שיעור בוקר 18.06.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 730,

מאמר "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 730, מאמר "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה".

נשתדל להפוך את המאמר לתפילה. מה שכותב לנו רב"ש נשתדל שזה יהיה כתפילה שלנו.

מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"ז
1987/88 - מאמר 27

חז"ל אמרו (סוטה ה') "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר, מלשני בסתר רעהו, אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב, אותו לא אוכל, אל תקרי אותו, אלא אתו לא אוכל". ועל הכתוב "גבה עינים ורחב לבב" מפרש "המצודת דוד" וזה לשונו "גבה עינים, הוא בעל גאוה, ורחב לבב, החומד ומתאוה לכל דבר", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מדוע בשאר עבירות לא אמר הקב"ה, שלא יכול לדור עמו בעולם, ועל גאוה, אין הוא יכול לדור עמו. וכמו כן יש להבין מה שאמר שם, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי "כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה". ורבי יוחנן דידיה אמר "כאילו כפר בעיקר".

אם כן צריכים להבין, מהו חומרת של גאוה כל כך. וכמו כן יש להבין מה שכתוב "רם ה' ושפל יראה", שפירושו, שהאדם צריך לראות גדלות ה' ושפלות עצמו. בשלמא גדלות ה' צריך האדם להשתדל להשיג, היות שמטרת עבודתו של האדם צריכה להיות מטעם "שהוא רב ושליט". לכן, בשיעור שהוא מחשיב את הבורא, בשיעור זה יכולה להיות עבודתו בכל לב ונפש. אבל לאיזה צורך הוא צריך להשתדל לראות את שפלות עצמו. ומה יוסיף לו זה בעבודה.

ראשית כל אנו צריכים לדעת, מהי המטרת הבריאה. כלומר בשביל איזה צורך אנו נולדנו, בכדי שאנו נדע לאיזו מטרה אנו צריכים להגיע, שזה יהיה השלימות שלנו. ומטרם שהגיענו למטרה זו, אנו נמצאים בלתי שלמים.

הנה מטרת הבריאה, למדנו, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו". נמצא, שמטרם שהנבראים באו לידי מצב, שהנבראים מרגישים שהם מאושרים בעולם, הם נבחנים למחוסרי השלימות, כי עוד לא הגיעו אל המנוחה והנחלה.

אולם השאלה היא, ידוע, כיון שהבורא ברא את הנבראים, בכדי לתת להם טוב ועונג, וברא בגלל זה רצון והשתוקקות בהנבראים, לקבל הנאה ותענוג, אם כן לפי זה יוצא, שיש רצון מצד המשפיע לתת, ויש רצון מצד המקבלים לקבל. אם כן מי מעכב, שאין הם באים תיכף לשלימות. אלא שניתן לנו עבודה בתו"מ, שע"י זה תהיה לנו אפשרות לקבל את הטוב ועונג, אחרת נשארים בעירום וחוסר כל, מכל הטוב אשר הבורא רוצה לתת.

וגם אחר שהאדם עוסק בתורה ומצות, לא כל אחד זוכה לקבל את הטוב, כמו שאמרו חז"ל (ויק"ר ב' א') וזה לשונם "אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצא מהן מאה למשנה, עשרה לתלמוד, ואחד להוראה". נמצא לפי זה, רק אחד מאלף יכול לזכות להוראה, ש"הוראה" נקראת שלימות. אחרת הוא נקרא "תלמיד, שלא הגיע להוראה ומורה" (ע"ז י"ט ע"ב), שזה נקרא "דיין שאינו הגון". וזה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ז' ע"ב) וזה לשונם "אמר ריש לקיש, כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשירה בישראל".

רואים אנו, שלא כל כך בנקל יכולים לזכות לבחינת הטוב והעונג. אם כן נשאלת השאלה כנ"ל, מי הוא המפריע. שכאן נראה, שהן מצד הנותן, והן מצד המקבל, אין כאן שום הפרעה. בטח, שהבורא ברא את הנבראים, שנתן להם רצון לקבל הנאה, אי אפשר לשנות ולבטל את הרצון הזה, המשתוקק לקבל תענוגים. אם כן, מהי הסיבה שלא מקבלים זה אלא ע"י יגיעה.

התשובה היא, ידוע כי בכדי שתהיה השתוות הצורה, הנקרא בחינת "דביקות", ולא יהיה ע"י זה ענין של בושה, לכן נעשה דבר חידוש, שבהכלים שהבורא ברא בהנבראים, שהם רצון לקבל לעצמו, הם נפסלו מטעם הנ"ל. אלא שהאדם צריך לעבוד ולתקן את הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע. וזהו כל העיכוב שבדבר. זאת אומרת, הגם שמצד הבורא לא נעשה שינוי, אלא מצד תיקון הבריאה, נחשב זה כאילו אין לו כלים, שיהיו מוכשרים לקבל את השפע. ודבר זה נתקן בעולמות העליונים, המכונה "צמצום", וזה שורה על התחתונים, שלא יוכלו לקבל את הטוב והעונג, מטרם שיזכו לכלים דהשפעה.

ובהאמור יוצא, שעיקר המעכב, שלא נוכל לקבל את הטוב ועונג, הוא הרצון לקבל לעצמו. שפירושו, שיש שתי רשויות:

א. הבורא,

ב. הנבראים, שהם צריכים להוציא מרשותו של הקב"ה לרשותם.

נמצא, שיש כאן לדבר מב' נושאים, שהם בורא ונברא. וההבדל ביניהם הוא, שהבורא הוא המשפיע, והנברא הוא המקבל. ומזה יוצא, שהשפע המושפע מהבורא, כביכול, מוכרח להיפרד מהבורא, בכדי שיכנס לרשותו של המקבל, שזה נקרא בחינת "פירוד". ועיקר הצמצום וההסתר היה, בכדי שהאור עליון לא יתפרש מהבורא. אלא, שכמו שלמדנו, שהצמצום היה מטעם, שרצתה המלכות להיות דבוקה בהשורש, שזה מכונה "ביטול הרשות של עצמה", ולהידבק בהבורא, שזה נקרא "רשות היחיד", כלומר שרשותו של המקבל תתבטל ולא ישאר רק רשות של הבורא.

רואים אנו, מה הוא המעכב מלקבל את הטוב, הוא רק הרשות שלנו, שאין אנו מוכנים לבטל את הרשות שלנו, המכונה "רצון לקבל לעצמו". כלומר, שכל מה שהאדם רוצה לקבל, הוא אך ורק לתוך רשותו, כמו שכתוב "כל אשר לאדם יתן בעד נפשו". האדם מוכן לתת כל מה שיש לו, רק שנפשו תישאר אצלו, כלומר שהוא ירגיש את ישותו. אבל לא להיפך.

היינו שאומרים לאדם, אני אתן לך כל מה שאתה רוצה וכל מה שנפשך מתאוה, אלא מקודם תן לי את נפשך. אם כן, האדם שואל, למי אתה נותן אם לא לרשותו, היינו להרצון לקבל שלו, כלומר שתהיה לו רשות בפני עצמו, ויקבל הכל לתוך רשותו, אחרת אין האדם מסוגל לעבוד. וזהו נובע מצד הטבע, שהבורא ברא בהנבראים רצון להנות, שזה יתאים להמטרה, שהיתה על הכוונה דלהטיב לנבראיו.

חז"ל (במסכת ברכות י"ז) אמרו וזה לשונם "ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר, הכי רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצוניך, ומי מעכב, שאור שבעיסה, ושעבוד מלכיות". ופירוש רש"י "שאור שבעיסה, יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו".

ויש להבין, אחר שהתפלל, כמו שכתוב "בתר דמצלי", שפירושו, אחר התפלה התפלל עוד תפלה, אם כן על מה הוא התפלל, שהוא צריך לתת עוד תפלה על התפלה שכבר התפלל. ויש לפרש, שמטרם שהתפלל, עוד לא ניכר אצל האדם מה שחסר לו, אלא לאחר שהאדם כבר התפלל, אז מגלים לו מלמעלה, מהו החסרון אמיתי. זאת אומרת, התפלה, שהאדם מתפלל על מה שהוא חושב שחסר לו, זהו רק סגולה, שע"י תפלה זו ה' ישלח לו מלמעלה תשובה, לדעת מה שחסר לו, ועל מה לבקש.

וזהו כמו שכתוב (בתפלת מוסף דראש השנה) וזה לשונו "היה עם פיפיות, שלוחי עמך בית ישראל, העומדים לבקש תפלה ותחנונים מלפניך, על עמך בית ישראל, הורם (למדם) מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, השיבם מה שישאלו". רואים אנו, שיש תפלה מיוחדת בעת שמתפללים, שה' ישלח לנו דעת, בכדי להבין מה שחסר לנו, ועל זה לתת תפלה מעומק הלב.

כי ידוע, בבחינת עבודה נקרא אדם, עולם מלא. נמצא, בזמן שהאדם מתפלל, המצב הזה נקרא "שליח ציבור", שהוא מתפלל עבור כל כלל ישראל, שהאדם נכלל ממנו. לכן יש תפלה מיוחדת, שהאדם צריך להתפלל, תפלה שה' יעזור לו, וליתן עזרה מלמעלה, בכדי לדעת את האמת, מה שחסר להאדם, ועל זה לבקש מה' עזרה.

ובזה יש לפרש דברי רבי אלכסנדרי, שלאחר התפלה היה מתפלל תפלה עיקרית, שאמר, שהוא רוצה, שה' יעזור לו על המפריע שלנו, שלא נותן לנו לבוא לקבל את הטוב והעונג כמו שהבורא רוצה. שהמעכב הזה מכונה "שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות". שפירושו, הרצון לקבל לעצמו, שהוא רשותו של אדם, שהוא נפרד מרשותו של הקב"ה, הבא מבחינת מלכות, הנבחנת לשורש של הרצון לקבל לעצמו, והיא שולטת על האדם, ולא נותנת לו לצאת מרשותה.

ומלכות דקדושה פירושה (עיין בתע"ס, חלק שני, לוח התשובות, תשובה ל"ט) וזה לשונו "בחינה אחרונה נקראת מלכות, על שם שממנה נמשכת בחינת הנהגה בתקיפות ובשליטה מוחלטת, כדוגמת מוראה של מלכות". וכפי שלמדנו, שמלכות נקראת "הרצון לקבל", שקבלה את הטוב והעונג, ואח"כ עשתה המלכות הזאת צמצום, כלומר שלא תקבל רק עם התיקון, המכונה "הכוונה בעל מנת להשפיע". ובשליטה זה יוצאו כל פרצופי דקדושה.

נמצא, שרק במלכות הזאת, שהיא נתנה שליטה, שלא ישפע שום קדושה על הכלי קבלה, רק מי שיכול לכוון בעמ"נ להשפיע והוא מבטל את רשות עצמו. נמצא, כל המעשים הם רק לטובת הבורא. ולצורך עצמו הוא אומר, שאין כדאי לחיות. בזה הוא עושה רשות היחיד בעולם.

