שיעור בוקר 09.02.22 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר הזוהר, עמ' 435,

אותיות ט"ז – י"ח

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר הזוהר, עמ' 435, מאות ט"ז.

נמשיך ב"הקדמה לספר הזוהר", ההקדמה מאוד כוללת, מאוד יסודית, היא ממש פוקחת עיניים לגבי כל המערכת שהבורא הכין לנו כדי להביא אותנו מדרגת אפס, שלא קיימים, לדרגה שלו. זו מערכת הבריאה שצריכה להתבצע עלינו.

אות ט"ז

"ואין להקשות לפי"ז: א"כ נתבטלה מאתנו הבחירה ח"ו? כיון שאנו מוכרחים, להשתלם ולקבל המצב הג' בהחלט, מכח, שכבר הוא מצוי, במצב הא'?

והענין הוא, כי ב' דרכים, הכין לנו השי"ת, במצב הב', כדי להביאנו אל מצב הג':

הא' - הוא דרך קיום התורה ומצות, ע"ד שנתבאר לעיל.

הב' - הוא דרך יסורין. אשר היסורים בעצמם, ממרקין את הגוף, ויכריחו אותנו, לבסוף, להפך את הרצון לקבל, שבנו, ולקבל צורת הרצון להשפיע, ולהדבק בו ית'. והוא ע"ד שאמרו חז"ל (סנהדרין, צז ע"ב): "אם אתם חוזרים למוטב, טוב, ואם לאו, אני מעמיד עליכם מלך, כהמן, ובעל כרחכם הוא יחזיר אתכם למוטב".

וזה שאמרו ז"ל, על הכתוב: "בעתה אחישנה. אם זכו, אחישנה. ואם לאו, בעתה". פירוש:

אם זוכים על ידי דרך הא', שהוא ע"י קיום תורה ומצות, אז אנו ממהרים את התיקון שלנו, ואין אנו צריכים ליסורין קשים ומרים, ואריכות הזמן, שיספיק לקבלם, שיחזירו אותנו למוטב בעל כרחנו.

ואם לאו, בעתה, דהיינו רק בעת, שהיסורים יגמרו את התיקון שלנו, ותגיע לנו עת התיקון בעל כרחנו. ובכלל דרך היסורים, הם גם עונשי הנשמות בגיהנם. אבל בין כך ובין כך, גמר התיקון, שהוא מצב הג', הוא מחויב ומוחלט מצד המצב הא'.

וכל הבחירה שלנו, היא רק, בין דרך יסורין לבין תורה ומצות.

והנה נתבאר היטב, איך ג' המצבים הללו, של הנשמות, קשורים זה בזה, ומחייבים בהחלט זה את זה."

בעל הסולם אומר שיש לפנינו בסך הכול שתי דרכים. הסוף כבר קבוע, המצב הסופי כבר קיים, רק השאלה איך אנחנו מתפתחים כדי לקבל את המצב הסופי השלם של דבקות בבורא, במצב מושלם.

כדי להגיע לזה יש לנו שתי דרכים, הראשונה על ידי "קיום תורה ומצוות" מה שנקרא, שאנחנו מקיימים את כל המוטל עלינו כדי לתקן את הרצון לקבל שלנו שכולו יהיה בעל מנת להשפיע, זה נקרא דרך קיום תורה ומצוות, "תורה" זה האור העליון שמשפיע עלינו ו"מצוות" אלה אותם הרצונות השבורים שלנו שמיתקנים על ידי אותו האור הזה והופכים לעל מנת להשפיע. זה נקרא דרך תיקון או קיום תורה ומצוות.

ודרך שנייה, אם אנחנו לא עושים את זה בעצמנו, או עושים אבל בצורה לא כל כך שלמה, מתעצלים, אז יש בזה תוספת, כוחות שמחייבים אותנו. כלומר, אנחנו בעצמנו בעצם קובעים באיזו דרך נלך.

במקום אחר בעל הסולם מסביר לנו, שבדרך כלל אנחנו בכל זאת מתקיימים לא בדרך תורה ומצוות ולא בדרך ייסורים אלא באמצע, במה שנקרא "דרך ארץ", קצת בזה וקצת בזה. אבל בכל זאת הסוף נקבע מראש וכולו נמצא לפנינו.

שאלה: כל עוד לא קבעו לנו את המלך הזה, המן, שיביא אותנו בכוח, אנחנו צריכים להקדים אותו ולמצוא אותו בעצמנו?

"המן", זה נקרא כוחות שמחייבים אותנו בצורה קשה, גסה, שמכופפים אותנו דרך ייסורים. וגם כשהאדם מרגיש עד כמה הוא רע ועד כמה הוא לא מסוגל, ממש אוכל את עצמו, שזה גיהינום. כך אנחנו צריכים להבין שניתנה לנו דרך תורה ומצוות, כלומר בקבוצה, על ידי תפילה אנחנו משיגים את ההתקדמות והתיקונים שלנו בצורה הכי מהירה, קלה ונוחה.

לא שאנחנו בורחים מהבעיות אלא אנחנו מודים ומודעים לזה שהרגשת הייסורים עוזרת לנו להתקדם יותר נכון בדרך טובה ונכונה. כי ללא הרגשת הטוב והרע, אמת ושקר אנחנו לא יכולים להתקדם. לכן אנחנו צריכים את ההרגשות המנוגדות האלה שיתעוררו בנו וילוו אותנו לגמר התיקון. אבל השאלה איך אנחנו מתייחסים לזה, איך אנחנו מרגישים את הכוחות האלה שמפתחים אותנו, שבאים אלינו, לוקחים אותנו ומסבירים לנו, כך בסדר וכך לא, כדאי להיות יותר בחיבור, למשוך את המאור המחזיר למוטב, להתפלל לבורא וכן הלאה. כלומר, אנחנו צריכים את החיזוק והעזרה הזו, וזו דרך התיקון הנכונה.

שאלה: כתוב כאן שדרך הייסורים היא גם העונש כלפי הנשמות בגיהינום.

