שיעור בוקר 02.09.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שפלות והכנעה - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – שפלות והכנעה, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 13.

אנחנו צריכים להמשיך, בכל זאת לבדוק ולחקור את הרצון שלנו שבו אנחנו נמצאים והבורא, וכמה שהרצון שלנו נברא בכוונה כדי שאנחנו על ידי מספר פעולות נתחיל להרגיש דרך הרצון שלנו את הבורא, לבנות בנו אותה הדמות, זה נקרא שנגלה את הבורא, כי מחוץ לרצון שלנו אנחנו לא משיגים שום דבר, זה משהו בלתי מושג.

לכן איך אנחנו צריכים את הרצון שהבורא ברא, שבו אנחנו קיימים, איך אנחנו יכולים לשנות ולסדר אותו כך שנרגיש בו משהו מחוצה לנו, כנגדנו, הפוך מאיתנו ועליון מאיתנו, שזה הכוח העליון, הבורא שברא, מנהל ומעמיד אותנו בכל רגע ורגע, גם ברצונות וגם במחשבות, איך אנחנו יכולים מתוך מספר פעולות שלנו להתחיל להרגיש אותו ולחקור אותו, להבין אותו במקצת ואפילו להשפיע עליו, עד כדי כך שאנחנו נשפיע עליו ונשפיע איך הוא ינהל אותנו.

זה נקרא "נצחוני בניי", שאנחנו כן יכולים לכוון את הבורא לעשות בנו כל מיני פעולות שמלכתחילה בצורה ישירה הוא לא עשה. זה נקרא שאנחנו מצליחים לחייב אותו לתקן אותנו ולהפוך את הטבע, הפעולות והמעשים שלנו להשפעה במקום קבלה. בצורה ישירה הבורא מעורר בנו את הרצון לקבל, ואנחנו מחייבים אותו שייתן לנו על פני זה רצון, יותר נכון כוונה להשפיע.

אנחנו אז מחייבים את הבורא שישפיע לנו כוונה על מנת להשפיע, ואז הרצון לקבל שלנו, שהוא הטבע ההכרחי שלנו, בלעדיו אנחנו בכלל לא קיימים, אבל הרצון לקבל שלנו יעבוד בכוונה על מנת להשפיע, כך אנחנו מגיעים להזדהות עם הבורא, ו"ממעשיך הכרנוך". ואז מתוך הפעולות שלנו אנחנו נכיר אותו, מי הוא, מה הוא, מזה שנגלה בטבע שלנו של הרצון לקבל את הטבע של המשפיע, וכך נתקדם.

לכן כל העבודה שלנו היא כמה שיותר מהר להגיע לפעולות השפעה, זה נקרא אצלנו רצון "להשפיע". אומנם זה לא רצון אלא רק פעולות השפעה, אבל הרצון נשאר אותו רצון לקבל שלנו, רק עובד בכוונה אחרת. כאילו שאנחנו "נהפוכו", עושים אותו הפוך. כמו שאת הבגד אנחנו יכולים לסובב מצורת הפנים לצורת אחוריים, כך אנחנו עושים גם את עצמנו, במקום לעשות לפי מה שהיה נראה לנו, נראה לנו לטובת עצמנו, אנחנו משתדלים להבין מה זה לטובת הבורא, מהו רצון הבורא ולפי זה להעמיד את עצמנו.

כל פעם שאנחנו כך עושים את עצמנו, מהרצון שלנו לרצון הבורא, זה נקרא שאנחנו "מעלים את עצמנו ממלכות לבינה", והפעולות שלנו הופכות להיות לא בדעת, בכוח של מלכות, אלא באמונה למעלה מהדעת, בכוח בינה שהיא למעלה ממלכות. כך אנחנו יותר ויותר מגלים רצונות על מנת לקבל, יותר קשים, יותר גדולים, עושים עליהם צמצום ומבצעים אותם בעל מנת להשפיע לבורא.

אם אין כוח, אז יש לנו עשירייה, יש לנו בורא, אנחנו נכללים בעשירייה, מבקשים מהבורא, מקבלים כוחות. כי כך הכול בנוי, רק כשנרצה נוכל לקבל תמיכה מהעשירייה ומהבורא. לכן אין שום בעיה לסדר את עצמנו כך שכל הפעולות שלנו יהיו לעל מנת להשפיע לבורא, ואז זה נקרא "אור חוזר", בעל מנת להשפיע לבורא, אנחנו נרגיש את היחס האמיתי שלו איך הוא רוצה להשפיע לנו, מה הוא רוצה להשפיע?

מגלים לנו בזה את הכוחות העליונים, העולם העליון, העולם הנצחי, אותנו שם, וכך אנחנו מגיעים לדבקות, להשתוות עם הבורא. זה בעצם בינתיים מה שאנחנו לומדים, העבודה שלנו.

בדרך הזו אנחנו עוברים את דרגות העביות שלנו, הרצון שלנו שכל הזמן גדל, 0, 1, 2, 3, 4, כל דרגות העביות, ואנחנו למרות שמתגלה רצון לקבל כל פעם יותר גדול, משתדלים בכל האמצעים שזה הקבוצה והבורא, להפוך אותו בכוונה לעל מנת להשפיע. אנחנו לא נוגעים ברצון לקבל עצמו בשום דבר, הוא נשאר כמו שהוא נשאר, אלא העיקר בשבילנו זה לכוון את המטרה שלו, היעוד שלו, לשם מה הוא פועל.

אם הוא פועל לטובת העשירייה ודרכה לבורא, אז אנחנו מכוונים, כמו בכלי ירייה, שישנן שתי נקודות ואם אנחנו מכוונים את עצמנו דרכן למטרה אז אנחנו קולעים. לכן יש לנו "אני" ו"קבוצה". אם אני מסודר איתה נכון בלהשפיע לקבוצה, בטוח אני משפיע לבורא, למרות שאני לא רואה אותו. כך אנחנו נתקדם. כל העבודה הזו נקראת "אמונה למעלה מהדעת", השפעה למעלה מקבלה. אנחנו לא יכולים להשפיע, להידמות לבורא אלא על פני כוח הקבלה שכל הזמן מתעורר בנו בכל מיני צורות חדשות, ועביות חדשה. כך נתקדם, כבר מתקדמים.

אבל בעבודה הזו ישנה תמיד תקופת דגירה, תקופה נסתרת, כמו שידוע, אפילו במחלה, כמו שאנחנו היום עוברים הרבה, ישנה תקופת דגירה, זאת אומרת, זו תקופה נסתרת, אנחנו חולים אבל עוד לא מבינים ומרגישים, אחר כך קצת יותר ויותר מרגישים חולים, עד שממש מרגישים את עצמנו חולים. בתקופה הזו הראשונה אנחנו לא מרגישים חולים, כך זה גם ברוחניות, אנחנו נכנסים, פועלים ועושים כל מיני דברים עד שזה נקרא שאנחנו "ממלאים את הסאה", זאת אומרת, מידה מיוחדת של יגיעה ואז זה מתגלה.

נקווה שאנחנו נשתדל למלא מהר מאוד את הזמן הזה של הדגירה, של ההסתרה, ונגיע לגילוי.

שאלה: במה אנחנו נרגיש את הבורא, באיזה חושים נשתמש? לא הבנתי האם אני צריך להרגיש או כל העשירייה צריכה להרגיש, באיזו צורה נרגיש את הבורא?

אתה תרגיש את הבורא בצורה אישית בכל הכלים, הרצונות והמחשבות שלך, כן, בכל מיני צורות עוצמה ואופן.

קריין: קטע 13

"ע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להשאר במצב שבו הוא נמצא. 

מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כח להתגבר, שאינו יכול להשאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות. 

נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה."

(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")

מה הוא רוצה להגיד לנו, שהאדם לא יכול להתחיל לעלות לפני שהוא מרגיש שהוא נמצא למטה, בנפילה אמיתית. וכמה זמן לוקח לו לרדת עד למצב הזה, [שאחריו] הוא כבר מתחיל שוב לעלות, כי כל הדרך שלנו היא בעליות וירידות, אז הכול תלוי בהשקעה שלנו, כמה אנחנו משקיעים, אנחנו לא צריכים לחכות ולהישאר בזמן פסיבי, שאני נכנס עוד יותר ועוד יותר ועוד נופל, גם הירידה שלנו צריכה להיות אקטיבית, כך שאני ממשיך ללמוד, לעבוד בקבוצה, לעשות כל מיני פעולות ואז אני יותר מהר ובצורה יותר מועילה תופס את ההבחנות שלי, את היחסים שלי לבורא, לקבוצה ורואה כמה אני לא מסוגל לכלום, ואז בצורה כזאת אני רואה שאין ברירה, אני חייב לעלות, אני לא מסכים יותר עם הירידה. לכן גם בירידה אני חייב להמשיך ללמוד ולהתנגד לה, כי אז אגלה את סוף הירידה בצורה יותר מהירה ומועילה להתעלות חדשה.

לכן זמן הירידה לא צריך להיות זמן פסיבי, אנחנו חייבים לעסוק בה כמה שאפשר, בלימוד, בפגישות, בהפצה, וכך נזרז את הירידות. אחרת הירידות יכולות להימשך כמה חודשים, ולפעמים אדם מה שנקרא "מאבד את ההכרה" ברוחניות, ואז הוא חי כמו כל העולם. ועד מתי? את זה אף אחד לא יודע, כי אם הוא כבר ניתק את עצמו מהרוחניות אז רק הבורא, כמו שהוא עורר והעיר אותו בפעם הראשונה כשהוא התחיל להגיע לחכמת הקבלה, כך מתי שירצה יעשה את זה, כשיגיע הזמן. אבל כשאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בירידה, קודם כל אנחנו חייבים, כל אחד לאחרים, לא להסכים שמישהו נופל, כי זה מושך את כולנו יחד לירידה וגם את כל אחד ואחד, לכן למרות שאדם נמצא בירידה שיעשה משהו.

אני בזמן שהייתי בכל מיני ירידות הייתי מתרגם, מארגן, עושה משהו. כי אז הראש לא כל כך עובד, הלב בכלל לא עובד, ואז אדם צריך לעסוק במשהו קרוב לקבלה, קרוב להשפעה, וכך למצוא לעצמו איזה עסק שבכל זאת מועיל לכניסת הקבלה גם לחיים שלו הפרטיים וגם לכל העולם. מאוד מועיל לתת שיעורים למתחילים, כי אז אדם שוב מעורר את כל חכמת הקבלה ומסדר אותה, איך שהוא נותן אותה וכן הלאה, מתקשר עם כוחות חדשים, קבוצה חדשה, הסתכלות חדשה. זה מעורר בו גם בירור, ביקורת על מה שהוא. מאוד מועיל, ללמד זה הכי מועיל, בזמן הירידה במיוחד.

שאלה: אם הבורא מעורר את הרצון לקבל שלנו בכל שלב, איך אנחנו יכולים להתגבר על זה, איך אנחנו יכולים לעלות מעל הכוח שיצר אותנו?

הבורא מעורר את הרצון לקבל שלנו משלב לשלב בצורה הדרגתית, בהתאם לכוחות שלנו, בהתאם לתנאים שלנו, ואף פעם הוא לא נותן לנו מצבים שמהם אנחנו ניפול, לפי הכלל "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". "קודש" זה נקרא השפעה, מעלים תמיד להשפעה ולא מורידים אף פעם. אפילו שעושים ירידה, היא רק כדי שממנה תוכל לעלות לעוד יותר ממה שהיית קודם. ולכן כך אנחנו צריכים לקבל את הדרך שלנו, תמיד בצורה חיובית.

יש לנו עסק עם טוב ומיטיב, עם הבורא שרוצה רק עלייה, וזה שהוא נותן לנו כל מיני תרגילים, הם אך ורק כדי שאנחנו נעלה. ותמיד התרגילים האלה נמדדים, שקולים, כנגד כל היכולות שיש לנו ולא יותר. אף פעם, אם נתייחס ברצינות לתהליך שאנחנו צריכים לעבור, לא ניפול, אלא נרד, וזה לא בגלל שאנחנו לא מצליחים, אלא בגלל שמוסיפים לנו רצון לקבל חדש, יותר גבוה, יותר גדול, שמעליו אנחנו צריכים גם לעלות ולהגיע לצורת השפעה עוד יותר גבוהה. ומה שנראה לנו כירידה הוא לא ירידה, זו עלייה שנמצאת לפנינו שעליה עוד לא התאפסנו. וכך אנחנו עולים יותר ויותר.

שאלה: מה המשמעות שהלימוד מאיץ את הירידה? איך דרך הלימוד אנחנו מאיצים את התהליך הזה?

על ידי הלימוד, על ידי החיבור בקבוצה שאנחנו מוסיפים, אנחנו מקרבים את עצמנו למקור העליון ואז הוא מאיר עלינו יותר. אנחנו קודם כל נמצאים בירידה אולי יותר מהירה, כי אנחנו חייבים לרדת עד דרגה ד' הנוכחית, שממנה יכולים לעלות, אז לימוד, הפצה וחיבור בינינו, גם תפילה, התפילה מגיעה אחרי זה, אלה בעצם אותם אמצעים שבהם אנחנו ממהרים את הירידה וכבר נכנסים לעלייה. ככה זה.

שאלה: הירידה נראית משהו אישי אבל האם זה תלוי בחברים, בקבוצה? איך לא להישאר תקוע בתוך הירידה?

אם אני קשור לקבוצה ולשיעור יום יום ומשתדל לספוג אותם כוחות מהחיבור עם החברים וכוחות מהשיעור זה מספיק לי כדי להיות בעלייה יום יום.

שאלה: כשהבורא נותן ביקורת לחברים זה נקרא ירידה?

כשהבורא נותן ביקורת לחברים? אני לא מבין. זאת אומרת כשהחברים עושים ביקורת עליך?

תלמיד: לא, כשהוא כאילו נותן לי לחשוב בביקורתיות כלפי החברים?

לא. זה כדי שתעשה בדיוק ביקורת על מה שאתה מקבל ואיך שאתה צריך להגיב על זה.

שאלה: נניח נפלתי למצב שבו אני לא רואה שום טעם בהשפעה ובהליכה מעל הדעת, האם זה אומר שהעשירייה לא מסכימה עם הנפילה שלי, שאני מושך את כולם לירידה הזו?

השאלה היא לא האם הקבוצה מסכימה עם המצב שלי או לא, אלא איך אני בעצמי מקבל את המצב שלי. אני צריך להגיע למצבים שאני מקבל את הקבוצה כדבר האמיתי, הנכון, המתוקן ואני רואה את עצמי במצב פחות מהם ורץ אחריהם, רץ לחיבור איתם. רק בהבחנות כאלו אני מתקדם.

שאלה: אמרת שבשלב מסוים אני מגלה שאני נמצא בנפילה אמיתית, מה זה אומר נפילה אמיתית?

