שיעור בוקר 19.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1311,

מאמר "מהו, גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה"

"כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1311, מאמר "מהו, גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה".

"מהו, גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה".

ההשגה הרוחנית עוברת בשלבים, שלב אחר שלב, יש הסתרה וגילוי, הסתרה וגילוי, ולא יכול להיות ראשון ללא שני. זה כמו שיש לילה ויום, לילה ויום, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ולכן אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה ולדעת, לא רק למה זה קורה אלא איך זה קורה, איך אנחנו יכולים להשתתף בזה, איך אנחנו יכולים להשפיע על זה, "ויהיה לך יום אף יהיה לך לילה". ושאנחנו יכולים אחר כך לחבר ימים ולילות ממש ליום אחד, שגם הלילה יהיה כיום.

מהו, גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ו
1990/91 - מאמר 26

"ויש להבין ענין זה ד"גילוי טפח". כלומר, מקודם היה כאן מכוסה טפח. ובא אחד וגילה טפח, אבל כיסה טפחיים. אם כן נעשה עכשיו יותר מכוסה, ממה שהיה מטרם שגילה. שמשמע, שהוא בא ועשה כיסוי יותר גדול משהיה. הלא היה יותר טוב, אם לא היה מגלה את הטפח.

אלא שיש לפרש, זה שבא ואומר "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הוא בא ואומר לנו, שיש כאן מקום עיון. היינו, לעיין במה שהוא גילה. היות שאין הדבר צריך להיות גלוי לכולם, רק לאותם הנצרכים לדעת. לכן היה מוכרח לכסות טפחיים. זהו, בכדי לאלו אנשים שאין להם צורך, הם לא יתנו יגיעה, כדי להבין את הענינים. מה שאין כן אלו אנשים שמרגישים, שחסר להם ידיעות אלו לצורך השלמתם, הם יתנו יגיעה, בכדי לגלות את הענין, שהוא כיסה.

ובזה יש לפרש בעניני עבודה, שהיא התעסקותו של אדם בתורה ומצות בכדי להגיע להשלימות, שבגלל זה האדם נברא. ויש להבחין ב' בחינות:

א. מטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא, שהנבראים צריכים להגיע למצב שיקבלו טוב ועונג מה'.

ב. תיקון הבריאה. תיקון הבריאה הוא, שיגיעו לידי דביקות, הנקראת "השתוות הצורה". היינו, שכל מעשיהם יהיו רק על מנת להשפיע נחת רוח להבורא. לכן, בזמן שיש איזה גילוי, ואין האדם מוכן לקבל אותו בעל מנת להשפיע, אז האדם פוגם בהדבר. לכן מוכרח להיות הכל בהסתר, עד שתהיה ביכולת האדם לקבל אותו בעל מנת להשפיע.

לכן בזמן שאומר "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הכוונה היא, למי שאין לו צורך להדבר, לא יתן יגיעה לעבוד ולגלות. מה שאין כן אלו אנשים שיש להם צורך, בזמן שאומרים להם "גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים", הם כבר מוכנים לעבוד, עד שישיגו את הטפח שגילה. כי ה' הוא בעוזרו. שבזמן שהאדם נותן את האתערותא דלתתא, הוא מקבל עזרה מלמעלה.

נמצא, שכן גילה את הדבר למי שראוי להם. ומי הוא הראוי לזה. אלו שנותנים יגיעה. להם מתגלה הטפח, מה שהם גילו. זאת אומרת, למי שאין לו את הבחינה של תיקון הבריאה, אין הוא יכול לקבל שום דבר ממטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

אולם ענין זה של גילוי טפח וכיסוי טפחיים, נוהג גם בזמן ההכנה לעבודה. כלומר, אפילו בתחילה, כשהאדם רוצה להכנס בעבודה, נוהג ענין זה. כי אלה אנשים, שיש להם זכיה משמים, מגלין להם מלמעלה קצת הארה, שמאיר להם. ומתחילים להכנס בעבודה בהתלהבות גדולה בכח גדול.

וזהו מטעם, שקבלו גילוי מלמעלה, ורואים, שעיקר חיים בעולם הזה הוא רוחניות ולא גשמיות. ומרגישים בבטחון, כי עוד מעט הם יזכו להכנס להיכל המלך, ולזכות לדביקות ה', ולטעמי ורזי תורה. וכל זה האדם מרגיש מכח גילוי הטפח, שגילה לו מלמעלה.

אולם אח"כ, כשעבר קצת זמן, היינו כשרואים למעלה, שהאדם כבר התחיל בעבודה דלהשפיע, אז, בכדי שהאדם יזכה מכח עצמו להתקרבות ה', וכמו כן להרגיש עכשיו מהו ענין של התרחקות מקדושה, וזהו בכדי שיבוא לידי הבחנה של "יתרון האור מתוך החושך", אז האדם בא אח"כ לידי מצב של "כיסוי טפחיים".

ואין בידי אדם להבין, מדוע בתחילה, כשעוד לא היה יודע מהי עבודה דלהשפיע, היה מאיר לו הרוחניות בבחינת גילוי. ובטח אחר הגילוי הזה, האדם, לפי שכלו, מבין, שהוא היה צריך להתקדם וללכת קדימה. ולבסוף הוא רואה, שעכשיו הוא יותר גרוע, מכפי שהיה מטרם שהתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע. ואין האדם יכול לתת תשובות על המצבים האלו.

והתשובה היא כנ"ל, שבכדי שיכנס לעבודה, אז היה מוכרח לתת לו מלמעלה את הגילוי, בכדי שזה יתן לו כח לצאת מהמצב שבו היה נמצא, מטרם שהתחיל בעבודה. וזה נקרא "אתערותא דלעילא". אבל אח"כ לקחו ממנו את הגילוי זו, בכדי שיהיה לו עכשיו מקום לתת את האתערותא דלתתא.

וזה שאומר האר"י הקדוש, שבליל פסח, שאז ה' היה צריך להוציא את עם ישראל ממצרים, נגלה עליהם אור גדול בבחינת אתערותא דלעילא. לכן היו מאירים אז מוחין דחיה. וכל זה היה מכח אתערותא דלעילא. אבל אח"כ חזרו ונפלו כולם למקומו. היינו, שאח"כ היו עם ישראל צריכים לעבוד בבחינת אתערותא דלתתא, בכדי להמשיך בבחינת גדלות המוחין.

ועל דרך זה יש לפרש כאן, כשהאדם נכנס לעבודה, מגלים לו טפח, היינו שמראים לו מלמעלה איזו הארה, שההארה זו נותנת לו כח לעבוד עבודת ה', שהוא מתחיל להרגיש, שזה הוא המטרה שבגללה האדם נברא בעולם הזה. וההרגשה זו באה לו מכח גילוי מלמעלה, בכדי לתת לו תנופה לעבודת הקודש.

אי לזאת, לאחר כך, שהאדם רואה, שהוא לא מתקדם, אלא הולך אחורה, והוא רחוק עתה אפילו מהמצב שבו היה, מטרם שגילה לו טפח מעבודת הקודש, אז האדם חושב, שזהו מטעם שזרקו אותו מהעבודה.

לכן על האדם לדעת, כי כן היא דרך העבודה, שבכדי להכניס את האדם בעבודה, יש תיקון כזה, הנקרא "אתערותא דלעילא", שזה נותנים לאדם, המסוגל להכנס בעבודת הקודש. היינו, שלאחר כך יהיה האדם מסוגל לעבוד באתערותא דלתתא. כי כלים אמיתיים האדם משיג דוקא ע"י אתערותא דלתתא. לכן נאבד לו אח"כ האור הבטחון, שהיה בתחילת עבודתו.

ובהאמור יש להבחין במה שכתוב "גילוי טפח וכיסוי טפחיים":

א. תחילת עבודתו היא בבחינת דומם דקדושה, היינו רק בבחינת המעשה, ולא חשב על בחינת מחשבה.

ב. שמגלין לו טפח מלמעלה. ומתחיל אז להרגיש, שיש עולם חדש. דהיינו, שהוא מרגיש, שאם יתן איזה השתדלות, אז הוא יזכה להכנס להיכל המלך, ויזכה להשגת אלקות. ורואה אז, איך הבטחון שלו כל כך חזק, שיגיע עתה לשלימות אמיתית.

וכשהוא מסתכל על שאר אנשים, איך שהם עוסקים בתו"מ בבחינת הדומם, הוא אומר עליהם, שהם בבחינת מעשה בהמה, שעושים בלי דעת, ואין להם שום הרגשה, מה שיש בפנימיות תו"מ. וכל זה בנוי אצלו על סמך שזכה לבחינת גילוי טפח.

