שיעור בוקר 06.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

טוב לי מותי מחיי - קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו צריכים לדבר על האהבה, על החיבור ושבזה אנחנו מוצאים את החיים שלנו, והמוות שלנו זה כוחות הפירוד שמגיעים לנו מהכלים השבורים, שמלכתחילה הבורא הכין לנו כדי שיהיה לנו מה לתקן, ולהבחין בין פירוד לדבקות, בין חושך לאור, וכך אנחנו יכולים בשתי ההבחנות האלה לחיות עוד ועוד. ככל שאנחנו עולים מהעולם הזה לעולם אין סוף זה כמו בקונוס הפוך, יש עוד ועוד הבדלים בין הימין לשמאל, בין כל ההבחנות, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, זה ההבדל ביניהם. כך אנחנו מגיעים לידיעת הבורא שהכין לנו את שתי ההבחנות הללו ובלעמוד בין הטוב לרע, שם אנחנו משיגים את השורש העליון שלנו.

קריין: טוב לי מותי מחיי - קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 4. כותב רב"ש באגרת ט':

"מי שרגיל בעבודה, ורוצה לראות את האמת בכדי ללכת בו, וכל חשקו הוא לתקן את מעשיו, אז כפי ערך תשוקתו להאמת, כן ממש באותו שיעור מראים לו מן השמים את שיעורו האמיתי, איך שהוא מרוחק מענין עבודה דלשמה. ומזה מוכרח הוא להיות בשיפלות, כיון שהוא (רואה) את הרע שבקרבו יותר מכל בני דורו. כי כל העולם אין רואים את האמת, איך שמונחים תחת שליטת הרע, ובעבודה דלשם שמים עוד לא התחילו. והוא כן רואה איך שאין לו שום יכולת לעשות שום דבר לשם שמים, וממילא הוא מרגיש שהוא נפרד מהקדוש ברוך הוא.

ומרגיש בעצמו שהוא כמו מת, כיון שהוא נפרד מחיי החיים, וכיון שהוא מרגיש טעם מיתה ממילא הוא בתכלית השיפלות, כי אין לך שפל ממת. ואז הוא צועק "טוב לי מותי מחיי", כי לכל הפחות לא יפגום בתורה ומצוות, היינו להשתמש עם דברים קדושים לתועלת עצמו."

(הרב"ש. אגרת ט')

מלמדים את האדם עד כמה לפי הטבע שהבורא ברא בו, הוא נמצא בצורה הפוכה מהשפעה, מחיבור, מכל הטוב שאנחנו יכולים לדבר על הבורא. כי אין באדם אף תכונה שיכולה להידמות ואם כך הוא נמצא בקצה הנגדי, לפי התכונות שלו, מהבורא.

זה המצב שאנחנו מגלים מלכתחילה בחיים הרוחניים שלנו, ומתוך זה מתחילים לתקן אותו, להתקרב לבורא. אבל אל תחשוב שהתקרבות לבורא הולכת לפי ההתקרבות אלא לפי שתי תכונות, אתה מגלה עד כמה אתה מתקרב ולפי כמה שהתקרבת יש לך יותר הבנה ויותר הרגשה בבורא, בדרך אליו, במשהו, אפילו בתת ההכרה מקודם ואחר כך בהכרה. ואז מתוך שאתה משיג מה זה נקרא בורא, איך הוא טוב ומיטיב, איך הוא נמצא בקשר עם כולם וכן הלאה, לפי זה אתה יכול לתאר לעצמך יותר נכון יותר, בהדרגה עד כמה אתה הפוך ממנו.

זאת אומרת ההתקרבות לקראת הבורא היא בעצם מתקיימת בהרגשה הפוכה, כי אתה כל הזמן רואה שאתה הפוך, וזה נקרא שאתה משיג את האמת ומתקרב.

כאן העיקר שהאדם לא ישכח את התהליך הזה ויבין שהוא צריך כאן חיזוק כדי שלא יתייאש ולא ייפול ויבין שדווקא כשהוא מגיע לחושך הגדול ביותר, כנגדו צריך להתגלות האור הגדול. וכך הם הולכים ביחד, אור וחושך.

שאלה: כשאני רואה שאני הפוך, מה אני עושה?

מתי אתה רואה שאתה הפוך? כשאתה רואה שאתה הפוך ממה שהבורא רוצה ממך, ממה שמצפה, זה נקרא שאתה התקרבת אליו אם אתה יכול לקבוע שאתה הפוך. אחרת לא היית מגלה שאתה הפוך.

שאלה: זה קשור לקבוצה איכשהו?

ודאי שזה שייך ליחס שלך לעצמך ולקבוצה ולעולם, לאנושות, ולבורא, לכל ההבחנות.

שאלה: מה זה בעצם לקבל מהבורא לפי הטבע שלי?

אתה מקבל הארה מסוימת מלמעלה, שהיא עוברת דרך כל התכונות שלך ואז אתה מתרשם מההארה העליונה בתכונות שלך, ואתה יכול לראות עד כמה זה בעד או נגד, הפוך, רחוק וכן הלאה. כך אנחנו לומדים איפה אנחנו באמת נמצאים.

שאלה: זאת אומרת הגילוי, בעצם מתוך המאמץ שלי לחיבור אני מגלה בעצם בטבע שלי לפי מה שהבורא נותן לי את התיקון שלי, זה בעצם איך שאני מגלה את עצמי האמיתי.

נגיד.

תלמיד: האם זה הכיוון הנכון?

לא, זה לא הכיוון הנכון כי אנחנו מגלים כל מיני תופעות בכל מיני אופנים, וצריכים עוד לדעת איך לפענח אותן כדי ללמוד מהן. לכן לא כל דבר אתה יכול סתם לפתוח ולהגיד שהבנתי מה הבורא רוצה ממני. אנחנו נתקדם הלאה ונגיע לזה.

יש לי פנייה מאחת מהקבוצות ברוסיה, למה אני לא מתייחס אליהם נכון, הם שואלים למה אני מזלזל ולא נותן להם אפשרות לשאול. אני חושב שאין דבר כזה אצלי, יכול להיות שאני לא רואה על המסך שלי את הסימנים, למשל עכשיו אני רואה קייב, טורקיה ופתח תקווה 29. אתם גם רואים אותם. זו פנייה לא צודקת אלי אני חושב.

דווקא ההיפך, זה לא אני מסדר, כך מסדרים שיהיה תמיד מעורב, אני רוצה לתת לכולם הופעה, מקום שווה ככל האפשר. בדרך כלל זה נקבע לפי כמה אתם שואלים, כמה אתם אקטיביים בשאלות שלכם, משתתפים בשיעור. לא סתם אלא בצורה רצינית.

לכן אני מאוד מצטער שאני שומע כאלה דברים, שאני לא מתייחס יפה או ישר לקבוצות הרוסיות כמו לשאר הקבוצות.

אצלי כל החברים שקולים רק לפי השתתפות שלהם, עד כמה שאדם רוצה להשתתף, אפילו אם לא בדיוק יודע איך, אני משתדל בחזרה כך להתייחס אליו. אני בכוונה לא אומר שיש לי איזה חשבון סודי עם כל אחד ואחד לפי שורש הנשמה או לפי הדרגה של האדם, או לפי שהבורא מתייחס לאותו אדם, לא. אני מתייחס רק לפי הצורה האקטיבית שלו, לפי ההשתתפות בשיעור, כי בזה הוא מעורר את האחרים ומושך אותם גם להבנה ולהשתתפות.

שאלה: במצב הנוכחי האמת בשבילנו היא כמו סוג של אשליה. אז מה זה בעצם אומר לרצות לראות את האמת?

אני רוצה לדעת עד כמה אני היום מקורב יותר לבורא מאתמול, ויום יום אני מתקרב אליו ואפילו שאולי בהרגשה שלי זה יהיה הפוך, כי נניח שהבורא מאיר לי יותר באור שלו, אבל אני באור הזה רואה עצמי יותר גרוע, יותר אגואיסט זה לא חשוב, אני רוצה לדעת את האמת.

ואם אני יכול להחזיק בזה, לסבול את האמת ולהתקדם בכל זאת עימו, אז אני רואה אמת, שאני מתרחק, שאני בינתיים פותח את תכונותיי שהן ההפוכות מהבורא, אז אני שמח, שאני הולך לפי קו האמת ולא לפי הקו של ההרגשה, שמחלקים לי סוכריות. וכך אדם צריך כל הזמן להחזיק את עצמו לפי איזה הבחנות, מדידות הוא בודק את עצמו איפה הוא כלפי הבורא, כלפי מטרת הבריאה.

שאלה: לפי הקטע הזה, אם הבנתי נכון, המצב הזה שמכניסים את האדם אליו שבו הוא מרגיש "טוב לי מותי מחיי", ופותחים לו עד כדי כך שהוא רואה עד כמה הוא מרוחק ועד כמה הוא מזיק לרוחניות, זהו מצב קריטי והוא יכול פשוט לברוח. האם תמיד מובילים אותנו בכל שלב דרך המצב הזה של "טוב לי מותי מחיי"?

כל אחד צריך לעבור את זה, לא עד כדי כך כפי שניתן לתאר, אבל אדם צריך להגיע למצב ש"טוב לי מותי מחיי". למה? כי אחרת הוא לא יוכל להגיע לצמצום, הצמצום ייראה לו כמוות. אבל אם הוא יכין את עצמו, אז הצמצום ייראה לו כמצב הכרחי כדי לעבור דרך חודו של מחט, חור צר מאוד לעל מנת להשפיע.

תלמיד: איך לא לברוח מהמצב הזה?

