שיעור בוקר 31.08.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.11.2021

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/djzNsw7P?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 572,

נו. "תורה נקרא יורה"

נו. תורה נקרא יורה

שמעתי א' בשלח תש"א

"תורה נקרא "יורה" מלשון "יָרה יִיָּרֶה", שכוונתו, שבזמן שהאדם עוסק בתורה, בשיעור השתדלותו בתורה," השתדלותו "באותו שיעור הוא מרגיש את התרחקותו." זאת אומרת, במה אנחנו יכולים להגיד על אדם, אם הוא לומד תורה ולא חכמה סתם ולא לדעת סתם מה כתוב שם בשכל האגואיסטי שלו, אלא הוא לומד כדי להתקדם, לדעת את הבורא, ולפי שיעור השתדלותו, אם הוא משתדל ומשתדל נכון, לפי שיעור זה דווקא הוא צריך להרגיש התרחקותו, כמה הוא יותר רחוק.

"היינו, שמראים לו את האמת," קודם הוא לא ראה "שפירושו, כי מראים לו את שיעור האמונה שלו, " כמה הוא קרוב לבורא או לא "שזה כל היסוד של האמת. שבשיעור שיש לו האמונה, על זה נבנה כל היסוד של הקיום של תורה ומצות." כל מה שאנחנו צריכים זה להגיע להיכרות בבורא. וכאן מראים לנו, כשאנחנו לומדים את התורה, לומדים את חכמת הקבלה שהיא "פנימיות התורה", אז אנחנו מרגישים את עצמנו הפוך, שאנחנו מתרחקים. אנשים שלא לומדים חכמת הקבלה, שלא לומדים את "תורת האמת", לא מרגישים שהם מתרחקים, כל פעם אצלם הולך ומוסיף, הולך ומוסיף, כמו בכל חכמה. אבל מי שלא לומד חכמה אלא תורה, מרגיש את עצמו הפוך, הוא יותר ויותר מתרחק, קודם היה יותר טוב ועכשיו יותר גרוע, קודם הבין יותר ועכשיו פחות מבין. זאת אומרת, גם ברגש וגם בשכל, בשניים, הוא מרגיש את עצמו שנעשה פחות מקודם.

"היינו, שמראים לו את האמת, שפירושו, כי מראים לו את שיעור האמונה שלו, שזה כל היסוד של האמת. שבשיעור שיש לו האמונה, על זה נבנה כל היסוד של הקיום של תורה ומצות. כי אז נגלה לעיניו, שכל היסוד שלו נבנה רק על בחינת החינוך שנתחנך." זאת אומרת, כמו שהוא למד כול מיני חכמות בבית ספר "כי החינוך מספיק לו לקיים תו"מ בכל דקדוקיה ופרטיה. " הוא עושה מה שנדרש, מגיע לשיעורים, לומד, עושה כל מיני פעולות אפילו מה שצריך, מה שהוא מבין "וכל מה שבאה מבחינת החינוך נקרא "אמונה בתוך הדעת"." אלה החיים הרגילים של אדם שעוסק בכל מיני תורות, בכל מיני אמונות.

"ואף על פי שהוא כנגד השכל. דהיינו, השכל מחייב, לפי מה שהוא מוסיף בתורה, בשיעור זה הוא צריך להרגיש, שהוא יותר מקורב לה'. אבל כנ"ל, שהתורה מראה לו תמיד יותר את האמת." אם הוא לומד תורה, חכמת הקבלה, חכמת הקבלה היא "תורת האמת", אם הוא לומד באמת חכמת הקבלה, ובזמן שהוא לומד הוא מזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב, אפילו במידה קטנה ביותר, שהוא עוד לא יודע את זה, אבל נמצא בסביבה כזאת, בקבוצה. הוא שומע את מה שצריך לעשות, אז דרך העשירייה, אפילו שהוא לא כל כך מחובר אליהם, הוא לא מרגיש את כל הדברים האלה, הוא לא שומע שהוא צריך להיות מחובר, בכל זאת לאט לאט זה פועל עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש שינויים והשינויים האלה מתחילים להראות לו שהוא נמצא בחושך, בירידה, בחוסר הבנה, בבלבול, הוא לא יודע בכלל איפה הוא נמצא, מה זה העולם הזה, אבל זה ברגש, לא דרך השכל, ממש ברגש הוא מתחיל לראות כמה הוא אבוד.

