שיעור הקבלה היומי29 יולי 2024(בוקר)
שיעור בוקר 29.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 704, אגרת י"ז
קריין: ספר "כתבי בעל סולם", חלק "אגרות", עמ' 704, אגרת י''ז.
אגרת י"ז
שנת תרפ"ו (1926)
"ב"ה ד' ויגש ו' טבת תרפ"ו
כבוד... מוה"ר... נ"י
... עם כל זה אכתוב לך, בחינת עמודי דאמצעיתא בעבודת השי"ת, שיהיה לך תמיד למטרה ימין ושמאל, כי יש הולך שעוד גרוע מיושב ובטל. והוא, המטה מהדרך, כי דרך האמת הוא קו דק מאד, שעליו פוסעים והולכים, עד שבאים להיכלא דמלכא [להיכל המלך]. וכל מי שמתחיל ללכת בתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא יטה לימין הקו או לשמאלו, אפילו כחוט השערה, כי אם בתחילה הנטיה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת, אבל כבר לא יבוא בשום אופן, להיכלא דמלכא [להיכל המלך], משום שאינו דורך על הקו האמיתי, כזה עד"מ:
והוא משל אמיתי כהלכתו.
ואבאר לך סוד עמודא דאמצעיתא; שה"ס "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא". כי תכלית הנשמה בבאה לגוף, שתזכה בעודה מלובשת בגוף לשוב לשרשה ולהדבק בו ית', כמ"ש: "לאהבה את ה' אלקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצותיו ולדבקה בו". הנך רואה שגמר הענין הוא "ולדבקה בו". דהיינו, כמו שהיתה טרם התלבשותה בגוף.
אבל צריכין הכנה דרבה, - שהוא ללכת בכל דרכיו, ומי יודע דרכי השי"ת? אמנם ז"ס "אורייתא שיש בה תרי"ג אורחין [תורה שיש בה 613 דרכים]", שההולך עליהם סופו שיזדכך, עד שגופו לא יהווה מחיצה של ברזל בינו לבין קונו. כמ"ש: "והסירותי את לב האבן מבשרכם", ואז, יתדבק בקונו, ממש כמו שהיה דבוק טרם התלבשות נשמה בגוף.
נמצא, שיש לך שלוש בחינות: א. ישראל, הוא המייגע א"ע לשוב לשורשו. ב. הקב"ה, שהוא השורש שאליו משתוקק. ג. הוא בחינת תרי"ג אורחין דאורייתא, אשר עליהם מזכך נפשו וגופו, שה"ס התבלין, כמ"ש "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".
אך באמת הני שלשה אחד הם ממש, שכן בסופו של דבר כל עובד ה', משיג אותם בבחינה אחת יחידה ומיוחדת. ומה שנראה שמחולקים לשלשה, הוא בערך הבלתי שלם בעבודת השי"ת.
ואבינך באפס מה, קצה תראה, אבל כולו לא תראה, זולת בישועתו ית' אליך: סוד הנשמה נודע, שהיא חלק אלקי ממעל, שמטרם ביאתה בגוף היא דבוקה כענף בשורש. ועיין בעץ חיים בתחילתו, שע"כ ברא השי"ת את העולמות, משום שהיה רצונו לגלות שמותיו הקדושים, "רחום וחנון" וכו', שאם לא יהיו בריות אין על מי שירחם עליהם וכו' ע"ש. והם דברים עמוקים מאד.
אמנם מעט כפי כח העט, - אשר "כל התורה כולה הם שמותיו של הקב"ה". כאמרם ז"ל. וענין סוד השגה, "שכל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם". כמובא בספרים, אשר כל אלו השמות הם שכר הנשמות, שעל כרחה באה לגוף, שבאמצעות הגוף דוקא, מסוגלת להשיג שמותיו של הקב"ה, ולפי השגתה, כן מדת קומתה. וכללא נקוט: כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו. שבעל חיים גשמי מרגיש את עצמו, כיון שהוא מורכב משכל וחומר. נמצא שהרגש רוחני, הוא בחינה ידועה, ושעור קומה רוחני, שעור גדלו של ידיעה, ע"ד שכתוב: "לפי שכלו יהלל איש". אבל בעל חיים יודע, ולא מרגיש כלל. והבן זה היטב.
תבין שכר הנשמות: הנשמה טרם ביאתה בגוף, היתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש כענף באילן, ונקודה זו נקראת, שורש הנשמה ועולמה. ואם לא באה לעולם הזה בגוף, לא היה לה אלא עולם שלה. כלומר, שעור חלקה בשורש.
אמנם מה שזוכה יותר ללכת בכל דרכי השי"ת, שה"ס תרי"ג אורחין דאורייתא [613 דרכי התורה], השבים להיות שמותיו של הקב"ה ממש, אז מתגדלת קומתה בשעור השמות האלו שהשיגה, וז"ס ש"הקב"ה מנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות". פירוש, הנשמה נכללת מב' צדיקים: צדיק עליון, וצדיק תחתון, ע"ד התחלקות הגוף מטבור ולמעלה ומטבור ולמטה. והיא זוכה בזה בתורה, שבכתב ובתורה שבעל-פה, שהם שני פעמים ש"י שבגמטריה תר"ך, שה"ס תרי"ג מצוות דאורייתא, ושבע מצוות דרבנן.
וז"ש בע"ח: ש"לא נבראו העולמות, אלא לגלות שמותיו של הקב"ה", עש"ה ותבין. והנך רואה, כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה, בבחינת עולמה עצמה, כמו שהיתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת להגדל קומתה "תר"ך" פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שה"ס כל השלמות, כל הנרנח"י עד היחידה, שע"כ נקראת היחידה בשם "כתר", לרמז על מספר "תר"ך" הנ"ל.
והנך רואה שסוד תר"ך שמות הנ"ל של תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, הם בעצם ה' בחינות של הנשמה. דהיינו, נרנח"י, כי הכלים של הנרנח"י הם מתר"ך מצוות הנ"ל, והאורות דנרנח"י הם עצם אור תורה, שבכל מצוה ומצוה. נמצא שהתורה והנשמה הם אחד.
אבל קוב"ה ה"ס אור א"ס המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצוות הנ"ל. והבן זה היטב, שז"ס שאמרו ז"ל: "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". פירוש, שהקב"ה מהכולל, והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו, הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה, לאט לאט, בזא"ז.
המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" ממש.
והתבונן מאד בדברים, שאינם דרושים אלא פשט פשוט, אשר ע"ז אמרו: "הפשט לא אפשט". ואשריך אם תבין את אשר לפניך.
ונחזור לענין, אשר טרם ההשתלמות בעבודת השי"ת, נראים אורייתא וקב"ה וישראל, כמו ג' בחינות, דהיינו, שלפעמים ישתוקק להשלים את נשמתו להשיבה לשרשה, שזה בחי' ישראל, ולפעמים הוא רוצה להבין דרכי השי"ת, ורזין דאורייתא [וסודות התורה], "דמאן דלא ידע ציוויא דמארי איך יעבוד ליה [מי שלא יודע מצוות אדונו איך יעבוד לו]", שזה בחי' אורייתא. ולפעמים משתוקק להשגת קב"ה, כלומר להדבק בו בהכרה שלמה, ומצטער רק אחר זה בעיקר, ואינו מצטער כ"כ להשגת רזין דאורייתא [סודות התורה], וגם אינו מצטער כ"כ להשבת נשמתו לשרשה, כמו שהיתה טרם התלבשות בגוף.
לכן ההולך על הקו האמיתי בהכנה לעבדות ה', מחויב תמיד לבדוק את עצמו, אם הוא משתוקק לג' בחינות הנ"ל בשוה ממש, כי סוף מעשה משתווה לתחלתו, ואם משתוקק לבחי' אחת מהם ביותר מבחי' הב' או הג', הרי נוטה מדרך האמת הזה, והבן זה.
על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציוויא דמאריה [למצוות האדון], "דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה [שמי שלא יודע דרכי אדונו ומצוות אדונו, שהם סודות התורה, איך יעבוד לו]", שהוא מבטיח ביותר קו הממוצע בין שלושתם.
וז"ס, "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות". פירוש, פתחו של מחט אינה לכניסה ויציאה, אלא להכניס בו חוט לתפירה ולעבודה, כן תשתוקק רק אחר ציוויא דמאריה [מצוות אדונו], לעבוד עבודה, ואז אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. שה"ס שם המפורש בפסוק "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ".
יהודה ליב"
בטוח שכל אחד קרא ושמע את זה אפילו כמה פעמים.
