שיעור בוקר 22.06.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א' , חלק "מאמרי חברה",

עמ' 11, "מטרת החברה - א'"

מטרת החברה - א'

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"םקרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י"

כאן ברור לנו שהדרך הזאת היא למי שרוצה ללכת בדרכו של בעל הסולם. כנראה שיש הבדל בין הדרכים, באמת יש הרבה שיטות, על זה כתוב "יש הרבה דרכים למקום", כי באמת יש שוני בגישה ישנן נשמות שונות, אופי של האדם, גישות. אנחנו רואים עד כמה שהם שונים, גם לפי מה שאנחנו רואים מהכתבים וגם לפי מה שאנחנו רואים מההתנהגות של המקובלים. מאגר"א ורמח"ל מהאר"י ומבעל שם טוב, בעל הסולם. תלוי בתקופות, תלוי בשורש הנשמה, אבל בכל זאת יש הבדל.

אז כאן אנחנו מדברים על זה שמי שנכנס, צריך להבין שכאן אנחנו הולכים לפי שיטתו של בעל הסולם. האמת שאין היום שיטות פרקטיות, למעשה אפשר להגיד אחרות שמביאות את האדם לתכלית. כמו שרב"ש אומר כאן, להתעלות מעל דרגת הבהמה ולהגיע לדרגת האדם.

"ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'".

וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'".

אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד."

הבורא רצה לתת לנו להשפיע, להביא אותנו לתענוגים שנוכל למלאות את עצמנו בכל טוב, והוא ממלא אותנו כי הוא מקור התענוגים. וכדי להביא אותנו לזה הוא מעביר אותנו דרך כל מיני מצבים שבהם אנחנו מרגישים התקרבות או התרחקות בכל מיני צורות שהעיקר ביניהם זה עניין הבושה, שעל ידה אנחנו יכולים להבחין האם זה טוב, זה רע זה אמת או שזה שקר.

ואז בהתאם לעד כמה שאנחנו משתדלים לקבל מהבורא את היחס שלו שנקרא "המאור המחזיר למוטב", הדעה שלו. לפי זה אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר מסוגלים להבחין מה טוב בעיניו, מהרע בעיניו לעומת מה טוב ורע לעת עתה בעינינו וכך לאט לאט אנחנו משתדלים לקרב את דעתנו, הרגשתנו למה שנמצא בו.

ובעצם ניתן לנו כל העולם הזה כדי להתארגן בקבוצה, בלימוד. זאת אומרת כדי שאני אוכל לבנות את היחס לבורא אני בונה כלי, זה העשירייה. אני יכול לקרב את הכוח העליון שיבנה לי את הכלי, שישנה אותי ואת הכלי כולו וכך אנחנו מגיעים להשתוות הצורה עם הבורא, והרגשת הבושה, הרגשת אי ההתאמה היא כל הזמן עוזרת לנו להתקרב, להתאים את עצמנו אליו.

סדנה

מה זה נקרא "שינוי צורה", למה זה נקרא צורה דווקא, שינוי צורה בין הנברא לבורא?

*

זאת אומרת, שינוי הצורה הכוונה היא שלא חשוב לנו רצון לקבל שאנחנו ברצון לקבל והבורא ברצון להשפיע, אלא צורת הרצון לקבל היא חשובה. את הרצון לקבל אנחנו לא יכולים לשנות, אלא את צורתו בלבד. אנחנו לא צריכים לשים לב לגובה שלו, לאופנים שלו, לסוגי הרצון לקבל, זאת אומרת, גודל הרצון לקבל, צורת הרצון לקבל, צורת הכוונה היא במה בדיוק מתבטא הרצון לקבל, מה כל אחד רוצה בכל רגע שנמצא, אלא החשוב על פני כל אלה, לדאוג האם הרצון לקבל שלי דומה לרצון להשפיע של הבורא. אני מביא את הרצון לקבל שלי בצורה כזאת שהוא דומה לרצון להשפיע, רק על זה אני חושב ולא על כלום מה הוא בעצמו הרצון, אלא איך הוא נראה, איך הוא פועל, איך הוא מתבטא. האם הוא לפי הפעולה שלו שווה לרצון להשפיע.

"ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית".

שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא."

אנחנו צריכים להגיע למצב, שכשאנחנו מקבלים אז אנחנו מרגישים רע, כשאנחנו משפיעים אנחנו מרגישים טוב, ממש כתענוג מרגישים מזה, שבזה צורתנו תהיה דומה לבורא. וכדי שנוכל כך לעבוד, להשתנות לצורה הזאת, ישנה הסתרה.

בכוונה נסתר מאיתנו התענוג בלקבל והתענוג בלהשפיע, שאנחנו נוכל לשנות את עצמנו, מלקבל תענוג מקבלה, ללקבל תענוג מהשפעה.

*

מה זה נותן לנו שאנחנו צריכים להגיע לתענוג מהשפעה ולא לתענוג מקבלה? סך הכול חיסרון, תענוג אלו הדברים שסביב זה הכול מסתובב.

*

תענוג מקבלה זה נקרא שאני נהנה ממה שאני מקבל, תענוג מהשפעה זה תענוג של למי אני מהנה, למי אני נותן תענוג, למי שאני מעביר. זאת אומרת זה תענוג ממישהו שאני נותן לו. לכן התענוג הזה הוא שייך ליחס שלי למישהו, ולא לתענוג עצמו, אלא למישהו מחוצה לי, ולכן אני צריך כאן להרגיש מישהו שמחוצה לי, אדם, בורא, להכיר את החשיבות שלו. במידה שהוא חשוב לי אני אוכל לתת לו ליהנות.

ליהנות אני חייב, רק ממה ליהנות. לא מזה שאני מקבל תענוג, אלא מזה שאני מעביר למישהו ונהנה מזה שאני נותן לו, שאני ממלא אותו. זה אך ורק במידה שהוא גדול בעיניי.

זאת אומרת שבזה שחכמת הקבלה מעמידה לנו כבעיה, ליהנות מהשפעה, היא מוציאה אותנו מעצמנו, כי אני לא מקבל תענוג לתוכי ורק אותו אני מרגיש, אלא אני יוצא מגדרי ואני מרגיש למי אני משפיע, עד כמה הוא נהנה ממני, לפי זה בעצם אני מודד את התענוג.

כי מטרת הבריאה זה ליהנות, אבל ליהנות מהשפעה, זאת אומרת, במילים אחרות מגדלות הבורא. כי התענוג שלי הוא ממש פונקציה ישירה מגדלות הבורא, למי שאני מהנה. זה ההבדל הגדול.

ולכן על ידי העבודה בלהחליף את מקור התענוג, אנחנו יוצאים מעצמנו ומתחילים להכיר את המציאות שנמצאת מחוצה לנו. אנחנו מפתחים כלים חדשים להרגשת המציאות מחוצה לנו, לא בתוכנו, זאת אומרת אנחנו מגיעים למה שנקרא, "העולם העליון".

מה שאין כן לפני שאנחנו יוצאים מעצמנו החוצה, לקראת הבורא, כי מחוצה לנו רק הבורא, לפני זה אנחנו רק נמצאים מכונסים בתוכנו, וזה נקרא "העולם התחתון", או "העולם המדומה", כי כול מה שאני מדמיין בעולם זה הכול מתרחש בי, בתוך הרצון לקבל שלי בלבד והוא מצייר לי את הציור הזה של העולם, של קיום שלנו, שאנחנו כאן נמצאים וכן הלאה. מתי אני יכול לקבוע צורה אמיתית, נכונה? רק כשאני יוצא מעצמי. אז "עולם הפוך ראיתי", ואז אני מבין באיזו אשליה הייתי קודם ומה השגתי כשיצאתי מעצמי.

