כאלה, מה שהיה באותם זמנים, ואז הוא אומר אתה לא קורא, לא לומד, והוא ככה בא וזורק לפניך, לפני האף שלך, את המטבע. מטבע שאתה יכול תמורתו לקנות שם איזו סוכריה או משהו. ואז הוא אומר, גמרנו, לשני דברים האלו אף אחד לא היה אדיש.
תלמיד: אז איך אתה הולך להיות עצמאי?
אז אצלך כבר יש סוכריות ויש מקל. אז ממציאים לך מהשמיים כל מיני דברים יותר מתוחכמים. לא כמו לילדים בפולניה לפני מאה שנה. אבל ככה עושים איתנו. תסתכל על כל החבר'ה החכמים, המחשביסטים שם, כל מיני אנשים גדולים, דוקטורים ולא יודע מה. ומה? אותו הדבר כמו עם אותו הילד בחדר.
תלמיד: אני לא מבין, מצד אחד אתה הולך להיות עצמאי, וכשאתה נהיה עצמאי אתה מצדיק אותו, ומצד שני אתה מאלף את עצמך, או מאלפים אותך כמו כלב לצורך העניין.
מצד אחד אתה עצמאי, ומצד אחר אתה לא עצמאי, אלא מקבל את הטבע שלו. אין לך ברירה, אם אתה מסתכל מהצד, או להיות בטבע שהוא ברא בך עכשיו, שעכשיו אתה גם תחת השליטה המלאה שלו, כי מה שהוא ברא בך זה הוא ברא בך, או להיות בטבע שלו. וגם זה דבר שנתון מראש.
רגע, מה רצית להיות? לא בזה ולא בזה, אלא במה? תדמיין לי מצב אחר. נגיד אני נותן לך את כל האפשרויות. אתה בכלל קיים מחוץ למציאות. לא בורא ולא נברא, ולא כלום. תצייר לי מצב כזה, אני רוצה לשמוע. השכל שלך אפילו לא יכול לדמיין דבר כזה. תשמע מה שאני אומר לך. אתה אפילו לא יכול לדמיין משהו מחוץ לדברים האלו, לשני דברים האלו. תנסה, אני מוכן, בוא נלך לאיזה מצב שלישי. יאללה.
תלמיד: אתה רואה היום את המטרה הסופית בתור מצב שאתה שרוי בבורא, שהוא משמש אותך לצרכים שלך, שאתה שולט ברצון לקבל שלך באותו כוח שמניע את הכול. זה מה שמניע אותך, זה חומר הדלק שלך. מה חומר הדלק שלך, שהוא יסדר לך עכשיו בחורה, או יסדר לך עכשיו כסף? את זה אני יכול לבד בחוץ.
זה לא לבד, זה הוא מסדר לך. העיקר להמשיך. אני אומר לך, החכמה היא להתמיד. אחרי כל החכמות, אחרי הכול, בכל זאת להתמיד. מי שחכם הוא מזרז את ההתפתחות, לא יותר.
נראה לך שבזה אתה מוריד מהגבריות שלך, לא. יש כזאת הרגשה אצל בחורים, "אני" ואחרי שהוא מכיר מי הוא, מה הוא, אז הוא קצת נרגע ומבין שהוא נברא תחת השפעת הבורא, או בטבע בהמי או בטבע אלוהי, אבל אין ברירה, באחד מהם, או בשניים, חצי חצי בינתיים. כי הוא מתחיל להכיר שכל העצמאות שלו עכשיו זו לא עצמאות, זו הסתרה שהוא נמצא בשליטה.
תלמיד: איך מכל החוטים האלה של זה שמשחק בנו, להיתפס בחוט האחד הנכון ולהתחיל לטפס עליו, לזרז את הקצב? איך לדעת שאני לא סתם נתפס על משהו מהצד?
הוא אומר לך איך להיתפס על החוט הנכון. הוא אומר לך שאתה והוא וההיתפסות שלך על החוט הזה יהיו כאחד.
תלמיד: אבל אין לי כלים לדעת.