לא לברוח מהתהליך הזה אפשר רק על ידי זה שאנחנו קובעים את המצבים שלנו, את החיבור שלנו, את המטרה שלנו, וכמה פעמים ביום, אם לא יותר, כך אנחנו קובעים את הדרך שלנו. כמו שכתוב, "יום יום יהיו בעינייך כחדשים", כלומר אתה צריך כל הזמן להעמיד את עצמך כך שאתה כביכול נולד ובוחר עכשיו את מטרת החיים, את החברים, את הקבוצה והבורא, מעמיד את עצמך בקשר איתם וישר לדבקות בבורא, להשתוות הצורה. אדם חייב לאפס את עצמו כל הזמן.

תלמיד: המצב הזה של טוב לי מותי מחיי, אם אנחנו מתקדמים נכון, האם אנחנו צריכים לעבור דרכו מספר פעמים ביום?

יכול להיות שזה יקרה הרבה פעמים ביום.

שאלה: הוא פותח פה את הקטע עם "מי שרגיל בעבודה". למה הכוונה?

מי שרגיל בעבודה הכוונה שכבר יש לו כל מיני הבחנות, בחינות, תכונות, קביעת הזמן, קשר עם הקבוצה, כלומר הכול מסודר. כול זה נמצא בכל מיני מקומות, תאים, שהוא שם בהם את כל מה שהוא חושב על עצמו, על הסביבה, על המטרה, ועליו לחדש את זה כל הזמן.

תלמיד: האם זה תנאי לזה שלאחר מכן הוא יכול לבדוק את עצמו אם הוא בכיוון הנכון?

כן, אבל זה ייעשה מעצמו. כל יום כשאדם קם כחדש ובודק את עצמו כמה פעמים ביום כלפי המטרה, אז הוא בונה את התאים האלה, את התכונות הללו.

שאלה: כתוב בסוף הקטע, "לכל הפחות לא יפגום בתורה ומצוות, היינו להשתמש עם דברים קדושים לתועלת עצמו." מה זאת אומרת "להשתמש עם דברים קדושים לתועלת עצמו"?

לשאול מה התועלת שתהיה לי מזה.

שאלה: אמרת שכשאנחנו מגלים את ההפכיות זה אומר שהוא מקרב אותנו. האם אנחנו לא מתפללים שזה יטופל כדי שנוכל להתחבר?

כן, ודאי. את כל הדברים הרעים, הטובים, את כולם בסופו של דבר אנחנו צריכים לחבר למקור שלנו, לבורא. וחיובי ושלילי כשהם יחד מחוברים נכון, כי כל העניין הוא החיבור הנכון, הם מביאים אותנו לאור הגדול.

תלמיד: איך אנחנו מתחברים בצורה נכונה?

הבורא יראה לנו איך להתחבר, אנחנו רק צריכים להשתוקק להתקרב אליו ובצורה כזאת אנחנו מגיעים.

קריין: קטע מס' 5. כותב רב"ש:

"בכדי שרצונו להטיב, זאת אומרת, שהנבראים יהנו מטוב ועונג, לכן ברא בהנבראים, רצון וחשק להשתוקק תמיד לקבל הנאה. ואם לא יכולים למלאות החסרון לדבר שהוא משתוקק, הוא סובל יסורים. וגם גודל היסורים, בזה שאינו יכול למלאות את חסרונו, תלוי גם כן לפי מידת השתוקקותו להדבר.

ולפעמים מגיע היסורים, עד שהאדם אומר, "טוב לי מותי מחיי", אם אין אני יכול למלאות את מה שחסר לי. וזהו מסיבת היסורים, שהוא סובל מהחסרון שיש לו. ומובן מאליו, כשהוא מקבל המילוי על החסרון, שאמר עליהם, "טוב לי מותי מחיי", איזה הנאה האדם מרגיש, בעת קבלת המילוי. ובאמת כשמדברים מעבודה, האדם צריך להגיע לחסרון, בזה שאין לו דביקות בה', עד שאומר, אם אין אני יכול להגיע לדביקות ה', חסרון זה גורם לו להביאו יסורים כל כך גדולים, עד שיאמר, "טוב לי מותי מחיי". וזה נקרא רצון אמיתי, כלומר, החסרון הזה ראוי למילוי."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו, שבריאת העולם היה בנדבה" 1989)

שאלה: נאמר שהאדם צריך להגיע להכרה כזאת. איך הוא יכול להגיע לזה לבד אם הכול ניתן מלמעלה? מהי העבודה שלנו?

זה טוב שאתה שואל איזו עבודה יש לנו אחרי ששמעת והשתתפת בלימוד ובכול.

העבודה שלנו היא לממש מה שאנחנו לומדים בקשר בינינו, ואז לאט לאט בקשר בינינו, ככל שאנחנו מתקשרים, יוצא שאנחנו מתחילים להרגיש את סוגי הקשר, את אופני קשר ומה לעשות. ואם אנחנו מוסיפים פה קצת ומורידים שם קצת ועוד, אז אנחנו מתחילים להרגיש את מערכת הקשר בינינו. כך אנחנו מכירים את הדברים האלה כמו בכל דבר בחיים, שמכך שאנחנו מתעסקים עם משהו אנחנו לומדים את הטבע של אותו הדבר שאיתו אנחנו מתעסקים. זה השלב הראשון שאנחנו צריכים לעשות.

רב"ש כותב, איך אנחנו צריכים להשתדל להתקרב, לבטל את עצמנו, להתחבר למעלה מהדעת, כלומר למעלה מכל החשבונות שלנו עם החברים, להיות איתם יחד וכן הלאה. מתוך זה נמשיך הלאה, כאשר יש לנו כבר הרגשה בחברה. כמו ילדים קטנים שבהתחלה לא יכולים להכיר את החברה, זה לא חשוב להם, הם רק מרגישים את עצמם, ואחר כך הם מתחילים לגדול, והגדילה שלהם, השלב הבא הוא שהם כבר מתחילים לשחק זה עם זה, ואז הם מוציאים מזה תועלת חיובית או שלילית, כל מיני תופעות כאלה. כך אנחנו. מכך שאנחנו מתעסקים זה עם זה מגיעה אלינו הרגשה או יכולת להרגיש את הבורא בינינו. ואז כשאנחנו פועלים בינינו, אז אנחנו רוצים לאתר את הבורא, איפה הוא, מה הוא, מי הוא, איפה הוא נסתר. כך בהדרגה אנחנו מגלים את העולם שבו אנחנו חיים, עולם של קשרים בינינו לבורא.

תלמיד: יוצא שעלינו לקחת את המילים שלך ולעסוק בקשר, וגם אם יש לנו רצון או אין, לנסות לעשות.

וודאי. אם נלך לפי הרצונות שלנו, אז אף פעם לא נעשה שום דבר נכון. אנחנו צריכים לעשות מה שהמקובלים ממליצים לנו לעשות.

שאלה: האם כדי לקבל את המילוי שהוא מתאר פה בקטע, האדם צריך להיות מוכן לוותר על כל המילויים לרצון לקבל?

לא צריכים מראש כבר להיות מוכנים לזה, זה בלתי אפשרי, אבל להתחיל במשהו בדברים כאלה, זה כן.

שאלה: איך אנחנו יכולים למחוק פחד עמוק וחוסר ביטחון באמונה?

אנחנו לא צריכים לפחד ולא צריכים כל כך להתרגש מזה שאנחנו עוד לא יודעים ולא מבינים ולא יכולים, אנחנו צריכים לעשות מה שמותר לנו, מה שמוטל עלינו. וכשאנחנו עושים את הדברים האלה, אנחנו רואים שגם הדברים האחרים מתחילים להסתדר. ככה זה בנוי, זו מערכת. ואם במערכת הזאת אתה לא מכיר איזשהם נתונים, אז כשאתה עוסק עם מה שאתה כן יכול לעשות, אז פתאום אתה רואה שגם הנתונים ההם מסתדרים. זה מין חוק של מערכת, מין משחק כזה.

תלמיד: אתה צודק, אבל אני רוצה לומר שכאשר אני מרגיש פחד עמוק, זה מבטל את השכל, זה ממש שולט בכל הגוף, איך להתגבר במצב הזה?

רק בדבקות בחברה. אני לא רואה שום דבר מועיל יותר מלהידבק בחברים וממש לדלל את עצמך שם, להתכלל שם ולעשות מה שהם עושים, בלי שכל ודעת.

שאלה: בקטע כתוב שהוא מקבל מילוי על החיסרון שעליו אמר, "טוב לי מותי מחיי". מהו המילוי לחיסרון כזה?

זה דבר מאוד מקדם וטוב. במצב שהוא נמצא, והוא תמיד נמצא בתכונות שלו, את הבורא הוא לא מרגיש, את החברים הוא לא מרגיש, הוא מרגיש אותם רק לפי אותה התכונה שיכולה להיות דומה להם. אז אם אני באחוז אחד דומה לבורא, אז באחוז האחד הזה אני יכול להרגיש אותו, אותו דבר עם החברים. כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: האם יכול להיות מצב שאדם מפחד לעשות פעולות ולהתאמץ להתקרב לבורא, כי אז הוא יגלה שהוא רחוק והפוך מהבורא, וזה מפחיד אותו?

הכול יכול להיות. היחסים האלה יכולים להיות מהקצה לקצה.

תלמיד: לפעמים אדם מרגיש כאילו הוא לא התאמץ להתקרב לבורא, ונופלת עליו הרגשה שהוא רחוק מהבורא, לעומת אדם שעושה פעולות ומאמצים להתקרב, והוא מרגיש רחוק מהבורא. יש הבדל באיכות?

הכול מה שהאדם ירגיש.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעזור לחברים שאין להם חמש שעות ביום להקדיש לעשירייה, שהם יכולים רק שעתיים, איך אנחנו יכולים להשלים את זה?

בכל זאת, שעתיים ביום, זה גם טוב. אבל האם זה יהיה מספיק, אני לא יודע. הם כולם כל כך מנותקים מקשר עם הכול, אי אפשר להעביר להם בהקלטה שיעורים, שיחות, אגרות?