כשבן האדם מתחיל להרגיש שבאמת החיים שלו הם לא חיים, והתיקונים שלו, כפי שהוא חשב, הם לא תיקונים, הוא מצטער ולא מסוגל לכלום, ולא יכול לפנות לבורא כי הבורא נסתר אז ממנו, והמצב הזה הוא כביכול מצב סופי. הוא נתקע בקיר ונראה לו שאין בורא, והוא לא נמצא בעולמו, או שהוא לא עוזר לו, והוא בעצמו לא מסוגל להתעורר, אבל הוא מרגיש שהמצבים האלה הם מצבים של גיהינום, כלומר הוא לא רואה מהם שום תועלת ושום מוצא.

אבל הכול עובר. אם הוא ממשיך, אפילו בצורה מכאנית, כשאין לו שום הרגשה בלב ואין לו שום מחשבה במוח, אם הוא ממשיך פיסית - לכן אנחנו נמצאים בעולם הזה הנמוך מהכול - אם הוא בכל זאת ממשיך בצורה גופנית, מכאנית, קם, הולך, משתתף, יושב בצורה פיסית בקבוצה או בשיעור, על אף שהוא לא מסוגל לכלום ולא יודע כלום, אז כמו שכתוב "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", הוא יראה שזה עובד וזה עובר. וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: האם יגיעה שאני כופה על הרצון שלי, על האגו שלי לעשות פעולות לטובת החברה למרות ההתנגדות שלו, נמצאת בקטגוריה של ייסורים או בקטגוריה של תורה ומצוות?

אם אתה יכול לקבוע לעצמך, לכופף את עצמך, להתקשר לחברים ולעשות מה שנראה לך שטוב להם, זו כבר דרך נכונה, זו דרך תורה ולא דרך ייסורים. דרך ייסורים היא שאתה לא מסוגל להעביר את עצמך מתחת למאור המחזיר למוטב. אתה לא מסוגל להתקשר לחברים, להתכופף כלפיהם. גם בזה יש הרבה מצבים, בדרך כלל דרך ייסורים היא שהאדם מפסיק להרגיש שהוא קשור לבורא, ושזה מגיע מהבורא, אלא מרגיש שאין שליט בעולם, אין מטרה, אין תכלית והוא חי בצורה כמו שכתוב, "ארץ ניתנה בידי רשע".

תלמיד: האם תפילה פותרת את הקטע הזה של הייסורים?

תפילה מסוגלת לכול, אין דבר יותר חזק, בטוח ופעיל מתפילה, בפרט אם אנחנו מסוגלים לארגן אותה כתפילה בציבור, שמגיעה מתוך הקבוצה לבורא. שאנחנו מבררים, זה נקרא הכנה לתפילה, כוונת התפילה, אנחנו מבררים קודם מה עושים, איך עושים, למי פונים, מה רוצים להשיג. כל אלה הם בירורי התפילה, והם יותר חשובים מהתפילה עצמה.

שאלה: כשאומרים ייסורים מדובר גם על ה-99% או רק על עובדי ה'?

יש התכללות, אבל כאן בעל הסולם בעצם מדבר רק על אדם שהולך בדרך הכלל או הולך בדרך הפרט. אבל גם כל האנושות מתקדמת וגם בה יש התקדמות בדרך הכלל ובדרך הפרט. בדרך הכלל מתקדמים על ידי אבולוציה, ובאבולוציה הזו נכללים גם כל המצבים שאנחנו עוברים. האנושות לא מודעת לסיבה שזה קורה, אבל המצבים עוברים, מיום ליום אנחנו רואים שהעולם מתחיל לעבור שינויים במהירות גדולה יותר, דרך ייסורים גדולים.

חוץ מזה יש התכללות בין המקובלים לבין כל באי עולם, כי בכל זאת מה שהמקובלים כותבים מגיע איכשהו לכל באי עולם, ויש גם תיקונים על ידי אמונות, דתות, שיטות למיניהן שיצאו מחכמת הקבלה בכל מיני צורות ובנו כל מיני שיטות בקרב בני האדם, בקרב האנושות, וגם זה מקרב אותם לתיקון, אומנם לא בדרך ישרה, אבל בכל זאת השיטות האלה מכינות אותם לתיקון.

וחוץ מזה, העיקר הוא שהגענו למצב של הדור האחרון, שלכולם נפתחה הזדמנות, אפשרות ללמוד את חכמת הקבלה ולהשתתף בגילוי הבורא, ללא שום הבדל, כמו שכותב בעל הסולם, גם לבן, אדום, שחור וצהוב, כל האנושות יכולה להשתתף בזה, וכולם כולם מגיעים להיות כאגודה אחת בלב אחד, ברצון אחד מתוקן.

לכן בסופו של דבר בזמננו מיום ליום, אנחנו צריכים גם להשתדל לגרום לזה וגם לראות עד כמה כולנו מצטרפים ומתחברים לכלי אחד. צריכים גם לראות איך כל העולם כך בהתפתחות הגשמית שלו, בפוליטיקה, בהתפתחות מדעית, בכל מה שקורה לו, כולל וירוס הקורונה, איך כל הדברים האלה פועלים כדי לקשור אותנו יחד, ולתת לנו את ההרגשה שאנחנו נמצאים בתלות הדדית. תראו מה קורה היום בין רוסיה ואוקראינה, כל הדברים האלו לא קורים סתם, אין דברים סתמיים אלא כדי להראות לכולם עד כמה אנחנו קשורים בכל מיני קשרים זה אל זה ותלויים זה בזה. ככה האנושות תתקרב יותר מהר ותהפוך לכלי אחד.

תלמיד: אם מאפשרים לנו לאחוז בידיעה, בידע הרוחני כדי לחזור למוטב, איך לעשות את ההתעוררות הזאת, ואיך נרגיש את ההארה הזאת בעשירייה?

יש לפניך הרבה חומר לימוד, ויש כבר מערכת שבנויה כדי שתוכל לבצע את זה. להתקשר בעשירייה, מתוך העשירייה לפנות לבורא, וגם לפנות כל הכלי של בני ברוך העולמי יחד לבורא. אני חושב שאנחנו צריכים לקבוע פנייה לבורא לא מהעשירייה בלבד, אלא מכל הכלי העולמי שלנו. לבחור זמן נכון, יום נכון ולהתרכז בזה כשאנחנו מתחברים יחד בפנים ברצון להגיע לבורא כדי לעשות לו נחת רוח, כדי לתת לו, למסור לו את הלבבות שלנו שיתקן אותם וימלא אותם באורו, בעצמו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

אני חושב שפחות או יותר אנחנו מתקרבים למצב שאפשר להתחיל לעשות פעולות כאלו, תחשבו על זה, ותכתבו לנו boardworldkli@gmail.com. תחשבו איך לקבוע יום מיוחד, חומר מיוחד, לא גדול אלא בעיקר כדי לפתוח את הלבבות שלנו יחד ולהגיש אותם לבורא שיחבר אותם, וזה התיקון, ושימלא אותם במילוי שלו ואז בתפילה כזאת כבר אפשר להשיג התקדמות גדולה מאוד.