שאלה: אם אפשר להבין בפשטות, יש את המטרה, יש את מי שמשתוקק למטרה, ויש את האמצעי איך להגיע למטרה הזאת.
כן.
תלמיד: איך הופכים את שלושתם לאחד? במה שלושתם הופכים להיות אחד?
כשאתה מחבר את הדברים האלה בעצמך, "ישראל אורייתא קודשא ברוך הוא חד הוא". "ישראל" זה אתה, "אורייתא" זה מה שמתגלה לך בדרך, ו"קודשא בריך הוא" זה למה שאתה מגיע, משיג כל פעם.
תלמיד: כל עוד אני לא מגיע ומשיג במלואו, מה זה נקרא מחבר אותם?
כך אתה מתאר לעצמך, שאם אתה הולך כל הזמן בחיבור איתם אז אתה מגיע למטרה.
תלמיד: האם את העשירייה אנחנו כוללים כחלק מישראל או כחלק מהתורה, או שאנחנו רואים את הבורא אחרי העשירייה, איפה העשירייה בתוך השלושה אלה?
העשירייה מתלכדת כדי לשמור על החוק הזה, "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", ואז היא כל הזמן מתקדמת בהשגת הליכוד שלהם.
תלמיד: איך צריך לראות את זה, אנחנו חלק מישראל, ישראל זה כולנו, או שישראל זה האדם הפרטי?
אתה כבר מדבר על עשירייה מסוימת?
תלמיד: על העבודה בעשירייה.
העבודה בעשירייה צריכה להיות שאנחנו שנמצאים בעשירייה אחת, משתוקקים לגלות את שלבי ההתפתחות שלנו מבינינו לבורא יותר ויותר, והצעדים שבהם אנחנו פוסעים יגלו לנו את השמות הקדושים, זאת אומרת את מה שאנחנו צריכים להשיג בדרך עד שמגיעים לכך שכל פעם הבורא מתגלה יותר ויותר.
תלמיד: האדם צריך לזהות גם את ישראל, גם את אורייתא וגם את קודשא בריך הוא בעשירייה?
העשירייה נמצאת בפנים, ודאי. האדם נכלל בעשירייה.
תלמיד: אבל זה לא לבד בינו לבורא, אלא הוא כחלק מהעשירייה?
ודאי. "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" זה שאדם נכלל בעשירייה, ואז הם מקיימים ביניהם את תנאי התורה, והתורה מחברת ומלווה אותם לכך שהם משיגים את הבורא.
שאלה: בעל הסולם כותב, "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות". מה זה הפתח הקטן מבחינת הבורא?
שאנחנו רוצים להגיע אליו ומעלים אליו מ"ן, חיסרון, רוצים להשיג אותו כדי שישרה בינינו.
תלמיד: מהם התנאים שאנחנו צריכים לקיים כדי שיהיה פתח קטן כזה? כי יש לנו רצון גדול מאוד להגיע, השאלה מה זה הפתח הקטן מבחינת הבורא?
הפתח הקטן הוא שאנחנו נעשים מחוברים בינינו ורוצים בחיבור שלנו לבנות מקום שמתאים לבורא.
תלמיד: לפי מה שכתוב כאן, האם מספיק שתהיה ההתאמה הכי קטנה ואז הבורא נותן בלי פרופורציה לעומת מה שאנחנו עושים?
כן. זה כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, שאנחנו מעלים מ"ן והבורא מוריד מ"ד, וההבדל בין מ"ן ומ"ד הוא גדול מאוד. אנחנו מעלים חסרונות ומלמעלה הוא מוריד לנו נרנח"י.
תלמיד: והפתח הזה צריך להיות בקשה של העשירייה באותו קול? העשירייה צריכה להגיע לסנכרון כך שממש ייצא קול אחד, ורק אותו קול יכול לפתוח את הפתח הקטן הזה?
כן.
שאלה: בעל סולם נותן לנו אזהרה בתחילת המאמר ואומר "וכל מי שמתחיל ללכת בתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא יטה לימין הקו או לשמאלו, אפילו כחוט השערה, כי אם בתחילה הנטיה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת". מהי האזהרה הזאת, איך אנחנו שומרים בעבודה שלנו על כך שנהיה בקו הישר הזה?
שלושת התנאים "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא" צריכים להתחבר יחד כדי להיות מכוונים נכון למטרת הבריאה.
תלמיד: איך אנחנו עושים את המעשה הזה כל יום מחדש? אמרת קודם שאנחנו צריכים ללמוד את התורה, שהתורה נותנת לנו כל הזמן הוראות איך לעבוד. איך כל יום מחדש אנחנו מעבירים זה לזה את הכוונה הזאת להיות בכיוון הנכון, שזה יהיה מקום שמתאים לבורא? מה זה אומר מקום שמתאים לבורא?
שכולנו מחוברים וכל אחד דואג לכולם.
תלמיד: זאת אומרת, אנחנו כל הזמן דואגים להיות דומים לשורש ככל האפשר?
כן, מחיבור בינינו להגיע לשורש.
שאלה: בעל הסולם אומר ש"וכל מי שמתחיל ללכת בתחילת הקו צריך שמירה מעולה, שלא יטה לימין הקו או לשמאלו".
כן.
תלמיד: מהי תחילת הקו?
מרגע שאתה רוצה להגיע למטרת הבריאה, ומאותו רגע אתה לוקח על עצמך את התנאים האלה, "ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", ומתחייב לשמור עליהם בכל צעד ושעל.
תלמיד: מורגש לפעמים שהקו כל פעם נעלם ואתה צריך להתחיל אותו מחדש.
יכול להיות, כן.
שאלה: אני רוצה לברר את שלושת התנאים האלה. בעל הסולם כותב, "לפעמים ישתוקק להשלים את נשמתו להשיבה לשרשה". מהי ההשתוקקות הזאת?
שהוא רוצה להגיע למרכז הבריאה, לשורש הבריאה, לבורא.
תלמיד: אחרי זה הוא אומר "ולפעמים משתוקק להשגת קב"ה", אז מה ההבדל בין שניהם?
הבורא כמרכז הבריאה והבורא כמעביר לנו את כל החוקים שלו, שעל ידם אנחנו מתקדמים אליו.
תלמיד: החוקים שלו, לפי מה שאני מבין כאן, זה בחינת אורייתא?
כן.
תלמיד: יש פה שלושה חלקים שקשה להבדיל ביניהם, אבל בכל זאת, כדי שנוכל אחר כך כמו שבעל הסולם כותב, לבדוק את עצמנו שאנחנו מקיימים את כל השלושה בשווה, אני מנסה להבין יותר טוב. הוא כותב, "שלפעמים ישתוקק להשלים את נשמתו להשיבה לשרשה, שזה בחי' ישראל, ולפעמים הוא רוצה להבין דרכי השי"ת, ורזין דאורייתא [וסודות התורה], "דמאן דלא ידע ציוויא דמארי איך יעבוד ליה [מי שלא יודע מצוות אדונו איך יעבוד לו]", שזה בחי' אורייתא. ולפעמים משתוקק להשגת קב"ה, כלומר להדבק בו בהכרה שלמה".
איך להבין את שלושת החלקים האלו, איך לזהות את שלוש הנטיות האלה בתוכנו? כי אני חושב שזה עיקר העניין כאן, איך לזהות את שלושת החלקים האלו.
לחשוב עליהם, לברר באיזו צורה הם נמצאים בי ואיך אני מפתח אותם ושהם יהיו אצלי כעבודה, כמטרה אחת.
תלמיד: לצורך העניין נאמר שאני מבין מה זה אורייתא, ואני גם רוצה ללמוד, להבין איך האדם יכול לעבוד עבור הבורא, אבל מה זה אומר ש"הוא רוצה להשלים את בחינת נשמתו"? למה זה נבדל משאר הדברים, למה זה חלק נפרד?
יש כמה חלקים וזה אחד מהחלקים.
תלמיד: איך אפשר להבין מה זה בחינת ישראל, שאדם רוצה להשלים את נשמתו, מה זה אומר?
מה זה בדיוק ה"ישראל" שבאדם? ישראל זה החלק שמשתוקק לחזור לשורשו, הוא צריך להבדיל אותו ולטפח אותו, לטפל בו.
תלמיד: כלומר, יש חלק באדם שרוצה.
לחזור לבורא, לחזור לשורשו, שמשם הוא נולד ונבדל ומגיע עכשיו לקיים את עצמו.
תלמיד: למה יש הבדל בין ישראל "לקודשא בריך הוא"?
יש הבדל בין שניהם, כי "קודשא בריך הוא" זה משהו שלא תלוי באדם, כמו ישראל או אורייתא. וכשהאדם מגדיל בתוכו את ה"קודשא בריך הוא", הוא מקדם בזה את עצמו למטרה.
