שיעור בוקר 26.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 70, מאמר "ענין אמת ואמונה"

אתמול בשיעור אחר הצהריים דיברנו על העליות והירידות במובן החדש. שתמיד אנחנו הערכנו את העליות שבהם אדם יותר קרוב לבורא, יותר מבין, מרגיש, יותר רוחניות, מעריך אותו, והירידות זה שהוא כביכול צריך לחכות עד שזה יעבור ולהרכין את ראשו כמו רבי עקיבא, מספרים שכך היה לו, וכך עבר.

ואתמול דיברנו כבר בצורה אחרת על העליות והירידות. שעליות, מפני שהן מגיעות מהבורא אז הן מגיעות מהבורא ואני מקבל אותן וזה קובע את המצב שלי, את ההרגשה שלי, הערכים שלי, ולכן אין בהן אני ועבודה שלי, אלא מה שקיבלתי. לעומת זאת הירידות, הן מקום שאני מרגיש את עצמי ריק, ריקן, רחוק מהרוחניות, מהבורא, נמצא בכלים שלי האמיתיים, הרצון לקבל, אני לא יכול להודות, אני לא יכול להרגיש את עצמי בכוחות טובים, בהתגברות והכול, לא. אבל זה המצב המת, שהבורא נותן לי להרגיש את עצמי.

ובמצב כזה דווקא יש לנו הזדמנות לעשות את העבודה שלנו. איזו עבודה, שאני צריך כאן להשתדל למצוא כוחות, ובי הם לא נמצאים אז בסביבה, הסביבה זה הבורא והעשירייה, הקבוצה, ואז אני מקבל מהם כוחות להתקדם. להעריך את גדלות הבורא, גדלות הסביבה, גדלות הרוחניות, אבל בפנים אני מרגיש ירידה, נפילה, ריקנות, חולשה.

נכון. זה מצב אמיתי, לפי הכלים שלי דקבלה, אבל אני מחפש איזה כוח יכול להיות כאן, שבכל זאת למרות שאני נמצא בכלים דקבלה השבורים, המקולקלים, אני יכול להתעלות מעליהם. ולא להתייחס לבורא ולרוחניות לפי ההרגשה שלי, לפי הכלים שלי, אלא להתייחס אליו בכלל לא ממני, אלא מרמה אחרת, כמו שהוא בעצמו ממלא את הכול, מחייה את הכול. ואמנם שאני עכשיו לא מקבל את החיות והגדלות שלו, אבל זה אני אישית לא מקבל אבל לא שזה הוא כך.

ולכן אני משתדל להתייחס אליו למעלה מהמצב האישי שלי. אם אני יכול כך להתייחס לבורא כלבורא, כלטוב ומטיב, שכבודו וכוחו מלא עולם, בורא את הכול, עושה את הכול, מביא את הכול לגמר התיקון, כולל אותי למרות המצב המיוחד הזה הבלתי שלם שלי, אם אני כך יכול להתייחס אליו כך, אני יכול להרים את עצמי לפי הכוחות שאני מקבל ממנו ומהחברה, או ממנו דרך החברה, ואז נקרא שאני מתמלא עם כוח חסדים, כוח הבינה, כוח השפעה. שאין לה בעצם בכלים שלי דלקבל שום יסוד, אבל אני מחייה את עצמי בזה.

דווקא בלי שקיבלתי מהבורא כוחות לרצון לקבל שלי, אז הרצון לקבל שלי הוא שדוחף אותי לבורא כאל מקור התענוגים, זאת אומרת בצורה אגואיסטית, עכשיו אני מתעלה כלפי הבורא, מתקרב אליו בצורה אחרת, בהשתוות הצורה. וזה הרבה יותר אמיתי, נכון ומכובד, שאני בזה נעשה כבורא ולכן יש בינינו התקרבות הרוחנית ולא עניינית כמו שהיה לי, שקיבלתי הרגשה שהוא מקור התענוגים לרצון לקבל שלי.

בשביל מה אני אם כך מקבל ממנו הארה אגואיסטית, זאת אומרת לכלים דקבלה שלי? כדי למדוד, האם אני עכשיו יכול להשיג כוח השפעה שהוא יכסה לי את כוח הקבלה, ואפילו יותר מזה. וכך אני יכול להתקדם.

