שיעור בוקר 21.08.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', עמ' 2097,

"ביאור למאמר "פתיחה לחכמת הקבלה""

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש", כרך ג', בעמוד 2097, את המאמר "ביאור למאמר "פתיחה לחכמת הקבלה"".

ד' בחינות דאור ישר

"תחילת הלימוד היא אודות הבחינה שנקראת: "הקשר שיש בין הבורא לנבראים", היות ומהבורא עצמו לא מדברים ואין בו השגה, אלא "ממעשיך הכרנוך", היינו כל ההשגה היא רק בפעולות הנמשכות ממנו.

הקשר הזה מכונה גם "מטרת הבריאה", והשיגו הקדמונים שרצונו ומטרתו ית' היו להיטיב לנבראיו. לכן מבחי' זו מתחיל סדר ההתפתחות עד שמגיע לנשמות, ששורשם הוא נשמת אדה"ר, הנמשכת מפנימיות עולמות בי"ע.

ונדבר על דרך הציור: כשרצה להיטיב לנבראיו רצה לתת להם מאה קילו תענוג, לכן היה צריך לברוא נבראים שירצו לקבל את זה. ולמדנו - הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא כל בחינתו של הנברא, ועל שמו נקראת הבריאה "יש מאין". וברא זה, בכדי שתתקים מחשבתו שרצה להנות לנבראיו כנ"ל.

ובכדי שיולד הרצון לקבל מוכרח להיות סדר התפתחות של ד' בחינות, והוא, משום שאין אדם יכול להנות רק לפי שיעור ההשתוקקות שלו לדבר, לכן אנו מכנים את הכלי בשם רצון לקבל ובשם השתוקקות. היינו, שלפי גודל החסרון כך גודלה של ההשתוקקות למלאות את החסרון.

ולהוצרות של השתוקקות ישנם ב' תנאים:

א. שידע למה להשתוקק. אין אדם יכול להשתוקק לדבר שאף פעם לא ראה ולא שמע.

ב. שלא ימצא אצלו הדבר שאליו הוא משתוקק, כיון שאם כבר השיג את חפצו נאבדת ההשתוקקות.

ולהשגת ב' תנאים אלו יצאו ד' בחינות ברצון לקבל, ועם שורשם הם ה' בחינות. ובחי' החמישית נקראת כלי, המוכשר לקבל הנאה ותענוג. וזה סדרם:

א. כתר: הוא "רצונו להיטיב לנבראיו."

ב. חכמה: "רצונו להיטיב לנבראיו" ברא "יש מאין" - חסרון, וברא אותו ביחד עם האור. היינו, השפע והרצון לקבל את השפע באו ביחד. וזהו משום שהרצון אינו יודע עדיין מה לרצות, לכן נולד ביחד עם המילוי. אולם אם יש לו את המילוי אין לו השתוקקות למילוי כנ"ל בתנאי הב'. ובחי' זו נקראת בחי"א דעביות.

ג. בינה: היות שהאור בא מהמשפיע, נכלל באור הזה כח השפעה. ולכן חכמה בסופה רוצה בהשתוות הצורה, היינו לא להיות מקבל אלא משפיע. וברוחניות יש כלל: כל חידוש צורה נק' בחי' חדשה. לכן בחי' זו נקראת בשם בפני עצמה - בינה, שהיא בחי"ב דעביות. ולמדנו, האור שמתפשט בזמן שהתחתון רוצה בהשתוות הצורה הוא אור דחסדים, והוא האור המאיר בבינה."

שאלה: בבינה כתוב, "היות שהאור בא מהמשפיע, נכלל באור הזה כח השפעה." מה זה?

האור שבא מהבורא, מלכתחילה הוא יצא מהמשפיע, מהבורא, אז יש לו את כוח הבורא, כוח השפעה, הוא רוצה להשפיע. טבע של השפעה נמצא באור הזה.

תלמיד: מה הוא עושה במקבל?

זה מה שהוא רוצה להסביר לנו.

תלמיד: האור בא וממלא את הרצון לקבל שהוא ברא, ואז מה קורה?

ואז, מפני שהוא בא מהמשפיע, אז הוא מוסר לכלי את הטבע שלו.

תלמיד: ומה הכלי מרגיש?

שהאור שממלא אותו בא מהמשפיע.

