שיעור בוקר 01.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

עבודה בלמעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטעים מהמקורות בנושא – עבודה באמונה למעלה מהדעת, המשך מקטע מס' 78.

"כשהאדם מתחיל להכנס בעבודת ה' על דרך האמת, צריך לקבל על עצמו עול האמונה למעלה מהדעת, אפילו שכל האומות העולם שבגופו צוחקות ממנו, עליו מוטל לקדש ה' בפני הגויים שבגופו, ולומר, שהוא מאמין בה', ורוצה לשמש אותו בכל לבו ונפשו. ואפילו שהם לא מסכימים עמו, והוא יכול לומר, שהוא מקבל על עצמו לאהוב את ה'. ואפילו שאין לו שום הרגשה, בזה שאומר בעל פה, אבל האדם, אין לו להתפעל מזה, שאין האברים מסכימים לדעתו, והוא, מה שהוא יכול לעשות, הוא עושה. היינו בדיבור, ובמעשה הוא יכול לעשות את הדבר על דרך הכפיה. והגם שאין לו שום הרגשה מזה, מכל מקום מבחינת אתערותא דלתתא הוא עושה."

(הרב"ש. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

זאת אומרת, אנחנו לא צריכים להתפעל ממה שהגוף מרגיש, רוצה, לא רוצה, טוב לו, רע לו, כל מיני טענות, כל מיני תביעות, אלא רצוי בכל זאת לעשות כאילו שאנחנו נמצאים במצב של צדיקים. שאנחנו מצדיקים את הבורא, מצדיקים את הבריאה, יכולים לעשות פעולות השפעה, אבל בפנים הפוך, לגמרי הפוך, לא רוצה לעשות את זה, לא מרגיש שום חשיבות. זה לא חשוב, החשוב מה שאני כן משתדל לעשות, כי אז זה מתקבל בדרגה העליונה, בבורא, כמו תפילה. וכתוצאה מזה, כמו שהרב"ש אומר, "מכל מקום מבחינת אתערותא דלתתא הוא עושה", ואז מגיעה אתערותא דלעילא, התגובה.

שאלה: אולי כמו שכתוב במאמר, ככל שאני מתעמק בעבודה, כך אני יותר מגלה את היצר הרע ומאמין שאני יכול לקבל פחות כוחות מעצמי וצריך להיות בתפילה. מאיפה אתה הרב לוקח כוחות?

אני מקבל כוחות מכם, מכל אחד ואחד. מאיפה עוד תיקח כוחות? אני מסתכל עליכם, כמה שאתם קמים כל בוקר ויש לכם כוח ויש לכם הכול, ומזה אני מקבל כוחות. לבד לא הייתי יכול לקום. ניסיתי הרבה פעמים וכל פעם זה היה ככה ככה. מאין ברירה החלטתי שאני צריך עוד חברים, ולכן התחלתי לפרסם ולפרסם מי רוצה ללמוד, בוא נלמד יחד וככה התקבצו כמה אנשים. עכשיו יש לי הכרחיות, אני חייב לקום. לפעמים אני מרגיש כך שאין לי שום כוח לקום, אבל אני לומד יחד איתכם, אני חייב, ככה זה. כך כל אחד ואחד כלפי העשירייה, רק מתוך התחייבות.

לכן כשאני שומע שפתאום כמה אנשים לא באים לאיזו עשירייה, זה הדבר הגרוע ביותר. הם כבר מנתקים, זהו. זו בעיה מאוד גדולה, כי הבורא סידר להם את המקום, הוא הביא אותם לעשירייה, שם ידו של אדם על גורל הטוב ואמר "קח לך" את זה, התחיל לטפל בו, והאדם הולך, בורח. למה? לא מסכים עם הטיפול. אני חשבתי שהטיפול יהיה שיתנו לי כל פעם דברים מתוקים, טובים, יפים וכאן נותנים לי אפילו זריקה, שזה כואב, אני לא רוצה, והולך. זה באמת צער גדול, זה צער השכינה.