הגישה הזאת היא נקראת "הליכה באמונה למעלה מהדעת". שהדעת שלי בזמן הירידה הוא אפס, ונותן בזה הזדמנות להתחיל לעלות בכוח ההשפעה. העיקר כאן זה לא לשים לב על מה שאני מרגיש, בהתחלה, אלא להימשך בהשפעה כאילו שאני נמצא בכוח הקבלה המושך אותי לבורא, אמנם שאין. ואחר כך התרגילים האלה מצד הבורא הם יהיו יותר ויותר מתקדמים, שאפילו למרות כוחות דקבלה מה שיהיו לי, כי הבורא ייראה לי כמקור התענוג, אני אצטרך גם אפילו לוותר עליהם כדי להימשך אליו בכוח ההשפעה. ועוד ועוד, יש בזה הרבה מאוד סגנונות עבודה, העיקר שאנחנו בכל צעד ושעל משיגים איזו הזדהות עם הבורא, דומים לו יותר ויותר. וכך מתקדמים.

ענין אמת ואמונה

תשמ"ה - מאמר ג'
1984/85 - מאמר 3

"ענין אמת ואמונה, שהם שני דברים המנוגדים זה לזה. כי אנו רואים, שבהתפלה שלנו, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, גם שם יש לנו שני דברים המנוגדים זה לזה. כי מצד אחד סדרו לנו סדר של תפלה. שענין תפלה שייך לומר דוקא בזמן, שהאדם נמצא בחסרון. ולא עוד, שאמרו חז"ל "תפלה צריכה להיות מעומקא דליבא", שפירושו, שהתפלה שאנו מתפללים לה', צריכה להיות מעומק הלב, היינו שיהיה החסרון מורגש בכל הלב.

זאת אומרת, שלא יהיה בהלב שום מקום, שיהיה בו שלימות, אלא כולו חסרון. וכל שהחסרון יותר גדול, אז התפלה מקובלת יותר משאר תפלות. כי על פסוק "תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו", כתוב בזהר (בלק ובהסולם דף ע"ב, אות קפ"ז - קפ"ח) וזה לשונו "אבל ג' הם, הנקראים תפלה. תפלה למשה איש האלקים. תפלה זו שאין כמוהו באיש אחר. תפלה לדוד, תפלה זו שאין כמוהו במלך אחר. תפלה לעני. תפלה היא מאלו הג', מי חשובה מכולם. הוי אומר, תפלה לעני. תפלה זו קודמת לתפלה של משה, וקודמת לתפלה של דוד, וקודמת מכל שאר תפלות העולם. מאי טעמא. שואל, מהו הטעם. ומשיב, משום שעני הוא שבור הלב. וכתוב "קרוב ה' לנשברי לב". והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה. והקב"ה מקשיב ושומע דבריו", עד כאן לשונו.

נמצא לפי דברי הזה"ק הנ"ל, שעיקר תפלה היא דוקא בזמן שהאדם שבור, שאין לו במה להחיות נפשו. אז נקרא זה "תפלה, שהיא מעומקא דליבא". וזו תפלה החשובה ביותר מכל התפלות שבעולם, מטעם שאין לו שום מעלה, שיכול לומר "אין אני דומה לחברי, כי יש לי איזו מעלה מה, שאין בחברי". נמצא, שהוא מלא חסרונות. ואז הוא מקום לתת תפלה אמיתית מעומקא דליבא. זאת אומרת, כל כמה שהחסרון יותר גדול, אז התפלה יותר חשובה.

וכנגד התפלה שסדרו לנו בסדר התפלות, סדרו לנו סדר של שבח והודיה, שזהו בסתירה לתפלה ובקשה, שישנם בסדר התפלות. כי מדרך העולם הוא, מי שנותן טובה לחבירו, הוא נותן לו תודה רבה. אבל ערך התודה נמדד תמיד לפי ערך ההטבה, שהוא עושה לו. כך הוא מביע את ההודאה להמקבל הטבה.

למשל, אם אחד עוזר להשני על חצי פרנסה, היינו על ידו הוא השיג פרנסה, שזה מספיק לו רק לפרנס את ביתו רק על חצי, אז התודה שהוא נותן לו, איננה עוד בשלימות. אבל אם הוא השתדל להמציא למי שהוא פרנסה שלימה, וגם שיהיה לו לפרנס גם עם מותרות, היינו שאין לו שום חסרון, מה שהוא לא מילא אותו, בטח לאיש כזה הוא מודה ומשבח אותו בכל לבו ונפשו.