תלמיד: ממלא אותו במה?

באיזה מין תענוג. אבל הטבע של התענוג, השורש של התענוג, הוא המשפיע.

תלמיד: האם הוא ממלא אותו גם בכוח השפעה?

כן.

שאלה: כתוב שלפני שאדם מקבל את ההשתוקקות עליו להרגיש מה הוא רוצה לקבל.

ודאי.

תלמיד: האם כדי שנרגיש השתוקקות לבורא אנחנו צריכים להרגיש מהי השפעה?

יכול להיות.

תלמיד: אבל ככל שאנחנו מגלים מהי השפעה, אנחנו לא רוצים אותה.

איפה זה כתוב?

תלמיד: בכדי שתהיה לנו השתוקקות עלינו להרגיש מה אנחנו רוצים לקבל, ואז אנחנו צריכים להרגיש מהי השפעה ואז נרצה אותה. אבל כשאנחנו עדיין לא ברוחניות אנחנו שוללים את ההשפעה, האגו שלנו לא רוצה את ההשפעה. איך להרגיש?

נלמד, נראה.

שאלה: כתוב "השפע והרצון לקבל את השפע באו ביחד. וזהו משום שהרצון אינו יודע עדיין מה לרצות, לכן נולד ביחד עם המילוי. אולם אם יש לו את המילוי אין לו השתוקקות למילוי כנ"ל בתנאי הב'. ובחי' זו נקראת בחי"א דעביות." האם העביות היא למעשה ההשתוקקות?

כן.

תלמיד: באותה צורה בבינה, האם בחינה ב' דעביות היא ההשתוקקות להשפיע?

כן.

"שאלה: אם השתוקקות הבינה היא להשפיע, א"כ מדוע נקראת ב' דעביות, אדרבא צריכה להיות זכה יותר מבחי"א דעביות!?

תשובה: תרצתי זאת במשל: אדם נותן לחברו מתנה, והוא מקבלה. אח"כ מתישב בדבר ומחליט שלא כדאי לו לקבל, לכן מחזיר את המתנה. לכתחילה היה תחת שליטתו והשפעתו של הנותן, לכן קיבל. לאחר שקיבל הרגיש שהוא המקבל, והרגשה זו גורמת לו להחזיר את המתנה. נמשל: בבחי"א קיבל מטעם שליטת הנותן, אולם עדיין לא הרגיש שהוא המקבל. וכשהתבונן והרגיש שהוא המקבל הפסיק לקבל, וזוהי בחי"ב. היינו, שם הרגיש שהוא המקבל, ולכן רוצה להשפיע לנותן. וע"ש זה נקראת בחי"ב - בינה, ע"ש שהתבוננה בזה שהיא המקבלת ולכן רצתה להשפיע, וע"כ גם למדנו שתחילת העסק הוא מבינה ולמטה."

אחרי שהוא מרגיש שהוא מקבל מהמשפיע, אז הוא בעצמו עושה חשבון וגם רוצה להשפיע. בחינה א' היא המקבלת, בחינה ב' היא הרוצה להשפיע.

שאלה: מבחינת הכלי זה מצב חמור שבחמורות. במצב א' כתר היה בהשתוות הצורה אם הוא קיבל.

הוא לא היה בהשתוות הצורה, הוא לא הרגיש שהוא נפרד.

תלמיד: אבל האור מילא את הכלי.

כתר זה אור.

תלמיד: בב' כשהוא עושה אותה פעולה כמו הבורא, נתינה, אז הוא דוחה.

אני לא מבין אותך. א' שהוא כתר הוא לא כלי. הוא גם כותב שכתר הוא רצונו להטיב לנבראיו.

"ד. ז"א: בינה בסופה קיבלה כמין דחף פנימי הנובע ממטרת הבריאה, שעליה לקבל! היות ומטרת הבריאה לא היתה שהנבראים יעסקו בהשפעה. ומצד שני היא רוצה גם בהשתוות הצורה, בהשפעה. לכן עשתה פשרה: היא תקבל חסדים, והארה מאור החכמה.