נמצא, כשהוא ממשיך איזה תענוג, אין כוונת קבלת התענוג שיכנס לרשותו, אלא לרשות הבורא. כלומר, ההנאה שהוא מקבל, היא לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. ממילא אין כאן אלא רשות אחד. וזה נקרא "רשות היחיד". והידיעה הזו, לדעת מה באמת חסר לו, זהו בא אחר התפלה, שהתפלל, שיודיעו לו את האמת, מה שחסר לו. אז הוא נותן תפלה אמיתית, שהמלכות, היינו שעבוד המלכיות, שהוא הלעומת דקדושה, שהוא הרצון לקבל לעצמו, הוא כל המעכב מלהגיע להמטרה, שהאדם צריך להגיע.

ולמה צריכים להתפלל על זה, ואין האדם בעצמו מתגבר על הכלי קבלה לעצמו. על זה אמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". היות שאין זה בידי אדם, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת המלכות, שבטבע זה נולד האדם. ורק הבורא בעצמו, הוא יכול להוציא את האדם משליטה הזאת.

וזה נקרא "יציאת מצרים", שרק ה' בעצמו הוא הוציא את עם ישראל ממצרים, כמו שכתוב (בהגדה של פסח) "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". והפירוש הוא כנ"ל, היות שהבורא ברא את האדם בטבע של רצון לקבל לעצמו, לכן רק הוא בעצמו יכול לתת להאדם טבע שני, שהוא רצון להשפיע.

ובהאמור אנו רואים, שיש להבחין ג' בחינות באדם, מטעם שהאדם נולד אחר השתלשלות העולמות, שיצאו קליפות מסיבת שבירת הכלים, שהיתה בעולם הנקודים. לכן אנו מוצאים באדם עצמו בדרך העבודה:

א. אלו אנשים, שאין להם שום שייכות לתו"מ. הם נקראים בבחינת "עם הדומה לחמור", פשוט חמורים, שיותר מתאוות בהמיות אין להם שום מושג.

ב. שהם כן מקיימים תו"מ, רק שלא לשמה. הם נקראים בחינת "אומות העולם", כמו שכתוב בזה"ק על פסוק "וחסד לאומים חטאת, מטעם שכל טובו דעבדין לגרמייהו עבדין". שפירושו, שהכל עושים רק לתועלת עצמם. כלומר, כל הטוב, הנקרא בחינת "מעשים דהשפעה", הכל הוא לתועלת עצמם. זה נקרא "בהמה", שהיא בחינת נקבה המקבלת. מה שאין כן "אדם" נקרא "זכר", כידוע שז"א, שהוא המשפיע, נקרא "אדם", גימטריא אדם, שם מ"ה. מה שאין כן מלכות, שהיא בחינה המקבלת, נקראת בשם ב"ן, שגימטריא בהמה, הנקרא מקבלת.

וכמו שמביא בהקדמה לתע"ס (אות ל"א) וזה לשונו "כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. ואפילו דמשתדלין באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין". רואים אנו מדברי זה"ק, שאלו שעוסקים באורייתא לתועלת עצמם ולא להשפיע, הם דומים כבהמות, כמו שכתוב "כבעירן דעכלין חציר". וזה יכולים לכנות בחינת "בהמה שבאדם", היות שהם כבר עוסקים בתו"מ, אלא שהוא שלא לשמה.

ג. זהו בחינת "אדם שבאדם". כלומר, אלו שעובדים לשמה, שהוא מטעם יראת ה' ולא לתועלת עצמם. הם נקראים "אדם", שהוא בחינת זכר כנ"ל, ש"אדם" גימטריא מ"ה, שהוא בחינת ז"א, שהוא המשפיע. וזהו כמו שכתוב (יבמות ס"א ע"א) וזה לשונו "רבי שמעון בן יוחאי אומר, קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל. שנאמר, ואתן את צאני צאן מרעיתי, אדם אתם. אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם".

אולם יש להבין, מהי בחינת "אדם", שדוקא בחינת "ישראל" נקרא "אדם". זה יש לפרש כמו שהסברנו על מה שדרשו חז"ל (ברכות ו' ע"ב) על פסוק "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא". ושואלת הגמרא "מאי כי זה כל אדם. אמר רבי אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה".

זאת אומרת "את האלקים ירא" זהו "כל האדם". כלומר "האדם" נקרא מי שיש לו יראת אלקים, שהפירוש כמו שאמר רבי אלעזר, שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, בשביל יראת שמים. אולם יש להבין, מדוע הוא דורש על "כי זה כל האדם", ש"כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה".

הנה חז"ל אמרו (עירובין י"ג) "נח לו לאדם שלא נברא, יותר משנברא. ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו". ויש להבין, איך אפשר לומר, שהבורא ברא את האדם, כאילו היה שלא לצורך. היינו שהיה יותר טוב, שהבורא לא היה בורא אותו. וכי אפשר לומר, שהבורא, בשעה שהלך לברוא את האדם, לא ראה עד סוף כל הדורות, ומכל מקום ברא אותו. אם כן איך אפשר לומר "נוח לו לאדם שלא נברא, יותר משנברא". ועוד, מהי העצה שאמרו "ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו".

לפי מה שמפרש אאמו"ר זצ"ל, יש לפרש, נח לו לאדם, "שלו" פירושו בשבילו. כלומר, אם האדם רוצה לעבוד רק לתועלת עצמו, היה יותר טוב שלא נברא משנברא. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ז, ע"א) וזה לשונם "וכל העושה שלא לשמה, נח לו שלא נברא".

אמנם יש להבין הטעם, מדוע בשלא לשמה טוב לו שלא נברא. והטעם הוא מסיבת התיקון, שהיה, שאפילו שהנבראים יקבלו טוב ועונג מהבורא, לא יחשב זה לשינוי צורה ולפירוד. לכן נעשה תיקון, שאי אפשר לקבל טוב ועונג, אלא בכלים דהשפעה. כלומר שדוקא בזמן שהאדם עובד רק בעל מנת להשפיע, אז תתקיים מחשבתו יתברך, שהיא להטיב לנבראיו. כלומר שהוא חושב רק לתועלת ה'.

זאת אומרת, כל מחשבות של האדם, הוא, איך הוא יכול לעשות נחת רוח להבורא. ואז הוא בא לידי הרגשה, בזה שהוא יקבל את הטוב והעונג, בזה הוא עושה נחת רוח ליוצרו. כי זאת היתה כל מטרת הבריאה, ובגלל זה הוא רוצה עכשיו לקבל טוב ועונג. ובזה תתקיים מטרת הבריאה.

מה שאין כן, אם הוא עובד שלא לשמה, אלא לתועלת עצמו. על כלי זה, הנקרא "מקבל לעצמו", היה צמצום והסתר. וממילא אף פעם לא יגיע להמטרה שבשבילה נברא האדם. לכן אם אין האדם עוסק לשמה, נמצא שהוא נברא בחינם, כלומר ללא תועלת. לכן אמרו חז"ל "הלומד שלא לשמה, טוב שלא נברא, משנברא". וזהו שאמרו חז"ל "נח לו לאדם שלא נברא, יותר משנברא". והיינו כנ"ל, שאם האדם עובד בשבילו, לו, בשביל עצמו, יותר טוב שלא נברא.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, וכי אפשר לומר על פעולותיו של הבורא, שהיה יותר טוב כשלא היה עושה את מעשה, היינו בריאת האדם, משעשה את המעשה של בריאת האדם. וכי יש לנו רשות לקטרג על המעשים של הבורא. וגם שאלנו, מהו הפירוש "ועכשיו, שנברא, יפשפש במעשיו".

אלא כנ"ל, שחז"ל באים לנו לפתוח את העינים שלנו, שנראה מה מוטל עלינו לעשות, כלומר העבודה שנתנה לנו בתו"מ, לאיזה צורך היא ניתנה לנו. לכן קודם כל הם נותנים לנו להבין, זה שהאדם נברא, והאדם משתוקק לקבל תענוגים עבור הרצון לקבל שלו, מה שהבורא נתן בהטבע שלנו, לו, כלומר בשבילו, שהיה יותר טוב שלא היה נברא. אלא הבורא ברא את האדם לעשות, שענין "עשיה" הכוונה תיקון הכלים, שצריכים לתת על הרצון לקבל כוונה דלהשפיע, וע"י זה האדם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג. וזה שכתוב, ועכשיו שנברא, לכן מה עליו לעשות, יפשפש במעשיו, ויראה, שכל עשיה ועשיה, שהוא עושה, שיהיה בעמ"נ להשפיע.

ובזה נבין מה ששאלנו, מדוע אין הקב"ה יכול לדור במדור אחד עם מי שיש לו גאוה.

ידוע, כי ענין השתוות הצורה הוא מחבר אחד להשני, ושינוי צורה מחלק ומפריד אחד מהשני. לכן מי שאין לו השתוות הצורה, הוא נפרד ממנו יתברך. לכן מי שיש לו גאוה, פירושו, שאין הוא יכול לבטל את רשותו ואת ישותו. שענין "יש מאין" שנברא, הוא הרשות של עצמו, והוא רוצה שהבורא יתן לו כל טוב ועונג לרשותו של אדם, המכונה "רצון לקבל לעצמו".

נמצא, כל מי שמתגאה, אומר הקב"ה, תדעו לכם, שזה גורם פירוד וריחוק. נמצא, שאין אני והוא יכולין לדור בעולם. למה. משום שיש ריחוק ופירוד. לכן לא יכולים להיות בעולם אחד. ולכן רבי שמעון בר יוחאי אומר, כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה. כלומר שהאדם צריך לעבוד לתועלת ה', והוא עובד לתועלת עצמו. זה נקרא "עבודה זרה".

ורבי יוחנן אומר, כאילו כפר בעיקר. כלומר, כאילו כפר בעיקר מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה שיש לו גסות הרוח, אף פעם לא יכול לבוא לידי דביקות, שהוא השתוות הצורה. ואם אין לו הכלים דהשפעה, אף פעם לא יכול לקבל את הטוב ועונג. נמצא, שהוא כפר בעיקר מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. כי בלי כלים דהשפעה, האדם נמצא בחושך. לכן הם מייעצים את האדם, שישפיל עצמו ויבטל את רשותו ויתן הכל להבורא.

ובזה נבין את השאלה, למה אנו צריכים לדעת את שפלות עצמנו, ולמה לא מספיק שנדע גדלות ה', ומה נותן לנו זה שנדע שפלות עצמנו. התשובה היא, ששפלות עצמנו, פירושו, שאנחנו מצדנו, אין לנו שום כח שנוכל לבטל עצמנו לגבי הבורא. אי לזאת, מטרם שאנו באים להכרת הרע, אין לנו צורך לבקש מה' שיעזור לנו. כי אנו חושבים את עצמנו, שאנחנו בעלי דיעה ובעלי שכל. ומה שאנו מבינים, יש לנו כח לעשות. ואין אנו מפחדים משום כח, שיוכל לעצור את רוחינו ומטרתנו בחיים שלנו. ואם אנו מבינים בהשכל שלנו, שהבורא הוא חשוב, תיכף אנו עושים מעשים, מה שמתאים לבעלי שכל.