נמצא לפי זה, כשאדם מודה ומשבח להבורא, והוא רוצה לשבח ולהודות להבורא בכל לבו ונפשו, בטח שהוא צריך לראות, שהבורא נתן לו כל משאלותיו, ולא חסר לו שום דבר, אחרת אין ההודאה שלו יכולה להיות בשלימות.

אם כן צריך האדם להשתדל אז לראות שלא חסר לו כלום, אלא הבורא השלים לו כל חסרונותיו, ולא נשאר אצלו שום חסרון. ורק אז הוא יכול לתת להבורא תודה רבה, שזה ענין שירות ותשבחות, שסדרו לנו בנוסח התפלה.

אם כן הם, היינו תפלה ובקשה, ושירות ותשבחות, שני הפכים זה לזה, כנ"ל. כי בזמן התפלה ובקשה, אם אין לו שום שלימות, אלא הוא כולו מלא חסרונות, אז התפלה שלו בשלימות. מה שאין כן בשירות ותשבחות הוא להפוך. שאם לא נשאר לו שום מקום, שלא יהיה ממולא בשלימות, דוקא אז הוא יכול לתת תודה אמיתית.

ויש להבין, למה באמת סדרו לנו את שני הפכים האלו, ולאיזה צורך, ומה נותן לנו זה הסדר. וכמו כן יש להבין, איך אפשר לקיים את שני הפכים האלו, כיון שכל אחת היא בסתירה להשניה.

והנה האר"י הקדוש אומר (תע"ס דף תשפ"ח, אות פ"ג) וזה לשונו "והנה צריך שיהיו באישה בחינת דלתות, כדי לסוגרם, ולעכב הוולד שם בפנים, שלא יצא לחוץ, עד שיגמור להצטייר לגמרי. וגם צריך שיהיה בה כח המצייר את צורת הוולד".

והנה מבאר שם הטעם "כמו בגשמיות, אם יש איזה קלקול בבטן האם, אז האם מפילה את הוולד. היינו, שאם הוולד יוצא מבטן האם, טרם שנגמרה בחינת צורת הוולד כל צרכו של מדרגת העיבור, אז אין הלידה הזאת נקראת "לידה", מטעם שהעיבור לא יכול להתקיים בעולם. אלא שזה נקרא "הפלה", שפירושו, לא שנולד, אלא שנפל מבטן האם, ואינו יכול לחיות".

כמו כן ברוחניות, יש שם בעיבור ב' בחינות:

א. צורת העיבור, שהיא מדרגת קטנות, שזוהי צורתו אמיתית. אבל כיון שאין לו רק קטנות, נבחן זה לחסרון. ובכל מקום שיש חסרון בקדושה, יש אחיזה לקליפות. ואז הקליפות יכולות לגרום הפלה, היינו שהוולד הרוחני יפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות.

ב. אבל יש להבין, איך יכולים לתת גדלות להוולד, בו בזמן שהוא לא מוכשר לקבל אפילו קטנות כל צרכו, מטעם שעדיין אין לו כלים, שיוכל לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ועל זה יש שם תירוץ, על דרך שאמרו חז"ל "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת".

כמו כן אמרו "עבור ירך אמו", שפירושו הוא, כיון שעובר ירך אמו, אז העיבור לא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאמו אוכלת. שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון.

ואז כשמקבל גדלות, נמצא שהוא בשלימות. לכן אין שם אחיזה לקליפות. ולכן נקרא זה "כח המעכב". לכן זהו שמירה, שלא תיפול הוולד ברוחניות, כדוגמת שיש הפלה בוולד גשמי, שהאם הגשמי צריכה לשמור על הוולד שלה, שלא יהיה שם שום קלקול חס ושלום. כמו כן הוא ברוחניות.

היוצא מכל הנ"ל, שיש להבחין שני מצבים בעבודת האדם:

א. מצב האמיתי שבו הוא נמצא, היינו קטנותו. שכל מה שהוא חושב ועושה, הכל הוא קטנות, שתחילת הרגשת הקטנות מתחילה בעת שהוא רצה ללכת על דרך האמת, שהוא עבודה בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל לראות את קטנותו, איך שהוא מרוחק מעניני השפעה, שאין בכוחו לעשות מעשה כל שהוא, שתהיה בעמ"נ להשפיע. וזה נקרא, בחינת "אמת". היינו מצבו אמיתי, שבו הוא נמצא.

