שיעור הקבלה היומי15 Ağu 2018(בוקר)
שיעור בנושא "מחוסר אונים לצעקה לבורא", שיעור 9
15 Ağu 2018
לכל השיעורים בסדרה: מחוסר אונים לצעקה לבורא 8/2018
שיעור בוקר 15.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
שיעור בנושא: "מחוסר אונים לצעקה לבורא"
אנחנו ממשיכים באותו נושא, "אמונה למעלה מהדעת". זאת גישה רוחנית למציאותנו בשני העולמות. תמיד צריכים להיות בדעת בעולם הזה, בדרגה שנקראת "העולם הזה". זה לא מה שאנחנו רואים עכשיו, כי גם זה ישתנה. אנחנו נראה גם בעולם הזה הרבה מאוד שינויים, מפני שכשאנחנו עובדים על לרכוש את דרגת האמונה, בינה, חיבור, השפעה, כמה שאנחנו משתדלים, עושים מאמצים למלאות את הסאה, סאת היגיעה, מתארים את דרגת הבינה שנמצאים בה, יחד עם זה כשאנחנו עם שתי רגליים עומדים על דרגת הידע, העולם הזה, דרגת המלכות, אז אנחנו כל פעם מעבירים מדרגת הבינה לדרגת המלכות, תוספות.
הדעת שלנו, הידיעה שלנו, ההרגשה שלנו יותר ויותר מתרחבת, מתייצבת יותר נכון, אנחנו נעשים יותר מתמצאים במה שקורה לנו בדרגת הדעת, מפני שהדעת כל הזמן מתרחבת. לכן מי שהולך ומרחיב את האמונה למעלה מהדעת הוא נעשה יותר חכם, יותר מבין, יותר מרגיש. הטבע יותר קרוב לו, הטבע הכללי, יותר מבין את הקשר בין בינה ומלכות, איך הבינה מתיישבת בתוך מלכות.
אסור כאן למהר ולהסביר לאנשים מצבים שהם צריכים בעצמם לרכוש, אחרת זה לא יהיה שלהם, הם ייקחו את זה כאיזה מין חוק, וזה צריך להיות דעת. כל יום כדאי לנו לעשות סיכום, סיכוי, מה אנחנו רוכשים. לראות למחרת מה התחדש בדעתנו, וכך להתקדם.
ודאי שבינתיים אנחנו נמצאים בכמה שלבים ראשונים שלא יודעים מה בדיוק דורשים מאתנו, איך לבנות את שתי המדרגות הללו, זו לעומת זו, אבל לאט, לאט במיוחד שזה מגיע מתוך החיבור. אם אנחנו רוצים את כוח הבינה, כוח אמונה, לעומת כוח האישי האינדיבידואלי שלנו, האגואיסטי שזה דעת, אז אנחנו יכולים להתחיל להשוות, למדוד את המצבים הללו. לראות עד כמה "זה לעומת זה עשה א-לוהים", ושייתן לנו יותר נקודות אחיזה, סביבה חדשה שבה אנחנו קיימים ממש כשני העולמות יחד.
אני מבקש שבמשך היום, כל הזמן, בכל מקרה שמתאפשר, להשתדל לחדש את דרגת האמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת שאני מתייחס לעצמי ולחברים ולעולם כאילו הוא מתוקן. זה היחס הפנימי שלי, אף אחד לא צריך לראות את זה חוץ מהחברים, אלא בזה "איש את-רעהו יעזרו"1 בקבוצה. אבל מחוץ לקבוצה כולנו מתנהגים לפי "דעת", ובתוך הקבוצה בדרגת האמונה, למעלה מהדעת.
קריין: קטע מספר 27 מבעל הסולם, "שמעתי", מאמר ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה".
"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'". כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'."
(בעל הסולם. שמעתי. ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")
שאלה: האם צריך לשאוף לצמצם את הפער שמתגלה?
איזה פער?
תלמיד: בין מה שהאדם רואה לבין העולם המתוקן שהוא מצייר לעצמו.
למה צריך לצמצם? אנחנו, פשוט מה שרואים רואים, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"2. זה נקרא "דעת", מלכות, דרגת ידיעה. בעיקר זה לקבוצה, העולם נעזוב אותו. חוץ מזה אני מתייחס לקבוצה ולעצמי, וגם לעצמי כאילו אני מתוקן ונמצא בתוך החברים, יחד כולנו כגוף אחד, "כאיש אחד בלב אחד"3, ונמצאים עם הבורא בחיבור עימו, איך אנחנו אז מתנהגים במצב כזה. אבל אנחנו מבינים שאנחנו עושים מאמצים. ובמידה שאתה עושה כאלו מאמצים אתה מעורר את המאור המחזיר למוטב.