"ואף על פי שהוא כנגד השכל." כמה שהוא לומד יותר הוא מרגיש את עצמו פחות מקודם "דהיינו, השכל מחייב, לפי מה שהוא מוסיף בתורה," לפי השכל, בלימוד. "בשיעור זה הוא צריך להרגיש, שהוא יותר מקורב לה'." שיותר מבין, יותר מרגיש, בא להכיר את הכוח העליון הזה "אבל כנ"ל, שהתורה מראה לו תמיד יותר את האמת." לא את המצב של העולם, הוא לא לומד את זה כמו פיזיקה, אסטרונומיה, הוא לומד את זה על עצמו. ולכן הכול תלוי בכלים הפנימיים שלו, איפה אצלי בפנים מיקרוסקופים, טלסקופים, כל מיני מכשירים שעל ידם אני יכול להגיע דרך ההתקשרות אליהם, בעבודה נכונה עם הכלים הפנימיים שלי, לבורא. אנחנו לומדים שהכלים הפנימיים שלי זו הקבוצה, ככול שאני מתקשר לחברים ויחד עם כולם, זה כמו שאני מתקשר לכל מיני מכשירים שעל ידם אני אחר כך מגלה את הבורא.

"וזהו בזמן שהאדם מחפש את האמת, אז התורה מקרבת אותו יותר אל האמת," אנחנו לומדים שבכל אדם ואדם יש נקודה מהבורא, שהיא "חלק אלוה ממעל", והחלק הזה בכל אחד נמצא, אבל יותר בולט או פחות בולט. לכן כתוב "אלף נכנסים לחדר", המקום שהם לומדים נקרא חדר, "ואחד יוצא להוראה", או "אדם אחד מאלף מצאתי", יש כל מיני אמרות שאומרות שהנקודה הזאת שבוערת באדם היא פרומיל אחד, אחד מאלף כביכול על פני כדור הארץ. גם זה הרבה מאוד, הלוואי שיבואו אלינו אפילו כל אלפית, כל אדם מאלף. כך אנחנו רוצים לעשות גם הפצה ככול האפשר שיבואו אלינו יותר אנשים וזה יעזור לנו להתקרב לבורא.

הוא אומר כך, "ואף על פי שהוא כנגד השכל. דהיינו, השכל מחייב, לפי מה שהוא מוסיף בתורה, בשיעור זה הוא צריך להרגיש, שהוא יותר מקורב לה'. אבל כנ"ל, שהתורה מראה לו תמיד יותר את האמת." הוא מרגיש בכול פעם כמה הוא באמת נמצא בריחוק מהבורא, רק שקודם לא ראה את זה. זה לא שהתורה מרחיקה אותו מהבורא ואז הוא רואה את עצמו יותר גרוע, זה לא שהתורה עושה אותו עכשיו יותר גרוע, התורה רק מראה לו כמה הוא יותר הפוך מהבורא, מראה לו את האמת.

"וזהו בזמן שהאדם מחפש את האמת, אז התורה מקרבת אותו יותר אל האמת, ורואה את שיעור אמונתו באמונת השם ית'." כמה הוא רחוק מהבורא. כמה שהוא לומד יותר הוא מרגיש שהוא יותר רחוק מהבורא. לכן אם אין לו נקודה שבלב שמקשרת אותו לבורא, נקודה אחת ומסביבה כל יתר התכונות שמראות לו כמה הוא הפוך מהבורא, [הוא יעזוב] הנקודה הפנימית הזאת שבאדם חייבת להיות בקשר עם הבורא ואז האדם לא יברח, כי בשבילו הנקודה הזאת יותר חשובה מכל יתר התכונות, ההבנות, כול מה שיש לו. העיקר בשבילו למצוא את מקור החיים, את הבורא. ומי שעדיין הנקודה הזאת לא מבוררת אצלו מספיק עוזב. אנחנו רואים חברים שהיו איתנו ועזבו, הם יחזרו אחר כך, מי יודע מתי אולי בחיים האלה, אולי בקרוב. אבל כולם נמצאים בכל זאת באותו שדה שהבורא מנהל.

