שיעור בוקר 18.12.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 9,

מאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים"

קריין: בעל הסולם, עמ' 9, מאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים".

גילוי טפח וכיסוי טפחיים

"מרגלא בפי הגדולים אנשי השם, במקומות שבאים שם לגלות איזה דבר עמוק, שמתחילים המאמר: "הנני מגלה טפח ומכסה טפחיים".

והנה הקדמונים שלנו נשמרים מאד ממלה יתרה, כמו שהורונו ז"ל, "מלה בסלע, שתיקא בתרין [בשניים]" (מגילה יח ע"א; הקדמת הזוהר ע"פ הסולם אות י"ח). פירוש, אם יש לך מלה יקרה בפיך, ששויה סלע, תדע, שהשתיקה ממנה שויה שני סלעים.

והכונה על אותם, המפליטים מלות יתירות, שאין בהם תוכן ושימוש להענין, רק לשפר את הלשון להנאותה לעיני המעיין. והיה זה בעיני קדמונינו לאיסור חמור, כמפורסם להמסתכל בדבריהם. וכמו שאוכיח זה בקונטרסים הבאים. ואם כן צריכים אנו לתשומת לב, להבין מליצתם זאת, שהיתה שגורה בפיהם כל כך."

תלמיד: מה זה אצל מקובל מילה יקרה, שהוא שומר אותה ולא רוצה להגיד?

כל דבר שהוא לא יכול לעזור לאדם אלא להפריע להשגת המטרה. לכן המקובלים מאוד נזהרו בכל הדורות, הזמנים והמצבים, לגלות כמה שפחות. ככה זה עד היום הזה.

תלמיד: איך אנחנו יודעים שהמילה היא יקרה? זה הרי מצד המקובל, הוא רואה את שווי המילה ואומר שהיא מאוד יקרה. איך אנחנו כתלמידים יכולים לדעת מה מסתירים מאיתנו ומה לא?

לא, זה לא הולך בצורה כזאת.

תלמיד: אנחנו רואים את הכתבים של בעל הסולם, וכל מילה שרשומה בספר בשבילנו היא דבר קדוש, אנחנו הולכים עם זה עד הסוף. האם יש פה עוד דברים שהיינו אמורים לדעת, לגלות, ולא מגלים לנו בספר? בעל הסולם היה אמור לגלות עוד דברים ולא גילה?

ודאי. מה אנחנו מבינים, יודעים, מתגלה לנו, מכל העסקים שלנו בקריאה, בדיבור? כלום. לכן תמיד מקובלים היו שומרים את החכמה מכל אדם שיכול להתקרב ללא הכנה נכונה.

תלמיד: אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שמה שבעל הסולם כתב פה זה מה שאנחנו צריכים, לא יותר ולא פחות.

אם אנחנו יודעים לגלות אותו, וגם יודעים איפה להישאר בהסתרת הדברים, אז אנחנו צריכים להיות כבר בדרגה רוחנית מסוימת. לכן כך הם מסבירים לנו.

תלמיד: כל מילה שכתובה היא מדויקת, נכונה, במצב מושלם, אז מה זה "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", האם הולכים אחורה?

כך הוא כותב.

תלמיד: איך להבין את זה?

יכול להיות שבמשך הקריאה נבין.

ג' מינים בהסתר החכמה

"והענין הוא, כי יש ג' חלקים בסודות התורה, אשר בכל חלק וחלק יש טעם מיוחד לההסתר שבו. ונקראים בשמותם:

א. האינו נחוץ,

ב. האי אפשר,

ג. משום סוד ה' ליראיו.

ואין לך פרט קטן בחכמה זו, שאין נוהג בה ביאורים מג' חלקים אלו האמורים. ואבארם אחת לאחת."

יש כאן שאלות ודאי, אבל התשובות כתובות, א', ב', ג'.

א. האינו נחוץ

"פירוש, שלא יצמיח למי שהוא שום תועלת על ידי התגלותם. וכמובן, אשר אין בזה משום הפסד כל כך. כי רק ענין של נקיות הדעת יש כאן, דהיינו כדי להזהר מן אותם מיני מעשים, המוגדרים בשם "מה בכך". דהיינו, מה בכך שעשיתי זה, כיון שאין הפסד בדבר.

ותדע, אשר "המה בכך" נחשב בעיני החכמים למשחית היותר נורא בין המשחיתים, שהרי כל מבלי עולם, שנבראו ושעתידים להבראות, אינם יותר רק סוג אנשים של "מה בכך". דהיינו, שעוסקים בדברים, שאין בהם צורך, ומעסיקים לזולתם בדברים שאין בהם צורך. ולפיכך, לא היו מקבלים שום תלמיד, בטרם ישיגו ממנו בטחון, שיהיה משומר בעסקיו, שלא לגלות מה שאינו נחוץ."

ודאי שיש כאן הרבה שאלות, מה זה ש"אינו נחוץ", מי מחליט, מי חושב. אנחנו יודעים שבחכמת הקבלה יש הרבה דעות שהתאספו במשך אלפי שנים, לכן זה לא פשוט לקבוע יחס לחכמה או לחלקים שלה לפי מה שנראה לאיזה איש שעוסק בקבלה. אבל מה הם אומרים, "ולפיכך, לא היו מקבלים שום תלמיד, בטרם ישיגו ממנו בטחון, שיהיה משומר בעסקיו, שלא לגלות מה שאינו נחוץ". את זה לפחות כנראה מקובלים היו בודקים.

תלמיד: למי זה נחוץ, האם למקובל, לנבראים, לבורא?

לגילוי החכמה, במידה שהיא נכונה להתגלות לאותו הרגע.

תלמיד: איך בודקים תלמיד, או איך אפשר לדעת שהתלמיד לא יעסוק במה שלא נחוץ? הוא הרי תלמיד, הוא רק מתחיל.

אני לא יודע. אבל כנראה שהיו להם סימנים והזדמנויות לבדוק כל אחד שמגיע אליהם ולראות לאיזו קטגוריה הוא שייך.

תלמיד: מתי "האינו נחוץ" הופך ל"נחוץ"?

במשך הזמן התנאים משתנים, מה שהיה לא נחוץ נעשה נחוץ.

תלמיד: וכשזה נחוץ, איך התלמיד מקבל את זה?

אז באים מקובלים, אנשים שיודעים להסביר, להגיד, לשמור, ומלמדים.

תלמיד: איזה ביטחון המורה צריך לקבל מהתלמיד, "שיהיה משומר בעסקיו, שלא לגלות מה שאינו נחוץ"?

אנחנו עוד נדבר על זה, זה לא פשוט. אבל האזהרה הזאת היא רצינית.