מה שקורה, שאתה רוצה את זה. בינתיים זה באונס ואחר כך ברצון. אתה מתחיל לראות שמאמצים האלה מושכים, מקרבים אליך את הרוחניות, באמת אתה מקבל מזה הארה למה אתה נמשך. החברים נעשים יותר קרובים, היחס אליהם יותר לבבי, הבורא נעשה יותר קרוב אלינו וממש עומד להתחבק איתנו. זאת אומרת, מתוך מאמץ שקרי כאילו, כי זו לא אמת, אלא מאמץ, כמו שילדים עושים מאמצים ומתוך זה גדלים, ומפעילים את המאור המחזיר למוטב והוא מפתח אותנו.
תלמיד: ובעבודה הזו כל הזמן מתגלה הפער בין המצוי לבין הרצוי.
לא. גם המדרגה של דעת מתרחבת. היא יותר ויותר מורגשת כמיושבת, מוכרת, ואני מבין בשביל מה ולמה היא נעשית כזאת, למה הבורא ברא אותה דווקא, כשאני תמיד יכול ממדרגת הדעת להגיע לדרגת אמונה. וכך אני בונה את המצבים הרוחניים שלי בעצמי, במאמצים. לפי כמה שאני מתאר רוחניות, כך אני בעצם בונה אותה. ובונה את הבורא, את הקבוצה, כול מה ששייך לתכונת השפעה, כל החלק הרוחני שבטבע, את זה בעצם אני מתאר לעצמי ואני בונה.
תלמיד: בקטע הוא אומר שלא צריך לצפות לראות שזה מתממש, אלא זה תמיד נשאר בלמעלה מהדעת. אני לא מצפה למשוך, שזה יקרה בפועל.
זה לא עניין שלנו למשוך או לא למשוך. העניין שלנו להיות בתוך האמונה, להיות למעלה מהדעת, זה מה שאנחנו צריכים. ומה שקורה עם הדעת, הדעת מתרחבת. מי שמתקדם באמונה נעשה יותר חכם כי הוא מזמין את האורות במאמצים שלו שמרחיבים את דעתו. אבל בכל זאת האמונה יותר ויותר גבוהה, רחבה, עשירה, רב גוונית, גם הדעת כך. זאת אומרת, מתחיל להרחיב את האופקים שלו גם בקומת אמונה וגם בקומת דעת.
שאלה: שמעתי שצריך לבדוק את הדעת, צריך לסכם בסוף היום מה קורה בדעת.
כן. מה זה דעת? זאת אומרת, כמה אני מבין שהתקדמתי גם בידיעה וגם באמונה.
תלמיד: מצד שני אנחנו דיברנו שאסור לנו לדעת שנרצה את זה בצורה אגואיסטית, זה יהיה על מנת לקבל. ותמיד מסתירים מאיתנו איפה אנחנו נמצאים, איך אנחנו מתקדמים, כי נרצה להתקדם.
אני בודק את הכלים שלי. איך התרחבה אצלי גם הידיעה, הבנה, הכרה, כי אני אצטרך לעבוד למעלה ממנה.
תלמיד: אז האגו יהיה מרוצה, אני התקדמתי, הדעת שלי התרחבה.
לא. תנסה, אתה תראה. אפילו שאני נמצא באיזה מין סיפוק, הסיפוק זה בגלל שהלכתי למעלה מהדעת, ומתוך זה הדעת מתרחבת.
שאלה: אומרים "הדעת מתרחבת". זה אומר שהשכל מתחיל לחשוב על השפעה?
יותר טוב. השכל מתחיל להיות יותר מורכב, יותר משובח, יותר גמיש. הוא מתחיל בכל זאת לקבל בתוכו איזה התקשרויות עם הבינה, עם הלמעלה מהדעת, עם אמונה וזה מרחיב אותו.
תלמיד: זה אומר שכל הזמן השכל חושב על השפעה?
כן, אני חושב כל הזמן על השפעה. אנחנו לא נדבר על זה, כי אנחנו נרגיש מה קורה עם השכל, עם הדעת. איפה כתוב שמי שהולך למעלה מהדעת נעשה יותר חכם?
נראה את זה לפי הניסיון. תוך שבוע ימים תתחילו להרגיש שאתם נעשיתם יותר גמישים, יותר מורכבים, השכל נעשה משומן יותר.
שאלה: כתוב כאן שהם מבקשים מהבורא שיתן להם כזה כוח, כדי שאותה אמונה שהם מקבלים תהיה בבחינת כאילו בתוך הדעת ושלא יהיה הבדל בין אמונה לבין ידיעה או ראייה בתוך השכל.4 לא הצלחתי להבין את זה, מה הוא מנסה ללמד אותנו?
עוד שבוע שבועיים. באמת. הדברים האלה הם מאוד פרקטיים, הם צריכים להיות מורגשים מיום ליום יותר, תלוי עד כמה אתם חוזרים לנושאים האלו. אז כדאי להיות עם כל הפסוקים האלה בתוך הטלפונים, שאתם תקראו אותם מדי פעם, ותחשבו על זה.
