שיעור בוקר 10.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 13.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/EMKPTDZh?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות – חלק א'

(כרך א', פרק א', דף ה', או"פ - אות קטנה נ')

שאלה: קראנו קודם שדווקא כשאור חסדים ממלא את הכלי, אז מתעורר רצון עצמאי. זה דבר מופלא ולא ברור. מבחינה ב' וג' ממלא אותו אור חסדים, תכונות של השפעה, ופתאום נהיה רצון עצמאי.

לא, בבחינה ב' וג' אין רצון עצמאי, אלא שם עדיין ההתפתחות, אפילו שהיא בתגובה ובניגוד לבורא כביכול, שלא רוצה לקבל, היא גם מתוכננת ובאה מצד הבורא. מפני שאם אני רוצה שאתה תהנה, אני חייב לדאוג לשני דברים - שמה שאני נותן יהיה בעיניי הטוב ביותר, ומה שאני נותן יהיה בעינייך הטוב ביותר. 

אז לא יכול להיות שאני נותן לך אור אין סוף, שאני חושב שזה הטוב ביותר, אבל אתה לא מבין בזה כלום, ונהנה בסך הכול מזה שאתה כאילו חי. חי ממשהו, כאיזשהו תא חיים שהוא חי. יש לו איזשהו מטבוליזם, חילוף חומרים, הוא חי. הוא חי, הוא מרגיש, מבין, סובל, שמח, הוא מה? מה זה נקרא "חי"? איפה הגדר הזה של חי? 

לכן יש חי אחד, זה בורא. ואותו חלק בנברא שיכול להדמות לו בעוצמת ההרגשה, בעוצמת הקיום, הוא נקרא חלק ה"חי". כל היתר, זה מת. אז האור העליון, המאציל, הבורא - לא נִכָּנֵס לדיוק בזה - שרוצה לברוא נברא ולפתח אותו, הוא חייב לדאוג לרצון שבנברא. שהרצון הזה יבין אותו, יקלוט אותו, ירגיש אותו. שיהיה חבר שלו, שיהיה פרטנר שלו, אין מה לעשות, שווה לו.

אם זה הוגדר קודם כמטרה, אז האור לא דואג לעצמו, הוא דואג כל הזמן רק לרצון, איך לפתח אותו. והרצון חייב להיות בכל שלב ושלב יותר ויותר, אם לא דומה לבורא, אז יותר מבין אותו, יותר משובח, יותר נכלל מכל מיני הבחנות, כדי להבין. הבחנות משונות, שונות ומנוגדות זו לזו. 

לכן אנחנו רואים בשלבים האלו התפשטות והתרחקות והתקרבות, כל מיני פעולות כאילו הפוכות. אבל דווקא הפעולות ההפוכות האלו, שיש בכל הבריאה, הן תורמות להשגת המטרה. העובדה שרק בלעמוד על הרגליים בעולם הזה, "ועמדו רגליו על הר הזיתים", אפשר להגיע לראשו שבשמיים, אחרת זה בלתי אפשרי. לכן תהליך התפתחות הנברא מתחיל מהעולם הזה. 

קריין: שאלה מ"א בעמוד ל"ג. שאלה מה זה עיגול, הגדרה לעיגול.

"מא) עגול (ח"א פ"א או"פ ק'): אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל נבחן ל"עגול"" כמו שציירנו בציור (ראו שרטוט מס' 4), אין הבחן מעלה מטה. אתה יכול לסובב אותו שחלק מסוים יהיה מעלה, אתה יכול לסובב את כל העיגולים כך או כך, שיהיו החלקים האחרים מעלה או מטה. תסובב כל עיגול באיזו נקודה, זה לא חשוב. ההבחנות בין העיגולים הן חיצון ופנימי. זאת אומרת, החיצון הוא סיבה, והפנימי יותר זו התוצאה ממנו, זה ההבחן היחידי. לכן בעיגולים אין לנו זמן, רק סיבה ומסובב.

הגדרת הקו לא צריך בינתיים.

קריין: נקרא שוב "עיגול".

"עגול (ח"א פ"א או"פ ק'): אם אין הבחן מעלה מטה בין ד' הבחינות שברצון לקבל נבחן ל"עגול" (דהיינו בדומה לתמונה עגולה גשמית, שאין הבחן מעלה ומטה נוהג בה). וד' הבחינות מכונות משום זה, ד' עגולים כדוריים זה בתוך זה, שאי אפשר להכיר ולהבחין ביניהם בחינות מעלה ומטה."         