שאלה: בשתי הפסקאות האחרונות בעל הסולם כותב, "על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציוויא דמאריה [למצוות האדון], "דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויין דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה [שמי שלא יודע דרכי אדונו ומצוות אדונו, שהם סודות התורה, איך יעבוד לו]"," אז הוא מוסיף, "שהוא מבטיח ביותר קו הממוצע בין שלושתם". אני מבין שהוא אומר פה שהדבר הזה שנקרא "מצוות האדון" זה כשהוא אוחז בכל השלושה, הקו הממוצע בין שלושתם. מה הכוונה לאחוז במצוות האדון, להשתוקק לזה?
שהוא רוצה לאחוז ב"ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", ועל ידי אחיזתו והוספת כוח הבירור וההתקדמות, הוא מתקדם למגע עם הבורא, להידמות לו בכל פעם יותר ויותר.
תלמיד: ואם הוא לא יודע לברר את ההבדל בין השלושה או לאחד בין השלושה, בין ישראל, קודשא בריך הוא חד הוא?
אם לא, אז הוא צריך לעשות עוד פעולות למינהן, להעלות מ"ן, להתפלל, זאת אומרת, להתחבר עם החברה, להשתוקק לשורשה. זו הדרך.
שאלה: מה הפעולה שהופכת את ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא ל-חד הוא?
הדרך עצמה מחברת את שלוש ההבחנות הללו לאחד.
תלמיד: מה בדרך עצמה הופך את זה לאחד?
מופיע מלמעלה האור, האור פועל על ישראל ועל הפעולות שלו שנקראות "אורייתא", וכך אנחנו מגיעים לזהות כל פעם את קודשא בריך הוא יותר ויותר.
תלמיד: ומה אני עושה מצידי כדי שהדבר הזה יהפוך להיות אחד, שכל הבחינות יהיו כאחד?
אתה רוצה שהן יהיו כאחד במאמצים שלך.
תלמיד: ולמה לפעמים אני רואה כך ולפעמים אני רואה כך?
כדי לייחד אותם.
תלמיד: וזה תהליך קבוע, כלומר גם אחרי הייחוד, לפעמים אראה כך ולפעמים כך.
כן.
שאלה: בעל סולם כותב "הנשמה טרם ביאתה בגוף, היתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש כענף באילן". מה זה המצב של הנשמה טרם ביאתה בגוף? מה זה בכלל שהיא באה בגוף?
שהיא מתחברת ברצונות, בתרי"ג רצונות של האדם.
תלמיד: מה זה נשמה שהיא כאילו בלי גוף? יש רצון לקבל, אז מה זה נשמה?
אנחנו לא משיגים נשמה ללא גוף, אנחנו משיגים אותה רק בעודה נמצאת בגוף.
תלמיד: איך אנחנו צריכים לתאר את עצמנו שהיא הייתה בחינת נקודה קטנה, מה קרה לה?
היא הייתה נקודה קטנה לפני שהיא התחילה להתפתח על ידי הפעולות שסביבה, וכשאדם מייחד את הפעולות שלו עם האור שהנשמה צריכה להשיג, בזה הוא מתקדם, ונעשה דבוק אליה יותר ויותר.
תלמיד: עכשיו שאנחנו נמצאים בעשירייה, יש לי עשרה חברים, איך לתאר את החברים נכון, האם כאיבר של הנשמה?
תשתדל. אתם צריכים לגלות את כל הדברים האלה.
תלמיד: זה נכון להגיד שהחברים הם איברים של הנשמה שלי?
אפשר להגיד בינתיים.
תלמיד: כשאנחנו מחברים את החברים, מה הפעולה הזו עושה כלפי מה שהוא כותב, "נשמה טרם ביאתה בגוף ואז שהיא חוזרת להתקשרות עם בורא ומשיגה את שמותיו"? איך זה קשור לזה שאנחנו כל הזמן נמצאים בתהליך של חיבור של החברים בעשירייה?
היא משיגה את כל העביות נניח שיש בכל הכלי, על בחינתה, היא מחוברת לזה, זה מחובר אליה, וכך היא חוזרת לבורא, ככלי קבלה.
שאלה: כתוב, "כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו. שבעל חיים גשמי מרגיש את עצמו, כיון שהוא מורכב משכל וחומר. נמצא שהרגש רוחני, הוא בחינה ידועה, ושעור קומה רוחני, שעור גדלו של ידיעה, ע"ד שכתוב: "לפי שכלו יהלל איש". אבל בעל חיים יודע, ולא מרגיש כלל. והבן זה היטב." מה זה אומר "אבל בעל חיים יודע, ולא מרגיש כלל"?
כי אין לו הבחנות, הוא לא משיג, הוא לא חוקר ומגלה את מה שהוא מרגיש מהחומר, מהרצון לקבל ואת האור שממלא את הרצון לקבל לפי השתוות הצורה.
תלמיד: אז מדובר פה על כך שצריך להשיג בהרגשה?
כן. שהאדם, במידה שהוא מפתח את הרצון לקבל שלו, הוא מתחיל להשיג איזה אור נכנס בו וממלא אותו.
תלמיד: כתוב "לפי שכלו יהלל איש", יש פה שכל ורגש. האם הרגש צריך להביא שכל או ההיפך או ביחד?
לא, השכל צריך להביא את הרגש.
שאלה: בעל הסולם אומר "בסופו של דבר כל עובד ה', משיג אותם בבחינה אחת יחידה ומיוחדת. ומה שנראה שמחולקים לשלשה, הוא בערך הבלתי שלם בעבודת השי"ת." למה בעל הסולם מתכוון פה?
שישראל, אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא וכל אחד כך משיג אותו.
תלמיד: זאת אומרת לכל אחד יש את הבורא שלו בסופו של דבר?
כן, מה שהוא משיג זה בכלי שלו.
תלמיד: כשאנחנו אומרים "הבורא הוא אינסופי", אנחנו לוקחים את מה שכל אחד משיג, ובכל פעם מבררים את כל החלקים האלה ומנסים להגיע למשהו שהוא שלם יותר, או שכל אחד יש את השלמות שלו?
כל אחד עם השלמות שלו.
תלמיד: אז מה זה חיבור?
חיבור זה הגדלת הכלי הפרטי של כל אחד.
תלמיד: כלומר בעזרת החברים כל אחד מגדיל את הכלי הפרטי שלו ומגלה בתוכו את הבורא.
כן.
שאלה: האם בפתחים שבהם נכנסים עגלות וקרונות כשהבורא פותח, הכוונה לכלי השפעה?
כן. יותר טוב להגיד, תכונת ההשפעה.
שאלה: האם רק אני עושה את השינוי בתרי"ג המצוות בתפיסה שלי, או שאני גורם גם לחברים לעשות את השינוי הזה בלי שהם יודעים או לא לפי רצונם?
בזה שאני עושה איזה תיקון בי, שזה נקרא שקיימתי כמה מצוות, זה פועל וודאי גם על החברים שלי.
שאלה: הנשמה משיגה את כל העביות שיש בכלי, האם זה אומר שכל אחד בעשירייה מרגיש את אותן ההבחנות של העביות?
לא, ודאי שאף אחד לא משיג כמו האחרים, כל אחד הוא כלי אישי, אינדיבידואלי.
שאלה: למה אנחנו מחפשים לגלות את שמות הבורא? מה המשמעות של גילוי שמותיו?
השגת שמות הבורא זו השגה שמביאה לאדם קשר עם הכוח עליון של כל הבריאה.
שאלה: האם ההתכללות בין החברים היא תנאי הכרחי או שאפשר להגיע לחודו של מחט גם ללא ההתכללות?
הוא חייב להיות בקשר עם האחרים, אחרת לא תהיה לו אפשרות להרכיב את הכלי שלו.
שאלה: איפה השגת השלמות שלי מצטרפת להשגת השלמות של החבר?
אתם בונים כלי אחד?
תלמיד: זאת השאיפה. אבל אני שומע ממך שכל אחד הוא כלי אישי, אינדיבידואלי שצריך להגיע לבורא שלו, לשלמות שלו. כאילו זה משהו, תא אחד. אז איפה השלמות שאני משיג מצטרפת לשלמות של החבר?
שאתה מעביר דרכך את האור מלמעלה לכלי שלו, והוא מעביר דרכו האור העליון בכלי שלך.
תלמיד: אם אני בשלמות, אז מה חסר לי?
אם אתה בשלמות, אז לא חסר לך כלום.
תלמיד: אז בשביל מה אני צריך את החבר?
כי בזה אתה קונה כלי נוסף לשלך.
תלמיד: אז לא הייתי שלם.