זה שאנחנו רוצים שהאמונה שלנו תהיה ברורה לנו כידיעה, זה לא שאנחנו מורידים את דרגת האמונה לדרגת הידיעה, בינה למלכות. אנחנו רוצים שהתפיסה שלנו באמונה היא תהיה בכלים של אמונה, ועדיין אין לנו את הכלים האלה, אנחנו רק מתארים את זה, מפנטזים. אז הפנטזיה הזו היא עדיין לא כלי רוחני. כלי רוחני נמצא בהשפעה שנבנית למעלה מהקבלה, על פני הקבלה. בצמצום, מסך ואור חוזר שאנחנו עושים, בזה אנחנו בונים כלים דהשפעה אמיתיים. אבל עכשיו אנחנו משחקים בכאילו, לא ניגשים לכאלו פעולות עצמן, צמצום, מסך ואור חוזר.
אבל נתקרב לזה, עוד מעט נתחיל לתאר את עצמנו שנמצאים בזה. ואחר כך, על ידי המאור מחזיר למוטב זה ייכנס יותר ויותר. זה ממש כמו ילדים שגדלים, הם לא מרגישים עד כמה הם גדלים אלא זה קורה, טבעי.
אם כך מה אנחנו יכולים לשאול כאן? מה אתם ממליצים לשאול על הקטע הזה? נקרא שוב כדי לדעת מה לשאול.
"כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'". כלומר, שאם הם ירגישו זה בבחינת ידיעה, אז אור ה', הנקרא שפע עליון, ילך לכלי קבלה, הנקראים כלים דפרודא. וזה הם לא רוצים, מטעם שזה ילך להרצון לקבל, שהוא ההפכי מהקדושה, שהיא נגד הרצון לקבל לתועלת עצמו. אלא הם רוצים להיות דביקים בה'."
(בעל הסולם. שמעתי. ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")
סדנה
מה בדיוק אני מבקש? אני מצליח להיות באמונה למעלה מהדעת. אז מה היא הבקשה שלי, התפילה שלי?
*
אני סך הכול מתאר לעצמי מה זה נקרא להיות המשפיע. זה נקרא להיות בדרגת אמונה למעלה מהדעת. שיש לי מצב שאני נמצא בעולם הזה, בהרגשה שלי, מרגיש את עצמי, מרגיש את העולם ואני מתאר לעצמי מצב שאני נמצא במצב הרוחני, קצת יותר למעלה ממצבי.
כשאני מתאר לעצמי את המצב של השפעה, שאני נמצא בהשפעה, החברים נמצאים בהשפעה, אנחנו כולנו נמצאים בקשר עם הבורא, שהוא מאיר לנו. אז הבקשה שלנו, שזה יתממש. מה עוד יכולה להיות הבקשה? שיתממש. זאת אומרת, המאמץ שאנחנו עושים לתאר לעצמנו מדרגת אמונה למעלה מהדעת, השפעה למעלה מהקבלה, בינינו וכלפי כל העולם, אנחנו רוצים שהמצב הזה, היחס שלנו, כאילו שאנחנו משפיעים, כאילו שאנחנו נמצאים ביחס כזה אחד כלפי השני, שהמצב הזה יתממש. שיבוא הכוח וייתן לנו כאלה תכונות, אחד לשני, בינינו ושנחזק ונקשור את עצמנו יחד והבורא יתגלה. יתגלה ככוח השפעה יחד איתנו, בתוכנו, לפי חוק השתוות הצורה.
זאת אומרת, במאמצים שלנו באמונה למעלה מהדעת אנחנו מבקשים שזה ייכנס למימוש. שאנחנו באמת נהיה בכוח השפעה. אני לא יודע מה זה, אני יכול לתאר לעצמי מה זה נקרא כוח השפעה, כאילו אני נותן, אני משפיע, אני אוהב, אני עוזר, אני מחבר את כולם, מה אני יכול לתאר לעצמי? אבל אני עושה בזה איזה מאמץ מלאכותי.
איך אני מגיע למצב שמתוך זה שאני עושה את המאמצים האלה, יחד עם זה אני גם מפעיל תפילה, שהמצב הזה יתגשם בי. שאני באמת ארצה להיות המחבר, המשפיע, האוהב, המקשר את כולם כדי לתת בזה מקום לבורא להתגלות וליהנות.
בבקשה, בואו נדבר על זה כמה דקות. איך מתוך מאמץ להיות באמונה למעלה מהדעת, אנחנו דורשים בזה שיתלבש בנו כוח האמונה ואנחנו נהיה גם בעלי דרגת הבינה?
*
קריין: קטע מס' 28, מתוך בעל הסולם, "שמעתי" מאמר צ"ו, "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה"
"תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.
כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה. ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול. וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב. כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח."