תלמיד: אין להם זמן. הם עובדים.

מה זה עובדים?

תלמיד: פרנסה של המשפחה, עובדים.

אני לא מבין מה זה עובדים. עובדים כך שהוא לא יכול לשמוע?

תלמיד: חלקם שומעים, וחלקם משלימים אחר כך, אבל לא ביחד.

זה לא חשוב אם ביחד. העיקר שהוא נמצא אתכם יחד יום-יום, שעה, שעתיים בקשר, וכל היתר הוא בולע, שומע את השיעורים. כבר משפיע.

תלמיד: ומה אנחנו יכולים לעשות בשביל לעזור, להיות יותר חזקים?

לספק לו חומר ולספק לו התעוררות, תמיכה. אבל בצורה עדינה.

תלמיד: הוא צריך להרגיש מצדו שהוא מחסיר גם, או שהוא פשוט מרגיש שהוא בסדר, עושה ככל יכולתו?

לא, הוא צריך להרגיש שאין לו ברירה ושהוא מצטער, אבל זה המצב. רב"ש, אחרי שהתחתן - היה עובד בבניין, פועל בניין. לא היו שם אז פרוטקציות לעבוד בכל מיני עבודות משרד. הוא אמר - היו מגיעים בבוקר לעבודה, בעל הבית היה אומר, היום אנחנו מעלים שקי מלט על הגג. מהבוקר עד הערב היו רק מעלים על עצמנו, לא היה שום מנוף, מדובר על שנות השלושים, נגיד לפני מאה שנה. אז הוא אמר, כל היום היינו סוחבים מלט.

תלמיד: הוא היה מנצל את הזמן הזה בטח לחזור על השיעורים בראש ולדבר עם הבורא.

אז תנסה את זה לעשות.

תלמיד: לא היה רק עסוק בשקים.

אני בטוח שאם תעשה חזרה על השיעורים עם שק מלט על הגב, זה יעזור לך. תנסה, אחר כך נשמע.

קריין: קטע מס' 6. כותב רב"ש.

"עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות."

(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)

שאלה: מה הלך הרוח הפנימי שאני צריך להיות בו, להיות סוער כלפי המטרה, או לקבל את העבודה "כשור לעול, כחמור למשא"? נראה כאילו האדם נמצא בתוך בירורים פנימיים כל הזמן. אני יותר מקבל את העבודה "כשור לעול וכחמור למשא", אני לא נמצא בבירורים.

אתה רוצה שיגישו לך את זה בצורה כזאת שיהיה מובן.

תלמיד: אני מסתכל עליך, אתה איש עבודה, קם כל בוקר, צריך להעביר שיעור. אנחנו אותו דבר, צריכים להחזיק משפחה, להחזיק את הלו"ז, להחזיק הפצה. אני לא מוצא את עצמי נמצא בבירורים כאלה, אפילו לברר את ההשתוקקות שלי אני לא מצליח.

בתוך כל העסקים שלך, גם אלה ששייכים לעבודה שלנו וגם ששייכים למשפחה, אתה יכול למצוא כמעט מאה אחוז זמן כדי לעסוק במה שכאן מדובר. כי מדובר בשביל מה אני עושה את זה, מה יהיה לי מזה, איך אני צריך לעשות, באיזה כיוון, באיזו מחשבה? וזה לא מפריע לך לעבודה. לא מפריע.

תלמיד: אז כל הזמן להחזיק את השאלה, בשביל מה אני עושה את זה?

כן. זאת העבודה.

שאלה: איך אני אמור להשתוקק למשהו כשאין לי את ההופכיות, כמו שתמיד לימדת אותנו, אור - חושך, מר - מתוק. האם פה מצפים ממני לעבוד מעל הדעת?

כמה שאתה יכול.

תלמיד: איך יכולה להיות לי השתוקקות למשהו שאני בכלל לא יודע מה זה? אין לי הרגשה כזאת.

תעשה מה שאתה מבין שצריך לעשות. אל תקפוץ לדבר שאתה לא יכול להגדיר אותו, להרגיש אותו ולהתכוון אליו. תעשה מה שאתה יכול.

תלמיד: איך משיגים השתוקקות?

תפילה, תסתכל על האחרים ותקנא בהם.

שאלה: איך תלמיד שמגיע ל"טוב לי מותי מחיי", ממשיך ולא עוזב את העבודה הרוחנית? מאיפה הוא מקבל חומר דלק להמשיך?

מהסביבה ומהבורא. חומר דלק הוא תמיד צריך להשתדל לקבל מהסביבה ומהבורא, כי אם לא משם, אז הוא יקבל חומר דלק מהאגו שלו, מהסטרא אחרא. לכן אם יוצא מהקשר עם החברים ודרכם עם הבורא, סימן שהוא כבר נמצא בשליטת האגו שלו, בשליטת הסטרא אחרא, וכל העבודה שלו הולכת בצורה הפוכה. אמנם גם בצורה הפוכה הוא מתקדם, הוא בכל זאת מגיע למצב שהוא רואה שהלך הפוך, ואז יכול להסתובב ולהמשיך ישר.

קריין: קטע מס' 7.

"דעת רבים יש לו כח גדול לשלוט על היחיד, והיות שהכלל מרגישים עצמם לשלמים בענין עבודת ה', ומשום זה דעת הרבים מגיע גם לבחינת הפרט. והגם שהפרט לא רוצה לקבל את שיטת הכלל, מכל מקום הם מחלישים את הפרט, שלא ירגיש כל כך בחסרונו. והפרט מקבל חולשה בעבודתו.

היינו, שהגוף אומר אליו, נכון שאין אתה בשלימות העבודה דלשם שמים, אבל לא נורא כל כך, שיהיה כדאי להצטער, ולתת על זה תפלה מעומק הלב. זאת אומרת, שאתה מוכרח לומר, שאם אין אתה תזכה לדרגת של "להשפיע נחת רוח להבורא", אתה אומר על זה, "טוב לי מותי מחיי". זה אתה לא מחוייב. הלא אתה רואה, שכל הכלל הולכים בדרך בעלי בתים. נכון זה היה יותר טוב, אם אתה היית יכול לעשות הכל בעמ"נ להשפיע. אלא אתה צריך לבקש מה', שהוא יעזור לך. ואם אתה עדיין לא קבלת עזרה מה', אתה כל כך מודאג, עד כדי כך שאתה אומר, "טוב לי מותי מחיי"."

יש כאן הרבה שאלות, אנחנו לא נמצאים במצב יותר גרוע ממוות, אלא אנחנו יכולים להמשיך, רק לא נעים, לא יפה, לא מרגישים התרוממות, התעוררות, אין אוויר בגלגלים, אין אוויר במפרשים, כך אנחנו. אבל לא שאנחנו לא חיים, זאת אומרת, אם אני מסתכל על אנשים אחרים במה אני יותר גרוע מהם, מה יש לי בחיים ולהם בחיים, אפילו אם אני יורד בגשמיות לדרגת השכן שלא אין שום דבר מרוחניות, ולי לפחות יש משהו, אז בצורה כזאת אדם לא יכול להגיד שטוב לי מותי מחיי, הרי האחרים חיים ומה איתי?

אז אני חייב להביא את עצמי למצב שאני לא יכול לחיות לפי אותם קריטריונים, לפי אותם יסודות שיש להם. אצלי היסוד בחיים חייב להיות כזה שאני נמצא למעלה מדרגת החיים האלו, שאני נמצא בחיי השפעה, בחיים שהם כולם נמצאים בכוח השני של הטבע, בדרגה השנייה, אחרת זה לא חיים, אחרת אני נמצא מתחת לחיים.

אם אדם מגיע למצב שהוא בודק את עצמו ורואה שהוא נמצא במצב טוב לי מותי מחיי אז סימן שהוא באמת כבר גילה את מצבו האמיתי והוא חייב להתרומם. איך? רק דרך החברים והבורא שיעזרו לו. כמו שהוא אומר, "אם אתה היית יכול לעשות הכל בעמ"נ להשפיע. אלא אתה צריך לבקש מה', שהוא יעזור לך. ואם אתה עדיין לא קבלת עזרה מה', אתה כל כך מודאג, עד כדי כך שאתה אומר, "טוב לי מותי מחיי"."

זאת אומרת, מה התשובה על "טוב לי מותי מחיי"? לדרוש מהבורא עד שתקבל. ולדרוש מהבורא חייב להיות בתמיכה מהסביבה ובכלל מכל העולם כך, שאתה רואה שכל העולם גם מחכה ומצפה שאתה תגלה לו את סוד החיים.

שאלה: המצב שמתואר כאן הוא שלב או גישה?

לאט לאט האדם מתחיל לגלות את היחס הזה לקדושה, לבורא, שהוא רוצה להיות בזה, שהוא רוצה להיות שייך לזה, שהוא רוצה לשָמֵש לזה, שהוא מוכן לעזור בכול בזה, וכך לאט לאט הוא מתקרב ומשתתף ורואה את עצמו שם.

קריין: קטע מס' 8, כותב רב"ש.

"ענין סיפוק בחיים, אינו שייך לומר דוקא בזמן שחסר לו דברים מה שיש לאחרים, ואין לו. אלא יכול להיות שיש להאדם יותר פרנסה מאחרים, ויש לו אפילו יותר דברים חשובים מהסביבה שלו, מכל מקום יכול להיות שאין לו סיפוק מזה.

וזה יותר מורגש אצל נשים, שאם חסר להן משהו, אפילו שיש להן הרבה דברים יותר מהחברות שלה, אם היא מרגשת שחסר לה, היא יכולה לומר "טוב לי מותי מחיי", ואינה יכולה להתנחם בזה שיש לה דברים יותר משל חברותיה. אלא אם החסרון נוגע לה להלב, היא אומרת שהיא מרגשת יותר אומללה מכל העולם.