היית שלם אבל לעומת זה לא היית מרגיש שחסר לך משהו, ועכשיו כשאתה הולך להתחבר עם החבר, למלא אותו, אז אתה מרגיש שיש לך חוסר.
תלמיד: אז מה השלמות האמיתית?
השלמות האמיתית היא "שובה ישראל עד ה' אלוהיך".
תלמיד: ושם מה קורה? אין יותר כלי אינדיבידואלי?
אני לא יודע, אני לא הגעתי לזה. אני לא יכול לומר מה זה. כך כתוב.
שאלה: הנשמה שיורדת לגוף היא נשמה פרטית או נשמה כללית?
פרטית.
תלמיד: אם היא פרטית היא אמורה לחזור לאותו מצב שהיא כבר הייתה, זאת אומרת הייתה דבוקה שם וירדה לגוף ואז צריך לייחד את הכול יחד ולחזור לשורש, למצב שהיא כבר הייתה.
כן.
תלמיד: ואז היא עוברת מסלול נורא ארוך בחיבור בעולם הזה בגוף והיא צריכה להשיג את זה פה.
היא צריכה לגדול פי תר"ך פעמים.
תלמיד: ואז לשוב לשורשה.
כן.
תלמיד: ואז היא תהיה בדיוק במצב שהיא כבר הייתה.
פעם, יכול להיות.
תלמיד: אחרת, מה התכלית של כל הדבר הזה?
תכלית הידיעה.
תלמיד: זו תכלית הרגשה בגוף של האדם, בפנימיות שלו.
על זה אין תשובה.
שאלה: הרבה פעמים קראנו את האגרת הזאת ואני, שואל אותה שאלה. איך בן אדם סוטה בחוט השערה בתחילת הדרך ואין סיכוי להגיע למטרה?
"אין סיכוי", לא כדאי לומר, אבל בכל זאת, כולם חוזרים ומגיעים למטרת הבריאה.
תלמיד: אז למה בעל הסולם מתכוון? כי אין מישהו שלא טועה, שלא סוטה. תמיד נופלים, ותמיד טועים ותמיד עושים סיבובים.
כן.
תלמיד: וזה יכול לקחת שנים. גם קודם כל אתה לא יודע איך לבדוק את זה ומה זה החוסר תקווה?
לא. אין חוסר תקווה. פשוט הבורא עושה תרגילים איתנו כדי להגדיל את הכלי שלנו ושאנחנו, בסופו של דבר, נהיה דומים לו לפי עוצמה איכותית, כמותית של הכלי הכללי.
שאלה: הוא כותב ש"הדרך לאמת היא קו דק מאוד", מה זה הקו הזה?
להחזיק את שלושת התנאים "ישראל, אורייתא ,קודש אבריך הוא " כאחד.
תלמיד: הוא כותב באותה פסקה שאם יש הנטייה, אפילו הכי קטנה, אפילו כחוט השערה, האדם לא יגיע להיכל המלך.
כן.
תלמיד: אז איך אתה שומר על זה שלא תהיה איזו סטייה כחוט השערה, כמו שהוא כותב?
שאנחנו כל הזמן רוצים להתקדם לבורא מתוך מרכז העשירייה, ומתוך הקיום של הפעולות שמזדמנות לנו. בינתיים זה ככה.
תלמיד: אבל איך אתה כאילו שומר על השלישייה הזאת כאחד כל הזמן?
שאני מתאר לעצמי בקשר לכל הכלי, ומה שאני לומד, ומה שאני עובר עם העשירייה, שאני כל הזמן מתבטל כלפיהם ורוצה להגיע איתם "כאיש אחד בלב אחד", להשתוות הצורה עם הבורא.
תלמיד: כאני שומע את המצב המושלם שאני צריך להיות בו. כשאני מסתכל על עצמי, היכולת שלי להיות בזה כל הזמן איך אני בכלל יכול להיות בזה, חוץ מלהיות בצער שאני לא בזה?
ופה כאילו, הוא מאוד מחמיר. הוא אומר, אפילו לא יבוא בשום אופן להיכל המלך. הוא הולך ועוד יותר, כאילו, שובר אותך שאם אתה בסטייה, חבל על הזמן. אז מה עושה האדם? איך האדם, כאילו יכול כל הזמן לשמור על השלישייה הזאת שהיא תהיה כאחד לנגד עיניו?
משתדל. בסופו של דבר, כולנו מגיעים.
תלמיד: יש תיקון על הנטייה?
כן.
תלמיד: אם יש סטייה כאילו, מהקו הדק?
הבורא עושה את זה.
תלמיד: הבורא בסוף יוביל אותך להיכל המלך, אם תרצה או לא, או שזה תלוי באדם?
הבורא מביא אותך לרצון להגיע להיכל המלך.
תלמיד: אבל בסוף זה עדיין יהיה תלוי בך להחזיק את שלושתם כל הזמן יחד?
בסוף אתה מתפלל והוא מבצע.
שאלה: כתוב בפסקה ראשונה, "שלא יטה לימין הקו או לשמאלו, אפילו כחוט השערה". האם מדובר ממש על קו ימין וקו שמאל?
לא על הקווים. מדובר על ימין ושמאל.
תלמיד: בהמשך, "כי אם בתחילה הנטייה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת, אבל כבר לא יבוא בשום אופן, להיכלא דמלכא [להיכל המלך],". על איזה תקופה מדובר - מצב אחד, יום אחד, או כל הדרך?
זה לא בשבילנו. אנחנו לא מרגישים כל כך את הקו אמצעי וסטייה ממנו. נתקדם יחד וזהו.
שאלה: האם להיכנס לחוט התפירה בעבודה זה השתוקקות?
כן.
שאלה: האם ציווי ה', זה השתוקקות אפילו רק החוט הזה?
זה השתוקקות שהבורא ייקח אותך ויעשה עליך עבודה.
שאלה: בתחילת הקטע כתוב, "יש הולך שעוד גרוע מיושב ובטל. והוא, המטה מהדרך". למה זה שניסה וכביכול מוטה מהדרך הוא יותר גרוע מזה שיושב בטל?
כי הוא מתרחק מהקו האמצעי שמביא למטרה.
תלמיד: אז עדיף להתבטל, לא לעשות כלום?
לא מלכתחילה, אלא צריך בדיקה.
שאלה: איך בעשירייה מזהים שהשגנו את "חודו של מחט"?
זה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו "כאיש אחד בלב אחד" ורק לזה אנחנו רוצים להגיע, זה נקרא שאנחנו "משתוקקים לחודו של מחט".
שאלה: האם ככל שיש לאדם יותר כוחות רוחניים, כך הוא צריך להתייחס בצורה אחראית יותר למחשבותיו?
כן, ודאי.
שאלה: כתוב, "לכן ההולך על הקו האמיתי בהכנה לעבדות ה', מחויב תמיד לבדוק את עצמו, אם הוא משתוקק לג' בחינות הנ"ל בשוה ממש, כי סוף מעשה משתווה לתחלתו". למה סוף מעשה משתווה לתחילתו?
כל הדרך הזאת היא כדי שהאדם יממש במלואה "ישראל אורייתא קודש אבריך הוא חד הוא".
תלמיד: אז מה העבודה שלנו, למה הסוף וההתחלה - שווים?
זה אותו דבר, רק שאנחנו מקיימים את התנאים האלה בצורה נכונה.
שאלה: כתוב, "וז"ס ש"הקב"ה מנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות". פירוש, הנשמה נכללת מב' צדיקים: צדיק עליון, וצדיק תחתון, ע"ד התחלקות הגוף מטבור ולמעלה ומטבור ולמטה". מהי תכונה של צדיק עליון ושל צדיק תחתון בנו?
תיקון את הכלים דהשפעה ותיקון את הכלים דקבלה.
שאלה: מה התפקיד של טבור בעבודת העשירייה?
"טבור" זה מרכז הגוף, כמו טבור הארץ.
שאלה: האם השלב של ההדדיות בעבודה זו העבודה בין צדיק עליון לצדיק תחתון? שם זה מתחיל להתבטא.
מה זו "הדדיות"?
תלמיד: האם "אני לדודי ודודי לי", מתחיל להתבטא בעבודה בין צדיק תחתון לצדיק עליון?
לא יודע.
שאלה: ישראל, אורייתא, וקוב"ה חד הוא, האם זה מתבטא במשה הרועה הנאמן שמתלבש כרב בחבר שלי, ומדגים לי, מלמד אותי את התורה של הצעד הבא, ובזה שאני מגדיל ומרומם ומצדיק את החבר שלי אני עושה פסיעה אחת על הקו הנכון?
לא יודע.