(בעל הסולם. שמעתי. צ"ו. "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה")
מאיפה אנחנו מקבלים שמחה, תענוג, ביטחון להיות מאושרים במצב השפל ביותר?
השאלה שלי נובעת מזה שככל שאנחנו מתקדמים אנחנו יותר ויותר רואים פער בין הרוחניות לחומר שלנו, לרצון לקבל. ואז אנחנו כביכול רואים את עצמנו מצד אחד יותר ויותר רחוקים מהבורא, מדרגת הבינה, עד כמה שדווקא מתקרבים להכיר ולראות ולהיות בזה.
מכאן השאלה, איך אנחנו מקבלים שמחה, ביטחון, אושר, מזה שמגלים את עצמנו יותר ויותר שפלים?
*
קריין: קטע 29 מתוך "כתבי רב"ש" כרך א', "וישב יעקב בארץ מגורי אביו".
"במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומטיב, והרע שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם. וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצוה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצר הרע שבגופו, בכח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכל אשם הוא היצר הרע, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהילים ל"ד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצר הרע, עד כדי כך, שמהיום והלאה כבר היצר הרע נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה."
(רב"ש - א'. מאמר 12 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" 1985)
מה נעשה בלי יצר הרע? איך אנחנו יכולים לתאר את המצב שאין לנו יצר הרע? איזה חיים אלה?
*
זאת אומרת הדרגה שאנחנו יכולים לעבוד עם היצר רע, זו דרגת לקבל על מנת להשפיע, שהוא לא עומד נגדנו, אלא אנחנו יכולים לעבוד עימו בעדנו.
קריין: קטע מס' 30, "כתבי רב"ש" ב', "מהו השינוי בשער הדמעות משאר שערים".
"האדם צריך להתפלל מקודם, שידע מה הוא באמת חסר לו. ואז מודיעים לו מלמעלה, שלא חסר לו דברים של מותרות, אלא כמו שאמר הזה"ק על פסוק "או הודע לו חטאתו", שהקב"ה מודיע לו החטא. אז הוא יודע, על מה הוא צריך לעשות תשובה. כלומר, להשיב לו מה שחסר לו. נמצא, בזמן שהאדם כבר יודע שהוא רשע בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", שכבר בא לידי הכרה, שזה שהוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, אם כן הוא נפרד מחיי החיים, ועל זה הוא דופק עכשיו ורוצה לעשות תשובה. כלומר, שהוא רוצה עזרה, שיתנו לו מלמעלה, שתהיה לו היכולת לצאת מאהבה עצמית, ותהיה בידו היכולת לאהוב את ה' בכל לבבך. נמצא, שהוא מרגיש שהוא רשע, היות שבמקום שצריכים לאהוב את ה', הוא אוהב את עצמו. נמצא, שהדפיקות שלו, מובן לנו, שהוא עושה מה שביכולתו, שה' יקרב אותו, ולהוציאו משליטת הרע שלו, זה נקרא "דמעות אמיתיות". וזהו כנ"ל, שביארנו "פתח לנו שער בעת נעילת שער". היינו היות שרואה, שכל השערים הם סגירות, ואז הוא מתחיל לדפוק. נמצא, בעת נעילת שער, היינו שכבר התפלל והודיעו לו סיבת החטא, אז הוא מתחיל לתת הדמעות האמיתיות, כלומר שהוא רוצה אז פשוט להיות יהודי. אז הדפיקות שלו נבחנות לדמעות. וזהו "הפותח שער לדופקי בתשובה"."
(רב"ש - ב'. מאמר 3 "מהו השינוי שבשער הדמעות משאר שערים" 1989)
שאלה: באחד הפסוקים רב"ש כותב, "להיות סוג של פתי", למה הוא מתכוון?
"פתי" זה כמו ילד, מאמין למה שהגדולים אומרים לו. אתה לא זוכר, "פתי מאמין לכל דבר".
תלמיד: זה אומר להיות סוג של טיפש?
לא, זו חכמה גדולה להיות פתי. זה אדם שמקטין את עצמו כי מבין עד כמה שהוא לא מבין. טיפש בדרך כלל נמצא בגאווה והחכם יודע כמה הוא מוגבל, כמה הוא לא משיג, כמה אין לו כוחות, כמה הוא נפעל. ולכן "פתי" זו דרגה רוחנית, זו תוצאה מהשגת כוח הבריאה, הבורא, היקף, שלמות, ולעומת זה מי הוא ומה הוא.
כמו שאתה נכנס לבית חולים ושואל על משהו איזו מנקה, היא יודעת את כל הדברים. אבל כשאתה נכנס לפרופסור, לא פרופסור של היום אלא ממש, אז הוא נמצא בספקות, אולי כך ואולי כך. כמה שמוסיף דעת, מוסיף מכאוב. אז פתי הוא מתוך זה שהוא יודע הרבה.