והטעם הוא, כי בזמן שהאדם מרגיש חסרון אמיתי, לא יכול להתנחם מזה שדבר זה חסר גם להרבים. כי ההרגש היסורים, שסובלים מאי מילוי הרצון, זה קובע, שזה לפעמים יכול להביא את האדם להיות מאבד עצמו לדעת, ורק זה נקרא, חסרון אמיתי."

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, אין ברכה במקום ריק, בעבודה" 1988)

על החיסרון אין מה לשאול, אם חסר, חסר. אתה יכול לצחוק, אתה יכול להגיד לא זה לא חשוב מה שהוא רוצה, זה בכלל לא העניין - אם חסר לאדם, חסר. אנחנו רואים את זה אצל ילדים קטנים במיוחד, הילד צורח, רוצה ומקבל, אמנם בעוד רגע הוא שוכח, אבל כך זה.

גם אצל הגדולים זה לא, לא בשוני גדול מצד אחד. מצד האחר אנחנו צריכים לכבד את החסרונות שמתעוררים בגברים ונשים, כי אנחנו יכולים על ידי זה להראות להם איפה ממלאים את החיסרון, איך מביאים את האדם למצב שהוא יהיה מסופק מהחיים עד כדי שירגיש את עצמו שנמצא בעולם אין סוף. זו העבודה שלנו.

שאלה: "טוב לי מותי מחיי", זה אומר שהאדם רוצה שהבורא דווקא ימית את הכוונה על מנת לקבל?

האדם לא יכול לסבול את החיסרון שיש בו. הבורא ברא רצון לקבל, רצון ליהנות ורוצה שהאדם יבחר באיזה סוג רצון ליהנות הוא רוצה להיות קיים - על מנת לקבל או על מנת להשפיע. הבורא קיים בעל מנת להשפיע והעולם מלכתחילה נמצא בקצת ברצון לקבל, הפוך מהבורא, ואז ניתנה לו הזדמנות, כנגד זה שהוא קצת הפוך מהבורא, ניתנה לו תורה, קבוצה ואז הוא יכול ליישר את עצמו וכל פעם לתקן את עצמו לאותו כיוון שבו נמצא הבורא.

תלמיד: יוצא שהאדם צועק על החיסרון בכלים דהשפעה, לא דקבלה.

שיהיה ככה, זה לא חשוב, גם כלים דקבלה הם כלים שיכולים לעבוד בעל מנת להשפיע.

שאלה: בהרבה מהקטעים היום כתוב, שהאדם צריך להגיע למצב שיש לו חיסרון אמיתי וייסורים מזה שאין מילוי. אני מבין שחיסרון אמיתי זה הרצון להיות באהבה, בהשפעה כלפי החברים, ומתוך זה לבורא. האם החיסרון למילוי הוא שהחברים יקבלו מילוי?

המילוי מגיע לרצון שלי כשאני ממלא את האחרים, אז אני מרגיש שאני מתמלא. כמו אימא שנותנת בקבוק דייסה לתינוק שלה, והוא שותה, אוכל. כמה תענוג יש לו מזה שהוא אוכל, וכמה היא שמחה ורק מתפללת שימשיך וימשיך לשתות עד הסוף, ככול שהוא צריך. התענוג הזה שיש לה, זה התענוג שאנחנו מעבירים לכל העולם, לכולם, את זה אנחנו צריכים להרגיש.

שאלה: יוצא שאנחנו צריכים לעורר זה את זה, בלי קשר אם יש חיסרון או לא?

שיהיה כך.

שאלה: החברים שלי שאיתם עבדתי במפלגה, עלו עכשיו לדרגות גבוהות, לתפקידים בכירים, והם הזמינו אותי לקבוצה שלהם. אני לא יודע מה לעשות, בינתיים לא אמרתי להם כלום.

אתה יכול להתקשר אליהם ולהסביר במה אתה עוסק, בלי לשייך את זה לישראל וליהודים, אבל להסביר להם שאתה מתעניין מאוד בשיטה מיוחדת של קשר בין בני אדם. כי היום כל העולם מגלה עד כמה הקשרים שלנו לא טובים, לא מצד הרוסים, לא מצד הסינים, לא מצד האמריקאים, לא מצד האירופאים, אנחנו לא יודעים איך להתקשר נכון בינינו כדי שעל פני כדור הארץ הקטן והמסכן הזה, תהיה צורת חיים איכשהו נסבלת, שאפילו יהיה אפשר ליהנות קצת, להביא משהו טוב לילדים שאתה מוליד ומגדל, ולא שאתה מוליד אותם ואחר כך שיסתדרו.

תלמיד: לָמה הם פתאום מזמינים אותי למרכז שלהם?

תלך לשם ותנסה להסביר במה אתה עוסק. תסביר שהשיטה הזאת היא לא שיטה דתית, לא צריך להאמין לשום דבר, לא צריך להתפלל, לא צריך לעשות כל מיני טקסים, אלא כל מה שאנחנו עושים זה רק לחבר בינינו, שום דבר חוץ מזה. זאת השיטה. תנסה להסביר להם, אולי הם ישמעו.

שאלה: האם ברוחניות האור אף פעם לא מכבה את הרצון, אלא הרצון לדבקות הופך תמיד בוער יותר?

הרצון עצמו מורגש כאור, הוא לא הפוך מהאור, אלא אנחנו משתמשים בו בצורה כזאת, שהוא כמו האור, זה נקרא "חשכה כאורה יאיר". אם אני רוצה לעשות טוב למישהו, "רוצה", זאת אומרת זה הרצון שלי, אז אני פועל עליו, ועל ידי זה אני מעביר לו כוח השפעה, אור, מילוי. זאת אומרת, הרצון עצמו לא פסול, הוא פסול רק אם הוא מכוון לטובת עצמו.

שאלה: יש לנו את התפיסה, את ההרגשה הפנימית שהגענו לסביבה, אבל יש פעמים שאנחנו מאמינים שלא עשינו כל מה שאנחנו יכולים. מה אנחנו יכולים לעשות כדי לרתום את ההרגשות האלה לדבקות עם ה', עם האור, ולהתקדמות?

אתם צריכים לחשוב יחד, אבל לא לעשות סעודות ומפגשים פיזיים כאלה, אלא מפגשים שבהם אתם באמת מדברים וחושבים בצורה רצינית, "מה עוד עלינו להוסיף כדי להגיע לכלי אחד, הבורא מחכה לזה, הוא נמצא במרכז החיבור בינינו, אנחנו רק צריכים להגיע לזה, אז איך אנחנו מתחברים כדי להגיע למרכז החיבור בינינו?" כי הנקודה הזאת קיימת, המיקום שלנו נמצא שם, הקואורדינטות, נקודות הציון קיימות שם, אז בואו נגיע לזה ושם ניפגש עם הבורא. זאת תהיה הנקודה הראשונה של גמר התיקון, ואחר כך לתוך הנקודה הזאת נמשיך למשוך אחרינו את כל באי עולם. בהתחלה את כל "בני ברוך", ואחר כך את כל העולם בכלל.

שאלה: לכל חבר יש את החיסרון שלו, ויוצא שאתה יכול להבין את החיסרון של חבר אחד, את הקו שלו לבורא, את ההתקדמות שלו לבורא, אבל לאסוף את כל החברים יחד, לאסוף מכל אחד את החיסרון שלו, ולקשור את זה לקשר אחד, זה לא ריאלי. איך אנחנו יכולים להגיע לזה?

נדמה לכם שזה קשה, אבל אתם יכולים לאסוף את הדברים האלה יחד. תנסו להקדיש לזה זמן ומקום, זה יכול להיות וירטואלי, אבל לא לצאת מהמקום הזה ומהזמן שקבעתם, ונניח במשך חצי שעה אתם חושבים ומדברים רק על איך אתם יכולים להתכלל זה בזה, עד כדי כך שאתם ממש מרגישים שאין שום הבדל ביניכם, אלא הכול בעצם יחד. פחות מילים, ההרגשה צריכה להיות כאחד, שההשתוקקות שלי לבורא, וההשתוקקות שלך וההשתוקקות שלו, אנחנו יכולים לשלב את הדברים האלה, וכך אנחנו נגיע אליו.

שאלה: בתפיסת המציאות הנוכחית שלנו אנחנו כביכול קודחים יותר חורים בסירה כשאנחנו נמצאים במצבים שאנחנו מרגישים כטובים. איך אנחנו יכולים לראות את המציאות הזאת כחיסרון שצריך למלא, כדי שאנחנו אף פעם לא נפתח את החורים האלה בספינה?

זה תלוי בקשר בינינו, שום דבר חוץ מזה. אין לנו כל כך הרבה אמצעים, סך הכול יש את הקשר בינינו והתפילה לבורא. גם על הקשר בינינו אנחנו צריכים להתפלל אליו לעזרה, וגם שיעזור לנו כשעשינו כבר את הקשר בינינו, כדי שנדע איך לממש אותו. הפנייה היא לבורא, כל הזמן כך. אנחנו צריכים להיות "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא". אז מה הקושי? רק לא לעזוב.

שאלה: יש מצבים שחוזרים שוב ושוב כדי לקבל מילוי ממצב שכבר קבעתי אינספור פעמים שחוץ מיותר ריקנות אין במילוי הזה כלום. השאלה, מדוע זה קורה, ומה העצה כדי לצאת מהמעגליות הזאת?

זה בדיוק המשחק של היצר הרע, הוא מושך אותך שוב ושוב כדי להפסיד, לגלות ריקנות, אפסיות, שאין לך כלום, אבל אתה מסכים ללכת אחריו. ואתה יודע שלא ייצא מזה כלום, אבל בינתיים, בזמן שאתה הולך אחריו, איך שנוח לך, זה הרווח שלו.