תלמיד: לגבי "המה בכך". כתוב ""המה בכך" נחשב בעיני החכמים למשחית היותר נורא בין המשחיתים, שהרי כל מבלי עולם, שנבראו ושעתידים להבראות, אינם יותר רק סוג אנשים של "מה בכך". מה זה העניין של "המה בכך"?

"מה בכך", זה שאפשר לדבר, להתפלפל על כל דבר, ואנחנו רואים ששום דבר לא יקרה. אז למה שלא לא להגביר את החכמה, לא לדבר עליה, ובכלל לא מדברים על החוקים שצריכים לשמור אותה.

תלמיד: הוא ממשיך "דהיינו, שעוסקים בדברים, שאין בהם צורך, ומעסיקים לזולתם בדברים שאין בהם צורך". היום אנחנו בתקופה שבה מפציצים מכל צד את האדם בדברים של מה בכך, ממלאים לנו את כל הראש והלב בדברים של מה בכך, זה עידן של מה בכך. איך אדם יכול לברוח מהעולם הזה שכל כולו "מה בכך"? הוא רודף אותו, ממלא אותו.

יכול להיות שעליו להגביל את עצמו במה ששומע, רואה, קורא, עוסק. אבל אלו דברים מאוד רציניים, כי אם אתה ממלא את דעתך במשהו, אז כבר תפסת מקום לתפיסת ידיעות יותר גבוהות אולי. יש כאן הגבלה מאוד רצינית, כי אדם לא יכול לשמוע, לראות, לקבל, להבין, כמה שהוא רוצה או בלי שום גבול כמו שנראה לנו, אלא לכל אדם יש הֶספֵּק מסוים לזיכרון, להבנה, ואז הוא מוגבל.

תלמיד: אז מה עושים?

מה עושים? שומרים. לא נותנים לאוזניים לשמוע כל דבר שנמצא באוויר, ולמוח להתעמק ולחשוב על כל הדברים שיכולים להיות בין בני אדם, אלא צריכים להיזהר. כשאתה הולך ליד איזה קיוסק ורואה את העיתונים שם, מאות דפים, אז תשאל את עצמך האם אתה צריך את זה. כבר מהימים הראשונים המקובלים דיברו על זה ורצו להסתיר את החכמה מכולם, אלא רק לפי בדיקות ברצינות יחס האדם לגילוי החכמה.

תלמיד: הוא פתח את המאמר במשפט, שהקדמונים נשמרים מאוד ממילה יתרה¹. מה הכוח שיש למילים שיוצאות מהפה? האם יש להם כוח?

כמו שאנחנו לומדים, אז כן, ודאי שיש כוח.

תלמיד: מה זה הכוח הזה שיוצא מהמילה?

אני עדיין לא יכול להסביר. אבל יש כוח במילה הכתובה, במילה שבעל פה, שנמסרת זה אל לזה. יש לנו על זה די חומר בחכמת הקבלה, אבל מפני שאנחנו לא נוגעים בזה, אז אנחנו לא כל כך שמים לב.

תלמיד: אם אני מסתכל עליך כדוגמה, לאורך השנים אני לא זוכר שאמרת מילה אחת מיותרת. גם בשיעורים לא שמעתי שאמרת סתם משהו, כל מילה היא באמת מחושבת ומדויקת. האם אנחנו צריכים לקחת זאת כדוגמה, וכשאנחנו מדברים בעשירייה בינינו לשים לב איזה מילים יוצאות לנו מהפה?

כן. ודאי שאנחנו צריכים לבדוק כל מילה ומילה שיוצאת מהפה של כל אחד לאוויר העולם. עלינו גם להבין שאנחנו בזה יכולים לגרום נזקים גדולים לחכמה עצמה, לחכמת הקבלה, להתפשטותה ולביטחון שישתמשו בה נכון.

תלמיד: מה צריכה להיות הבדיקה? איך אני צריך לבדוק את עצמי לפני שאני מדבר?

בצורה הכי פשוטה, אני צריך לדעת שמי ששומע לא ישתמש בזה לרע.

תלמיד: אני צריך לקחת אחריות לא רק על מה שאני אומר, אלא גם לחשוב ולקחת אחריות על איך שזה יכול להיתפס אצל מישהו אחר?

ודאי.

תלמיד: אם אני שומע בעשירייה משהו שלדעתי הוא "מה בכך", או לא מועיל, או יכול לקחת את העשירייה לכיוון מסוים, אני צריך להעיר על כך?

כן, בתוך החברה שלנו יכולים לדבר על זה.

תלמיד: סיפרת על רב"ש שהוא היה אומר משפטים לא ברורים ואמר שהוא עושה כך כדי שזה ייצא החוצה. אני מניח שאנחנו עוד לא במצב הזה.

עוד לא.

תלמיד: אמרת על "מה בכך" שאתה ממלא את דעתך במשהו ואז זה תופס מקום לתפיסת ידיעות יותר גבוהות. האם כמו כשאני מקפיד בדיבור עם אנשים, אני צריך להקפיד גם איפה תשומת הלב שלי נמצאת בכל רגע?

כן. צריכים יותר לשמור באיזה יחסים אנחנו נמצאים עם האנשים שסובבים אותנו.

תלמיד: ואם תשומת הלב שלי נמצאת במקום שאני חושב כנכון אבל הוא לא משרת, עדיף בכלל להתנתק?

יכול להיות, תבדוק.

תלמיד: אמרת שצריך להיזהר אפילו לקרוא עיתונים שלא נחוצים. היום אנחנו עם פלאפונים, עדכונים, חדשות, מלא זבל שממלא את המוח והלב. מי בודק את האדם? המקובל היה בודק את התלמיד?

האדם עצמו. זו פנייה לכל אחד שיבדוק את עצמו במה הוא עסוק, האם זה נחוץ, האם זה אפשרי, או "משום סוד ה' ליראיו".

תלמיד: יש משהו שיכול לכוון את האדם? ברור שצריך לפעול לפי דבריך, אבל הוא ייפול שוב, זה עוד פעם יתקוף אותו מכל מיני כיוונים. מי אחראי על כך שלאדם יהיה רק רצון אחד לדבקות בבורא?

האדם בעצמו צריך לשמור על עצמו. הוא צריך להבין שהוא לא יכול לפזר את עצמו בכל העולם, בכל דבר שנמצא לפניו, אלא להיפך, אתה רואה שאנשים שעוסקים בספורט, בדברים שחייבים לתת בהם יגיעה, הם מצמצמים את עצמם.

תלמיד: זה ממש התנאי, זה מקום העבודה שלנו, לכוון את עצמנו לרצון אחד?

כן.

תלמיד: עדיין לא הבנתי איך להתמודד עם ה"מה בכך". אני מבין שפעם מקובלים היו סגורים בחדר, לומדים.