תלמיד: כמו שאדם שמחלק תה בהסתדרות יודע הכול. שאלתי והוא באמת ידע הכול.
שם כן.
תלמיד: מה זה אומר, "תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע".
"פשט" זה שהכול נקבע על ידי האור העליון הפשוט הממלא את כל המציאות, זה נמצא ביסודה של כל הבריאה. וכל מה שאנחנו רואים, כל מיני בלבולים, זה מתוך זה שאנחנו לא משיגים את אותו היסוד.
תלמיד: בהמשך רב"ש אומר שסדר העבודה להיות בשפלות ובשמחה. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה, איך אפשר להיות גם בשפלות וגם בשמחה?
בשמחה מזה שהגעתי לשפלות.
תלמיד: מהי השפלות הזאת?
"שפלות" היא שאני מרגיש את עצמי כלפי הכוח העליון שבאמת אני נמצא בידו והוא שולט בכול ואני השגתי את זה על ידי מאמצים גדולים מאוד שלי. ואז אני נמצא בשמחה, שאני גיליתי את זה.
תלמיד: בהמשך כתוב שאי אפשר ליפול אף פעם. איך זה יכול להיות, אם אני כל הזמן בנפילה?
מי שמחליט שכל הפעולות שלו נובעות מהכוח העליון ששולט בו ב-100% מפני שהוא ניטרל את הרצון לקבל שלו, עשה ממנו אפס, צמצום, זה לא סתם אפס, זו עבודה גדולה מאוד לצמצם את כל הרצון לקבל, אז הוא נמצא במצב שהבורא יכול לעשות עימו מה שהוא רוצה. והוא בעצמו לא סתם באפס, אלא הוא גם ממלא את הכלים שלו, כי הרצון לקבל לא נעלם, לא מזדכך, הוא ממלא את הכלים שלו באור החסדים. ואז תעשה איתו מה שאתה רוצה, הוא חופשי.
תלמיד: לפי מה שהגדרת עכשיו, כלפי מה אני צריך להיות כמוהו, כלפי מה להיות בכזאת שפלות?
כלפי הרצון לקבל שלך.
תלמיד: כלפי כל הרצונות שלי או רק כלפי צורת לימוד או כלפי העשירייה שלי? האם כלפי כל החיים אני צריך להיות כזה?
כלפי העשירייה, כלפי הלימוד, כלפי הרוחניות.
תלמיד: גם כלפי החיים?
לא, שם תהיה בעל הבית, מנהל.
תלמיד: אני צריך את ההבחנה הזאת באמת.
עכשיו אנחנו מתחילים קצת להתקרב למצב מה זה שני העולמות, "עולם המלכות" ו"עולם הבינה". ברוחניות אנחנו צריכים להיות בדרגת הבינה ובעולמינו אנחנו צריכים להתנהג כמו במלכות.
תלמיד: זאת אומרת להתנהג כרגיל, לא לשנות שום דבר בחיים האישיים שלי, לא כלפי האישה, לא כלפי הילדים?
לא לשנות כלום. להיות פשוט אדם.
תלמיד: בסוף הקטע כתוב שאני מאמין שאני משרת מלך גדול. אני לא מבין את המשפט הזה, אני לא מכיר אותו, מה נותן לי להאמין בדבר כזה?
אמונה זה לא סתם שאני סוגר עיניים ושיהיה כך. אמונה זה נקרא שאני מקבל בכלים שלי, רק שהכלים האלה נקראים "בינה" ולא "מלכות", אני מקבל בכלים האלה מילוי מסוים שהוא נקרא הכרת הבורא בדרגת הבינה, זאת אומרת לפי השתוות הצורה. בינה זה כוח, אמונה זה לא סתם שתעשה מה שאתה רוצה. לא. אלא בינה זה כוח גדול מאוד שהוא מוליד, שהוא מקשר, שהוא נותן, שהוא ממלא, זה כוח גדול מאוד שיכול להתמודד עם הרצון לקבל שלנו. נתקדם לזה, נתקרב, עכשיו זה רק מילים.
שאלה: שמעתי רק עכשיו, באני שמחה שהגעתי בשפלות.
כן.
תלמיד: אפשר להסביר?
מה יש כאן להסביר? אני מרגיש את עצמי כשפל, שאני קטן ביותר, ממש הכי הכי נמוך, לא מבין כלום, לא מרגיש כלום, לא משיג שום דבר. זה נובע מתוך זה שאני יודע מה זה נקרא מרגיש, מה זה נקרא להשיג, מתוך זה אני יכול להגיד לא, זה כנגד זה.