אבל אני משתדל כל הזמן להיות בהתחייבות כלפי אחרים. גם במשך היום, יש לי מיד אחרי השיעור פגישה עם העשירייה, ואחר כך באחת בצהריים ואחר כך בחמש וחצי בערב. יש לי בדרך כלל שלוש שעות בבוקר שיחות עם הכתבים, עם כל מיני אנשים שאחר כך כותבים מאמרים מזה, ויש לי אחר כך עוד [דברים].

בקיצור, כך פחות או יותר אני משתדל למלא לי את כל היום. אחרת אני לא אוכל לזוז מהמיטה, בשביל מה לקום? רק עבודה משותפת עם אנשים אחרים היא מחייבת אותי לקום. אני העצלן הכי גדול, אין אדם יותר עצלן בעולם, אבל יש לי לוח זמנים, קלנדר (calendar) ויש לי אדם שאחראי על זה, והוא ממלא לי את הלוח. הוא לא שואל אותי, אלא ממלא אותו וזהו. הוא פחות או יותר יודע מתי אני כן, מתי אני לא, אבל אני מסתכל על מה שמילאו בלוח ואני הולך ומקיים. ככה זה, הכול לפניי.

נגיד עכשיו אני מסתכל בלוח שלי, אז יש לי ב-10:15 זום עם מישהו, רק לרבע שעה, זו התייעצות. אחר כך מ-10:30 עד 11:30 שיחה עם הכתבים. אחר כך מ-11:30 עד 12:30 תוכנית נוספת, ואחר כך מ-12:30 עד 13:00 שיחה על הספר החדש וכך הלאה, ולכן אני קם ועושה. אם לא הלוח הזה לא הייתי קם. בשביל מה לקום? הייתי שוכב במיטה. אני בן 74, אני כבר בפנסיה, מגיע לי לשכב וסתם ככה, לא לעשות כלום.

לכן אני אומר לכם, רק התחייבות מראש בעבודה בקבוצה היא מצילה אותנו ומביאה אותנו להצלחה, למטרה. תעשו מראש יומן עם הקבוצה יחד, מתי אתם עושים את זה ואת זה, ושזה יהיה רשום לפני כל אחד, או שתעשו יומן משותף לכולם, לכל העשירייה וכך תחיו. זה מאוד חשוב. גם לרב"ש זה היה, היה אצלו פנקס כזה קטן, כמו שאצלי זה הטלפון, והוא היה רושם שם כל הזמן את כל הדברים. ככה זה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו באמונה למעלה מהדעת?

כשאתה תרגיש שבא לך להשפיע לאחרים מעצמך, מבפנים, שאתה מאוד רוצה להשפיע לאחרים כמו אימא שאוהבת את התינוק ורוצה לתת לו הכול, אז נקרא שאתה נמצא באמונה למעלה מהדעת.

הרגשה יפה, נכון? זהו, לזה להגיע. ואז אתה תרגיש שנתינה, מחשבה על אחרים זה תענוג ולא מאמץ כמו שהיום.

שאלה: כשאנחנו מרגישים כזה לחץ להפיץ ולהתחבר, במיוחד בזמנים האלה, מה הגישה הנכונה לעבודה הגשמית שעוד נשארת לנו? מאוד קשה להישאר מרוכזים בעבודה הגשמית ככה.

אתה צריך בזמן העבודה הגשמית לפנות כאן מקום, באחורי הראש, שאתה חושב גם על עבודה רוחנית. ואז שני החלקים האלה שבראש וגם בלב, הם לא יפריעו אחד לשני. תנסה להרגיל את עצמך בצורה כזאת. תנסה, תראה שזה עובד.