תלמיד: אז איך יוצאים מהמעגליות הזאת?

רק על ידי חיבור עם החברים. אף אחד לא נמצא איתך יחד באותו מצב, כולם נמצאים במצבים שונים, לכן אתם צריכים לעזור זה לזה. ואל תשימו לב בדיוק שזה לא נוח, אולי אני אפריע להם, אלא אנחנו חייבים בכל זאת לקבוע זמנים כאלה, שאנחנו כן מפריעים זה לזה, וחייבים לענות וחייבים לא לברוח מהקשר בינינו, וכך להתקדם.

תלמיד: איך מתבצעת העזרה ההדדית הזאת?

תנסו להיות עם החברים בעזרה הדדית, אלה דברים פשוטים, דברים ארציים, אין בזה שום דבר בעייתי. אנחנו מתחילים מקשר פשוט בינינו, שקיים גם בין בני אדם, ורוצים לעזור זה לזה, ורוצים להגיע במשהו לאיזו מטרה. כמו שעובדים בקבוצה אחת נניח כדי לבנות משהו, לבנות בנין או איזו מערכת, או כשעובדים יחד במפעל קבוצת אנשים, כך זה אצלנו. להתחיל מדברים כאלה, ואחר כך, לאט לאט, לצרף לזה את הבורא, שיעזור, שייתן לנו קצת הבחנה, וכך נתקדם.

תלמיד: האם אתה ממליץ לשתף בקושי?

ודאי.

קריין: קטע מספר 9.

"היסורים נמדדים לפי מידת ההשתוקקות לדבר. כמו שאנו רואים בגשמיות, שלפעמים על ידי אהבה נכזבת האדם מאבד עצמו לדעת. וזהו מחמת ריבוי יסורים שיש לו, מזה שאין הוא רואה שיוכל להשיג את הדבר. לכן הוא אומר "טוב לי מותי מחיי" ומאבד עצמו. אולם זהו רק בעניני גשמיות.

אולם בעניני רוחניים, מחמת תיקון נעשה צמצום והסתר, שאין האדם רואה את הטוב ועונג

שאלה: "טוב לי מותי מחיי" הוא רצון אמיתי בצורה קיצונית כזאת. לא ברור כמה צריכים להיות הייסורים, או שהם מצטברים, כי בעבודה אנחנו רואים שאם מופיע רצון אמיתי שלפחות מכוון כלפי החיבור הוא מיד מתמלא.

אתה יודע מה חסר לאדם? קנאה. כשהוא רואה שאחרים מצליחים והוא לא, הוא מוכן לתת הכול, רק לא להרגיש שעל ידי הקנאה כך משפילים אותו, זאת אומרת אותו ניצוץ שיש לו מבורא שצריך להעלות אותו לרום המעלות, למעלה מכולם, עכשיו משפילים אותו עד עפר, זה את האדם לא יכול לסבול. אם אנחנו קצת פותחים לעצמנו להרגיש את האחרים גבוהים ואנחנו קטנים, ושאנחנו מגיעים למצב שמזלזלים בנו, זה נותן לנו הרבה מאוד כוח. קנאה, תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם, והעיקר זו הקנאה.

שאלה: היום המצב אולי אנחנו מרגישים את עצמנו קצת מדוכאים, אולי קצת מנותקים, אולי רע, אבל בכל זאת אנחנו מקבלים משהו, אנחנו ממשיכים כך לחיות. בקנאה הזאת לא מספיק כדי להדליק אותנו, אז איך בכלל יכולה להיות קנאה כזו שאנחנו כן מקבלים משהו, אין נחיצות גדולה כל כך, כשמטפטף איזה מילוי, אתה רעב אבל כאילו בכל זאת אתה מקבל איזו טיפה הזנה?

זה נכון, אתה מדבר לגמרי נכון, אבל בכל זאת אתה צריך להשתדל להגדיל את הקנאה, למה אחרים טובים יותר ממני? אני יכול לעזור להם בכול אבל אני לא רוצה להיות פחות מהם, וזה לא נקרא גאווה וזה לא נקרא אגו, אתה פשוט רוצה להגיע גם להשפעה ולהתקרבות לבורא, ואתה משתמש בכל אותם היוצרות שהבורא ברא בך, זו חובה.

שאלה: יש מצבים כאלה, אני רוצה לבקש ממך עזרה, שפעם הייתי עושה אותם תוך עשר דקות, עכשיו אני עושה אותם תוך ארבע שעות, כאילו יש הרגשה כזאת שהזמן מאוד צמוד, איך אני יכול להתגבר על המצב הזה ולהתכלל בעשירייה יותר חזק, כאיש אחד בלב אחד?

רק תפילה, שום דבר חוץ מזה.

שאלה: שמעתי על דוגמה כזאת שאנחנו חותמים על דף נקי, כשחותמים על הסכם עם הבורא. האם אפשר לומר שהתנאי הוא התנאי שמציבה העשירייה או שלא?

ודאי שכן, זה נקרא שאתה הולך להיות מלכות כלפי כל החברים שלך שהם כמו ט' ספירות ראשונות, ומה שהם מעבירים לך אתה מקבל ומבצע. כך צריך להיות חיבור בעשירייה, יפה אמרת.

שאלה: יש תחושה שמלמעלה לא מגיע מספיק אור לעשירייה, מה זה אומר, למה?

אין דבר כזה שלא מגיע מספיק אור לעשירייה, אלא אתם לא מספיק רגישים לאותו אור שמגיע אליכם. איפה הרגישות הזאת שלכם לאותו האור שהבורא מאיר? הוא מאיר לכם יותר אבל אתם בקשר ביניכם לא מסוגלים להגיע לאותה הרגישות כדי לראות את האור הזה, וכל אחד שרוצה לתפוס את האור, תופס ממנו רק פוטון אחד, חתיכת אור קטנה. אם תתחברו ביניכם אז יהיה שם מספיק שטח מכולכם כדי להרגיש שזה אור הכולל המגיע אלינו, הבורא הוא נותן לכם, לעשירייה. אם אתם מקבלים לא כעשירייה אלא כל אחד לחוד, אז אתם מרגישים שאין לכם מספיק אור.

שאלה: אז אני זה שמסתיר?

ודאי, כל אחד ואחד מסתיר. אתם צריכים להגיע לפעולה רוחנית על ידי כך שאתם מתחברים, זה התנאי ההכרחי, פשוט מאוד, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבה ה'".

תלמיד: אז ברגישות הזאת, איך אפשר לראות את נקודת הצמצום, ברגשות, ברצונות, איפה?

עזוב את נקודת הצמצום, אני לא יודע מה זה, אנחנו עכשיו מדברים איך אנחנו בחיבור בינינו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים שמלמעלה פועל עלינו אור העליון, ולא צמצום ולא כלום.

שאלה: בקטע האחרון שקראנו כותב בעל הסולם "אולם בעניני רוחניים, מחמת תיקון נעשה צמצום והסתר, שאין האדם רואה את הטוב ועונג המלובש בתורה ומצות", למה נעשה הדבר הזה שאנחנו לא יכולים להרגיש את התענוג בזמן שאנחנו עושים פעולות בהשפעה?

אתם יכולים, פעולות דהשפעה זה בדיוק פעולות לפי תורה ומצוות. מה הן "מצוות"? פעולות ההשפעה, מה זו "תורה"? זה האור שמאיר על הפעולות דהשפעה שלנו, זה לזה. זה הכול, אין כלום חוץ מזה. פעולות ההשפעה הן בדיוק מצוות התורה, אולי יש לכם בלבול בינתיים אבל אין שום הבדל, זה זה, לא שזה גם, אלא מצוות, זאת אומרת פעולות שהתורה דורשת מאיתנו זה "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" ועוד כל מיני כאלה פעולות רק של חיבורים, מהדרגה שלנו ועד דרגת גמר התיקון.

כל הפעולות האלו, עליהן מדובר בתורה, איך אנחנו צריכים להתחבר בינינו כדי שהאור העליון יתגלה עלינו. אז יש מצידנו עבודה במצוות, זאת אומרת להתחבר בינינו מדרגה לדרגה, מדרגה לדרגה ואז בהתאם לזה אנחנו מגלים מדרגה לדרגה את האור העליון, הבורא שמתגלה בינינו, כולו נקרא הגילוי שלו, תורה. ואז יוצא שאנחנו מגיעים לגילוי תורה ומצוות.

שאלה: האם אפשר לומר שאנחנו יכולים להיות שמחים כי אנחנו ממשיכים את מה שהמקובלים נתנו לנו וכך אנחנו לא לוקחים שום דבר לטובת עצמנו אלא עושים את זה רק לטובת הבורא. האם זאת ההרגשה הנכונה, האם זה הכיוון הנכון?

כן, זה בדיוק, זה ממש מדויק.

שאלה: האם תוכל לומר בבקשה, אנחנו יודעים שהבורא לא נותן יותר משהאדם יכול לסבול, מתוך מה שלומדים עכשיו יוצא שאם נמשיך ככה, אז מוקדם או מאוחר הוא ייתן יותר משנוכל להתמודד איתו, ואז כאילו כולנו נאמר שעדיף לנו מותנו מחיינו?

לא, זה הכול נמדד לפי מה שאנחנו מסוגלים, כי קודם אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו רוצים או לא רוצים ובאיזו צורה, ואחר כך בהתאם לזה יש לנו קשר עם הבורא והוא פותח אלינו את האור, על כל אחד ועל כולם יחד בצורה מאוד מדויקת. זה נמדד על ידי ההשתתפות שלנו עם הבורא.

לכן אין לנו מה לפחד מזה שפעם האור יבוא אלינו בלי שאנחנו נהיה מוכנים, ושנקבל אותו על מנת לקבל. זה לא יקרה, זה קרה רק בחורבן, בחטא, אבל לא שזה יכול להיות היום.