שאלה: באיזה אופן אנחנו יכולים כל הזמן לבדוק את עצמנו שלא סטינו מהדרך?
רק בקבוצה. כשאתן מתחברות ובזה מרגישות שכולכן בנקודה אחת, ברצון אחד, כל אחת תעזוב את עצמה ותתחבר עם האחרות, ולהידבק בבורא.
שאלה: בתחילת המאמר בעל הסולם כתוב שנכתוב לך על תכונת הקו האמצעי, כדי שהמטרה שלך תהיה גם ימין ושמאל, מה זה אומר?
שאנחנו צריכים לחבר את קו ימין וקו שמאל כדי להימצא בקו האמצעי.
תלמיד: כלומר "קו אמצעי" זה חיבור של קו שמאל וימין?
כן.
שאלה: איך אדם מגיע למצב שהוא משתוקק ל"ציוויא דמארי", לציווי המלך, ציווי המורה?
בזה שהוא נכלל עם החברים ויחד הם מגיעים לעבודה כזאת, שמה שהם רוצים זה רק לדעת מה הבורא רוצה, וזה נקרא לגלות "ציוויא דמארי".
שאלה: הוא מדגיש כאן שהנשמה לא משיגה את שלמותה כל עוד הוא לא ידע את תרי"ג השמות, על מה מדובר?
זה תרי"ג ועוד שבע, סך הכול זה התיקונים שצריכים לעבור על כל הרצון לקבל.
תלמיד: כשאומרים ישראל, הבורא, והתורה, כשהם לא מחוברים זה אומר שהנשמה לא בשלמות?
כן אבל נראה את זה בדרך.
שאלה: אמרת על לאחד את ישראל, תורה וקוב"ה, ואם לא יודעים אז צריך לעשות פעולות נוספות בלהעלות מ"ן, להתפלל. אילו פעולות נוספות עלינו לעשות?
את זה אנחנו נגלה אחר כך, בינתיים רק מה שמתגלה לפנינו, את זה צריכים לבצע ובזה צריכים להידבק בבורא.
שאלה: כתוב "תבין שכר הנשמות: הנשמה טרם ביאתה בגוף, היתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש כענף באילן, ונקודה זו נקראת, שורש הנשמה ועולמה. ואם לא באה לעולם הזה בגוף, לא היה לה אלא עולם שלה. כלומר, שעור חלקה בשורש." ואחר כך כתוב "שההולך עליהם סופו שיזדכך, עד שגופו לא יהווה מחיצה של ברזל בינו לבין קונו. כמ"ש: "והסירותי את לב האבן מבשרכם", ואז, יתדבק בקונו, ממש כמו שהיה דבוק טרם התלבשות נשמה בגוף.".
איך נדבקת הנשמה לבורא, כשהיא הפוכה למעשה בתכונותיה?
אבל היא צריכה לתקן את עצמה מלקבל, למקבל על מנת להשפיע, ואז היא לא מהווה איזה גוף זר לבורא אלא ההיפך, מתקרבת ומגיעה לדבקות, זאת כל העבודה שלנו.
תלמיד: כן, אבל איך הוא נתן לה להידבק בו שהוא רק כוח השפעה, איך נדבק פה משהו שהוא לא השפעה טהורה?
הוא עשה תיקון בדרך התפתחות הנשמה שהיא כן יכולה לעשות צמצום מסך אור חוזר, וכך הפעולות שהיא עשתה בלקבל לעצמה, על מנת לקבל, וכן הלאה יהיו בעל מנת להשפיע, ולכן מגיעה אחרי התיקונים להזדהות שלמה עם הבורא.
תלמיד: אותו התהליך שבין שתי הפסקאות האלה, שבראשונה יש הרגשה של הדבקות במלואה כנקודה מתוך השורש, והשנייה צריכה ללכת ולהתפתח, זה מקום שהבורא עשה בנו את השבירה כדי לתת לנו את האפשרות לזכך את הרצון לקבל?
כן, כן.
שאלה: אפשר לחזור מהו הכלל הזה שהוא אומר לאחוז בו "כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו."?
ככל שאנחנו רוצים לקיים חוקים רוחניים, אנחנו מחיים אותם, אנחנו נכללים מהם, והם מתפשטים בנו וממלאים אותנו.
תלמיד: אם כך מה זה "ערך ידיעתו", קיום החוקים הרוחניים על ידי האדם, זה נקרא "ידיעה"?
כן, כן.
תלמיד: אז למה הוא לא כותב כל דבר רוחני כל חיותה הוא ערך אמונתו, למשל, במה העניין?
לא, יש הבדל בין אמונה וידיעה.
תלמיד: ואנחנו צריכים להשיג קודם אמונה, אמונה היא הבסיס להתפתחות, לא?
זה על כלים דהשפעה, ועל כלים דקבלה זה ידיעה.
תלמיד: אז למה לאחוז בכלל כזה גבוה? בוא תשתוקק לידיעה, לאור חכמה, לפני שבכלל הבן אדם נמצא בתיקון של אמונה. למה הוא נותן כזה כלל בתחילת הדרך?
על זה עושים תיקונים בבת אחת, כי הכלי היה שבור והכול היה מגיע מאפס, אפילו מצורות הפוכות. ולכן אחרי התיקון שלנו, אנחנו יכולים באמת למלא את הכלים בצורה השלמה.
תלמיד: אז ההשתוקקות צריכה להיות בעצם בלדעת את הבורא?
כן.
תלמיד: אז איך זה מתיישב עם מה שאמרת קודם בתשובה, שתכלית הידיעה שלא נדע?
כך כתוב, אבל באמת אנחנו צריכים להגיע לדבקות השלמה.
תלמיד: והכלל הזה אם מחזיקים בו, כי הוא נותן אותו כאיזה מין פתרון להליכה בקו, לשמירה על הקו, איך זה שומר על ההליכה? ההשתוקקות לדעת את הבורא זה כביכול מה?
זה ישראל, אורייתא, קב"ה חד הוא, זה שלושת הנתונים הללו, אם אנחנו רוצים להתכלל בהם, אז אנחנו בהחלט מגיעים למטרת הקו.
תלמיד: אז הכלל הזה מחבר את כל ג' הבחינות?
כן.
שאלה: את הנשמה מרכיבות עשר ספירות. מה מוסיפה להשגה ההתנגדות של הנשמה לחבר את הספירות?
הרחבת הכלים, כי באמת מאיפה אנחנו מגיעים? מנקודה קטנה, אבל צריכים להגדיל עד הבורא, כביכול לגודל אינסופי. איך עושים את זה?
תלמיד: אתה יכול קצת יותר לפרט מה הקשר בין ההתנגדות להרחבת הכלי?
זה כמו בכל דבר, אם אתה מתנגד לאדם, אז הוא חייב לגדול ואולי לסתור אותך או משהו לעשות, כדי לצאת מהעניין, זאת אומרת, כדי לפתח את הכלי שלו ולמשוך את האור שמעלה ומתקן וממלא את הכלי. ככה זה בכל מקום.
תלמיד: ושאלת ההמשך המתבקשת, ישראל אורייתא והקב"ה אחד, מה זה אורייתא, למה לא ישראל והקב"ה אחד. איך לתאר אורייתא?
התורה. התורה זאת הדרך להתפתחות.
תלמיד: אני, שרוצה לאחד בתוכי, אז יש לי תמונה כזאת פשוטה, כלי שמשיג את הבורא. מה זה אורייתא?
ואיך אתה תשיג את הבורא? על ידי איזה כוחות? איזה כללים? באיזה צעדים אתה מתקרב אליו?
תלמיד: ומה זה אורייתא?
כל הדרך הזאת.
שאלה: כשאנחנו מדברים על הרצון לקבל, אז הרצון לקבל הוא אחד. גם גוף וגם נשמה זה רצון לקבל אחד, או זה שתי מערכות שונות?
לא, הרצון לקבל וצורה שהוא רוצה לקבל כדי להשפיע.
תלמיד: וכשאדם מחפש את ה"אני" שלו, זה נכון להגיד ששורש נשמה זה ה"אני" שלו, או שהוא צריך לעשות עבודה כדי להזדהות עם הנשמה?
ה"אני" של האדם זה לא שורש הנשמה, ה"אני" של האדם זה אותו רצון לקבל שממנו הוא נברא והוא צריך לעשות תיקונים אם הוא רוצה להשיג את שורש הנשמה.
שאלה: כאשר אני שומע שאתה אומר על קטע מקור, "זה לא בשבילנו", האם אתה מתכוון שזה לאנשים אחרים, או שזה בשבילנו אבל לא בשלב הנוכחי?
