שיעור הקבלה היומי5 de may. de 2023(בוקר)
שיעור בוקר 05.05.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
מתוך שלא לשמה באים לשמה – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: אנחנו בשיעור בנושא "מתוך שלא לשמה באים לשמה", נקרא קטעים נבחרים מין המקורות בנושא, נתחיל מקטע מספר 1. "מתוך שלא לשמה באים לשמה".
אנחנו ממשיכים את התהליך של הכניסה ללשמה. אפילו מתוך ההיסטוריה, מתוך האבולוציה שלנו אנחנו תמיד רואים שאנחנו באים ממצב של היעדר למצב של גילוי, וכאן אנחנו נמצאים.
ודאי שאנחנו צריכים הרבה סבלנות והרבה מאמצים, ודווקא מאמצים כאלה שאנחנו לא נמשכים אליהם בצורה טבעית על ידי רצון לקבל שלנו אלא ההיפך, אנחנו יכולים להתקדם לתיקון שלנו רק על ידי מאמץ שהוא למעלה מהטבע שלנו שכולו לקבל ומעליו לבנות יחס חדש - להשפיע, כמו שהיה באדם הראשון המתוקן כשהבורא ברא אותו, מערכת אחת.
נקווה שאנחנו נוכל בכל זאת להבין עד כמה זה דבר מיוחד וחשוב ובעצם היחיד שניתן לנו לעשות בעולם הזה. הייתה מערכת אחת שכל החלקים שלה היו צמודים, מחוברים כמערכת אחת ועבדו יחד בפעולה יחידה. אחר כך הבורא, כדי להראות להם את עוצמת החיבור היה צריך לשבור אותם ולתת להם הזדמנות לחזור לחיבור במאמץ שלהם, זאת אומרת, מאמץ של עצמם.
כך אנחנו משיגים דבר מהיפוכו, זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות. זאת אומרת, אנחנו נמצאים הפוך מהחיבור, רחוק מהחיבור, ללא שום נטייה לחיבור, אלא ההיפך, היצר הרע, הוא הטבע שלנו, ואנחנו, כשנמצאים בו רואים את כול המערכת בצורה שנקראת "לא לשמה", זאת אומרת, לשם של כל אחד ואחד ולא לשם הכללי - השם הכללי הוא הבורא.
אם אנחנו מתקרבים זה אל זה, בזה אנחנו מתקרבים לבורא ובאים ממצב של לא לשמה ללשמה ומתחילים להרגיש את המערכת האחת - מערכת האדם הראשון, ואז כל המציאות נראית לנו מציאות אחת, נכונה, בדיוק כפי שהיא צריכה להיות ושהיא קיימת.
קריין: "מתוך שלא לשמה באים לשמה", קטע מספר 1, כותב בעל הסולם,
"אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".
הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."
(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א)
יש מערכת שנקראת ה"אדם הראשון". מלכתחילה המערכת הייתה כמערכת אחידה כך, שכל החלקים שלה היו מחוברים ודואגים זה אל זה, כמו חלקים במערכת אחידה. ואנחנו צריכים להרגיש את הצורה הפוכה, אחרת לא נשיג את המהות הפנימית שבמערכת - חיבור.
חיבור אפשר להשיג רק מתוך זה שמשיגים את החיבור מהדבר שכנגדו, והחיבור בעצמו זה הבורא. לכן בזה שהבורא ברא את המערכת הוא נתן לנו הזדמנות להבין מה זה נקרא הסתרה, שהוא נעלם מהמערכת שאנחנו לא מחוברים, ובמידה שאנחנו מחוברים, אז הוא מתגלה בתוך המערכת ככוח הפנימי שלה.
וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בכל המצב שלנו, זאת אומרת, בתהליך שנמשך גלגולים רבים ומצבים בכל רגע ורגע בחיינו. אנחנו באים מהמצב ההפוך מרוחניות, מהאמת, זאת אומרת, מהחיבור, וכל שאנחנו לא מחוברים אנחנו משיגים את חוסר החיבור שלנו, את המערכת השבורה, כעולם החשוך, שאנחנו לא מרגישים מה אנחנו עושים, בשביל מה עובדים וכן הלאה. עד שלאט לאט המערכת בעצמה פועלת עלינו ומזיזה אותנו לחיבור.