אז כדאי לנו לחשוב איך לעשות את זה, איך לצרף לזה את כל באי העולם, ואיך מגיעים מזה לגמר התיקון. אין לזה זמן קצוב, מתי שנרצה נעשה, ומתי שהבורא ירצה, זה יקרה.

שאלה: בכל פעם אנחנו יכולים לייחס את אותם הייסורים שאנחנו מקבלים רק לכך שאנחנו מתנתקים מהבורא, או שיש לכך עוד סיבות ודרכים?

הייסורים שאנחנו מרגישים נובעים מהרבה סיבות. קודם כל ממה שנקרא חטא אדם הראשון, הניתוק מהבורא שקרה עוד בשורש שלנו. הבורא עשה את זה כדי שנגלה את הניתוק ממנו, נרצה להתקרב, נראה עד כמה אנחנו לא מסוגלים, ואז נתקשר בינינו, נפנה אליו בצורה נכונה ונחייב אותו לעזור לנו, לחבר אותנו ולמלא אותנו. זה התהליך שאנו צריכים לעבור.

שאלה: בהתקדמות שלנו אנחנו צריכים לחוות קצת מקו שמאל וקצת מקו ימין, וכאן אנחנו צריכים לשלב גם בין דרך הייסורים לדרך תורה ומצוות, או שאנחנו יכולים ללכת רק בדרך של תורה ומצוות?

אנחנו הולכים מעל לכל מצבי הריחוק שהבורא מגלה בנו, ואנחנו רוצים ממצבי הריחוק האלו לעשות מצבי התקרבות. זו כבר דרך שכוללת בתוכה את שני המצבים הללו, לכן אנחנו הולכים בקו האמצעי.

שאלה: כתוב כאן "ואם לאו, בעתה, דהיינו רק בעת, שהיסורים יגמרו את התיקון שלנו, ותגיע לנו עת התיקון בעל כרחנו. ובכלל דרך היסורים, הם גם עונשי הנשמות בגיהנם. אבל בין כך ובין כך, גמר התיקון, שהוא מצב הג', הוא מחויב ומוחלט מצד המצב הא'", השאלה היא האם התפילה המשותפת שדיברת עליה יכולה להחליף את המצב הזה?

אנחנו לא מחליפים שום דבר, אנחנו פשוט מזרזים את הזמן, זה מה שאנחנו עושים. איך כל התהליך הזה עובד, בכל המערכת הגדולה הזו, אנחנו לא יודעים ולא כדאי לנו לחשוב שאנחנו כאילו יודעים ויכולים לשנות את המערכת. אלא כשאנחנו מתחברים ומתפללים זה פועל בצורה הכי חזקה כדי להביא את המערכת למצב המתוקן. איזה שלבים אנחנו עוברים ממצבנו הנוכחי למצב המתוקן, אנחנו לא יכולים לקבוע.

יש בזה הרבה מאוד פרטים ובאמת גם אני לא יודע. אני רק יודע שזה מה שאני יכול לעשות היום, ושזה הדבר הכי נכון. אבל להיכנס לזה כאילו שאני קובע לבורא באיזו צורה הוא צריך ללוות אותנו לגמר התיקון, זה לא חכם.

שאלה: בעל הסולם מדבר כאן על שני מצבים, שתי דרכים, קודם הוא מדבר על כך שאם נזכה ללכת בדרך הראשונה יוצא שאין שום בחירה, אלא יש רק את סיכוי, נזכה או לא נזכה. לאחר מכן הוא אומר שיש בכל זאת בחירה בין שתי הדרכים. אז אנחנו כעשירייה, שמתקדמת בדרך, מתי יש לנו בחירה ומתי אין לנו בחירה?

אין לנו שום יכולת לא להתקדם לגמר התיקון, כי אנחנו נבראים. יש לנו נקודה התחלתית ונקודה סופית, והנקודה הסופית כבר קיימת ואנחנו נמצאים כאן וכלולים שם בכל התיקונים שלנו, בכל מה שיכול להיות, זה מצב הג'. מצב הא' זה כשאנחנו שבורים, לגמרי הפוכים ממצב הג'. ומצב הב' בו אנחנו צריכים לעבור מהמצב השבור, המקולקל, בו אנחנו מנותקים, נמצאים באגו גדול שדוחף אותנו זה מזה, דוחה אותנו זה מזה, ועד למצב שבו אנחנו מחוברים ומרגישים רק חיבור, אף אחד כבר לא מרגיש את עצמו, אלא רק את החיבור בינינו, אל כולנו יחד. ואז, בכולנו יחד הזה מתגלה הבורא. זה מה שאנו צריכים לעבור.

תלמיד: אני אדייק את השאלה שלי. אם ישנה עשירייה, אז זה תמיד זה אומר שאנחנו מתקדמים בדרך תורה?

לא, מה פתאום. אני נמצא בעשירייה, אבל אני לא יודע מה זו עשירייה, אני לא יודע איך בדיוק העשירייה הולכת, אני צריך כל הזמן לבדוק את עצמי לפי מה שכותב לנו רב"ש. האם אנחנו מתחברים, אם החיבור שלנו הוא נכון ומכוון למטרה הנכונה, אם יש לנו התקדמות יום יום בחיבור. את זה עוד צריכים לברר ולקיים ממש יום יום. זה נקרא "דרך תורה ומצוות" - האור שמופיע מלמעלה זה נקרא "תורה", תורה מהמילה אור, ו"מצוות" זה "ואהבת לרעך כמוך", שאנחנו משתדלים להגיע לחיבור יותר ויותר מתקדם, וכשאנחנו לא מסוגלים, אז אנחנו כל הזמן מתפללים, מבקשים, ואז האור העליון מופיע, עושה עוד ועוד חיבור בינינו, ובהתאם לזה הוא יכול להופיע בנו לפי השתוות הצורה, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: מהו מצב הייסורים בעשירייה?