לא הייתי אומר שזה לא בשבילנו לפי כל מיני תנאים, אלא רק בתנאי אחד, שאנחנו צריכים בכל זאת לא לצאת מהקו שאנחנו מבררים את עצמנו ודרכנו. וזה לא בשבילנו כשיש הרבה שאלות שהן כאילו מושכות אותנו מהדרך. רק לשם זה.
שאלה: איך בודקים שישראל אורייתא וקב"ה הם באופן שווה?
זה מה שהוא כותב, זה בצורת השתוקקות, למה אתה משתוקק? זו אותה בדיקה.
שאלה: כתוב ש"כל דבר רוחני, כל חיותו הוא ערך ידיעתו. שבעל חיים גשמי מרגיש את עצמו, כיון שהוא מורכב משכל וחומר. נמצא שהרגש רוחני, הוא בחינה ידועה, ושעור קומה רוחני, שעור גדלו של ידיעה, ע"ד שכתוב: "לפי שכלו יהלל איש". אבל בעל חיים יודע, ולא מרגיש כלל." למה הוא מתכוון, שבעל חיים יודע ולא מרגיש כלל?
שאין לו הבדל בין הבנה והרגשה, אלא מה שיש לו זה הוא.
שאלה: ואנחנו לא בעל חיים, משהו אחר, למי הוא מתכוון?
אנחנו מורכבים משכל, רגש, רצון וממטרה עתידה.
שאלה: האם עביות מתווספת כדי שנבוא לתיקון והשגה של תר"יג מצוות תורה וז' מצות דרבנן?
כן, העביות ככה היא גדלה.
שאלה: איך מגיעים לאמונה?
מקבלים אותה מלמעלה.
תלמיד: אפשר לעזור אחד לשני לחזק את האמונה?
כן, בזה שנותנים דוגמאות.
שאלה: במה תלוי שאגיע לאמונה שהבורא יקבל ממני נחת רוח?
זה תלוי ביגיעה שלך, עד כמה אתה מתייגע כדי להיות קשור לבורא, בזה אתה מגדיל את כוח האמונה.
שאלה: איך ההשגה הפרטית בתוך האדם מועילה לתיקון הכללי?
למה הכוונה תיקון כללי?
תלמיד: לגמר תיקון. כי בעל הסולם כותב שהריחוק הכי גדול היה בתחילת הבריאה ואחרי זה, זה כבר תיקון הבריאה וקירוב.
כן.
תלמיד: אז איך השגה פרטית של כל אחד היא מועילה לתיקון, במה היא מועילה? נגיד בן אדם או נשמה פרטית השיגה את התיקון הפרטי.
אז כבר היא במשהו מקורבת לבורא ודבוקה בו כנקודה שהיא תיקנה את עצמה.
תלמיד: תיקנה את עצמה?
כן.
תלמיד: ובזה נגמר התפקיד שלה?
זה אני לא יודע, נגיע ונראה. אני לא חושב.
תלמיד: בזה שהוא עושה את התיקון הפרטי, המלאכה הזו עדיין לא נגמרה, יש לו עוד המשך?
כן.
תלמיד: תודה.
נגיע ונראה.
שאלה: לא הבנתי את התשובה, את העצה מקודם. מה זה נטייה, אם אתה כבר על מחלף כפר קאסם? אז מה העצה, אני לא מבין. מה אתה עושה פה בכלל, בשביל מה להישאר?
אני לא מבין אותך, אתה מדבר בסודות.
תלמיד: אם אתה בנטייה אז לא תגיע לעולם, כמו שהוא כותב פה בהתחלה. אז בשביל מה אתה נשאר?
אני חייב בזמן שאני נמצא בעולם הזה לתקן את עצמי.
תלמיד: אבל הוא כותב פה בהתחלה שאם טעית פעם אחת, זהו.
לא, כנראה שלא.
תלמיד: אז מתי מה שהוא כותב זה רציני ומתי זה סתם?
לא, לא היה דבר כזה.
תלמיד: זה מה שאתה אומר, אבל הוא כותב פה שפעם אחת טועים ולא תגיע להיכל.
בצורה כזאת כמו שהוא עשה, הוא לא יכול להגיע לדבקות בבורא, להיכל המלך, אבל אחר כך הוא מסביר איך כן ללכת כדי לא להיכשל.
תלמיד: אני לא מבין. אם אתה בנטייה מה העצה?
העצה כל הזמן לשמור על קו ישר.
תלמיד: אבל אתה כבר בנטייה, אתה שומר על קו ישר כשאתה כבר סוטה מהדרך.
לא.
תלמיד: אבל זה מה הוא כותב בהתחלה. שלא משנה כמה תלך, אתה לא תגיע.
אם אתה יצאת מהקו הנכון.
תלמיד: כן.
אבל אתה צריך כל הזמן לשמור את עצמך בקו נכון. בקו ישר.
תלמיד: אבל אתה כבר בסטייה, אתה שומר על קו ישר כשאתה כבר בצד.
לא, זה לא המצב. המצב הוא שאני נמצא בדרך ואני רוצה ללכת בה בקו ישר ומבטיחים לי שאני אגיע לדבקות בבורא ואז אני משתדל כל הזמן להיות בקו ישר. זה נקרא ישראל אורייתא קב"ה חד הוא, שכל השלושת הפרמטרים, ישראל, אורייתא וקב"ה יהיו כאחד ואז אני מגיע לבורא. אם משהו באחד מהם מתקלקל אז אני כבר מסתובב, אני כבר סוטה מהדרך.
תלמיד: מה הבדיקה, איך אתה יודע שאתה בסטייה או בקו ישר?
להחזיק בישראל אורייתא קב"ה חד הוא.
תלמיד: מה זה אומר?
זה אומר שאני לא משתוקק יותר לישראל ויותר לקב"ה ויותר לתורה אחד מהשני. אלא לכולם כולם ואני רוצה לייחד אותם יחד ואז הדרך שלי תהיה ישרה.
תלמיד: במסכת ברכות בגמרא כתוב, שארץ ישראל נקנית בייסורים.
כן.
תלמיד: זה כל אחד יכול להעיד על עצמו, לא צריך לדבר על זה.
כן.
תלמיד: הייסורים האלה זה סטיות, זה נטיות?
כן
תלמיד: אז אתה נמצא על סטייה עכשיו.
כן.
תלמיד: אנשים בנפילה, סובלים, צרות, עניינים.
כן.
תלמיד: אז אם אתה תמשיך, אתה עדיין לא תגיע למה שאמרת, להיכל.
בטח אני צריך לראות שאני נמצא בסטייה ולהשתדל לקום ממנה ולחזור לקו נכון.
תלמיד: אבל הוא אומר שאי אפשר לקום ולחזור לקו ישר כמו שאתה אומר.
זה נקרא לעשות תשובה. כולם טועים. "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא"1.
תלמיד: אז מתי זה ליפול ומתי זו הסטייה שממנה לא חוזרים?
"אלף פעם ייפול צדיק וקם"2. זאת אומרת, לא יכול להיות שמישהו מגיע ויש לו הכול. אלא אם היית יודע את הדרך, אז היית רואה. הוא יכול להביא לך דוגמאות על הטעויות, על השגיאות, על הנפילות יותר ממך, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"3.
תלמיד: האם יש בדיקה לזה שאני עכשיו לא נמצא בסטייה?
הוא נותן תשובה באגרת. אם "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" מחוברים אצלך כאחד, אז הכיוון שלך נכון, ואתה עושה צעד אחד קדימה. עשית, עכשיו שוב תבדוק, האם "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". אם לא, אז איפה כן? ואז אתה מסובב את עצמך בדיוק לכיוון שבו אתה צריך יותר, יותר ביקורת, יותר חסדים, יותר התקשרות, וכך מתקדם.
תלמיד: אלו דברים פרקטיים?
פרקטיים, כמו שאתה ליד ההגה, ממש.
תלמיד: ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, האם זה מתברר בקבוצה?
כן. כשאתה נמצא ליד ההגה אתה צריך כך להתנהג. ישראל זה אתה, אורייתא זו כל הדרך שיש לך, וקודשא בריך הוא זה לאן אתה צריך להגיע, זו המטרה.
תלמיד: האם המטרה היא להגיע ולהסתנוור מההיכל הזה, או גם להסתכל על המסדרון שעברת?
לא. המטרה היא להידבק בבורא, כי הדבקות בבורא היא ממלאה אותך ופותרת לך את כל הבעיות. הכול נעשה כאור היום.
שאלה: בהמשך לדברים שאמרת, האדם עושה את "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא", ואז הוא בודק את עצמו ועושה צעד קדימה. אני תמיד שם לב שהבדיקה שלי היא אחרי הצעד שאני עושה קדימה.
