שיעור בוקר 15.09.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 169 "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ל'- ל"ב

קריין: "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", עמוד 169, אות ל'.

הזדככות המסך לאצילות פרצוף

אות ל'

"בכדי להבין ענין השתלשלות המדרגות בה' שיעורי קומה זה למטה מזה שנתבאר בה' פרצופין דא"ק לעיל, וכן בכל המדרגות המתבארים בה"פ של כל עולם ועולם מד' העולמות אבי"ע עד המלכות דעשיה, צריכים להבין היטב ענין הזדככות המסך דגוף הנוהג בכל פרצוף מפרצופי א"ק ועולם הנקודים ובעולם התיקון."

כל המדרגות הן נבנות אך ורק על ידי הזדככות המסך. זאת אומרת, אם יש איזשהו כוח שעוזר לנו להיות קשורים זה לזה, הכוח הזה הוא גם עוצר אותנו. אנחנו קשורים, כבולים, ואם אנחנו שוברים את הכוח הזה, אם הכוח הזה נעלם דווקא, על ידי זה מגיעים המדרגות, מצבים חדשים.

"דבר והיפוכו", ככה זה תמיד בבריאה. כי כל הבריאה כוללת שני כוחות מנוגדים, לכן לא יכול להיות שאנחנו יכולים להישאר באותו מצב, בלי לשבור אותו, בלי לקלקל אותו, ומתוכו אז לבנות את המצב החדש.

קריין: אות ל"א.

אות ל"א

"והענין הוא שאין לך פרצוף או איזה מדרגה שהיא, שלא יהיה לה ב' אורות הנק' אור מקיף ואור פנימי. ונבארם בא"ק, כי האור מקיף של פרצוף הא' דא"ק ה"ס אור א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, אשר לאחר הצמצום א' והמסך שנתקן במלכות, נעשה זווג דהכאה מאור הא"ס על המסך הזה, וע"י האו"ח שהעלה המסך חזר והמשיך אור העליון לעולם הצמצום, בבחינת ע"ס דראש וע"ס דגוף, כנ"ל אות כ"ה.

אמנם המשכה זו שבפרצוף א"ק מא"ס ב"ה אינה ממלאת את כל המציאות כמטרם הצמצום, אלא שנבחן בראש וסוף, הן מבחינת מלמעלה למטה, כי אורו נפסק על הנקודה דעוה"ז, שה"ס מלכות המסיימת בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. והן מבחינת מבפנים לחוץ, כי כמו שיש ע"ס ממעלה למטה כח"ב תו"מ והמלכות מסיימת את הא"ק מלמטה, כן יש ע"ס כח"ב תו"מ מפנים לחוץ, המכונים מוחא עצמות גידין בשר ועור, אשר העור, שהוא סוד המלכות, מסיימת את הפרצוף מבחוץ, אשר בערך הזה נבחן פרצוף א"ק כלפי א"ס ב"ה הממלא את כל המציאות, רק כמו קו דק בלבד, כי פרצוף העור מסיימת אותו ומגבילה אותו סביב סביב מבחוץ, ואינו יכול להתרחב למלא את כל החלל שנצטמצם, ונשאר רק קו דק עומד באמצעו של החלל. והנה שיעור האור שנתקבל בא"ק, דהיינו קו הדק, נקרא אור פנימי. וכל ההפרש הגדול הזה שבין האו"פ שבא"ק ובין אור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, נקרא אור מקיף, כי הוא נשאר בבחינת או"מ מסביב פרצוף א"ק, כי לא יכול להתלבש בפנימיות הפרצוף."

מתוך זה שאי אפשר לקבל בבת אחת את כל אור האין סוף בעל מנת להשפיע לפי השתוות הצורה, אז יש לנו הרבה בחינות, הבחנות, מזה שבמנות קטנות מקבלים את האור העליון בעל מנת להשפיע. במנות הקטנות האלו יש לנו חמש מדרגות תמיד, כי אין פחות מזה ואין יותר מזה. אלא מפני שישנן הרבה הבחנות, ובכל הבחנה יש לנו חמש דרגות, אז מחמש הדרגות האלה ועוד חמש ועוד חמש, בכל מיני כיוונים, בכל מיני הבחנות, יוצא שתמיד יש לנו, אפשר להגיד, אין סוף התכללויות, אין סוף חלוקות בין הכלים, בחיבור בין הכלים, וזיווג דהכאה אחד הוא כבר יוצר לנו אין סוף פרצופים.