לכן חכמת הקבלה לא נמצאת בכלל באותו המקום שבו [נמצאים] כל בני האדם, והיא לא חוקרת אותו העולם שבו חוקרים בני אדם. לא מדברת, לא נוגעת באותו העולם המדומה, אלא אך ורק כדי לצאת ממנו, מהלא קיים לקיים, כי העולם הזה באמת לא קיים, הוא ניתן לנו רק בדמיון כדי להיכנס לעולם האמת.

"אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות"."

איך אני יכול להשפיע לה'? בתנאי שהוא יהיה חשוב בעיניי יותר ממני. פשוט מאוד. אך ורק אז אני אוכל להשפיע לו, לתת לו, להעביר לו תענוג. זאת אומרת, גדלות הבורא חייבת להיות יותר מגדלות הרצון לקבל שלי.

איך אני מגיע לזה? על ידי הקבוצה ועל ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי הלימוד שלנו, על ידי כל האמצעים האלו. שלושת האמצעים הם בעיקר הקבוצה, הלימוד וכתוצאה מזה המאור המחזיר למוטב שפועל עלי ומביא לי את ההבחן הגדול הזה הנדרש החשוב ביותר, שזה גדלות הבורא בעיניי למעלה מהגדלות של הרצון לקבל שלי. ואני, במידה שהאור המקיף המחזיר למוטב פועל עלי, אני מתחיל להתנתק מהרצון לקבל שלי, להרגיש שאני והוא זה לא אותו הדבר, הוא כאילו "מקלף" אותי לשניים, "האני" והאגו שלי, הרצון לקבל שלי, ואני מתחיל לשייך את עצמי יותר לבורא לפי מידת חשיבות הבורא בעיניי, לעומת הרצון שלי.

זה מה שמביא לי המאור המחזיר למוטב. וכשאני מתחיל כבר במשהו להרגיש את עצמי הנמשך לבורא, במידה הזאת אני כבר יכול לחשוב על השפעה אליו. ובאמת ההשפעה אליו תהיה למעלה מהרצון לקבל שלי, ומזה אני איהנה עד כמה שאני אהיה בהשפעה לבורא למעלה מהרצון לקבל שלי, למעלה מהתענוג שהייתי קודם מושך לעצמי. זה נקרא להיות באמונה למעלה מהדעת.

וכך האדם הולך ומתקדם, יותר ויותר עובד על גדלות הבורא, גדלות הקבוצה, חיבור הקבוצה, והמאור המחזיר למוטב, זה ברור. וכך הוא יותר ויותר מעביר את עצמו למצב עד שמגיע לדביקות בבורא.

"לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת"."

*

למה מקודם אנחנו צריכים להשפיע לאדם, כי אין לנו דרך אחרת להגיע להשפעה לה'?

למה ההשפעה לאדם היא קודמת להשפעה לבורא?

*

מה ההבדל בין התענוג שאני מרגיש בלהשפיע לבין התענוג שאני מרגיש בלקבל? אני צריך להפסיק ליהנות מזה שאני מקבל, אבל איך? נניח שבעל הבית נותן לי משהו, ואני מסרב לגמרי אז אין לי קשר עימו. אלא אני צריך לקבל ולפתח יחס לבעל הבית וליהנות מהלשפיע לו. אבל גם הכלים הקודמים, שאני נהניתי מהכיבוד, גם הם לא נפסלים.

אז מה נפסל, איזה כלים נפסלים? כנראה שלא הרצון לקבל, שאני נהנה מזה שקיבלתי ממנו נניח איזה פרי טעים ויפה, אני חייב ליהנות ממנו, ויחד עם זה לפתח יחס לבעל הבית. אז על מה אני מוותר, ואיזה כלים חדשים אני כאן מפתח, ממה אני נהנה?

אומרים "צדיקים בארצם ירשו משנה", מה זאת אומרת, "משנה"?

*

ודאי שהמטרה היא להשפיע לבורא, להיות אתו בהשתוות, בדביקות, זה נקרא "להשפיע לו" כמו שהוא רוצה להשפיע לנו. מה אני לומד מזה שאני קודם משפיע לחברים, מה ההבדל בין להשפיע לבורא, לבין להשפיע לחברים, מה אני יכול ללמוד מההשפעה לחברים שעוזרת לי להגיע להשפעה לבורא?