אז "מה בכך" כאילו לא היה קיים כל כך?

תלמיד: היו להם פחות הסחות דעת.

כן.

תלמיד: והיום אנחנו בתקופה אחרת לחלוטין. אני מבין שצריך להיזהר מתורות זרות, אבל אנחנו מפיצים, מלמדים, חיים במדינה שקורים בה כל רגע שינויים. צריך להתעדכן, לקרוא, יש לך צידוקים, שזה בעצם לא מה בכך, זה כבר נהיה הכרחי לך. איך אתה מתמודד עם מצב כזה?

אז יש לנו צורך לברר. גם כלפי הציבור, גם כלפי עצמנו, גם כלפי הבורא, גם כלפי החיים שלנו.

תלמיד: האדם צריך להתנזר מכל הסביבה?

לא, לגמרי לא. מקובל חייב להיות עם הציבור, אפילו בתוך הציבור.

תלמיד: אז איפה האיזון? איפה הוא גם בתוך הציבור, בתוך עמו, משתתף בצערם, בשמחתם, ומצד שני נזהר שלא לקבל על עצמו כל מיני "וירוסים" ולעסוק בדברים פחותים שהם "מה בכך"?

הוא עומד על שמירת מה שנכנס לליבו ואיך הוא נוגע בכל דבר שמחוץ לו, הוא שומר על זה.

תלמיד: איך אתה מקבל מידע, צורך תוכן וגם שומר שהוא לא ייכנס אליך? שיישאר בתוכך אבל מחוץ לך?

אני לא חושב שאני הדוגמה, אבל צריכים לבדוק כל פעם במה אתה עוסק.

תלמיד: איך לצמצם את עצמך שלא לעסוק במה בכך?

צריכים לראות מה קורה לך בחיים, איך אתה יכול להתנזר בדברים מסוימים ולהתקרב לדברים מסוימים, כך אתה מברר.

תלמיד: האם יש דבר שנקרא שעות פנאי אצל מקובל?

לא, אצל רב"ש לא היה אף רגע פנוי, לכן היה מאוד קשה לפעמים להיות לידו, אבל הוא היה מוסר לזה את כל הראש וכל הלב.

תלמיד: אם בכל זאת אני נחשף ל"מה בכך" או שוקע בתוך זה, איך להשתמש בזה נכון, לפחות להוציא מזה תועלת?

אני לא חושב שכדאי להוציא משם תועלת, כי אז זה ימשוך אותך עוד יותר פנימה להיכנס לדברים האלה, לחומר הזה. לכן מה בכך, זה אצלנו דבר חמור מאוד.

תלמיד: למה אי אפשר להיות בשתי רמות? למה זה בא על חשבון זה? למה אי אפשר גם להיות מעורה במה שקורה בעולם, בחברה?

אתה יכול, אבל תלוי בכמה ואיך אתה מקבל את זה לעצמך ועל ידי מה אתה רוצה לסדר את זה.

תלמיד: נניח שאני קורא עיתון מתוך כוונה להתערות במה שקורה בעולם כדי להפיץ ומגלה שאני נהנה מזה, זה ממלא את הסקרנות שלי. אני מבין שזה לא נחוץ, כי התגלה לי שהכוונה שלי ליהנות מזה. אבל בעבודה שלי, זו ההכרחיות שלי, אני מגלה שאני עובד לא רק כדי לקבל משכורת אלא יש לי גם הנאה מזה. מה לעשות במצב כזה?

להשתדל לעשות בירור איך להיות קשור לענייני העבודה במוח ולא בלב.

תלמיד: אמרת שלרב"ש לא היה זמן פנוי, הוא היה כל הזמן שקוע בעבודה, ואני מבין למה זה היה נדרש. במשך שנים יש לי בירור לגבי העניין של לצאת לחופש. האם יש כזה דבר שנקרא "לצאת לחופש", לקחת את עצמי מפה, לנסוע שבוע לבית מלון ולשבת שם? איך אדם מברר מה זה לצאת לחופש, למה לצאת לחופש, איך יוצאים לחופש? אני רואה גם ממך דוגמאות, אתה פעם, פעמיים בשנה יוצא לכמה ימים מפה, אומנם אתה ממשיך ללמד, אבל עדיין אתה משנה את המקום.

אדם בזמן שהוא גדל, ועוברים עליו זמנים, לאט לאט הוא משנה את עצמו יותר נכון. אנחנו צריכים לקבוע בינינו כאלה כיוונים, דרגות של חשיבות, כך שוודאי שנתרחק מ"מה בכך" ונתקרב לדברים שנחוצים.

תלמיד: האם יש ערך למקובל להחליף את המקום שהוא נמצא בו, לצאת לחופש, או שזה רק בשביל הרצון לקבל?

זה רק בשביל הרצון לקבל. לפי התורה אין חופש.

תלמיד: הוא כותב, "כי יש ג' מינים בהסתר החכמה", בסודות, ואחד מהם זה "האינו נחוץ". האם מצד התלמיד הגישה פסולה, שהוא חושב שזה לא נחוץ? הוא כותב ש"במה בכך" הסכנה, שהוא חושב שלא צריך לגלות את זה.

אני לא יכול להגיד לך בצורה מדויקת מהי ההגדרה לכל דבר ודבר, אבל אדם צריך לברר.

תלמיד: איך זה בכלל אפשרי להשתמש לרעה במשהו שמסביר וחושף את תכונת ההשפעה?

יכול להיות שלפעמים זה כך קורה.

תלמיד: איזה קריטריונים קובעים אם גילוי מסוים בלימוד הקבלה נחשב נחוץ או לא נחוץ? האם ישנם קווים מנחים שהמקובלים פועלים לפיהם?

מקובלים היו פועלים תמיד להפצת חכמת הקבלה בגבולות, שזה יסייע לאדם בחיים שלו ובכלל, כדי לעזור בזה לבנות חברה נכונה, משפחה נכונה וכן הלאה.

תלמידה: איך לתקן משהו שלא היה צריך להיאמר אבל נאמר?

ודאי שזה פגם, אבל איך לתקן? לשכוח ככל האפשר, לטשטש.

תלמיד: האם דברים ששמענו בשיעור ניתן לפרסם לקהל הרחב?

כן. אבל צריך להביא בחשבון שאנחנו רוצים לפרסם רק דברים שיהיו מובנים לקהל הרחב, ואז לא יכול להיות שהוא יקבל מזה איזה נזק.

תלמידה: האם נכון לומר שלפני שאלת שאלות את הרב עלינו לעשות חשבון בזהירות רבה כדי לא להזיק לחברים בדרכם?

ודאי שכן, כל אחד.