ולבסוף אנו רואים, כשבאה קצת תאוה, אנו נכנעים בפניה. ובפרט בזמן שבאה לנו את העבודה למסור את עצמנו לתועלת הבורא, ואין הגוף רואה מה שהוא ירויח מזה, תיכף האדם רואה, איך שהוא רך לבב, והוא תיכף רוצה לברוח מהמערכה. לכן בעת שהוא רואה שפלות עצמו, מזה הוא מקבל צורך לרחמי שמים, שיעזרו לו:

א. שלא יברח מהמערכה, ושתהיה לו לכל הפחות אפשרות להתפלל לה'.

ב. שה' יעזור לו באמת לצאת משליטת הגוף.

נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם בעל גאוה, ואין לו רצון לבטל את רשותו בפני הבורא, ואומר, שאין בו שפלות, אלא מה שהוא רוצה, הוא עושה - מזה באה לו כל מידות הרעות. היות שאור התענוג, הבא מלמעלה, המאיר בבחינת נהירו דקיק, בכדי לקיים העולם, כידוע, הוא מתלבש בג' בחינות, הנקראות הקנאה, התאוה, הכבוד. וכל ג' בחינות האלו נכללים במידת הגאוה, שלכאורה איזו שייכות יש תאוה לגאוה, הלא תאוה זוהי מידה בהמית, ומה שייך לומר כאן גאוה.

והענין הוא, שענין גאוה אין זה דוקא בין אדם לחבירו, אלא העיקר הוא בין אדם למקום. לכן בזמן שהאדם מתגאה לגבי ה', ואינו רוצה לבטל את רשותו עצמו, זוהי הסיבה לכל שליטת הרצון לקבל לעצמו. מה שאין כן שהאדם מבטל את רשותו לרשות היחיד, אז הוא זוכה לחיים נצחיים."

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להפוך את המאמר של רב"ש לתפילה. איך הופכים אותו לתפילה?

כן. קודם כל להבין מה המאמר הזה רוצה להסביר לי. אחר כך עליי להשתדל לארגן את עצמי, את הסביבה שלי לפי המאמר, איך אני אשמע, לאיזו מטרה אני רוצה להתקדם עם המאמר וכולי. לאחר מכן אני כבר צריך להמשיך לקדם עוד את עצמי ואת כל מה ששייך לעבודה הפנימית שלי למטרת הבריאה שאני מזהה, והיא שכולנו נתחבר לכלי אחד ושבכלי הזה ימצא כל אחד את הנקודה שלו.

תלמיד: האם את מה שהסברת אדם עושה בזמן שהוא שומע את הקריאה של המאמר?

שומע או קורא או חושב על זה, זה לאו דווקא בזמן השיעור.

תלמיד: האם בזמן השיעור יש מקום לתפילה, כלומר אני שומע מה שרב"ש כותב, מתאר ומבקש את זה?

כן, אני שומע את המאמר בזמן הקריאה שלי עם הקבוצה, ואז אני משתדל לחלק את המאמר הזה לכמה חלקים, ובכל חלק אני רוצה לציין לעצמי מה בעיקר עלי לעשות כדי שהחלק הזה יפעל בי, וכך מתקדמים.

תלמיד: ואם אדם לא מבין מה שכתוב, הוא לא מצליח להבין מה הרב"ש רוצה?

אז הוא צריך לקרוא את המאמר לאט לאט בבית עם דף נקי ועיפרון וממש לעשות עבודת מחקר על המאמר.

שאלה: שמעתי חידוש במאמר, תפילה אחרי תפילה. הוא כותב שאחרי תפילה צריך להתפלל עוד תפילה על מה שהתפלל. מה זה המצב הזה להתפלל אחרי התפילה?

כשהוא לומד את המאמר זה מעורר בו חסרונות נוספים, חדשים, ואז יש לו על מה להתפלל.

תלמיד: יוצא שתפילה זו מערכה מאוד ארוכה, יש תפילה לפני תפילה, יש את התפילה, יש תפילה אחרי תפילה.

כל החיים שלנו הם בעצם תפילה אחת.

תלמיד: ברגע הנוכחי שלי, על מה אני מתפלל, מה אני מבקש? האם אני עסוק במה שביקשתי, במה שאני אבקש, במה שעכשיו?

יש לך רצון לקבל, אתה חייב באותו רצון להתחבר עם כל החברים, להתחבר עם הבורא, באותו רצון להשתדל להשפיע נחת רוח לבורא דרך עשיית נחת רוח לחברים. את כל הדברים האלה אתה בעצם עושה כל הזמן, זה לאו דווקא בזמן השיעור או בקריאת מאמר.

שאלה: מדובר כאן על זה שאדם שמתגאה לא יכול להיות קרוב לבורא. ואנחנו לומדים שללימוד הקבלה מגיעים רק אנשים עם יצר רע גדול, זאת אומרת אם אין לי גאווה, אז אין לי מה לבוא לבורא. יש פה סתירה, מצד אחד אין המתגאה יכול להיות ליד הבורא, מצד אחר אדם לא יגיע אם אין לו גאווה.

מגיעים לבורא, לעבודה הרוחנית, באמת אנשים שיש להם גאווה פנימית גדולה. הם מתחילים ללמוד, לשמוע על מה מדברת חכמת הקבלה, ואז הם מתחילים לגלות עד כמה הגאווה שלהם מפריעה להם, אבל הם לא יכולים לעשות כלום עם הגאווה עצמה.

רק אחרי הרבה זמן שהם לומדים ונמשכים אחרי הלימוד הם מתחילים לזהות שהגאווה ממש הורסת אותם, עוצרת אותם, כלומר הם לא יכולים לעבוד עם הגאווה הזאת. יוצא שהגאווה היא המפריע הראשון לאדם שרוצה להתקדם, להתקרב למטרת הבריאה.

תלמיד: אדם בעל גאווה לא יכול להיות קרוב לבורא, אבל אם אין לו גאווה הוא בכלל לא יבוא ללימוד. השאלה, איך אדם עם גאווה גדולה שמגיע ללמוד מבין שהוא לא יכול להיות קרוב לבורא מאחר שהוא מנוגד אליו ורוצה הכול למען עצמו?

כן, הכול נכון, וכך אדם מזהה את עצמו ולומד את עצמו. שהוא באמת נמצא בגאווה גדולה מאוד, אומנם לא מיד מסוגל לראות את זה, אבל אחר כך הוא רואה שאין לו מה לעשות עם הגאווה שלו, היא הורסת אותו, הורגת אותו, אבל זה מה יש. לעומת זאת איך להרוס את הגאווה הוא גם לא יודע, זה למעלה ממנו. זאת תחילת העבודה.

מי שקובע שכך זה אצלו ואין לו מה לעשות, הוא מרים ידיים, אבל הוא אומר, "אני נשאר". יהיה מה שיהיה, אבל דרך אחרת אין לי. מצד אחד גאווה, מצד אחר תנאי הבורא שאני חייב להרוס לאט לאט את הגאווה, לטפל בה, ואפילו להפוך אותה למה שהפוך ממנה, לכן אני נשאר עד שאני אסדר את זה נכון. כמה זמן? עד סוף החיים. בכל זאת כל הכוחות שאני פועל בהם באים מהבורא, אז אני צריך לפנות לבורא ולבקש. הוא ברא את זה, הוא בטח יודע איך לסדר את זה, ובטח הכול תלוי עד כמה אני דורש, לוחץ, מתפלל אליו.

שאלה: במאמר יש חלק שהוא על תפילה בשני שלבים. נניח שיש לי חיסרון שאני מתפלל עליו ואני פונה לבורא, וזה מה שהבורא רוצה, שאני אפנה אליו. למה צריך להיות השלב השני שאני אתפלל על משהו נוסף?

איפה זה כתוב?

תלמיד: כתוב שיש את התפילה הראשונה שהוא מתפלל, ואחר כך יש תפילה כדי שהוא יידע מה לבקש. ברגע שיש לבן אדם חיסרון והוא פונה לבורא, שזה מה שהבורא רוצה, שהוא יפנה אליו, למה אני אחר כך צריך להתפלל עוד פעם כדי לדעת על מה לבקש, על מה שחסר לי באמת?

תלמיד: כתוב, "התפלה, שהאדם מתפלל על מה שהוא חושב שחסר לו, זהו רק סגולה, שע"י תפלה זו ה' ישלח לו מלמעלה תשובה, לדעת מה שחסר לו, ועל מה לבקש."

אפילו שלא שואל בכלל על מה שבאמת. זאת אומרת, העיקר שאנחנו נעורר את העניין.

תלמיד: כן, זו הייתה שאלה. העניין הוא, שבן אדם שיש לו חיסרון והוא מרגיש שרק הבורא יכול לעזור לו בחיסרון הזה והוא לא מרפה מזה, אז הבורא בסוף נותן לו את המילוי. איפה נכנס החלק השני שהוא להתפלל על מה שבאמת חסר לו?

כשאדם עושה ומכין את הכלי הרוחני שלו הוא באמת לא יודע איך הוא עושה את זה, אבל כך זה קורה. ולאט לאט הוא מגיע למצב שמתחיל לראות שהוא כבר נמצא לפני התשובה.

תלמיד: האם הכוונה היא שבן אדם מתפלל על החיסרון שיש לו ומזה הוא מתקדם לאט לאט לחיסרון האמיתי?

כן, בדיוק. אנחנו רואים את זה גם ביתר המקומות, עוד נראה זאת במאמרים.

שאלה: האם גסות רוח היא ההיפך מעדינות הנפש?

כן.

שאלה: בסוף המאמר הוא כותב, ש"הקנאה, התאוה, הכבוד. וכל ג' בחינות האלו נכללים במידת הגאוה, שלכאורה איזו שייכות יש תאוה לגאוה, הלא תאוה זוהי מידה בהמית, ומה שייך לומר כאן גאוה". כלומר הוא כותב שגאווה היא תוצאה של קנאה, תאווה וכבוד, השאלה איך להילחם בתאווה ובקנאה?

כמו שאנחנו רואים אנחנו לא יכולים כל כך להבדיל בין קנאה, תאווה וכבוד, לכן כדאי לנו פשוט להתייחס אליהם כמו למכלול אחד.

תלמיד: אנחנו אומרים שתאוות בהמיות הן אוכל, מין, משפחה.

כן.

תלמיד: אני בטוח שכל אחד נלחם בדברים האלה בצורה כזו או אחרת, כי כל הזמן זה בראש ובלב, אתה מבין שאיכשהו זה קשור, ותפילות לא תמיד עוזרות. איזה עוד תרגילים אפשר לעשות? כי אני מרגיש שפה המפתח לאותה גאווה שמבדילה אותך מהמקום.