ואז יוצא שהאדם שרואה את עצמו כלפי הבורא, כלפי כל הבריאה שהוא אפס אפסים, לא קובע כלום ולא יכול לשנות שום דבר אלא הכל נמצא בידיים של העליון. האדם הזה השיג את העליון, הוא השיג את השליטה שלו. הוא מבין שהוא כתחתון נמצא באח"פ דעליון ואח"פ דעליון שולט עליו. שהוא נמצא כעובר קטן ברחם העליון, ואין לו שום דבר, בכל רצון, בכל מחשבה, בכל תנועה הוא מגלה שמזיזים אותו, משנים אותו, כל הזמן עובדים עליו. הוא משיג את הבורא שלו, שבורא אותו. מתוך זה הוא מגיע לשפלות ואומר שהוא אפס, מתוך זה שמרגיש את הכוח העליון שפועל בו כבנפעל.
תלמיד: בן אדם הוא שלא מקבל כלום הוא מת?
אני לא יודע מה זה לא מקבל כלום, אין דבר כזה.
תלמיד: לא מקבל.
אדם שעשה על עצמו צמצום?
תלמיד: כן.
ולא מקבל שום דבר?
תלמיד: כן.
יכול להיות, אני לא יכול להגיד, יש כאן הרבה מצבים אבל יכולים להגיד שהרצון לקבל שלו עכשיו מת. זה לא בדיוק מת, כי הוא לא מקבל כלום, אם הוא לא מקבל כלום, הוא מקבל מילוי של אור חסדים, אלא מת זה נקרא שהוא רואה שהרצון לקבל שלו כולו הוא כולו על מנת לקבל, רוצה מאוד לקבל, רק לא נותנים לו, ואז במצב הזה הוא קובע שהוא מת.
תלמיד: בדיוק, באור חסדים יש תענוג? יש משהו?
אם הוא לא רוצה לקבל אלא רוצה להזדהות עם הבורא אפילו שלא מקבל שום דבר, אז הוא מתמלא בתענוג של הזדהות עם הבורא שנקרא חסדים.
שאלה: אפשר אולי לחדד עוד קצת את העניין הזה של שפלות? כי ממה שאמרת נשמע שכדי להבין שאני בשפלות, לפני כן אני צריך להכיר מה זה הבורא, מה זה השפעה.
כלפי מי אתה קובע שאתה שפל?
תלמיד: ברור.
מה ברור?
תלמיד: ברור, כי עד עכשיו חשבתי ששפלות זה שאני מקטין את עצמי יחסית לחברים, לסביבה, אבל עכשיו אמרת משהו אחר.
גם זה נכון, גם זה יכול להיות.
תלמיד: אני לא מבין איך אדם מגיע לשפלות.
על ידי כך שהוא משתוקק להיות בקשר עם הבורא, להידבק אליו, והבורא מראה לו עד כמה שהוא נמצא ללא כוחות אלא כל הזמן הוא מכור לרצון לקבל שלו, ממש כעבד לפרעה, לרצון לקבל האגואיסטי שלו. והרצון לקבל הזה שולט עליו ועושה עימו מה שהוא רוצה והוא רוצה לצאת מזה ולא מסוגל. ואז הוא צועק, אחרי הרבה עבודה שבה הוא רוצה בעצמו לצאת, אז מגיעה לו צעקה, הוא מתפרץ בצעקה, ואז זוכה להכרת הרע אמיתי שזה נקרא עשרת המכות. ואחר כך מוציאים אותו ממצרים, זאת אומרת הוא יוצא, בורח, ככה הוא משיג את השפלות שלו, את הטבע שלו.
תלמיד: אז לפי מה אני קובע את השפלות? יחסית לכמה שאני מתאר אולי את הכוח העליון?
לפי כמה שאתה רוצה להיות בדרגת הבורא, להידמות לו, להידבק בו, אז מתגלה לך יותר ויותר שאתה נמצא בשפלות. זה השלב הראשון שנקרא גלות מצרים.
תלמיד: אז ככל שאני מתאר את הבורא גדול יותר ויותר, אני אמצא את עצמי יותר ויותר שפל והפער הזה הוא פער נכון. זאת אומרת צריך להגיע לפער כמה שיותר גדול?
עד שלא תוכל לסבול את המצב, ואז מוציאים אותך מהגלות.
שאלה: איך מגדילים את הלמעלה מהדעת, את האמונה, ולא מנסים להכניס אותה לתוך הדעת?
אני כל הזמן רוצה לתאר את עצמי אפילו שאני יודע שאני לא כך, אבל אני רוצה לתאר את עצמי במצב שאני מתוקן ככל האפשר. אז אני עושה את כל הפעולות שעליהן כותב רב"ש, כמה שיותר, ובזה אני ממלא את עצמי בפעולות רוחניות מתוקנות. כתוצאה מזה אני מתחיל לראות מה קורה לי, זה הכל.
תלמיד: בצורה אינסטינקטיבית אני מנסה שאותו ציור שאותו אני עושה ומשתוקק אליו, אני רוצה באמת להרגיש ככה, אני רוצה שזו תהיה דעתי, שפי הכללים האלה אני אחיה.
