שיעור ערב 04.08.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: מחוסר אונים לצעקה לבורא

אנחנו משתדלים להבין באיזו צורה אנחנו יכולים להתקרב לבורא. ואז נפתחת לנו כאן הבנה, נפתח פתח להבין מה זו אמונה למעלה מהדעת, מה זה נקרא צמצום שצריך לעבור על הרצון לקבל, ומעליו איך לבנות צורת פרצוף. זאת עבודה ממש ידנית, איטית, הדרגתית שצריך בכל פעם להוסיף ועוד להוסיף יותר ויותר פרטים עד שכל "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"¹, ואז תהיה לנו תמונה ברזולוציה יותר ויותר טובה.

אבל מתחילים מהדברים הפשוטים. כי אם אנחנו מגיעים לסולם, סולם זה כבר פרצוף שבכל פעם הולך ומתעצב יותר ויותר, שסופג את יתר הפרטים המתגלים בו, מתוכו, כולם מתגלים על פני הרצון לקבל שלו שבכל פעם גדל, ומה שאנחנו צריכים לעשות הוא לצמצם אותו. כמו שאנחנו לומדים איך נבנה הפרצוף, הרצון לקבל עובר את שלבי ההתפתחות שלו, שורש, א', ב', ג', ד', ואז הוא רואה, מבין, שהגיע כנראה הזמן שבאמת אין ברירה הוא צריך לצמצם את עצמו.

בצורה הרגילה הוא היה רגיל להשתמש ברצון לקבל שלו במסגרת שנקראת העולם הזה שלו, האגואיסטית, אבל אם הוא רוצה לעלות לדרגה רוחנית שנקראת דרגת אמונה, דרגת השפעה, אז אין לו ברירה הוא חייב כבר לעשות פעולות רוחניות, והפעולה הרוחנית הראשונה היא הצמצום על הרצון לקבל. ואז הוא מתחיל לאט לאט לעכל שאת כל מה שהוא מקבל בתוך הרצון שלו הוא צריך פשוט להקפיא, לסגור, לעלות למעלה מזה, ולא לקחת בחשבון, נכון את כל מה שיש בו ברצון לקבל הוא קיבל מהבורא, אלא שעל פני זה הוא בונה כבר רצון להשפיע.

מה זה רצון להשפיע? להודות לבורא על זה שנתן לו רצון לקבל גדול עם כל מיני תענוגים, פלפולים, כישלונות, בעיות, כל מה שהיה לו שם טוב ורע והוא עכשיו סגר את העניין, הוא לא רוצה להתעסק בזה. הוא רוצה רק להתעלות מעל מה שיש לו ברצון לקבל שלו ולהודות לבורא, לשבח אותו, דרך הסביבה בכמה שמסוגל, בכמה שיכול הוא רוצה להיות דבוק לסביבה, לקבוצה, לעשירייה, ובה, דרכה להודות לבורא, להיות שייך לו, להצמיד את עצמו אליו. כך הוא בונה את הפרצוף שלו.

אחר כך יתגלו עוד מצבים למיניהם הנדרשים ממנו, הבאים ודאי מהבורא והוא צריך לדעת איך להתמודד עם הרצון לקבל הגובר ולסדר את עצמו נכון בלצמצם אותו, בלהתקשר לקבוצה ולהשתוקק לבורא, וכך כל פעם לעצב את עצמו ולבנות ולבנות. העבודה כביכול נראית די פשוטה, אבל בכל זאת כמו שאנחנו כבר יודעים, זה לא כל כך פשוט מפני שזה עובר דרך הרגשות שלנו, העצבים שלנו, הזיכרונות למיניהם, ההפרעות מכל הסוגים, שאת כולם אנחנו צריכים.

אנחנו צריכים להבין שכאן אין ברירה, רק בסבלנות "כשור לעול וחמור למשא"² ובעבודה סיזיפית במשך שנים, שנים בהרכנת הראש אנחנו כן מגיעים, וסוף סוף אנחנו מגיעים למצב שהוא כבר מעשי. נקווה שכולנו ניכנס ו"איש את רעהו יעזורו"³ כך נתקדם. בואו נראה את הפסוקים ונתקדם למימוש בניית הפרצוף.

קריין: קטע מספר 9 מתוך כתבי רב"ש כרך ב' "מהו קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה".

"כתוב (תהילים ל"ד) "דרשתי את ה', וענני". ופירש הרד"ק "דרשתי, כי בהיותו בין ידיהם, היה בלבו דורש את ה', ומתחנן לפניו בלבבו, שיצילהו מידם". ועל דרך עבודה יש לפרש, שדוד ראה, כי בהיותו בין ידיהם, היינו תחת שליטתם של המחשבות ורצונות של הרצון לקבל, היה בלבו דורש את ה'. כלומר, שהגם שראה שהם שולטים עליו, ומכל מקום היה בפניות הלב דורש את ה', שיצילהו מידם. כלומר, הגם שבחיצוניות הם היו שולטים עליו, אבל בפנימיות הלב היה מוחה על מה שהם שולטים עליו, והיה מתחנן לה' שיצילהו מידם. ומכל מקום בפנימיות הלב היה דורש ומתחנן לה', שיצילהו מידם, ולא היה מתייאש, מזה שבחיצוניות הם שולטים עליו. וזהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים"."

(רב"ש - ב'. מאמר 19 "מהו, קומה ה' ויפוצו אויביך, בעבודה" 1991)

זאת אומרת, לקבל כל דבר שמתעורר בנו, לא חשוב מאיזה צעדים, מאיזה אופנים, כי הכול בא מהבורא כדי להגדיל את הרצון לקבל שלנו, לבלבל אותנו, ושאנחנו עוד יותר ועוד יותר נרצה להתעלות מעליו ולפנות לבורא ולדרוש, לבקש ממנו עזרה. וכך בסופו של דבר במאמצים שלנו, לא בבת אחת אלא בתהליך מצטבר, נצבור כוח לעלות, להתנתק מהרצון לקבל שלנו, שזה נקרא שמסוגלים כבר לצמצם אותו. ודאי שכל זה על ידי תפילה, עזרה, המאור המחזיר למוטב, וכבר נצליח להגיע לדבקות הראשונה בבורא.