התורה מראה לאדם את האמת איפה הוא נמצא כלפיי ההתקרבות לבורא, לכן השלבים הראשונים שלנו הם כאלה שאנחנו מרגישים יותר ויותר הפוכים. לכן כתוב "כל הגדול מחברו", זה שמשקיע יותר בהתקרבות לחברים ולבורא "יצרו גדול ממנו". הוא מרגיש את הרצון שלו, היצר הרע שלו כיותר גדול ואז כאילו התורה במקום לתקן אותו, לפי ההיגיון שלו, מראה לו את האמת, כמה הוא רחוק. וזה לא שהוא היה יותר קרוב אתמול והיום הוא התרחק, אלא אתמול הוא לא ראה את זה והיום הוא רואה ומחר יראה יותר ויותר.

לכן כשאנחנו מגיעים לסוף, לפני הדבקות השלמה הסופית, אנחנו מרגישים את עצמנו בצורה הכי רחוקה, ואז משם אנחנו מגיעים לדבקות הכי עמוקה.

"וזהו בזמן שהאדם מחפש את האמת, אז התורה מקרבת אותו יותר אל האמת," "אל האמת," כאן המילה הנכונה, יותר אל האמת "ורואה את שיעור אמונתו באמונת השם ית'. וזהו בכדי שהאדם יוכל לבקש רחמים, ולהתפלל לה' שיקרבהו" למרות שאני רואה כמה אני רחוק אני לא מבקש שהבורא ימחק את הפער הזה ביני לבינו, שהתגלה עכשיו כמרחק יותר גדול והפוך אפילו, אלא שייתן לי אפשרות בכל זאת דרך המרחק הזה להתקרב אליו. שתהיה לי גם עביות, שאני רחוק וגם דבקות שאני קרוב. שיהיו, שניהם, עביות ודבקות או זכות, כי את שניהם אני צריך. כי בעביות אני מגלה את הטבע האמיתי שלי ובדבקות אני מגלה את טבע הבורא שבי, וכך מגיעים לחיבור בינינו.

"וזהו בזמן שהאדם מחפש את האמת, אז התורה מקרבת אותו יותר אל האמת, ורואה את שיעור אמונתו באמונת השם ית'. וזהו בכדי שהאדם יוכל לבקש רחמים, ולהתפלל לה' שיקרבהו אליו ית' באמת, שהוא, שיזכה לאמונת ה'. ואז יוכל ליתן שבח והודאה לה', על מה שהוא זוכה, שהוא קירב אותו אליו." כמה שבורא מגלה את ההפכיות שלי ממנו, אני מבקש ממנו על פני העביות הזאת, "תקרב אותי, תעשה לי אותן התכונות כמו שלך" ואז האדם נעשה מורכב משניים, מתכונת הקבלה ותכונת ההשפעה ובצורה כזאת הוא יכול להיות בדבקות עם הבורא אפילו שהוא מלכתחילה הפוך ממנו.

"מה שאין כן, כשאין האדם רואה את שיעור התרחקותו," וכל פעם שנמצא בקשר עם העשירייה, בקשר עם השיעורים, יום יום לומד, אז "כשאין האדם רואה את שיעור התרחקותו, וחושב שהולך ומוסיף תמיד, נמצא שבונה כל הבנינים על יסוד רעוע," זאת אומרת, זה כבר לא חכמת הקבלה, זה תורת הכלל "ואין לו מקום להתפלל לה', שיקרב אותו אליו." לא מרגיש התרחקות, אז למה הוא צריך לבקש התקרבות? אין לו את זה כחיסרון "נמצא, שאין לו מקום להתיגע על זה, שיזכה לאמונה שלימה. כי אין האדם מתיגע, אלא על דבר שחסר לו.

לכן כל זמן שאינו ראוי לראות את האמת," עוד לא הבשיל בפנים לזה "אז הוא להיפוך: כמה שהוא מוסיף בתו"מ, הוא מוסיף במידת שלימותו," שהוא מרגיש את עצמו שהוא יותר שלם "ואינו רואה שום חסרון לעצמו." אלא הולך ומוסיף, מיום ליום, מיום ליום הוא מרגיש את עצמו יותר בשלמות, בגאווה, בשכל, ואנחנו רואים את זה על אנשים שסביבנו.