קנאה, תאווה וכבוד, עבודה בין החברים, עם החברים, זה מה שמציל אותך. האדם ניצל רק על ידי זה שעובד על זה בקבוצה.

שאלה: הוא כותב שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו והקדוש ברוך הוא יצר את היצר הרע ועשה כך שיוכלו להתעסק בכל הדברים האלה ועל ידם להיתקן. לעומת זאת כל המאמר הוא על למה הקדוש ברוך הוא שונא גופים בעבודה. האם הוא שונא אותם או שהוא אוהב אותם ויצר להם דרך להגיע עד להכרת ה'?

הבורא שונא את הגופים שהם רצון לקבל על מנת לקבל ואוהב אותם כשהם על מנת להשפיע כי מוכנים הם להתחבר.

תלמיד: אבל זה תהליך שהוא בעצמו יצר. אין לנברא דרך אחרת להגיע אליו אלא להתחיל מהרצון לקבל ולהגיע עד לזה.

כן.

תלמיד: כל המאמר הוא הדרך, ובסוף אנחנו בהשתוות צורה עם הקדוש ברוך הוא, ואז הוא אוהב אותנו.

כן.

שאלה: ממה שהבנתי הוא כותב שהפתרון לגאווה הוא להגיע לשפלות עצמו, שזה בדיוק ההיפך מגאווה. יש פה חידוש, הוא כותב שמטרם שבאים להכרת הרע, אז אין לו צורך בבורא והוא חושב שיכול לעשות מעשים. ורק אחרי שהוא מגיע להכרת הרע ורוצה למסור עצמו לתועלת הבורא והוא רואה שאין לו כוח לקיים דבר כזה, אז הוא רואה את שפלות עצמו. זה חידוש שהכרת הרע מסירה את הגאווה והופכת לשפלות עצמו, ואז הוא יכול להמשיך לעבוד.

לא בעצמה היא מסירה את הגאווה אלא מביאה אותו למצב שהוא מחליט. ואז הוא דורש מהבורא והבורא עושה.

שאלה: כתוב במאמר "יפשפש במעשיו". מה זה?

אתה לא יודע מה זה בעברית?

תלמיד: מבחינת עברית זה יחפש, יבדוק במעשיו. אבל מה הוא אמור לחפש במעשים שלו?

מה שהוא רוצה לאתר.

תלמיד: האם לאתר לתועלת מי המעשים שהוא עושה?

לתועלת מי, איך הוא מתקדם, האם יש לו כבר הכרת הרע.

שאלה: כתוב, "והענין הוא, שענין גאוה אין זה דוקא בין אדם לחבירו, אלא העיקר הוא בין אדם למקום". איך אנחנו יכולים לעורר בעצמנו שאנחנו נמצאים בתוך הגאווה אם זה לא קורה דרך החברים? כי אני בכלל לא יכול להיות מודע לזה שאני נמצא בתוך הגאווה.

אם אתה לא בעשירייה, אז אתה לא מתקדם, לא נודע לך. זה רק בקבוצה.

תלמיד: כלומר אני לא מודד את הגאווה כלפיהם אלא דרכם אני מודע לזה שאני בגאווה?

כל אחד מהחברים מעורר איזו הארה קטנה בהתאם למאמר נגיד. ואז אנחנו מתחילים בהארות האלה להשפיע זה על זה, עד שמתחיל להיות יותר ברור מה קורה כאן בינינו. זאת אומרת אנחנו לומדים תוצאות מהאור הקטן שכל אחד מושך, שהבורא רוצה להאיר לכל אחד. לכן אם זו לא עבודה משותפת שלנו, אז לא ייצא מזה כלום.

תלמיד: האם את עניין הגאווה אני יכול למדוד כלפי החברים או שהחברים עוזרים לי לעורר אותו?

את עניין הגאווה אני יכול למדוד ביחס שלי לחברים.

שאלה: בעניין התפילה שמעוררת תפילה יותר מדויקת, זה נראה שלאט לאט הבורא מזמין אותנו להיות איתו בדיאלוג, שכל פעם הוא מכייל אותנו יותר ויותר. מה העבודה הנכונה בעשירייה כדי לא להיזרק כל פעם מהתהליך הזה אלא להיות בעבודה יחד עם הבורא?

העיקר בשבילי לתפוס את המקום שלי בעשירייה. זאת אומרת אני נמצא בקשר עם החברים, ורק מהעבודה בקשר איתם אני מברר את הבחינות הפנימיות שלי ובונה אותן בלצרף אותן זו אל זו עד שנעשה מזה כלי אחד, וכך אני מתקדם.

תלמיד: יוצא שכל בקשה או דרישה שלי לבורא צריכה להיות קשורה במערכת היחסים בתוך העשירייה.

בטח.

תלמיד: האם בגלל זה הוא כותב שהגאווה מרחיקה אותך, כי ברגע שיש גאווה בעשירייה אתה עף מהדרך?

אתה לא עף לגמרי, אבל אתה מרגיש. תלוי איפה אתה נמצא, באיזו צורה אתה עובד. יכול להיות שגם גאווה אתה צריך כדי שתראה שכאן אתה מתרחק וכאן מתקדם, מתקרב. זה ימין ושמאל.

תלמיד: זה כמו שתי מושכות שיש בידי האדם.

נכון.

שאלה: הוא כותב ש"רואים אנו, מה הוא המעכב מלקבל את הטוב, הוא רק הרשות שלנו, שאין אנו מוכנים לבטל את הרשות שלנו". האם אפשר לומר שהרשות של העשירייה היא בעצם תחליף לרשות שלנו בדרך לרשות הבורא?

כן, אבל בכל זאת כל אחד צריך להגיע למצב שהוא מרגיש שהוא מרים ידיים, שהוא לא מסוגל להתמודד עם החשבון לעצמו, לתועלת עצמו. וכשהוא מגיע לעשירייה ויחד איתם מתחיל לעבוד, אז זה קצת יותר ברור וקל.

תלמיד: אבל הוא אומר שאדם לא יכול לוותר על רשות עצמו.

לא.

תלמיד: הוא צריך איזה תחליף, הוא צריך משהו אחר.

מתבטל כלפי העשירייה ואז הם עוזרים לו לבטל את עצמו. למה אנחנו אומרים - קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם? קנאה, תאווה וכבוד. אלה תכונות גרועות, איך הם עוזרים לי לצאת מהעולם התחתון לעולם יותר עליון? קנאה, קנאה עוד אפשר איכשהו להבין. אבל גם קנאה אנחנו יודעים מגשמיות כמה היא הורסת את האדם. כאן צריך להיות ההיפך, שאני עוזר לזולת ותומך בעשירייה.

תאווה וכבוד. ממה שיש לנו להפטר חוץ משלושת התכונות הללו? אין. אלא דווקא מתוך זה שאנחנו מרגישים כמה התכונות האלו אוחזות אותנו, אנחנו מקבלים רצון חזק ונכון לברוח מהם.

תלמיד: הוא אומר ששלושתם הם בעצם סוג של גאווה, שזה בגלל ישות עצמו.

כן.

תלמיד: אז הוא צריך לוותר על ישות עצמו. איך אפשר לוותר על ישות עצמו?

נצטרך לקרוא ולחשוב עוד.

שאלה: הוא כותב ש"ענין גאוה אין זה דוקא בין אדם לחבירו, אלא העיקר הוא בין אדם למקום". למה הגאווה מפרידה את האדם מהבורא?

מה יש יותר מגאווה? מי יותר גבוה, מי יותר גדול, מי יותר חזק, למי אני פונה קודם. אני פועל או הבורא פועל. בכל מקום הגאווה היא ההפרעה הראשונה.

תלמיד: אבל למה זה לא מפריד דווקא בין אדם לחברו?

גם בין אדם לחברו. מה מפריד? גאוה, כל אחד שמתגאה כלפי חברו.

תלמיד: הוא כותב שהעיקר זה דווקא הפירוד מהבורא. גם כשהבורא לא מוכן לדור במקום שיש שם גאווה.

כן. אז מה? זה מפריע בין אדם למקום ומפריע בין אדם לחברו. גם זה וגם זה. אין מה לעשות, אנחנו צריכים להפטר מזה.

שאלה: מכל השאלות שאני שומע - יש רגעים שהיצר הטוב שולט והבן אדם מוכן למסור הכול. יש רגעים שהיצר הרע שולט והוא לא שואל אותך בכלל, לוקח הכול. ואז לא ברור איפה הכרעת האדם? כי גם התפילה, נראה שהיא מונעת מאיזה יוצר שולט.

הכנעה.

תלמיד: אבל נראה שהיצר שולט באותו רגע. גם כשאני נכנע היצר הטוב באותו רגע שולט ואומר לי, "אתה כולך עם הבורא". וזה כאילו מישהו שולט באותו רגע. לא ברור איפה האדם ריק משליטה ולוקח איזו החלטה?

איך הוא יכול לקחת החלטה כשהוא באמצע?

תלמיד: אבל איפה הוא חופשי? או שזה משפיע עליו או שזה משפיע עליו. אז מה הוא עשה? הוא אוטומט מפה, אוטומט מפה.

יפה. הבחנה טובה.

תלמיד: אוקיי. אז מה מפה?

תרשום.

שאלה: הוא כותב, "היינו שאומרים לאדם, אני אתן לך כל מה שאתה רוצה וכל מה שנפשך מתאוה, אלא מקודם תן לי את נפשך." איך אפשר להסכים עם התנאי הזה? איך אפשר למסור את הנפש שלי לפני שאני רואה אם יש תוצאה או לא, משהו. תנאי לא הגיוני.

אבל על זה אתה עומד כל רגע ורגע בחייך. אתה מוכן לתת את הנפש שלך, הנשמה שלך, לא חשוב איך לקרוא לזה, עבור כל מיני דברים שאתה דורש בכל רגע בחייך. כך אנחנו בונים את עצמנו.

תלמיד: נגיד שאני מכיר אישה, אז אני רואה את התוצאה. יהיה בית, יהיו ילדים, יהיה עבור מה לעבוד, יהיו כוחות. כאן אומרים לי, "לא. תמסור את נפשך. אחר כך אני אתן לך כל מה שנפשך מתאווה". כאילו הפוך.

אני לא רואה שום הבדל. גם פה וגם שם אתה צריך להסכים עם התנאי שאתה נותן כל מה שדורשים ממך כדי לקבל שכר.

תלמיד: נחשוב על זה.

נחשוב יחד.

שאלה: נשמע שהגאווה היא דווקא מול הבורא ולא עם החברים. בלט מאוד שאנחנו יכולים לעבוד בינינו, אבל אנחנו שוכחים את "אין עוד מלבדו". איך אנחנו מחזקים יחד עם החברים את הקשר הזה בלי לשכוח שבסוף הוא הקובע, הוא הנותן את התשובה, הוא המחליט האחרון?