וזה נק' בחי"ג דעביות, היות ועוסקת כבר בהמשכת חכמה, אולם עדיין נמצא בו בחי' החסדים כנ"ל, לכן נק' "זעיר אנפין". החכמה נקראת פנים, בס' "חכמת אדם תאיר פניו", אולם את אור החכמה הזה הוא מקבל בבחי' "זעיר" היינו במדה קטנה מאד. אבל, בחי' זו עדיין אינה נק' כלי, היות ואם מסוגל להשפיע, ומאור החכמה לקבל רק הארה, סימן הוא שההשתוקקות לקבל אינה בשלמות, שהרי יש לו כח גם לעסוק בהשפעה.

ה. מלכות: בחי"ג בסופה מקבלת דחיפה מלמעלה מצד "רצונו להיטיב לנבראיו", שעליה לקבל בהרחבה, היות ומטרת הבריאה לא היתה שהתחתונים יקבלו ב"זעיר אנפין". לכן ההתעוררות הזו גורמת במלכות שיהיה לה רצון וחשק לקבל את אור החכמה, כפי שהאיר בבחי"א, שהיה לה את כל אור החכמה.

אולם ההבדל בין בחי"א לבחי"ד הוא: שבבחי"א אי אפשר לומר שנהנית מאור החכמה היות ועדיין לא היה לה השתוקקות וחסרון, שהרי השפע והכלי באו בבת אחת, משא"כ בחי"ד משתוקקת אחר אור החכמה בזמן שאין לה אותו, לכן כשמקבלת מרגישה את ההנאה והעונג הבאים ע"י מילוי חסרונה.

ובחי' זו בלבד נק' כלי, היות ורוצה אך לקבל, משא"כ כל הבחינות שלפניה נקראות אור בלי כלי. ובחי"ד הזו כשמקבלת האור, מכונה מצב זה בשם עולם א"ס, וכן מכונה "ממלא כל המציאות".

שאלה: ואם ברוחניות עסקינן שאין זמן ואין מקום מה פירוש "ממלא כל המציאות"?

תשובה: נחזור לציור שצירנו בתחילת החזרה: ע"ד משל רצה לתת לנבראיו מאה קילו תענוג, לכן היה צריך לברא בנבראים מאה קילו רצון לקבל וחסרון, כנגד התענוג. ובזמן שמאה קילו החסרון קבלו את מאה קילו המלוי נק' זה "ממלא כל המציאות", היינו שלא נשארה מציאות של חסרון שלא נתמלאה.

כעת נפרש מה פירוש השם "מלכות דא"ס": מלכות הזו שמשתוקקת לקבל שפע בכדי למלא חסרונה, ונקראת בשם "מקבל עמ"נ לקבל" שפירושו מקבלת עמ"נ למלא חסרונה, עשתה בשלב מאוחר יותר צמצום וסוף שלא תשתמש בכלי זה. משא"כ במצב הראשון שאנו עוסקים בו, עדיין לא עשתה סוף וסיום לכן נק' מצב זה בשם "אין סוף".

למדנו, חכמה בסופה לאחר שקיבלה את השפע נתעורר בה רצון להשפיע, כפי שהמאציל רוצה להשפיע. כמו"כ לאחר שמלכות קיבלה את האור, ובאור יש כח של השפעה, נתעורר בה כתוצאה מזה רצון להשפיע. בינה רצתה להשפיע אבל דרכה לא הצליחה, משום שבדרכה חסר ענין מטרת הבריאה. ומה שקיבלה אחר כך הארה בז"א, גם זה לא הספיק משום שרצון הבורא להטיב לנבראיו היה בהרחבה ולא בז"א, א"כ איך מלכות יכולה לבוא להשתוות הצורה וגם לבוא למטרת הבריאה?

ועל זה נאמר שהמציאה המצאה חדשה: מלכות תקבל הכל, אולם לא כמו בא"ס שהיה בעמ"נ לקבל, אלא בעמ"נ להשפיע. א"כ מצד אחד תקיים את מטרת הבריאה שהיא "להיטיב לנבראיו", שהרי, תקבל, ומהצד השני כונתה תהיה בעמ"נ להשפיע שהיא השתוות הצורה."

שאלה: איך אנחנו צריכים להבין את המשל של מאה קילו, שהוא ברא מאה קילו?

זו מידה שלמה. רצון הבורא הוא לברוא את הרצון בנברא, רצון לקבל, שהקיבולת שלו תהיה מאה קילו.