וכאן אנחנו כבר אנחנו נכנסים לכל מיני שיטות איך להתחבר ולהתקרב בינינו וכך אנחנו עוברים את הזמנים. היו זמנים שהיינו מתחברים על ידי פעולות פיזיות, אחר כך עברנו לפעולות פנימיות יותר על ידי זה שהתחלנו מתוך פעולות פיזיות להכיר את המערכת שלנו כמערכת פנימית שמתקיימת בתוך האדם, בתוך חיבורים שבין בני אדם.
וכך אנחנו יותר ויותר משיגים את שני המצבים הפוכים - המצב השבור ומצב החיבור, זה בעצם מה שיש לפנינו. ואסור לנו לזלזל לא במצב הזה וגם לא במצב הזה, אלא תמיד לשאול את עצמנו, לבדוק את עצמנו, באיזה מאחד המצבים אנחנו נמצאים. וככל שאנחנו נוכל לאתר את המצב שבו אנחנו נמצאים, לפי זה אנחנו נעשה יותר ויותר מבינים, מרגישים, מאוחדים ומתקדמים בתהליך החיבור.
המטרה שלנו היא לחזור לאותה המערכת שהבורא ברא מלכתחילה כמערכת שנקראת "אדם". כשאנחנו עושים דרך מהמצב השבור של המערכת למצב המתוקן שלה, שאנחנו מחוברים למעלה מהפירוד, אז אנחנו מבינים את שני הצדדים שבמטבע - המצב השבור והמצב המחובר.
וכך, מתוך שניהם, אנחנו מבינים ומרגישים מה הבורא עשה ולָמה הוא עשה, וכך אנחנו משיגים, כמו שכתוב, יתרון האור מתוך החושך - גילוי הבורא מתוך ההסתרה. וכך כל אחד ואחד בדרך משיג את עצמו במערכת שהיא כולה שבורה ומביא את עצמו למערכת שכולה מחוברת.
וכך אנחנו מבינים גם את התהליך, ומתהליך שאנחנו עוברים מבינים את מחשבת הבריאה, את מטרת הבריאה, את מה שקורה, למה הבורא דווקא עשה את זה כך, כי מסוף המעשה אנחנו מגיעים להבנה מלכתחילה לָמה הבורא עשה את המערכת כזאת, למה הוא שבר אותה והכין לנו דרך לעבור את כל המצבים מהשבור לשלם.
וכך אנחנו משיגים בתוך המערכת את הכוח עליון בעצמו, זאת אומרת, שבקשר בינינו, ככל שאנחנו מתקרבים זה אל זה, ככל שאנחנו מצמידים את עצמנו, אנחנו מתחילים יותר ויותר להשיג את הכוח אחד שפעל, פועל ויפעל, שעשה עושה ויעשה את הכול אך ורק כדי שאנחנו נשיג אותו.
את המצבים שאנחנו עוברים אפשר לחלק לשניים - שלא לשמה, שאנחנו עדיין לא קשורים לכוחות הפנימיים של הבריאה ולא מסוגלים לחבר את עצמנו יחד וללמוד מה זה נקרא להיות יחד לעומת המצב השבור. ולהיות בלשמה, שאנחנו יחד כבר מתוקנים ומבינים מה הבורא רוצה מאיתנו. זה התהליך שאנחנו עוברים.
שאלה: מה הוא אותו כוח המאור המחזיר למוטב שאמור לעזור לנו להשלים את התהליך?
זה כוח החיבור, כוח הבורא שממלא את כול המציאות. אבל הבורא הסתיר אותו כדי שאנחנו נרצה לגלות אותו ועל ידיו להתחבר וכך להשיג את האיחוד, את החיבור שלנו.
שאלה: מה זה אומר שאנחנו משיגים את מחשבת הבריאה כשאנחנו מחברים את כל המערכת? אמרת שקודם אנחנו משיגים את עצמנו כחלק שבור מהמערכת, ולאחר מכן אנחנו מתחברים ומגלים את מחשבת הבריאה מתוך החיבור.
ברגע שאנחנו מחברים את המערכת אנחנו רואים כמה כל חלק וחלק בתוך המערכת קשור לחלקים אחרים וכמה הם פועלים בצורה אחידה, וזה נותן לנו בסופו של דבר הזדמנות, אפשרות להכיר את הבורא, את הכוח האחד שסוגר את כולם, מחבר את כולם, מפעיל את כולם.
זו מטרת התיקון שלנו, להביא את עצמנו לחיבור כזה שאנחנו נתחיל להרגיש את הכוח הפועל בינינו שנמצא ואנחנו מגלים אותו, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי", ממצבינו השבור, ממחשבות ורצונות אישיים, הפוכים זה אל זה.