כן, אבל כדי לעשות את הצעד הבא.
תלמיד: אחרי שעשיתי את הבדיקה וייחדתי, איך אני עושה צעד קדימה בלי לסטות?
על ידי ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא.
תלמיד: אני לא מצליח. כי הבורא מיד שולח את כל ההפרעות שיש בעולם, את כל הסטיות, ואני נופל. תמיד יש איזו סטייה ושוב צריכים להתיישר, סטייה ולהתיישר.
בסדר.
תלמיד: אז איך הולכים ישר?
זה נקרא ישר. כל פעם אתה רואה את עצמך נמצא בסטייה, אתה עוצר, אתה מזהה את הצפון, וממשיך לעוד כמה מטרים, לא יודע כמה, ועוד.
תלמיד: איך אני באמת עושה את הצעד נכון? הייתה סטייה, עשיתי תשובה, איך עכשיו אני שומר בעדינות על הקו הישר הזה ולא סוטה? הסטיות האלה כואבות.
כשאתה נמצא אחרי התיקון של הצעד הראשון, תתחבר עמו ויחד עמו תעשה את הצעד הבא, ותראה מה שמתגלה.
תלמיד: בכלים שלי תמיד מתגלה יותר יצר רע, יותר תאווה, יותר רצון לקבל.
זה נקרא הצעד הבא.
תלמיד: איך עכשיו אני לא סוטה ממנו, לא נאבד? איך אני ממשיך את הקו הישר הדק?
תשתדל בתפילה ותקבל כוח נוסף. בכל צעד שאתה רוצה לעשות יש גם דין וגם רחמים. אתה חייב להשתדל להגיע לקו ישר.
תלמיד: תמיד זה יהיה בין דין לרחמים?
תמיד.
תלמיד: זה לא שאני עכשיו יכול להיות ברחמים או בדין.
לא. אתה לא יכול לשבת על השטיח המעופף.
שאלה: הוא כותב "כי אם בתחילה הנטיה היא כחוט השערה, אפילו אחר כך הולך ישר באמת, אבל כבר לא יבוא בשום אופן, להיכלא דמלכא [להיכל המלך], משום שאינו דורך על הקו האמיתי". אם אני מבין לפי מה שהסברת, אז זה אומר שאדם צריך לעצור ולהגיד "אני עכשיו בסטייה, אני מתחיל מהתחלה".
לא מהתחלה, הוא גמר את הצעד, הוא תיקן את עצמו, הוא התקדם בצעד קדימה, עכשיו יש לו שוב בעיה, שוב התחלה חדשה.
תלמיד: אבל הוא היה בנטייה כחוט השערה, והוא כותב שאפילו אם ממשיך עכשיו ישר הוא לא יגיע. הוא עשה איזו פעולה, כנראה שהוא זיהה שהפעולה לא נכונה, אז הוא צריך לעצור ולהגיד, "אני בודק מחדש איפה אני, איפה הבורא, איפה הדרך, מה לעשות", כן?
כן.
תלמיד: למה אני שואל את זה? כי בדרך כלל הנטייה של האדם היא להצדיק את מה שהוא עשה. יש עצלנות כזאת, לא להגיד שטעיתי, אלא בכל הכוח להמשיך ולהיכנס בקיר. מאיפה הכוח הזה לעשות ביקורת ולעצור?
הוא השיג את המטרה?
תלמיד: לא.
אז מה יש לו לעשות?
תלמיד: אבל צריך את כוח הביקורת כדי להגיד אם השגתי את המטרה או לא. מאיפה בא הכוח הזה?
יש לו רק שתי אפשרויות, או להפסיק, להיכנע, ופשוט לגמור עם זה, או להתקדם, לבקש מהבורא כוח, עזרה. אין יותר משתיים.
תלמיד: נכון, אבל צריך כוח שיבוא וייתן את הביקורת, שיבוא ויגיד "אתה לא במקום הנכון, אתה חייב לעשות משהו אחר".
לא משהו אחר, רק להמשיך. מה שהוא עשה הוא עשה צעד נכון, קיבל עזרה מלמעלה, זה תיקן אותו, ועכשיו הוא צריך להמשיך.
תלמיד: הוא כותב שאפילו נוטה כחוט השערה, גם אם אחר כך הולך ישר באמת, הוא לא יגיע.
כן.
שאלה: מה זה הישר הזה?
הישר הזה הוא לפי ההרגשה שלו שהוא הולך ישר, אבל באיזו נקודת דרך הוא סטה.
תלמיד: הוא עכשיו בהרגשה שהוא הולך באמת ישר, אבל הוא לא יגיע כי הוא טועה.
כן.
תלמיד: מאיפה באה הביקורת שאומרת לו "אתה טועה, אתה לא במקום הנכון"?
כי הוא יודע שכך הוא עשה, הבורא מעורר אותו, זה לא נמחק. אם סטיתי מהדרך ימינה או שמאלה כמה מטרים ואני ממשיך, אז ודאי שצריך להתגלות שאני לא מכוון למטרה.
תלמיד: זה מתגלה מתוך הדרך.
כן.
תלמיד: זה לא שאדם עושה איזו פעולה בשביל לגלות.
לא. האדם כאן לא יכול לעשות.
תלמיד: האם אפשר לומר שדרך היחס לעשירייה זה מתגלה?
יכול להיות. יש הרבה דרכים למקום.
שאלה: לפי מה האדם בודק אם הוא סטה או לא סטה? איזה שופט יש באדם שבכלל יכול לקבל החלטת אמת אם סטה או לא סטה?
לפי הרגשה פנימית. הוא רוצה להיות דבוק בבורא ומגלה שאין, שהוא לא נמצא בסביבת הבורא.
תלמיד: האם פתאום נכנס לאדם איזה ניצוץ של אמת בתוך הבירור? איך בתוך איזו חתיכה של רצון לקבל יש פתאום בירור שאתה מרגיש שהוא נכון, שסטית באמת? במה זה שונה מכל התנהלות אחרת שהיא לגמרי אגואיסטית? מאיפה זה מגיע שפתאום יש לאדם כן אפשרות לעשות חשבון אמת ולהרגיש "כן סטיתי, וזה אמיתי שסטיתי"?
זה מגיע אליו, הבורא שולח, הכול בא מהבורא.
תלמיד: מה שומר על האדם שלא יקרה מצב שבו לא יהיה לו כזה חשבון אמת והוא כן יסטה, וזהו, הוא יחיה בסטייה?
שורש נשמה. זו כוונת הבורא אליו עוד מהנקודה שהוא ברא אותו.
תלמיד: איך להתמודד עם כוח השימור העצמי שיש באדם, שמבין שסוטה ועדיין יש בו כוח בפנים שגורם לו להישאר בסטייה, שרואה את זה ולא יכול לעשות עם זה הרבה? הוא מצדיק את עצמו, הוא מספר לעצמו סיפורים.
אז הוא עדיין נמצא ממש בתחילת תחילת הדרך, הוא עדיין נמצא ממש כמתחיל מתחיל.
תלמיד: אם אני מבין נכון, אז סטייה היא גם ניתוק פנימי מהעשירייה.
יכול להיות גם, כן.
תלמיד: איך במצב הזה הוא חוזר לחיבור איתם ולא נופל להצדקה עצמית ולהאשים אותם?
זה בידי שמיים. יכול להיות שהוא מצדיק את עצמו עד כדי כך שאי אפשר להתווכח עימו, ואז הוא סוטה מהדרך ואי אפשר להחזירו.
תלמיד: אם רואים שחבר נמצא בכזה מצב, אז איך אפשר לעזור לו? הוא לא רואה אבל אתה מהצד כן רואה.
ככל שאתה יכול, כך תעזור לו בכל מיני צורות. אבל באמת יכול להיות שהוא ייצא לכמה שנים מהדרך.
שאלה: האם סטייה מהדרך היא תוצאה מעבודה נכונה קודמת או כתוצאה מרשלנות?
לא. זה בידי הבורא שרוצה שאתה תסטה מהדרך.
תלמיד: אז זה לא שלא פעלתי נכון קודם.
יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. בדרך כלל הכול צריך לשייך לבורא.
תלמיד: איך להכין את עצמי לקראת הסטייה הבאה שתבוא מהבורא? מה יכול להבטיח שאני לא אסטה מהדרך? או שאני לא צריך לעשות חשבון כזה כלפי הסטיות שיבואו.
אפשר להגיד הרבה דברים על מה לעשות, אבל בסופו של דבר כל מה שמגיע מגיע מלמעלה.
תלמיד: אם הבורא הוא שגורם לסטייה, שמחזיר אותי בתשובה, שעושה הכול, מה הוא רוצה ממני כאן?