תלמיד: האם לרצון יש כמות מוגדרת, אפשר להגיד כך על הרצון?

כן, במידה שהבורא רוצה לתת, כך יהיה רצון בנברא לקבל.

תלמיד: אבל כשאנחנו מדברים על האור, אנחנו אומרים שהאור הוא לא מוגבל, תמיד מדליק נר מנר.

זה מהצד השני, שככל שהנברא רוצה לקבל, כך יש לפניו מקור אור שמסוגל למלא אותו.

שאלה: לא ברור מה העניין הזה בבחינות שיש בסופה, כלומר שיש את המצב, ואז יש את סוף המצב ומשהו משתנה שם בין לבין.

על איזו בחינה אתה מדבר?

תלמיד: הוא כותב שחכמה בסופה רוצה בהשתוות הצורה. לא ברור מה זה שיש בחינה שנקראת חכמה, ויש את הסוף שלה ומשהו שם משתנה פתאום. למה יש תהליך בתוך הבחינה?

יש תהליך שהיא מרגישה מי היא, מה היא מקבלת, ממי היא מקבלת, ואז עם כל הנתונים האלה היא משתנה.

תלמיד: בבחינה א' שיש את הרצון עם המילוי, איפה יש מקום לדבר הזה להתפתח? כי הוא ממלא את כל הרצון.

הוא ממלא את כל הרצון, אבל כנראה שברצון יש יותר נתונים ממה שבמילוי, או ההיפך במילוי יש יותר מהרצון.

תלמיד: האם הרגשת המילוי היא חלקית ויש עוד חלק של רצון שעדיין לא התפתח?

כן, החיסרון נמצא, אחרת לא הייתה התפתחות.

שאלה: לגבי המתנה שמחזירים בב'. הוא נותן דוגמה שמישהו נותן לי מתנה ואני מקבל את מתנה, ואז אני מחליט שאני לא רוצה להיות המקבל ואני מחזיר את המתנה. האם אפשר להסביר את המסקנה הזאת? כי זה קצת גס להחזיר את כל המתנה.

מדובר על הטבע, אין כאן שום דבר גס, לא דין ולא רחמים. אלא שני כוחות הטבע ששניהם באים מהמקור, מהכתר, הם כך נמצאים בהתייחסות זה אל זה.

תלמיד: האם אין אופציה לעשות חישוב שאני שומר את המתנה, אלא אני חייב להחזיר את כל המתנה ורק אז להתחיל את השלב הבא?

זאת תגובה, אין כאן מישהו שיש לו חשבונות, מוסר, אלא כך זה קורה לפי חוקי הטבע - אם רוצה לקבל, כן מקבל, אם לא רוצה, לא מקבל.

תלמיד: במעבר מזעיר אנפין למלכות, מג' לד', נראה שיש שם נקודת היפוך, ממצב שבג' הפעולה היא מאוזנת, והוא אומר "מצאתי איזו נוסחה, אני אקבל אבל אני לא אקבל לעצמי אלא אני אקבל את זה בחסדים", כלומר במטרה להתקשר עם הנותן, ויש שם חישוב של יחס לבורא. ואז במעבר לד' הוא כאילו עובר נקודת שבירה, איזה גבול, והוא הופך להיות הפוך מהבורא, הופך להיות רק מקבל, הוא מאבד את החסדים.

את ההתפתחות הזאת אנחנו עוד צריכים ללמוד, זה לאו דווקא, אחרת בחינה ד' הייתה כבר קליפה, והיא לא קליפה. בחינה ד' מקבלת מפני שכך רצון הבורא, הוא לוחץ עליה שבהתפתחות על ידי ההשפעות שלו, א', ב', ג', היא תקבל. ורק אחרי שהיא מקבלת ומרגישה שהיא מקבלת, אז יש כבר התפתחות חדשה. לפני זה אין נברא. הנברא שפעם ראשונה מרגיש שהוא נברא, שהוא המקבל, שהוא הפוך מהבורא, זה דווקא בחינה ד'.

תלמיד: למה בג' הבורא לוחץ על הכלי בצורה שהוא מעלים את החסדים? זה מתחיל עם זה שלכאורה הוא מקבל על מנת להשפיע, הבורא לוחץ, ואז בד' פתאום אין יותר השפעה, יש רק קבלה.

כך זו התפתחות הרצון.