כך אנחנו יכולים להתקדם לאיחוד שנרגיש את המערכת כאחת - אדם הראשון. אם נתחבר יחד נרגיש שפועל בנו בורא אחד ואנחנו נהיה שלמים כמוהו, זו מטרת התיקון.
שאלה: נראה שלעסוק בתורה ומצוות זה מה שמביא אותנו מלא לשמה לשמה, אבל יש שם איזו תוספת, שצריכים לעשות נחת רוח לבורא. למה יש את התוספת הזאת של לעשות נחת רוח לבורא, האם אי אפשר פשוט לעסוק בתורה ומצוות בשביל לעבור מלא לשמה לשמה?
אבל לאיזו מטרה, כאן השאלה, וכאן זה העיקר. כי אם אנחנו לא מחוברים, זה נקרא שהרצונות שלנו, המחשבות שלנו, הנטיות שלנו נמצאות בכל אחד מאיתנו, כי נכנסנו לפירוק היחסים בינינו בזמן חטא עץ הדעת, אז יוצא שאנחנו לא משתדלים, לא מכוונים להתחבר, מה לעשות? אדם הראשון מלכתחילה כמו שהבורא ברא אותו, זו מערכת שכוללת בתוכה הרבה מאוד חלקים, וכולם מחוברים ועובדים יחד, כל אחד עבור כולם.
זו מערכת כמו המערכות שאנחנו בונים בעולם שלנו. כל מערכת שבונים, כל החלקים שלה צריכים להיות מחוברים יפה ונכון. שכל אחד ישתלב באחרים בצורה נכונה, בחיבור. לכן לא מספיק לנו שכל אחד ואחד מאיתנו יתקיים כמו שהוא נולד, רק לטובת עצמו. אלא נהפוך הוא, שכל אחד ואחד יעבוד לשם המערכת כולה. ולשם המערכת כולה, אנחנו אומרים שזה לשם הבורא. כי הוא בעצם ברא את המערכת, הוא נמצא בתוכה, הוא מנהל אותה, הוא מבין ומרגיש אותנו, ולפי הבקשות שלנו הוא מסוגל להביא את המערכת מפירוד לאיחוד.
תלמיד: אז אם הבנתי אותך נכון, אפשר לעבוד בתורה ומצוות בלי לעשות לבורא נחת רוח?
זה לא נקרא תורה ומצוות, זה נקרא "מצוות שאנשים מלומדן"1, זאת אומרת שכך אנשים מספרים שאפשר לעשות. אבל באמת כל עניין תורה ומצוות הוא כדי לחבר בין בני אדם כך שהם ירגישו את עצמם נמצאים במערכת אחת, ושכל אחד עובד בחיבור עם האחרים.
שאלה: איך נגיע להרגיש את אור התורה, מה זה החיסרון הזה?
אור התורה זה הכוח שקושר אותנו יחד, נותן לכל אחד ולכולנו יחד הרגשת חיבור, השלמה הדדית, ומטרה. שבהשלמה השלמה הזו, בחיבור השלם, אנחנו מגיעים לגילוי הבורא בהדרגה, והבורא ואנחנו מתקשרים ונכללים יחד, כך שנהיה כמו שנאמר "הוא אחד ושמו אחד"2. הבורא זה "הוא", "ושמו" זה אנחנו, הכלים שהתחברו יחד, ומגלים אותו בתוכנו, בקשר בינינו.
שאלה: לא ברור למה הבורא ברא אותנו מקולקלים עם הצורך הזה לתיקון? ברור לנו מהחיים שאף אחד לא בונה בניין כדי לפרק אותו, וכדי שיוכלו לתקן אותו. מה הכוונה בבריאת יצירה מקולקלת, בבריאה מקולקלת מראש?
אם לא נבין איך אנחנו אוספים, ובונים מכל חלקים השבורים שלנו, שאלה אנחנו בעצמנו, את החיבור בינינו, כמו שבונים בניין מאבנים, אנחנו לא נדע מי אנחנו, איך אנחנו צריכים להיראות בצורה השלמה, ולאיזה בניין אנחנו צריכים להגיע.
לכן רק מתוך דבר והיפוכו, רק מתוך החיסרון והחושך, כשאנחנו בעצמנו משתדלים להגיע לחיבור ולאור, שם אנחנו משיגים את פנימיות הבריאה, את תכלית הבריאה, ומבינים אותו, למה הבורא עשה את זה כך, ולא בצורה אחרת.