סדנה

איך אנחנו מעמידים את עצמנו כך, שנמצאים בבת אחת תחת מבול היורד עלינו, ויחד עם זה כל הזמן הולכים כנגד המבול, משתדלים לעמוד כנגדו, כדי לבקש, כדי לפנות לבורא, כדי להתפלל, כדי להשתוקק לברך אותו? איך אנחנו מסדרים כזה מצב?

*

קריין: קטע מספר 10 מתוך כתבי רב"ש כרך ג', "קידוש החודש".

"האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו."

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מצב כזה, מה זה נקרא שפלות עד הסוף? תתחילו לדבר כולם, בואו תראו למה אתם מגיעים ואז תראו מה אתם יכולים עוד לקבל למעלה מזה. עד כמה שנוכל לתאר לעצמנו שפלות גדולה זה עדיין כלום, לעומת מה שעוד יתגלה. אבל בכל זאת כדאי כבר לדבר ואפילו אולי להסכים לאיזו מין שפלות. בבקשה, מה השפלות המרבית שכל אחד יכול לתאר? בואו נראה.

*

מהם המצבים הכי גרועים האישיים שאני יכול לתאר לעצמי?

*

איך אנחנו מתארים לעצמנו שאנחנו שמים ממש קו, פס, על כל מה שיכולים להגיד לנו על העולם הזה, על כל מה שהרווחנו והפסדנו, על כל מה שהיה ויש ויהיה, על הכול לשים סוף, אין ולא יהיה, אני דואג רק לעשות נחת רוח לבורא?

ביחד תציירו כזה מצב, שממש סוף העולם, סוף החיים, הכול, לא חשוב מה. וזה מדאיג אותי, לא שלא אכפת לי, זה מאוד מדאיג, עד העצמות נכנס בי ואני נמצא בחרדה ובחוסר אונים ובהכול, ולמעלה מזה אני בונה יחס לבורא, רק להודות, רק להשפיע לו, זו הדאגה שלי שאני רוצה לעצב. זה כדי להמחיש קצת "אמונה למעלה מהדעת".

*

איך אנחנו בונים קשר עם החברה, שכל הצרות, המבול, כל מה שיש לנו, לא ימשוך אותנו בזרם שלו, אלא הקבוצה תחזיק אותי בחבל ואז, אך ורק בצורה כזאת אוכל להימלט מהשיטפון הנורא הזה שבא אליי בכל מיני צורות מכות וכן הלאה. ומזה שאני מוחזק על ידי החברה אני יכול לפנות לבורא כדי להודות לו. בבקשה, תבנו את הציור הזה. ביחד כולם ככה תעזרו אחד לשני.

*

קריין: שוב קטע מספר 10, כתבי רב"ש כרך ג' מאמר "קידוש החודש".

"האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין. מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים."

(רב"ש - ג'. מאמר 21 "קידוש החודש")

*

עד כמה נקרא "לקבל עול מלכות שמים ללא תנאים"? בואו נצייר את זה לעצמנו. התשובה צריכה להיות משפט אחד. מהו הסימן שזה הגבול, שעד כאן אני יכול לקבל מלכות שמים ויותר מזה לא? גם פּרעה אמר "אצבע א-לוהים היא"⁴.

*

מה קורה לי כשאני אומר, יותר מזה אני לא מסוגל ללכת למעלה מהדעת, עד כה ויותר מזה לא, מה קורה לי בגבול הזה? עד הגבול מה קורה שאני אומר, שזה בא מהבורא. והלאה אני לא יכול להגיד שזה בא ממנו, אין לי ביטחון, אין לי הרגשה כזאת. מהו הגבול? מי קובע את הגבול, על ידי מה אני מייצב אותו? מי אחראי, מי שומר לי את הגבול? דברו על זה.

*

באיזה תנאים אני יכול להגיד לעצמי שאני כבר מוכן לעלות למעלה מהדעת, למעלה מדעתי? באיזה תנאים אני יכול לעלות למעלה מדעתי?

*

מה קורה אם רק על חלק מהדעת, מדעתי, אני יכול לבטל ולעלות מעליה ועל היתר לא? מה קורה אם אני יכול לוותר רק על חלק מדעתי, לעלות למעלה ממנה ולהשפיע לבורא, ועל חלק מדעתי אני לא אוכל לוותר? אתם צריכים לחפש פתרון משותף ולא שכל אחד מחטט בתוך האגו שלו, אין לו כלום בתוכו, רק ביניכם.

*

האם בכלל אדם יכול לעלות לבד למעלה מהדעת שלו ולהמשיך למעלה מהדעת?

*

מה זה אומר להתגבר לפחות על חלק מהדעת, אולי על חלק אני יכול להתגבר ועל חלק לא? ומה זה נקרא, על החלק שאני לא יכול לבד להתגבר, "איש את רעהו יעזורו"?

*

מה זה נקרא "מתפלל עבור חברו זוכה תחילה"? כי אני לא יכול להתפלל על עצמי, אבל עבור החברים כן. אז ודאי, הרצון שלי, דעתי, נראה לי כל כך גדול שאני לא מתאר לעצמי שאני יכול להתעלות ממנו. ורק כשאנחנו מחוברים יחד, בעזרה הדדית, בתפילה משותפת, אנחנו כן יכולים לקבל את המאור המחזיר למוטב, ולפנות לבורא כדי לגרום לו נחת רוח. איך אנחנו משלבים את כל הדברים האלה?

מה זה נקרא שאף אחד לא יכול להציל את עצמו? מה זה נקרא שאנחנו מתחברים כדי לתת לחברים הזדמנות שכל אחד יעזור לחבר? איך גם אנחנו בצורה כזאת חייבים להיות קשורים לבורא, מקבלים מאור המחזיר למוטב בערבות וניצלים כולם? תחברו את הדברים האלה.