נפילה אמיתית זה שאני מרגיש שבעיניי כל ההבחנות השייכות לרוחניות, ממש מתקרבות לאפס, הן לא פועלות עליי, עד כדי כך לא חשובות לי, הרוחניות נעלמת מהאופק, אני לא מעריך אותה, לא מעריך את הבורא, לא מעריך את הקבוצה, מרגיש את עצמי כבהמה שלא רוצה שום דבר חוץ מלהתקיים בלבד בחיים האלו. זו הנפילה האמיתית, שאין לי שום קשר עם שום אמצעים שיכולים עוד איכשהו לקשור אותי לרוחניות.

יכולים להיות מצבים עוד יותר גרועים אבל אחר כך נדבר עליהם, לא עכשיו, אלה קליפות שעוד לא מגיע לנו להיות במצבים שליליים כאלו.

תלמיד: אבל גם עכשיו אני הרי לא מרגיש את הרוחניות?

עכשיו אתה לא מרגיש רוחניות, אבל אתה לא מרגיש את זה מתוך זה שנפלת מרוחניות, אלא פשוט לא מרגיש. אתה צריך לעשות עכשיו מאמצים דרך חיבור עם הקבוצה ולהשתדל לעשות פעולות כלשהן בלמעלה מהדעת, להגיע לאיזו הרגשה שאתה נמצא בכוחות השפעה כלפי החברים וכלפי הבורא למעלה מהכוחות שלך, אתה רוצה כך לסדר את עצמך, להפוך את עצמך, להיות להם המשפיע. ואז כשתתקן את עצמך בצורה כזאת שאתה נמצא בנטייה כזאת אליהם, מתוך זה תרגיש מה זה נקרא ירידה מהמצבים האלו, וזאת תיקרא כבר ירידה.

תלמיד: זה אומר שאני צריך לבנות בתחילה משהו רוחני, ואחר כך לאבד?

בטוח. קודם אתה צריך להרגיש איכשהו, קצת מה זה נקרא התעלות רוחניות, אחרת לא תרגיש מה זה ירידה. אם אתה לא עולה לגובה, איך תרגיש שאתה נופל? לכן אנחנו צריכים קודם כל להיות ממש במאמץ קדימה, בחיבור בינינו, בפעולה למעלה מהדעת, וכך לתפוס את ההסתכלות שלנו על המציאות. ואז אם אנחנו נופלים, יורדים, שוכחים את המצב הקצת יותר גבוה שתיארנו לעצמנו, זו כבר נקראת ירידה. ואז משם אנחנו שוב יכולים לבקש מהבורא שיעלה אותנו, שיעזור לנו בנוסף למאמצים שלנו.

זאת אומרת, הבורא עוזר בתנאי שאנחנו עושים מאמץ, ומבקשים כשכבר לא יכולים לעשות יותר מאמץ. אבל עשינו כמה שיותר מאמץ בחיבור בינינו, ובתפילה אליו, ואז מבקשים. זאת ההכנה הנכונה לתפילה. ואז נרגיש עד כמה הוא עונה לנו, מפני שכבר יש לי בזה צמצום, אמנם עדיין אין צמצום ומסך וכן הלאה, אבל אחר כך יהיו צמצום, מסך ואור חוזר, ואז בזה אני מקבל את הכוחות והמילוי.

תלמיד: אני צריך לבקש מהבורא לחזור מהירידה למצב שהיה?

לא, לבקש להיות רק יותר למעלה ולמעלה, אני לא יודע איזה. כאילו שאתה מודד, שאתה יכול לדעת מה היה לך, ומה יהיה לך, אתה רק מבקש קדימה.

תבקש פחות שכל ויותר רגש. אתה מדען, אתה איש שאוהב תמיד לעבוד עם השכל. תזרוק את השכל, תזרוק אותו כאילו אין לך ראש, ותעבוד רק עם הרגש. אחרת אתה כל הזמן נתקע בחשבונות. וכאן זה לא חשבונות בשכל, כאן זה רק רגש. יותר, פחות, השפעה, קבלה, יותר למעלה, יותר יחד עם כולם, בלב מאוחד, לצאת מזה, להיכנס לזה. זה הכול רגשות.

תנסה, אתה תצליח, אבל לצאת מהעבודה עם השכל זה לא פשוט, זה האופי שלך, זו העבודה שלך, אני מבין שזה טבעי לך וקשה לצאת מזה, אבל אין ברירה. ואז אתה תצליח יותר מכולם, אבל בינתיים צריך לעשות מאמצים.

שאלה: כל עוד אנחנו ברצון לקבל, הרצון לקבל שלנו משתף פעולה רק אם הוא רואה איזו תועלת. אז כשאנחנו מרגישים התרוממות למטרה, איך לדעת אם זה מגיע מרצון לקבל או מחשיבות הבורא?

זה תלוי לאן אני מכוון, האם אני מכוון לעשות נחת רוח לבורא, ולא נחת רוח לעצמי. זה יכול להיות לכיוון אחד או אליו לבורא, או אליי, ולכן כך אני בודק. לכן עד שהרצון לקבל לעצמי לא גדל בצורה מספקת, למעלה מדרגת דומם, צומח וחי, לדרגת המדבר, אנחנו לא ראויים לעבודה רוחנית.

ואתה רואה את זה בכל העולם. לכן כתוב על כל אלו שעדיין לא הגיעו לחכמת הקבלה, כולם "כבהמות נדמו". כי עדיין הרצון לקבל שלהם הוא רצון קטן, הם לא מספיק אגואיסטיים כדי להתחיל לתקן את האגו שלהם.

שאלה: כשאנחנו מרגישים שאנחנו בירידה, זה נכון לרצות לצאת מזה כמה שיותר מהר, או שכדאי לחתור להגיע עד הכי עמוק שאפשר באותה ירידה?

לא. דיברנו על זה בתחילת השיעור, אם אני עושה מאמצים לעלות, אני מזרז את הירידה שלי, מגיע לעומק הדרוש, ומתחיל לעלות. אל תחשוב שאם עכשיו אתה נמצא בצניחה חופשית כזאת, נופל, אסור לך לעשות פעולות השפעה. ההיפך אם עכשיו כשאתה בנפילה, תשתדל לעשות פעולות השפעה, אתה תזרז את הנפילה. תגיע לתחתית, ואז תתחיל לעלות ממנה. אתה בכל זאת צריך להגיע ממש לדאון, וממנו לעלות.

שאלה: אנחנו יכולים ליצור רצון, לפחד ולהימנע מירידה, איך להתגבר על הפחד מפני הירידה גם אישית וגם בתוך העשירייה?

בעשירייה אנחנו צריכים להגיע למצב שאין לי כל כך ירידות, ושהן יחד עם העליות, והירידות של כולם. אנחנו בסך הכול מתחברים כמו אופן, כמו גלגל באופנוע שחלק ממנו כאילו נוסע אחורה, וחלק ממנו קדימה, אבל סך הכול אם אנו מרגישים כולנו בציר של הגלגל, במרכז, כולנו יחד, אז כמה שהוא מסתובב אחורה וקדימה, הכול מתחבר אצלנו כתנועה אחת.

לכן לא חשוב בקבוצה עליות וירידות. רב"ש היה אומר את זה כך, שאנשים לוקחים את עצמם ככה בידיים, במעגל, ואז קופצים, אלה קופצים למעלה, אלה למטה, וכשהם עושים את זה יחד, הם לא מרגישים מי למעלה ומי למטה, העיקר שכולם נמצאים יחד בתנועה. לכן הכול תלוי בחיבור, ובחיבור אתם מנצחים ומנצלים את כל הפעולות, את כל המצבים.

שאלה: כשאני נמצא במצב ירידה, איך אני יכול לעזור לעשירייה בלי להתפלל לבורא שיעזור לכולם?