שאלה: אנחנו מתחברים, ואז מרגישים את "אנחנו", מה הצעד שצריך לעשות כדי לעבור מלהרגיש "אנחנו" להרגשת הבורא?
מהות החיבור בינינו זה הבורא. זאת אומרת, ככל שאנחנו מתקרבים זה אל זה, כדי לבנות את מערכת הקשר בינינו בצורה נכונה, לא מקולקלת, כך שכל אחד מוסיף לשני, וכולם מוסיפים לכולם, כך אנחנו יותר ויותר מרגישים שאנחנו יכולים להגיע למערכת שלמה.
כמו בכל המערכות שאנחנו בונים, גם בהן אנחנו רוצים שכל החלקים יעבדו בצורה שמשלימה זה את זה, כי כך הם יכולים להשיג משהו משותף. זו מטרת העבודה, מטרת הבריאה שלהם.
ואז בתוך זה שאנחנו מחברים אותם נכון אנו משיגים מהו השכל הפועל בתוך המערכת הזאת. למה הוא יצר את זה כך בצורה השבורה, ובצורה המחוברת וכן הלאה. זאת אומרת אנחנו משיגים מזה את כל עומק הבריאה, מהצורה השבורה, לצורה המתוקנת.
שאלה: במה החכמים הקלו את העבודה שלנו אם המידה של המאמצים שעלינו לעשות כדי להשיג את המדרגה לא השתנתה?
הם נתנו לנו אמצעי כדי להשיג את המטרה, להשיג את כל הבריאה, ולהשיג את הכוח האחד יחיד ומיוחד שפועל בה, שזה הבורא. זה מה שהחכמים הביאו לנו, את השיטה איך להשיג את הבריאה, ואת הבורא.
שאלה: איך נגיע למודעות שעלינו לעבוד באופן קבוע במטרה שהבורא ייהנה?
כל מה שנברא, נברא אך ורק כדי שאנחנו נחזיר את כל המערכת שנקראת "אדם", שצריכה להיות דומה לבורא, שאנחנו נחזיר אותה למצב תקין. זו מטרת הקיום שלנו, ואם אנחנו רוצים להתכלל עם הבורא בעבודה אחת, אנחנו צריכים להשתדל להתקרב בינינו, ואז בתוך זה אנחנו מגלים את הבורא.
שאלה: המטרה שלנו זה לדעת לעבוד בלשמה, או לדעת לעבוד גם בלשמה, וגם בלא לשמה?
כן, מתחילים מלא לשמה. לא לשמה זו תחילת העבודה שלנו, כשעדיין לא מורגש הקשר בינינו, אבל יש בנו נטייה להגיע לקשר בינינו, כדי לגלות את הבורא בקשר בינינו. והשלבים כאן, הם לא לשמה, כשאנחנו נמצאים עדיין ברצון האגואיסטי שלא רוצים כל כך להתחבר, אבל אנחנו מסוגלים איכשהו לעשות כמה צעדים חיצוניים בחיבור בינינו בעשיריות, בכל מיני פעולות, בשיעורים. כך לאט לאט אנו מתקרבים למצב שנקרא לא לשמה, וממנו מגיעים ללשמה. זאת אומרת, שכל העבודה שלנו תהיה אך ורק כדי לגלות את הבורא, ולגרום לו בזה נחת רוח.
תלמיד: והמצב של לא לשמה ולשמה זה מצב קבוע שאני כל הזמן עושה את העבודה הזאת בלא לשמה, בשביל לעבור ללשמה?
כן.
שאלה: בעל הסולם כותב כאן שחכמי התלמוד הביאו לנו את ההקלה הזאת לעומת חכמי המשנה שהמציאו לנו עניין חדש במקום הסיגופים. מה הם ידעו שחכמי המשנה לא ידעו, והאם השינוי הזה היה תהליך אבולוציוני טבעי, או מה זה אומר שהם המציאו את זה, תוכל קצת להסביר?
אנחנו מדברים על המקובלים של הדורות הקודמים, שחיו לפני אלפי שנים, וגילו את הדברים האלה במערכת הקשר בינינו, ובין האדם לעולמו, וכך הם כתבו, והעבירו לנו.
תלמיד: ומה הביא את השינוי הזה? אם אנחנו משווים בין חכמי המשנה, לחכמי התלמוד? מה מהות השינוי ואיך הוא הגיע פתאום?