תלמיד: למה הוא עושה את זה כך? הוא כאילו דוחף את הכלי.

הוא רוצה מהכלי, מהרצון, שיתנהג בצורה שלמה, שיקבל וייהנה בכל מה שיש לו ליהנות, בלי זה לא יהיה הכלי ראוי לתפקידו.

תלמיד: אז למה לא לדלג מב' לד', למה צריך את ג' באמצע?

איך זה יתכן בלי לסדר את שתי ההשפעות האלה חסדים וחכמה יחד, שמזה ייצא לנו כלי שלם, שאחד מקבל בתוך האחר אור, שחסדים יקבל את אור החכמה.

תלמיד: יש כבר חכמה וחסדים, בא' קיבלנו חכמה בב' חסדים.

ויחד?

תלמיד: אפשר לדלג לד', למה צריך את ג', שלב מעבר?

ג' זה זעיר אנפין. בלי שתהיה התלבשות אחד באחר, אבל שההתלבשות הזאת תהיה מלמעלה, בפקודה מהכתר, אז לא תהיה התלבשות חכמה בחסדים, אלא רק בצורת זעיר אנפין. אחר כך בגמר התיקון, אז תהיה החכמה שלמה והבינה שלמה, התלבשות שניהם זה בתוך זה, ויהיה זיווג באמת שלם.

תלמיד: זה כאילו להשאיר רושם של גמר תיקון בהתחלת הבריאה.

נגיד שכך.

שאלה: האם העל מנת לקבל הוא הסיבה לשבירה והשבירה היא סיבה לתיקון?

כן.

שאלה: בסוף בחינה א' בחינה ב' נולדת כי היא מרגישה בחוסר השתוות הצורה. גם לבחינה ד' יש את אותו עניין שהיא מגלה במאה אחוז שהיא בחוסר השתוות הצורה. מה ההבדל בין ב' לד'?

בבחינה ב' חסר כוח קבלה כדי לבצע את עצמה. בבחינה ד' חסר כוח השפעה כדי לממש את עצמה. לכן כל התהליך שקורה אחר כך הוא איך אנחנו מגיעים לבחינה שהיא כוללת גם את בחינה ב' וגם את בחינה ד'. זה קורה אחרי צמצומים, שבירות.

שאלה: כתוב פה "איך מלכות יכולה לבוא להשתוות הצורה וגם לבוא למטרת הבריאה?". האם אלו שני דברים שונים?

בעצם כן.

תלמיד: חשבתי שההטבה של הבורא שרוצה להביא את הנברא למצב השלם היא להיות כמוהו, להשתוות הצורה. ופה כתוב שיש מטרת בריאה שהיא אחרת, בנוסף.

מטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו". ו"להיטיב לנבראיו" זה נקרא שהנברא יהיה באותו מצב כמו הבורא, כי זה המצב השלם ביותר. מה אתה שואל על זה?

תלמיד: הוא כותב "איך מלכות יכולה לבוא להשתוות הצורה וגם לבוא למטרת הבריאה?", ואחר כך הוא כותב "ועל זה נאמר שהמציאה המצאה חדשה: מלכות תקבל הכול", על מנת להשפיע.

כשהיא תקבל על מנת להשפיע, אז היא תקבל מהבורא כאילו שניים, גם את כל המילוי שזה אור החכמה, וגם בצורת על מנת להשפיע שזה אור חסדים. ויהיו שני האורות האלה מלובשים זה בזה, וזה נקרא שהיא נמצאת בקבלה השלימה.

תלמיד: מי אמר שצריך להגיע להשתוות הצורה? כתוב "שהמציא המצאה חדשה".

הכלי מרגיש מהשפעת העליון שכל הזמן משפיע עליו שהוא חייב להגיע לקבלה בעל מנת להשפיע. את זה האור עושה עימו.

שאלה: הוא כותב בתחילה ש"השיגו הקדמונים שרצונו ומטרתו ית' היו להיטיב לנבראיו. לכן מבחינה זו מתחיל סדר ההתפתחות עד שמגיע לנשמות ששורשם הוא נשמת אדם הראשון הנמשכת מפנימיות עולמות בי"ע". מה זה "פנימיות עולמות בי"ע"?

"פנימיות עולמות בי"ע" זה אור שנמצא בתוך הכלי. אור זה פנימיות, כלי זה חיצוניות.