ג. שאחר זה, היינו לאחר העבודה, שהתחיל ללכת בבחינת הכוונה, מכח אתערותא דלעילא כנ"ל, הוא בא אח"כ למצב של וכיסוי טפחיים. היינו, שהוא בא לידי ירידה. שזהו בכוונה תחילה, בכדי שעתה יתן את האתערותא דלתתא. שדוקא מעבודה זו הוא מקבל כלים להאור.

כלומר, שאי אפשר להבחין טעם בהאור מטרם שטועמים טעם בחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". זאת אומרת, הגם שכל אחד יכול להבחין בין אור לחושך, אבל להנות מהאור, כמו שיכולים להנות, זה אי אפשר. כמו שאנו רואים, שכך הוא בגשמיות.

ואנו צריכים להאמין, שכל זה נמשך מרוחניות בבחינת "ענף ושורש". כדוגמת מה שאנו רואים בעצמנו. אנו ברוך ה' הולכים על רגלינו וממשמשים בידנו. והגם שאנו שבעי רצון מזה שאנחנו בריאים, אבל יחד עם זה, אין אנו יכולים להוציא שמחה, מזה שאנו ברוך ה' בריאים.

אולם אם אנחנו נכנס לבית חולים, ששם נמצאים אנשים משותקים, אחד על רגל ואחד על ידים. ואם יכנס מי שהוא, ויתן להם סגולה, שהם יחזרו לבריאותם, והם יוכלו לשמש עם הידים ורגלים שלהם, איזו שמחה תהיה להם, מזה שהם בריאים.

נמצא, החושך הזה, מה שהם סובלים, שאין הם מסוגלים לשמש עם ידיהם ורגליהם, זה הוא הגורם להם את השמחה. וזהו "כיתרון האור מתוך החושך". וברוחניות אין הענין שהאור יוסיף להם רק שמחה. כי אנו צריכים לדעת, כי ברוחניות השמחה היא רק משמשת להשגת האור, היינו שהשמחה היא לבוש לרוח ה'.

כלומר, כי ענין השגת אלקות מתלבש בהרבה שמות. ובאופן כללי נקראת זה בשם אור תורה או חכמה. כלומר, שאין ענין תענוג רוחני הוא הנאה בלבד, אלא שזה ענין גילוי שמותיו של הקב"ה. וזה זוכים על ידי החסרון, הנקרא "כלים וצורך". לכן אנו צריכים לאתערותא דלתתא, כי דוקא ע"י עבודה שלנו בתו"מ, משיגים אלו הכלים, הנקראים "צורך לאור התורה".

לכן האדם צריך להיות זהיר, שלא להתפעל, מזה שהוא מקבל ירידות. היות שמזה האדם לומד, איך להעריך את החשיבות של התקרבות ה', כנ"ל בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". נמצא, לפי זה יהיה הפירוש "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" בעבודה, היינו כנ"ל, שיש להבחין ג' בחינות בעבודה, עד שמגיעים לבחינת דביקות ה':

א. כשהוא בבחינת דומם דקדושה, היינו שעובד רק בבחינת המעשה, המכונה קו אחד.

ב. כשמגלים לו טפח, היינו שמלמעלה מראים לו בבחינת אור מקיף, מה שיש להשיג בענין אלקות. ומקבל ע"י זה בחינת בטחון, שישיג השגות גדולות. שיבין, שבגלל זה כדאי לחיות, ולא יהיו החיים שלו כמו כל בני העולם, שחיים בלי תכלית.

ג. ואח"כ הוא בא למצב הג', שהוא בחינת ירידה, כנ"ל. שרוצים ממנו, שהוא יגלה בחינת האתערותא דלתתא. והמצב הזה נקרא "מכסה טפחיים". היינו, לא די שנתכסה ממנו המצב של הגילוי, אלא שנתכסה ממנו עתה גם המצב של בחינת הדומם. היינו, שקשה לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה.

נמצא, שיש לו עתה ב' כיסויים:

א. של מצב הגילוי טפח,

ב. גם המצב של בחינת הדומם, שהיה אז עוסק בתו"מ בהתלהבות, גם המצב הזה נעלם ממנו. וכל זה למה. היינו, למה צריכים עכשיו, שיהיה מכוסה יותר, אפילו מבחינת מצב הא', הנקרא בחינת "דומם דקדושה".

התשובה היא, בכדי שהוא לא יהיה עכשיו מסתפק במועט, וישאר בבחינת הדומם. נמצא, שכל הגילוי טפח היה בחינם. היינו, שלא עשה שום פעולה להתקרבות לה'. מה שאין כן כי עתה אין בידו לעשות שום דבר, אלא בכפיה אצלו, אז הוא מוכרח לחשוב ולמצוא עצות, איך שיהיה בידו שוב לעבוד את עבודת הקודש, לכן מוכרח להיות עכשיו מכוסה טפחיים.

אולם האדם צריך להיות זהיר, שלא לזלזל בעבודת הכפיה, אף על פי שבזמן הכפיה, אין הגוף מוציא שום טעם בעבודה זו. וענין הכפיה יכולים ללמוד את החשיבות של העבודה הזו. כמו שאנו מבינים ורואים, איך שהעולם מתנהג בעניני הגשמיים.

ניקח לדוגמא, אכילה, שהוא דבר הנוהג בין בגדולים ובין בקטנים. ויש בזה ענין אהבה וענין יראה, היינו יראת העונש. אנו רואים, שיש ילדים קטנים שלא רוצים לאכול. מה עושים ההורים. לפעמים ההורים מספרים לילדים סיפורים יפים, בכדי שהילדים יאכלו. והיות שהילדים רוצים לשמוע סיפורים יפים, הם אוכלים. ולפעמים, שאין סבלנות לההורים, אז ההורים מרביצים להילדים, שיאכלו. ולפעמים יש, שאין להאדם בעצמו תאבון לאכול, הוא כופה את עצמו לאכול, גם כן מטעם יראה. היינו, שהאדם מפחד, שאם הוא לא יאכל כמה ימים, לא יהיה לו אח"כ כח, ויהיה חלש. ואף אם יאריך זמן ולא יאכל, הוא יכול למות.

נמצא, שהוא אוכל בכפיה, היינו מחמת יראה. ואף אחד לא יגיד, שלא עושה יפה, בזה שהוא אוכל בכפיה. הגם שבטח היה יותר טוב, אם הוא היה אוכל מאהבה. אבל טוב אם הוא על כל פנים יכול לאכול בכפיה. אבל אדם בריא, ויש לפעמים, שהוא צריך לאכול מאיזו סיבה שהיא יותר מאוחר, הוא אוכל אז מאהבה. עד כדי כך, שיש לפעמים, שהוא מצטער, מדוע כשהוא מתחיל לאכול, אז אהבה מסתלקת ממנו. כלומר, בשיעור שמתחיל לאכול, אחרי כל מה שהוא אוכל מעט, בשיעור זה נאבדת לו את האהבה לאכילה, מטעם שהשביעה מגרשת את האהבה מהסעודה. אבל ברור הוא לכל, שהאדם מוכרח לאכול, בין מטעם אהבה ובין מטעם יראה.

אותו דבר נוהג בעבודת ה', שהמעשים שהאדם עושה, שהוא מקיים תורה ומצות, גם כאן נוהג ענין של אהבה ויראה. כלומר, שלפעמים אדם נהנה מזה שהוא עוסק בתו"מ. ויש לו מזה מצב רוח מרומם, ולא חשוב הסיבות. זאת אומרת, שיש להאדם מצב רוח טוב, מזה שמקיים תו"מ, כי ע"י זה הוא יקבל אח"כ שכר, הנקרא "שלא לשמה".

או סיבה אחרת. היינו, שהוא שמח, בזה שהוא משמש את המלך. שיש להפריד את הסיבות מן המעשים. כלומר, מתחשבים מהרגשת האדם, ולא מהסיבה שהביאה לו את ההרגשה.

כלומר, זה שהאדם הוא בשמחה, הנקרא ש"עובד מאהבה". היינו, שיקבל שכר אח"כ. מזה הוא שמח. או שהוא שמח, מזה שהוא משמש את המלך, קודם כל הוא שמח. וזה נקרא ש"עובד מאהבה".

ויש לפעמים שהאדם עובד מיראה. היינו, שהוא מפחד, שיקבל עונשים בעולם הזה, או שיקבל עונשים בעולם הבא. שאז אין האדם שומח בזה, כי הוא עושה הכל על דרך הכפיה. ש"כפיה" נקרא, שהאדם היה יותר שבע רצון, אם דבר זה לא היה בעולם, וממילא לא היה מקבל עונש עבור זה.