אני לא יודע איך אתה יכול לעזור לעשירייה בלי להתפלל לבורא, כי הבורא הוא המנהל, המכסה את העשירייה, ואם אתה לא מזמין את הכוח הזה, איך אתה מכסה את העשירייה ועוזר לה? אנחנו משתדלים לחבר את עצמנו יחד מלמטה כדי להיות מתאימים לזה שהבורא יכסה אותנו מלמעלה. שיהיה ככה, אנחנו מלמטה, והבורא מלמעלה. אם אתה לא פונה לבורא, אני לא יודע איך אתה יכול לעזור לעשירייה, כי כל מצב ומצב שהעשירייה עוברת מגיע לנו מהבורא.

תלמיד: אני לא רוצה להתפלל שהבורא יעזור לי כשאני בירידה, אני רוצה שהבורא יעזור לעשירייה שלי דרך הירידה שאני חווה.

בסדר, אז איך בלי לפנות אליו, אתה יכול לעשות זאת? רק בתנאי שאתה מתחבר לעשירייה, ופונה לבורא, אין שום אפשרות אחרת. המערכת היא מערכת מאוד פשוטה, הייתי אומר אפילו פרימיטיבית, מאוד פשוטה, אין כאן לאן לברוח. פשוט, אנחנו צריכים להתחבר בינינו ולבקש מהבורא. או שאתה מבקש ופונה לבורא עבור העשירייה לבד, אבל עבורם, אחרת אתה לא פונה לבורא בכלל, אם אתה לא קשור לעשירייה.

שאלה: איך עושים תיקון אמיתי בלב ולא בורחים מהירידה?

אם אנחנו כל הזמן רוצים להתקשר לבורא או בעליה או בירידה אז אנחנו לא בורחים. אם אנחנו עושים פניה לבורא דרך חיבורים בינינו זה עוד יותר מועיל וכבר עוד יותר נכנסים לפעולה. אין לנו כאן שום דבר מיוחד, כל הדברים מתגלים מתוך חיבור אני, קבוצה, בורא, זה הכול. כל הבעיה היא שאנחנו צריכים כאן לגלות כל פעם מצבים חדשים בקשרים האלה בינינו, אני, קבוצה, בורא, ולכן כאן אנחנו צריכים לתת מאמץ. לכן זה נסתר, לכן זה לא מורגש, לכן אנחנו נופלים מזה, אבל סך הכול רק לחבר יחד את שלושת הדברים האלה, אני, קבוצה, בורא.

שאלה: לפעמים אנחנו לומדים שהכרחי לקבל את המצב ולא לרצות, לא לבקש יותר. ואילו עכשיו אנחנו לומדים על הירידה שאסור להסכים איתה. איך לדעת מתי צריך להסכים ומתי להתנגד?

אנחנו לא צריכים להסכים עם שום דבר עד גמר התיקון. אלא מתי אנחנו אומרים שאנחנו לא רוצים להסכים או כן רוצים להסכים? שאני לא מסכים עם מה שהאגו שלי אומר לי לעשות, עם זה אני לא מסכים, אבל לא עם זה שאני יודע שאני תמיד יכול לפנות דרך קבוצה לבורא. אני לא עוצר את עצמי, אלא רק אם האגו שלי אומר לי "תחכה, אל תעשה, זה יעבור, צריך לנוח, לעסוק במשהו אחר", נגד זה אני צריך להתנגד. אז יש הבדל על מה מדברים, איזה כוחות מעוררים.

שאלה: האם תוכל לומר לי מה הוא חיבור?

מהו חיבור? חיבור זה נקרא שכמה רצונות שונים מתחברים ביניהם למטרה אחת. המטרה האחת הזאת היא קובעת שיש חיבור בין רצונות שונים.

שאלה: איך לנהל את ההרגשות בזמן הירידה כדי לא להפריע עם המצב הזה לכל העשירייה?

העיקר זה להחזיק את עצמו בכוח בתוך העשירייה, להיכנס במה שהם עוסקים, להכניע את עצמו עוד יותר כלפי החברים, ולעשות, כך כתוב, "כשור לעול וכחמור למסע", לעשות ממש בצורה מטומטמת מה שהם עושים, ובצורה כזאת אתה תתקדם איתם יחד. תסתכל עליהם ותעשה אותו דבר, אפילו שאתה לא רוצה ואפילו שאתה לא מבין מה שהם עושים. ישנן כאלה ירידות שאי אפשר להבין במה הם עוסקים, בשביל מה ולמה. אבל אני לא רוצה להיכנס לביקורת, אני עושה ביקורת על עצמי שאני עכשיו בהמה ואני חייב להיות שייך להם כמו בהמה, כמו כלב שרץ ליד בעל הבית שלו.

קריין: קטע 14.

"בזמן שהאדם בא לידי מצב, שהוא ממש אבוד, שאינו רואה לעצמו שום זכות קיום בעולם, שיהיה לו במה להיאחז, וכל הטכסיסים והעצות כבר אזלו ממנו, ורואה שאחרי כל הטרחות והיגיעות, הכל אבוד - אז הוא צריך להתחזק ולומר, שכל מאי דאבד רחמנא לטב אבוד [כל שעושה הרחמן לטובה עושה]. היינו שהקדוש ברוך הוא עשה לו את כל אלו המצבים של האבדות, ושהם לטב, היינו שעל ידי זה שבא למצב, שנמצא בדיוטא התחתונה, על ידי זה יהיה לו היכולת לעלות למעלה, כמו שכתוב "רם ה' ושפל יראה"."

(הרב"ש. 626. "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד")

שאלה: בפועל כל המצבים שאנחנו עוברים בעשירייה אלה דרכים של המערכת לעורר אותנו, האם זה נכון?

כן.

קריין: קטע 15.

"לאחר שהאדם כבר בא להרגיש את החשיבות שיש ברוחניות, שזה נקרא "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה", אז הזמן שהוא צריך לעבור לקו שמאל. כלומר לעשות בקורת איך הוא מרגיש באמת בתוך הדעת את חשיבות המלך, אם באמת הוא מוכן לעבוד רק לתועלת ה'.

וכשהוא רואה שבתוך הדעת הוא בעירום וחוסר כל, המצב הזה, שהוא רואה מה היא החשיבות של הרוחניות, אבל כל זה אינו אצלו אלא למעלה מהדעת, החשבון הזה הוא יכול להוליד לו חסרון וכאב, על זה שהוא נמצא בתכלית השפלות, ויש לו היכולת לתת תפלה אמיתית מעומק הלב, על מה שחסר לו."

(הרב"ש. מאמר 28 "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה" 1987)

זאת אומרת, אנחנו צריכים לבדוק האם אנחנו נמצאים למעלה מהדעת או לא, ועד כמה ומתי כן ומתי לא. ולהשתדל לסדר את עצמנו כך שאם לא נמצאים בלמעלה מהדעת אלא נמצאים בתוך הדעת, זה כואב לנו מאוד כי אנחנו נמצאים בדרגת בהמה, ואם נמצאים בלמעלה מהדעת אז אנחנו נמצאים בדרגת האדם. אז צריכים להשתדל כל הזמן לבדוק אם נמצאים בדרגת אדם או בדרגת בהמה ולהשתדל להתעלות.

שאלה: לפעמים התפילות שלי על החברים נראות לי כמלאכותיות, זה כאילו שאני מתפלל לשכר. מה לעשות כדי שהבקשות שלי עבור החברים יהיו יותר מציאותיות, יותר אמתיות?