תלמיד: איך נשמרים לגלות רק את הדרוש ולא לפגוע באחרים?

פשוט להיזהר, כי בזה אתה יכול לקבוע את היחס שלך לחבר משלילי לחיובי וההיפך. לכן כדאי לשמור על זה ולהתייחס באהבה זה אל זה, להיות בשמירה על הטעויות, ועל כל דבר שיכול לצאת מגישה לא טובה.

תלמידה: איך המורה קובע שתלמיד מוכן לתפיסת ידע? איזה סימנים פנימיים מעידים על מוכנות רוחנית של האדם?

המורה לא קובע, המורה רק מרגיש שכלפי התלמידים שלו הוא יכול היום, מחר, לפתוח את החכמה קצת יותר ממה שהיה שלשום. וכך מתקדמים.

תלמידה: האם כל דבר שאינו עוסק בתיקון הנשמה נקרא "מה בכך"?

כן. בשביל מה נגלה אותו, נעסוק בו? ודאי שכן.

תלמיד: אנחנו נמצאים בתוך רצון לקבל. בעניין נסיעה, יציאה לחופש, אמרת שזה רק עבור הרצון לקבל. האם יש נחיצות לעשות פעולות בשביל למלא את הרצון לקבל, או שזה פסול, זה חטא?

זה לא חטא, תלוי עד כמה זה נחוץ.

תלמיד: מה זה נחוץ?

שאתה לא יכול להמשיך להתקיים בלי שתקיים כך וכך ימי חופש, ימי הבראה.

תלמיד: אבל מה יש בימי החופש, בימי ההבראה האלה? כל רגע שלנו הוא חשוב, אנחנו עושים ביקורת על מה שעובר אפילו במחשבה שלנו ובטח בדיבור ובמעשה.

אבל אם אתה לוקח מכונה ומפעיל אותה וממשיך לעבוד עימה בלי הגבלת זמן, בלי להחליף בה שמנים, מים וכן הלאה, אז היא תיגמר מהר מאוד.

תלמיד: כלומר אנחנו צריכים לעשות את הפעולות כדי לתחזק את הרצון לקבל.

כן.

תלמיד: אנחנו יודעים שרב"ש גם נסע לטבריה או לחו"ל.

הוא היה מאוד מחושב.

תלמיד: איזו כוונה צריך לשמור בפנים בפעולות האלה?

שהגוף שלי יסכים ויהיה מספיק חזק לעבוד עם אותם הדברים שאני צריך להחליט עליהם, ולבצע.

תלמיד: איך מקובל מתאוורר? בעבר היית מספר שאתה צופה בסרטי טבע, יוצא קצת לטייל בים. אדם לא מסוגל להיות 24/7 על הכתבים.

לא, גם לא אומרים לכם כך.

תלמיד: נכון, לפעמים צריך לנקות את הראש. מה כן בסדר לעשות?

אדם צריך לקבוע לעצמו שעות שהוא עוסק בספורט, במוזיקה, בעוד כל מיני דברים כאלה שהם כביכול הרפתקה, אבל הם הכרחיים.

תלמיד: כי הצורך קיים, זאת הבעיה. יש פתאום דחף כזה שאני מרגיש שיש לי צורך באסקפיזם, ממש לברוח, לצפות באיזה סרט, סדרה, לנקות רגע את הראש. אני לא מסוגל לשבת מול ספר או לעשות משהו משלנו. איך לנתב את הרגע הזה נכון כדי להפיק ממנו מקסימום תועלת להמשך?

אדם צריך לסדר את עצמו כך, שהעסקים האלו במילוי הזמן לא יהיו נגד ההתפתחות הפנימית הרוחנית.

תלמיד: בסוף הקטע כתוב ש"אלו שעוסקים בדברים שאין בהם צורך ומעסיקים לזולתם בדברים שאין בהם צורך". איך להתייחס נכון אם אני חושב שמעסיקים אותי בדברים שאין בהם צורך, למשל בעבודה גשמית? מה היחס שלי?

בעבודה גשמית, אני לא יודע מה להגיד. אתה צריך ללכת לעבודה ולעבוד כך וכך שעות כדי להביא הביתה פרנסה.

תלמיד: אני לא מסתכל אם בדברים שאני עושה בעבודה יש בהם צורך או אין, אני סוגר עיניים ועושה.

זה לא עניינך. יש בעל הבית, אתה צריך לקבל ממנו כסף, וכסף אתה יכול לקבל רק בתמורה לעבודה, אז כך עושים.

תלמיד: במקום אחר בעל הסולם כותב שהמילים הן מתות, יבשות ואנחנו צריכים להפיח בהן את רוח החיים. זאת אומרת שלרוחניות אין מילים. האם זה בעצם הנושא של המאמר שאנחנו קוראים עכשיו, בגלל זה הגילוי הטפח?

יכול להיות, נראה אחר כך. אנחנו רק התחלנו.

תלמיד: כיסוי הטפחיים הוא זה שגורם לגילוי של הטפח?

נחכה ונקרא עוד.

תלמיד: אנחנו יודעים עד כמה יקר לקרוא את המילים שלנו. גם בעבודה המשותפת שלנו, אם אני תורם או מה זה תורם לחברים או שלא. ורציתי לשאול, מה זה המצב של השקט שהוא שווה שני סלעים כמו שהוא כותב, שהוא יקר ערך. זה משהו שנבנה עם האדם, או זה חשבון שאני צריך לעשות?

לא זה לפי התכונות הפנימיות של האדם, שבהתאם לזה הוא מקבל גם הרגשה חיצונית וכך הוא רואה וממשיך גם בהרגשה פנימית וגם בהרגשה חיצונית.

תלמיד: ובהקשר לחופש שדובר פה עכשיו, איך לתאר חופש פנימי באדם?

חופש פנימי זה מאוד קשה לתאר וגם בכל מדרגה, בכל מצב יש לו צורה אחרת. לכן להיכנס לזה עם ההסברים עמוקים אין צורך.

קריין: "ב. האי אפשר".

ב. האי אפשר

"פירושו, כי אין השפה שולטת בהם, לדבר באפס מה מתכונתם, לרוב דקותם ורוחניותם. ולפיכך, כל התגברות להלבישם באיזה מלות, אינה עשויה, אלא להטעות בהם את המעיינים, ולהטותם לדרך שוא, שזה נחשב לעון היותר גדול מנשוא. ועל כן, לגלות מה מענינים כגון אלו, צריכים רשות מן השמים, שזהו חלק הב' מהסתרת החכמה. אולם גם דבר רשיון הזה צריך ביאור."