פעם סך הכול זה היה חיבור יותר חיצון, ואז המלצת הגדולים של אותו הדור הייתה רק כדי להתחבר, ולעזור אחד לשני פיסית. ואחר כך ככל שהדורות התקדמו, ואותה הקבוצה שהייתה קיימת, ומתקדמת לחיבור גילתה, הבינה שאם הם עסוקים בזה בצורה יותר פנימית, זאת אומרת מדברים ביניהם, אפילו כותבים על עקרונות החיבור, אז על ידי זה הם יכולים להתקדם בצורה יותר מועילה, אפקטיבית. וכך הם התקדמו מדור לדור, זה עניין של הרבה שנים.
תלמיד: כלומר זאת אבולוציה טבעית.
זו לא האבולוציה הטבעית שלה אתה מתכוון, שקיימת בטבע דומם, צומח, חי, ומדבר, אלא זו אבולוציה פנימית שמתפתחת בתוך אדם שמשיג את הבריאה, את מטרת הבריאה, ואיך לממש אותה.
תלמיד: ולמה הוא מתכוון כהוא שקורא לזה "סיגופים"? זו מילה די קשה, מה זה סיגופים?
מפני שחיבור בין חלקי הבריאה חייב להיות למעלה מהאגו הפנימי שנמצא בתוך כל אחד ואחד אז כשמערכת אדם הראשון התרסקה כל אחד ואחד הרגיש את עצמו שהוא נמצא מבודד מהשני, שיש לו נטייה להשתמש בזולת, וכך מסתכל על הכול סביבו. יוצא שאין לו ברירה, וכך הוא חי.
יוצא שאם אנחנו רוצים לחזור למצב המתוקן, למערכת אחת, אז אנחנו צריכים לעלות למעלה מהאגו שלנו, מהדחייה, מלהשתמש בשני לטובת עצמו, על זה הם התחילו לבנות את המערכת שנקראת כבר מערכת חיבור ותיקון.
תלמיד: למצב שמשתמשים אחד בשני - הוא קורא סיגופים?
לא. הוא אומר סגופים, כשאנשים רצו להשתמש בכוחות הטבע כדי להתחבר הם היו צריכים ללכת נגד כוח הטבע בצורה ישירה. זאת אומרת, פחות לאכול, פחות לנוח, פחות לעשות כל מיני דברים שהם נהנים, וזה נקרא סיגופים. זאת אומרת שמלכתחילה בכל הפעולות האדם רוצה לסגף את עצמו. רוצה להעניש את עצמו על זה שמרגיש שיש בו יצר הרע, רצון לקבל לעצמו.
שאלה: אנחנו הגענו לעשות עבודה מרוכזת עם יותר מחויבות בעשירייה. איך נוכל בעשירייה להשיג יעילות יותר גדולה בעבודה של תורה ומצוות?
רק על ידי חיבורים בינינו בעשירייה ולימוד ומימוש בתוך העשירייה לפי מה שאנחנו לומדים מהמקורות שמדברים על חיבור, שזה בדרך כלל בעל הסולם ורב"ש.
שאלה: האם נכון לתאר את עבודת החיבור כשינוי הטבע שלנו, והאם זוהי העבודה שאנחנו עושים כאן?
כן. ודאי שזה שינוי בטבע שלנו. אנחנו עוברים מהכוונות על מנת לקבל לכוונות על מנת להשפיע.
קריין: קטע מס' 2, זוהר לעם:
"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי האדם מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תכף בהתחלה במצוות, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצוות שלא לשמה, מתוך תועלת עצמו. אבל עכ"ז ממשיך שפע קדושה בתוך מעשי המצוות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצוות לשמה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו."
("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר, מאמר "שמח במועדים ואינו נותן לעניים", סעיף 175)
שאלה: מה הן המצוות שממשיכות שפע קדושה?
אנחנו נמצאים בעשירייה ורוצים להתחבר בכל מה שרק אפשר ואז אנחנו ממשיכים את המאור המחזיר למוטב והוא פועל עלינו. אומנם אנחנו עדיין לא מרגישים את התוצאות מזה בפועל אבל אנחנו בכל זאת, מתוך שלא לשמה בא לשמה. אנחנו בכל זאת ממשיכים את המאור והוא פועל ואנחנו מתקרבים למצב של לשמה. אנחנו יותר ויותר מרגישים, מבינים, מדברים, עוסקים בחיבורים בינינו. הם יותר ויותר קרובים למערכת אדם הראשון.