אז זה קרה כדי להכין את הכלים שיהיו מוכנים לתיקון, ועכשיו אנחנו חוגגים תאריך מאוד מיוחד שנקרא "תשעה באב", ביום התשיעי בחודש אב ובו נעשתה הכנה האחרונה בשבירת הכלים. מאז כל הכלים מוכנים לתיקון. זה קרה פעם ומאז יש לנו הזדמנות לתיקון, היום אנחנו נמצאים ממש בפעולת התיקון ואנחנו פועלים ומתקנים ומכינים את הכלים לחיבור ולתיקון בפועל.

שאלה: אמרת שאני מלכות ביחס לט' הראשונות, אז ט' הראשונות הן תמיד וכל הזמן נמצאות במצב של השפעה על הבורא, בדביקות עימו, בהתקדמות אליו?

לא, תשע הספירות הראשונות הן בכלל לא מקבלות ולא משפיעות. הן קושרות את הכתר, את האור העליון שמאיר מלמעלה לפרצוף עם המלכות. אם הספירות האלו מלמעלה, מהראש ועד המלכות הן כולן מסודרות נכון עם הרצון לקבל והרצון להשפיע שבהן, אז הן קושרות את המלכות לאור העליון, אף על פי שהן הפוכות, המלכות והאור העליון, אבל הן קושרות אותם יחד בזה שהופכות קבלה להשפעה וזה התפקיד של הפרצוף ובזה הנברא שזה הפרצוף, על ידי המלכות שהפוכה מהכתר, מהבורא, הופכים להיות כאחד.

תלמיד: זה לא לגמרי מובן.

בסדר, תחשוב, נדבר על זה, אין בעיה, אתם תקבלו את הכול אל תדאגו. יש תכנית שעל ידה אתם מתקדמים ותגיעו כולכם לגמר התיקון.

תלמיד: האם אני צריך לקרוא על התמונה של כל ספירה כדי לבנות אותה נכון כמו שאמרת?

לא, אנחנו נלמד את זה מתוך הניסיון. בזה שאתה עכשיו תקרא על כל ספירה וספירה איזה כמה דפים מה היא, מזה לא יצא לך שום דבר, אלא צריך מתוך העבודה שלנו להכיר את הדברים.

שאלה: איך אפשר לחזור להתרגש ולקנא בחברים?

תאר לעצמך שאתה נמצא איתם קשור בנשמה אחת ואת זה אתה צריך לגלות. עד כמה שתגלה את הקשר הזה ביניכם, כך אתה תיכנס לרוחניות, זה הכול. אז הרוחניות שלך תלויה בקשר ביניכם.

תלמיד: אבל הרגש כאילו נעלם.

זו כבר בעיה שלך, נעלם לא נעלם, תעשה כל מיני פעולות ותביא את עצמך לזה.

שאלה: איך להתחבר אם אני מרגיש שחברי העשירייה דוחים אותי?

זה לא הם דוחים, זה הבורא מסדר לך כאלו יחסים איתם כדי שאתה תתכופף כלפיהם, תכניע את הראש שלך לפניהם ותקבל אותם. אתה חייב לעשות את זה, תוריד את האף שלך.

שאלה: אם היה צמצום והסתר זה אומר שנשאר רק מקום לאמונה?

כן, ודאי.

תלמיד: ואמונה זה כוונה על מנת להשפיע?

אמונה זה כשאני הולך בעיניים עצומות לחיבור עם החברים בהתקרבות לבורא.

תלמיד: וזו כוונה על מנת להשפיע?

כן, זו כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: לפי מה נמדדת הכוונה, לפי הרשימות?

לפי ההפרעות.

תלמיד: הפרעות זה רשימות?

נגיד שרשימות.

שאלה: התפילה הכי עמוקה היא ככל שאתה יותר אבוד, האם עלינו לבקש עזרה מהחברים כשאנחנו במצבים כאלה?

כן, ודאי. אני לא יכול לפנות לבורא לקבלת עזרה לפני שאני פונה לעזרה מהחברים, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". את כל הפעולות אנחנו צריכים לעשות - אני, עשירייה, בורא, ולכן אני לא יכול לקפוץ למעלה מהעשירייה ולפנות לבורא, אני קודם כל צריך להשתדל לממש את הפעולות האלה בעשירייה ואז עם הסיכום שאני רואה, משיג, מבין, מרגיש, לפנות לבורא.

שאלה: יש זמנים או תקופות, דיברת עכשיו על התקופה הזאת, שתוקפים אותנו את העמותה, עושים כל מיני כתבות שליליות, כל מיני דברים שממציאים עלינו שאין להם שום קשר למציאות. איך לקחת את זה חיובי? איך לגייס את הדברים האלה לטובת העבודה שלנו?

אני פשוט לא מתייחס לזה, לא כך ולא כך. זאת עבודה של האנשים שהם קליפה שצריכים לעשות כך, על ידי זה הם גם מכינים את הכלים השונים, החיצוניים, להתקרב למטרת הבריאה. הם לא יכולים לשמוע את זה אחרת, לא יכולים. ולכן אתה רואה שכך הם פועלים וזהו. אני לא מפריע, אני לא חושב שהם עושים לנו משהו רע, אין בכלל רע בעולם, הכול יוצא בפיקוח הבורא ולכן מה שיצא יצא. זהו. תירגעו. אתם תעשו את שלכם ומה שקורה איתם קורה איתם.

שאלה: אבל איך להסביר את זה לאנשים חדשים שלא יפגעו, שלא תפגע לנו ההפצה?

זה תלוי איזה אדם, תלוי איך להגיע אליו. שיראו לי מישהו שמדברים עליו כולם טוב, אין דבר כזה, אין.

קריין: קטע מס' 10, מתוך "שמעתי", "ג' תנאים בתפילה", אומר בעל הסולם.

"יש ג' תנאים בתפילה:

א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו". שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו".

ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.

ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו. שענין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה. שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו."

(בעל הסולם. "שמעתי". ר"ט. "ג' תנאים בתפילה")

שאלה: מה זה לפנות לעשירייה לפני שאני פונה לבורא? כי יכולות להיות לי כמה בעיות אישיות אבל אני לא רוצה לקחת את הזמן של החברים.

אני מבין אותך אבל אין דבר כזה "זמן של החברים", אתה לא יכול לפנות לבורא אם אתה לא מחובר עם העשירייה, לפחות עם עוד אחד או שניים, "מיעוט הרבים שניים". אתה חייב לפנות לבורא מתוך הקשר שלך עם מישהו מעשירייה, אם אין לך אפשרות להתחבר עם כולם. אבל ודאי שהחיבור הטוב לבורא, זה שאתה מחבר את כל החברים ומתוך החיבור ביניכם אתה, או אתם, פונים לבורא. פשוט, הבורא לא סופר אדם אחד.

תראה איך שכותב רב"ש איך אדם צריך להתכלל עם אחרים, איך הוא צריך להכניע את עצמו כלפי העשירייה שיהיה אפס לעומת אחד וכן הלאה, אחרת אין לך קשר עם הבורא, אתה כאילו לא מתקשר, לא מדליק מפסק, החוץ לא קיים בינך לבין הבורא, הוא קיים רק מתוך העשירייה. זה נובע משבירת אדם הראשון.

שאלה: האם הפנייה לעשירייה נעשית בדיבור, תפילה, עשייה או הכול ביחד?

הפנייה לבורא צריכה להיות מכל העשירייה ככל האפשר.

תלמיד: לא, הפנייה לעשירייה. האם היא בדיבור, תפילה, מעשה, הכנעה או הכול ביחד?

כן.

תלמיד: אז לא רק לבוא להגיד לחבר יש לי בעיה? צריך לבוא עם משהו בידיים, הינה עשיתי, אני רוצה לעשות, מה אני יכול לעשות.

תתחילו לעבוד ואחר כך תדברו. אני לא אוהב את כל הפילוסופיות האלה לפני שעושים. תתחילו לעבוד בזה ואחר כך נדבר.

תלמיד: אנשים באים ואומרים אני צריך שתתפלל לזה ולזה. האם הם צריכים לעשות משהו לפני שהם מבקשים את זה?

הם צריכים קודם כל להבין שכל התפילה שלנו צריכה להיות רק על החיבור בינינו. שעל ידי החיבור בינינו כל הבעיות נסגרות, הכול נסגר, הכול נפתר על ידי החיבור בינינו. כי אין שום רע שמגיע אלא מתוך השבירה, ולכן ההיפך מהשבירה זה חיבור וכך אנחנו מתקנים את הכול. כל רע מתקן רק על ידי החיבור, ולכן כל העבודה שלנו זה רק לגלות את השבירה.

תראה מה קורה בעולם, בכל מקום מגלים פערים, שבירה, ריחוק, שנאה, דחיה בין העמים, והכול כדי להגיע לתיקון.

תלמיד: והתיקון יבוא מלמעלה?

ודאי התיקון יבוא מלמעלה.

שאלה: בקטע הזה מדובר על שלושה תנאים לתפילה, ואנחנו דיברנו אתמול על כך שהיום הכי מאושר בחייו של אדם זה כשהוא התייאש מכוחותיו עצמו ואז תפילתו שלמה. בקטע כתוב שהתנאי הזה הוא התנאי השני מתוך השלושה, לא ממש ברור למה צריך גם תנאי נוסף שלישי שטוב המוות מהחיים כאלה?

כן, זה אומר על כך כמה נחוץ לו לקבל תיקון. במה שהוא נמצא עכשיו הוא מרגיש עצמו שנמצא במוות.

שאלה: תסביר את השורה האחרונה של תפילה על עצמו, הרי אנחנו לא מבקשים?

"החיים" ברוחניות זה נקרא התקשרות עם החברים ועם הבורא, שאתם מושכים אור החיים מלמעלה.