*

קריין: קטע מספר 11 מתוך "כתבי רב"ש", כרך ב', "מהו שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה".

"כשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בערום וחוסר כל, אז תפלתו היא בעומק הלב, כלומר שהוא רואה, "אם אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". והגם שהאדם יכול לומר, שהוא מאמין "למעלה מהדעת", שרק הקב"ה עוזרו, אבל בתוך הדעת אין לו הרגשה כזו, מטעם שהאדם יודע, שהוא בעצמו נתן הכוחות והיגיעה להשיג משהו ברוחניות. מה שאם כן בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו. נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תו"מ, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

קריין: שוב.

"כשהאדם מתגבר ומבקש עזרה מה', לאחר שכבר בא לידי החלטה, שיש לו מזיק בלב, הנקרא "רצון לקבל", ואין בידו לצאת ממנו, היינו לאחר כמה עליות וירידות שהיו לו, ולבסוף הוא רואה, שנשאר בערום וחוסר כל, אז תפלתו היא בעומק הלב,"

מה הסימן שאני מרגיש שיש לי מזיק בלב? :01:00:51

*

באיזו פעולה אני רואה שאני בעצמי לא מסוגל לפעול בפעולה רוחנית ואני זקוק לעזרת ה', לבורא? באיזו פעולה בדיוק אני בודק את עצמי?

*

קריין: קטע מספר 12 מתוך "כתבי בעל הסולם", "שמעתי", מאמר י"ג, "עניין רמון".

"ענין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה"). נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת. וזהו מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך. לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שרק אז הוא המצב, שהאדם מבין, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה. וזהו "אלקים עשה", בכדי "שיראו מלפניו". שענין יראה הוא בחינת אמונה, שרק אז האדם נצרך לישועת ה'."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ג. "ענין רמון")

שאלה: מה האדם מבקש מה' שיעזור לו?

יש כמה דרגות. קודם כל, חיבור, הוא לא יכול לעשות חיבור עם הקבוצה. לפני זה, יכול להיות שיבקש מהבורא לראות מה יש לו באמת בתוך הדעת, האם הוא מתעלה מעל זה או לא? אבל העיקר זה החיבור עם הקבוצה, כי דרך החיבור הזה הוא כבר יכול לפנות ולהתחיל לקבל ממנו עזרה.

המשפט הכללי, כמו שדברנו בתחילת השיעור, זה שאני רואה בתוך הדעת שאני נמצא במצב הכי גרוע, שאין לי שום סיכוי לכלום, שהעולם חשוך ואין לי שום סיכוי. כשאני מגלה את זה, אני מגלה את המצב הזה בניתוק מהבורא, אין לי שום קשר עמו.

אם בכל זאת עשיתי לפני זה הכנה נכונה, דווקא מהמצב הגרוע הזה מתגלה לי שזה בא מהבורא, ואז אני מתחיל לסדר את היחס שלי אליו, שקבלתי את הכבדת הלב לא סתם, אלא קבלתי רצון לקבל מוגבר, מוגדל, כדי שנוכל לעלות מעליו בכוח השפעה, באמונה למעלה מהדעת.

אז אני צריך לחשוב כך, מה שיש לי בתוך הדעת, בתוך הכלי שלי, יהיה מה שיהיה, חשוך, חוסר אונים, עד המוות, שייקח ממני את הכול, זה לא חשוב. למעלה מהדעת, מה אני הולך לעשות? להודות, לברך, לשבח. זו בעצם התכנית.

השאלה היא, איך אני מחבר בפועל את הכלי לזה? אני צריך להתחבר לקבוצה, כי לפנות לבורא בצורה ישירה, אני קבעתי שאני רוצה לשבח אותו. אבל, לשבח אותו זו התכנית ולפנות ולבקש כוחות ולהתחבר ולקבל אני צריך את המעבר הזה דרך הקבוצה, צינור, אז אני עכשיו קודם כל הולך להתחבר אליהם. זה שלב בניית המעבר.

ואז על ידי זה שאני מתחבר לקבוצה, במידה הזאת אני מתנתק מהדעת, מהרצון לקבל שלי, אני נמצא בתוכם ומתחיל לבנות אתם כלי פנייה לבורא, הם זורקים לי חבל, אני מתבטל בהם וכן הלאה. אלו בעצם המצבים שעברנו.

תלמיד: מה זה נקרא רוממות ה' במצב הזה?

עד כמה יש לי גדלות הבורא, במידה הזאת אני יכול להתרומם למעלה מהדעת. לא אחרת, הקבוצה היא רק אמצעי.

שאלה: אתה יכול להסביר עוד על המצב מעל לדעת? אם בן אדם עובד בעשירייה, מה הוא מרגיש מעל לדעת ואיפה זה? איך הוא מתייחס לבורא?

הוא רוצה להודות לבורא על כל מה שיש לו. זה הכול. יותר מזה עדיין לא מדברים. כל היתר, תגלה. תגלה אם תוכל לבנות גשר נכון ממך לקבוצה ולבורא. אין כאן מה להגיד.

תלמיד: רק לצייר את המצב.

ציירתי לך את המצב, יותר מזה אני לא יכול להגיד. זה עניין של הרגשה שאתה צריך להשיג.

שאלה: לגבי האפסיות והריקנות, זה תוצאה של הדעת. הדעת מראה לי ריקנות ושזה ושאין כלום? מצד שני, יש לנו את האמונה למעלה מהדעת שזה גם סוג של אמצעי, ואני משתמש בזה כדי לראות, להתגבר על הריקנות, האפסיות שבאה מהדעת. עד שזה מביא אותי למצב של יראה. המצב של היראה הזו, הוא אומר שזו בעצם האמונה. פה אני רואה שהיראה מביאה אותי לזה שאני מודה שבעצם הפסדתי. שמי שניצח אותי עוד פעם זה הדעת. הנוסחה הזאת של אמונה למעלה מהדעת בסופו של דבר, היא תעזור לי?