זה מצב שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים את ההתקדמות שלנו לפי הדרך של תורה ומצוות, ואנחנו מנותקים מלהזמין את המאור המחזיר למוטב. לא מצדיקים את הבריאה, לא מצדיקים את הבורא, ונמצאים ממש בצורה הפוכה ממנו. יש גם מצבים לא נעימים בדרך תורה, שאנחנו מרגישים עד כמה אנחנו הפוכים ורחוקים, מנוגדים לבורא. אבל המצבים האלו הם כמין קרש קפיצה, אנחנו כל פעם מעלים את עצמנו מהמצבים האלו קרוב יותר אליו.

הכול תלוי איך אנחנו משתמשים במצבים השליליים. אנחנו משתדלים להעביר את ההרגשה השלילית במצבים האלה להרגשה מטרתית, וההבדל הוא, שבהרגשה מטרתית, כשאנחנו מעבירים כל מצב ומצב שלילי להרגשה כזו, אנחנו מתחילים להרגיש מצב טוב, מתוק בהרגשה. שמר נעשה למתוק וחושך נעשה לאור, זו הדרך שלנו.

שאלה: לפעמים כעשירייה אנחנו נתקלים בנושאים שאנחנו לא מבינים. לחלק מהקבוצה שלנו יש נטייה לחקור את הנושא, לברר אותו עד שמבינים את הנושא, וחלק אחר בעשירייה חושב שצריך פשוט לעזוב את הנושא הזה ולקבל אותו באמונה למעלה מהדעת. עד איפה מגיע הבירור של הדעת ואיפה מתחילה האמונה למעלה מהדעת? מהו הגבול ביניהם?

יפה, תודה רבה ששאלת, זו שאלה חשובה מאוד. הכלל הראשון הוא שאנחנו אף פעם לא יכולים להבין, לחקור ולקבל החלטה נכונה במצב שאנחנו נמצאים בו. אף פעם. זה כמו שילד לא יכול להחליט נכון עד שהוא יגדל קצת יותר, ואז מדרגה יותר גבוהה הוא יבין את מצבו וידע איך היה צריך להחליט במצב שהיה בו, ואיך נכון היה לעשות. לכן כתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", זאת אומרת אנחנו תמיד יכולים לדבר על המצב אם אנחנו עולים ממנו למצב יותר גבוה, ומשם אנחנו יכולים לחקור את המצב הקודם, ולהחליט לגביו מה היה ומה עשינו, מצד אחד.

מצד אחר, ברור מכאן שבכל מצב ומצב שבו אדם נמצא הוא אף פעם לא יכול להחליט מה נכון ומה לא נכון, אף פעם, עד שיעלה לדרגה הבאה. אנחנו רואים את זה על ילדים קטנים, אנחנו אומרים "טוב, הוא יגדל, אז יבין יותר, ירגיש יותר", וכך גם אנחנו בחיים. יוצא שבאמת הדרך הנכונה ביותר בחיים שלנו כדי לא לטעות היא תמיד ללכת למעלה מהדעת. תמיד ללכת באמונה למעלה מהדעת, וכך אף פעם לא טועים.

מה זאת אומרת שאני הולך באמונה למעלה מהדעת? אני מדביק את עצמי לדרגה יותר עליונה והולך לפי השכל שלה, לפי ההרגשה שלה, לפי בינה, לא לפי המלכות, ואז תמיד אני לא טועה ועולה למעלה. לכן זו הדרך שאנחנו צריכים לעשות, ואז נתקדם מהר בלי בעיות, בלי ליפול, ותמיד בדרך נכונה.

תחשבו על זה, אפשר להמשיך בזה, לאט לאט אני אספר לכם מה עוד צריכים לעשות שם. אבל הדרך הנכונה היא כמו אצל ילדים, הכי בטוח שהילד ישמע את ההורים. הם לא ירצו לעשות לו רע, הם תמיד ירצו למשוך אותו לדרגה יותר עליונה, לתמוך בו ולעזור לו. ואם בעצמו יעשה, ודאי יפול כל פעם ויעשה שטויות. לכן אנחנו צריכים תמיד לקשור את עצמנו לדרגת אבא ואמא, זה נקרא "דרגת בינה".

שאלה: ברוחניות אין זמן, אז בשביל מה יש תקופה ארוכה כזאת במצב ב', ואיך לקבל את מושג הזמן בהתקדמות שלנו?

אנחנו לא צריכים למדוד לפי הזמן, אלא לפי המצבים שאנחנו עוברים. ולכן אם נמדוד את המצבים שאנחנו עוברים, אז נשתוקק לקבוצה, כי בה אנחנו יכולים לזרז את הזמן, ממש לגרום לקומפרסיה, לדחיסת הזמן, ולא תהיה לנו בעיה אפילו לכווץ את כל אלפי שנות ההתפתחות לרגע אחד. כי הזמן לא קיים, הוא תלוי אך ורק עד כמה נתחבר ונכווץ בזה את הזמן לנקודה אחת.

שאלה: כשהאדם מרגיש עד כמה הוא לא מסוגל, אוכל את עצמו, נמצא בהרגשת גיהינום, אז חוץ מלהמשיך פיזית באותה שגרת לימוד והפצה ולתת לזמן לעשות את שלו, מה עוד צריך לעשות כדי להעביר את ההרגשה הזאת? מה צריך לענות לקול הפנימי הזה?

הוא צריך, אם הוא יכול, להגיד לעצמו שזה הבורא שדוחף אותו לתוך הקבוצה, זה הבורא שמושך אותו למרכז העשירייה ששם הבורא בעצמו נמצא. כל המצבים האלה שאנחנו עוברים הם בסך הכול כרוזים שהבורא מחכה לנו ומושך אותנו אליו.

תלמיד: רצינו להתחיל בהודיה מאוד מאוד גדולה לכל הכלי העולמי על כך שביקשנו אתמול עזרה והצטרפו מאות חברות וחברים לפעולה שנמשכה ממש כל היום, פעולה של איחוד פנימי שממש הורגש בכל הכלי. קודם כל אנחנו רוצים להגיד תודה רבה לכל הכלי על הפעולה הזאת.