קודם כל זה שהתפילות שלי יהיו מלאכותיות זה לא חשוב, זה דומה לילד שעושה ככה כלפי ההורים, שהוא בוכה ובוכה כאילו שבאמת רוצה, ואנחנו יודעים שזה לא כך, אבל בסופו של דבר בזה שהוא ככה מנדנד לנו הוא משיג מה שהוא רוצה, אנחנו נותנים לו. מצד הבורא זה גם תופס, כי בכל זאת זה נקרא "הכנה", שעדיין אין לי רצון אבל בכל זאת אני מבקש. ואני יודע שאני לא רוצה, אלא על ידי הבקשות האלה אני כן מגיע לזה שאני ארצה.

לכן כל הזמן אנחנו צריכים להיות מכוונים דרך הקבוצה לבורא כדי לסדר את עצמנו כמה שיותר נכון בבקשה. ולא חשוב שהבורא עדיין לא עונה לנו, אנחנו כל הזמן, כל הזמן, זה נקרא "הפתח לדופקים בתשובה", אנחנו רוצים לקבל ממנו תגובה, ולא עוזבים אותו עד שנקבל. זה מאוד מאוד בונה אותנו ומעמיד אותנו נכון כלפיו, כי אנחנו בזה עושים את העבודה שלו. במקום שהוא יעשה לנו, הוא יעורר בנו את הרצונות, על ידי הנדנוד הזה, אנחנו בעצמנו, מתוך זה שאין לנו את הרצונות האמיתיים אנחנו בונים את הרצונות האמיתיים לרוחניות, ולכן גם זה מאוד מכובד וגם זה נקרא "עבודה רוחנית". תסתכלו על ילדים קטנים, קחו דוגמה מהם ותעשו.

שאלה: לא ברור מהקטע איך מתוך גדלות וחשיבות הבורא האדם עובר לקו שמאל ועושה בירור בדעת עד כמה יש לו חשיבות וגדלות הבורא?

זה מגיע לנו אחר כך, עכשיו בינתיים אין. אלא אדם מודד את זה לפי הרצונות שלו, כל המדידות שלנו הן ברצון. אפילו שאנחנו מודדים את הכוונה היא גם נמדדת על פני הרצון, ולכן אנחנו צריכים להשתדל עוד להתחבר ועוד להתחבר בינינו, עד שמתחילים לגלות מהחיבור בינינו את צורת הבורא שמתגלה, צורת ההשפעה שלנו, זה נקרא "צורת הבורא", וכך אנחנו נגיע למדידה הנכונה.

שאלה: איך העשירייה יכולה לעזור לחבר שקיבל הכבדה גדולה דרך זה שהוא איבד אדם קרוב?

אני מבין שזו בעיה ובעיה קשה יכול להיות, מאוד רגשית, אישית, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להתעלות למעלה מזה. אין חיים ואין מוות, הכול מסתובב ורק מחליף צורה, כמו שמסביר לנו בעל הסולם שזה גלגל שינוי הצורה. ולכן זה שאנחנו רואים גופים בעולם שלנו, או לא רואים אחר כך את הגופים האלו, הגופים בעצמם לא שווים כלום, כמו שבעל הסולם אמר "לא אכפת לי איפה יקברו את שק העצמות שלי", כי זה באמת לא שייך לאדם.

האנושות נותנת לזה חשיבות, שמה איזה אבנים, עושה כל מיני פעולות סביב הקבורה, סביב משהו. לפי האמת אין בזה שום ממשיות, זה לא מועיל לא לאלו שחיים בצורה גשמית, ולא לאלו שכבר נפטרו מהגוף החי, מדרגת חי.

לכן יש זמן קצוב כמה אנחנו צריכים לחשוב ולהצטער על המת, וכמה שיותר מהר לחזור לעבודה הרוחנית שלנו, כי בזה בטוח אנחנו מועילים לנשמתו של אותו הנפטר.

שאלה: איך זה שנוכחות באמונה מעל הדעת יכולה ליצור חיסרון להיות בשפלות? כי אם אתה כבר נמצא מעל הדעת אז אתה כבר נמצא בשפלות, לא? אבל נאמר שזה יוצר חיסרון להיות בשפלות, אז איך להבין את מה שכתוב פה?

יש עליות ירידות, שאתה נמצא במדרגה קטנה אז אתה צריך להיות בעלייה עוד יותר גדולה. שיש שפלות, רק תלוי על פני איזה רצון לקבל השפלות, על איזה מצב השפלות. לכן על כל המצבים שלנו כתוב "אין אדם שפל כמשה", "עניו כמשה" שזה שיא הענווה. אז להגיע לדברים כאלה זה מאוד קשה, מאוד קשה, כי זו עבודה בפועל על פני הרצון לקבל.

שאלה: מה בעצם רוצה הבורא ללמד את האדם, מה הוא רוצה לבנות בו, כשאדם עושה אלפי מאמצים משך זמן רב ולא מקבל עליהם שום דבר?

קודם כל זה שהאדם לא מקבל תגובה מהבורא ולא מרגיש שיש לו משהו לפי כמה שהוא משקיע זה לא אומר כלום, זה האדם כך מרגיש, בהרגשה שלו, אבל לא שזה לא עובד, לא פועל, אלא אחר כך זה יתגלה בבת אחת.

זה כמו שיש כאלה פעולות, או מכונות, בחיים שלנו גם כאלו מצבים שאתה עושה, עושה, ועושה, ואחר כך זה נותן תגובה. לכן אצלנו לפעמים זה לוקח שנים, אני אומר לך שנים, גם לפי הניסיון שלי אני אומר לך, שנים שהאדם כאילו לא עושה כלום, כאילו לא מתקדם, חכמת הקבלה וכל הדברים האלה נמצאים שם ברקע והוא רק כאילו קיים. אבל אחר כך זה מגיע להתעוררות, התאוששות, והוא מגלה שעברו עליו הזמנים הם לא עברו ללא תוצאה.

לכן רק להמשיך "כשור לעול וכחמור למשאוי"¹, ואין לנו שום ברירה לעשות כאן משהו, רק להמשיך.

חוץ מזה, מה לעשות? אנחנו גם חיים בעולם כזה שאין לנו כל כך לאן לברוח, אין. במקום לגלות את הבורא, להתקרב אליו, לכוח שלו הטוב ומיטיב, בחיבור בין כולם ב"ואהבת לרעך כמוך" שכולם מסכימים עם המשפט הזה, אז אין לנו לאן להתקרב.

לכן נמשיך ואתה תראה.

שאלה: אם תוכל להסביר בקטע מספר 14 כתוב שהפעולות האלה שאני רואה, שכל התחבולות והעצות הסתיימו, ועם זאת אני צריך להתחזק ולומר שכל מה שאבד, כל מה שקרה קרה מצד הבורא ולטובה, הפעולות האלה הן כבר בניית התפילה?

כן. הן יסוד של התפילה. האדם צריך רק להיות בטוח שכל מצב ומצב שלו זה בדרך לתיקון, לגמר התיקון. זה דבר אחד. וזה שהוא לא יכול לראות את הדברים זה מפני שהוא עדיין קטן ולא יכול כך לאתר אותם.

ואחר כך אנחנו בכל זאת מגיעים למצבים שאנחנו מבינים ומרגישים שינויים שעוברים. אבל בינתיים זה כך. זאת אומרת, לא להסתכל כאילו שאתה לא צריך לראות את זה ולא צריך לקבל את זה, למרות זאת, כל יום ויום לחזק קשר יותר עם הקבוצה, קשר יותר עם הבורא. להשתדל לקרב את עצמך בתוך הקבוצה לבורא וכך עוד ועוד.