היא לא תעזור לך. אמונה למעלה מהדעת זאת התוצאה, ממידת ההשפעה שלך לבורא, והיא תלויה בעד כמה שאתה קשור לקבוצה. ומידת יראה, לפי המידה הזאת אתה מקבל מאור המחזיר למוטב ויכול להשפיע. עוד לא כל כך נגענו בדברים האלו. לאט לאט. צריכים להתרגל לדברים שנכנסים לאט לאט

שאלה: ברור לנו שאנחנו חייבים ליצר את חגורת הערבות הזו.

עכשיו אתם תראו עד כמה שזה הכרחי. לפני כן, אלו היו רק סתם דיבורים.

תלמיד: כשדיברנו פה בעשירייה היה הבחן בין שני מצבים. יש מצב שדיברנו עליו היום, שבן אדם מקבל איזו צרה, מכתב מהמשטרה, קורה לו משהו בבריאות, בפרנסה וכולי.

ויש מצב שהוא מרגיש ייאוש מההתקדמות הרוחנית שלו, שהוא מסתכל בכלי שלו ואומר, לא השגתי כלום, אין לי כלום, מה עם החיים שלי וכולי. כשאנחנו מדברים על למעלה מהדעת, בשני המקרים האלה זו אותה עבודה?

זו לא אותה עבודה. דיברנו על זה. כשאתה מקבל פתק מהרופא, מהמשטרה, ממישהו ומשהו, אתה חייב לטפל בזה כמו כל אזרח. וזה שאתה מיואש מעבודה הרוחנית שלך, אתה סוגר את העניין הזה ועובד למעלה מהדעת.

תלמיד: הטיפול בגשמי ברור. אני מדבר מבחינת העבודה שלנו בקבוצה, הצורך שלנו יותר בחיבור, יותר בערבות, יותר בהודיה. לא משנה איזה מצב אני מקבל, בכל זאת בשביל להשתמש בו כהזדמנות ללמעלה מהדעת, האם זו אותה צורת עבודה?

לא הבנתי. הסברת לי בהתחלה שיש לך בעיות גשמיות ויש לך בעיות רוחניות. אמרתי, שבבעיות הגשמיות אתה צריך ללכת ולטפל כמו כל אחד. ובבעיות הרוחניות אתה אומר לא אכפת לי, עכשיו אני לא מטפל בזה בצורה כזאת. אני הולך לטפל בזה בלמעלה מהדעת.

תלמיד: עשינו עכשיו סדנה, דיברנו בה על כל מיני מצבים של שפלות, שהבן אדם מרגיש את המצב הכי גרוע שיש לו בחיים וכולי. אנחנו צריכים לתאר מצבים הכי גרועים כאלה בגשמיות או ברוחניות?

אני לא מבין את השאלה שלך. הסברתי לך פעמיים איך צריך לחלק את הבעיות, ואיך צריכים לטפל בכל סוג בעיה. בבעיות הגשמיות כמו כולם, השכן שלך הולך למשטרה? הולך לרופא? הולך לפתור את הבעיות? גם אתה צריך כך לעשות.

בבעיות הרוחניות שלך, אתה צריך להגיד זה בא לי מהבורא. הוא מארגן לי את הכלי דדעת כדי שאני עכשיו אתעלה מעליו. אין לי כלום ברוחניות ואני לא דורש שום דבר, רק השפעה. לשם זה אני עכשיו מקבל ייאוש, חוסר אונים וכולי.

שאלה: אז אין למעלה מהדעת בבעיות גשמיות?

יש, ויש כאן גם ברורים גדולים. אבל השאלה היא איזה סוג של בעיות גשמיות יש לך, או שאתה חייב לאנשים, או שפגעו בך, או אני לא יודע מה. לא ניכנס לזה כרגע.

תלמיד: במהלך הסדנה שאלת אותנו איך על להתגבר על חלק מהרצון שלי למעלה מהדעת, ובמעגל לא הייתה לנו הסכמה אם יש כזה דבר להתגבר על חלק, או שזה הכול או לא כלום?

אתה לא יכול להתגבר על שום דבר, חוץ מהפנייה לבורא. כל העבודה שלנו היא לפנות אליו ולבקש ממנו כוח כדי להיות בצמצום, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה, ובניית הפרצוף, בניית הנשמה.

שאלה: איך מגדילים את הנחיצות, את הלחץ לברך על כל מה שהבורא עושה? איך מרגישים יותר חשיבות בלברך על כל מה שקורה לי מהבורא?

זה למעלה מהדעת, על פני המכות שאתה מקבל. עד כמה שתקבל יותר מכות תהיה לך יותר אפשרות לברך אותו. כי קיבלת את המכות האלה ממנו כדי שתתעלה מעליהן, בהודיה, בברכה. כי רק בצורה כזאת אתה יכול לעלות למעלה מהדעת. לגלות רוחניות אנחנו יכולים רק בצורה כזאת.

תלמיד: איך יהיה לי יותר אכפת כשאני מתחיל להרגיש שאני מרשיע, או מקלל את הבורא? ההיפך מלהודות. איך להתחיל להרגיש אכפתיות לזה?

תקלל, זו לא בעיה. אתה לא אחראי על זה. אתה לא בעל הבית על זה. היחס שלך לבורא הוא תמיד צריך להיות כך. הכלי מגיב, אין פה מה לעשות. אל תפחד מזה.

שאלה: האם המכות שאדם מקבל הן תוספת רצון?

הבורא, על ידי המאור שמחזיר למוטב, פועל על הרצון של האדם. הרצון גדל, האדם מרגיש בו יותר ריקנות ומכות, וזה מעורר אותו לשאלה, "טוב מותי מחיי", "מה אני", "מי אני" וכן הלאה. ואז הוא מגיע למצב שאין לו ברירה והוא חייב לעלות למעלה מהדעת. כך הוא מגיע לכלים רוחניים. בדרך הוא חייב קבוצה, חיבור וכן הלאה.