*

אפשר להגיד שאני משתמש בבורא כדי להשפיע לחברים, ואחר כך אני משתמש בחברים כדי להשפיע לבורא?

*

"ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".

ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

כל הפעולות שלנו הן כולן מכוונות לביטול עצמי, כדי שנשיג את השפלות ברצון לקבל שלנו, שנתגאה בזה שיש לנו עבודה להגיע לרצון להשפיע, מתוך מטרה אחת, שהשכינה תשרה בינינו. השכינה זה נקרא הרצונות שלנו שמכוונים להשפעה הדדית, רשת הקשר בינינו בצורה הדדית שאנחנו כך מתקשרים בינינו, ולפי עוצמת הקשר שנמדד לפי האגו שאנחנו מתעלים מעליו, לפי זה אנחנו יכולים לגלות במקום הזה שנקרא כבר "שכינה" את הבורא ולהיות עימו בדביקות לפי השתוות הצורה.

רב"ש אומר, אף על פי שעוד לא הגענו לזה, אבל כשנמצאים בדרך, זו בכל זאת עבודה נעלה, שאין עבודה יותר גבוהה, מכובדת לאדם שבעולם הזה, ולכן אנחנו צריכים להמשיך ולקוות שנגיע למטרה.

שאלה: כתוב שכבר בצמצום א' כל הקבלות נפסלו וכבר אין כזה דבר לקבל הנאה בקבלה לעצמו, זה לא קיים. אז למה אנחנו מדברים כל הזמן על זה שצריך לצאת מהרצון לקבל לטובת עצמו, למה בכלל אנחנו מרגישים תענוג בקבלה אם זה כבר לא קיים כביכול?

אין איסור ליהנות, אלא ממה [להנות]. אם אתה נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, הבורא הוא מקור התענוגים, אז אתה צריך כביכול להיות גם מקור התענוגים. לא אסור ליהנות, אסור ליהנות בצורה הפוכה מהבורא. כי בזה אתה נמצא בסך הכול ברצון קטן מאוד, שהוא לא נמצא במצב של מטרת הבריאה. כי אתה בזה סוגר את עצמך במשהו מאוד קטן, פשוט, והתהליך, כל התוכנה שנקראת "מחשבת הבריאה" היא לא תיתן לך ליהנות.

מטרת הבורא להביא את האדם לתענוג אינסופי וזה באותה הצורה כמו שהוא נמצא. והתענוג בכלים דקבלה, שמתגלה כל פעם במקצת, זה רק כדי לתת לנו הבחנות ממה אנחנו צריכים להתעלות, על פני מה אנחנו צריכים לבנות את עצמנו הרוחניים.

שאלה: השפה הרוסית לא מאפשרת לעשות בירור עמוק למילה "בורא". מה זה המושג הזה, ומה זה אומר להשפיע לבורא? זה לא לגמרי מובן.

אני לא כל כך חושב כך, לא נראה לי, דווקא השפה הרוסית היא עשירה מאוד ויכולה לתת לנו אוצר מילים שמתאים לכל המצבים הרוחניים. ודאי לא כמו שבעברית, כי בעברית האותיות, המילים, הן נובעות מהטבע הרוחני בעצמו, כי זו שפה שנבנתה על פי השגה רוחנית, מזה לקחו המקובלים את צורת האותיות וסדר האותיות, ואפילו הדקדוק שבשפה. אבל אין שום בעיה, תגידו במקום "בורא", עליון. אז לבורא, "בוא וראה" אין ממש משהו שדומה לזה, אין אקוויוולנט [שווה ערך] ברוסית, באף שפה אין. תשתמשו פשוט ב"בורא" ותפרשו בצד מה זה נקרא בורא.