רואים שיש עוד כמה דברים שאנחנו לא נוגעים בהם, יכול להיות שנתקרב לזה, יכול להיות שנעבור ליד זה ולא ניגע בזה, נראה. אבל יש עוד כאלו וכאלו תנאים בחכמת הקבלה שלאלו לא כדאי לגלות ולאלו חייבים לגלות ולקבוע דברים. נראה.

תלמיד: מה זה לקבל רשות משמיים?

אני לא יודע עכשיו להסביר, אם אין לנו קשר לשמיים, אז איך אנחנו יכולים לקבל אישור או לא.

תלמיד: אנחנו עכשיו קוראים נושא מסוים שאנחנו רוצים להתחבר אליו, אז אם אני לא יודע את המושג מה זה אישור משמיים, ואיך אני מתייחס בכלל לכל הקטע הזה?

כנראה שאם יהיה צורך בזה אז תקבל ותבין שזה אישור.

קריין:

רשות מן השמים

"הנה דבר זה מבואר בספר "שער מאמרי רשב"י" להאר"י ז"ל (בפרשת משפטים, זוהר ד' ק', בדיבור המתחיל "בריה דיוחאי ידע לאסתמרא"). וזה לשונו:

"דע, כי נשמות הצדיקים

יש מהם שהם מבחינת אור המקיף,

ויש מהם שהם מבחינת אור פנימי"

(פירושם תמצא בספרי "פנים מאירות" בשער המקיפין, ענף מ"ח).

וכל אותם, שהם מצד אור מקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה, דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יבינו, אלא מי שראוי להבינם.

והנה, רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, היתה נשמתו מצד אור המקיף. ולכן היה בו כח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים, לא יבינם, אלא מי שראוי להבינם.

ולכך ניתן לו "רשות" לכתוב ספר הזוהר. ולא ניתן "רשות", לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו, לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו. אבל הטעם הוא, שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו. וזהו מה שכתוב "בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי [בנו של יוחאי ידע לשמור דרכיו] וכו'". ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר, אשר כתב רשב"י, שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו. עד כאן לשונו.

תמצית דבריו: אשר ענין ביאורי דברים בחכמת האמת, אינו תלוי כלל בגדלות וקטנות של החכם המקובל, אלא הוא ענין הארת הנשמה המיוחדת לדבר זה. אשר הארת נשמה זאת, היא בחינת נתינת "רשות" מהשמים, לגלות חכמה העליונה.

ונמצינו למדים, אשר מי שלא זכה לרשות הזה, אסור לו לבאר ביאורים בחכמה זו, משום שאינו יכול להלביש הדברים הדקים ההם, במלות המתאימות לדבר, אשר המעיינים לא יכשלו בה. שמשום זה, לא מצינו שום ספר מסודר בחכמת האמת, מלפני ספר הזוהר של רשב"י. כי כל הספרים, שקדמוהו באותו החכמה, אינם מוגדרים בשם "ביאורים" בחכמה, אלא רק "רמזים" בעלמא. וגם בלי סדר של קודם ונמשך, כנודע למוצאי דעת. עד כאן הבנת דבריו ז"ל.

ויש להוסיף, כפי מה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים, אשר מזמן רשב"י ותלמידיו, בעלי הזוהר, עד זמנו של האר"י ז"ל, לא היה אף אחד מהמחברים, שיבין דברי הזוהר והתיקונים כמו האר"י ז"ל. וכל החיבורים אלו שקדמוהו, אינם אלא בבחינת בעלי "רמז" בחכמה זו. וגם ספרי החכם הרמ"ק ז"ל בכללם.

וגם על האר"י ז"ל עצמו, ראוי להאמר אותם הדברים, שאמר על רשב"י. דהיינו, אשר לקודמיו של האר"י ז"ל, לא ניתן רשות מהשמים, לגלות ביאורי חכמה. ולהאר"י ז"ל ניתן רשות הזה. באופן, שאין כאן להבחין משום גדלות וקטנות כלל, כי יכול להיות שמעלת הקודמים לו, היתה לאין ערך גדולה ממעלת האר"י ז"ל. אמנם להם לא ניתן הרשות לדבר זה. ולפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים, השייכים לעצם החכמה. רק הסתפקו ברמזים קצרים, בלתי נקשרים זה בזה כלל.

ומטעם זה, מעת שנתגלו ספרי האר"י ז"ל בעולם, כל העוסקים בחכמת הקבלה, הניחו ידיהם מכל ספרי הרמ"ק ז"ל, ומכל הראשונים והגאונים שקדמו להאר"י ז"ל, כמפורסם בין העוסקים בחכמה זו. וכל חיי רוחם הדביקו רק בכתבי האר"י ז"ל בלבדם. באופן, אשר עיקרי החיבורים, הנחשבים בבחינת ביאורים בחכמה זו כראוי להיות, אינם רק ספרי הזוהר והתיקונים, ואחריהם ספרי האר"י ז"ל."

תלמיד: הוא כותב פה, ש"הארת נשמה זאת, היא בחינת נתינת "רשות" מהשמים, לגלות חכמה העליונה.". אז מה זה בעצם "הארת הנשמה"? כי הוא אומר שרק מתקופת האר"י יש ה"הארת הנשמה" שהתחלנו לקבל את כל מה שצריך.

אני לא יכול להגיד לך יותר ממה שאני קורא.

תלמיד: בהמשך לזה הוא אומר, שרבי שמעון היה מצד אור מקיף.

כן.

תלמיד: למה האור מקיף דווקא עוזר לגילוי?

אני לא יכול להגיד לך, כך כתוב. אור מקיף הוא טוב מאור הפנימי בזה שהוא לא מוגבל ולכן אנחנו יכולים לעסוק בו בכל מצב.

תלמיד: כשהרב כתב את ההקדמה ל"זוהר לעם" כתב מכתב, וכתוב שלרב ניתנה רשות מהשמיים לפתוח את "זוהר לעם", לעשות את התרגום הזה. מה החשיבות של "זוהר לעם" בגילוי החכמה שתורגם לעברית ושהוא קל לקריאה?

"זוהר לעם" זה ספר שעבר עיבוד והתאמה לדורנו זה ולכן הספר ראוי לקריאה. לא שיש שם דברים עמוקים ביותר ותועלות פנימיות, לא, אלא מפני שהוא ראוי לקריאה.

תלמיד: הוא כותב שהנשמות מתחלקות בגדול לנשמות מצד האור המקיף והאור הפנימי. גם אצלנו זה ככה פועל?

כן.

תלמיד: בדור שלנו גם יש כאלה שיותר שייכים לזה וכאלה שיותר שייכים לזה?

כן.

תלמיד: אדם צריך לנסות לברר יותר למה הוא נמשך?

לא.