שאלה: האם צריך להגיע להחלטה פנימית לעלות למעלה מהדעת, כמו הדוגמה עם אברהם שהיה מוכן להקריב את הבן שלו ועשה כל זה למעלה מהדעת?

מה אנחנו יודעים על אברהם, מה זה להקריב, אנחנו כאן לא מטפלים במקרא.

שאלה: אחרי בירורים בקבוצה הורגש עד כמה אנחנו חסרי אונים ולא מסוגלים לבקש לעלות למעלה מהדעת בצורה טוטאלית. עדיין לא מוכנים להקריב חיים של קרובי משפחה, ילדים, על פני רוחניות.

מי צריך להקריב? איפה ראית שמקובלים כך מדברים? אני לא רוצה לשמוע דברים כאלה, וכאלה אנשים הם לא מבינים בכלל על איזו הקרבה מדובר. מדובר על הקרבה פנימית של האדם. הוא רואה שהוא בחוסר כל, בחוסר אונים, אולי יש לו מיליונים, אולי יש לו חברים, אולי יש לו הכול, אבל קשר עם הבורא אין לו והוא מרגיש שלא יהיה. לעת עתה הוא מרגיש שלא יכול להיות, וכמו שנולדתי, כך אני גומר את החיים, הולך למות וזהו, אין. ולא שאין כרגיל, כמו שבן אדם אומר, אלא הוא מרגיש, יש לו ריקנות שהיא מתגלה, שאין. ורק אז הוא מוכן להתעלות למעלה מהדעת. אבל זה הוא, מה פתאום זה שייך למשפחה?

שאלה: איך אני עולה מעל החיים הגשמיים שלי? אני לא מסוגל לעשות כלום מעל החיים הגשמיים.

מעל החיים הגשמיים שלך אתה עולה בצורה כזאת שאתה שומר על המשפחה, על העבודה, על הבית ועל הכול, אלא אתה מוותר על הרוחניות שיש לך עכשיו, שהיא כולה לתפוס, לקבל, להרוויח, להצליח, לתפוס את הבורא, לתפוס את כולם, לעלות ולהיות הגדול. על הרוחניות הזאת אתה תצטרך לוותר.

מה יהיה לך מכל הרוחניות שלך? רק להשפיע נחת רוח לבורא. "זה הכול? אבל בטוח שמרוויחים משהו בצד", זה הרווח, להשפיע לבורא. "אבל יש לי קשר עמו, יש לי משהו", לא יהיה לך שום קשר. "אבל לפחות שהוא יידע שאני עושה לו את זה", הוא לא יידע. "לפחות אני אדע שאני עושה לו משהו", גם אתה לא תדע. "אז בשביל מה אני עושה את זה?" על זה אתה צריך לענות. בינתיים במסגרת שלנו זה למעלה מהדעת.

שאלה: תפילה או לבקש עזרה מהבורא, זו גם פעולה למעלה מהדעת?

כל העולם צועק לבורא. תתייעץ איתם והם יגידו לך. הם מקבלים?

תלמיד: לא מקבלים.

מה אתה יכול לבקש שהבורא יענה לך?

תלמיד: אני לא מצליח לבקש מהבורא, נראה לי שזה שורש הבעיה.

אתה לא מצליח, איך להצליח?

תלמיד: אני יודע שאני צריך להגיע למצב שבו אני רוצה להצליח לעשות פעולת השפעה.

מה היא פעולת השפעה?

תלמיד: לטובת החברים בעשירייה.

כבר יותר קל. אם אני אבקש מהבורא כוח הערבות כדי להתכלל בקבוצה, ומצדי לחבר אותם יחד לעשירייה, לה-ו-י-ה, כדי שהבורא יתגלה בה-ו-י-ה הזאת וייהנה מהעבודה שלי, אז אני יכול לפנות אליו. יש לי כבר תהליך, פעולה שלמה, התחלה, אמצע וסוף. "ישראל, אורייתא, קב"ה חד הוא". אני, קבוצה, בורא. מאהבת הבריות לאהבת ה'. הכול מסודר.

תלמיד: אז למה זה לא מצליח?

כי אתה לא מבקש.

תלמיד: איך מבקשים?

זאת בעיה. על זה אתה צריך לשבת עם החברים, לדבר וממש בכובד ראש להחליט מה עושים כדי לבקש ומה לדעת. אולי הוא עונה לנו, אנחנו רק לא יודעים, לא מבינים, לא מרגישים.

תלמיד: אנחנו צריכים להרגיש משהו?

העבודה שלנו היא כולה בהרגשה, ברצון. אתם צריכים להרגיש שאתם מתחברים. אתם צריכים להרגיש עד כמה החיבור שלכם מעוצב נכון, עד כמה אתם נמצאים בהשפעה הדדית בתוך החיבור ביניכם, עד כמה בתוך ההשפעה ההדדית הזאת אתם מגלים שורש של ההשפעה, שזה הבורא.

תלמיד: יש שינוי מאוד גדול בדבר הזה. לדוגמה יש ממש צורך להיות בקשר עם חברים.

בשביל מה? לעשות חפלה, איזה משהו?

תלמיד: לא.

אלא מה?

תלמיד: להיות בעצם קשור לאותו תהליך שאנחנו נמצאים בו.

אין דבר כזה תהליך. אתה צריך לברר כמה שאפשר יותר. אחרת אתה, כמו שאמרת, לא קיבלת מהבורא כלום, לא מקבל. אתה חייב לברר את זה. לאט, לאט, עוד כמה שיעורים. אתם רואים משיעור לשיעור איך אתם מקבלים עוד מנה, עוד מנה. ככה זה יהיה.