אבל בכל זאת כדי להקל על ההסבר ולהביא אותו לאיזו צורה מסודרת, אנחנו מדברים שמכל זיווג דהכאה יש לנו רק עשר ספירות. ואמנם בכל עשר ספירות יש עשר ועשר ועשר, לכל מיני כיוונים, הבחנות, אבל גם עליהן אנחנו אומרים שלא, יש לנו רק עשר ספירות מלמעלה למטה, ויש לנו עשר ספירות מבפנים החוצה, מתוך התכללות.

מלמעלה למטה זה כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. ומבפנים החוצה זה מוח, עצמות, גידים, בשר ועור. כך אנחנו סופרים, כדי שיהיה לנו פשוט קצת הבדל בשפה, אחרת אנחנו נתבלבל. ובאורות גם, אור פנימי ואור מקיף. גם בזה יש נרנח"י, גם בזה יש נרנח"י וכולי וכולי. זאת אומרת העיקר שאנחנו מרגישים, שיש כאן התפשטות האור לכל הכיוונים, לכל הרצונות, לכל המדרגות, בצורה כזאת שהצורה הזאת היא צורה אינטגרלית.

שאלה: הזדככות הפרצוף זה כמו מוות?

הזדככות הפרצוף זה לא כמוות. בהזדככות הפרצוף הוא עוזב את המצב שלו, את המדרגה שלו, למען להיות יותר דבוק במאציל. ויתר דבקות במאציל, לא חשוב כמה שממלא אותו האור, או לא, אבל יתר דבקות זה בשבילו חיים.

תלמיד: אז אחרי שהוא הזדכך הוא פשוט עומד שם?

הוא תמיד ממשיך להזדהות יותר גדולה, אפילו שנשאר יותר ריק.

תלמיד: מאיזה דלק? מה החומר?

הוא קשור למאציל. הוא מכיר יותר את המאציל ולכן כל פעם, יותר ויותר, הוא לא נחלש. המסך שמקבל נחלש על ידי ביטוש, על ידי כל מיני דברים. אבל בעצם אתה שואל, האם הוא מת אם האור הפנימי מסתלק ממנו? לא. הוא מעדיף להיות יותר ריק, אם צריך, רק להיות יותר דבוק. ולכן המצב שלו שהוא כאילו מתרחק מהאור העליון, כאילו נמצא בהזדהות פחותה יותר עם האור העליון לפי הפעולה, אבל לא לפי הכוונה. לא לפי הכוונה, כי מספיק לי להיות בניצוץ אחד קטן מחובר עם הבורא, אם אני מחובר עימו, זה בשבילי יותר מכל אור אין סוף שממלא את הכלים שלי וכן הלאה.

יש כאן "ערך הפוך אורות וכלים" שאנחנו תמיד נכשלים בזה. מצד אחד אני מקבל הרבה פחות בעל מנת להשפיע, זאת אומרת אני כאילו נמצא בהשפעה יותר קטנה בפועל. מצד שני זה מצב שהאור העליון, שלא נותן לי בחירה אחרת אומר, או שאתה מקבל, זאת אומרת זה יוצא לי על מנת לקבל, או שאתה מזדכך, מתפטר מזה. אז יוצא שהפעולה שלי בהזדככות היא פעולה יותר קרובה לדבקות ממה שחס ושלום הייתי מקבל בעל מנת לקבל, כי לקבל יותר ממה שהחלטתי בראש אני לא יכול לקבל בטבור.

תלמיד: זאת אומרת הוא חי בכוונה?

ודאי שכל החיים הם בכוונה. אין לי יותר במה לאחוז, רק בכוונה כלפי המאציל. כמה אני מזדהה עימו, כמה אני נותן לו, כמה אני מחזיר לו, זה כל החיים שלי. ולכן כשאני מזדכך, אז אני אזדכך. דווקא בהזדככות הזאת אני מראה בפועל עד כמה אני מזדהה עם המאציל.