"אם כן אין לו מקום לתת יגיעה ותפילה, שיזכה לאמונת ה' באמת." זאת אומרת במידת השפעה כמו שיכול להיות למעלה מהאגו שלו שמתגלה "כי שהוא מרגיש קלקול, שייך לומר תיקון. אבל בזמן שהוא עוסק בתו"מ על דרך האמת, אז התורה מורה לו האמת." לכן חכמת הקבלה נקראת "חכמת האמת" "כי סגולה זה יש בהתורה, לראות באמת את מצבו האמיתי של שיעור אמונה שלו" (וזה סוד "או הודע") ובסוגריים מוסיף הרב"ש וזה שכתוב, או הודע עליו חטאתו. זאת אומרת, שאז האדם מגלה את החטא שלו, את ההשתתפות שלו בחטא האדם הראשון.

"ובזמן התעסקותו בתורה ורואה את האמת, היינו שיעור התרחקותו מרוחניות, ורואה איך שהוא בריה כל כך שפילה, שאין אדם יותר גרוע מכדור הארץ," זו באמת הרגשה הכרחית שאליה אנחנו צריכים להגיע והיא באה מבפנים ואתה לא יכול לעשות איתה כלום, אתה לא מזמין אותה, אבל היא באה ואתה מרגיש שאין מישהו יותר גרוע, שפל, נבזה, אגואיסט, ממש אין יותר נמוך ממך "אז הס"א באה אליו בטענה אחרת, שהאמת היא, שהגוף שלו מכוער מאוד, שבאמת אין אדם מכוער בעולם יותר ממנו בעולם," למה היא עושה את זה? "בכדי שיבוא לידי יאוש, היא אומרת לך כך." כי מהייאוש של האדם, האגו שלנו דווקא מתמלא.

"כי היא מפחדת," הסיטרא אחרא, האגו שלנו "שמא ישים אל לבו ויבוא לתקן את מצבו. לכן היא מסכימה, למה שהאדם אומר, שהוא איש מכוער. ונותנת לו להבין, אם הוא היה נולד בכשרונות יותר נעלים ובמידות יותר טובות, אז הוא היה יכול להתגבר על רשע שלו ולתקן אותו, והיה יכול להגיע לדביקות ה'." אם היה נולד בכישרונות, בתכונות יותר טובות, אם היה בכוח פנימי יותר חזק, אם היתה לו יכולת להתמודד עם האגו שלו כמו שנגיד ישנם אנשים כאלה שהם חזקים. אבל הוא לא יכול, הוא חלש, סמרטוט.

אני זוכר שהרב"ש היה אומר עלי, "נו עכשיו אתה מרגיש שאתה סמרטוט כמוני", הוא דווקא היה מחזיק מההרגשה הזאת של סמרטוט. כי ההרגשה הזאת מתעוררת בנו מידי פעם בכל צעד ושעל עד גמר התיקון, ועד גמר התיקון אנחנו מגלים את האגו שלנו שמפיל אותנו. "ועל זה יש להשיב לה, שענין זה, מה שהיא אומרת לו," הסטרא אחרא "מובא במסכת תענית דף כ', שבא ר' אלעזר בר ר' שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור," על החומר שלו, ורבי אלעזר זה הבן של רבי שמעון, ששניהם ישבו במערה וכתבו את ספר הזוהר. אז כשהוא מגיע מבית אבא, בדרך, הוא "ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה. והיתה דעתו גסה עליו," זאת אומרת פתאום התחיל להתגאות, להרגיש את עצמו שהוא טוב, גדול, שטוב לו וכן הלאה. למה? כי התורה מראה לו את האמת, שהוא נמצא באגו שלו, "מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד," זאת אומרת שהרגיש בתוכו שנמצא אדם אחר "שהיה מכוער ביותר." ואז הוא שואל את האדם שבו, "אמר לו: "שלום עליך, רבי"." וההוא לא עונה לו "ולא החזיר לו. אמר לו: "ריקא, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?"" זאת אומרת, זה רגיל כך? "אמר לו: "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני," למה אתה בא בטענה אלי שאני מכוער? לך לבורא שברא אותי ותתלונן אליו "כמה מכוער כלי זה שעשית". כיון שיודע בעצמו שחטא, ירד מן החמור." עזב את הגאווה שלו, את החומר שלו וירד ממנו.