חייבים להתקדם, ובהתקדמות אתם חייבים לחשוב על כל החברים כאן, ועל כל החברים שבחו"ל, ואיך להתחבר ביניכם. כי עשירייה אחת היא מאד חלשה. יש לך מאה עשיריות, זה כבר משהו. יש לך עד שישים ריבוא.. תשתדלו, תשתדלו כמה שיותר להתחבר. הכמות היא מעוררת איכות.

שאלה: אתה אומר את זה כבר כמה פעמים מאז אתמול או שלשום. למה אתה מתכוון שצריך להתחיל להתחבר יותר מהעשירייה, שיהיה את הכוח הזה?

לעורר אותם שיהיו איתנו יחד בשיעורים, שיעשו אותם התרגילים, אותם שיעורי בית. יכול להיות שצריכים לבנות איזה בורד בינלאומי שלנו, של "בני ברוך", ומשם ייצאו כל מיני חומרים ושאלות, ונקבל שם תגובות. זאת אומרת קצת להתחיל לארגן את החיים המשותפים בכל הכלי שלנו הבינלאומי כי זה מאוד מאוד, זה ממש יקל על ההשגה הרוחנית.

שאלה: זה אמרת ברמה מערכתית, אבל נגיד אני החבר הפשוט בעשירייה, בערב מחליפים עוד פעם עשיריות לשלושה ימים, יש את התרגיל של היומן, את ההתקשרות בתוך עשירייה, איך לתוך המציאות הזאת אני יכול לחבר עוד את הכלי העולמי, החברים בכלי העולמי?

למציאות הזאת אני לא יודע, אני יודע שאם ישנן עשיריות, העשיריות האלה צריכות לראות את עצמם שהן גם מחוברות.

תלמיד: אז כרגע רק ברמה המערכתית לבנות את הפונקציות האלה.

קודם כול מערכתית ואחר כך שיהיה לי גם רגשית. שיעשו כולם אותו דבר, שיעברו על כל אותם התרגילים, שיראו את השיעורים, סיכומים מהשיעור, אותן השאלות שאנחנו מבררים במשך היום, אז כך על ידי זה יהיה חיבור.

תלמיד: אבל צריך ליצור איזו אינטראקציה? כמו שאנחנו עושים זום.

הבורד צריך לדאוג לזה, לא כל אחד שיתבלבל ויהיה בלבול בזה שכל אחד יתחיל לשלוח מה שבא לו. לא, זה צריך להיות מאורגן. הכול מעשירייה לעשירייה דרך מרכז העשירייה, וככה בצורה אולי רגיונלית וכולי. אבל כדאי, כדאי להתחיל לבנות את המערכת הזאת, כי אם אנחנו מדברים כבר על הקפיצה ללמעלה מהדעת, כאן זה מאוד חשוב הכמות כי היא פועלת לטובת האיכות.

שאלה: מה לעשות עם חברים שמפספסים שיעורים?

זו בעיה שלכם, אני לא יודע, אני רואה כמה שחסר.

תלמיד: נגיד כבר אפילו השיעור היום, אני אומר אדם שלא היה בשיעור הזה, ואני מעריך שלא יהיה לו זמן לשמוע אותו כי יכנס עוד שיעור ועוד שיעור, וזה באמת כמו שאתה אומר, מנה אחרי מנה, איך אפשר להשלים את זה?

אני לא יודע, אני מגיע לכאן, יש לי תכנית מה אני עכשיו צריך לעשות. אני מאוד אחראי על כל שיעור, אתם רואים, ואני חייב כך להביא לכאן עוד כל שיעור מנה מוגדרת היטב. מי שפספס פספס. וזה פספוס, הוא יצטרך לשמוע את השיעור, הוא יצטרך להתכלל בו, כי זה לא עניין של "אה, שמעתי, את הרעיון הזה אני מבין." לא, הוא צריך להחיות אותו, להרגיש אותו.

תלמיד: אז זה פספוס של אותו חבר הוא פספוס שלנו?

של כולם, ודאי שכולם, מה זה אחד. עם אף אחד אין כאן חשבון, עם אף אחד.

תלמיד: אז מה אפשר לעשות?

אני לא יודע מה לעשות. אתה שואל אותי, אני לא יודע. אתה נמצא עשר שנים בעניין, בבקשה, תעשה משהו, תראה שלמדת תוך עשר שנים מה לעשות. תחבק אותו, תלטף אותו, תביא לו עוגה, לא יודע על ידי מה אתה תמשוך. או שאתם תמשיכו כרגיל, או שתקבעו מצבים אחרים של העשיריות שהם יידעו שהם לא שייכים אולי. אבל זו בעיה, זאת הבעיה.

רב"ש עשה דבר מיוחד, הוא אמר, תוך שבוע ימים כולם מלובשים כמו שנהוג אצלנו. "אצלנו", אני הלכתי נגיד כרגיל, חליפה ומכנסיים כרגיל. הוא אומר לא, רצוי שהם ילכו בחלט, זה חלוק שחור כרגיל, וכובע ככה כמו שצריך. הוא עשה מהם צורה כזאת כדי שלא יהיה להם כל כך קל לברוח בחזרה לשנקין. והם שהכניסו את הילדים שלהם לכל מיני מוסדות החרדיות. וכך הוא שמר שהם יהיו כבר קשורים.

אני לא מתכוון בכלל לכיוון זה ללכת, אלא אנחנו פתוחים לכל העם ולכל העולם ולכל באי העולם. אבל אתם צריכים לראות איך אתם מחזיקים את האנשים שלפחות איתכם בעשירייה. אם מגיעים שניים, שלושה מתוך העשרה לשיעור, אני רואה גם מה שקורה בקבוצות האחרות בחו"ל. אנחנו עכשיו נכנסים למצב שאני לא יודע מה יקרה עם האנשים שלא נמצאים בשיעור יום יום. הם ירגישו שזה כבר לא מעניין, שזה הזוי, שאולי זה לא בדיוק נכון מה שהוא אומר. לומדים על דברים, חסידות אולי, אולי זו פילוסופיה או פסיכולוגיה, זאת אומרת הם יתחילו להעביר ביקורת כי הם לא יידעו בדיוק איך, לא תהיה להם הרגשה פנימית כנגד מה שאנחנו אומרים והם יעזבו. או שהם יבואו ככה, כמו למועדון. לזה אין מה לעשות.