תלמיד: אפשר לראות בזה סימנים, נניח אנשים שנמשכים יותר להפצה הם מצד האור מקיף?

לא.

תלמיד: אז לא להתייחס לעניין הזה בכלל?

יבוא הזמן שאנחנו נהיה מוכנים לקבל את זה, לגלות, ללמוד, ואז זה יתגלה.

תלמיד: האם העניין של גילוי טפח וכיסוי טפחיים תלוי בזמן, בכל רגע מתגלה משהו ומתכסה משהו. ועוד שנה, עוד שבוע, זו לא תקופה, אלא בכל רגע באדם משהו מתגלה ואחר מתכסה. האם אפשר להגיד ככה?

כן, יש דבר כזה

תלמיד: לפני יותר מעשרים שנה דיברנו הרבה על כוונה בזמן לימוד ופחות הדגשנו את החיבור. האם אפשר להגיד שאז התגלה לנו שנושא הכוונה הוא יותר חשוב ולא הגענו עדיין לחיבור עד 2005-6, וזה גם קשור לנושא של גילוי?

כן.

תלמיד: בנושא המקובלים שעכשיו קראנו, רשב"י, האר"י, בעל הסולם ורב"ש, בכל אחד מהתאריכים שלהם של יארצייט, אתה הדגשת פעם שאחד יותר נוטה לשכלי, רב"ש יותר חברתי. האם אתה יכול עכשיו להגיד שאחד גילה יותר טפח כזה וכיסה את אלה, ואחר גילה כך וכיסה אחרת. האם אתה יכול להבדיל בין המקובלים האלה?

לא, אני באמת לא יודע. זאת אומרת יש לי איזו סברה לכאן או סברה לכאן אבל להיות בטוח בזה אני לא יכול.

תלמיד: איך קשורה היכולת לגלות את החומר שאנחנו לומדים עם היכולת להעביר אותו הלאה?

האפשרות לגלות מופיעה אצל מקובל כשיש בקרבתו תלמידים, במגע עימו. לא סתם תלמידים אלא כאלה שמוכנים לקבל ממנו. ואם אין בקרבתו תלמידים כאלה, היו תקופות למקובלים, שהם חיו פשוט בלי להעביר לאף אחד שום ידע, זה קשה מאוד.

תלמיד: אנחנו נמצאים עכשיו בשלב של הכנה לכנס ואנחנו מתכוננים לגילוי של איזו תכונה חדשה בנו, נאמר לשמה, איזו מדרגה חדשה של הקבוצה. האם זה קשור שאנחנו מעבירים לאנשים, לעולם החיצון, או שזה קשור רק לעבודה הפנימית שלנו?

אלה דברים שבהחלט קשורים זה לזה. כל חכמת הקבלה נובעת מהמילה להעביר, למסור, כשאנשים מעבירים מזה לזה מתחילת הבריאה ועד סופה את כל מה שהם יכולים לגלות במצב הנוכחי ואז זה קורה.

תלמיד: האם השמירה על גילוי טפח וכיסוי טפחיים היא מתוך דאגה לשומעים או מתוך דאגה לקדושת החכמה?

יותר על קדושת החכמה.

תלמיד: זאת אומרת שצריך פחות לדבר כדי שהחכמה עצמה לא תהפוך לדברים של מה בכך.

כן, אבל אם יש לך חבורת אנשים שאתה יודע שהם גם עוסקים בזה, אז אתה צריך לפתוח מה שאתה מסוגל לפניהם.

תלמיד: לגבי אור מקיף ואור פנימי. בעל הסולם היה מדען ברוחו, מורגש מאוד. הוא תיאר איך המערכת בנויה, אם זה יותר קרוב לאור מקיף. יש מקובלים שמעבירים שיטה וזה איך בן אדם יכול לעלות בדרגות שיהיה יותר קרוב לאור הפנימי.

אני לא יודע, יכול להיות שיש בזה משהו, נלמד את זה פעם.

תלמיד: החכמה מלמדת אותנו להתקרב להרגשת האור העליון. מבין האורות שמקיפים אותנו, האור הקרוב ביותר להרגשתנו זה האור הפנימי. מבלי לברר את האור הפנימי, מבלי להרגיש אותו אי אפשר להרגיש גם את האור המקיף ואת האור העליון. האם תוכל לייעץ מה לעשות עם הרגשת האור הפנימי?

הרגשת האור הפנימי מתגלה באדם שעובר מדרגות ולמרות שהוא עובר הרבה מדרגות בכניסתו ויציאתו מכל מדרגה ומדרגה, יש לו הרגשה מיוחדת, תנאים מיוחדים ואז הוא מגלה את רצונו וליבו לאותם האורות שמגלה אותם בכל מדרגה ומדרגה.

תלמיד: בעל הסולם כותב לנו "סוד ה' ליראיו". מה זה אומר?

אני לא יכול להסביר את זה, כי כתוב "סוד".

תלמיד: האם הלימוד שלנו הוא כתוצאה מיראה ולא משכל?

לא. גם משכל. בכל הלימודים שלנו יש התכללות בין השכל לבין הרגש.

תלמיד: כי זה הזכיר לי שהכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, שזה הכיוון.

כן.

תלמיד: שמעתי שבעל הסולם מדבר כאן על שני מקורות, הזוהר והתיקונים. בזוהר אנחנו קוראים, ותיקונים נראה שלא. מה הסיבה, אולי יש צורך בהכנה מיוחדת, מה ההבדל בין שני המקורות?

אנחנו קוראים את הזוהר, ולפעמים גם פסוקים מהתיקונים. אני חושב שעוד מוקדם לנו לעסוק בתיקוני הזוהר, זה יקרה איפה שהוא אחרי הכנס בפברואר, ואז נוכל לעסוק בספר התיקונים, בתיקוני הזוהר.

תלמיד: באות י"ח הוא כותב "אם יש לך בפיך מילה יקרה ששוויה סלע, דע לך שהשתיקה ממנה שוויה שני סלעים". מה זה "מילה יקרה והשתיקה ממנה", מה ההבחנות האלה?

שאתה לא הולך להסביר אותה, לפרש אותה, ומשאיר אותה כמו שהיא.

תלמיד: בהמשך הוא אומר "והכונה על אותם, המפליטים מלות יתירות, שאין בהם תוכן ושימוש להענין, רק לשפר את הלשון להנאותה לעיני המעיין." מה זה שימוש במילים עם תוכן ושימוש לעניין, לעומת המצב השני, רק לשפר את הלשון להנאותה לעיני המעיין? מה נכנס בקטגוריה הראשונה, ומה בקטגוריה השנייה?

לעניין המעיין זאת אומרת כלפי אדם מסוים אתה יכול לפעמים לפרש את המילה או המשפט בצורה שמתאימה לו.