זה לוקח הרבה זמן, הרבה מאמצים, עוברים הרבה מצבים אבל בצורה כזאת אנחנו מגיעים לתיקון.
שאלה: האם אנחנו אמורים להרגיש שממשיכים שפע קדושה על ידי המאור המחזיר למוטב או לא אמורים להרגיש?
לא, אין לנו כלים לזה. אבל אנחנו יכולים מדי פעם להרגיש שאנחנו בכל זאת מתקרבים למשהו רוחני, להבנה, להרגשה יותר פנימית, עמוקה, אמיתית במה שאנו עוסקים.
שאלה: מתי אדם יודע שהוא נכנס ללא לשמה, איך הוא יודע שעושה פעולות בלא לשמה?
בינתיים מספיק להגיד שאני עושה פעולות כדי לגרום לחיבור, אומנם אני עוד לא מרגיש את התוצאות הפנימיות מזה שאני מבצע.
תלמיד: אתמול הייתה לנו סעודה, ישבנו כמו בכל יום חמישי, התחברנו, דיברנו בגדלות החברה, בגדלות החברים, בגדלות הדרך. האם זה נקרא פעולה שלא לשמה?
על זה אתם צריכים לענות לבד. אני לא יכול לעשות את זה.
תלמיד: מה הבירור שאנחנו צריכים לעשות כדי להבין אם אנחנו נמצאים בלא לשמה?
הבירור הוא בזה שאנחנו מוכנים לעשות פעולות רק למען החיבור, כי בזה אנחנו מתקרבים למצב שהבורא צריך להתגלות.
שאלה: למה אנחנו צריכים זמן כדי לגלות או להגיע למצב לשמה?
כי אנחנו הפוכים מהמצב המתוקן. ברור שאם אנחנו צריכים להתקדם למצב המתוקן בעל מנת להשפיע, שהוא הפוך מהטבע הנוכחי שלנו, אז עלינו לעשות פעולות כדי להתקדם בהדרגה למצב הזה.
שאלה: מי מקבל את הטעם של השפע, האדם עצמו או העשירייה?
העשירייה וגם כל אחד בה לפי ההשתתפות שלו.
שאלה: מה צריכה להיות המטרה שמחזיקה אותנו כשאנחנו מתחברים, האם היא לגלות את הבורא או רק לעשות לו נחת רוח?
העיקר הוא לעשות לו נחת רוח אבל אנחנו עושים לו נחת רוח כשאנחנו מגלים אותו, ולכן עלינו להתחבר בינינו כדי לבנות לו מקום להתגלות בנו.
שאלה: איך אנחנו עוסקים בתורה ובמצוות כדי להשפיע נחת רוח ליוצר? איך נכנסים לכוונה הזאת בתוך העשירייה?
לאט לאט כשנכנסים לסביבה הנכונה אז לומדים זאת גם מהחברים וגם מהספרים, כי על זה הם מדברים. אנחנו לא צריכים ללמוד ולבצע שום דבר חוץ מהחיבור בינינו שבתוכו מתגלה הבורא.
שאלה: כתוב שטבע האדם לא יאפשר לו לעשות אפילו תנועה קטנה אם היא לא לתועלת עצמו. כאשר המקובל נמצא בתכונת הלשמה, האם הוא מחליף לגמרי את הטבע שלו כך שכל תנועה הכי קטנה שלו היא למען הבורא, או שעליו לעשות התגברות ולהפוך כל רצון מלא לשמה ללשמה?
זה תלוי במצב שלו, באיזו מדרגה ובאיזו דרגה רוחנית הוא נמצא.
קריין: אנחנו בקטע מס' 3. כותב בעל הסולם:
"אל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה.
אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע"י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".
ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה."
(בעל הסולם. "שמעתי". כ'. "ענין לשמה")
שאלה: מי קובע שאתה תקבל את המתנה, מתי זה קורה ומהם התנאים לקבלתה?
זו באמת שאלה גדולה ומאוד לא פשוטה. מתי אנחנו זקוקים למתנה, מתי אנחנו ראויים לה, ממי בדיוק מקבלים אותה, האם אחד מקבל אותה או כולנו יחד בקבוצה וכן הלאה. את כל זה צריכים לברר, ובכלל, למה מה שאנחנו מקבלים עבור העבודה שלנו ב"תורה ומצוות" נקרא מתנה. אולי זה תשלום שמגיע לנו, אבל למה זו מתנה. נצטרך למצוא מה כתוב על כל זה ולברר.