"ועם הנ"ל נבין, שכיון שלמד תורה הרבה, זכה על ידי זה לראות את האמת," מה זה אמת? "איזה מרחק יש בינו לבין השם ית'. זאת אומרת, שיעור התקרבותו ושיעור התרחקותו." מה הוא המרחק? "וזה שאומר, ש"דעתו גסה עליו", דהיינו שראה את הצורה השלימה" של אותו האגו "של הבעל גאה, שהוא הרצון לקבל שלו. ואז נזדמן לו לראות את האמת, שהוא בעצמו אדם מכוער ביותר. ואיך ראה את האמת? על ידי זה שלמד תורה הרבה." זאת אומרת התורה מסבירה לנו, מראה לנו, עד כמה אנחנו שבורים משבירת האדם הראשון, ומה עלינו לתקן.

"אם כן, איך יהיה לו אפשרות להתדבק בו ית', כיון שהוא אדם כל כך מכוער? לכן שאל, אם כל בני אדם מכוערין כמותו, או שרק הוא מכוער, אבל שאר בני העולם אינם מכוערין? ומה היה התשובה? - "איני יודע"." מה זאת אומרת איני יודע? "פירוש הדבר, שהם לא מרגישים, לכן לא יודעים." אני לא יכול לדבר עבור כולם, אלא כל אחד לפי ההרגשה שלו, עד כמה הבורא מגלה לאדם שהוא הפוך ממנו "ומדוע לא מרגישים? הטעם הוא פשוט, מפני שלא זכו לראות את האמת, מפני שחסר להם תורה, שהתורה יגלה להם האמת." זאת אומרת, לא לומדים את חכמת הקבלה, חכמת האמת, כי אז יתגלה להם כמה שהם הפוכים, רחוקים מהבורא, ועל ידי מה הם יכולים להתקרב אליו.

"ועל זה השיב לו אליהו:" "אליהו" זו הארה מיוחדת מלמעלה, שהיא מביאה לנו בדרך כלל בירורים. "לך לאומן שעשאני" אמר לו אליהו. זאת אומרת הייתה לו הברקה, מה אני צריך לעשות, אז לך לאומן שעשאני, הבורא עשה אותך, והוא עשה אותך בצורה כזאת, אז רק אליו אתה יכול לפנות ורק ממנו תקבל כוחות תשובה. "כיון שראה, שבא למצב, שאין הוא יכול לעלות מהמצב שבו נמצא," ממש נמצא בירידה "נתגלה אליהו ואמר לו: "לך לאומן שעשאני". פירוש, כיון שהבורא ית' ברא אותך כל כך מכוער, בטח שידע, שעם הכלים האלו יכולים לבוא לשלימות המטרה." ודווקא הוא מגלה לך מה שהפוך מהמטרה, כדי שתזדקק למטרה ותזדקק לבורא, ואז המטרה והבורא והמצב שלך המכוער יתחברו יחד, אז יהיה הכלי נכון והאור העליון והבורא יתגלה בין הכלי המכוער לאור העליון השלם. "לכן אל תדאג, ולך קדימה, ותצליח." זה מה שאנחנו צריכים לבצע.

שאלה: תשומת הלב הזאת שאני עושה לעצמי, שאני מגלה עד כמה אני מכוער, זה לא מנוגד לעניין הביטול שאנחנו צריכים לעשות?

למה? זה לא מנוגד. אני לומד, אני מגלה את המצב שלי, לפי המצב שמתגלה לי מלמעלה על ידי המאור המחזיר למוטב אני מגלה שאני חלש, שאני אגואיסט, שאני לא רוצה לתקן את עצמי, לא רוצה להתחבר עם החברים, שאני יותר טוב, יותר חכם. יחד עם זאת, זה לא נמצא בניגוד, אני יכול לגלות שאני לא יודע כלום ויחד עם זה לגלות שאני למעלה מכולם. דברים כאלה שכביכול לא יכולים להיות יחד, מסתדרים בקלות בצורה אגואיסטית,

שאלה: אני בודק את היחס שלי לדרך, דרך החברים, במשך היום כמה אני חושב עליהם, כמה אני מוכן להתבטל בפניהם, להשקיע בהם. זה מדיד הבדיקה שלי. איך זה קשור ללימוד תורה?