שאלה: מהם הקריטריונים לפיהם אני יכולה לבדוק את הקרבה או הריחוק שלי מהבורא?

לפי הקרבה או הריחוק שלך מהחברות, מהקבוצה, אין מידה אחרת. גם עכשיו גם בכל המדרגות סך הכול אנחנו תמיד נוכל למדוד רק קשר בינינו לחברות, והבורא הוא יהיה כתוצאה מריחוק או קרבה בינינו.

שאלה: האם ההתפתחות של אדם ברוחניות היא בהתפתחות של הכרת הרע שלו או שגם ההשפעה שלו צריכה לגדול?

זה תלוי זה בזה, גם השפעה וגם הכרת הרע הם תלויים זה בזה, אבל ודאי ההתקדמות של האדם תלויה בזה.

שאלה: מה זה להשתתף בשיעור בצורה אקטיבית?

להיות בכל השיעור בהקשבה, אפילו לכתוב ליד זה כל מיני דברים שאני אחר כך רוצה לברר ולשאול ולבדוק באיזה מקורות. אקטיבי זה עבודה אקטיבית עם החומר, להיות בהרגשה כמה אני מרגישה שאני נמצאת באותו גל כמו השיעור כמו נמורה כמו החברים והחברות.

שאלה: זה חייב להתבטא בשאילת שאלות את הרב או שזה יכול להיות רק בצורה פנימית?

לא, זה לאו דווקא ששואלות. יש כאן הרבה נשים שאני מכיר אותן ואני עובד איתן בכל מיני מסגרות של הכתבות וכן הלאה, והן לא שואלות. לא, לאו דווקא.

שאלה: איך לעבוד עם התכונות השליליות שלנו בצורה הטובה ביותר?

זה שאני רוצה לתקן אותן דווקא. הצורה השלילית היא נכס גדול מאוד, שאני יודע מה לתקן ושיהיה טוב. אז אם אני מכניס אותה לתיקון ורוצה שהיא תיתקן ואני שם לב איך שהבורא בהתקרבות שלי אליו מתקן את התכונה הזאת, אז זה ממש בשבילי כבר עבודה משותפת ביני לבין הבורא.

שאלה: האם כשהאדם מתקרב לבורא הוא מגלה שהוא הפוך ממנו בכוונה שלו?

זה נכון מצד אחד. ומצד אחר, הוא מרגיש שהוא מתקרב. כל דבר מתגלה בצורתו והיפוכו.

שאלה: מה הפירוש המדויק של "טוב לי מותי מחיי"?

אם אני אקבל אור העליון שאלה יהיו החיים שלי, יותר טוב מהמוות שלי הנוכחי, שימותו כל המצבים שלי הנוכחיים. הייתי עושה את זה כך, ולא כרגיל שאנחנו מפרשים.

"טוב לי מותי מחיי", זאת אומרת, טוב שאני אמות במה שאני נמצא עכשיו, מחיי שאני משיג בדרגה יותר עליונה בהשפעה.

שאלה: האם ההכרה במצב המוות זה מה שמביא אותנו להשיג לשמה?

ההכרה שעל מנת לקבל שהחיבור בינינו הוא מוות עכשיו בתכונותינו, זה מביא אותנו להכרת הרע שבו, ולזה שאנחנו יכולים להתעלות לדרגת השפעה.

שאלה: מה היא בדיוק יגיעה בעבודה שלנו? יכול להיות חברה שהיא מגיעה כל יום לשיעור, אבל לא מגיעה לחיסרון, וחברה אחרת שבקושי מגיעה לשיעור בשבוע, במאמץ גדול. אז מה מודד מאמץ רוחני?

מאמץ רוחני נמדד כמה אני מתקשר לחברים פנימית ומשתתף איתם בכל הפעולות ככל האפשר חיצוניות וכל זה בכוונה כדי להגיע שאני אצא מעצמי וכשאני אתבולל בהם, אני מזה אגיע ל"לשמה", להרגשת הבורא.

אם אני מוכן לדלל את עצמנו בחברה, בזה נרגיש את הבורא, נתחבר אליו וכך נמשיך.

שאלה: אם כל פעם מראים לי מהשמיים כמה אני רחוקה מעבודת לשמה, אז מה ההבדל בעבודה הפנימית שלי כל פעם שאני מנסה להתקרב?

בזה שלמרות שאני כל פעם מרגישה, מגלה את האמת עד כמה שאני רחוקה מהבורא, זה לא מקרר אותי בעבודה, זה לא דוחה אותי החוצה, זה רק אומר לי כמה מגלים לי מצב אמיתי שלי, ואני מודה לבורא שעושה לי את זה וכך אני אתקדם. כך ניתן. האמת, זה סימן מאוד מאוד יפה שאני מגלה כמה אני רחוקה, זה סימן שבאמת לפי הרוחניות אני קרובה.

שאלה: מה ההבדל בין ה"טוב לי מותי מחיי" שאנחנו מדברים עליו לבין אנשים שבאמת מאבדים טעם בחיים?

אין להם טעם בחיים בכלל. אנחנו מאבדים טעם בחיים הגשמיים כדי להוסיף טעם בחיים הרוחניים.

שאלה: האם אצל נשים וגברים "טוב לי מותי מחיי" מורגש באותה צורה?

באף בן אדם זה לא מורגש באותה צורה כמו בחברו, גם בין הגברים, גם בין הנשים. לכן הרוחניות לא כל כך תלויה במין הגשמי ואנחנו עוד נראה את זה, כי דווקא כשמתקרבים לרוחניות, הפער בין הגברים והנשים נעשה פחות.

היו כאלה נשים שעסקו בחכמת הקבלה ובהתקרבות לבורא, שהן היו יותר גדולות מהגברים, וממש כל המקובלים, המבוגרים, הזקנים, היו באים אליהן לשאול וללמוד מהן משהו. יש כאלו סיפורים היסטוריים. גם יש כאלו נשים שהיו מניחות תפילין, כל מיני כאלה דברים היו עושות כמו גברים. כי זה באמת לא כל כך שייך להופעה גשמית בעולם שלנו, אלא שייך לתיקון הרצון הפנימי, זאת אומרת הנשמה. ואם כבר מגיעים לתיקון הנשמה, אין שם כל כך הבדלים כי לכל אחד זה רצון לקבל משלו, וברוחניות גבר או אישה, זה לפי מה שעוברים ממצב למצב, שפעם הרצון הנשי ופעם הרצון הגברי יכול להתעורר באדם, ובהתאם לזה הוא עובד.

לכן ההופעה שלנו מיהי אישה ומיהו גבר, זה רק בעולמנו בעיקר קיים. אבל כשמתעלים מעל הרצונות הגשמיים, אז כבר אין לנו כל כך בעיה, אנחנו לא מזהים בכלל בעולם הבא איך אפשר לזהות לפי מין נקבה, זכר, אלה הבחנות אחרות, הבחנות רוחניות, ולכן זה לא שייך לצורה כמו שעכשיו אנחנו רואים נשים לפנינו, אין דבר כזה ברוחניות, אל תחשבו שאתם תמשיכו באיזה צורות נשיות ברוחניות, לא, רק הרצון. והרצון של האישה והרצון של הגבר ברוחניות, נקבעים לפי הבחנות רוחניות.

שאלה: איך אדם יכול לקבל תמיכה מהעשירייה שלו כשהוא נמצא במצב של "טוב לי מותי מחיי" אם העשירייה נמצאת במצב אחר, בסיפוק מהעבודה, והיא לא מבינה אותו?

יכול להיות שהיא לא מבינה אותו, אבל עליו להתכלל בה ככל שהוא יכול לאבד את עצמו בה.

שאלה: האם חיסרון אמיתי מלווה תמיד בבושה?

בושה היא גילוי החיסרון אבל חיסרון יכול לנבוע מכך שאני רוצה לקבל, מכך שאני מתבייש שאני רוצה לקבל, מכך שאני רוצה לסדר את כולם, מכך שאני רוצה להשפיע ולאהוב את כולם ולא יכול וכן יכול וכן הלאה. בושה היא סימן שהיחס שלי לעשירייה הוא לא ישר. כי אפילו גנב, אם הוא גנב אז הוא גנב וזהו, אין לו שום בעיה, "זה המקצוע שלי וכך אני עושה". אבל אם אומרים לו "אתה גנב אבל לא כל כך טוב, תראה, יש שם גנב יותר טוב ממך", אז הוא כבר מתבייש שהוא גנב לא מוצלח. זאת אומרת, הבושה היא תיקון מאוד גדול.

שאלה: האם כדי להגיע לחיסרון ולהשתוקקות גדולים לדבקות בבורא, צריך להגדיל באותה מידה את החיסרון לקשר ולחיבור עם העשירייה?

כן.

שאלה: איך אני יכולה לעזור לחברות שלי למלא את החיסרון שלהן, אם אני לא מבינה את הרצון שלהן בדיוק, איך ללמוד להרגיש את העשירייה?

הרצון שלהן הוא להגיע לגמר התיקון, זה לא תלוי בהן אלא זה מה שהבורא מסדר להן. לכן הפנייה שלך צריכה להיות "איך נגיע יחד בצורה קצרה, אמיתית ונכונה ככל האפשר לגמר התיקון" ולא בשום צורה אחרת.

שאלה: איך להגיב נכון לייאוש שמתעורר בנו כשאנחנו מרגישים שהאהבה שלנו לבורא היא אהבה נכזבת והיא לא מקבלת שום תגובה?

אין לכם בכל העולם, בכל העולמות, בכל המציאות, מי שאוהב אתכם חוץ מהבורא. כל היתר אלו אגואיסטים שלא חושבים עליכם, אלא רק על עצמם. רק הבורא אוהב אתכם, נאמן וחושב עליכם כל הזמן בלי הפסקה. אל תשכחו זאת ותחזירו לו קצת מהיחס שלו אליכם.