תלמיד: אז אין מה לעשות או יש מה לעשות עכשיו?

לא, אין מה לעשות מבחינה הזאת שאני לא אלך עכשיו, באו היום כולם אז נעשה שיעור. ביתר הזמן אנחנו לא נעשה שיעור אלא נעשה כאן מה, ערב בדיחות?

תלמיד: מה להגיד לחבר שכותב לפני השיעור שהוא לא בא?

אני לא יודע, אתם נמצאים איתם בקשר לפחות עשר שנים אז תדאגו. אם הם חברים הם חייבים לבוא, אם לא אז לא. תעשו טלפונים, תעשו משהו, אני לא יודע מה. אני רואה יום יום מה קורה וגם בוקר בוקר, תהיה לכם נסיגה עוד יותר גדולה. עד כמה שהיום אנשים יפספסו שיעורים, אז הם לא יבינו, בתוך ההרגשה לא יבינו, הלב מרגיש, הלב מבין, הם לא יבינו על מה אנחנו מדברים בעוד שבוע שבועיים, בכלל. יהיה להם קשה מאוד להיות כאן, לסבול אותנו יהיה להם קשה. יהיה כבר אי השתוות הצורה הפנימית שלהם ושלכם. לכן אני לא יודע.

שאלה: יש המון חברים שנחשבים כבודדים, שלומדים דרך המסכים, מתכללים דרך קבוצת מיקוד, נמצאים בשיעור בוקר יום יום אך ללא קבוצה. איך הם יכולים גם כן להיות שותפים לתהליך שאנחנו עוברים פה?

הוא עכשיו שואל אותי?

תלמיד: כן.

אנחנו לא היינו מארגנים כאלה חבר'ה לעשירייה? או שהם לא רצו להתחבר לעשירייה וליצור ביניהם קשר?

תלמיד: איך שאנחנו רואים פה.

אני רואה שיושבים היום שניים ודרך הטלפון מדברים. ואם המרחק ביניהם לא מטר שהם ככה מדברים אחד אל השני אלא עשרה קילומטר? מה ההבדל? אם הם לא רוצים להתחבר, לא. חכמת הקבלה זו חכמת החיבור.

תלמיד: ביום שישי העשירייה מקייב ועשירייה ממוסקבה יצרו קשר במהלך היום, זה היה מאוד מאוד חזק, מעורר יראה ונתן התפעלות גדולה. האם אתה ממליץ ליצור קשרים מהסוג הזה?

אני מספיק לימדתי אתכם כל מיני דברים בכדי עוד להגיד שכן או לא תעשו, שאתם ילדים טובים, זה מספיק, מה אתם, כמו תינוקות. כל אחד שידאג לנשמה שלו.

שאלה: בהמשך לדבריך, כמה חשוב להגיע לכל שיעור בוקר, זה לא מספיק, אדם צריך לקשור את עצמו גם במעשר, גם בסעודות, הכול ביחד.

אנחנו מדברים על כל העולם, עכשיו אנחנו לא מדברים על המעשר, אתה אחראי על מעשר, זו הדאגה שלך.

תלמיד: אני אומר שזה קושר.

נכון, בטוח שזה עוצר, אבל עוצר אותו כבר בצורה אישית. אני זוכר את יוסי גימפל, איך הוא היה מחשב את המעשר שלו, זכרונו לברכה, והיה קשה לו כי הוא היה עצמאי. נקיות, הרב"ש היה מאוד מכבד את זה, דיוק של האדם. יש לך חשבון עם הבורא, במעשר החשבון עם הבורא.

שאלה: לגבי למעלה מהדעת, אדם צריך לוותר על הכול, וזה מצב שהוא מסכים לכל דבר ומוותר על הכול, האם זה נכון?

כן.

תלמיד: על מה הוא לא צריך לוותר?

הוא מוותר על כל העתיד הרוחני שלו, לא על הדברים הגשמיים. על כל העתיד שלי הרוחני מה שאני מרגיש בכלים דקבלה שלי, מה שיהיה לי, יהיה לי, אני אדע, אני אגלה, לא איכפת לי כלום מזה. אני רוצה להיות קשור עם הבורא לא מה שיהיה לי, אלא מה שאני יכול לתת לו. אני צריך לעלות למעלה מהדעת, ואז מהקומה הזאת אני הולך להבין מה זו רוחניות, שאי אפשר למדוד אותה בכלים דקבלה.

תלמיד: יש משהו שאדם בדרך הרוחנית שלו, לא גשמיות עכשיו, יש משהו שהוא אומר עד כאן, עם זה אני לא מסכים?

אם הוא לא יכול לוותר על הכול, אין לו אפשרות למגע עם הבורא, זו הפכיות הצורה. מה זה נקרא "משפיע"? עזוב את העולם הגשמי, מה זה נקרא משפיע? שאני, במה ששייך לכלי הרוחני שלי לא רוצה לקבל כלום, אני מוותר על הכול, לא בגלל שלא אכפת לי, לא, אלא אני במקום זה, תמורת זה רוצה להשפיע לבורא בצורת ההשפעה ממני והלאה, ללא פנייה לעצמי. אחרי שאני בצורה כזאת פחות או יותר יכול לתאר לעצמי את המצב ומבקש מהבורא עזרה לעבוד בצורה כזאת דרך הקבוצה, בא המאור המחזיר למוטב ונותן לי את ההרגשה הזאת ואז אני מבין מה זה נקרא "השפעה" או "אמונה". אז אני מבין. זה "עולם הפוך ראיתי", שאי אפשר לתאר אותו עכשיו.

שאלה: אם אני מגלה שאחרי כל השנים האלה אין לי שום דאגה לרוחניות?