ואתה רואה שבכל זאת, גם תוצאות יהיו. אמנם שאנחנו לפי חכמת הקבלה לא צריכים לחכות לתוצאות, אלא דווקא ככל שאנחנו יכולים לעבוד בלי לקבל תוצאות, המצבים נקראים "יותר גבוהים". שאנחנו משקיעים כוחות ולא מקבלים שום דבר בחזרה, ההפך יכול להיות. שאנחנו רואים עד כמה אנחנו נמצאים בירידות, נפילות, פיזור, והבורא מסדר לנו כל מיני כאלה מצבים של אכזבה.

ולמרות זאת, אם אנחנו הולכים ומתקדמים, לפי מה שאנחנו בונים, לא מסתכלים על שום תוצאה, נקרא שאנחנו עושים פעולות השפעה ומתקדמים. ודווקא על פני זה אנחנו מגלים את ההתקדמות שלנו והשכר.

תלמיד: יש מצבים שבהם אני בכלל לא מביו מה קורה ופועל באופן אוטומטי. ויש מצבים שבהם יוצא שאפשר לברר את המצב שלי, לראות את השפלות שבו. וכלומר, כשאני מברר במחשבה שזה הכול מהבורא והכול לטובה, זה כאילו נראה לי שאני כמו מחבר בכבלים, איזה שני בלוקים. האם זה עובד ככה, שאם ביררתי במחשבה אז כבר חיברתי את זה וכיוונתי את המאמצים האלה לעבר הבורא? וזה נקרא "בניית התפילה"?

זו עדיין לא תפילה שלימה כי אתה עושה את זה רק בשכל ולא ברגש, אבל מפני שהרגש שלך לא עובד, ממש הלב מת, אז לפחות אתה עושה את זה בשכל. וגם אז זה המצב הנכון. ככה זה עובד. תעשה, תמשיך.

שאלה: איך לבנות חשיבות להרגשת רוחניות?

בעצם אנחנו רוצים את זה ובגלל זה הגענו לחכמת הקבלה. לבנות, להעלות חשיבות לרוחניות בכל מיני צורות שלא יהיו, הכי בטוח זה על ידי העשירייה.

שאלה: עד כמה מותר לנו לאבד את הקשר עם אדם בעולם הזה?

עם העולם הזה אני לא צריך כל כך להיות בקשר בכלל. כי העיקר זה להיות בקשר עם החברים ולבנות בינינו כזאת אווירה, כזה מצב שאנחנו רואים בו את העולם העליון. היחסים בינינו הם כמו שצריכים להיות בנשמה, בהשפעה, בחיבור, באהבה. וכך אנחנו צריכים להתעלות. וזה בעצם העבודה שלנו.

והעולם הזה, אני צריך אותו רק כדי להפיץ לו משהו מהחיבור ולקבל ממנו אולי קצת את הרגשת חוסר האונים מכל מה שהוא עובר, כדי לזרז את ההתפתחות שלי עוד יותר, כדי לעזור לכל העולם עוד יותר. אבל בעצם כל ההתפתחות הרוחנית שלנו היא בתוך עשירייה ובין העשיריות.

שאלה: האם תוכל לייעץ, איזה תרגילים בכלל יכולים לעזור לאדם להחליף את השכל לרגש? יש כל מיני תרגילים בעולם שלנו לפיתוח השכל, אבל לפיתוח הרגש נראה שכאילו אתה יכול לבזבז חיים שלימים בלי להחליף את השכל ברגש. ואם כן, אז הבקשה שלי צריכה להיות רק כלפי הבורא ורק הוא יכול להפעיל את הרגש?

אנחנו לא צריכים להחליף שכל לרגש, אלא אנחנו צריכים להוסיף רגש רוחני ושכל רוחני למה שאנחנו מרגישים ומבינים בעולם הזה. להעמיד את ההבחנות הרוחניות בשכל ורגש יותר מההבחנות הגשמיות. זה הכול.

איך אני יכול לעשות את זה? אני כל הזמן צריך להעריך יותר את חשיבות החיבור בינינו וכך אנחנו נעמיד עולם העליון למעלה מעולם הגשמי. חשיבות. אין יותר מזה. ככל שאני משקיע יותר זה נעשה אצלי דבר חשוב.

אנחנו רואים גם בעולם הזה. ככל שאתה משקיע במשהו, אנחנו רואים בחיות שאדם משקיע, בצמחים שהוא משקיע. אז בזה דברים האלה נעשים לו חשובים והוא ממש חושב עליהם. אז יותר ויותר להשקיע כוחות בקשר בינינו.

תלמיד: ובחשיבות וכוחות זה ברור, אבל מבחינת המנגנון, אולי תוכל להסביר איך זה עובד? אני אעשה את זה ופתאום ברגע מסוים יהיה פתאום איזה תק וזהו?

כן.

שאלה: אני אתקרב רגשית לחבר?

אתה חייב להשקיע הרבה כוחות שלך בהם כדי לקרב אותם ולסדר אותם ביניהם, ואז לאט לאט אתה תרגיש עד כמה זה הופך להיות לך יקר. וזה הכול לפי ההשקעה שלך. רב"ש כותב על זה על "יקר ויקיר". הוא מסביר לנו את זה. זה ב"שמעתי".

תלמיד: רב"ש מתאר דברים כאלה שלא חוויתי מעולם. ואני לא יכול להבין.

ככל שאתה משקיע יותר בחבר הוא נעשה לך עוד יותר ועוד יותר קרוב. אתה כבר, לפי ההשקעה שלך בו, לא תרצה לאבד אותו, להתרחק ממנו, כי אתה השקעת בו, אז החלק שלך נמצא בו. והכול תלוי רק ביגיעה.

שאלה: אמרת קודם שהכי יעיל זה ללמד, להפיץ, לארגן ולעורר את החברים. עכשיו, אנחנו יודעים את זה ולא עושים ומחכים לפעמים שנים. איך לתאר עשירייה שמצליחה ליצור כזו אווירה שאף חבר לא יישאר אדיש בצד?

צריכים לתאר. אין לי כאן מה לעשות, רק תתארו עד כמה האגו עוצר אתכם ולא נותן להתקדם. והפסוקים ומה שמדברים מקובלים על החיבור ועל הפצה, יש לכם, אתם יודעים לקרוא והכול לפניכם.

שאלה: בקטע 15 כתוב שהאדם במצב שבתוך הדעת הוא לא מבין את החשיבות של רוחניות והכול למעלה מהדעת הוא צריך לבקש, להתפלל לבורא שישנה לו את המצב הזה. אז מה? הוא צריך לבקש דעת? מה הבעיה בזה שהרוחניות היא למעלה מהדעת?

הוא מבקש עזרה, ובאיזו צורה שהעזרה תבוא אליו הוא לא מכתיב לבורא. ברור לנו איך אנחנו מתפללים. אני לא מתפלל לקבל משהו מסוים. הבורא יודע מה אני צריך לקבל. אני רק צריך לבקש ולא דורשים ממני לבקש בדיוק מה שאני צריך בדרך במצב הבא. זה בלתי אפשרי. אלא, אלא העיקר לבקש.

תלמיד: האם יש בעיה במצב כזה שאני לא רואה חשיבות בתוך הדעת, אבל מצליח בכל זאת לעשות?

כל הזמן בקשה.

קריין: קטע 16.

"אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.

ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.

מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"."  

(הרב"ש. מאמר 15 "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" 1985)

שוב.

"אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות," זה לא בה זה בה', "אלו שמרגישים להידבק בה', "אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.

ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.

מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"."  