כן, גם אני הייתי איתכם. טוב מאוד, אני מאוד שמח מזה.

תלמיד: שאלה לגבי זה בהקשר למה שאמרנו עכשיו בעניין בעיתו ואחישנה. הפעולה הזאת הורגשה כפעולה של בעיתו, זאת אומרת, היה סבל ופנינו יחד וניסינו להתגבר מעליו. אמרת לפני כמה דקות שכדאי לנו אולי לעשות חיבורים כאלה, לקבוע זמן שבו אנחנו ככלי נתאחד ונתפלל יחד. אפשר לעשות פעולות כאלה גם בלי הסבל? פשוט להתחבר?

ודאי שכן, מה זאת אומרת בלי הסבל? אנחנו נמצאים בגמר התיקון? לא. יש לפנינו מטרה? כן. אנחנו צריכים לעורר את הלבבות שלנו להגיע למטרה, אין לזה זמן. אנחנו לא סופרים ששת אלפים שנה לפי לוח זמנים, אלו מדרגות ממלכות עד בינה, חג"ת נה"י, ששת אלפים שנה. אז בואו נעשה קפיצת הדרך וגמרנו.

לכן כדאי לנו לעשות תפילה ואני חושב שאנחנו כבר מסוגלים לזה, ובואו כולנו יחד נשתדל במשך יום אחד, או יום ולילה, אנחנו הרי עובדים סביב השעון, לעשות כך שכל המחשבות, הרצונות, הכוונות שלנו תהיינה מכוונות לבורא, שמאיתנו יחד אנחנו נחבר אותן ונכוון אליו. זה יעזור לנו גם להיות יותר מחוברים בעצמנו וגם להפנות אליו את כל הלבבות שלנו, וכך נשתדל להשפיע לו בזה נחת רוח.

את מה שנשיג בזה אנחנו לא כל כך רוצים לראות, כי זה כבר יהיה שוב על מנת לקבל, אלא אנחנו רוצים לגרום לו נחת רוח בזה שאנחנו פונים. אז בואו נשתדל לארגן את זה ונעשה.

שאלה: כדי לעבוד בדרך הראשונה עם התורה והמצוות, האם מספיקה הכוונה והתפילה כדי שהאור יתקן את הלב ואת הגוף שלנו?

כן, כל הפעולות שלנו בעצם צריכות להיגמר בתפילה, בפנייה לבורא. אבל לפני זה, כדי להכין את עצמנו לפנייה הנכונה הזאת, אנחנו צריכים כל מיני פעולות, אפילו פעולות גשמיות.

שאלה: מדוע לפעמים נראה שאלו שנמצאים בעשירייה ומשקיעים את כל הכוחות שלהם בדרך נמצאים בייסורים, זה לא אמור להיות הפוך?

אדם אף פעם לא יכול לראות את השני בצורה נכונה כי הוא לא יודע מה נמצא בלב של השני. הוא יכול לראות אולי תנאים חיצוניים שלו, כל מיני דברים, אבל אסור לנו לעשות חשבון עבור השני.

שאלה: למה הבירורים לפני התפילה יותר חשובים מהתפילה עצמה?

כי הם קובעים ומייצבים לנו את הפנייה לבורא.

שאלה: מה הטעם בלעבור את כל המצבים אם גמר התיקון, היינו מצב הג', הוא מחויב ומוחלט מבחינת מצב הא'?

כל המצבים האלה לא רק שהם מחויבים זה לזה, כמו שמסביר לנו בעל הסולם, אלא הם גם קיימים כולם יחד ונכללים במצב של גמר התיקון. מצב הג' קיים וקובע את מצבי הא' והב' שהם הכרחיים כדי לגלות אותו.

שאלה: מצד אחד "את אשר אוהב ה' יוכיח", מהצד האחר יש שתי דרכים, ייסורים ותורה. איך לא לברוח ממה שהבורא נותן למטרת התיקון וכן לבחור בדרך תורה?

אנחנו בוחרים בדרך תורה או בדרך ייסורים. אנחנו עוברים לדרך תורה כאשר אנחנו מייחסים את כל מה שקורה לנו לבורא, ואם אנחנו מתנתקים ממנו, אז אנחנו עוברים לדרך ייסורים.

שאלה: אמרת שדרך ייסורים היא כשאדם מפסיק להרגיש את הקשר עם הבורא. רוב הזמן בחיי אני לא מצליחה להרגיש קשורה לבורא, למרות שמבחינה מכנית אני מממשת את כל מה שאמרת, שיעורים, עשירייה והפצה. אני לא מבינה למה הבורא נעלם ממני ומה עוד עלי לעשות כדי שהוא יהיה יותר נוכח בחיי?

לחפש אותו, אין לי תשובה אחרת. הבורא נעלם, כך הוא נקרא - "אל מסתתר", ואנחנו צריכים למצוא אותו.

שאלה: אם אדם יקבל באמונה למעלה מהדעת שהעולם וכל מילויו נמצאים במצב מושלם, האם זה יעזור לו להגיע לגמר התיקון? מה הוא צריך להוסיף על זה?

האדם צריך לראות את העולם כמושלם, ואם הוא לא רואה אותו כך, אז הוא מיד צריך לפנות לעצמו ולראות איפה הוא צריך לתקן את עצמו כדי לראות את העולם מושלם.

שאלה: אם העשירייה הולכת לגמרי בדרך תורה, אז האם זה יכול להאיץ את תיקונה, או שזה תלוי בתיקון העולם ואנחנו מחויבים לעסוק כל הזמן בהפצה עד גמר התיקון של כל הנשמות?

כשהעשירייה הולכת בדרך תורה היא חייבת לדאוג גם לתיקון הכללי של העולם, ולכן זה לא יכול להיות ללא זה.

שאלה: יש לי הרגשה שאני היחידה שנמצאת בהסתרה ושאר העולם חי באהבה ובשמחה. אני מרגישה שאני מחזיקה את עצמי בכלא, מה עלי לעשות?

לצאת מהכלא על ידי זה שאת מתחברת עם כולם. אין קירות, מנעולים או בריח שסוגרים אותך בכלא, אלא יש רק דבר אחד והוא שאת בעצמך צריכה לפתוח את הלב ולקבל לשם את כולם.