אני לא יכול מלכתחילה לקחת את זה בחשבון. אחרת אין לי מה לעשות. זה חוק מאוד יפה "אין עוד מלבדו", אבל הוא מוציא את הכול מהידיים שלי ולא נשאר לי שום דבר. אם "אין עוד מלבדו", אז אני יושב ומחכה בחיבוק ידיים שהוא יעשה.

תלמיד: איך לשמור על קשר עם הכוח העליון ועל קשר בין החברים עם הפנייה אליו. האם התפילה, הבקשה לחדד את הבקשה היא הקשר?

על ידי תפילה בלתי פוסקת, על ידי חיבור בינינו בפנייה בלתי פוסקת לבורא ושכול החברים יצטרפו לזה כמה שאפשר. לא נותנים לנו יותר, אלא רק מה שאנחנו מסוגלים. אני מבטיח לכם, אתם תראו, אנחנו יכולים בכל רגע שנרצה להגיע ל"ניצחוני בניי".

שאלה: מדוע הגאווה היא חטא חמור בעבודה שלנו?

כי היא מפרידה בינינו ומבינינו לבורא. כמו שכתוב, "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", כך אומר הבורא.

שאלה: איך לזהות את הגאווה, נראה שהיא מסתתרת, איך לעבוד איתה נכון?

רק להתפלל. דווקא כלפי הגאווה זה הכי פשוט, כי אני לא יכול לעשות כלום, רק להתפלל.

שאלה: הגאווה כוללת תאווה, קנאה וכבוד שהן תכונות שאנחנו צריכים בעבודה, איך אנחנו מייצבים את זה בעבודה?

מתפללים, מבקשים ומכניעים את עצמנו כלפי החברים ומתוך כך מגיעים לעשות זאת גם כלפי הבורא.

שאלה: איפה עובר הקו האדום שבו קנאה, תאווה וכבוד המרכיבים את הגאווה, יתבררו כמועילים לעבודה הרוחנית?

לאט לאט זה יגיע, העיקר שאנחנו נעבוד על זה יחד ואז נחייב את כוחות הטבע, את הכוח העליון לסדר לנו את זה.

שאלה: כתוב במאמר, "לכן הם מייעצים את האדם, שישפיל עצמו ויבטל את רשותו ויתן הכל להבורא", מה זה פרקטית מבחינתנו לתת את הכול לבורא?

זה אומר שאני עושה חשבון וכבר מראש אני מקבל החלטה שהכול יהיה כאילו הבורא לבדו הוא המחליט על כל הבריאה שצריכה להגיע לדבקות ושלמות.

שאלה: כתוב ש"אלף בני אדם נכנסים למקרא. יוצא מהם מאה למשנה, עשרה לתלמוד ואחד להוראה",¹ מהן הדרגות האלו?

כמו עולמות שדרכם אנחנו צריכים להגיע לעולם שכולו טוב, עולם האצילות ושם אנחנו מקבלים מילוי על כל החסרונות שלנו.

שאלה: מה פירוש "קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל, שנאמר "ואתן אתם צאני צאן מרעיתי, אדם אתם"?

הפירוש הוא שיש הבדל בין מיתה שאליה מגיע אדם שעבד על עצמו לבין אדם שלא עבד על עצמו. מי שעבד על עצמו זוכה לתוצאות אחרות, ומי שלא עבד על עצמו, אין לו שום דבר חוץ מהבהמה שעכשיו מתה ומתפרקת ולא נשאר ממנה אלא רק אותו רשימו שממנו הוא התחיל, הוא בעצם חוזר לסורו.

שאלה: מה נרגיש בעשירייה כשנצא מרשות עצמנו וניכנס לרשות הבורא?

נרגיש שאנחנו נמצאים בתוך הכוח העליון שהוא טוב ומיטיב וסובב את הכול, כולל הכול, ואנחנו רוצים להיות עמו בחיבור בלתי גבולי. זה מה שאנחנו כעיקרון מרגישים, אבל אני לא יכול לספר על זה יותר, כי גם לי חסרות מילים. אין לנו בעולם הזה מילים לכך, אבל אתם תראו, ככל שמתקדמים, מתקרבים ונכללים בזה.

שאלה: אומרים על הבורא שהוא "גאה מכל גאים", איך יכול להיות?

על הכול מדברים עליו כך, איך יכול להיות שהוא ברא את האגו, "בראתי את היצר הרע", אם הוא לא קשור אליו? זה הכוח העליון שנמצא למעלה מהכול, ולכן אין לו שום בעיה לסובב את כל הכוחות, הרעים והטובים ואת כל הבריאה מקצה לקצה לשנות ולהביא אותה משבירה עד גמר תיקון, זה כוח שנמצא למעלה מהטבע.

תלמיד: בזה הוא גאה מכל גאים?

אני לא יודע למה אפשר לצרף את הדברים האלה, אבל יכול להיות שכן.

תלמיד: בסוף השבוע העשירייה שלנו נסעה יחד לצפון הארץ, סגרנו את עצמנו שם. בעבודה שעשינו בינינו הייתה הרגשה שיש כוח אחר שעובד שם, לא השכל שלי ולא של אף אחד מהחברים, אלא יש כוח אחר שעובד. ועכשיו כשאנחנו מדברים על הגאווה אני פתאום קולט שהגאווה שלי לא התבטלה, אלא הייתה כאילו בצד. איך להגיע למצב כזה בלי לסגור את עצמנו בצפון יומיים ולתת לכוח הזה לעבוד עלינו גם ביום יום?

בחיים שלנו זה יותר קשה. אם לגברים יש אפשרות לברוח, אז אתמול היה לי שיעור עם הרבה נשים שהיו נוכחות בשיעור. אני תיארתי לעצמי איך אפשר להביא אותן למצב שהן תוכלנה איכשהו לפשוט את לבוש הגאווה וקצת את האגו מהן, זה קשה.

תלמיד: אני מנסה לחפש מה היה מיוחד או מה עשינו נכון בפעולה הזאת ולנסות לעשות זאת שוב, כי בסוף הייתה הרגשה שאנחנו הולכים למקום נכון.

הכול תלוי בכם. אתם צריכים להתרגל לצאת ולהיכנס לכאלה מצבים עד שתוכלו לקבוע שאתם נמצאים במצב הזה וכך אתם חיים.

תלמיד: האם יש עצה איך להצליח לעשות את זה מפה כשלא הולכים לשום מקום?

אתם צריכים להשתדל לעשות את זה כאן.

תלמיד: איך?

כל החומר נמצא לפניך, אני לא יודע מה איך? תנסו. אנחנו נמצאים לפני הבורא, מחוברים איכשהו במצב שאנחנו יכולים לעשות הבחנות בכל מאמר שאנחנו לומדים וממנו והלאה להתחיל לקבוע מה עוד חסר לנו כדי להגיע להיות " כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: לי הייתה הרגשה שהמקום גורם, זאת אומרת הפעולה שעשינו כבר עודדה החיבור בינינו. האם יש דרך לגרום לכך שהמקום יהיה פה ולא נצטרך ללכת לשום מקום?

בטח, מה זה חשוב? כותלי הבניין הזה לא מתאימים לכך שנהיה בחיבור?

תלמיד: איך גורמים לכך שהמקום פה יגרום?

הכול תלוי בהרגשה שלכם. אני חושב שעשינו מספיק תיקונים במקום הזה, בבניין הזה, באולם הזה בכדי שנוכל לממש כאן את גמר התיקון ממש. הכול תלוי בנו.

שאלה: גאווה זו אשליה או משהו אמיתי?

הרצון לקבל הוא אשליה?

תלמיד: הוא מורגש כמשהו אמיתי.

אז למה הגאווה היא לא אמיתית? היא אחד מהביטויים של הרצון לקבל.

תלמיד: אני שואל כי שמעתי אותך אומר לפני כמה דקות שצריך להפשיט את לבוש הגאווה וגם בתפילה אומרים, "אדוני מלך גאות לבש". רציתי לשאול בהקשר הזה איך אנחנו בורחים מהלבוש, אבל אמרת כרגע שזו בעצם לא אשליה אלא ביטוי של הבריאה.

כן.

שאלה: האם אתה רואה הבדל בין לבוש גאווה של נשים ושל גברים?

כן, אני לא יודע לבטא את זה במשפט אחד אבל אצל גברים זה יותר מעשי ויותר קרוב לביצוע. אצל נשים זה יותר רחוק, אבל צריכים לעזור.

תלמיד: מה המיוחד בנשים, האם יש תוספת גאווה לעומת הגברים או צורה שונה של גאווה?

הגאווה אצל נשים שונה לגמרי, אני לא יודע למצוא לזה מילים אבל זאת צורת גאווה שהיא שונה לגמרי. זה הטבע, אתמול בשיעור זה היה בולט.

שאלה: באיזה מצב היית רוצה לראות את הכלי הנשי, מהו המצב הטוב שאנחנו יכולות להגיע אליו?

אנחנו צריכים פשוט לקבל על עצמנו עבודה בחיבור בינינו למעלה מכל החשבונות האגואיסטים שממלאים עכשיו את הרגש והשכל שלנו. אנחנו צריכים להיות למעלה מהם ולעשות חשבון רק כלפי החיבור.

שאלה: מהו מקור הגאווה של הנשים?

אישה, נוקבא היא מרכז המציאות, ולכן אין לנו ברירה, כל אחד צריך לטפל באישה הפנימית שלו ועל כולנו לטפל גם באישה הכוללת שלנו. עוד נגיע לזה.

שאלה: התייחסת בשיעור של הנשים לגאווה ולאגו של הנשים, איך אנחנו יכולות להפשיט את הלבוש של הגאווה ואת האגו מאיתנו, מה העצה, האם יש איזה תרגיל? מה יכול לעזור לנו?

תנסו לדבר עם הנשים, אבל בכבוד, לא לזלזל, ותראו איך אפשר לעזור להן להתעלות מעל האגו שלהן.

שאלה: האם על הגברים להתפלל עבור הנשים שיצליחו להתגבר על הגאווה?

יכול להיות שכן, עוד נראה. היום אנחנו מתחילים להיכנס קצת יותר פנימה לתקופת התיקון ואין לנו כל כך הדרכות וחומר על זה, אלא נכוון את עצמנו ככל האפשר ונראה בדרך. התהליך בעצמו יחנך אותנו.

שאלה: אצל האישה האגו טבוע ממש חזק, כל אישה היא עולם והיא מתנשאת מעל חברותיה. מה ישבור את זה, איך לעלות מעל הטבע הזה?

אני לא יודע איך עושים את זה, נראה לי שאם נתקרב אליהן ונתחיל לעבוד עליהן ועלינו אז ביחד נוכל לצאת מהאגו הכללי וכך נתקרב לתיקון.

שאלה: מה ההבדל בין אגו לגאווה?