שאלה: ברגע שבו נוצר המסך ועדיין לא הופיע שם האור הפנימי, יש לנו רק ראש ומלכות, ורק אור פנימי שנכנס, ורק אז יש לנו סוף ותוך וספירת תפארת, הקו האמצעי.

כן. אז מה אתה שואל על זה?

תלמיד: כשיש אור חוזר אנחנו סופגים אותו, הוא בשבילנו, הוא לא נקי כאילו?

את זה אני לא מבין. אור חוזר יש לנו רק בראש הפרצוף. אור חוזר זה רק בראש הפרצוף, זו הכוונה שלנו להחזיר את כל ההטבה שאנחנו מקבלים מהמאציל אליו בחזרה.

שאלה: התפשטות הפרצוף מלמעלה למטה זה ברור פחות או יותר. מה זו התפשטות של הפרצוף מבפנים החוצה?

זה יוצא בעצמו, אל תשימו לב לזה. זה רק אומר לנו שכמו שיש לנו עשר ספירות מלמעלה למטה, יש לנו עשר ספירות מבפנים החוצה, כי יש התכללות. אם אני מקבל אור הנפש, אחר כך נכנס לכלי דכתר אור הרוח, אז אור הנפש יורד למטה ואז יש לי בכלי דכתר גם אור נפש וגם אור הרוח, זה נקרא ש"מתפשט מבפנים החוצה". אז יש לנו התפשטות הפרצוף בעובי. זה הכול, קבלו את זה בינתיים כך. יש בזה עוד הרבה דברים, אחר כך אנחנו לומדים בצמצום ב' שיש איזה הבדלים. יש קליפות שבין פנימיות הפרצוף ובין חיצוניות הפרצוף. זה אחר כך.

שאלה: האם האור שמזדכך יוצר מקום ריק כמו בצמצום?

האור לא מזדכך אלא הכלי מזדכך כי מאבד את הכוח להחזיק את האור, והאור יוצא בהתאם לכך שהכלי מאבד את היכולת להחזיק אותו. זה לא יוצר את הצמצום, פשוט הכלי בשמירת הצמצום יותר ויותר מתרוקן. אבל, כמו שדברנו קודם, הוא בזה בעצם מחזיק את עצמו בצורה יותר ויותר קרובה למאציל, שאני לא יכול להשפיע, לא ניתן לכוח מלמעלה להשפיע, אני בכל זאת דבוק בך בצורות האחרות, אפילו שאני מתרוקן לגמרי. זאת אומרת, יש כאן תמיד ערך הפוך והכלי תמיד חושב על הכוונה דלהשפיע, עד כמה בכל מצב ומצב הוא יכול במקסימום להשפיע למאציל.

אות ל"ב

"ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית." זאת אומרת, זה אור שמקיף את כל העולמות. "אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה [א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו]. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה."

צריכים לקרוא שוב, כנראה.

אות ל"ב

"ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית." תרשמו שאלות. "אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה [א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו]. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה."

אם אין שאלות, אני אשאל.

סדנה

מה התועלת מזה שחלק מהאור הכלי יכול לקבל וחלק ממנו הוא לא מקבל, והחלק הזה עכשיו קיים בבחינת המקיף? מה התועלת מזה שהכלי לא יכול בבת אחת לקבל את כל האור, אלא כל אותו האור שהוא לא יכול לקבל בעל מנת להשפיע נשאר קיים בבחינת המקיף ומזה נעשית כל ההמשכיות בהתקשרות אור וכלי?

*

שאלה: מה הופך את האור חוזר להיות כלי? איך אור יכול להיות כלי?

על ידי מה נוצר אור חוזר?

תלמיד: דחייה.

דחייה.

תלמיד: הכאה.

הכאה. במה? זאת אומרת יש בכלי כוח לדחות את התענוג מעצמו ולהפוך את התענוג לכלי להשפעת התענוג נגיד למאציל. זאת אומרת, צריכים רק להבין מה זה נקרא "אור חוזר" או "אור"? אור זה תענוג שנותנים אחד לשני, בורא לנברא והנברא לבורא. אז אור חוזר זה שהנברא רוצה להשפיע לבורא, רוצה ליהַנות לו. זה נקרא "אור חוזר". זה באמת אור? אני לא יודע לְמה אתה מתכוון באור, לפוטונים שרצים? זה יחס, רק היחס, אין יותר במציאות, רק רצון אחד ורצון שני ויחס בין הרצונות.