יש לך כלים לדעת את זה, אין שום בעיה. אתה רק צריך במחשבה שלך, כמו שאתה עושה כל דבר בחיים, לדמיין שאתה והוא ומה שאתה הולך לעשות זה אחד ממש. זה לא מתפצל לכמה, אלא אתם בנקודה אחת, זה נקרא "נקודת הדבקות", "טיפת הייחוד". שלא תהיה לך סתירה, שלא תברח, שלא יהיה לך איזה מין ביזנס איתו, קצת ככה וקצת ככה, אתה ואחרי זה אני, לא, אלא בנקודה אחת. ככל שהאדם יכול לדמיין את זה בצורה שהם באמת בנקודה אחת יחד ללא שום הפרש, זה נקרא שהוא עושה את הצעד הזה נכון.
תלמיד: אבל יש מספיק דמיונות, מספיק אשליות, עוד פעם להתחיל לדמיין?
זו לא אשליה. אני אגיד לך, דמיון ואשליה, קשה לנו בכלל להבין מה זו אשליה ולא אשליה. גם עכשיו יכול להיות שאתה ישן ונראה לך שאנחנו כאן יושבים בשיעור ודנים בינינו ואתה מתרגז עליי ואני עונה לך. גם מזה אולי עוד רבע שעה תתעורר ותגיד שזה היה חלום.
מה חלום ומה לא? כל מה שעובר אצלנו אנחנו צריכים לקבל כהכנה למשהו שעכשיו אני פועל. אולי זה חלום בתוך חלום בתוך חלום, אז מה? זה נכון שזה כך, כל מדרגה קודמת לעומת המדרגה הבאה היא נקראת חלום. חלום זה נקרא ו"ק, הסתלקות המוחין כשעדיין אתה לא שולט במדרגה. זה בדיוק נכון. אז מה?
תלמיד: מה זה לדמיין את הדבר הזה, סתם להעביר במוח?
לדמיין דבר זה נקרא שאתה כבר משער, חש את המצב של המדרגה הבאה למעלה מהמדרגה שלך, לכן זה פועל להתקדמות. כי מכל הכיוונים שכביכול אני יכול להתקדם יש איזשהו מצב הבא שהוא אמיתי. איך הוא אמיתי לעומת המצב שלי? ששם אני מחובר עם הבורא לפי כל הדמיונות שלי, כל השגיאות שלי, כל מה שאני יכול לתאר לעצמי, כל ההתפלספויות שלי, לא חשוב, אבל אם אני יכול לדמיין ששם אני מחובר איתו יחד, אז זה מצב יותר מתקדם מהמצב שלי.
תלמיד: (שאלה לא ברורה).
אולי על נקודות, תגין, טעמים קודם, אחר כך על אותיות.
תלמיד: המקובלים הם שכתבו את האותיות, שיצרו את האותיות, אז למה דווקא בעברית? זה היה יכול להיות בכל שפה.
למה האדם הזה שהגיע מסיביר פתאום התגלתה לו עברית?
תלמיד: כן.
הכי קל לי להגיד לך בגלל שהוא היה יהודי. תשאל אותי, אם הוא היה אנגלי, נגיד אנגלו סקסי פרוטסטנטי, משהו כזה, אז מה היה מתגלה לו מרוב הייסורים? אנחנו עוד לא חכמים לדבר על דברים כאלו, אני מפחד לסובב לכם את הראש יותר מדי. קצת ככה, במנות קטנות.
תלמיד: בסוף כל הבירורים וההתגברויות, האם מצב ייאוש זה חובה?
אתה שואל אם צריך להגיע למצב של ייאוש? בעל הסולם כותב ב"פרי חכם אגרות", שאין מצב יותר שמח, טוב ומאושר בעולמו של אדם שהגיע לייאוש הטוטלי, שאין לו תרופה ושום דבר לא יכול לעזור לו, כי אז הוא מגיע למצב שנקרא תפילה אמיתית.