תשתדל להרגיש, בסדר, אבל העיקר תבצע בכמה שאתה מסוגל.
תלמיד: זה לא נקרא להתאמץ להכניס את זה לתוך הדעת?
לא.
תלמיד: מה ההבדל?
ההבדל הוא שאתה עושה זאת בכוח. בתוך הדעת אתה פועל מתוך הרצון וכאן זה למעלה מהדעת, אתה צריך לעשות כל פעם מאמצים.
שאלה: מלכות, ורצון לקבל זה אותו דבר?
מלכות זה שם כללי, אבל הטבע שלה זה רצון לקבל.
תלמיד: אני שואל כי אנחנו מדברים על זה שצריך כל הזמן לעבוד בין מלכות לבינה. לא ברור לי אם כל מה שאני חווה בחיים, כל העולם הזה זה נקרא מלכות מבחינתי?
נניח שכן.
תלמיד: אז זה עוד לא מלכות?
אני לא אוהב לדבר על דברים שאתם תתבלבלו בהם ותתחילו לבנות לעצמכם כל מיני ציורים.
תלמיד: בגלל זה אני שואל, בשביל להבין בדיוק איך לצייר.
לכן אני לא אומר.
תלמיד: אז מה לצייר?
לצייר שאתה רוצה להיות באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, מה שאתה מרגיש עכשיו בינך לחברים, לעולם ולכולם, זה הכול נקרא דעת, לפי דעתי, זה מה שאני מבין, זה מה שאני מרגיש, זה מה שיש לדיין שעיניו רואות. וחוץ מזה אני בונה עוד קומה כאילו שאני מתוקן, כאילו.
כמה שאני יכול לתאר לעצמי ולהרשות לעצמי, לחייב את עצמי להתנהג כמתוקן, אני כך מתנהג בחברה, עם עצמי, בעיקר בחברה.
תלמיד: אז כל מה שאני רואה אני אומר לעצמי שזו דעתי, כל מה שאני רואה ואני חווה זו דעתי ובמקביל אני מנסה לתאר לעצמי את מה שאני תופס שנקרא רוחניות? כאילו זה רוחניות?
מה שאני מתאר לעצמי זו דעתי, מה שנמצא בהרגשה שלי, בהבנה שלי.
תלמיד: זו דעתי?
כן.
תלמיד: ובמקביל לדעתי אני כל הזמן מתאר את מה שאני מבין שזה נקרא רוחניות, מה שאני תופס ממה שאני שומע ממך, ממה שאני שומע מהמקורות?
כן, מה שאתה מבין על רוחניות אתה מתאר כאילו שאתה נמצא בזה וזה נקרא אמונה.
תלמיד: וזה באמת אמונה?
זה לא אור האמונה, זו לא דרגת האמונה אלא זו פעולה שלך שנקראת אמונה.
תלמיד: אז איך אני מצליח?
על ידי הפעולה הזאת אתה מזמין מאור המחזיר למוטב.
תלמיד: כן, אבל איך אני מצליח יותר לחיות במצב שכאילו אני נמצא באמונה?
תתאר לעצמך עד כמה אדם מתוקן עושה פעולות נכונות לפי התיקון שלו בחברה, עם הבורא, ותעשה את זה, תבצע.
תלמיד: את זה אני מבין.
אין יותר.
תלמיד: בסדר. אני לא מצליח לחזור לזה הרבה פעמים.
לא לחזור על זה, להיות בזה.
תלמיד: אם אני מסתכל על היום שלי, אני רואה שאני לא מצליח להיות בזה הרבה פעמים.
אבל אתה חוזר לפעמים למחשבה כזאת?
תלמיד: כן.
זהו.
תלמיד: אבל אני מבין שזה לא מספיק.
בסדר. לא מספיק אז יהיה יותר. אבל כבר יש איזו תזוזה לקראת זה, בזה שאתה משתדל. אתה מבין שיש עוד מצב אחד, והמצב השני צריך להיות על פני המצב הראשון. אמונה, ודעת, ואמונה למעלה מהדעת, ואתה מתאר את האמונה הזאת, מה זה נקרא הקבוצה המתוקנת? איך אני מתקן אותה? איך אני נכלל בה ופועל בה? וכולי וכולי. זה העיקר.
שאלה: מה הקשר בין אמונה למעלה מהדעת לבין לקבל את כוח הבינה?
אני לא מקבל כוח. אני קודם עושה מאמצים. ואחר כך, זה מאיר עלי, זה נקרא "מאור המחזיר למוטב", ואני רוכש לאט לאט תכונות הבינה. אבל בהתחלה אני עושה רק מאמצים.
תלמיד: ומתוך המאמצים אני מקבל את אור הבינה?
ודאי.
תלמיד: איפה נכנס העניין של "נחת רוח"? זה משהו שחייב להיות כבר בהתחלה או שזה הסוף?