תלמיד: מה זה לשפר את הלשון להנאותה לעיני המעיין?

כמו שאתה מתרגם משפה לשפה, אתה משנה את הלשון, ובזה עושה אותה יותר קרובה ללומד.

תלמיד: ולמה זה היה איסור חמור בעיני קדמונינו?

כי על ידי השיעורים האלה אתה עלול לגרום נזק גדול להבנת החכמה. הוא כותב על זה באיזה מקום.

תלמיד: לגבי מילים מיותרות, אם חבר רואה שחבר אחר כל הזמן מוסיף מילים מיותרות, נותן כל מיני הערות משלו, וזה נראה כמו לשון הרע, האם הוא צריך להתייעץ עם אחרים, האם הם גם רואים את זה כך או לא?

אני לא יודע, תחשבו על זה עוד פעם, אחר כך תתייעצו, ואחר כך כבר תירפאו, דברים כאלה.

תלמיד: בכל זאת כל החכמה שכתבו לנו החכמים, היא כדי שנגלה אותה.

נכון.

תלמיד: אז מה האדם צריך לעשות כי הכול נסתר, כל השאלות שאנשים שואלים הן בגלל שהם לא מבינים כל כך טוב את החכמה, ואנחנו כבר הרבה שנים פה. אז מה הכוונה, מה האדם צריך לעשות כדי להגיע לגילוי החכמה?

להשתדל להיות ישר עם ה' אלוהיך. זה התנאי החמור ביותר. ואז ייפתח לך.

מובן? ומה שלא מובן, תתפללו שיהיה מובן.

תלמיד: כל אחד מכיר את הסיטואציה של ילד קטן שיודע מה קורה אצלו בבית, יוצא החוצה בלי מודעות, ומתחיל לספר כל מיני דברים שלא מספרים על מה שקורה בבית. יש לנו פה משהו מאוד פנימי. מה אתה ממליץ, על מה לא לדבר בחוץ?

אנחנו נמצאים במסגרת של עשירייה, וכל אחד צריך טוב טוב להבין שאותה עשירייה היא הכלי הפנימי שלו, ולא כדאי לו לנסות לצאת ממנה. ואז על ידי התרגילים שיעברו עליו, הוא יגלה את יחס הבורא, וילמד ממנו מה שצריך.

תלמיד: כל מה שיש לנו פנימית קיבלנו ממך. אתה יודע מה נתת לנו, ואתה בטח יודע מה יש לנו. על מה אנחנו צריכים לשמור, מה לדעתך הדבר החשוב שעליו אנחנו צריכים לשמור ביחד, גם כעשירייה, וגם כחברה?

שיהיה קשר בינינו, ועם הבורא, ויבוא, ויתחזק.

תלמיד: מה יש לנו היום מיוחד יחסית לעולם החיצון? כל אחד כאן מרגיש שיש לנו משהו מיוחד.

יש לכם יחס מיוחד מלמעלה.

תלמיד: יחס מצד העליון?

כן.

תלמיד: ומה זה נותן לנו כלפי היחס למציאות?

ככל שאתם תבינו שההצלחה תלויה בקשר ביניכם, לפי זה תתקדמו ותצליחו.

תלמיד: כלומר שאפשר לומר שהיום יחסית לאנושות יש לנו מודעות יותר גדולה?

כן.

תלמיד: לעניין הזה שהקשר בינינו הוא זה שיביא אותנו לקשר עם העליון.

כן.

תלמיד: מקיף מתפשט מאצילות, זה כל העניין?

כן.

תלמיד: צמצום, אתה צריך לרצות? אי אפשר לגלות את הבורא כפועל רעות?

כן.

תלמיד: להתקשר עם עשר ספירות שם, אז אתה מסכים להגבלות שיבואו איתן?

חייב להסכים.

תלמיד: אמרת קודם "יש תנאי חמור ביותר להשתדל להיות ישר עם ה' אלוהיך". מה התנאי הזה?

הבורא נותן לאדם לפעמים כאלו מצבים שבהם יש לאדם כביכול יכולת לסובב את הבורא. ודאי שזה אף פעם לא כך, אפילו לא קרוב, זה לא יכול להיות. אבל האדם יכול להשתמש בזה, ואז הוא יצטרך לעבור תיקונים.

תלמיד: בשביל מה הבורא נותן לו מצב כזה, כביכול לסובב אותו?

זה גם תיקון. זה לא תיקון כלפי האדם, כמו שזה תיקון כלפי המערכת.

תלמיד: אז הכול פה תיקונים?

הכול תיקונים.

תלמיד: ומה זה "להיות ישר עם ה' אלוהיך"? מה זה "ישר"?

"ישר עם ה' אלוהיך", זה שאתה פועל עם הבורא בצורה ישרה.

תלמיד: שזה אומר?

זה אומר שאני מכיר את המצב שלי, ואני מכיר את דרכי.

תלמיד: זה נשמע כמו מצב של הכרת הרע, אם אתה ישר איתו. אתה מכיר באפסיות שלך, בטבע שלך, ובנזקקות שלך בו.

כן, משהו כזה.

תלמיד: מה ההבדל בין ישר לבין תמים?

ישר זה מי שיש לו מטרה, והוא מכוון אליה, ומתקרב אליה בצורה תמידית, לא חושב על עצמו שום דבר. אין לו שום מחשבה על עצמו.

תלמיד: זה ישר, ותמים?

תמים זה מי שלא לוקח מהדרך שלו שום תומכים, אלא מצפה שהבורא יספק לו את זה.

תלמיד: עכשיו אמרת, "להיות ישר עם ה' אלוהיך, שאני מכיר את המצב שלי, את דרכי". מה זה אומר שאני "מכיר את המצב שלי", מה כלי המדידה שלי, מה מול מה?

אני לא יודע איך להגיד.

תלמיד: מה הקשר בין להיות ישר עם ה' לבין להיות ישר עם עצמו?

זה מתחיל מזה שאתה מדבר עם הבורא, ונגמר בזה שאתה מצפה להיות בעצמך.

תלמיד: ומה זה "לדבר עם הבורא"?

"לדבר עם הבורא" זה התפתחות באדם, כלים שלו. הבורא לא צריך התפתחות, אנחנו צריכים, וזה מה שגדל בנו.

תלמיד: אז ככל שאדם מתפתח יותר, מה משתנה בדיבור שלו כלפי הבורא, או עם הבורא?

הדיבור שלו נעשה יותר קרוב לבורא.

תלמיד: מה יש כאן בדיוק בפעולת הדיבור? שאני מדבר אליו, אנחנו מדברים, אני שומע אותו, מה זה כאן פעולת הדיבור?