בהרבה מקרים אנחנו עושים כך, במוסיקה, ברפואה, בטכניקה, אנחנו משתמשים במילים משפה אחרת, בהגדרות משפה אחרת, בכינויים משפה אחרת. תעשו את זה, אין שום בעיה.

תלמיד: אפילו אם אנחנו מחליפים את המילה "בורא" במילה "עליון", עדיין לא מובן מה זה להשפיע לעליון?

תשאירו את המילה "בורא", כל המילים שאתם רואים שאין להן בדיוק את אותו ה"נפח" נניח בתרגום, ובטוח שאין, אז תחליפו, תשאירו אותן בשפת המקור. זה לא מן הסתם, מי שרצה ללמוד את חכמת הקבלה הוא בכלל למד מלכתחילה עברית. נניח, ניוטון הרגיש שהוא יכול להתקדם בפיסיקה על ידי חכמת הקבלה, אז למד עברית. והרבה אנשים עוד בתקופת ימי הביניים למדו עברית, כי ראו בזה הכרחיות כדי להבין את מה שחכמת הקבלה, כיסוד החכמות, מדברת.

שאלה: לגבי מהי המילה בורא, יש מילה מדויקת.

אתה יכול להביא אלף מילים, הן לא יכסו את המושג. לכן לא אמרת כלום.

שאלה: מה ההבדל בין להשפיע לבורא, ללהשפיע לחבר?

את זה שאלתי, איך אנחנו יכולים בלהשפיע לאדם להגיע להשפיע לבורא. זאת שאלה. אני יכול להבין שאני צריך להתנתק מעצמי כדי איכשהו להגיע להשפיע לבורא. אני יכול להבין שאני זקוק לכוח עליון, שתהיה לי אפשרות כזאת בכלל לצאת מעצמי ולהתכלל עם האדם. אני יכול להבין שאני זקוק לכוח עליון כדי להרגיש את האדם שאני רוצה להשפיע לו, מה החסרונות שלו, איך להשפיע, באיזו צורה, איך אני ממלא אותו או לא במה שאני מוסר לו וכן הלאה. אני לומד על הזולת בעצם את כל התהליך כנראה, שאני יכול בעזרתו להגיע לבורא.

השאלה היא אחרת, מה אני לוקח אחרי שאני משפיע לחברים כדי להשפיע לבורא. אני זקוק לכלים האלו שאני משפיע לחברים ואני הולך ומשפיע לבורא? או לא שאני עוזב את החברים והולך להשפיע לבורא עם אותו ניסיון שרכשתי מהם, אלא בתוך זה שאני משפיע לחברים, שיש לי איתם כבר כלי משותף, הרגשה משותפת, אני נמצא בהם, אני נמצא במרכז הקשר בינינו, רכשתי את הרצון המשותף בינינו, אני נמצא בו ומרגיש את הקשר, את הכלי הכללי שלנו, את השכינה, בה אני מתעמק ודרכה דווקא אני יכול להגיע לבורא ולהתחיל להשפיע לו.

כי אותו מקום שעכשיו בניתי בקשר עם החברים כמו רשת קשר בינינו, עוזר לי להתחיל להתייחס לבורא. לא כמו שקודם התייחסתי אליו, "תן לי, תעזור לי לבטל את האגו שלי כדי להגיע להרגשת החברים ולהיות שקוע בהם", השתמשתי בו כאמצעי להגיע לחברים. אלא עכשיו אני משתמש במה שאני רכשתי עם החברים כדי לאתר אותו. לא את הכוח שלו כמו קודם, אלא אותו, כדי להשפיע לו, לגלות מה אני יכול לעשות לו. היחס שלי לחברים עוזר לי להתחיל להבין, להרגיש את הבורא. לפני זה לא הייתה לי אפשרות בכלל לגשת בצורה כזאת אליו.

כלומר לראות את הבורא, זאת אומרת להרגיש מה יכול להיות שחסר לו, איזה יחס, איזו גישה מצידי, אפשר אך רק אחרי שרכשתי יחס כזה לחברים ובאותו כלי אני מגיע אליו. ובאותו כלי שבניתי עם החברים, דרך אותו כלי אני משפיע לו, דרך אותו כלי אני מרגיש אותו, באותו כלי אני דבוק בו. זה נקרא שאני נפגש עם הבורא בשכינה, בקשר ביני לחברים.