שאלה: במאמר הרב"ש כותב שהכרחית ההתעוררות מלמטה, וההתעוררות מלמטה לא צריכה להישען על ההרגשות של האדם. האם אני צריך להכריח את עצמי לפעול בהתעוררות מלמטה או שהחברים צריכים בצורה מסוימת לתת לי מוטיבציה?

זה לא חשוב אם זה אתה או החברים, אתם יחד. מה שעושים עליך החברים או אתה דרכם או הם דרכך זה אותו דבר, העיקר זה נחשב לעשירייה. לכן כמה שאפשר יותר מהר לארגן את ההשפעה ממך לבורא, רצוי שזה יבוא על ידי לחץ מהעשירייה.

שאלה: מה מחזיק אותך לא להפר את ההתחייבות?

קלנדר, לוח זמנים. רשום אצלי, מה אני אעשה? אלא כשהייתי חולה מאוד, לפני יומיים הרגשתי מאוד לא טוב, אז ביטלתי את הפגישות שלי, גם עזבתי שיעור באמצע. אבל נקווה שזה לא יקרה יותר. התחייבות. תאמינו לי שגם עכשיו אני רוצה לישון ככה וזהו, אבל אני מרגיש שאני חייב להיות ער.

צריכים לעבוד על זה. זה תמיד יהיה קשה, אל תחשבו שיהיה יותר קל. לא יהיה. ואפילו כשתהיו ברוחניות, אתם חושבים "אז אני אהיה בהתלהבות, בהרגשת מטרת החיים, אני אהיה ער כל הזמן, ארגיש שאני נמצא בגן עדן", אני לא רוצה כל כך לקרר אתכם, אבל תדעו שהעבודה תמיד נשארת. תמיד נשארת העבודה, והמאמץ צריך להיות תמידי. ולא שכבר זהו, הגעתי לגן עדן, עכשיו תביאו לי איזו מוסיקה, איפה המלאכים שינגנו לי. לא, זה לא בדיוק.

אבל נגיע ונראה. בכל זאת זה הרבה יותר ממה שיש לנו היום, כי משיגים את מטרת הבריאה, את מהות הבריאה, כוחות, נצחיות.

שאלה: אם חבר עוסק בהפצה ואומר, "אין לי כוח לעסוק בעשירייה, צריך לתמוך בי", והחברים אומרים, "זה לא מעניין אותנו", מאיפה החבר יכול לקחת כוחות ומה בכלל ניתן לדרוש מהעשירייה? החברים אומרים לו, "תתעלה בעצמך, זו הפרעה מהבורא".

זה מגיע מהבורא בטוח, אבל זה שהעשירייה לא רוצה לעזור לו, כאן צריכים לדון. יכול להיות שהוא באמת יכול לעשות את זה לבד אבל הוא פונה אליהם ומושך אותם לעבודה שלו. אני לא יודע, זה לא פשוט. לתת תשובה על דברים כאלה קשה מאוד מרחוק. קשה מאוד.

תלמיד: הוא מבקש לתמוך בו מבפנים, הוא לא מבקש מהם לעשות משהו.

צריכים באמת לעזור.

שאלה: בתהליך הרוחני של התלמידים החדשים, החברים החדשים, קודם כל האדם מנסה לעשות כל מיני פעולות כדי להחזיק את עצמו, אבל כשהוא מתקדם הוא צריך לדאוג לאחרים. מתי קורה המעבר הזה בין לחשוב על עצמי לבין לחשוב על האחרים?

זה נקרא שהוא נמצא ב"לשמה". כשהוא נכנס ל"לשמה" הוא מתחיל לחשוב על אחרים. וגם יש לו התנגדות כל פעם ועבודה ומאבק פנימי, כי כל פעם מוסיפים לו אגו והוא צריך לעלות לאמונה למעלה מהדעת יותר גדולה מקודם. אבל הוא כבר עבר את המחסום, הוא כבר נמצא בכוח השפעה, וכל פעם צריך להגדיל את כוח ההשפעה.

(סוף השיעור)