הכול זה נחת רוח לבורא כי אני רוצה להיות בהשפעה, בלהידמות לו. ו"סוף מעשה במחשבה תחילה", שאני רוצה לבנות לו מקום, לבנות לו בית, בית המקדש.
תלמיד: אז בעבודה של למעלה מהדעת זה חייב להיות מכוון לנחת רוח?
אני עושה בזה נחת רוח, בטוח. כי אני משתוקק להיות יותר קרוב אליו, דומה לו.
שאלה: האם אמורים לעבור ב"שער הדמעות" רק פעם אחת או כמה פעמים?
בעצם כמה פעמים. תלוי למה אתה קורה "דמעות". ברוחניות זה מדרגות, מדרגות, מצבים, מצבים. אז תצטרך כמה פעמים לבכות. בכי יכול להיות מחולשה עצמית. בכי יכול להיות עבור עצמי. בכי יכול להיות עבור החבר ועבור העולם. בקיצור, יש סוגי בכי. זה יהיה כמה פעמים.
שאלה: מה זה "להיות יהודי"?
להיות יהודי זה להשתוקק לחיבור, לאיחוד.
תלמיד: עם הבורא?
הוא פשוט יודע שמטרת הבריאה היא חיבור של כולם לאותה התבנית של נשמת האדם הראשון, ורוצה פשוט להיות בתוך התבנית הזאת, להתכלל בה עד כמה שאפשר, אולי לגרום לה חיבור. זה נקרא "להיות יהודי".
תלמיד: עבור מי הוא בוכה?
הדמעות שלו הן ודאי לא עבור עצמו, אלא עבור העולם שלא יכול לגרום נחת רוח לבורא, אם כבר. אבל שוב אני אומר, יש כאן הרבה דרגות.
שאלה: החבר אמר קודם שהוא לא מצליח מספיק לעשות את העבודה הזאת. רציתי לשאול לגבי הנקודה הזאת שאדם מרגיש שזה לא מספיק, ובאותו זמן אנחנו צריכים לקבוע בשלמות את הלמעלה מהדעת. באותה נקודה, איך אפשר להרגיש את הלא מספיק כשלם? או האם צריך להרגיש את זה כשלם במהלך היום?
תמיד יש אצלנו שני מצבים והם מנוגדים, ובכל זאת אנחנו כך קיימים. מפני שביסוד שלנו אנחנו מחומר הרצון לקבל והפוכים בזה מהבורא, מהרצון להשפיע, לכן זה המצב. בכל דבר יש לנו שתי צורות הפוכות, ואנחנו רואים את זה גם בטבע, לא יכול להיות פלוס בלי מינוס. בחלקיקים, באטומים, בתאים חיים, כל דבר הוא הפוך מהשכן כי דווקא מפני שיש ביניהם ניגודיות, וחילוף חומרים אנרגיות וכן הלאה, מתוך זה יש להם הרגשת החיים.
תלמיד: נניח עכשיו יש את המשימה היומית. אני צריך להיות בתפילה, אני צריך פעם בשעה לכתוב. מצפצף לי השעון ואני עסוק, אני מצליח אולי קמצוץ של מחשבה לייחס לחברים, לקבוצה. האם את הקמצוץ הזה אני יכול לקחת ולהפוך אותו לשלמות?
כן. להפוך לשלמות ולקביעות. אני חייב להרגיש איפה שלא אהיה שאני נמצא בקבוצה, קשור לקבוצה ואנחנו נמצאים יחד כולנו, ועם הבורא יחד, והוא מחזיק אותנו, ואנחנו עמו. ועם ההרגשה הזאת אני הולך ועושה מה שאני צריך לעשות.
תאר לעצמך שיש לך היום בערב איזו חגיגה. במשך היום אתה צריך עוד לגמור כל מיני עבודות בעבודה, אבל איזה מצב רוח יש לך במשך כל היום כשאתה נמצא בעבודה. אתה כבר נמצא כך על כרית אוויר. אז כך צריך להיות.
אתם צריכים להשתדל, להשתדל ממש, את הצורה הזאת של אמונה למעלה מהדעת, לקלוט אותה ולאמץ אותה.
תלמיד: איך התפילה הופכת להודיה במצב של תיקון?
בעצמה. במצב של תיקון היא מביאה אותך להודיה.
אם אתה בגמר התיקון, כי בהתחלה אתה שאלת את הבורא, אחר כך ביקשת, יכול להיות שצעקת, יכול להיות שבכית, וזכית לתיקון, אז עכשיו אתה מודה. זה יוצא מעצמו.
תלמיד: האם עשירייה זה מיני אין סוף שגורם לרכוש בה תכונת השפעה, כוח להשפיע לבריות, וכפועל יוצא מזה נחת רוח לבורא?
כן.
(סוף השיעור)
mlt_o_rav_2018-08-15_lesson_zeaka_n1_p1_X7tQM5Pl