האגו הוא יותר יסודי, זה רצון לקבל כמו כוח המשיכה שאתה לא יכול לברוח ממנו. אבל אפשר להשפיע עליו, על ידי הסביבה, על ידי איזה אירוע, ואז האדם מתחיל להרגיש אותו כטוב, כרע, כמזיק, כמפריע וכן הלאה, אפשר לעבוד עימו.

שאלה: מה ההבדל בין גאווה ברוחניות ובין גאווה בעולם שלנו?

מה זו גאווה ברוחניות? העולם שלנו הוא גם ברוחניות. אני לא מבין בדיוק את השאלה. יש כאן הבחנות שאנחנו עוד לא בדיוק יודעים להגדיר אותן.

שאלה: כתוב "ששפלות עצמנו, פירושו, שאנחנו מצדנו, אין לנו שום כח שנוכל לבטל עצמנו לגבי הבורא. אי לזאת, מטרם שאנו באים להכרת הרע, אין לנו צורך לבקש מה' שיעזור לנו". מה ההבדל בין שפלות עצמינו להכרת הרע?

על ידי הכרת הרע אנחנו מבינים שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים עזרה מבחוץ, מחוץ לנו, אחרת לא נשיג את מטרת החיים, לא נשיג שום דבר.

תלמיד: אבל גם על ידי שפלות עצמנו אנחנו מגיעים לכך?

שפלות עצמינו היא לא עד כדי כך צועקת, כך הייתי אומר.

תלמיד: כתוב שכאשר מגיעים לשפלות עצמינו יש רק שני דברים שצריכים לבקש, "א. שלא יברח מהמערכה, ושתהיה לו לכל הפחות אפשרות להתפלל לה'. ב. שה' יעזור לו באמת לצאת משליטת הגוף".

כן.

תלמיד: אני עדיין לא מבין, שפלות עצמינו היא כן מניע לתפילה?

למה לא? מה השאלה בכלל?

תלמיד: אני לא מבין את ההבדל בין שפלות עצמינו להכרת הרע. אם בהכרת שפלות עצמינו יש אפשרות להתפלל, מה התוספת של הכרת הרע?

הכרת הרע כוללת את השפלות. עוד נברר.

שאלה: אמרת שיחד צריכים להפשיט את לבוש הגאווה והאגו מאיתנו. מה הפעולה או הצעד כדי לממש את המטרה הזאת?

הפעולה הכי טובה זה התקרבות לחברים. כך בטוח אנחנו מסדרים את כל התנאים לתיקון.

שאלה: הגאווה היא קצת כמו אבן שאנחנו כל פעם נתקלים בה, והחברים שהיו בשבילנו כמורים, הם עם הגאווה שלהם יורדים עד כדי גיחוך. במה העשירייה יכולה לעזור למשל לחברה שנמצאת בכזאת גאווה שאפילו לא מסוגלת להתחבר לפגישות של העשירייה?

ובכל זאת צריכים להשתדל לכלול אותה או אותם אל תוך העשירייה ולמשוך אותם עוד ועוד לישיבות שלנו, אין מה לעשות. וגם להבין שמה שלא עושה השכל עושה הזמן. היו דברים מעולם, הכול יסתדר, רק לא לעזוב, אסור לנו. הם רוצים לעזוב אותנו, אנחנו לא רוצים לעזוב אותם.

שאלה: האם כשאנחנו נכנעים לבורא, זה אומר שאנחנו מוותרים לחלוטין על עצמינו ואנחנו הופכים להיות כמו מן השתקפות של הבורא או מן שלוחה של הבורא כשאנחנו מוותרים לחלוטין על עצמינו, כשאנחנו נכנעים כלפי הבורא?

יש בזה קטנות, גדלות, עיבור, יניקה, מוחין יש הרבה הבחנות בביטול כלפי הבורא, לכן אני לא יכול להגיד לך שזה תמיד מבטל את האדם. לא.

שאלה: כתוב במאמר "כשהוא מושך לעצמו איזה שהוא תענוג אין לו כוונה לקבל את התענוג שנכנס לרשותו אלא רק לרשות הבורא". מה זה נקרא שאנחנו מושכים תענוג לרשות הבורא?

אנחנו רוצים לעשות הכול כדי להשפיע לו, למשוך אליו.

שאלה: אם אני מבין נכון, אנחנו צריכים שיהיה לנו חומר דלק לעבודה, אז התענוג הוא חומר הדלק שלנו. הכול כלול בתוך התענוג לבורא, עבור הבורא. האם תוכל להרחיב קצת?

על זה כתוב "איש את רעהו יעזרו". אם אנחנו לא נותנים דוגמה זה לזה, לא יעזור לנו שום דבר, אלא אנחנו חייבים לקבל כוח, מרץ מזה שנמצאים יחד, ונכללים יחד ומקבלים אנרגיה, כוחות מהחברה.

שאלה: כשאני שונא את הטבע שלי ואני מרגיש שטוב לי מותי מחיי, שעדיף שלא הייתי נברא, האם זו עדין הגאווה שעובדת בתוכי? האם זה יכול לעזור לי להשיג טבע חדש, בזה שאשנא את הטבע הישן?

יותר טוב אם אתה לא תהרוס את הטבע שלך, אלא תדע איך להשתמש גם עם הטבע הטוב וגם עם הטבע הרע כדי לחבר את עצמך עם כל המציאות ועם הבורא יחד. להגיע לשנאה זאת לא כל כך בעיה, הבעיה היא ללמוד לבנות יחסים נכונים גם עם הטוב וגם עם הרע.

שאלה: האם אדם יכול להכיר את שליטת הבורא בחיים של עצמו בנוסף לעבודה עם העשירייה, האם אפשר לזהות את זה? איך לזהות אותה, איך לדעת שזה נכון?

כן. אנחנו נשיג את זה. אנחנו נברר את זה, זה לפנינו ממש.

שאלה: דיברנו על כך שהגברים צריכים לעזור לנשים בנוגע לגאווה וזה גרם לי לחשוב שאם נשים עוזרות לגברים, אז אנחנו למעשה נעזור לעצמנו. אז איזה פעולות עלינו לעשות בשביל לעזור לגברים שיהיו יותר קרובים למימוש בהיבט הזה?

אנחנו צריכים לדבר יותר זה עם זה. תראו עד כמה זה יעזור במשפחות, רב"ש דיבר על זה איתנו הרבה. ככל שגברים ונשים מדברים בתוך המשפחה ומעבירים קצת לילדים, תלוי לאיזה גילאים אבל לפעמים יש גם משהו כדי להעביר לילדים, אנחנו נראה עד כמה שזה עוזר ומרגיע את כל הרוחות שלפעמיים ממש משתוללות בכל החברה שלנו.

וכשאנחנו רוצים להתקרב לבורא ושם זאת אש שמגיעה לאדם, אז אנחנו צריכים להיות כבר מוכנים להתקרב זה אל זה, למרות כל הסערה הזאת שיכולה להשתולל בינינו.

שאלה: איך העשירייה יכולה להגיע להרגיש מעומק הלב את הרע ואז להגיע לתפילה משותפת?

הכול לפניכם. הכול כתוב וצריכים רק לקרוא שוב ושוב ולהשתדל לממש.

שאלה: מהי הדרך שאני יכול לעשות כדי לקבל את כל התענוגים של הבורא לטובת הבורא? כי כביכול כל מה שאני מקבל, זה לטובת הבורא ולא לטובת עצמי?

תעשה את זה דרך חברים, לטובת החברים ואז יהיה לך ממש קל מאוד לשלוח את זה לטובת הבורא.

שאלה: במאמר כתוב שאם עובדים לא לשמה, עדיף שלא היו נבראים. יש אומנם הסבר במאמר אבל זה עדיין לא ברור, האם אפשר להסביר איך אפשר להבין את הקטע הזה? כי אני חושב שאנחנו נולדנו לעבור מלא לשמה ל-לשמה, אז מה זה אומר שעדיף שלא היה נברא?

כן, אבל אם אנחנו לא מגיעים ל-לשמה, אז יותר טוב שלא נברא, כי אנחנו פשוט מתחילים את כל התיקונים האלה מחדש.

שאלה: מה זאת אומרת לחבר את כל החסרונות שלנו לחיסרון אחד?

למטרה אחת, שאנחנו רוצים להתחבר בינינו ולהידבק בבורא אחד.

שאלה: מה אומר לנו הפסוק "ויגבה ליבו בדרכי ה'"?

שאנחנו לא נכנעים כלפי הקליפות.

תלמיד: אין גאווה בתוך המושג הזה?

לא, ההיפך. "ויגבה ליבו בדרכי ה'" וביתר הדרכים אנחנו בכלל לא פוסעים.

שאלה: איך להשתמש בגאווה לטובת העשירייה?

בזמן שאתן מתחברות, אתן יכולות להתגאות בזה שאתן מחוברות.

שאלה: כתוב בטקסט שיש שלוש דרגות, דרגת חמור, אחר כך לא לשמה ואחר כך אדם. איך אנחנו יכולים להפוך לאדם? אם אתה תסטה מהקו תהפוך לחמור, אם תגיע לקבוצה, אז יוצא לך לא לשמה. אבל איך נוכל להיות אדם?

כשאת בתוך הקבוצה, את מרגישה שאת בלא לשמה ומתוך זה את יכולה לעלות ל-לשמה.

שאלה: איך להבין את הביטוי, אדם בתוך האדם, ואיך היראה עוזרת לאדם?

הפחד הוא דבר מאוד טוב, כי הוא מכוון את האדם בדרך. אבל תלוי מה אנו מציירים לפני הפחד, ממה אנחנו רוצים לפחד, ממה לא, וכן הלאה.

שאלה: רב"ש כותב פה פעם על רבי שמעון בר יוחאי, ופעם על רבי שמעון בן יוחאי. מה ההבדל בין בן ובר, ומה הוא רוצה להראות לנו בזה?

שום דבר, בן או בר, זה אותו דבר.

שאלה: היום אנחנו מדברים הרבה על הגאווה. יש מצב שאנחנו למעשה יוצרים סביבה על ידי זה שאנחנו מדברים על מצבים שאנחנו עדיין לא נמצאים בהם, אנחנו כאילו משקרים זה לזה, ואז אנחנו אמורים להתפעל מזה, לעשות מניפולציה על האגו שלנו שהוא יתפעל ממה שכל אחד מספר, ומזה אנחנו מקבלים כוח להמשיך.

אבל הרבה פעמים אני דווקא רואה שהגאווה לא נותנת לי להתפעל, כי אני יודע שזה משחק, שזו מניפולציה על עצמי. אז מצד אחד אני מאוד מתרגש ומאוד מתפעל, ומצד שני דווקא הגאווה שעליה אנחנו מדברים היום עוצרת אותי, ואין לי כוח. כאילו אתה אומר לעצמך, הוא לא נותן לי לקבל את החברים, לא נותן לי להתפעל מהם, ואז אני פועל באוטומט. איך להתגבר על האגו בקטע הזה?

מה אתה ממליץ?