ובהאמור אנו רואים, שהמעשים פועלים על הגוף בגשמיות, אפילו שעושים אותם מחמת יראה, היינו על דרך הכפיה. ומזה אנו צריכים ללמוד ולהאמין, שכך הוא גם בעבודה. היינו, אפילו דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שאין האדם מוציא שום טעם בתורה ותפלה, שיעשה זה בבחינת הכפיה, כי "המעשה עושה את שלו". כמו במעשה הגשמי, שעושה פעולה על דרך הכפיה, הדבר פועל בין לטוב ובין לרע, אפילו שהוא עושה על דרך הכפיה. כן הוא בעבודה, שאפילו שהוא מקיים תו"מ על דרך הכפיה, היא עושה פעולה בהאדם.

אולם בטח יש הבדל בעבודה, אם הוא עושה מחמת אהבה, או שעשה מחמת יראה. אבל יש לדעת כנ"ל, שגם בבחינת עבודה, שעושה מחמת אהבה, יש להבחין, בין שהוא עושה מחמת אהבה, והוא אומר "היות שהבורא צריך אותי, שאני אקיים תו"מ, ולי אין שום חסרון, שאגיד, שזהו לצורך עצמי אני מקיים את התו"מ". היות שאומר, שאין הוא רואה לאיזה צורך הוא צריך לעשותם. כי אומר "מה יתן לי, זה שאני מקיים את התו"מ".

אלא שהאדם מאמין בשכר, שיקבל עבור זה. מסיבה זו הוא מקיים תו"מ. וזה לפי הכלל, שמי שצריך איזה דבר, שיתנו לו לצורכו, הוא צריך לשלם, לכן הוא עושה מאהבה, שבודאי ה' ישלם שכרו תמורת עבודתו.

מה שאין כן, אם האדם מקיים תו"מ, מטעם שתורה ומצות יתקן את האדם. היינו, שהאדם מרגיש, שהוא צריך תיקון. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

נמצא, שהאדם צריך לקיים תו"מ בשביל עצמו, בטח שאי אפשר לבקש מה', שישלם לו עבור קיום תו"מ, היות שאינו מקיים תו"מ לתועלת ה', כי ה' אינו נצרך שתחתונים יקיימו תו"מ בשביל הבורא, אלא שזה לתועלת האדם. נמצא, שהוא עובד מאהבה, בגלל שע"י זה האדם יהיה אדם השלם, היינו אדם מתוקן, אז בטח שאין שום שייכות לומר, שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו בקיום תו"מ.

נמצא, שהוא מקיים תו"מ מחמת אהבה, אינו אהבה שלו מחמת שיקבל אח"כ שכר. אלא הוא מודה ומשבח לה', עבור זה שנתן לו תרופה לתיקון הגוף. כמו בגשמיות, שמי שנותן איזו רפואה למי שהוא, אז המקבל הרפואה הוא נותן שכר להרופא. ולא שהרופא משלם שכר להחולה, עבור שהחולה מקבל את הרפואה.

אולם יש לשאול, איזה רע יש באדם, שצריכים לתקנו ע"י קיום תו"מ. כלומר, שבלי תו"מ הוא ישאר עם הרע שלו, ויהיה לו רע. אחרת, מה איכפת לו, אם הוא ישאר עם הרע, שיש בו. שמשמע, שמוכרח להוציא הרע שבאדם. אחרת האדם יסבול מהרע, ולא יהיה בידו מציאות, איך להתקיים בעולם, ויהיה מוכרח למות. אלא בסגולת תו"מ הרע יעבור ממנו, ואז יהיה לו חיים טובים, ושלום בית.

התשובה היא, הרצון לקבל, שעמו נברא האדם. והרצון הזה הוא דואג לתועלת עצמו. ולתועלת הזולת אין לו שום הרגשה והשגה מהו. והאדם יכול להבין לעבוד לתועלת הזולת, רק בזמן שע"י זה הרצון לקבל לתועלת עצמו ירויח מזה, שזה מכונה "המשפיע בעל מנת לקבל".

לכן הולכים אנשים לעבוד, יהודים אצל גויים, וגויים אצל יהודים. והכל לפי התמורה, שיקבל הרצון לקבל לעצמו. אבל ממש לתועלת הזולת, אין להאדם שום הרגשה, שיכול להיות דבר כזה במציאות. ודבר זה האדם יכול רק להאמין, שיש דבר כזה "לעבוד לטובת הזולת". אבל יש לשאול, ובאמת בשביל מה האדם צריך לעבוד לתועלת הזולת.

על זה באה התשובה, שיש כאן ענין מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. מטרת הבריאה היא, שרצונו להטיב לנבראיו. היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. לכן שם הכללי של הבורא הוא "טוב ומטיב". רק שהיה תיקון, בכדי שלא תהיה בושה, בעת קבלת הטוב, לכן צריך האדם לקבל בעל מנת להשפיע. והיות שהאדם נברא עם טבע "לקבל" ולא עם רצון "להשפיע", לכן האדם צריך לתקן עצמו, שיהיה בידו לעשות בעל מנת להשפיע.

ומטרם שיש לו הרצון הזה, הוא נשאר בעירום וחסר כל, מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. וזה נקרא "רע". היינו, הרצון לקבל לעצמו, היינו, שאם לא יתקן אותו בעל מנת להשפיע, הוא ישאר בחושך. לכן האדם צריך לקיים תו"מ, בכדי לתקן את הרע שלו, ושיקבל טבע שני, שהוא בעל מנת להשפיע. נמצא, שהאדם מקיים תו"מ לתועלת עצמו. כלומר, שבקיום תו"מ, שהיא בחינת תבלין, הוא יבוא לבחינת מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

ובזה יזכה האדם ל"שלום בית". כי "בית" נקרא לבו של אדם. כמו שכתוב בזה"ק, שאומר "דירה נאה זה לביה". והיות לבו של אדם אינו שלום עם הבורא, היות שיש להאדם טענות להבורא, מדוע הבורא לא ממלא להאדם כל משאלותיו. והסיבה היא "מטעם שינוי צורה. לכן כשהאדם מתקן עצמו בעל מנת להשפיע, אז הוא מקבל את הטוב ועונג מה'. אז נעשה שלום. וזה נקרא "שלום בית"."

שאלה: הוא מתחיל שם מזה שתחילת העבודה, הוא כתוב שאדם מתחיל לעבוד בדומם דקדושה. מה זה בשבילנו דומם דקדושה בעבודה?

"דומם דקדושה" זה שאדם מקיים כמו שלימדו אותו את מצוות הבורא.

תלמיד: לכן אני שואל כי זה בלבל אותי, לא לימדו אותי איך לקיים את מצוות הבורא. אצלי זה התחיל ישר מגילוי טפח, פתאום גילו לי נקודה שבלב, רצון התעוררות ופה מתחילה דרכי הרוחנית, נראה לי שרובנו כאן כך. אז סעיף א' לא רלוונטי לנו?

עם קצת שינוי.

תלמיד: הוא חוזר על זה כל הזמן. גם אחרי שמכסים טפח, מכסים טפחיים, עוד פעם הוא צריך בעצמו להתחיל מעבודת הדומם.

תמשיך.

תלמיד: מה זאת התעוררות מלמטה שצריך לתת אחרי שהבורא לוקח את ההתעוררות? אחרי שמכסה טפחיים, יש עבודה שנקראת אתערותא דלתתא. מה זה אצלנו בעבודה ?

על ידי לימוד ועל ידי קשר עם החברים, אדם מקבל מהסביבה התעוררות.

תלמיד: אפשר לומר שהמסגרת הזו היא הדומם דקדושה שלנו? לבוא ללימוד, לבוא לסעודות, לשים את עצמו שם?

גם כן. שיהיה אפילו בלי מסגרת, כמו שלימדו אותו, כך הוא ממשיך לקיים.

תלמיד: למה נראה בעבודה, שהירידות, הכיסויים של הטפחיים, הרבה יותר ארוכים בזמן? אדם יכול לקבל הארה קטנה למשך זמן מסוים ואז לוקחים לו את זה לפרק זמן ארוך.

כך זה נראה לאדם, אבל זה לא חייב להיות אותו זמן.

תלמיד: הוא גם כותב על זה לדעתי ב"שמעתי", ב"אין עוד מלבדו", שהירידות הרבה יותר ארוכות מהעליות. מה המטרה?

כדי שאדם ישנא את הירידות.