שאלה: יוצא כך, שהבורא הוא תכונה שנגלית ביחסים בין החברים. איך אני יכול להשפיע לתכונה כלשהי? אם לפניי יש חבר, אני עוד איכשהו יכול לתאר איך להשפיע.

זה בדיוק מה שאנחנו לומדים, מלהשפיע לחברים להשפיע לבורא. שקודם החברים נראים לי כבני אדם, צורות, בובות שנמצאות לידי. אחר כך אני מתחיל להתייחס לרצונות, לתכונות האלה, לכוחות, ליחסים בינינו. אני יותר ויותר מתנתק מהצורה החיצונה הגשמית, מגופים ויותר משייך את עצמי למהות, למה אני עושה את זה, למי אני עושה. ואז בני אדם נעלמים, אני מתחיל להרגיש רצונות, תכונות שלהם, זה בשבילי העיקר. ומזה אני לומד איך אני פועל עליהם גם ברצונות, בתכונות, ואיך אנחנו יכולים להתעלות מעל הרצונות שלנו בהשפעה הדדית, ואיך אנחנו צריכים להיות בתכונות הדומות כדי להתקשר בינינו. ומזה נבנה כבר פרצוף, כלים רוחניים. כך אני מגיע לצורה של השכינה.

שאלה: איך אני יודע שבניתי קשר עם החברים, איזו אינדיקציה יש לי? אני מרגיש רק את עצמי.

אם אתה מתחיל להרגיש את הרצון של החבר במקום את הרצון שלך. ואת הרצון שלך אתה מעורר בהתאם לאיך שאתה מגלה רצון בחבר. אם חבר רוצה כרית, אתה מגלה שיש לך כרית ואתה יכול למסור לו. זאת אומרת, אין לך רצונות, כוונות ברורות אלא יחס כללי להשפיע. בשביל זה אתה נמצא בחברה. ואז בהתאם למה שהם צריכים, אתה מפתח את היכולת למלא אותם.

תלמיד: זה צריך להיות בהתגברות על התנגדות, או שאני צריך להגיע למצב שאני אוהב אותם כמו חברים, כמו ילדים נניח?

זה כבר בדרך. גם כמו ילדים שלך, גם כמו חברים שלך, גם כנציגים של הבורא כלפיך וכן הלאה.

שאלה: יש במאמר הבחנה בין עבודה של הבורא להשפיע לנבראיו, לבין מה שנקרא "אדם". הוא אומר, "אין העכו"ם נקראים אדם", זאת אומרת יש "נבראיו" ויש "אדם", אלה שני דברים שונים.

"אדם" זה נקרא אותו חלק ברצון לקבל שהולך להידמות לבורא.

תלמיד: העבודה של האדם להשפיע לאדם או להשפיע לנבראיו?

"אדם" זה נקרא שאני רוצה להידמות לבורא, אותו רצון שמכוון לבורא נקרא "אדם", ואז אני בונה אותו כדי באמת לממש בו את האדם.

תלמיד: כי הוא כותב כאן, "לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד", יש לו הרגשת הבושה, ואדם עושה צמצום, ורוצה לקבל בעל מנת להשפיע. יש במאמר הזה ממש את כל התהליך מד' בחינות דאור ישר עד העולמות ותיקון העולמות, ממש בשלבים. השאלה, העבודה שלנו בפרקטיקה צריכה להיות כלפי כל הנבראים, עכו"ם, או כלפי האדם? למי אנחנו אמורים להשפיע?

העבודה שלנו צריכה להיות מכוונת לאותה מערכת שאנחנו צריכים להקים בינינו שהיא נקראת "אדם". "אדם" זה לא אני, "אדם" זה פרצוף שאנחנו בונים בינינו.

(סוף השיעור)