תלמיד: אני לא יודע. אני רואה שכל פעם זה יותר קשה, אפילו עכשיו אנחנו לקראת כנס, כמו שהחבר תיאר שהם נסעו, והתפעלו, אז דווקא זה שאתה כאילו מוותר על משהו ואתה מעל הדעת שלך, ואז עוד פעם האגו לא נותן לך זה. הרבה פעמים זה קורה דווקא לפני כנס, למה אנחנו צריכים עוד כנס, מה יהיה שונה בכנס הזה? ועוד פעם האגו, הגאווה הזאת לא נותנת לך להתפעל. אבל אתה יודע שאם אתה הולך עם החברה, אחר כך כן באה התפוצצות כזאת, אבל קשה להתבטל באותו רגע.

זה תמיד ככה.

תלמיד: אבל זה מאוד קשה לבטל כאן את הגאווה הזאת, היא ממש עוצרת אותך.

זה זמן של השקעת כוח. מי רוצה את זה?

תלמיד: יותר מזה, אני אפילו רואה שזה כאילו פוגע בחברים. כי אם אני לא מתפעל מהכנס, אז אני עוצר את כל העשירייה שלי, אני לא מביא להם התפעלות. ועכשיו לקראת הכנס אני צריך לשחק אותה שאני בהתפעלות והכול, ואני כבר מכיר את המכניזם הזה, שצריך לתת התפעלות, ואחר כך יצא כנס טוב וחזק, והבורא בדיוק שם נכנס לעבודה, כשאנחנו נשים את חצי השקל. אבל האגו לא נותן.

זה טוב, אם אתה מתגבר על האגו, ונותן מרץ לחברה, אתה לוקח את כל הקופה.

תלמיד: אבל הגאווה פה כל כך נוכחת, היא לא נותנת לך, אתה אפילו לא יודע איך הגעת לזה שהגעת לכנס.

זה נכון, וזה טוב.

תלמיד: אז איך להתגבר על הגאווה הזאת, שלא נותנת לך להיכנס לזה הרבה פעמים?

רק בתפילה, רק בבקשה מהבורא שייתן כוחות. מה עוד אתה יכול לעשות?

תלמיד: לא יודע. אני מאוד מתרגש שעוד מעט יהיה לנו כנס, אבל אני נותן התפעלות, ואז עוד פעם המחסומים האלה עולים.

אני מבטיח לך שאתה עוד לא יודע כמה מצבים כאלו עוד יהיו לך. שאתה תשנא אותם ולא תרצה אותם, ומצד שני אתה מבין שדווקא על ידם אפשר להתקדם.

תלמיד: וברגעים האלו אני לא פוגע בחברים?

כן ולא. פעם אתה מוסיף להם רצון לקבל, פעם רצון להשפיע, פעם ככה, ופעם ככה, וצריך את הכול.

שאלה: פעם בתקופה פתאום אנחנו רואים חבר שמאוד נחלש, ואפילו פתאום בא ומודיע "זהו, סיימתי". אז מצד אחד אומרים לנו , תנסו פעם פעמיים, ולעזוב אותו, ומצד שני אולי הוא עכשיו במצב הכי טוב שיכול להיות, הנה יצא לו כל האוויר, אין לו במה להחזיק, עכשיו זה הזמן שהוא יכול לפרוץ, ואז הוא עוזב.

בנוסף זה גם פוגע מאוד בעשירייה, כי זה זעזוע מאוד גדול. איזה מסקנות אפשר להסיק מזה, איך אפשר ללמוד מזה משהו או שזה כבר לא בידנו, מה היחס הנכון לדבר כזה?

קודם כל, צריכים כמה שאפשר לזהות את זה מראש. אחר כך כדאי להחזיק אותו כמה שאפשר, וודאי שלא בכוח. לעשות כמה ישיבות ולדבר, אולי לפני כן אם זה גבר לדבר עם אשתו, ואז לאתר איך אפשר לחזק אותו.

אני חושב שכמעט ואין מצב שאדם, אם הוא לא רק בגאווה גדולה, או אולי יש לו תוכניות והוא חושב שעכשיו העולם נפתח לפניו, אבל בדרך כלל אפשר לשכנע אותו, ולהשאיר אותו בקבוצה. שישכנע אותנו, מה בסך הכול הוא מרוויח? השאלה שלי אליו היא כזו, "שמעתי שאתה הולך, מה מצאת? ספר לי, אולי גם אני אלך".

שאלה: אולי זה קצת מסוכן המצב הזה, אולי הוא באמת ישכנע אותי.

אני אומר כך על עצמי.

תלמיד: באמת כדאי לפתוח ככה, שהחבר שנחלש, יספר לנו למה הוא רוצה לעזוב?

כן. מה הבעיה? נכון או לא?

תלמיד: אני לא יודע, עד היום אמרנו שעושים רק רוממות, מרוממים אותו, ולא נותנים לו לסחוב אותנו. אמרת עכשיו משהו חדש.

לא שהוא יסחוב, אבל אם הוא רוצה לשפוך או את הלב, רוצה לספר, להגיד משהו, מה נסתום לו את הפה? לא. אני דווקא חושב שאנחנו צריכים ללמוד מכל התוצאות האלו מה קורה, מה טוב אצלנו, מה לא טוב אצלנו, וכן הלאה. אני לא יודע מה אתם מחזיקים שם מאחרי הגב כלפי החברה, כלפי, וכן הלאה. בואו תדברו, תפתחו את הכול, ונראה. יכול להיות שיש משהו שאנחנו פשוט לא מזהים, ולא מבינים.

שאלה: אם הוא באמת מצא משהו, אפשר לשים את האצבע על המשהו הזה, אבל אם הוא לא מצא, והוא רק מרגיש ריק, מרגיש חלל, מרגיש כלום?

אז מבררים את המקום הריק.

תלמיד: אבל אין לו חשק, הוא צריך לעשות פעולה, הוא צריך לעשות מאמץ כדי להשתתף, לבוא, והוא לא מרגיש כלום. עוברת שנה, ועוד שנה, ועוד עשר שנים והוא לא מרגיש.

זה נקרא שהוא לא משקיע. שהוא לא משקיע בהתקדמות שלו, ולא בונה את הנשמה.

תלמיד: אבל כלפי חוץ הוא נראה פעיל, נראה כעושה, ונמצא בהפצה.

צריכים לבדוק. אני לא מאמין שאי אפשר להחזיק את האדם שיישאר, אלא אם כן אולי נתנו לו פיצוי כזה שהוא יעזוב, והוא כבר לא יכול להתמודד מול זה.

תלמיד: יש מצב שהבן אדם מרגיש ריק, שבן אדם מרגיש לא מתקדם, נשאר כגולם?

ודאי שכן, וזה קורה לכל אחד, וגם יקרה. בטח. מה, אני לא הרגשתי את זה? לא ראיתי את זה על הרב"ש? ודאי שכן.

תלמיד: יש נקודות כאלה שבאמת עוברות על כולנו, אני חושב, אבל אם זה לאורך זמן? יכול להיות שלאדם הזה טוב לחיות בדרגת חי, טוב לו בשמש, בים עם בירה וגמרנו, הוא לא רוצה כלום.

גם זה עובר.

תלמיד: אז לא להניח לו?

לשמור על קשר, ותראה שהבורא יסדר לו זמן אחר.

שאלה: לא הבנתי מה שאמרת קודם, אם אדם מתחיל ללמוד במקום אחר או מתעניין בעוד מקומות אחרים שהוא לומד בהם, יש מקום לשמוע ממנו מה תופס אותו שם?

לא, לא אמרתי ככה, מאיפה אתה לוקח את זה? אתה לא שמעת מה שאני אמרתי, אתה שומע מה שאתה מדבר בפנים.

תלמיד: אני חושב שמה שהחבר אומר זה שאמרת לשאול אותו האם הוא מצא מקום אחר, מקום שמעניין לו, אז שיספר?

לא, גם את זה לא אמרתי, אתם רוצים לשמוע את זה. אני לא אמרתי את זה.

שאלה: אדם שבאמת מרגיש שאין בו רוח האם הוא כשיר להפצה?

איך הוא יכול להיות אם אין לו רוח? אז במה הוא ייצא לקהל, בכתיבה, בדיבור, במה, עם איזה רוח פנימית, עם איזה מטען פנימי?

שאלה: האם אני חייב רוח בשביל להפיץ, אני לא יכול לכתוב יפה או לעשות משהו כלשהו, פעולה, אני מוכשר במשהו מסוים אני צריך רוח?

האם אתה ראית מוכר בחנות או בשוק איך הוא קופץ וצועק "בעל הבית השתגע" או משהו, ואיך זה יכול להיות שהוא יהיה באדישות, בלי כוח, הוא לא יכול למכור משהו?

תלמיד: בסדר, יום למחרת הוא ישב ככה בחנות ובלי הרבה רוח, יום אחד הוא עם התלהבות, יום שני הוא יושב ככה, אבל עדיין החנות פתוחה הוא עובד?

יכול להיות שגם זה טוב, אבל שוב אני אומר לך, שזאת לא העבודה, צריכים חיזוק, צריכים לשלוח אליו עוד מישהו ושכך הם יעבדו עד שיתעוררו.

שאלה: האם יש מקום חשבון נפש שלנו נאמר בחברה או בעשירייה או בחברה שאולי ויתרנו לו פה, ויתרנו שם, לפעמים זה קורה בכל מקום. אנחנו רואים חבר קצת לא מגיע, היה רגיל לבוא כל שיעור, פתאום הוא כבר רואה מהבית, אחר כך פתאום הוא כבר מוותר לעצמו ויש לו את כל הסיבות והתירוצים. ואולי אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש לעצמנו למה לא הארנו את ליבו, הרי אי אפשר לכפות?

צריכים להחזיק אותו ככול האפשר אבל כל הזמן עם יד על הדופק גם בכל זאת להרגיש האם כדאי לו להמשיך, האם כדאי לנו ולו להמשיך בצורה כזאת.

תלמיד: אני שואל הרבה קודם לפני שהוא הגיע למצב הזה, הרבה קודם. הרבה פעמים זה תהליך.

תלמיד: אם חבר פתאום בא ואומר "הלכתי", זו הפתעה לא יודעים, אבל הרבה פעמים מרגישים זה כמו אבר בגוף שאתה מרגיש שהוא קצת מתרחק, פתאום הוא לא בא?

אז צריכים לעשות לו חיזוקים.

תלמיד: אז אולי חשבון הנפש הוא שלנו, למה אנחנו מוותרים, למה אנחנו הרבה לפני זה לא רגישים מספיק?

נכון.

תלמיד: על זה אנחנו אף לא מדברים, אנחנו מדברים כשהוא כבר בקצה, מה לפני זה?

לא, צריכים להיות בכל זאת אנשים שאחראים לאתר חברים כאלה בעשירייה שנחלשים, זה אצלנו בחברה שלנו כל הזמן יקרה. אנחנו לא חברה שהיא כל הזמן עושה רווח בשוק המניות או משהו שיש לך תמיד אש בפנים. אנחנו חייבים לסדר את הקשר בינינו ועם הבורא כך שנוכל להחזיק בזה כל הזמן.