מה אתה נותן למישהו שאתה מביע את האהבה שלך אליו? אתה מביא לו הרגשת הרצון שלך, איך אתה משתוקק אליו, איך אתה מכוון אליו. בעולם שלנו אתה מלווה את זה באיזו בנשיקה, במתנה, ביחס, אבל בעצם אם לא זה, אז רק היחסים, רק ההשתוקקות, זה נקרא "האור". ולכן כמו שמרגישים שהבורא רוצה להשפיע ומרגישים אור ממנו, גם אנחנו רוצים להידמות לזה ולפתח בנו הרגשת היחס שלנו אליו. זה הכול, אין יותר במציאות כלום, רק רצון עליון, רצון תחתון, ויחס בין הרצונות הללו. וכל היחסים בינינו הם רק כדי שאנחנו נדע איך לפתח רצון לעליון, ושהוא יהיה לא תלוי ברצון האגואיסטי שלנו. בשביל מה אנחנו בנויים כאגואיסטים, כרצון לקבל? כדי שתהיה לנו הבחנה מה זה נקרא באמת רצון נקי כלפי העליון, כלפי זר.

תלמיד: למה זה נקרא "אור חוזר" ולא נניח כלי חוזר? כי זה בכל זאת, זה רצון.

אור, כן, יחס חוזר. שהאורח מפתח יחס חוזר לבעל הבית.

תלמיד: יחס זה אור? לא כלי?

לא, יחס זה אור, בטח, אין יותר חוץ מיחס. מה אתה נותן לילדים שלך? יחס. לאשתך? יחס. לחברים שלך? יחס. ודאי שבעולם שלנו יש לך עוד כל מיני מתנות, אבל בעצם, זה יחס. ברוחניות זה רק זה.

תלמיד: זה לא ביטוי של הרצון, כי אין כלום חוץ מרצון?

זה ביטוי של הרצון, נכון. אבל יש בזה משהו. שאתה מחייך למישהו, אתה מוסר לו משהו? יחס. רק זה.

שאלה: בדוגמה שנתת לנו עם האורח ובעל הבית.

זה אני? זה בעל הסולם.

תלמיד: דרכך. אנחנו מבינים שההפצרות של בעל הבית זה למעשה האור מקיף.

כן. זה התפקיד של אור מקיף.

תלמיד: ואז האורח, בהפצרות האלה, הוא כאילו מרגיש שהוא עושה טובה לבעל הבית, ואז הוא אוכל. זה שהוא אוכל הוא כאילו משפיע לבעל הבית. הוא ממלא את רצונו. הוא עושה לו נחת רוח.

כן.

תלמיד: באיזו צורה אנחנו בינינו, מרגישים את האור מקיף לוחץ עלינו?

כמו שאתה מרגיש מהחברים שרוצים לתת לך, למלאות אותך. תהיה יותר עדין, ותרגיש שהבורא כל הזמן בעצם שולח לך מתנות.

תלמיד: הכול זה בתוך המסגרת שלנו?

אתה נמצא בים של מתנות מהבורא. הוא כל הזמן דואג לך, הוא כל הזמן נותן לך. תתחיל להיות יותר רגיש לזה, ואז תראה עד כמה שמתעורר בך הרצון להחזיר לו.

לכן, כל העבודה שלנו עם החברים כדי להיות די רגישים להשפעת הבורא עלינו. ואז נגיב.

שאלה: כל העניין של ההשתלשלות היא כתוצאה מההתהוות הראשונה, מבחינה ב'. אין כאן עדיין הרצון של הכלי, הרצון של הנברא. זה הכול משתלשל לאט לאט עד למצב הזה?

בסדר, אבל אנחנו מדברים שהרצון כך הוא מגיב. מתוך זה אנחנו לומדים טבע של הרצון להשפיע וטבע של הרצון לקבל, ומה היחס שיכול להיות ביניהם.

תלמיד: נכון. זה הכול מצד האור.

כן.

תלמיד: גם המצב של מלכות מצמצמת זה הכול על בניית מערכות.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, הוא לא יכול לבנות את הכלי, עדיין אין השתוקקות להידמות לו, לבורא. עדיין אין מעצמו.