ואז, כיון שזהו קטנות, יכולה להיות אחיזה לס"א, ויכול לבוא לידי יאוש חס ושלום. נמצא, מה שהוא נכנס בעבודה, נבחן לבחינת עיבור, ויכול לבוא לידי הפלה. זאת אומרת, שיפול ממדרגתו, בדומה לעובר הגשמי, שנופל מבטן האם, ואינו יכול להישאר בחיים. כמו כן ברוחניות, הוא נופל ממדרגתו, והוא צריך אח"כ עיבור מחדש. היינו, הוא צריך להתחיל עבודתו מחדש, כאילו אף פעם לא היה עובד ה'.

לכן צריך להיות כח המעכב, שלא תיפול הוולד לחוץ. היינו, שאז הוא צריך להיות בשלימות. זאת אומרת, שירגיש בעצמו, שלא חסר לו כלום בעבודה, אלא שהוא עכשיו מקורב לה' בדבקות גמורה, ולא יכול מי שהוא לומר לו "הלא אתה רואה, שאין לך שום התקדמות בעבודת ה'. אם כן לחינם אתה מתייגע, ואין אתה ראוי לשמש בקודש. לכן אתה צריך ללכת כמו כל הכלל. ולמה אתה מרעיש עולמות, שאתה רוצה להיות במדרגה יותר גבוהה מהכלל, הגם שאין לך סיפוק מהעבודת הכלל. וזהו שנתן לך דחיפה, שתוכל לקבל מחשבות ורצונות, שצריכים לצאת מעבודת הכלל, וללכת יותר קדימה להאמת. נכון שזהו אמת, אבל אתה רואה, הגם שאתה רוצה ללכת להדרך של אמת, אבל אתה לא מוכשר לזה, או מטעם חוסר כשרון, או מטעם חוסר כח התגברות, שאין אתה מסוגל להתגבר על הטבע, שנולדת באהבה עצמית. לכן עזוב את כל עבודה הזאת, אלא תשב בשפל, ככל שאר בני אדם, ולא תרום לבבך מאחיו להינשא, אלא יותר נכון לך לפרוש מדרך זה".

ומשום זה, כדי שלא יפול במחשבות כאלו, הוא צריך אז לכח המעכב. היינו, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שמה שיש לו אחיזה בדרך האמת, הוא דבר גדול וחשוב מאוד. ואין לו כח להעריך את חשיבותו, מה שהוא נוגע בדרך האמת. כי זה הוא כל הכלי שאור ה' ישכון בתוכו.

אבל זהו בכלים דעליון. היינו, שהבורא יודע, מתי שהאדם צריך להרגיש את דביקותו בה'. והגם שבהכלים של עצמו, הוא מרגיש, שאדרבה, שהוא עכשיו יותר גרוע, מהזמן שהוא היה הולך בדרך של הכלל. ששם היה מרגיש, שבכל יום ויום הוא מוסיף והולך במעשים טובים ובתורה ומצות. מה שאין כן עכשיו, מעת שהתחיל ללכת בדרך הפרט, היינו לשמור תמיד את הכוונה, כמה הוא מסוגל לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, וכמה הוא מסוגל לוותר על אהבה עצמית.

ואז הוא רואה בדרך כלל, עד כמה שהוא מתקרב אל האמת, אז הוא רואה תמיד יותר את האמת, איך שהוא לא יכול לצאת מאהבה עצמית. מכל מקום, בכלים דעליון, היינו למעלה מהדעת, הוא יכול להגביה את עצמו. ולומר, מה חשוב לי, במה אני משפיע להבורא. ואני רוצה, שהבורא יקרב אותי אליו. ובטח הבורא יודע, מתי הזמן שלי, שגם אני ארגיש, שהבורא קירב אותי. ובינתיים אני מאמין, שבטח הבורא יודע, מה שטוב בשבילי. לכן הוא נותן לי להרגיש את הרגשות, מה שאני מרגיש.

אבל מהו הטעם, שהבורא רוצה להדריך אותי בדרך כזה. היינו, שאני צריך להאמין בדרך האמונה, שהוא מתנהג עמי בדרך הטוב ומטיב. ואני, אם אני מאמין בזה, הוא נתן לי סימן, כמה שמחה שיש לי, וכמה אני מסוגל לתת לו רב תודות על זה, וכמה שאני מסוגל להודות ולהלל את שמו יתברך. בטח שאנו צריכים לומר, שזהו לטובתנו, שדוקא על ידי דרך האמונה נוכל להגיע להמטרה, שנקראת "מקבל בעל מנת להשפיע". אחרת בטח שהבורא היה יכול לנהוג עמנו בדרך ידיעה ולא בדרך האמונה.