תלמיד: אם היה שונא את הירידות זה טוב, אבל העניין הוא, שהוא לא מרגיש, הדבר הזה לא מורגש אצלו כרע, הוא כביכול מנותק מהרוחניות, מרגיש שהוא מנותק, אבל זורם עם זה.

זה עניין של הצטברות ההרגשות, המצבים.

תלמיד: יש חבר שמגיע לכנס בשביל החברים, הוא כבר איבד תקווה שמשהו יקרה, נמצא באיזה כיסוי טפחיים כפי שאני מבין, כבר שנים. למה הבורא עושה את זה? לשם מה הוא נותן לאדם את חוסר התקווה הזה?

כך האדם חושב. אם היה ממש בחוסר תקווה, לא היה מגיע.

תלמיד: הוא כותב שצריך להיזהר לא לזלזל בעבודת הכפייה. והרצון לקבל באופן טבעי מזלזל בעבודת הכפייה, איך אנחנו יכולים להיזהר מזלזול בעבודה הזו?

יש לך סביבה, לימוד, שיעורים, מורה וכן הלאה, בקיצור הכול בשביל להתחזק.

תלמיד: איך לא לזלזל בזה?

לא לזלזל, זה שוב בכך שאתה מתחזק על ידי הסביבה. אין לך מעצמך שום דבר מבפנים, אבל מבחוץ הבורא סידר לך עולם מלא. גם מצד העולם תרגיש לחצים ואי נעימות וגם מצד הסביבה הקטנה שלך, אתה מבקש התעוררות, חיזוק. יש לך על ידי מה להתקדם.

שאלה: אדם נמצא בלימוד הרבה שנים ובסוף הוא מבין שכל הזמן הוא היה מטעם הרצון לקבל ועשה הכול מטעמו. איך יוצאים מהמעגל הזה ועוברים ממצב של קבלה להשפעה?

כמו שכתוב. הוא מבקש שינוי, מבקש את המאור המחזיר למוטב, משתדל, עושה פעולות מיוחדות כדי לצאת.

שאלה: יכול להיות שעבדתי קשה, הגעתי למצב של הסתרה יחידה, עולה אפילו מידה מסוימת של גילוי ואחרי זה אני נופל להסתרה כפולה, שאני מאבד מה שהשגתי? זה יכול לקרות?

לפי הרגשתך יכול להיות הכול.

תלמיד: לפי המציאות אתה מתכוון. או שההרגשה שלי משקרת לי? אני רוצה לדעת מה באמת קורה.

מה באמת קורה, אתה לא תדע.

תלמיד: אז למה אני פה?

רק אחרי גילויים שיבואו עוד ועוד, תגיע למצב שבאמת תדע בגילוי המערכת שמנהלת אותך, מה קורה.

תלמיד: ונאמר שאני מגיע לדבר כזה, זה דבר שאפשר לאבד? מבחינת הסתרת טפחיים, אפשר גם מזה ליפול?

זה לא הסתרת טפחיים, זה כבר משהו אחר.

שאלה: כשיש את הגילוי אז הוא אומר ש"יש מקום לעיון". כשיש את הגילוי, אני מרגיש שזה אינטליגנציה לא שלך, או שכל שלא שלך. עם זה הכוונה לעבוד?

על איזה מצב אתה מדבר?

תלמיד: איך עושים את העיון הזה, של משהו שנגלה.

אבל אין לנו שכל רוחני בינתיים.

תלמיד: זה מתחיל מתוך גילוי ואז זה נעלם. מה זה הכוח עצמו?

אתה כותב ספר? אתה מדבר על דברים שעוד לא השגת, שאין. איך אתה אומר "ואז זה" "ואז זה". יש לך עכשיו אפשרויות להשתדל להבין מה קורה אתך. ולמה זה קורה, את זה אתה עוד לא יכול לדעת.

תלמיד: ומה אני אומר לעצמי במקום לשאול למה זה קורה? כי זאת השאלה הטבעית.

לא, אתה יכול לשאול אבל לא בצורה כזאת, שאתה כבר יודע ומסובב את זה כך או כך. תנסה לברר על ידי החברה, על ידי כוחות הסגולה. תנסה.

שאלה: לגבי מעשים רב"ש כותב, "יש הבדל בעבודה, אם הוא עושה מחמת אהבה, או שעושה מחמת יראה". איך עשירייה יכולה להשפיע על החברים שיעשו מעשים מתוך אהבה? איזו השפעה יש לעשירייה?

הם לא יכולים בינתיים לעשות מעשים מתוך אהבה. זה עוד לא המצב שלהם, עוד לא הדרגה שלהם.

תלמיד: כל חבר בעשירייה יודע שהוא צריך לעשות מעשים. מתוך איזו סיבה הוא עושה אותם כעת? בשלב הזה שלנו, מתוך מה אני צריך לעשות את המעשה?

הוא רוצה לעשות מעשה מכוחות עצמו, במידה שהוא רואה שהוא לא מסוגל הוא מתפלל ומבקש מהבורא כוחות והבורא מביא לו כל מיני אמצעים לזה, להתכלל בחברה, להתפלל, ללמוד וכן הלאה. ואז בסופו של דבר הוא מגיע למצב שכן יש לו איזה כוח לעשות מעשים דלהשפיע. זה עוד לא בדיוק דלהשפיע, אבל כך זה קורה.

תלמיד: מה זה במקצת להשפיע? עכשיו אני עושה מעשים בעשירייה וזה נקרא כבר עם כיוון להשפיע?

שאתה רוצה על ידי העבודה שלך להגיע באמת למעשה השפעה. אומנם אתה לא יודע בדיוק מה זה, אבל אתה מכווַן לזה.

תלמיד: לגבי העשירייה הוא כותב, "לכן האדם צריך להיות זהיר, שלא להתפעל, מזה שהוא מקבל ירידות. היות שמזה האדם לומד, איך להעריך את החשיבות של התקרבות ה'". הוא כותב שלא צריך להתפעל מזה שאדם מקבל ירידות.

הכוונה היא לא להתפעל בצורה שלילית, שזורקים אותו, אלא כל ירידה וירידה היא כדי שיותר ויותר יעריך את העלייה.

תלמיד: מה התגובה הנכונה בעשירייה בכדי שתהיה אווירה כזו שבה צריכים להיות זהירים, שלא להתפעל מהירידה שהחבר קיבל?

אנחנו צריכים בחברה, בעשירייה, כל הזמן לדאוג להתעלות הרוחנית בינינו, ושתהיה לנו תמיד התרוממות, ואז על כל אחד תהיה השפעה והיא תעזור לכל אחד לדרוש עליה מכל מצב שיהיה לו.

תלמיד: יש מקרים שחבר משתף שהוא עכשיו בהתרחקות, בהתקררות, באיזושהי בעיה, ואז העשירייה מגיבה ויש התפעלות מזה ויש תגובה, יש יחס. וכשחבר משתף על איזו פעולה שמראה על גדלות והתרוממות, יש הרבה פחות יחס. לפי מה שאמרת, היחס צריך להיות הרבה יותר כלפי הגדלות מאשר ההתרחקות. זה נכון?

כן התגובה צריכה להיות כזאת.

תלמיד: אז תמיד התגובה על גדלות צריכה להיות הרבה יותר מאשר על ירידה.

כן.

שאלה: אני מבין שגילוי זה לא בשכל שלי אלא זה כוח שמתעורר בי לעבודה. אז מה זה הכיסוי? זה כיסוי על כוח שנעלם?

כן, כיסוי וגילוי.

תלמיד: אז איזה שני כוחות נעלמים?

אחד משניים.

תלמיד: מה הן שתי ההסתרות, אם אתה מוכן להסביר.

זה לא שתי הסתרות. יש גילוי מצד אחד וכיסוי מצד אחר, ועל ידי שתי ההשפעות האלה האדם מתקדם. לכן זה נקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת".

תלמיד: אז מה הכוונה פה לטפחיים, כלומר פעמיים?

"גילוי טפח וכיסוי טפחיים". כיסוי טפחיים הכוונה שאת אותו גילוי שהיה צריכים לכסות ואז הוא כאילו חוזר למצב הקודם. אבל זה לא מספיק, עושים לו עוד ירידה, כדי שתהיה לו יכולת להתקדם יותר קדימה.

שאלה: ענית לחבר שאנחנו צריכים בחברה, בעשירייה, כל הזמן לדאוג להתעלות רוחנית בינינו. מה זו התעלות רוחנית בתוך העשירייה?

שהרוחניות תהיה מכובדת בעינינו, מושכת אותנו.