אני נמצא בזה כבר הרבה שנים וראיתי כל כך הרבה מקרים כאלו וכאלו. נראה לי שהאדם חייב לבנות לעצמו כל מיני מכשולים כדי לא לברוח, ושזה באמת יעבוד עליו בצורה כי "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". יש הרבה מצבים שהזמן עובר ועובר ונמשך ונמתח, ובסופו של דבר אדם רואה אחר כך איזו תועלת יש לו מזה, מתקופות כאלה שאין בהן שום תועלת כאילו, אבל התועלת דווקא גדולה.

שאלה: אם אני עושה כל מה שצריך, מגיע לכל שיעורים, אני עובד בעשירייה, אני עושה הפצה, אני עושה את זה הרבה זמן, לאורך זמן ואני מבין למה, אני עושה בירורים ואני יודע שזה בשביל לגלות את הבורא, זאת אומרת לזכות בתכונת ההשפעה, הכול מבורר מאוד. אבל כמו המאמרים של רב"ש אחרי שאני יוצא מישיבת חברים אני בודק בכלים שלי מה קיבלתי, אני רואה, שאין לי תכונת ההשפעה, ואין לי את המטרה של העבודה ולא השגתי את זה. אז מה אני צריך להגיד לעצמי במצב הזה?

אתה הגעת כדי לקבל מהם כוחות או כדי לתת להם כוחות? עם איזו כוונה הגעת לישיבת חברים? תחשוב, ותענה לעצמך בפעם הבאה כשאתה תלך לישיבה.

תלמיד: ואני שואל ככה באופן כללי על כל הדרך, את ישיבת החברים הבאתי כדוגמה. אבל אני שואל על כל הדרך, כאילו אני באתי ועושה את כל המאמצים כדי לקבל את תכונת ההשפעה ואחרי כמה שנים אני מסתכל ואין לי תכונת ההשפעה, אז מה פה הבעיה, כי אני רואה שבעצם לא קיבלתי עבור מה שבאתי בשבילו?

שאתה רוצה לקבל.

תלמיד: אז מה אני צריך לשנות פה?

תפסיק לרצות לקבל תכונת ההשפעה.

שאלה: אני רוצה להמשיך את התפילה של החבר. אין לנו כוחות לעשות שום דבר, רק לבקש. ואנחנו גם לפני כנס מאוד גדול. אז אני מצטרף לשאלה של החבר ומבקש מכל החברה הענקית והקדושה הזאת להתאמץ בתפילה.

אני איתכם. אבל אתם לא יכולים לתאר לעצמכם באילו מצבים אני הייתי וגם ראיתי את הרב"ש. הוא היה במצב ממש ישב על הרצפה בטבריה, אני הגעתי אליו, הוא ישב על הרצפה בטבריה הסתכל עליי, והוא לא ראה אותי אלא ככה דרכי הוא הסתכל, ואמר, "מי אמר לך לבוא?", אתם מבינים, ככה זה, "מי אמר לך לבוא?". אילו היו מצבים קשים. אתם נכנסים לכוחות הטבע הפנימיים, כשאנחנו רואים סביבנו זה הכול דומם, זה הכול דרגה הכי קטנה, השפלה ביותר, אבל בפנים כשנכנסים צריכים להיות מאוד חזקים ועקשנים.

שאלה: מה הוא המצב הזה שהבורא לא נמצא עם האדם שאומר "המתגאה אני והוא לא יכול להיות במדור אחד"?

ככה הוא אומר, ודאי שהוא נמצא. אין מצב כזה שהבורא עוזב את האדם, אף פעם, אבל הוא נותן הרגשה כזאת שהוא זורק אותו.

שאלה: הרגשתי שהמאמר של היום הוא ממש נפל בזמן הנכון, עניין הגאווה כל כך מוסתר ורב גווני, ומכל הבירורים של חברים. איך להגיע לתפילה מהמאמצים שלנו יש כל כך הרבה סוגי תפילות כנראה, בכל דבר שחבר נופל, עניין של הנשים או עניין של ההתייחסות בעשיריות, כל המצוות שאנחנו עושים פה בבני ברוך, כאילו אנחנו צריכים לחפש סוגי תפילה כדי להגיע להרגשות שונות, איך להתייחס לבורא?

כן.

שאלה: אחד הביטויים החריפים, הכואבים ביותר של הגאווה זה חוסר היכולת של האדם לבקש עזרה, שהוא לא מבקש עזרה, אפילו יש לרב"ש מאמר כזה שהוא אומר שזה החטא היחיד שהוא לא ביקש.

כן, "למה לא ביקשת".

תלמיד: זה כואב בעיקר כשלאדם כל המציאות שלו קורסת וכאילו השק בקושי הוא מחזיק, וזה המקום הקלאסי בשבילו לבקש עזרה והוא לא מבקש עזרה, מהחברים אני מדבר על העשירייה, מה בפנים עם הבורא אני לא יודע. יש חשיבות לעניין הזה לבקש עזרה מהחברים בדרך הזאת לביטול הגאווה?

אדם חייב לבקש עזרה, הוא חייב, כי בזה הוא עוזר לחברים דווקא. לא שהם עוזרים לו, אלא הוא עוזר להם. הרוחניות פועלת לפי חוקי ההשפעה ולא לפי חוקי הקבלה, לכן מי שמבקש עזרה הוא עוזר לאחרים.

תלמיד: אז מדובר על לבקש עזרה בפה מהחברים, להביא את עצמך למצב שהוא לא נעים ולבקש.

כן. למה לא?

תלמיד: איך אפשר לעזור לחבר לבקש, כי הרבה פעמים דווקא במצבים האלו החבר משתבלל יותר?

אנחנו כל כך מכירים זה את זה ולכן צריכים להבין שמה שעוצר אותנו זה "בעל דבר", איזשהו כוח רוחני שמסית אותנו זה כנגד זה ועוצר אותנו מלבקש וכן הלאה.

תלמיד: אבל האם תיקון או השינוי במצב של האדם תלוי בצורה אבסולוטית בבקשת העזרה שלו מהחברים, הוא חייב לבקש עזרה מהחברים בפועל, בפה, או שמספיק אם הוא נמצא בבקשה מהבורא לעבוד במצב שניתן לו?

רצוי. או לפחות שיתאר לעצמו בפנים, בתוך עצמו איך הוא מגיע ומבקש. גם זה עוזר, אפילו לא בפה גלוי אלא בפנימיות.

שאלה: אני רואה שבתחילת הדרך, נגיד ב-15 השנים הראשונות נותנים לאדם חומר דלק והוא יכול כל הזמן לחיות מתוך הפעולות, יש מה שממלא אותו.

זה כמו עם הילדים.

תלמיד: ברור. ובאיזה רגע יש נקודת מפנה וחומר הדלק הוא כבר אחר.

כן.

תלמיד: כאשר אתה כבר לא מצליח להתמלא בצורה אגואיסטית, מאיפה אתה שולף כוח?

לברוח אתה לא יכול, החיים ממשיכים, אתה בכל זאת תסתובב באותו עולם, ולא חשוב מה תרצה לעשות, זה לא יעזור. יש הבדל בין מי שמגיע קצת ללשמה, שכבר נפתח לו משהו, ובין מי שעוד לא הגיע לזה, כי מי שכבר קצת הגיע לשמה, הוא כבר נמצא במצב שאומנם הוא נופל וקשה, אבל הוא בכל זאת יודע מהו המבנה האמיתי של העולם. אבל אם הוא עוד לא הגיע לזה, זה סיפור אחר, אז באמת צריך להיות בקשר עם הסביבה בחבלים מאוד רציניים.

תלמיד: אפשר לזהות שאתה לא מצליח לשלוף סתם מילויים מכל דבר, אלא אתה רוצה ללכת רק למה שיועיל לטובת ההתפתחות הרוחנית ואתה רואה שהגוף כל הזמן מחזיק אותך שלא תזוז. הרצון ממש מתנגד בצורה קשה להתקדם כלפי השפעה, כלפי חיבור, על אף שברור לך שזה מה שאתה חייב לעשות. מהו הכוח שאתה יכול להפעיל כנגד כל ההתנגדות הזאת שיש בפנים?

אני הייתי אומר הפצה. הפצה, השפעה, הוראה, זה מה שנותן לאדם הרבה כוחות. אני לא יודע מה עוד חוץ מזה.

תלמיד: ברור. אבל מבחינת התהליך זה תקין שכבר אין את חומר הדלק שפעם היה ממלא אותך ומאפשר לרוץ ולעשות כל מה שצריך?

כן, מה אני אעשה, אני ארוץ כל הזמן כמו בשנים הראשונות? ודאי שלא. ההתקדמות היא כבר אחרת, היא בצורה מיושבת יותר, "החכם רואה את הנולד", אני כבר מבין מה יקרה ומסדר את עצמי בצורה מאוזנת יותר.

תלמיד: אם כך מה העוגן שלך, במה אתה אוחז דווקא מעכשיו והלאה?

המטרה שלי היא ברורה, לסחוב אתכם ככל האפשר קדימה. וגם ללמד אתכם איך להמשיך הלאה, אתם והתלמידים שלכם.

תלמיד: וממה אנחנו יכולים לשאוב את כוחות דווקא עכשיו?

מזה שמתקדמים.

שאלה: עוד שאלה באותו עניין שדיברנו קודם. קורה לפעמים שהאישה מתרחקת מהדרך וזה משפיע על הגבר, איך הגבר צריך לשמור על עצמו כדי שההתרחקות של אישה לא תפיל אותו?

אני חושב שהוא לא צריך להיות שייך אליה כל כך. היא לא רוצה להיות בענייני החברה, שלא תהיה. היא לא רוצה לבוא לסעודות, שלא תבוא. היא לא נותנת לי אפילו להביא את הילדים לכאן, שלא תתן. אני מסכים לכל דבר, רק איפה שאני אישית נמצא בלימוד, בחברה, בקבוצה, זה שלי, לזה אסור לה להיכנס. דבר מאוד פשוט.

שאלה: כדי שיהיה חומר דלק לעבודה אנחנו לא צריכים להתמקד בקבלה כי ברור שזה עבור עצמנו, אם כך מהם הכוחות שאנחנו יכולים למשוך, למתוח כדי להתקדם, האם זה תענוג? הרי גם את התענוג אני צריך להעביר לבורא, אז מאיפה מגיע חומר הדלק שלי בעבודה?

חומר דלק שלי בעבודה מגיע מחוסר ברירה, גם רב"ש כותב שגם כך וגם כך תעבוד, ומזה שאני בכל זאת מתקדם. אני מבין שאני לא יכול לתת לרצון לקבל שלי את המילוי שהוא דורש, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אבל אני בכל זאת מתקדם.

(סוף השיעור)

---

1. ילקוט שמעוני על נ"ך תתקע״ו↩