ודאי שלא. הרצון לקבל לא רוצה שום דבר חוץ מלמלא את עצמו. זה הטבע שלו. זאת אומרת, זה הרצון שקיים בו מלכתחילה, וזה הרצון הטבעי שלו.

תלמיד: גם ההשתוקקות הזאת על חשבון הבורא.

הכול.

שאלה: בקשר לעניין של האור חוזר שיוצר את הכלים דהשפעה. איפה בסופו של דבר נוצרים הכלים האלו דהשפעה? זה עדיין נשאר בתוך הראש של הפרצוף של הנאצל. זה לא שהוא יוצר במאציל כלים של השפעה?

הכול זה בנאצל. הנאצל מתוך ההרגשה שלו בהשפעת המאציל, הוא מתעורר, כמו אורח ובעל הבית, להידמות לבעל הבית ולהשפיע לבעל הבית. אתה יכול להגיד זו הרגשת הבושה. אם הוא פועל מהרגשת הבושה איפה יש כאן השפעה לבעל הבית? הבושה מחייבת אותו להשפיע לבעל הבית כי בזה הוא מכסה את עצמו, אז זה לא יותר ממה שאני משלם במסעדה.

מתי אנחנו יכולים להגיד שאנחנו נמצאים בהשפעה לבעל הבית? מתי שאני משפיע לבעל הבית למעלה מהבושה, שאני לא דואג לכסות את הבושה, אלא אפילו שאין בושה, אני משתמש בבושה רק כקנה מידה עד כמה שאני נמצא או במקבל או במשפיע. אני רוצה לפתח יותר ויותר בושה בי, עדינות לזה, הרגשה לזה יותר דקה כדי שבאמת כמה שיותר להתרחק מלבצע פעולות השפעה, שזה נקרא להשפיע על מנת לקבל. זאת אומרת להשפיע כדי לא להתבייש, אין בזה שום פעולה רוחנית. מתי אני משפיע באמת, לא לצורך כיסוי הבושה, זאת אומרת לא לטובת עצמי, לזה אני צריך לדאוג.

תלמיד: הוא בעצם נהנה מההשפעה של הנאצל על הכלים האלו? הוא משפיע ישירות?

אני נהנה מההשפעה של המאציל אליי מפני שבצורה כזאת אני יכול להתעורר אליו ולהשפיע לו ולהגיע להשתוות הצורה, להזדהות. לכן אני חס ושלום לא מוחק את ההשפעה שלו, אני לא מקטין אותה, אני רק רוצה לסדר אותה, לקבל אותה בכלי המתאים מצידי.

שאלה: האם האור מקיף מביא בושה ואז הכלי צריך לזכך את המסך שלו או שזה קורא להיפך?

אור מקיף מביא בושה.

שאלה: ואז זה מביא להזדככות המסך או להיפך?

המסך מזדכך על ידי לחץ של האור המקיף שמכה במסך. ואז יש הזדככות המסך, שהמסך מבטל את הקבלה על מנת להשפיע, שלא מסוגל לעמוד בזה, ואם יישאר בזה זה יהיה בעל מנת לקבל ולכן הוא מזדכך. מזדכך רק כוח העביות שבמסך, כוח ההתאמה לאור העליון, אבל לא מזדכך המסך המבדיל בין האור העליון והרצון לקבל, שבזה הוא חוזר לפה דראש ונשאר שם עומד ולא נותן לאור העליון להיכנס לתוך גבולו, לתוך הרצון לקבל שלו.

שאלה: האור החוזר משיג את כתר?

אם זה אור חוזר מבחינה ד'.

תלמיד: אז בעצם המלכות משיגה את מחשבת הבריאה.

וודאי במידה שהיא נמצאת בעביות מסוימת.

תלמיד: אז יש לה כבר כוונה להגיע לגמר תיקון, באותו רגע.

בכל פעולה ופעולה רוחנית יש כוונה להתקרב לגמר התיקון.

תלמיד: אז זה לא קורה בגלל המסך שקורה בבחינה ד'. מה זה אומר בעצם?

אני לא יודע על מה אתה מדבר. דווקא בגלל המסך שעומד על בחינה ד' יש למלכות הזדהות מסוימת, חלקית, עם הכתר העליון.

(סוף השיעור)