תלמיד: כל אחד מפרש רוחניות בצורה אחרת.

זה לא חשוב, בסך הכול זה מה שאנחנו משיגים בקשר בינינו בתוך העשירייה.

תלמיד: כל אחד מתרשם אחרת מה זו התרוממות, אני בהתרשמות שהתרוממות היא כזאת וחבר אחר מתרשם שהתרוממות היא צורה אחרת. איך אני באמת מרגיש מה הוא צריך?

אני לא יודע, אני לא יכול להרגיש מה הוא מרגיש ממש אבל כל אחד משפיע בצורה חיצונית על האחר.

תלמיד: מה זה חיצונית?

חיצונית זה כשאני אוכל משהו ואני נמצא בהתלהבות, בהתפעלות מהטעם, ואתה מסתכל עלי וגם מתפעל ורוצה גם לטעום את אותו הדבר.

תלמיד: אבל כל אחד מפרש התרוממות בצורה אחרת גם בחיצוניות ואם אנחנו צריכים להשפיע אחד על האחר ולבדוק שתהיה התרוממות, איך בדיוק למצוא ממה החבר מתרומם? ממה הוא מתפעל?

אני לא צריך לדעת את זה כי ההתפעלות שלו היא שלו. אני לא יכול להגיע בדיוק לאותו כלי, לכן העיקר שאני מתפעל מרוחניות שכנראה הוא משיג, ואני רוצה גם להשיג רוחניות משלי.

שאלה: מה זה ששמחה משמשת להשגת האור? מהי השמחה הזאת ואיך היא משמשת להשגת האור?

מצב של שמחה הוא קרוב מאוד לאור, לפי הטבע שלו הוא יותר מתאים לאור.

תלמיד: ואיך משיגים את השמחה הזאת?

יש לך קבוצה. ודאי שזה לא נופל מהשמיים.

תלמיד: אני כבר שנים בדרך, ומה עם השמחה?

אני לא יודע, אני רק אומר לך את החוקים. אם אתה נמצא בחברה, החברה יכולה לעורר אותך לשמחה ולהתקרבות לחברים ולבורא וכולי. אם זה לא קורה אז תבדוק מה קורה שם. או שאתה לא קשור אליהם מספיק ולכן לא מתפעל מההתעוררות הכללית הקבוצתית, או שקורה עוד משהו.

תלמיד: ואיך יודעים אם זו שמחה מתוך הרצון לקבל או שמחה של השפעה?

תבדוק, תחקור.

שאלה: נגיד שאני מתחיל, במונחים של הר, לטפס על ההר, אני מתחיל ב-500, מגיע ל-1000, יורד חזרה ל-0, זו האנלוגיה. ואז כתוב, שיזכה מכוח עצמו להתקרבות ה'. איך נפילה עמוקה יותר ממה שהתחלתי, מביאה אותי לזכות מכוח עצמי להתקרבות ה', ומה זה מכוח עצמי, למה צריך לרדת נמוך יותר ממה שהתחלתי?

אתה השתמשת בחיסרון שהיה לך בהתחלה ועל ידי שימוש כביכול לא נכון, לא מוצלח, אתה מקבל עכשיו חיסרון הרבה יותר גדול ומממש אותו ואז אתה עולה יותר משהיה קודם.

תלמיד: כלומר, זה שנפלתי לחיסרון יותר קטן הכשיר אותי להתמודד עם חיסרון יותר גדול.

כן.

שאלה: האם יכול להיות מצב שעשירייה עוברת גילוי והסתר ביחד, עושה תנועה אחת של גילוי, תנועה אחת של הסתר?

כולם יחד?

תלמיד: כן, כל העשירייה.

או-הו! זה כבר רזוננס.

תלמיד: לפעמים כשאנחנו מדברים בעשירייה יש תחושה שיש מציאות חיצונית שיכולה לגרום לנו לגילוי יותר גדול בחיבור בינינו, וזה לא קורה. מה אז עושים?

שום דבר. ממשיכים לחפש את הסיבה למצב הנוכחי ואמצעי להתעוררות מהמצב הנוכחי.

תלמיד: לפעמים מגיע מצב שחבר מתוסכל אם אנחנו במצב של גילוי ואין גילוי, וכל העשירייה אובדת עצות. מה עושים עכשיו? החבר חושב שאנחנו צריכים להיות בשלב של גילוי ושלב של התעוררות.

אני לא מבין את האנשים האלו. צריכים להסביר להם שההתעלות הרוחנית היא למרות שאנחנו יכולים לעבוד בכל הכוח ובמאה אחוז נכון. זה לא שאנחנו עושים ולוחצים על איזה כפתורים ואז אנחנו עולים. זה לא שאני נכנס למעלית, לוחץ והיא מעלה אותי, אלא יש כאן עניין של הרצון העליון. אם אנחנו זוכים, זה נקרא זכייה. זאת אומרת זה לא חוק, אז הבורא מעלה אותנו. יכול להיות שאתה יושב עם החבר שלך ויחד לומדים ויחד הגעתם אבל הוא עולה ואתה לא.

תלמיד: מה עושה אותנו לחברים? אני בחיבור איתו, רוצה להתחבר אליו והבורא מעלה אותו ואותי לא.

מפני שהבורא רוצה ממך משהו אחר מאשר ממנו. הוא רוצה ממך שתבקש, שתכניע את עצמך. כי לפי שורש הנשמה שלך אתה צריך לעשות כאן עבודה אחרת ממה שהייתה.

תלמיד: איך הגילוי מתחלק - הסתרה או עלייה, איך זה הולך? כשמגיעים לשלב של גילוי זה אומר שיש עלייה או שיכול להיות רק גילוי ואין עלייה?

יש, אבל אתה לא מרגיש. אני לא יודע למה אתה קורה עלייה, ככה זה.

שאלה: במצב של אתערותא דלתתא, כשעוברים ירידות, אמרת שזה נראה ארוך רק בעיניים שלנו. האם משך הזמן תלוי באיכות שאתה עובר את המצבים האלה, אם אתה עובר אותם בשמחה זה יכול לזרז את זה, או שפשוט צריך לעבור את התקופות האלה?

הכול צריך לעבור.

תלמיד: הוא כותב, "היות שמזה האדם לומד, איך להעריך את החשיבות של התקרבות ה', כנ"ל בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך"." האם יש משמעות ליחס של האדם לירידות - בהתקדמות שלו?

ודאי שיש, זה עובר עליו.

תלמיד: זה יכול לעבור עליו בכל מקרה. האם יש משמעות ליחס? עכשיו אני עובר ירידה, אני יכול להרגיש את זה כמשהו לא טוב, אני רוצה שזה יגמר, אבל אני עובר את זה בסוף.

תלוי איך אתה מתייחס לעליות וירידות, איך אתה מעריך אותם, איך אתה קושר אותם יחד כיציאה זה מזה, וכן הלאה.

תלמיד: אז אותו יחס, אם אני מעריך את זה ואני רואה בכך משהו שעוזר לי להתקדם, הוא מזרז את התהליך?

כל מאמץ מזרז את התהליך, כל מאמץ מזרז את ההתקדמות.

תלמיד: והיחס הנכון, הענייני לירידות, הוא תלוי בעשירייה, במה שקורה בתוך האווירה בעשירייה?

כן, אבל האמת, שאדם מתקדם יותר מהירידות מאשר העליות.

שאלה: במאמר קראנו על מעשה ועל מחשבה. לְמה יש יותר חשיבות, למעשה או למחשבה?

אם המחשבה מחוברת למעשה, אז ודאי שאין יותר גדול מזה. אבל אם מחשבה אחת ולחוד מזה קיים מעשה אחד, או איך? אני לא מבין.

תלמיד: איך יכול להיות שמחשבה לא מחוברת למעשה, הרי "סוף מעשה מחשבה תחילה". לְמה יש יותר חשיבות?

חשיבות יש יותר במעשה, כי מחשבה לבד זה רוח, והמעשה הוא כבר כולל גם רוח, מחשבה, יגיעה, פעולה.

תלמיד: אז מהי הדרך הטובה ביותר להשפיע על מחשבה?

הדרך הטובה ביותר להשפיע על המחשבה היא על ידי המעשה.

תלמיד: איך זה יכול להיות, הרי "סוף המעשה במחשבה תחילה", זה עובד בדיוק הפוך, זאת אומרת, אני חושב משהו ואז אני עושה אותו. הדרך הכי טובה לעבוד על המחשבה?

הדרך הכי טובה לעבוד על המחשבה זה להתחבר לעשירייה וללכת יחד איתם.