הוא רוצה ממך שתרגיש את כל השינויים האלה שהוא מעביר עליך, תראה באיזה מצב היית רוצה להיות, ובכול זאת תשתדל, למרות שלא תצליח, לעבור את השלבים האלה.
תלמיד: האם אני צריך להאשים את עצמי שאני לא מצליח, שאני סוטה מהדרך? איפה האחריות שלי פה?
אומנם אנחנו יכולים לשייך את זה אלינו, אבל עם זאת אנחנו לא רואים את זה. הבורא מסובב את האדם כך שהאדם לא רואה שזה תלוי בו, אלא הוא רואה שכך זה קורה.
תלמיד: האם אני צריך לשייך לעצמי שאני לא בסדר, שעשיתי משהו לא בסדר?
כנראה.
תלמיד: למה?
על כל דבר אתה צריך להגיד "כך ה' ברא אותי, לך לאומן שעשני". אבל בסופו של דבר אנחנו רואים שהייתה לנו הזדמנות בכל דבר ודבר ולא מיצינו אותה.
שאלה: יש את העבודה של האדם אל מול החברה, והוא יכול לראות עד כמה הוא מתייחס לחברים, אוהב אותם, לא אוהב אותם. ויש את היחס שלו לבורא, איפה המחשבות שלו, כמה הוא מכוון לבורא. אני מסתכל על עצמי איפה אני נמצא אל מול היחס לבורא, מסתכל על עשרת הדיברות, ואומר ששם אני בסדר, אבל יש עוד המון מצוות.
לדעתי אנחנו הולכים מסביב, אבל נראה לי שעלינו למתן את הבהמה שלנו במשהו, לקחת על עצמנו עוד משהו. יש גדרות שהבהמה צריכה, אבל רק כוח החברה מסוגל לאלץ אותי בעוד משהו להתקרב, כי אני רואה שהבהמה שלי כל הזמן בורחת ותמיד מרחמת על עצמה.
נראה לי שאנחנו צריכים לבחון את עצמנו איפה אנחנו במהלך היום. כי כשאני לא בחברה ולא בשיעור, אני רואה למשל שאכלתי ורק לאחר מכן אני נזכר שלא ברכתי, שכחתי, הכול בדיעבד. יש לנו תרי"ג מצוות, אולי אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו איפה אנחנו שם יכולים להוסיף גדרים.
לא.
שאלה: האם ברמת העיקרון האדם יכול להתייחס כך שהוא לא בוודאות צודק בדרך הרוחנית, אלא תמיד להיות בספק, בכל מקרה לא להיות בביטחון? האם זה כיוון נכון כך להתייחס?
כן.
תלמיד: איך אפשר להחזיק את הקו הזה, לא ליפול ממנו?
לא ליפול זה מצב אידיאלי, אני לא יודע איך לעשות את זה. כל הזמן להיות בתוך החברה, וכל הזמן להיות בקשר איתם. אנחנו צריכים להבין שאת כל הסטיות האלה אנחנו מקבלים מלמעלה, שהבורא רוצה להסיט אותנו, ועלינו ללמוד מזה איך אנחנו יכולים להתגבר ולהחזיר את עצמנו לקו הנכון, וכך להתקדם.
שאלה: אני רוצה לחבר את זה לעבודה בעשירייה. אמרנו קודם שבחינת ישראל, זה האדם בתוך העשירייה כשהוא נכלל וצובר מידה של עוביות. מה זה בחינת ישראל בעשירייה, ואיך משיגים את זה?
כשכולנו מחוברים יחד, עשרה חברים, ומגלים בקשר בינינו את הצורה הנכונה שאליה אנחנו צריכים להגיע, ומותחים ממש קו ישר ממצבנו הנוכחי, למצב ההוא. ומי שמצטרף לקו הזה, בעצם כל העשרה שלנו, אז אנחנו נקראים "ישראל".
תלמיד: אז ישראל זו הנטייה שיש באדם, או בעצם ההתכללות של כל החברים בעשירייה כדי להשיג את הבורא?
כן.
תלמיד: לתאר את הבורא בעשירייה, זה כמו שאנחנו אומרים, הכולל של החיבור שלנו?
כן.
תלמיד: והקיום של מה שאנחנו צריכים לעשות נקרא "ואהבת לרעך כמוך" כל מה שאנחנו לומדים מרב"ש וכן הלאה, זה בעצם האורייתא שאנחנו צריכים לקיים כדי להשיג את החיבור הזה אל הבורא?
אורייתא זה כבר התיקון האידיאלי.
תלמיד: אז מה זה אורייתא בעשירייה?
כן, אלה מצוות שאנחנו צריכים לקיים, אלה ממש תיקונים של הכלים שלנו, אתה צודק.
שאלה: מה זה אומר בעצם לטעות כחוט השערה, מה הסטייה שלי מהדרך?
יכולה להיות הסטייה הכי קטנה, אבל אם טעינו בצעד הזה, הסטייה הזאת כבר נמצאת איתנו בהתקדמות שלנו.
תלמיד: איזו סטייה יכולה להיות? הרי החבר לא מזהה סטיות.
לא יודע.
שאלה: מה הבורא בודק בטרם הוא שולח את הסטייה מהדרך, מה המטרה של הבורא לגרום לחבר לסטות?
ככל שאנחנו יכולים להיות בחיזוק בינינו, לאתר את הסטיות, ולתקן אותן.
שאלה: איך אפשר כחברה לעטוף אחד את השני באהבה כדי להחזיר את כולנו לדיוק הבורא?
ביחד אפשר.
שאלה: אנחנו לומדים שאסור לעסוק בביקורת עצמית, כמו "כסיל שיושב בחיבוק ידיים ואוכל את עצמו". איך לא ליפול לביקורת עצמית, ובאותו זמן להעריך את הסטיות נכון?
רק להחזיק את עצמנו יחד.
שאלה: איך להתחיל את ההליכה בדרך כשנראה לי שעוד בכלל לא התחלתי לפסוע בה?
להתחבר בינינו, להגיע לאיחוד, ולהמשיך מנקודת האיחוד צעד קדימה. כל אחד ואחד צריך לעשות צעד קדימה, ואז כל העשירייה תתקדם.
שאלה: האם יש קשר של סיבה ומסובב בין שורש הנשמה שלי, לשורש הנשמות של החברים שלי בעשירייה?
כן, אבל אנחנו לא יודעים, פעם נגלה את זה.
שאלה: כתוב "אלא הנשמה מחויבת להיגדל קומתה תר"ך פעמים", מה גדל בתר"ך פעמים בנשמה?
בדרך כלל גדל המסך, ותחת המסך כבר גדל הרצון לקבל.
שאלה: בפסקה השלישית הוא אומר "לכן ההולך על הקו האמיתי בהכנה לעבדות ה', מחויב תמיד לבדוק את עצמו, אם הוא משתוקק לג' בחינות הנ"ל בשוה ממש," וגם הוא אומר שאם הוא לא יבדוק, והוא מעדיף אחד על פני השנייה או השלישית אז הוא נוטה מדרך האמת. מיד אחרי זה הוא אומר "על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציוויא דמאריה [למצוות האדון], שזו רק השנייה מתוך השלוש. למה פעם הוא אומר ששלושתם שווים, ומיד אחר כך שמספיק להחזיק בתורה?
נתקדם ונראה, אני לא יודע, אני יכול להגיד על זה שאז נדע שהתורה היא העיקר.
תלמיד: אז מה המשמעות של לבדוק את השלוש?
כי על ידי זה אתה מכוון בדיוק למטרת הבריאה.
תלמיד: לגבי הקו הישר, ואני זוכר שפעם נתת דוגמה מאוד יפה של טיל שיוט. הסברת שטיל שיוט מתקדם למטרה כשהוא נע בזיג זג. הוא לא יכול להתקדם ישר, אלא כל פעם צריך שתהיה דלתא בינו למטרה, ונשמע שזו באמת הדרך היחידה גם עבורנו להתקדם כי אם אין פער, אז אין מדידה.
אבל אצלנו יש עשרה אנשים שונים, ואם כל אחד קצת מתנענע, הוא כבר נותן נענוע לטיל הכללי.
תלמיד: לא הבנתי את הדוגמה הזאת, אתה יכול להסביר אותה?
אנחנו צריכים לאתר את המטרה, אפילו שהיא מדומה לכל אחד, ואחר כך אנחנו נדע איך להתקרב.
תלמיד: אבל אני לא יודע וגם לא יכול לדעת איך החבר או כל החברים רואים את המטרה, אני יודע רק מה אני מדמה.
עוד נדע, עדיין מוקדם.
(סוף השיעור)