לימוד תורה זה נקרא שאני לומד על מבנה העולמות, הספירות, הפרצופים, שאני לומד על חשיבות החיבור, שאני לומד על התהליך שעברו אורות וכלים, איך שהבורא עשה את הפעולות האלה. ככל שאני לומד את זה, אני קשור לפעולות שלו ודרך הפעולות שלו, שנקראות "ממעשיך הכרנוך", מהמעשים שלו אני מתחיל להכיר אותו.

זאת אומרת על ידי הלימוד אני מעורר עלי כל מיני כוחות, אורות, שמשפיעים עלי ואז הכלים השבורים שלי יותר ויותר מתאימים אותי לאותן הפעולות שהבורא עשה.

ואז יוצא שאם אנחנו לומדים בכוונה להתקרב לבורא, להכיר אותו, להידמות לו, כל הלימוד שלנו כך משפיע עלינו, ולכן אנחנו צריכים לשים לב עד כמה אנחנו משתנים מיום ליום. וכשמשתנים כביכול לרעה, שהיום אני נעשה יותר גס, יותר שכלתני, פחות רגשי, אלה גם התוצאות. זאת אומרת את כל הדברים אנחנו צריכים לעבור. העיקר בשבילנו להמשיך, ולהמשיך ללמוד, לקרוא ולהתחבר.

שאלה: איך זה קשור ליחס לחברים?

להתחבר אמרתי.

שאלה: לא, ליחס שלי אליהם, שאני רואה אותם יום אחד כמו גדולים, ככאלה שאני מוכן לעבוד בשבילם, שמוכן להשקיע בהם, ויום אחד אני אומר מה הקשר שלי אליהם בכלל?

זה בדיוק מה שמראים לך, כי לפי האגו שלך אתה אומר מה אכפת לי, אני בכלל לא רוצה להיות קשור אליהם מצד אחד, ומצד שני כשמשפיעה עליך קצת הארה, אז אתה אומר "לא, זה חשוב מאוד בשבילי, זו הנשמה שלי, וכל חבר וחבר שנראה לי בפרצוף שלו, זה לא פרצוף, זה לא מה שאני רואה. כך, בצורה כזאת הבורא נתן לנו לזהות את הנשמות על ידי הפרצופים שלנו".

אבל כשאנחנו נגיע למצבים שאנחנו נרגיש את האורות והכלים, אני לא אראה את הפרצופים האלו, אני אראה את הכלים והאורות שבהם ואלה יהיו החברים שלי. עכשיו אני רואה לפני נגיד אלף פרצופים, לא, אני לא אראה אותם. זה כמו בעולם שלנו, אפילו שאנחנו מכירים את האדם, אז הפרצוף שלו, החיצוניות שלו לא מסבירה לי את הכול, אלא אני מרגיש את הפנימיות שלו, כי הוא חבר שלי, קרוב שלי, ראיתי אותו, הכרתי אותו וכן הלאה.

אנחנו לא רואים אדם כמו שהוא, אצלנו התמונה החיצונית כביכול מעורבת עם ההתפעלות פנימית אליו, כך היא דמות האדם, אז כאלו דמויות אנחנו יותר ויותר נרגיש בחברים ונראה בהם את הפנימיות. כשאני מסתכל על החברים אני גם כך בעצם מתייחס למה שאני מכיר בהם. ההוא כך, והשני כך, והשלישי כך, וכל אחד מזמין בי איזו התפעלות שונה. זה יבוא.

שאלה: בטקסט נאמר שהסטרא אחרא מגיעה אליו ואומרת לו שהוא צודק שהוא מכוער, ואין מכוער ממנו כדי שהוא יגיע לידי ייאוש. מה זה אומר?