שאלה: כתוב "היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. לכן שם הכללי של הבורא הוא "טוב ומטיב". רק שהיה תיקון, בכדי שלא תהיה בושה, בעת קבלת הטוב". אתה יכול להסביר את זה? אני לא מתבייש לקבל טוב, רק שיביא. במה אני צריך להתבייש פה, לָמה אני צריך שתהיה לי בושה?

אתה, כשתקבל, אם היית מקבל בעל מנת לקבל, היית מרגיש פער גדול מאוד בינך לבין הבורא והיית מתבייש נורא, והיית מחזיר לו את זה, כמו מלכות דאין סוף, כשהיא קיבלה ועשתה צמצום, לכן אין לך ברירה, אתה צריך ללמוד איך לקבל ללא בושה. וחוץ מזה, אתה תוכל לעלות לדרגת הבורא, למרות שאתה בא מכוח הקבלה, אתה תוכל על ידי הכוונה על מנת להשפיע להגיע למצב להיות כבורא.

תלמיד: אז אנשים שמקבלים כביכול טוב, אני לא רואה אם הם מקבלים טוב או לא, אבל באמת אתה רואה שאין בושה. זאת אומרת, מה התיקון פה, שאני אתבייש מזה שאני מקבל?

התיקון הוא הסתרה.

תלמיד: מה זאת אומרת הסתרה, מה הוא התיקון הזה?

"הסתרה" היא, שאני לא מרגיש שאני מקבל.

תלמיד: שאני לא מרגיש שאני מקבל?

זאת אומרת, אני מקבל, אבל אני לא מרגיש שזאת פעולת הקבלה, שיש לי ממה להתבייש.

תלמיד: כן, אבל אנחנו רואים שאין בושה, גם מה שקורה היום, אין בושה.

אין בושה מפני שיש הסתרה, שאנחנו נוכל לקבל ולא להתבייש.

תלמיד: למה זה גורם? תראה מה שקורה היום בכלל, בגדול, אנשים לא מתביישים,

אין להם בושה לכלום. מה התיקון פה, שתהיה בושה לקבל?

התיקון הוא שתהיה לנו יכולת להרגיש את הקבלה שבנו, שאנחנו מקבלים מצד אחד, ומצד שני, שאנחנו יכולים לתקן את זה ולהיות בעל מנת להשפיע, כמו הבורא.

תלמיד: אומרים שהעולם נברא בשביל פשוט להסיר לחם ביזיון. מה הוא המושג הזה?

"לחם ביזיון" זה נקרא אותו תענוג שאתה יכול לקבל ללא בושה.

תלמיד: זאת אומרת, זה התיקון של העולם?

זה לא תיקון.

תלמיד: מה זה?

תלוי על מה אתה מדבר.

תלמיד: אני מדבר על כך שאנחנו כביכול באנו לעולם כדי להסיר לחם ביזיון, זאת אומרת, להגיע למצב.

לתקן את הבושה.

תלמיד: בדיוק זה הקטע, להסיר את הבושה?

כן.

תלמיד: ואז זה מקדם אותנו מבחינה רוחנית?

בטח. אבל אתה רוצה להגיד, אני לא מתבייש, תביאו לי את הכול.

תלמיד: בדיוק, אני אומר תביא, תביא. אז איך אני מגיע למצב שאני אתבייש ממה שאני מקבל?

כמו תינוק. אתה צריך ללמוד, ואז בהדרגה יתחילו לפתוח לך באמת את העולם שאתה נמצא בו, ואז אתה תראה את עצמך כגנב, שקרן, ועוד. יחד עם זה אתה לא תוכל לסבול את המצבים האלה תבקש, תתחנן, שיתנו לך תיקונים, שאתה לא רוצה לגנוב, שאתה לא רוצה לשקר. ואז יתנו לך את התיקונים האלה, וכך אתה אחרי זה תתחיל אפילו לקבל בעל מנת להשפיע.

תלמיד: זה יהיה במהלך התיקון.

כן.

שאלה: קשה מאוד לחזור ממצב של כיסוי טפחיים, כאילו, כל הדלתות סגורות. אלו מאמצים יש לעשות כדי להגיע לחיבור מחודש עם הבורא כמו בגילוי טפח?

רק דרך החברה. החברה תמיד מביאה אותך לאיזו נקודה מרכזית וכך אתה שוב חוזר לעבודה.

שאלה: כיצד ניתן לאלץ גוף ללא טעם לעבוד במודע למען הבורא מבלי לקבל שכר?

אין דבר כזה לא לקבל שכר, אין דבר כזה. האדם לא יכול לעבוד בלי שכר. רק סימן השאלה הוא, מה הוא בשבילו שכר? אנחנו נמצאים בעולם שכל תנועה לוקחת כוח, מרץ. ולכן בלי שכר, בלי השקעה, בלי תשלום אי אפשר לעבוד. רק השאלה היא, במה התשלום, במה השכר, מה אנחנו מקבלים? באילו תנאים אנחנו נעבוד, כביכול בלי שכר? אנחנו מקבלים שכר, אבל בצורה אחרת. אתה רואה, גם בעולם שלנו. יש אנשים שעובדים בשביל כסף ויש אנשים שעובדים בשביל כבוד. ויש כאלה שמשקיעים את החיים שלהם ולא רוצים לקבל חוץ מהערכה מהחברה שום דבר. אז יש ויש. אותו דבר כאן. אנחנו לא אומרים שאנחנו לא מקבלים שכר, שאנחנו יוצאים מכול הקשר שלנו, אלא אנחנו מחליפים זה על פני זה.

תלמיד: כתוב במאמר לא לזלזל בעבודה בכפיה, אז איזה שכר אנחנו מדמיינים כשאנחנו עושים עבודה כזאת?

אנחנו רוצים על ידי עבודה בכפייה לזכות לכלים דהשפעה.

שאלה: במאמר כתוב לא לזלזל בעבודה בכפייה, אז אם חיבור זו פעולה פנימית בלב, איך כופים על הלב? ואיך עובדים בכפייה בחיבור בעשירייה?

אנחנו צריכים להיות כל הזמן בחיבור בינינו, באופן שכל הזמן תשנה התפיסה שלו, הכוח והמטרה שלו. הכול נעשה בחיבור. אנחנו צריכים כל הזמן להסתכל רק על החיבור. לכן לחיבור אנחנו משייכים גם את הכוח, כוח החיבור ומטרת החיבור. וכך מתקדמים.

שאלה: איך להתייחס נכון לירידה אם היא מביאה את האדם להרגשה שהוא לא בסדר ולא מצליח לתת את הכוחות הנדרשים?

זה יפה מאוד כי אז יש לו על מה להתפלל. קודם כל הבורא מראה לו מה לא בסדר בו, ושיפנה בחזרה לבורא ויבקש. אין לו למי לפנות, לבקש, לשאול, אלא לבורא. ואין לו עכשיו מה לבקש כי הוא קיבל עכשיו תשובה מה חסר לו. אז אדרבא, בבקשה.

שאלה: איך לעזור לחברה בזמן ירידה בצורה חכמה מבלי שזה ידחה אותה?

לאט לאט, כל עשירייה צריכה כבר לראות על ידי איזה פעולות היא מצליחה יותר, או פחות וכך היא מממשת את עצמה.

שאלה: כשאדם קבל התפעלות גדולה, הרגשה של שלמות והודיה לבורא, ומהר מאוד לאחר מכן המצב התהפך לחושך, האם זה אמור להיות ככה או שהאדם לא ידע לאחוז נכון בעלייה שקבל?

לא, זה לא אומר כלום. צריך להתחיל לעבוד מאותה נקודה שהוא נמצא עכשיו.

שאלה: בקשר שבין הליכה בשני קווים, ימין ושמאל, של שלמות וביקורת, של עלייה וירידה, האם הביקורת העצמית שלי שבקו שמאל היא מה שנקרא "אתערותא דלתתא"?

ביקורת לא יכולה להיות אתערותא.

שאלה: אבל כשאני עושה ביקורת על המעשים שלי, אם אני עושה את זה לטובת עצמי או לטובת הבורא, זה לא נקרא שאני הולך בקו שמאל עכשיו, שאני בביקורת על הדברים שעשיתי?

אני לא מבין אותך.

תלמיד: בחרתי ללכת בקו ימין.

מה זה אומר "בחרתי"?

תלמיד: אם אני בוחר באופן של פעולה, עשיית מצוות, חיבור לעשירייה וכן הלאה, ואחר כך אני מבקר את עצמי "האם אני עושה את זה עבור קבלת שכר לעצמי, או שאני עושה את זה כדי להיות מקורב לבורא, בשביל לגלות, בשביל לתקן את הגוף שלי"?