   הוא אומר "עגולים כדוריים". למה? הוא רוצה להגיד, באיזו צורה שלא תסובב. יותר מ-ג' קוים, זאת אומרת, רוחב, אורך וגובה אנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו, כי כך אנחנו בנויים. אז הוא אומר, תדמיין מכל הצדדים מה שאתה רק יכול, הכול בשווה.

קריין: עמוד ל"א, שאלה י"ד.

"יד) התפשטות (ח"א פ"א או"פ א'): אור היוצא מכלל מאציל ובא לבחינת נאצל מכונה בשם "התפשטות" האור." זאת אומרת, מי קובע שהאור התפשט? הנאצל שבכלים שלו האור כל פעם מתגלה, ומתגלה כל פעם בצורות שונות, מתרחק כאילו מהמאציל, מאותה צורת המאציל, ומקבל יותר ויותר צורות הדומות לנאצל, וזה נקרא שהאור "מתפשט" בנאצל.

זה לא כמו שאנחנו שופכים חלב לכוס, והחלב ממלא את הכוס. ברוחניות אין דבר כזה. ברוחניות אם האור נכנס לתוך הכלי, הוא לא נכנס לתוך הכלי, אלא הכלי משנה את עצמו ומגלה את האור. האור נמצא גם קודם, רק לא מורגש. והכלי מתחיל להרגיש אותו יותר ויותר, ואז מגלה את האור שנמצא בו, יותר ויותר. הכלי עושה פעולה ומגלה את האור.

היום כבר אין דבר כזה פוטו כמו שעשו פעם, ששמו את הנייר באיזה נוזל כימי, ולאט לאט מתבררת יותר ויותר התמונה. זה נקרא "התפשטות". שלאט לאט יוצא מזה שלא מגולה, לגילוי. מי עושה את זה? הכלי שמשתנה, מגלה את האור שבו. 

אם האור פועל על הכלי, אנחנו בדרך כלל אומרים על הכלי נקבה. אם הכלי מגלה את האור, מדברים על הכלי מצד זכר. זאת אומרת, מי כאן כביכול הקובע. מי השולט בהתפתחות. אז אתם יכולים לראות שמתייחסים לכלי גם כזכר, גם כנקבה. מלכות זה היא. למה? דווקא היא משנה את הכול ועושה את הכול? אבל כשמדברים על המלכות, מדברים בדרך כלל בנקבה וכן הלאה. יש בזה הבדל, שלא נתבלבל. 

אבל לגבי האור שמתפשט, האור לא מתפשט, הוא נמצא במנוחה מוחלטת. הכלי מְגַלָּה אותו. אז גילוי האור פתאום יותר ויותר, זה כמו שיש שורת מנורות שנדלקות אחת אחרי האחרת. האם החשמל עובר בהן, והן נדלקות? לא. כל אחת ואחת מגלה את החשמל שנמצא בה.

קריין: נקרא שוב התפשטות. 

 "יד) התפשטות (ח"א פ"א או"פ א'): אור היוצא מכלל מאציל ובא לבחינת נאצל מכונה בשם "התפשטות" האור. ובאמת האור העליון אינו מתפעל משום זה, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון חסר, אלא על שם קבלת הנאצל מכנים אותו כן".

למה זה חשוב? כדי להבין שהכול תלוי בכלים, ולא לצפות לאור שיעשה איזו פעולה. הוא נמצא במנוחה מוחלטת.

קריין: שאלה ס"ט, בעמוד ל'.

"סט) מה הן ד' הבחינות שברצון לקבל."

קריין: תשובה בעמוד ל"ה. 

"סט) מתחילה מתפשט ויוצא האור מהמאציל בבחינת אור דחכמה, שהוא כללות חיותו השייכת לאותו הנאצל, ובו בחינה א' שברצון לקבל, ונקרא התפשטות א' או בחינה א'. ואחר כך מתגבר באור ההוא בחינת הרצון של השפעה, שהתגברות הרצון הזה ממשיכה אור דחסדים מהמאציל, וזה נקרא התגברות א' או בחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים ההוא התפשטות גדולה דהיינו בהארת חכמה, וזה נקרא התפשטות ב' או בחינה ג'. ואח"כ חוזר ומתגבר באור ההוא הרצון לקבל הכלול באור מהתפשטות א' כנ"ל, ובזה נשלם הרצון לקבל על גדלותו ושלימותו וזה נקרא התגברות ב' או בחינה ד' (או"פ ח"א פ"א נ')."

תלמיד: אמרת שהכלי יכול להיות גם זכר וגם נקבה. אתה יכול לחזור על זה בבקשה?