שאלה: כשהגעתי לדרך לפני 20 שנה הייתי קושרת כל רגע בחיי לבורא, מחפשת אותו ומשתוקקת אליו. אט אט, עם השנים החיפוש הזה פסק. כשאני מתבוננת היום על חיי אני רואה שב-90% מהזמן אני לא מצליחה לשייך לבורא אלא פשוט חיה כבהמה. מה עלי לעשות כדי שהבורא ישוב להיות נוכח בחיי?

לעשות את מה שאנחנו לומדים. את חייבת לפנות לבורא ולהגיע אליו רק דרך החיבור עם האחרים, אם לא כך, אז זה לא הכלי הנכון. לכן אם פעם חשבת שאת קשורה לבורא, זו הייתה טעות. היום כשנפתחת לך אפשרות להיות קשורה לבורא זה כבר הכיוון הנכון, תשתדלי להצליח בו ורק דרך העשירייה.

קריין: אות י"ז.

"ובהמתבאר, מובנה היטב קושיא ג', הנ"ל. שהקשינו, שבעת שאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו מקולקלים ונבזים, שאין כמונו לגנות. ובעת, שאנו מסתכלים על הפועל, שפעל אותנו, הרי אנו צריכים להיות ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כיאות להפועל, שברא אותנו. כי מטבע הפועל השלם, שפעולותיו שלמות.

ובהאמור מובן היטב, שאותו הגוף שלנו, בכל מקריו וקניניו האפסיים, אינו כלל הגוף שלנו האמיתי, שהרי הגוף שלנו האמיתי, כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלמות, כבר הוא מצוי עומד וקיים, בא"ס ב"ה, בבחינת מצב הא', שמקבל שם צורתו השלמה, מהעתיד, להיות במצב הג', דהיינו, קבלה בצורת השפעה, שהיא בהשואת הצורה לא"ס ב"ה.

ואם אמנם, מצבנו הא' עצמו, מחייב, שתנתן לנו, במציאות הב', את הקליפה של אותו הגוף שלנו, בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, שהוא כח הפירוד מא"ס ב"ה כנ"ל, בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו, בפועל גמור, במצב הג' - אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו, לא תצויר, רק בגוף הזה, הכלה ונפסד, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו.

באופן, שבאמת אנו מצוים, באותו שיעור השלמות, הראוי ומותאם להפועל השלם, שפעל אותנו, גם במצבנו זה הב'. כי גוף זה, אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית."

שאלה: איזה הבדל קיים בין הגוף שלנו במצב הראשון לבין הגוף שאליו נגיע במצב השלישי?

במצב הראשון אנחנו נמצאים לגמרי מקולקלים וממנו מתחילים את הדרך. במצב השני אנחנו מתקנים את עצמנו, והדרך היא דרך המדרגות ממלכות עד בינה שהן שש ספירות, או ששת אלפים שנה. עד שמגיעים לסוף ששת אלפים השנה ולאלף השביעי שהוא דרגת הבינה, ובזה נעשים התיקונים על הרצון לקבל שלנו. אנחנו עוד לא משתמשים ממש ברצון לקבל לעל מנת להשפיע, אבל הרצון לקבל בעצמו מתוקן מהרצון לקבל.

שאלה: כשאנחנו מתקנים איזשהו מצב ומביאים אותו תחת התיקון של אמונה למעלה מהדעת, מה בדיוק אנחנו מתקנים? ייתכן שאנחנו מתקנים נשמות שלא מלובשות בגופים?

העבודה שלנו היא לתקן לכל אחד את הנשמה שלו. אנחנו צריכים להתכלל עם כל הרצונות שמחוץ לנו כי אלו הרצונות שלנו ואז נחזור למצב המתוקן שלנו.

שאלה: כשבעל הסולם מדבר על "אנחנו", האם הוא מדבר על מקובלים שהם בהשגה רוחנית?

לא, הוא פונה ממש אלינו.

תלמיד: כשבעל הסולם אומר שהגוף שלנו מת הוא מתכוון שאנחנו מתקנים את הרצונות על מנת להשפיע?

הכוונה היא לרצונות לקבל שהם נמצאים בעל מנת לקבל ולכן נקראים "מתים", או בזמן שאנחנו הולכים לתקן אותם אז הם מתים מהכוונה על מנת לקבל.

שאלה: מה הכוונה במושג "הגוף" שבהתחלה כתוב שהוא מקולקל ואחר כך מתוקן?

לא היה שום דבר מתוקן, אלא הכול הגיע אלינו בצורה המקולקלת. זה מחטא אדם הראשון שנעשה בכוונה על ידי הכוח העליון. האור העליון נכנס לרצון לקבל ושבר אותו, והרצון לקבל קיבל רשימות והוא משתוקק לאותו המילוי שהיה לו, אבל ההשתוקקות הזאת היא בעל מנת לקבל. אנחנו צריכים לתקן רק את הכוונות שלנו, את היחס לתענוגים הגשמיים ואחר כך לתענוגים הרוחניים כדי שיהיו בעל מנת להשפיע.

שאלה: גוף זה הרצון לקבל?

ודאי, כן.

שאלה: מדוע אנחנו זקוקים לשלב ב' אם כל התיקונים "במחשבה יתבררו"?

אנחנו מגלים שאנחנו מקולקלים וכדי להגיע למצב הג' אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, הדרך הזאת נקראת "ששת אלפים שנה".

שאלה: האם בעל הסולם כותב שאנחנו נמצאים כבר במצב הב' או במצב המושלם?

לא, מצב הב' הוא של התיקונים.

תלמיד: בסוף הקטע הוא כותב, שכמו כן במצב ב' אנחנו שורים באותה מידת השלימות.

אני אצטרך לקרוא שוב.

אות י"ז

"ובהמתבאר, מובנה היטב קושיא ג', הנ"ל. "שהקשינו" בהתחלה, "שבעת שאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מוצאים את עצמנו מקולקלים ונבזים, שאין כמונו לגנות. ובעת, שאנו מסתכלים על הפועל" שעשה אותנו, על הבורא, "הרי אנו צריכים להיות ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כיאות להפועל, שברא אותנו", שאנחנו צריכים להיות כפי שמתאים לבורא. כי מטבע הפועל השלם, שפעולותיו שלמות.