תשאל את עצמך.

שאלה: השאלה היא האם זה ביקורת? האם זה נקרא "ללכת בקו שמאל"?

לא.

שאלה: אז מה זה נקרא "ללכת בקו שמאל"?

אנחנו עוד נלמד על זה.

שאלה: ובמצב של שלמות, זה גם בשמאל וגם בימין?

כן. בשלמות הולכים על שתי רגליים.

שאלה: כתוב שדוד המלך, אף על פי שזכה לשלמות, בחר תמיד ללכת בדרך התורה. ואם הוא הלך רק בימין, איך הוא מצא כל הזמן את החזרה לגדולתה של התורה?

אני לא עוסק בזה. אנחנו לומדים לפי מה שהחומר שלנו עכשיו פותח לנו. וכך אנחנו הולכים, בצעדים כאלה. ולא שאני קופץ לדבר על דוד המלך. אני לא יודע מי הוא, באילו מדרגות הוא נמצא, עם איזה כלים הוא עובד, איך הבורא קשור אליו. שום דבר. אני יכול לצייר לעצמי מי הוא מכאן ועד סוף העולם.

שאלה: כתוב במאמר "וזה שאומר האר"י הקדוש, שבליל פסח, שאז ה' היה צריך להוציא את עם ישראל ממצרים, נגלה עליהם אור גדול בבחינת אתערותא דלעילא." איך לעורר התעוררות הזאת כמו שהיתה בליל פסח עוד פעם?

זה מה שאנחנו כולנו מצפים לו. זה כשמקבלים את הבורא כטוב ומטיב, ושהוא רק רוצה להעלות אותנו מהקליפות לקדושה, ולזה מתפללים ועושים כל מיני פעולות. נקווה שנצליח.

שאלה: חבר נתן דוגמה שחבר שלו נמצא בגילוי והוא נמצא בהסתרה. איך אנחנו יכולים להגיע לכלי משותף בינינו, זאת אומרת שמה שחשוב לי זה שאם החבר נמצא בגילוי אני רוצה להיות כביכול יחד אתו, וגם אם הוא נמצא בהסתרה אני ארצה להיות יחד איתו? שזה לא מה שאני מרגיש, אלא שהשכר שלי יהיה מהתקדמות או בהסתרה של החבר שלי.

אתה רוצה להתבטל כלפיו?

שאלה: כן, לשכוח על עצמי.

לגמרי?

שאלה: כן. אז איך להביא את עצמי למצב כזה שאני אמדוד את עצמי רק כלפי החבר?

בדבקות בו?

תלמיד: כן.

אז אתה צריך להתפלל. תנסה. ואני גם לא יודע בשביל מה אתה צריך את זה כי לכל אחד יש חיים משלו, נשמה משלו, מטרה משלו, בורא משלו.

שאלה: אבל המטרה היא להיות בהשתוות הצורה לבורא, ולזה אני יכול להגיע רק דרך הדביקות שלי בחבר.

בחברים, בעשירייה.

שאלה: ולא יצא לי מזה משהו לעצמי, משהו שרוחני?

למה לא ייצא? מזה בדיוק אתה מגיע לדבקות בחברים ודבקות בבורא.

תלמיד: אז ההתקרבות לשורש הנשמה שלי היא דרך הדבקות בחבר?

כן, דרך החברים. יש לך עשירייה, אתה צריך להתכלל איתם, ואיתם יחד, כיוון שהם רוצים גם את אותו הדבר, אותה מטרה, לדרוש את הבורא שיעזור לכם מצד אחד להיות יחד, מצד אחר שהבורא יתגלה בכם כך שתוכלו להידבק בו.

תלמיד: ואז אני ארגיש את המצב כמצב משותף, כלומר הגילוי הזה הוא משותף?

כן, גם גילוי משותף, גם מצב משותף.

שאלה: לפי המאמר נראה שהבורא מתנהג איתנו כמו מחנך.

ודאי.

תלמיד: הוא נותן דוגמה למשהו טוב ואחר כך מסתיר את עצמו ואומר לכו תעשו שיעורי בית. אם תעשו שיעורי בית תגיעו לאותה דוגמה, ואז אני אתן לכם דוגמה יותר גבוהה.

נגיד, כן.

תלמיד: כך בפשטות אפשר להגיד שזה גילוי טפח. אנחנו עושים עבודה ביחד, הוא לא אומר לכל אחד, "לך תעשה שיעורי בית", אלא "לך לחברים, תעשה איתם את שיעורי הבית האלה".

כן.

תלמיד: יש פה עבודה פרטית של כל אחד ויש פה גם עבודה קבוצתית ביחד, שעוזרים זה לזה, אבל אי אפשר לדבר על המצב הפרטי.

כי אתם באמת מאוד שונים בזה. זה כמו עשר ספירות, כל אחת שונה מחברתה.

תלמיד: אז מצד אחד יש אותה עבודה לכולם, הבורא מחנך אותנו ונותן לנו את הדוגמה.

כן, אבל כל אחד פועל בכל זאת בטבע שלו.

תלמיד: אז במה אנחנו כן עוזרים אחד לאחר לעשות את העבודה?

בדוגמה.

תלמיד: דוגמה אתה לא יכול להראות, באמת את הדבר אתה לא יכול להראות?

אני משתדל כן להראות לחבר דוגמה, אני משתדל לתפוס אותו, לחבק אותו ועימו יחד לעלות.

תלמיד: עימו יחד לעלות, אבל גם מה שתראה בו, אתה בעצם רואה על עצמך, זה לא הוא באמת.

זה כבר משהו אחר.

שאלה: אם נסכם את העצות שנתת לנו פה איך להתמודד עם המצבים, אז העצות הן תמיד להשתוקק לחיבור עם העשירייה או לפנות לבורא או אפילו דיברת כל כך שיש בחינת מעשה שיכולה לשנות לנו את המחשבות. אני רוצה לשאול לגבי כיסוי טפחיים הזה, הירידה שהאדם מקבל. יש תחושה שאנחנו מקבלים ירידה מאוד מאוד מכוונת, מאוד ספציפית דווקא נגד החיבור עם העשירייה. זאת אומרת, אני יכול להרגיל את עצמי לעשות מעשה, יש תפקיד אני עושה אותו פעם בכמה זמן, אבל יש ירידות שבהן צריך דווקא לפנות לחברים, דווקא להתקשר לעשירייה, להתכלל שם, ולפעמים האדם ממש לא מסוגל. הוא שומע, יודע במוח, אבל לבצע בפועל בלב קשה מאוד לפעמים, והאדם יכול להיות שקוע הרבה זמן במצב של ירידה, ואפילו קשה להבין איך לצאת ממנה. מה עושים?

עושים מעשה. זאת אומרת, אני נכלל עם העשירייה באיזה מעשה ורק חושב על המעשה ואיך בתוך המעשה לאט לאט לפתח כוונה.

תלמיד: מעשה פיזי של חיבור?

כן, פיזי.

תלמיד: מה שהחברים עושים כמו שיעור, סעודה ומפגשים בזום?

כן, מה שהחברים עושים.

תלמיד: זה יכול להוציא אדם מירידה דווקא נגד חיבור?

כשאין ברירה, דווקא לעשות פעולות כאלה ממש כמו חמור, זה עוזר.

שאלה: למדנו שיש את המצב של גילוי טפח שלאדם יש רצון, הוא בא לשיעורים, הוא שותה את הספרים, בא לעשירייה בשמחה, ויש את המצב של כיסוי שאין לו רצון לשום דבר והוא לא מרגיש שום דבר אבל צריך להמשיך, וקראנו שהוא צריך להיזהר. האם האדם יכול בכיסוי להתנהג כאילו שהוא בגילוי ובהתלהבות?

להתנהג בכיסוי ובגילוי כבאותה הפעולה זה כבר תיקון גדול. זה תיקון גדול, אתה כבר אתה צריך להיות בדרגה רוחנית.

תלמיד: אז פשוט לסגור עיניים ולהמשיך כפי שאתה יכול בכיסוי?

כן.

תלמיד: איך בכל זאת לנסות להיות בהתלהבות, ליזום בעצמך את העלייה ביחד עם החברים?

זה תלוי עד כמה אתה מעריך את הפעולה שאתה הולך לעשות עכשיו.

תלמיד: ומאיפה מקבלים את ההערכה? אם האדם לא מרגיש בפנים כלום והוא ריק, מאיפה הוא יכול להוציא את ההערכה מהחברים? קשה לדעת מה לעשות במצב כזה.