לא, אני לא רוצה לבלבל אתכם. התפשטות ראשונה באה מצד המאציל בצורה ישירה, זה נקרא "בחינה א'". התגברות ראשונה היא בחינה ב'. התפשטות שנייה היא כאילו מצד הנברא, זו בחינה ג'. והתגברות שנייה היא מצד הנברא שזו בחינה ד'. כך יש שתי התפשטויות ושתי התגברויות. 

אם ההתפשטות הראשונה היא י', כי בה עדיין האור שולט במלואה, אז ההתפשטות השנייה היא כבר י' ממושכת כאילו, שהיא כ-ו'. אם ההתגברות הראשונה היא ה', אז להתגברות השנייה אנחנו גם קוראים בינתיים "ה'", כי בד' בחינות דאור ישר אנחנו לא מבצעים עדיין שום פעולות מצד הנברא, זה עוד לפני צמצום ו-הוי"ה ראשונה. זו השפעת האור לרצון, כדי לבנות את הרצון עד נקודת העצמאות הראשונה שלו, שמרגיש בושה. בבחינה ד' יש לו כבר בושה וצמצום (ראו שרטוט מס' 4).

שרטוט מס' 4

תלמיד: קודם אמרת שהתפשטות היא כמו זכר. אני מנסה להבין את זה. 

זה משהו אחר. ההתפשטות היא כמו זכר, אמרתי, שאם ההתפשטות נגרמת על ידי הכלי, אז אנחנו מדברים על הכלי במין זכר. ואם הכלי נמצא בזה שהאור עובד עליו, אז אנחנו מדברים לפעמים על הכלי במין נקבה. כלי יכול להיות כלי גדולה וכלי גדול, אתה יכול לראות את זה גם בטקסטים, אבל זה לא שייך להתפשטות והתגברות.

אתה לוקח את מה שאמרתי למקום לא נכון, שלא לזה התכוונתי.

תלמיד: מה זה אור שנמצא במנוחה מוחלטת וגם מתפשט?

עכשיו נתתי דוגמאות על המנורות שנדלקות. האור לא מתפשט, הכלי מגלה אותו. הכלי מתגלה על ידי האור. הכלי או שמקבל את האור, או לא רוצה לקבל, או כך, או כך, כלומר הכלי משתנה. בזה שמשתנה הכלי, אז השינויים שלו מגלים את האורות כל פעם באופנים שונים. האור בעצמו אינו, אלא "אור" זה התפעלות הכלי ממשהו. 

תלמיד: למה נהוג לכתוב ק' ולא ה'?

זה כדי לא להשתמש בשם הזה בזלזול כאילו, כי זה יחס הבורא לנברא. האמת זה שאנחנו כותבים את השמות האלה אין בזה שום דבר. פעם ראיתי את זה, ולא פעם, על כנסיות באירופה. אתה מגיע לאיזו כיכר, מסתכל על הכנסייה ואתה רואה או מגן דוד, או י' ה' ו' ה'.  ראיתי בהרבה מקומות באירופה. פנימה אני לא נכנס, אבל מבחוץ אתה יכול לזהות. 

מַה העניין? כי זה יחס הבורא לנברא,  י' ה' ו' ה'.  בכל העולם מקובל כך שזה יחס הבורא לנברא, לפני הנבראים, לפני הכול, האור כך משפיע עלינו. ומפני שמקובלים מייחסים לזה הרבה כוח, הרבה עוצמה וגדולה, כי זה יחס הבורא לנברא, אין כאן מילים ממש, לכן הם לא רוצים להשתמש כביכול בשם הזה בזלזול. כי לא מבינים אותו, מגלים אותו לאט לאט, ורק בגמר התיקון תתגלה כל ההוי"ה הזאת. לכן נהוג לא להשתמש בו ממש, אלא רק בכאלה צורות שאתה משנה, כאילו ברמז עליו, וגם אנחנו עושים כך.

אומנם לצורך לימוד, אם אתה כותב  י' ה' ו' ה',  ומתחיל להשתמש בו בגימטריות, בכל מיני דברים, משתמש בסידורים, אז אנחנו משתמשים. אבל השם שמעורר בנו יחס הבורא לנברא, מעורר בנו כבוד וגדלות. 

תלמיד: אם התפשטות היא גילוי האור מצד הכלי, אז מה זה אומר התפשטות מצד המאציל?

זו התפשטות מצד המאציל, כי האור, שהוא המאציל, הוא בונה את הכלים. עדיין כאן לא מצד הכלי מתגלה האור, אלא מצד האור. כי הכלי עדיין לא עושה שום פעולה רצונית משלו. אין. בחינה א' לא יודעת מה היא עושה, וכך בחינה ב', בחינה ג' ובחינה ד'. זו עדיין התפתחות, אבל התפתחות בלתי מודעת.  

(סוף השיעור)