(הרב"ש. מאמר 15 "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" 1985)

זאת אומרת, השאלה היא למי אנחנו מכוּונים? אם אנחנו מכוּונים לבורא, אז כלפיו כביכול אנחנו מודדים את עצמנו, אז כל פעם כמה שאנחנו מתקרבים אליו אנחנו רואים את עצמנו יותר נמוכים, יותר נבזים, יותר מקולקלים. מה שאין כן אנשים אחרים שהם דווקא עובדים בתוך הרצון לקבל, אז הם מרגישים שהם עולים על הרצון לקבל יותר ויותר, מאמצים אותו יותר ויותר, יותר לומדים, יותר מבינים, יותר מרגישים. אצלם הכול נמצא כהולך וקונה יותר ויותר בדרך כל מיני הבחנות ברצון לקבל שלהם.

אז יש הבדל, ברצון להשפיע אנחנו מגלים כוחות השפעה, ומרגישים את עצמנו ריקניים כרימון כמו שכתוב, ואם אנחנו עובדים בתוך הרצון לקבל, אז אנחנו כאילו כל הזמן מגלים שאנחנו נמצאים יותר ויותר בהבנה, בהרגשה, בגאווה. אז האנשים האלו רוצים להכתיב את הדעות שלהם לאחרים, לוחצים על אחרים כאילו שהם מבינים, כאילו שיש להם תורה ביד וכולי. כך אנחנו רואים שיוצא לנו ממה שנראה בעולם הזה.

שאלה: מה זה לבקש עזרה מהחברים? איך אני נכון משתמש בכוח הערבות?

זה כמו בצבא, כמו בכל מקום שבו אנשים מתחברים, נגיד בקבוצת כדורסל איפה שכולם אחראים על מה שהם עושים. ולכן זה מה שאנחנו צריכים להבין, שסך כל כמה שאנחנו נעבוד, אנחנו נקבל עבור כל הקבוצה, ולא אחד, שני ושלישי.

יש נגיד קבוצת כדורסל והיא כולה זוכה באיזה פרס, אז כולם מקבלים את הפרס ולא האחד שביצע את הפעולה הנכונה. אותו דבר גם אצלנו, קבוצה שזוכה, עשירייה שזוכה, היא זוכה וכל אחד זוכה לפי התפקיד שלו. והתפקיד שלנו הוא לפי שורש הנשמה של כל אחד ואחד, ואיך שהבורא מסדר אותנו בעשירייה, שאת זה אחר כך אנחנו נגלה. לכן מה שחשוב לנו יחד, יחד כולנו להתקדם.

שאלה: שמענו שלא צריך לצפות לשום דבר, אנחנו צריכים לעבוד כשור לעול וחמור למשא. ומצד שני, אנחנו שומעים שאם אתה נפטר מהעולם הזה אז שואלים אותך "ציפית לישועה?", בעל הסולם כותב שאתה צריך לצפות לגאולה כל רגע, כי אם לא אתה תצטער בערוב ימיך. אז איך צריך להתייחס לסתירות האלה, שפעם לא לבקש, לא לצפות, פשוט לעבוד כל הזמן, ומצד שני אומרים לך אתה צריך לצפות לגאולה?

נכון, יש עביות, יש צמצום, מסך, אור חוזר, כך אנחנו עובדים. ולכן אומנם יש לי רצון לקבל כל פעם יותר ויותר גדול, ואני עושה פעולות על ידי המאור המחזיר למוטב להפוך את טיב הפעולה שלי מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ואז יוצא שאני עובד בשני כוחות מנוגדים בתוכי, ובין שני הכוחות המנוגדים האלה אני מגלה את העולם העליון והבורא.

תלמיד: אז הצפייה היא כביכול מתוך שני הכוחות? אז מה זה הקו האמצעי בעצם, לצפות לגאולה או לא לצפות לשום דבר?

ודאי שכן. אבל גאולה היא בעצם כל פעם קצת גאולה קטנה יותר, וגם גאולת מצרים, גם כל מיני גאולות, שזה הכול לאדם שהוא רוצה להתעלות למעלה מהאגו שלו.

קריין: קטע 17.

"צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה. 

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו. 

לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע." 

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

אתם חייבים לחזור על הפסוקים האלה במשך היום.

קריין: קטע 18.

"אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזה"ק שואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא". 

אם כן, עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. אם כן כמה הוא צריך להיות מאושר מהמצב של ירידה והיסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עליה. 

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. מה שאין כן הוא מרגיש רק יסורים. לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפלה מעומק הלב. וזה שכתוב "הן נכנעין ומתפללין"." 

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

קריין: 19.

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. 

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה." 

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

שאלה: למה אני צריך להרגיש שאני יותר גרוע מכולם, איזו אנרגיה זה נותן לי?

זאת קודם כל אמת שאנחנו לא כל כך מבינים, וודאי שמתוך הרצון לקבל שלנו לא מסכימים. איך יכול להיות שאני הכי גרוע מכולם, הכי טיפש, הכי לא מבין והכי גרוע מכולם? אבל במערכת העגולה של אדם הראשון, כך כל אחד אם הוא מרגיש את עצמו בצורה אמיתית, הוא גם כן מגלה את עצמו בצורה הנמוכה ביותר. כי לפי הטבע שלו לא יכול להיות אחרת, איך יכול להיות שהוא יהיה יותר למעלה מאחרים לפחות במשהו, במקצת? הוא מגלה את הטבע שלו, והטבע שלו זה רצון לקבל על מנת לקבל, לכן "כל הגדול מחברו", כמה שהוא משיג אורות יותר גדולים הוא רואה את עצמו יותר נמוך, זה פשוט.

שאלה: בקטע הוא אומר ש"היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת." אז האם כשמתחיל להרגיש ירידה אז צריך לפנות מיד בתפילה לבורא, או קודם לעשות מה שבכוחו ואז להתפלל?

לא, קודם כל כמה שאפשר להיות בקשר עם הבורא ובבקשה לבורא. כמו שכתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום", שאת הקשר לבורא אנחנו לא עוזבים. אלא אם כן מרגישים את עצמנו שנפלנו, אז זה על ידי ההכוונה מלמעלה.

כי בסך הכול כולם צריכים, כל אחד וכולם יחד, כל אחד בעשירייה שלו ובין העשיריות, אנחנו רוצים תמיד לחזור, צריכים תמיד לחזור לקשר עם הבורא. שהבקשות שלנו, העלאת המ"ן שלנו, תמיד תהיה לכיוון שלו.

תלמיד: כשאדם נמצא בירידה מה הפעולה הראשונה שהוא צריך לעשות? לפנות קודם כל לבורא, לחברים בתפילה, בעזרה, או לנסות להרים את עצמו באיזה מצבים, בכל צורה שהיא?

כשהוא נמצא בירידה, אז קודם כל שירגיש באיזה מצב הוא נמצא. כי הירידה האמיתית היא שאדם לא מרגיש שהוא נמצא לא בירידה ולא בקשר עם אחרים, שום דבר, הוא חי, נמצא בדרגת חי. אז לכן להחזיר את עצמו לדרגת האדם, לדרגת המדבר, זה קודם כל להתקשר לעשירייה, וכשמתקשר לעשירייה להשתדל פשוט להתכלל ביניהם. דיברנו היום על זה, מה צריך לעשות בירידה, להתכלל בין החברים ולהשתדל להיטמע בהם, ואז דרך זה יקבל מאור המחזיר למוטב ויתפוס את מקומו.

שאלה: למה בזמן הירידות נמחקת מאיתנו כל ההרגשה של העליות שהיו לנו בעבר?