אתה לא יכול לתפוס איזשהו מצב שנמצא באמצע הדרך, אתה צריך להתחיל לבנות אותו. שאתה נמצא בחברה והחברה מתנהגת ועושה כך וכך ויש לה כאלה ערכים. אתה כבר צריך להיות אחד מהחברה, אם אתה רוצה על ידה לשנות את מצבך.

תלמיד: אחד מהחברה זה להיות פעיל, להשתתף, ליזום, לתת להם התלהבות, ולא לזרום בתוך החברה?

גם לזרום אבל איתם יחד, להימצא בחברה כאלמנט אקטיבי.

שאלה: לאדם יש עליה, אחר כך הוא מקבל איזושהי ירידה, ואחרי פרק זמן הוא עולה ממנה חזרה לעליה, והתהליך הזה חוזר על עצמו כל הזמן, אנחנו מרגישים את זה. איך אני יוצא מהירידה בצורה יותר איכותית? כי שם נמצא הרווח כמו שהבנתי. בפעולה הזאת של ההתאמצות מלמטה ועליה למעלה, שם יש את הרווח. מה יהפוך את הפעולה הזאת לטובה יותר, איכותית יותר, מקדמת יותר?

שתתקשר לקבוצה, לחברים ותרצה איתם יחד לעשות את הפעולה שלהם. שתתבטל כלפיהם, שתתפלל במקומם, וכך על ידי כוחות הדחייה מאחור ומשיכה מקדימה תלך איתם יחד.

תלמיד: האם יש לי דרך למדוד אם עשיתי עבודה טובה או פחות טובה?

עוד לא. לא כוח ולא דרך, זאת אומרת, כמה התקדמתי ומשכתי אותם, זה עוד לא עבורנו.

שאלה: לפי שלושת השלבים שמתוארים במאמר, בשלב הראשון הוא בתוך העשירייה והוא מרגיש טוב עם זה. בשלב השני הוא מתאר לעצמו מצב יותר גבוה, יותר מתוקן כשהעשירייה צריכה להיות בו והיא לא נמצאת שם. בשלב ג' אומרים שצריך אתערותא מלמטה, אז הוא מרגיש שהוא צריך לתת מאמץ לסחוב את כל העשירייה למצב הזה, אבל הוא מרגיש שזה קשה ולא כל כך אפשרי. בזה העבודה?

בסדר.

שאלה: הוא כותב על השמחה, כשמתחשבים בעבודה הרוחנית שלנו, מתחשבים בהרגשת האדם ולא על הסיבה שהביאה לו את ההרגשה. הוא מכוון לזה שעדיף לעבוד בשמחה, כי אני שמח שאני אשיג משהו בסוף, או אם אני עושה את זה למען הבורא, העיקר שתהיה שמחה ולא חשוב מה הסיבה. אנחנו לומדים שמה שחשוב היא הסיבה, למה אני עושה את הדבר, אז למה הוא כותב שמתחשבים בהרגשה ולא מהסיבה שהביאה לו אותה?

כי זו כבר תוצאה מהמצב הקודם ולכן עליו האדם בונה את העתיד.

תלמיד: מה היא שמחה מחיבור?

היא כוללת כמה הבחנות, הבחנה אחת שיש כלי יותר גדול, ואז יש בו התעוררות יותר גדולה. הבחנה שנייה שאחד משפיע על השני ואז הוא מדביק את השני. הבחנה שלישית, זו מצווה וזה באמת מקדם אותם.

תלמיד: יש כל מיני צורות שמחה מתוך העבודה שלנו בעשירייה שמתגלות בעבודה שלנו, לדוגמא, אנחנו יכולים לקרוא מאמר ביחד ולצאת באיזה סוג של התפעלות ואנחנו יכולים גם לקרוא מאמר ולא לקבל התפעלות. אבל אני שם לב שכשאנחנו נפגשים כמה פעמים ביום בכל מיני צורות, מסכמים את השיעור, קוראים מאמר, הרבה פעמים נולדת שמחה דווקא אחרי שמסתיים המפגש ואנחנו בינינו ממשיכים את השיח, כאילו מתקרבים אחד לשני, משוחחים על דברים דברי דיומא, אבל הפגישה מסתיימת בהרגשת חמימות, הרגשת קרבה, הרגשת שמחה.

העיקר שהתחברתם.

שאלה: הוא כותב שאחרי שקיבל אתעוררותא דלמעלה, נופל לא למצב דומם דקדושה אלא עוד יותר למטה לכיסוי טפחיים, האם היציאה משם היא בחזרה לדומם דקדושה?

אני לא יודע.

תלמיד: שלושת השלבים שהוא מתאר: דומם, גילוי טפח, כיסוי טפחיים, אחרי זה עוד פעם דומם דקדושה?

כנראה שכן.

תלמיד: אנחנו מסוגלים להבדיל בין כיסוי טפחיים לבין דומם דקדושה הזה בחזרה?

לא, ובכלל כיסוי טפחיים זה לא מגיע לכל אדם, זו כבר תוצאה מהעבודה הרוחנית שלו.

תלמיד: אבל כתוצאה בעבודה שלו בכיסוי טפחיים הוא מקבל עוד פעם דומם דקדושה לפי הסדר שמתאר פה רב"ש. אז מה העבודה בכיסוי טפחיים לעומת עבודה בדומם דקדושה יש הבדל או שאנחנו לא מרגישים את זה?

יש הבדל.

תלמיד: אז איך להרגיש את המעבר הזה בחזרה לדומם דקדושה, מה משתנה שם?

דומם דקדושה זו כבר ההארה שמחזיקה את האדם ברמה מסוימת.

תלמיד: שאמרת שהוא עושה פשוט פעולות, הוא כותב פה בלי לחשוב, אז איזו עבודה הוא עושה בכיסוי טפחיים?

נגיע ונראה.

תלמיד: עוד לא הגענו?

עוד לא הגענו.

שאלה: כתוב בטקסט "יתרון האור מתוך החושך" איך עובד המנגנון הזה?

יתרון אור מתוך החושך, עד כמה שיש חושך ואחריו מגיע האור, אז החושך הוא מנוגד לאור, ולכן האור נראה כבר על פני החושך שלפניו יותר עוצמתי.

תלמיד: איך מושכים את האור שאנחנו בתוך החושך?

דווקא בגלל שאנחנו בחושך, אנחנו מושכים את האור.

שאלה: האם מצב שאנחנו מזהים כל דקה היכן אנחנו נמצאים, בימין או בשמאל, זה קשור לעליית מדרגה?

זה שינויים בתוך המדרגה.

שאלה: האם ההרגשה לגבי גילוי טפח וכיסוי טפחיים, משתנה אם אדם עובד בקו אחד, ב' קווים או ג' קווים?

כן, יש הבדלים.

תלמיד: זאת אומרת ההרגשה לגמרי משתנה.

כן.

תלמיד: עכשיו לגבי עבודה בעשירייה, כשעשירייה נכללת ממצבים משותפים, האם ההשפעה של ההרגשה של עשירייה יכולה להשתנות בהתאם לצורת העבודה של החברים בעשירייה, זאת אומרת מתכללים במצבים האלה?

כן.

שאלה: בנוגע לנושא של שכר. הרבה פעמים שמעתי את הרב עונה שזה לא לדיון בכלל, חייב להיות שכר, אבל אולי צריך לעשות איזו בדיקה, לנסות להסיר אותו את הפרס. זה כמו לאלף בעלי חיים עם דגים בכיס, כאילו להגיד בלי שכר. השאלה, מי יישאר בחדר אם נוריד את השכר, האם זה ישאיר רק את האלה עם האמת בתוך הלב?

אני מצטער זה כבר יוצא מהשיעור שלנו.

שאלה: כתוב במאמר על עבודה בכפייה שכמובן יש עדיפות לעבוד מטעם של אהבה, אבל יש גם עניין של כפייה. אנחנו בעשירייה משתדלים לעבוד מאהבה, לא לכפות שום דבר על אף אחד, אבל לפעמים חבר לא מגיע לשיעור ואתה מנסה ככה ואחרת ומתוך אהבה ושואל איך לעזור לו ושום דבר לא עוזר. ומצד שני האם בכלל אפשר לכפות עליו, לגרום לו לעבוד מתוך כפייה?

בעיקרון כן. הבורא סידר לנו כך שבכל המציאות אנחנו יכולים לעבוד גם כמו חמור עם המקל ויכולים לעבוד בזה שאנחנו מלמדים את עצמנו, משכנעים את עצמנו ועובדים כך מטעם גדלות הבורא.

(סוף השיעור)