אל תדאג לגבי הרצונות האלה, הבורא יסדר לך אותם. תמשיכו ותראו עד כמה כל זה נמצא בכל אחד בצורה משלו, בקצב משלו, אבל בסך הכול כולם בונים כלי אחד.

שאלה: אנחנו עכשיו נמצאים בקצב, ואתה מוסיף יותר ויותר כל יום.

האמת שזה לא קצב, זה פשוט בירור נקודתי, דווקא בפיקסלים כאלה אנחנו מתקדמים, לא בקפיצות.

תלמיד: אני מרגיש שיש חלק מהחברים בקבוצה שכל הזמן מגיעים, ובאמת כל החיים הם פה, זו התקדמות בכיף, אנחנו מסכימים להוסיף יותר ויותר. ויש כנראה אנשים שזה לא הקצב שלהם.

אם הם יהיו מחוברים בכל מיני צורות, בכמה שהם מסוגלים, הם יתקדמו יחד אתנו. איך התינוקות שנולדים היום מתאימים לעולם של היום, ולא לזה שמלפני אלפיים שנה? מה ההבדל בתינוק שיוצא מאימא אם הוא נולד לפני אלפיים שנה או עכשיו? הוא מתאים וזהו, כי הוא מתקשר, הוא שייך. גם האנשים החדשים שיבואו, הם יתכללו אתנו יחד, זו לא בעיה. בתנאי שכשהם באים הם תופסים אותנו כמו שתינוק תלוי באימא, ובצורה כזאת הם יתקדמו. אבל אם הוא מגיע פעם בשבוע, פעמיים בשבוע, קשה להבטיח לו הצלחה.

תלמיד: רק להבין, גם אנחנו רק עכשיו מתרגלים להיות בקצב, במשך היום, כל שעה, איך עוד לדאוג לחברים?

אני לא יודע, אל תדאגו, אבל תדעו שאתם תלויים בהם. פשוט מאוד. אין לי מה להגיד, שוב חוזרים על אותו התקליט?

תלמיד: איך להתייחס נכון לחיים, למציאות, שזו הרפתקה מצוינת או שזו עבודה קשה?

החיים הגשמיים הם עבודה ואחריות. אסור לזלזל בזה.

שאלה: בקשר לדאגה הפנימית לחברים, אני מבין, אפשר לעשות את זה. לגבי דאגה חיצונית, ממש לעזור לחברים להגיע לפה, אני מרגיש שבקצב הזה קשה לי.

תעשו תורנות. מישהו שיהיה אחראי על ההתקשרות, מישהו שיהיה אחראי על האיסוף, תעשו את זה כמו שחברה בריאה צריכה לעשות.

תלמיד: אני לא רוצה שוב לפתוח את הבירור של עשיריות אקראיות או עשיריות קבועות, פשוט אני מרגיש שאיבדתי את היכולת ממש לדאוג לחברים שיגיעו לשיעור. בעשיריות האקראיות, בשלושת הימים האלה, אני לא מצליח לקלוט בכלל מי איתי, אני לא מצליח לדאוג שהם יגיעו, לא יודע מסגרות, אני מפספס את זה לגמרי. מצד שני, בסדנאות הפנימיות, הכול מאוד פנימי וחזק בעבודה, מורגשת עבודה אינטנסיבית מאוד, אבל מבחינת דאגה גשמית שהחברים יגיעו, ושיהיו נוכחים בשיעורים, אני לא מצליח לעשות את זה.

חברים, לי יש כמה עצות, אבל אני לא אתן לכם אותן. אתם צריכים בעצמכם לדאוג, להשתדל למצוא את הגישה, כדי שאתם תמלאו את השורות.

תלמיד: אז זה לא מספיק שאני דואג בצורה פנימית, זה חייב להיות גם דאגה חיצונית לחברים שיגיעו לפה.

הם חייבים להיות כאן. או שכן או שלא. ויש כאלה שסתם אם הם באים אז באים, אם לא באים אז לא באים, ואתם לא מחשיבים אותם שהם בעשירייה. זה יתברר בעצמו עכשיו, מפני שההתקדמות תהיה התקדמות איכותית. שאם לא נכנסת אתמול ושלשום באותה המחשבה, באותם הבירורים, עוד קצת ועוד קצת, אתה לא תוכל לגלות אחרי ההרגשות האלה איזה קצה זנב של למעלה מהדעת. אתה לא תוכל. אתה חייב כך לאט לאט. כתוב בספר "אמונה וביטחון" של חזון איש ש"מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש". את זה אי אפשר להבין, זו הרגשה, "נטייה דקה מעדינות הנפש". אז אם הוא נופל פתאום על השיעור, פותח את האוזניים, פותח את הפה, ומה הלאה? הוא צריך כל פעם, כל פעם, עוד ועוד לעדן את כלי הקליטה שלו. לכן אנחנו צריכים לדאוג שהם יהיו.

אתם עוד פעם ועוד פעם צריכים לחשוב, מה ההבדל בין כל לימוד אחר לבין חוכמת הקבלה. אנחנו כל הזמן עובדים על חוש חדש, להרגיש מציאות שנמצאת כאן, אבל אנחנו לא יכולים לתפוס אותה. ואז אנחנו צריכים לבנות חוש לתפיסת המציאות הזאת, וזה לא בא בעצמו או מתוך השכל, גם על ידי השכל, אבל צריך כל הזמן לעבוד על הרגש. לכן "לא החכם לומד". ולכן אי אפשר שהוא נופל על איזה שיעור והוא כבר מבין. יכול להיות שהוא מבין מילים, אבל הוא לא משיג. זה ההבדל. והוא לא יוכל להשיג. לכן חשוב להיות אתנו במשך שעות רבות, ואז אתם תראו.

(סוף השיעור)

---

1. פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ח', ב')↩

2. כשור לעול וכחמור למשאוי (תלמוד בבלי, עבודה זרה, דף ה', ב' גמרא)↩

3. (ישעיהו, מ"א, ו')↩

4. "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים הִוא" (שמות, ח', ט"ו)↩