ובהאמור מובן היטב, שאותו הגוף שלנו, בכל מקריו וקניניו האפסיים, אינו כלל הגוף שלנו האמיתי, שהרי הגוף שלנו האמיתי, כלומר, הנצחי, השלם בכל מיני שלמות, כבר הוא מצוי עומד וקיים, בא"ס ב"ה, בבחינת מצב הא', שמקבל שם צורתו השלמה, מהעתיד, להיות במצב הג', דהיינו, קבלה בצורת השפעה, שהיא בהשואת הצורה לא"ס ב"ה.

ואם אמנם, מצבנו הא' עצמו, מחייב, שתנתן לנו, במציאות הב', את הקליפה של אותו הגוף שלנו", המצבים המקולקלים שלנו, הרצון על מנת לקבל שיתגלה, "בצורתה הבזויה והמקולקלת, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו," שהבורא בכוונה ייצב את הרצון הזה בצורה כזאת שהוא יהיה על מנת לקבל, "שהוא כח הפירוד מא"ס ב"ה כנ"ל", למה עשה את זה? בכדי לתקנו, ולאפשר לנו לקבל הגוף הנצחי שלנו, בפועל גמור, במצב הג'" – אז אפילו שזה מתגלה בצורה ב' שהוא הפוך מהתיקון "אין לנו להתרעם על כך כלל, כי העבודה שלנו, לא תצויר, רק בגוף הזה, הכלה ונפסד", הרצון לקבל הוא מקוקלקל ואנחנו צריכים לעבוד עליו, "כי אין אדם מתקן, מה שאין בו".

דווקא על ידי התיקונים, דברנו על תיקונים גם אתמול וגם שלשום, איך הילד מתקן כשאנחנו קונים לו דברים שבורים כביכול ואנחנו מביאים לו שהוא יתקן, הוא רוצה לחבר אותם ולא יודע איך לעשות את זה, ודווקא בזה הוא קונה חכמה. "חכמה" גם נקראת כח-מה, כח שנולד מהחיבור. ולפני זה הכול צריך להיות מפורק, מקולקל, שבור.

"באופן, שבאמת אנו מצוים, באותו שיעור השלמות, הראוי ומותאם להפועל השלם, שפעל אותנו, גם במצבנו זה הב'. כי גוף זה, אינו פוגם אותנו במשהו, שהרי הוא עומד למות ולהתבטל, ואינו מוכן לנו, רק בשיעור זמן, הנחוץ לבטלו, ולקבל צורתנו הנצחית". אנחנו נמצאים במשחק, ואנחנו צריכים להרכיב נגיד אוטו צעצוע. וכשאנחנו מרכיבים אותו בעצמנו, מבקשים מהבורא, אנחנו משתדלים לבד, רואים שלא יכולים ואז אנחנו מבקשים ממנו, אנחנו משיגים ומתקדמים בשכל, מסוגלים או לא מסוגלים לעשות משהו בדרך, וגם אנחנו חייבים להתקשר לבורא, אז יש לנו גם קשר עימו, נחוץ לנו להתקשר אליו, ואז בצורה כזאת אנחנו מגיעים לתיקון.

הדברים האלה הם הכרחיים שיקרו לנו, הכרחיים, עלינו רק לזרז הזמן. לא יכול להיות שאנחנו נקפוץ ונעשה משהו למעלה מהמצבים שאנחנו עוברים, אלא רק על ידי חיבור בינינו. בואו נחבר את עצמנו כי אנחנו בעצמנו חלקים באותה מערכת שבורה, כמו ילד שעובד על אוטו קטן מפלסטיק כדי לחבר את החלקים שלו. כך אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, איך לחבר את עצמנו בצורה נכונה כדי שזה יתחבר, ואז נגלה במצב המתוקן את העבודה של המערכת המתוקנת שזה הבורא.

שאלה: אם במצב השלישי הגוף שלנו יהיה רק בהשפעה, אז איזה גוף זה יהיה אם הוא לא מקבל שום דבר לעצמו? ואיך יוכל להיות בידול בינינו?

כל אחד ואחד יהיה בהתכללות שלו עם האחרים מיוחד בזה שהוא מחבר את כולם. כל אחד יעשה עבודת חיבור שאופיינית לו, ששייכת לו. כל אחד ירגיש בזה שהוא מחזיק את הכלי הכללי, הוא לבד מחזיק את הכלי הכללי.

שאלה: במצב ב' אנחנו כמו אותו ילד שמנסה להרכיב את האוטו. מה זה משנה לבורא כשהצלחתי להרכיב את האוטו אם זה היה בייסורים, באחישנה או בעיתו?

כל הדברים האלה נכללים ב"סוף מעשה במחשבה תחילה". כשאנחנו מגיעים לסוף אז אנחנו יכולים להבין עד כמה היינו צריכים לעבור כל צעד ושעל. עכשיו אתה לא יכול להגיד כלום, זה כמו שתנסה להסביר לילד קטן על משהו שבו הוא משחק, הוא לא יבין אותך.

תלמיד: למה דווקא במבנה שנקרא "עשירייה" אתו אנחנו יכולים להצליח להרכיב את האוטו?

העשירייה כוללת בתוכה את כל המודל, כל התבנית, כל הצורה של הכלי הכללי, שזה עשר ספירות. ולכן יש בה את כל החוקים שיכולים להתקיים בכל המציאות, הם מתקיימים במשהו, ודאי לא בצורה שלימה אבל במשהו, כולם נמצאים ומתקיימים גם בעשירייה. לכן כשאנחנו קובעים קשר בינינו בעשירייה ורוצים לבנות, לברר, לגלות את החוקים שבעשירייה, אנחנו בעצם מתחילים לגלות את כל המציאות.

אות י"ח

"ויחד עם זה, מיושבת קושיא ה', שהקשינו: איך אפשר, שמנצחי, תצאנה פעולות בלתי נצחיות, הוות ונפסדות? ובהמתבאר מובן, כי באמת כבר יצאנו מלפניו, כראוי לנצחיותו, דהיינו, בריות נצחיות בכל השלמות. ונצחיותנו זו, מחייבת בהכרח, שקליפת הגוף, הניתנה לנו רק לעבודה, תהיה כלה ונפסדת, כי אם היתה נשארת בנצחיות ח"ו, אז היינו נשארים נפרדים ח"ו, מחי החיים לנצח.