זה מתגלה על ידי המאור המחזיר למוטב. הבורא מגלה את זה, עד כמה האדם מכוער, עד כמה האגו שלו גדול ועד כמה הוא אוכל אותו, ממש קובר אותו ואין לו שום סיכוי להגיע לאיזה תיקון, ובזה אדם מאוד נחלש וזו העבודה של הסטרא אחרא, הקליפות. יש בה הרבה סוגי השפעה עלינו וכך אנחנו צריכים לעבוד איתה. מה יעזור לי? קשר עם החברים, כי אין אדם מציל את עצמו, "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים"¹, וכך אני צריך [לעשות]. ישנם מצבים שאין לי שום סיכוי לעשות שום דבר ואני אפילו לא מצפה שהחברים יצילו אותי, אלא אנחנו צריכים להסתכל על חברים כאלו בקבוצה ואז להוציא אותם בכוח. הם נפלו ואנחנו צריכים להגיע אליהם ולתפוס אותם, לנענע ולהוציא אותם אלינו בחזרה. כי ישנם מצבים שמהם אדם לא יכול לצאת, דווקא כשמתקדמים יותר ורוכשים קשר עם החברים, נכנסים לכאלו מצבים שרק החברים יכולים להציל, כי אתה כבר קשור אליהם, ודרך [חבר] אחד, דרך שני, הבורא נותן כאלה הזדמנויות שאנחנו נחזק את הקשרים בינינו, וזה אך ורק על ידי כאלו אירועים, שאדם מתחיל לזלזל בכול ולצאת.

ולכן את כל האנשים שברחו מאיתנו ולא רצו להיות יחד איתנו, אנחנו צריכים להיות מוכנים לקבל חזרה. כי אין דבר כזה שאי אפשר להחזיר את האדם, אם הוא רוצה לחזור, בסופו של דבר אם יצא, לא חשוב באיזו צורה, בהתפרצויות, במה שלא יהיה, אנחנו בסופו של דבר נצטרך לקבל אותו והוא עוד יחזור להיות בינינו ואפילו מוצלח.

שאלה: לקראת סוף המאמר יש שאלה האם רק הוא מכוער או כל בני העולם, והתשובה ""איני יודע". פירוש הדבר, שהם לא מרגישים, לכן לא יודעים. ומדוע לא מרגישים? הטעם הוא פשוט, מפני שלא זכו לראות את האמת".

בעבודה שלנו, אם מתגלה כיעור בחבר מסוים, ואני שואל את החברים האם הם רואים את הכיעור? הם יכולים להגיד "איננו יודעים", לא רואים. האם זה אומר שהאמת לא התגלתה להם? הרי החבר הוא המראה שלי, של התכונות שלי, אז מדוע הם לא יודעים?

לכל אחד יש גילוי משלו. אנחנו נצטרך להתחבר ביננו למעלה מכל מה שאנחנו מגלים בחברים. בשבילי "חבר" הוא זה שמשתוקק למטרה, מגיע לשיעורים ומתקשר לחברים ככל שמסוגל. משתוקק למטרה זה נקרא "קודשא בריך הוא" ובכך שהוא משתתף איתנו בשיעורים ומתקשר לקבוצה הוא "ישראל", "ישר-אל". זה נקרא "חבר", חיבור.

אם הוא יוצא מזה אז נופל. מה זו יציאה? זו נפילה מהמצב הרוחני שהיה בו ונפל ממנו. יש כאלה שנופלים לא רחוק ואנחנו יכולים למשוך אותם או שהם בעצמם מגיעים חזרה. זה קורה עם כל אחד ואפילו כמה פעמים ביום, לא כמו שקרה לבעל שם טוב 200 פעם במשך חמש דקות. ויש כאלה שנזרקים רחוק. כאן זו כבר עבודה מצד האדם, אם הוא יכול אז הוא צריך במקסימום לא לצאת מההרגל, כי הרגל נעשה טבע שני, הוא חייב בכל זאת להופיע בשיעור ולעשות כל מיני דברים. אבל אם הוא לא יכול אז עשירייה, כמו שאנחנו לומדים.

תלמיד: הרי החברים לא יכולים להיות לא מתוקנים, זה מתוך המאמר.

מי אמר לך שהם לא מקולקלים? גם הם מקולקלים כמוך, כולנו מקולקלים. יש הסתכלות כזאת ויש הסתכלות שחוץ ממני כל העולם מתוקן. יש כל מיני אופני גישה לתיקונים אז אל תתייחס לכל דבר כאל יסוד שאתה לא יכול להזיז. אנחנו לומדים מצבים, שינויי מצבים, יחסים בין מצבים שונים. מצד אחד נכון שחוץ ממני הכול מתוקן אבל מצד שני אם אני אתייחס כך לכול אז אני לא יהיה גמיש, אני לא אלמד את המצבים, וגם לא אוכל להבין את השני בקבוצה, החבר שלי.