תלמיד: האם זה השורש לנשמת אדם הראשון?

נשמת אדם הראשון היא אור אין סוף שממלא את הכלי.

תלמיד: אבל נשמת אדם הראשון היא כלי.

היא גם אור. נשמה היא אור וכלי יחד.

תלמיד: האם פנימיות עולמות בי"ע זה אור אין סוף?

אור אין סוף הוא הפנימיות של כל העולמות.

תלמיד: הוא כותב פה ששורש נשמת אדם הראשון הוא פנימיות עולמות בי"ע, ואתה אמרת שפנימיות עולמות בי"ע זה אור אין סוף.

יש התפתחות מאין סוף דרך צמצום, גלגלתא וכן הלאה, עד שאנחנו רואים איך זה נברא, איך זה נבנה, איך זה מתמלא. כל התהליך הזה הוא תהליך כדי לבנות כלי שהוא הנשמה או רצון לקבל, שיקבל את המילוי שלו בכוונה נכונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: איך אור אין סוף מגיע לעולמות בי"ע?

דרך כל הפרצופים הקודמים.

תלמיד: יש עליו הרבה הסתרות וצמצומים.

דווקא מתוך זה הוא בונה צמצום, מסך, אור חוזר, בכל מדרגה ומדרגה, וכך מקבל על מנת להשפיע. הוא מגיע להשתוות הצורה שאז אין הגבלה והוא מקבל על מנת להשפיע.

שאלה: הוא כותב, שבכדי ליהנות צריך קודם להשתוקק, וצריך לדעת קודם כל למה להשתוקק, ואת זה אפשר לדעת רק אם הוא רואה את זה פעם אחת. ואחרי זה, למה שהוא משתוקק שלא יהיה בתוכו.

כן. אחרת איך הוא ישתוקק אם יש לו כבר?

תלמיד: המצב הזה שהוא משתוקק ואין בתוכו, האם זה המצב של אחרי הצמצום?

כן, אחרי הצמצום.

שאלה: מלכות מגיעה להחלטה שהיא רוצה לקבל את כל ההטבה. האם היא יודעת על כל ההטבה מהרשימו שיש לה מכלי דחכמה רגע לפני שהיא הגיעה לסופו?

על איזה מצב אתה מדבר?

תלמיד: מלכות מגיעה למצב שהיא מחליטה שהיא רוצה לקבל את כל ההטבה.

איזו מלכות?

תלמיד: מלכות שמגיעה אחרי זעיר אנפין.

בד' בחינות דאור ישר?

תלמיד: כן. מלכות מגיעה להחלטה שהיא רוצה לקבל את כל ההטבה, את אותם מאה קילו שהבורא רצה לתת לה. מאיפה היא יודעת על זה, האם מכלי דחכמה רגע לפני שהיא הגיעה לסופו?

נגיד.

שאלה: כתוב, "ז"א: בינה בסופה קיבלה כמין דחף פנימי הנובע ממטרת הבריאה, שעליה לקבל! היות ומטרת הבריאה לא היתה שהנבראים יעסקו בהשפעה". מה זה אומר?

מטרת הבריאה היא למלא את הנבראים לפי הרצון שלהם.

תלמיד: ומהו המילוי הכי גדול?

המילוי הכי גדול הוא אור החכמה שברא את הכלי.

תלמיד: ואם הנברא יגיע לבירור ולרצון שהוא רוצה להידמות למשפיע?

אז הוא צריך גם את אור החסדים שיהיה ככלי לאור החכמה, ושני האורות האלה ימלאו את הנברא.

תלמיד: כשאומרים שמטרת הבריאה לא הייתה שהנבראים יעסקו בהשפעה, למה מתכוונים?

לברוא בנברא רצון לקבל שיהיה מסוגל לקבל את הכול.

תלמיד: הרצון לקבל הזה שיהיה מסוגל לקבל את הכול, האם הוא צריך גם לרצות לקבל את הסטטוס של להיות משפיע בעצמו?

הוא מקבל זאת בדרך ההתפתחות, בלהכיר את המשפיע.

תלמיד: למה זה לא נקרא שהוא מממש את מטרת הבריאה, שהוא מכיר את המשפיע ובוחר להיות כמוהו?