כי אנחנו מקבלים רצון לקבל שבור יותר גדול מכל המצבים הקודמים, מכל הירידות ומכל העליות שהיו לי פעם, עכשיו בא רצון לקבל חדש והוא יותר גדול. ולכן הוא מכבה לי את כל העליות הקודמות וגם כן את כל הירידות, ואני לא יכול לעשות שום דבר עם כל הניסיון שלי מהעבר, אלא רק לגייס את עצמי על ידי החברה לתפילה לבורא. אין לי שום אפשרות אחרת לצאת מהמצב החדש, שהוא רצון לקבל חדש יותר גדול מכל הפעמים הקודמות.

שאלה: המצב האמיתי באמת הוא כמו שאתה שוכב על ארבע ומישהו עומד לך על הגרון ואתה צועק, זה דבר אמיתי, שבאמת יש שינוי. אני כל הזמן שואל את עצמי למה יש הפסקות במצב הזה, למה כאילו משחררים אותך ואז שוב פעם מביאים אותך למצב הזה? למה לא כל הזמן להיות במצב הזה של בקשה? כי רק זה משנה. מה זה ההפסקות האלו באמצע, עם האשליה שמשהו עובד אחרת?

אתה אומר כך, אם אני נמצא למעלה ואני מודה לבורא, זאת תפילת הודיה. אם אני נמצא למטה ומרגיש את עצמי ממש בדאון, אז אני מתפלל לבורא והוא משנה אותי. אבל מה לעשות אם אני לא מרגיש כלום? זה בא כדי שנעריך כמה טוב להיות או למעלה או למטה, וכמה טוב להיות בקשר עם הבורא. ויחד עם זה, אז מה אנחנו עושים במצבים שאנחנו נמצאים בחוסר הכרה? זה סימן שאנחנו לא נמצאים מספיק מחוברים עם החברים בעשירייה.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני לא נמצא על ארבע ולא מבקש, הסיבה לזה היא שהתנתקתי מהחברה?

גם זה נכון, כן. או למעלה או למטה, או בתפילה או בהודיה, אני תמיד צריך להיות בשניהם, או בזה או בזה. אבל אם לא, סימן שאני לא מחובר לעשירייה, ולכן אני נמצא במה שנקרא "בין שמים וארץ", בחוסר הכרה רוחני.

שאלה: הרגשת השפלות היא נגד הטבע שלי, במיוחד כשמדובר על ביטול בפני החברים, זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי. איך בכל זאת להגיע לזה הכי מהר?

רק על ידי ביטול כלפי הקבוצה ותפילה, אין לי מה להוסיף. אין מה להוסיף בכלל.

קריין: קטע 20.

"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור. ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

שאלה: קודם הבורא היה עונה על התפילה מיד, והייתה הרגשה כזאת שבאמת הכול תלוי רק בתפילה, ועכשיו הוא לא עונה. מה זה אומר?

אני לא חושב שלבורא יש הפסקות בקבלת התפילה מאיתנו, אלא זה הכול כלפיך. ואם אתה כך מרגיש, תבדוק את עצמך, למה אתה לא נמצא עימו בקו פתוח.

שאלה: כשהגעת לרב"ש אז כל הרצונות הגשמיים שלך היו מלאים, ולא היה לך שום רצון חוץ מלהגיע לבורא. למה הבורא מביא אדם שהרצונות הגשמיים שלו לא מלאים לקבוצה? והאם אדם כזה יכול להגיע למצב שאין לו שום עניין בגשמיות?

לא שייך, הקשר בין העולם הגשמי, והעולם הרוחני, לכל אחד ואחד לפי שורש הנשמה נותנים לו בהתאם לזה תנאים שונים. אני באמת לא הייתי זקוק לכלום כשהגעתי לרב"ש, וכך זה היה. אבל המשכתי לעבוד, נסעתי לעבודה מבני ברק לרחובות, זה בערך 25 ק"מ לכיוון אחד, לפעמים נסעתי פעמיים ביום, והייתי עובד, והייתי אחראי על העבודה שלי. אבל ודאי שזאת לא הייתה דאגה ממש לכיסוי ההוצאות.

אז כל אחד ואחד לפי איך שהנשמה שלו דורשת תיקון, זה לא בגלל שנפל כך לאדם איזה מזל כזה או אחר, הכול נובע מהנקודה המרכזית של תיקון הנשמה.

שאלה: לפי הקטע שקראנו, זה נראה כאילו שצריך לחכות עד לרגע של הייאוש כדי להתפלל. האם עכשיו כשאנחנו יודעים שהחכמים אומרים לנו שאנחנו נעשה את כל המאמץ האפשרי, עד הסוף, את כל היגיעה, ובאותו זמן להתפלל כאילו שהכול רק תלוי בבורא?

לא, אתה צריך בכל מצב ומצב להשתדל לסדר תפילה לבורא, ובזה דווקא, רק בזה תצליח.

קריין: קטע 21.

""יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל אלקים", אז ה' הוציא אותם מגלות מצרים. 

כלומר, היות שעם ישראל היו מרגישים את השעבוד, ורצו לברוח מהגלות הזאת, מה שהמצריים היו מעבידים אותם, כשבאו לנקודה החשובה הזו, היינו שהיו מרגישים את שפלותם, אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים." זאת אומרת, העיקר שהגיעו לשפלות, להרגיש שאין להם כוח להתקדם, שאין להם ממש הבנה במה הם נמצאים, והם לא יכולים להצליח בשום כוחות שלהם. "אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שעם ישראל כשהיו במצרים, כבר היו במ"ט שערי טומאה. ואז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. 

שפירושו, שכבר באו בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. אז הוציא אותם הקב"ה."

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

זאת אומרת, האדם צריך להגיע למצב שאין לו שום סיכוי לעלות מהמצב שלו, אלא רק הבורא יכול לעזור לו, להציל אותו, אין שום אפשרות אחרת. לא יותר ללמוד, ולא יותר כלום, רק הבורא. הבורא דרך קבוצה, או בצורה ישירה, לכל אחד או לכולם יחד, אבל רק הוא, רק אליו צריכים לצעוק. וכל המצבים שאנחנו עוברים לפני כן, זה כדי שאנחנו נגלה את החיסרון לעזרת הבורא בצורה כמה שיותר נכונה בכוח, זאת אומרת בכמות ובאיכות.

קריין: קטע 22.

"מי שרואה את שיפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא." מעומק הלב. "שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע.

וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיון שרואים אז שזהו רק מתנת אלקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שיפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שיפלות גדולה מזו."

(הרב"ש. אגרת ט')

שאלה: נניח שאני נמצא עכשיו במצב של ירידה במינוס אחד, ואחר כך אני עולה לפלוס שתיים, ואחר כך שוב בא מצב של הירידה, מינוס שתיים. אז את מצב הירידה של מינוס שתיים אני מרגיש כמו מינוס שתיים, או שאני מרגיש אותו ממינוס אחד ומטה? יש לי זיכרון מהירידה הקודמת שלי?

לא, אתה לא כל כך זוכר את הירידה הקודמת, אנחנו לא זוכרים כל מיני ירידות של כל אחד באופי שלו, לא עושים כך. אנחנו עובדים עם מה שאנחנו עובדים, ועדיין לא מסוגלים להשוות בין המדרגות, אין לנו הבחנות ברורות, ואנחנו לא מספיק מנהלים את המצבים שלנו.

עכשיו בואו נגיד שסיימנו את המסמך הזה, ומחר נתחיל מסמך חדש שיקרא, "הבורא מתגלה בקשר בינינו".

(סוף השיעור)

---

1. "כשור לעול וכחמור למשאוי" (תלמוד בבלי, עבודה זרה, דף ה', ב' גמרא)↩