תלמיד: מהם התנאים לקבלת המתנה, האם יש בכלל סיכוי לקבל אותה? האם המתנה היא להיות בלשמה?
כשאנחנו מקבלים את מצב הלשמה ומוכנים לזה ומחליטים שהמצב הזה הוא מתנה גדולה ומיוחדת מאוד, שאין למעלה ממנו, ואי אפשר לקבל אותו אלא מהבורא בעצמו, אז אנחנו באמת משיגים משהו מיוחד.
תלמיד: מהם התנאים לקבלת המתנה?
לרצות אותה.
תלמיד: האם עלי לרצות אותה?
בלי חיסרון אי אפשר לקבל.
תלמיד: אני רוצה את המתנה הזאת כבר 30 שנה ולא מקבל. מהם התנאים האלה?
לא חשבת על זה שאתה רוצה לקבל.
תלמיד: למה אני מגיע לפה?
תשאל את עצמך.
תלמיד: אני מגיע לקבל את המתנה הזאת.
איזו מתנה בדיוק אתה רוצה לקבל?
תלמיד: אני לא יודע.
במקום שאתה נמצא יש אפשרות לקבל את המתנה האלוהית ואתה לא רואה איפה היא נמצאת בדיוק, איך ובאיזה תנאים מקבלים אותה וכן הלאה. לכן אתה עדיין נמצא ללא המתנה, היא מחכה לך.
שאלה: אם בלא לשמה אנחנו משתוקקים למצב הלשמה, אז למה עלינו להשתוקק בתוך מצב הלשמה, אל מה השפע מכוון?
לבורא, בלשמה אנחנו רוצים להיטיב לקבוצה ודרכה להיטיב לבורא. זו העבודה שלנו, זו המטרה שלנו וזה הכיוון של העבודה.
שאלה: כתוב ש"המעשים והסגולות שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתקרם אצלו כלים מתוקנים שירצו לקבל את הלשמה". לאחר מכן כתוב "שלאחר כל המעשים והסגולות אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית משום שראה שכל המעשים שלו לא הועילו כלום". הפעולות שלו עזרו לו ליצור כלים, אבל הוא גם כותב שהפעולות לא עזרו לו בכלל.
הוא מגיע למצב שניסה לעשות כל מה שבכוחו וראה שזה לא עוזר, ולכן הוא יכול רק להעלות תפילה, והוא פחות או יותר מבין איזה סוג תפילה צריך להיות מתוך ליבו, ואת התפילה הזו הוא מעלה לבורא.
שאלה: כתוב "אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה". מהו התיקון שאדם עושה?
תיקון שהוא יכול לעשות כוונה על מנת להשפיע.
תלמידה: איך זה קשור לעשירייה?
כל עשירייה עוזרת לכל אחד מהחברים שלה, כדי שיוכל לעשות כוונה על מנת להשפיע דרך כל העשירייה לבורא. אם כולנו רוצים להתחבר בינינו כך שהבורא יהיה כמטרה אז כל אחד שיעשה משהו בתוך העשירייה הזאת, יכוון את עצמו לעשות נחת רוח לבורא.
תלמידה: איפה הנחת רוח פוגש את העשירייה, איך שני המושגים האלה מתחברים?
הם מתחברים בלב של האדם כלפי החברים שלו בקבוצה.
תלמידה: האם אהבה כלפי החברה זה נקרא נחת רוח לבורא?
כן.
תלמידה: אמרת שאדם מגלה את עצמו במערכת שבורה. מי שבור, הוא או המערכת?
המערכת.
תלמידה: מה שבור בה?
הקשר בין חלקי המערכת, בין בני האדם.
תלמידה: וכשהוא מגלה שהמערכת שבורה, מה התפקיד שלו? מה הוא צריך לעשות בפועל?
לחבר, לתקן את המערכת, שרוצה להפוך את עצמו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
תלמידה: אז המערכת שבורה, אבל הוא צריך לתקן את עצמו? הוא לא מתקן את המערכת?
כי הוא חלק מהמערכת, בזה היא שבורה.
תלמידה: אז הוא יכול לתקן רק את החלק שלו, את השבירה הפנימית שלו.
כן.
תלמידה: איך הוא מתקן אותה?
על ידי זה שמבקש שתהיה לו אהבה כלפי חברים.
תלמידה: לא משנה מה העיניים שלו רואות, הוא רק מבקש אהבה, או שהוא צריך גם לתקן בפועל דברים שבורים?