הוא מממש. הרצון לקבל מממש את מטרת הבריאה במלואה. הוא מגיע לרצון לקבל ואחר כך לרצון להשפיע, מחבר את שניהם, וכך מגיע להידמות לבורא בצורה השלמה.

תלמיד: למה השתוות הצורה לא מוגדרת כמטרת הבריאה?

אני לא מבין למה אתה אומר כך.

תלמיד: כתוב "מטרת הבריאה לא הייתה שהנבראים יעסקו בהשפעה."

זה מלכתחילה.

תלמיד: "ומצד שני היא רוצה גם בהשתוות הצורה, בהשפעה." יש פה שני דברים, לא דבר אחד.

כן.

תלמיד: את חוק השתוות הצורה הוא מכוון לדבר אחד, כמו שהאור הוא המשפיע, כך הכלי צריך להתפתח לרמה שגם הוא ירצה להיות המשפיע.

נכון.

תלמיד: ואז הוא משיג השתוות הצורה.

כן.

תלמיד: למה השתוות הצורה היא לא הטופ של הטופ?

היא הטופ. כשהנברא מגיע לדרגת הבורא, לתכונות הבורא, אז אין יותר גבוה מזה.

תלמיד: אז איזה מין משפט זה "מטרת הבריאה לא הייתה שהנבראים יעסקו בהשפעה"?

מלכתחילה הבורא רצה רצון לקבל שיוכל לקבל ממנו את כל ההטבה. אבל זה שכל ההטבה הזו תתקבל בכלים דהשפעה לפי השתוות הצורה, זו לא הייתה מלכתחילה הכוונה שלו. אלא הנברא בעצמו בחר בצורה כזאת של השתוות הצורה עם הבורא.

תלמיד: האם הבורא לא תכנן את זה מלכתחילה?

כאילו שלא. מה אפשר לעשות? אבל זה יפה. הבורא לא חייב את הנברא להיות המשפיע.

תלמיד: אז מי חייב אותו?

הנברא בעצמו. הנברא החליט שהוא יעשה צמצום ויקבל רק בעל מנת להשפיע. הוא כותב על זה שזה לא בדרך ישרה.

שאלה: הוא כותב שבסוף בחינה א' נכלל שם כוח השפעה ולכן הוא רצה בהשתוות הצורה, אבל זה לא היה מספיק כי לא הייתה הכרה, ורק בבחינה ב' בינה התבוננה וגילתה שהיא מקבלת ואז היא רצתה להשפיע.

כן.

שאלה: מה מביא את מלכות בסופו של דבר להכיר?

היא כוללת את כל הבחינות הקודמות, לכן היא באה כבחינה האחרונה שחותמת את כולן ומקיימת בה, בקבלה שלה, את ההשפעה הנכונה.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהבינה שבמלכות היא שגרמה לה להכיר שהיא מקבלת ושם היא רצתה להשפיע?

מלכות בסופו של דבר היא המבצעת את כל הבחינות שלפניה. היא סכום של כל התכונות שלפניה.

תלמיד: בבינה, ההכרה שהיא מקבלת, היא שגרמה לה לרצות להשפיע בסופו של דבר.

כן.

שאלה: האם במלכות זה אותו תהליך, או שזה משהו אחר שגרם לה בסופו של דבר לרצות להשפיע?

מלכות רוצה להשפיע מפני שהיא ספגה מהתכונות שלפניה את תכונת ההשפעה.

תלמיד: איפה היא ספגה?

היא מקבלת מהם.

תלמיד: איך זה מתבטא שהיא רוצה להשפיע?

בזה שהיא עושה צמצום ומציגה תנאי שהיא רוצה לקבל אך ורק כדי שהקבלה שלה תהיה בעל מנת להשפיע, שהיא תהיה כהשפעה. זו צורת ההשפעה - אני מוכן לקבל מבעל הבית בתנאי שזה לא נחשב לקבלה אלא להשפעה לו.

תלמיד: מה גרם לה להכיר בזה שהיא רוצה להשפיע?

הבחינות הקודמות.

תלמיד: זה מה שבנה בה את הרצון?

כן. כמו שכתוב שבעל הבית מפציר בה יותר ויותר, ואז היא רואה שבצורה כזאת היא מגיעה להשתוות.

(סוף השיעור)