לא, הדיבור מתחיל מזה שאדם מדבר, בוכה, עושה כל מיני פעולות.

תלמיד: להיות ישר עם ה', יושר זו תכונה שהיא נרכשת לאט לאט?

כן.

תלמיד: יצר הרע כביכול מסובב אותנו כל הזמן לאלף כיוונים, איך אדם לא משקר לעצמו?

אדם צריך לחלק את עצמו לכמה חלקים, ולהרגיל את עצמו לברר את הדברים לפי אותם החלקים שחילק.

תלמיד: הרגשות של האדם לא מתבטאים במילים, כל מילה שאתה אומר - שקר, אתה כאילו מקפיא את מה שאמרת על הרגשות, איך להיות ישר עם הבורא?

זה מפני שיש לי ולך שפה שונה ולכן כך זה קורה.

תלמיד: יכולה להיות שפה היא לא שונה, לי ולך, כמו שאמרת?

עד שהיא תהיה אותה שפה.

תלמיד: איך שפה נהיית שווה?

"ה' אחד ושמו אחד". אנחנו מתקדמים לזה.

תלמיד: זאת אומרת ברגע שמזהים ב"ה' אחד ושמו אחד" בכל יחס, בכל רגש, בכל מחשבה?

כן. צריכים הרבה תנאים שיתחברו.

תלמיד: בין אנשים, בין חברים, ברגע שיש אותה כוונה ביניהם, אז הם מתחילים באמת להבין אחד את חברו?

כן.

תלמיד: ועד אז מה אנחנו רואים בעצם אחד בחברו?

עד אז אנחנו מבררים עד כמה מקבלים מהבורא תנאים, פרטים, ועד כמה יכולים לשחק איתם.

תלמיד: קודם חבר שאל על השקר שאדם מזהה בכל דבר שהוא עושה. זה מקום טוב שממנו אפשר לבקש כי זה מקום של שקר ומזהים שהוא שקר, אז זה טוב.

כן.

תלמיד: בעניין השמירה של בני האדם, מה מחייב שהוא יגיע ליכולת שמירה? שהוא יזהה את ההופכיות שבו? יש לו נקודה שבלב שמשתוקקת למשהו אחר וכל השאר בו הוא גשמיות. ההופכיות הזאת שאדם שומר, זאת אומרת כמו שכתוב על שמירת שבת או הגבלות שהוא עושה, הצמצום, שהוא עושה, זה רק כדי לייחד אותה ההשתוקקות לבורא, נכון?

כן.

תלמיד: המלחמה הפנימית הזאת היא חסרת סיכוי בעצם, אדם לא יכול לבד לעשות את זה, זה כמו להילחם עם ים שלם. מפה הוא נזדקק לבורא?

כן.

תלמיד: איך בינינו עכשיו אנחנו ככה לוקחים קדימה וממש מסתערים על המלחמה הזאת, מדליקים את כולם לזה?

אני חושב שזה קרוב, צריכים לתת דוגמה, לחמם את החברים, לעורר את הקהל. וזהו, אין כאן מה לעשות יותר.

תלמיד: יש איזה עניין של פריצה בעסק הזה?

כן ודאי כמו בהתקפה.

תלמיד: כשבן אדם חושב שהוא ישר עם הבורא, מנסה להיות ישר, והוא לא מקבל מיד תשובה, מה הוא צריך לחשוב או לעשות במקרה זה?

שיעשה בירורים מה מסוגל וישמע מה הבורא עונה לו על זה.

תלמיד: כתוב "אדם צריך לחלק את עצמו לכמה חלקים, להרגיל עצמך לברר את הדברים לפי אותם החלקים שחילקת". מה זה אותם החלקים שאדם מחלק את עצמו?

על מה דיברנו?

תלמיד: דיברנו קודם על ישר עם ה', שאתה מדבר עם הבורא, ומדבר, בוכה, עושה פעולות, ואז איכשהו זה ממשיך לעניין הזה שאדם צריך לחלק את עצמו לכמה חלקים, "להרגיל את עצמך לברר את הדברים לפי אותם החלקים שחילקת". מדובר על לחלק את עצמו לרצונות להשפעה ולרצונות לקבלה?

כן.

תלמיד "לקבל"?

כן.

תלמיד: למה צריך לברר את הדברים עם רצון להשפיע זה לגמרי ברור, אבל למה צריך לברר עם הרצון לקבל, מה זה נותן, מה זה מוסיף הבירור הזה?

זה מוסיף לך כדי לדעת מהן התכונות שלך.

תלמיד: ולברר את הדברים עם הרצון להשפיע, מה זה נותן לאדם?

שם בפנים, כשאתה תתחיל לברר אתה תראה שזה ברצון להשפיע וזה ברצון לקבל.

תלמיד: הדבר הזה נותן לזה תמונה שלמה כזו, אני מברר עם הרצון להשפיע, אני מברר עם הרצון לקבל, ואז אני יכול להחליט באיזו החלטה ואיך להתקדם?

כן.

תלמיד: הרבה חברים כאילו מרגישים, ולפחות ככה אצלי זה נתפס, שהכנס זה הכלי העולמי, תמיד כשהכלי העולמי מגיע לכנס, כשרואים ניצנים של חברים שמגיעים או החברים שמעוררים שאלות מהכלי עולמי, זה כל כך מעלה אותנו לכיוון הכנס.

אז עם מה אנחנו יכולים לצאת מהשיעור כדי להיות בכוונה לתמוך בכלי העולמי? אני יודע שחברים סיפרו שבקבוצות הווטסאפ של הכלי העולמי הרבה חברים כבר קנו כרטיסים לכנס, כבר מוכנים, ואיפה אני ואיפה זה? אני מרגיש כל כך לא מוכן כלפי הכלי העולמי שכבר עושים כל כך מאמץ. איך להתכלל עם הכלי הגדול, הדורש, המוכן, איך להצטרף לסירה?

תמצאו בכל החומר שלנו תרגילים ותפזרו אותם בין כולם, עם הכתובת לאן לשלוח את התשובות, וזה מה שיקדם אתכם.

תלמיד: את התשובות לאיזו שאלה, מה בעצם השאלה?

שיהיו שם השאלות שלכם.

תלמיד: זאת אומרת איזה תרגיל כזה שכל הכלי העולמי אוסף שאלות, חסרונות, רצונות ומוסר אותם לאיזשהו מקום.

כן.

תלמיד: ומה זה ייתן לנו, כלומר אני עכשיו צריך לקרוא את החסרונות של כולם, להתרשם מהם, להתפעל מהם?

כל אחד.

(סוף השיעור)

---

1. והנה הקדמונים שלנו נשמרים מאד ממלה יתרה↩