לתקן בפועל.
תלמידה: אז איך?
לבקש מהבורא.
תלמידה: זאת אומרת, שאדם מרגיש מערכת שבורה, הבורא נותן לו להרגיש את זה רק בשביל שהוא יפנה עם זה לבורא כדי שהבורא יתקן?
כן.
שאלה: מה עושים כדי להגיע לתפילה אחת בעשירייה ולהעלות אותה לבורא?
רק בעבודה ביניכן, שאתן באות יחד בחיבור ומבקשות יחד בפנייה לבורא שיעשה ביניכן חיבור אחד.
שאלה: אם אדם מבקש מעומק הלב עבור העשירייה, האם העשירייה יכולה לקבל את המתנה?
כן.
שאלה: על ידי אלו מעשים נוכל להגיע לתפילה אמיתית? איך לרצות את זה מהבורא?
מגלים את התפילה האמיתית רק על ידי מעשים של חיבור בינינו נגד האגו שלנו.
תלמיד: מהי אותה נחת רוח שאנחנו גורמים לבורא?
נחת הרוח לבורא אנחנו יכולים לגרום בזה שאנחנו גורמים לעשיית הכלי שהבורא יכול להתגלות בו.
תלמיד: אז האם זה אומר שנחת הרוח קוראת עוד בשלב של הלא לשמה? האם זה התנאי למתנה שאנחנו מקבלים, או שזה קורה אחרי?
גם בלא לשמה אנחנו מתקרבים למצב כזה.
שאלה: האם האמונה היא אמצעי שהקבוצה משתמשת בו או שהקבוצה היא האמצעי בשביל לרכוש אמונה?
בדיוק. גם וגם.
קריין: קטע מספר 4, כותב הרב"ש.
"מי שרואה את שפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקב"ה בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע.
וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיוון שרואים אז שזהו רק מתנת אלוקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נוכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שפלות גדולה מזו."
(הרב"ש. אגרת ט')
שאלה: האם המתנה היא להיות עם החברים, שבכל יום נרגיש פנימית יותר קרוב אליהם? האם זו המתנה?
זו לא המטרה, זה האמצעי, אבל אמצעי נכון.
תלמיד: זאת אומרת, שאנחנו תמיד אומרים שהסביבה היא מאוד משמעותית, אנחנו צריכים לברך יום יום על הסביבה המיוחדת שהוא נתן לנו?
אנחנו כל יום צריכים לבנות סביבה מיוחדת שהיא כל יום תתקדם לתכלית. כמו שכתוב "שיהיו בעיניך כחדשים".
שאלה: בעולם שלנו אנחנו משיגים כל מיני תוצאות, שאנחנו חושבים שהן תוצאות, שכר אבל זו בעצם אשליה. בעבודה הרוחנית אנחנו משיגים כל מיני תוצאות שליליות דווקא, התנגדויות, ספקות, בלבולים. האם כל הספקות האלה, כל התוצאות השליליות הן המתנות מהבורא?
ודאי. אם אנחנו מגלים איך שהן מכוונות אותנו למטרה אז ודאי שזה מגיע מהבורא ואלה מתנות שלו.
שאלה: אנחנו בטבע שלנו כל הזמן עושים כל מיני חשבונות. המעבר מלעשות חשבון ללא לעשות חשבון זה המעבר גם מלא לשמה ללשמה?
לא. אם אנחנו עושים חשבון או לא עושים חשבון בכלל, זה עניין רגיל של האדם, אבל לעשות חשבון במערכת לא לשמה ובמערכת לשמה, לזה אנחנו צריכים להיות מוכנים, רגישים ועוסקים בזה.
תלמיד: איזו שפלות האדם רואה בעצמו שעליה מדובר בקטע?
האם הוא נמצא בזה או לא?
שאלה: כיצד ההכרה בשפלותי עוזרת לי להגיע למצב של לשמה?
שאדם רואה עד כמה הוא בחוסר כוחות, אז הוא מחפש מאיפה להשיג את הכוחות האלה ואז הוא פונה לבורא.
שאלה: מה זה אומר שאדם יודע שבלי תפילה הוא לא יכול להשיג את מה שהוא רוצה?
על ידי הרבה פעולות בניסיון, האדם מגיע למצב שהוא רואה שבלי עזרה מלמעלה הוא לא יכול להשיג שום דבר רוחני.
(סוף השיעור)