אבל אנחנו צריכים להבין שתפילה אמיתית זה לא סתם ייאוש, שבן אדם יושב ובוכה. יושב ובוכה זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". ייאוש זה נקרא שהוא "מיואש מכוחותיו עצמו", אבל יחד עם זה הוא יודע שיש מטרה, והמטרה הזאת היא חשובה לו כנגד כל החיים שלו. אחרת הוא לא יעשה תפילה, אחרת הוא סתם יבכה. הוא יהיה מכונס בתוך עצמו, יסתכל בתוך הקנקן שלו, יראה שאין לו כלום ויבכה "אין לי כלום, אין לי כלום". על מה אתה בוכה, האם על זה שאין לך כלום, מזה אתה מיואש, או מזה שאתה לא יכול להידבק בבורא? האם אתה רוצה להידבק בו או לא, יחד עם זה שאתה מיואש ואתה בעצמך לא יכול להגיע אליו? אם אתה רוצה, אז כבר יש לך תפילה.
תפילה צריכה להיות כמו כל פעולה רוחנית, כלולה מרשימו דהתלבשות ורשימו דעביות. כל פעולה רוחנית כוללת שני דברים, שני סוגי אינפורמציה. אני צריך להשתוקק לאור, ואני צריך להראות שיש לי כלי ריק לזה, אז זו יכולה להיות פעולה רוחנית. אחרת מה זה, סתם לבכות? תבכה. אתה צריך יחד עם זה כוח עז, רצון חזק מאוד אליו, זה מה שחסר לנו.
מה בעל הסולם כותב, מה הרב"ש כותב כל הזמן? הקבוצה צריכה להיות חזקה ולעורר באדם את גדלות הבורא, שהוא גדול, שכדאי לי להשיג אותו, שאני צריך להשתוקק אליו כמו בעל תאווה גדול מאוד. את זה החברה שלנו עדיין לא מספקת בצורה נכונה לכולם. לבכות כולם בוכים. על מה בוכים? הנתון השני הוא שחסר, רשימו דהתלבשות, בוא נגיד כך. ואז זו לא תפילה, היא לא עולה למעלה.
תלמיד: הוא יכול לשלוט במצב הזה.
זה שהוא סתם בוכה, הוא בוכה בתוך עצמו, הוא לא פונה למעלה. חסרה לו השתוקקות לבורא, הוא לא מרגיש. מה זאת אומרת לא מרגיש? הוא לא מתפעל מהגדלות שלו, הוא לא חושב על הכדאיות, על הגדלות, על הנצחיות, על הדבקות, הוא רק בוכה שרע לו. בסופו של דבר זה מה שקורה לנו.
למה אין לנו את הדבר השני? כי אנחנו לא מספקים אותו אחד לאחר. זה לא חשוב שלאף אחד אין הכרת האלוהות, ושאף אחד לא יכול לחלק את זה לאחר. אפילו שלי יש אני לא יכול לחלק את זה לכם. אלא כל אחד ואחד צריך לדבר עם השני על גדלות הבורא, לא איך הוא מרגיש את הבורא, אלא על גדלות הקבוצה, גדלות הבורא. אז נתפעל ממנו ולא יחסר לנו הרשימו השני, התפעלות, ואז נפנה אליו. ככה אתה סתם בוכה שחסר לך מילוי בקנקן שלך.
תלמיד: איך אני יכול לדבר על גדלות אם אני לא מרגיש אותו?
אתה לא צריך להרגיש את הבורא, אתה יכול להתפעל מזה שאני מתפעל. מהמילים שלי אתה יכול להתפעל כאילו זו אמת. זה כוח הקבוצה וכך צריך לעשות. תקרא שוב מה כותב הרב'ה. לנו אין את זה, חסר לנו הנתון השני בהרגשה שלנו כדי לקבל מלמעלה תגובה, תשובה.
אתם רואים איך אחרי פסח או אחרי משהו שאנחנו באמת עובדים על זה חזק ורוצים את זה, כמו יציאת מצרים, ומדברים על דברים כאלה, איך כולם מקבלים התעוררות, התרוממות, התקדמות. לדוגמה פסח כשכולם קצת בזה, ויחד בעבודה עם כל הדברים, למה לא להיות כך עוד כמה פעמים בשנה, אני כבר לא מדבר על יום יום.