וכבר אמרנו באות י"ג, שצורה זו של הגוף שלנו, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, אינה נמצאת כלל במחשבת הבריאה הנצחית, כי שם אנו עומדים בצורתנו של מצב הג'. אלא שהיא מחויבת לנו, במציאות הב', כדי לאפשר לנו לתקנה כנ"ל.

ואין לשאול כלל, על מצב שאר בריות העולם, חוץ מהאדם, משום שהאדם הוא מרכז כל הבריאה, כמ"ש להלן באות ל"ט, וכל שאר הבריות, אין להן חשבון וערך של כלום לעצמן, זולת באותו השיעור, שהן מועילות לאדם, להביאו לשלמותו, ועל כן הנה עולות ויורדות עמו, בלי שום חשבון לעצמן."

כל המציאות, כל באי עולם, דומם, צומח, חי, מדבר, אנחנו קשורים לכל המערכת הזאת, כולם פועלים על כולם, כל אחד לפי הדרגה שלו. ולכן האדם חייב שיהיה לו הכול רק בצורה כזאת שהוא משתתף במה שמתגלה לעיניו בצורה נכונה, וכך הוא מגיע לתיקון השלם שלו.

שאלה: אמרנו שאין הפסד ברוחניות, וכל המצבים צריכים להשאר כדי לקיים זה את זה, אז מה זה אומר שהגוף עומד למות ולהתבטל?

הרצון לקבל בצורה של על מנת לקבל נעלם, כלומר בצורה שהוא מתגלה עכשיו, הוא קיים עד גמר התיקון ואחר כך אנחנו לא יודעים מה קורה. אבל עד גמר התיקון הוא קיים כדי לתת אחוריים, מצב הפוך מתיקון, שאנחנו כל פעם נתייחס למצב המתוקן מהמצב הלא מתוקן, ובין אלו לאלו המצבים אנחנו נראה את עצמנו, נייצב את עצמנו. כי אם יעלם מאיתנו המצב המקולקל, אז אנחנו לא נדע מה זה נקרא העולם המתוקן, המצב המתוקן, ואז אנחנו לא נדע איפה אנחנו נמצאים.

אדם צריך להיות במערכת שהיא מייצגת לו גם דברים טובים, גם דברים רעים, והוא צריך לראות איך הוא מסתדר בין השניים וכך גדל.

תלמיד: אז נשאר המצב המקולקל במצב הג' כדי לקיים אותו?

לא, כי כבר תיקנו את הכול, הוא לא נמצא, בעל הסולם עוד מעט יגיד את זה. אבל עד שאנחנו מגיעים לשלמות המערכת כולה, אנחנו צריכים שכל המצבים האלה הטובים והרעים יעמדו זה כנגד זה.

תלמיד: ואיזה עיקרון לעבודה אנחנו יכולים לקחת מזה עכשיו?

שאנחנו צריכים את המצבים הרעים כמו המצבים הטובים. ובסוף כמו שכתוב בזוהר, שהקדוש ברוך הוא מביא את מלאך המוות ושוחט אותו לפני כולם, וכולם רואים שהוא לא היה קיים, שזה היה רק בתוכנו. שאנחנו ציירנו בצורה כזאת את הדברים האלה, את המוות, את ההפסד וכן הלאה, מפני שבנו זה היה קיים, ברצונות שלנו. אז כאילו שאנחנו מעתיקים את זה לעולם החיצון.

תלמיד: האם אני יכול היום לדעת מה זה רצון לקבל ומה זאת כוונה בעל מנת לקבל? אני יכול לעשות את הבירור הזה?

הרצון לקבל הוא רצון לקבל, זה כוח שאתה מוסיף עליו כוונה על מנת לקבל.

תלמיד: אנחנו צריכים לעשות את הבירור הזה בצורה מעשית?

אנחנו צריכים לעשות את הבירורים האלה כך שאנחנו לא עובדים עם הרצונות לקבל על מנת לקבל, אלא אנחנו רוצים במקומם לעבוד בעל מנת להשפיע. אחרת אתה תקבור את עצמך עוד יותר בתוך האגו, בתוך הקליפות, לכן אסור לנו להיות בזה.

שאלה: מה ההבדל בין הגוף הנוכחי שלנו לגוף הנצחי שלנו?

הרצון לקבל על מנת לקבל הנוכחי, הרצון לקבל על מנת להשפיע הנצחי.

שאלה: למה היה צורך לברוא שתי דרכים אם שתיהן מביאות בסופו של דבר לאותה תוצאה?

אנחנו צריכים להיות בין שני הכוחות האלה, כדי שתהיה לנו בחירה חופשית. כדי שאנחנו נגדל ונעמוד על שניהם, על שתי רגליים, אבל אנחנו נהיה למעלה מהם. הבורא רוצה שאנחנו נהיה כמוהו ולא סתם נבצע בצורה טובה או רעה, אלא שאנחנו נכלול את המצבים הרעים והמצבים הטובים, נתכלל משניהם ונבנה את עצמנו למעלה מהם כקו אמצעי. חכו, יש לנו עבודה.

שאלה: כל הבחירה שלנו נמצאת רק בין דרך הסבל לדרך תורה ומצוות, לא ברור היכן הבחירה החופשית, כי איש לא יבחר בדרך הסבל?

אנחנו עוד נעבוד על זה.

שאלה: בסעיף י"ז כתוב, שכשאנחנו מסתכלים על הבורא שלנו אז אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות בגובה המעלות, הוא מדבר כאן על גמר התיקון?

לא, הוא מדבר עלינו, לא בסוף. אנחנו מבררים את זה עכשיו, שאם אנחנו מבינים ממי אנחנו מקבלים את כל הדרך הזאת, אז אנחנו צריכים להרגיש לא שאנחנו נמצאים שם אבל שאנחנו באמת בריות מיוחדות, ושניתן לנו אותו הטבע שאותו אנחנו צריכים לתקן כדי להגיע לשלמות.

אני מבין שכל הדברים האלה תמיד עושים בלבול גדול לאנשים, אבל תתכללו בזה עוד ועוד. צריכים לעבור איזה שלב של בלבול, ואחר כך זה יהיה מובן וקל, זה יפתח.

(סוף השיעור)