שאלה: מהו חיסרון אמיתי שנוגע ללב?

חיסרון אמיתי שנוגע ללב הוא שאין לי את אהבת הבורא.

שאלה: אם לא נהוג אצלנו לדבר על הישגים רוחניים ומבחוץ לא רואים על החברות שהן מתקדמות, אז איך אני יכולה לקנא בהן?

עליך לתאר לעצמך כמה הן מתקדמות וכמה את באמת עוד לא הגעת להיות כמוהן.

שאלה: איך אפשר לא להסתפק במועט בעבודה שלנו, אלא כל הזמן להגביר את החשק והרצון?

אני חושב שכל יום אנחנו פשוט צריכים להתחיל מחדש. להתחיל כל יום בלעורר את עצמנו מתרדמה, ממוות, מחוסר אונים ומאדישות. כך צריך להיות כל יום ויום, אז תשתדלו לסדר לעצמכם כל מיני אמצעים כדי להתעורר, להתאושש ולכוון את עצמכם מהר לבורא.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על מה שחסר לנו כדי להגיע לחיבור יותר חזק. מה הופך את המילים האלה למעשים ולפעולות שבאמת מקרבים אותנו לחיבור הרצוי?

לקרב את הלבבות מביננו לבורא, זה יעשה את הכול ויביא לנו הצלחה. היום ומחר יש לנו ימים מיוחדים של שבירת הכלים שחלים בכל שנה בתשעה באב ויש בהם כל מיני אירועים לא נעימים. לכן אנחנו צריכים לעשות כעת איזה חשבון נפש ולהצטער על כך שאנחנו עדיין נמצאים בכוונות אגואיסטיות, שאנחנו רוצים לצאת מהן ועדיין לא מצליחים. זה המצב שלנו ביומיים האלה, היום ועד מחר בערב.

שאלה: על אף שאנחנו בקבוצה, כשהאדם מבקש הוא מרגיש כאילו רק הוא והבורא קיימים. איך אנחנו מתגברים על זה?

זה נכון, קשה לאדם לצאת מעצמו ולהתחיל להתחבר עם העשירייה, זו הבעיה הכי גדולה ועליה צריכים להתפלל. ברגע שאנחנו מתחילים להתחבר עם כמה חברים אז אנחנו נותנים מקום לבורא להשפיע לנו ולהתחיל למלאות אותנו עם האור שלו. הביטול של כל אחד כלפי האחרים דומה לצמצום וההתחברות שלנו עם האחרים דומה לאור חוזר, ואז כל אחד מאיתנו מוכן לקבל בתוך הרצון שלו איזו הארה קטנה וכך אנחנו מתחילים להתעלות מהעולם הזה לעולם העליון.

לכן אנחנו צריכים לבנות לעצמנו איזה תהליך כדי שנראה לפנינו איך אנחנו עושים זאת, איך אנחנו מתקרבים זה אל זה, איך אנחנו דואגים בקירוב שלנו למצוא תכונות חדשות, הרגשות חדשות והבחנות חדשות וכך נעלה.

שאלה: כבר זמן די ממושך יש לי קשיים בדרך הרוחנית. באיזו מידה יכולה להיות עזרה בזמן ובמצב העכשווי?

אתה צריך להתייעץ עם הקבוצה, אני לא יכול לייעץ. במקרים כאלה הקבוצה צריכה לייעץ לך מה לעשות ואני מקווה שהם יעשו זאת בצורה רצינית ושזה יעזור. אני לא יכול לייעץ מרחוק. רחוק הכוונה היא שאני לא יכול להיכנס לתוך היחסים האלה, אבל החברים יכולים לכן תפנה אליהם ונקווה שהם יתייחסו לזה ברצינות גדולה.

שאלה: אמרת לנשים, שהבורא אוהב אותנו עד בלי די. מאיפה אתה לוקח זאת?

ודאי שהבורא אוהב נשים כי הוא דואג להן ודרכן, "בזכות נשים צדקניות יוצאים בני ישראל ממצרים" וכך הלאה. מצרים זה כל הרצון לקבל שממנו יוצאים לעולם הרוחני. על ידי מה, בזכות מה? בזכות נשים צדקניות. לכן אנחנו צריכים לכבד נשים, גם את הנשים שלנו, כדי שישתתפו אתנו יחד וימשכו אותנו לדרגות רוחניות גבוהות, שבלעדיהן אנחנו לא מסוגלים להגיע אליהן.

תלמיד: האם הבורא לא אוהב את הגברים, האם הוא אוהב רק נשים?

גברים צריכים לעשות עבודת התגברות ולנשים יש עבודה קצת אחרת, הן לא צריכות עד כדי כך להתגבר אלא רק על הקשר ביניהן.

תלמיד: האם אפשר להגיע למצב שאפשר להרגיש את האהבה של הבורא לנברא, אלינו? כרגע אני לא מרגיש שהוא אוהב אותי, אני מרגיש רק מכות. איך אני יכול להרגיש שהבורא אוהב אותי?

"כל אשר יאהב ה' יוכיח".

תלמיד: אבל איך אפשר להגיע לנקודה שאני ארגיש שהבורא אוהב אותי?

אתה צריך להרגיש דרך המכות, לחצים, ייסורים - שהבורא אוהב אותך. בצורה כזאת דווקא כשהוא מתייחס לאדם הוא רוצה לקדם את האדם.

תלמיד: מה אני צריך להרגיש, איזה סימן אני יכול לראות שהבורא מחזיר לי אהבה, חוץ מהחינוך שהוא מחנך אותי?

על ידי זה הוא מקדם אותך למטרה. מה יכולה להיות מצידו עזרה יותר גדולה?

תלמיד: אתה כמקובל מרגיש שהבורא אוהב אותך?

אני לא מדבר בצורה פרטית.

תלמיד: מקובל מגיע למצב שמרגיש שהבורא אוהב אותו?

כן. בכל מצב ומצב.

תלמיד: באמת?

כן. למה לא?

תלמיד: איך מתבטאת האהבה הזאת?

איך מתבטאת האהבה מהבורא? שלא עוזב אותי לרגע. "לא עוזב אותי לרגע" זה נקרא שאני יום יום מקבל הרבה מאוד מכות.

תלמיד: יש לך כוח לקום בבוקר. אם הוא לא היה נותן לך כוח גם לא היית יכול לקום בבוקר.

נכון. הוא נותן מכות ויחד עם זה הוא מחבר אותנו, מחבר אותי לקבוצה. נותן לי כוח לקום, להעביר שיעורים ועוד ועוד דברים. אני מודה לו על זה. עם זה שיש לי כל מיני שונאים וכן הלאה. זה חייב להיות כדי לאזן את הדברים.

שאלה: אתמול נפגשנו בעשירייה, דיברנו. יש המון צרות. אנשים ביום יום, לחץ מכל כיוון. ואז הגענו למסקנה, קודם כל צריך להודות לבורא על כל מה שקורה.

מאוד קשה לקבל את זה, גם כשרע לך להודות לבורא על דבר שאתה מרגיש כאילו הוא לא אוהב אותך. איך הופכים את זה, איך מגיעים למצב שבתוך הצרה שהאדם מרגיש לא טוב, יכול להודות לבורא, מה צריך לעשות?

אנחנו צריכים להודות על פני כל מה שיש. זה הכול. אין לך הבנה, אין לך גם הצדקה למה שהוא עושה, אין. מה תעשה?

תלמיד: באיזה דרך אני צריך להודות לו, איך?

פשוט להגיד "תודה רבה" על כל דבר. אתה מרגיש אותו רע או טוב, אתה חייב לקבל את הרע כטוב.

תלמיד: אבל צריך להרגיש את זה בפנים, לא?

קודם תגיד כך ואחר כך תרגיש.

שאלה: עכשיו ביומיים המיוחדים האלה, על מה בדיוק צריך להצטער ואיך להצטער?

ביומיים האלו, או ביום אחד, זו אווירה שתמיד נמצאת לפני תשעה באב ובמיוחד בתשעה באב. זה היום שבו נוצרו כל הכלים האגואיסטיים בעולמנו, בכל האנושות. הכלים האלו - זאת אומרת הרצונות האלה כל הזמן לוחצים על בני האדם להיכנס למלחמות, לבעיות, לכל מיני שבירות. לכן אנחנו בימים האלו נמצאים בהרכנת ראש. רוצים לעבור אותם בשקט. וזה כך במשך ההיסטוריה, במשך אלפי שנים.

שאלה: אנחנו שמענו לא פעם שהרוחניות לא קשורה לעולם הפיזי. למה ימים מיוחדים כמו היום, מה מתחדד בתוכנו גם בפנים וגם בחוץ - בעולם?

גם בעולם שלנו, אמנם שבעצם הוא לא קשור לרוחניות, אתה צודק. אבל אנחנו תוצאה מרוחניות ולכן אנחנו צריכים להתנהג בהתאם לשבירה, בהתאם לריחוק, בהתאם ליצר הרע שהתגלה בעולם וכן הלאה.

תשעה באב זה יום כתוצאה מהסטרא אחרא, מהאגו הגדול שהתגלה במציאות.

שאלה: אם יצא שבימים האלה יש יום נישואין, אז לא לחוות?

לא, תמשיך כרגיל, אין מה לעשות. לא תתחיל עכשיו להסביר לכל האורחים שיש לך תשעה באב. איך הם יקבלו את זה? תמשיך כמו שאתה עכשיו. יהיה בסדר, נתקן את הכול. אל תחשוב על זה. אל תספר לאף אחד, שיהיה לך מזל טוב.

בהצלחה לכם חבר'ה. להשתדל לדעת רק דבר אחד, החיבור בינינו הוא מרפא כל דבר.

(סוף השיעור)