תלמיד: אבל גם עכשיו. אנחנו מתחילים ממוצאי שבת.
כן, אתה אומר שאנחנו בבית כנסת כבר מתחילים להתפלל. אבל מה אני אעשה שאני אשכנזי ולא ספרדי? אז אני מפסיד עוד שלושה שבועות. אתה מדבר על זה שמתחילות הסליחות.
אתה נוסע למירון, כנראה שיש לך שם קבוצה חזקה שמקרינה לך את גדלות הבורא. ומה אני אעשה?
תלמיד: אפשר מהיום הראשון של הסליחות וכל ה-40 יום, אבל לא רק זה, אפשר גם להתפעל ממה שקורה ביומיום.
אני במקומך הייתי הולך למירון שם אוהל ויושב כל ארבעים היום האלו. למה לא? יש שם אנשים כאלה שמגיעים עם מקרר, עם רדיו גדול, כל מיני טייפים, יושבים ומרביצים מוזיקה, עושים ארבעים יום שמח ליד רבי שמעון. אני לא פוסל את זה, דרך אגב. כמו שאני תמיד אומר, אני לא פוסל, גם זה טוב, גם זה חיבור עממי. אדם מגיע מבאר שבע, יש לו כבש, יש לי הכול, זה מאוד מאוד מכובד, זו דרגת עם טובה מאוד.
תלמיד: באים שלושים, ארבעים אוטובוסים.
אבל יש תורת הכלל ויש תורת הפרט. יש כאלה שמגיעים לשם ומקבלים התעוררות אחד מהשני, מזה שאוכלים כבש ושומעים רדיו, שירים, ויש כאלה שלא יכולים להתפעל מזה, אלא יש להם כבר בעיה, הם יותר מסובכים. אז מה לעשות? יש להם תורה אחרת.
הם דווקא הולכים לבד ולא רוצים להתערב עם הכלל. אבל אני אומר שגם להם צריכה להיות קבוצה. למרות שהם לא רוצים, אף אחד לא רוצה קבוצה, כל אחד מצפצף על כולם, רע לו מעצמו וכל שכן מאחרים, אבל צריך להבין שבלי זה הוא לא יתקדם, כי חסר לו הרשימו על גדלות הבורא. את זה אין לו, הוא חייב להשיג את זה מהחברה. אם הוא ילך למירון, הוא לא יתפעל מהחבר'ה שלך כמו שאתה הולך ומתפעל מהם, אלא הוא יראה בהם, "מה הם עושים, על מה הם חושבים". להם זה טוב ולו זה לא טוב, זו רמה אחרת.
תלמיד: איך ליצור התפעלות נכונה כלפי הסביבה? לא סתם להגיד "הבורא הוא גדול, הבורא הוא גדול", זה יכול לגרום להתנגדות.
איך לגרום לחברים, לא לאנשים סתם, התפעלות מזה שהבורא גדול? תראה להם שאתה עובד למען החברה, שאתה עובד כאן, נמצא בפנים ופועל ופועל, אבל תראה את העבודה שלך. אז הם יבינו שאתה עושה מתוך זה שחשובה לך רוחניות. מזה האנשים האחרים יתחילו לחשוב, "באמת, הוא כבר מבין שזה חשוב", ויתחילו לעשות אותו דבר.
אין יותר מדוגמה שפועלת. דוגמה בחברה זה הדבר הטוב ביותר. אל תגיד מילים, תראה להם רק שזה ככה, אבל תראה להם, אל תעשה את זה בצניעות, ואז זה יעבוד טוב. זו חובה. לא מן הסתם אני אומר "מי אצלנו הגדול? בבקשה, קח כוס יין. מי אצלנו כזה? לחיים". זה לא מן הסתם, אני אומר ברצינות. אצלנו זה כבר מין מנהג, אבל באמת צריכים את זה. זה חסר לנו עדיין, אין מה לדבר.
(סוף השיעור)