ובזה תבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים את השני דברים, המכחישים זה את זה. היינו מצד אחד יש לנו ללכת בדרך האמת, היינו להרגיש את מצבנו, מה שאנו מרגישים, איך אנו מתרחקים מאהבה עצמית ומתקרבים לאהבת הזולת. ועד כמה שחסר לנו, שיהיה בעולם "יתגדל ויתקדש שמו יתברך".

ובזמן שאנו רואים, שעדיין אין הרוחניות בחשיבותו, אנו מרגישים את עצמנו בחסרון גדול. וגם לראות, עד כמה אנו מצטערים על זה. וכמה כואב לנו במה שאנו מרוחקים ממנו יתברך. זה נקרא "אמת", היינו המצב שאנו מרגישים בכלים שלנו, זאת אומרת, לפי הרגשתנו.

ועוד ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע.

אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, כנ"ל, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים.

וזה נותן לנו שני דברים:

א. מבחינת האמת, שהוא רואה את מצבו האמיתי, יש לו מקום לתפלה. ואז יש לו מקום חסרון. ואז הוא יכול להתפלל, שהקב"ה ישלים חסרונו. ואז הוא יכול להתעלות במעלות הקודש.

ב. דרך האמונה, שהיא בחינת שלימות, שמכאן הוא יכול לתת שבח והודאה לה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה."

תלמיד: לא ברור לי ההבדל בין שתי הדרכים האלה, אמת ואמונה.

אלה לא שתי דרכים, זו דרך אחת שפוסעים בה בימין ושמאל, שתי רגלים, ואין שתי דרכים לבורא. זה קשר בין מלכות לבינה, בינה היא נקראת א- לוהים, כוח השפעה, כוח אמונה, שמלכות כל הזמן משתדלת לרכוש את הכוח הזה, וכמה שהיא על פניה רוכשת את כוח הבינה היא יותר מתקרבת לא-לוהים שזה בינה ובסופו של דבר גם לכתר.

אז דברנו על זה שבזמן שאדם מרגיש טוב קשה לו להתחיל לעבוד ברוחניות כי הוא מרגיש סיפוק בכלים, כלים דקבלה שלו ולכן הוא לא יכול לעשות עם עצמו כלום, זה מאוד קשה להתגבר ולהביא את עצמו לחסרונות, ואנחנו מתקדמים רק מחיסרון.

ולכן הייתה שבירת הכלים, ריחוק בין חלקי הכלים, חלקי הכלי, חלקי הנשמה, ואנחנו באים מצד התקלה כאילו מחיסרון כדי לתקן, כדי להשלים, כדי להתחבר. והעיקר זה לרכוש את כוח ההשפעה, כי הוא הדבק שבינינו שיכול להדביק את כול חלקי הכלי השבור.

ומתי אנחנו כן עובדים בזה? דווקא בזמנים שאנחנו מרגישים נפילה, ירידה, שלילה, חוסר כוחות, מצב רוח, חוסר מצב רוח וכולי. אז צריכים לשים לב דווקא במצבים האלה על ההזדמנות להתקדם לכוח השפעה, אמונה.

לא דברנו על זה קודם במיוחד, כי היינו לומדים כל מיני אלמנטים התנהגותיים שלנו האחרים. אבל זמן קצר לפני חודש, או כמה זמן שהתחלנו לדבר על אמונה למעלה מהדעת, אז עכשיו אנחנו בדיבורים מדברים על זמנים, מתי אנחנו כן יכולים ליישם את הפעולה הזאת, אמונה למעלה מהדעת. אז מסבירים לנו המורים שלנו שזה דווקא בזמן הירידה, שלא טוב לי, רע לי, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, העולם חשוך, המטרה לא חשובה, הבורא הוא לא ניראה ובכלל שמושך ובהתאם לזה גם קבוצה וגם בכלל לימוד וכל הדרך.

הדברים האלה הם קורים מלמעלה במיוחד ומתחילים תמיד מהלילה "ויהי ערב ויהי בוקר" שאני דווקא מכין את הכלי של אמונה, זה כלי של השפעה, זה הרצון לקבל שלי שאני ממלא אותו באור החסדים.

מה זאת אומרת? שאני מוכן להיות בו כל הזמן, לא צריך יותר כלום, רק אפשרות להשפיע. ואז כשיש לי אפשרות להשפיע, יכולת להשפיע זה נקרא שאני עובר לילה והופך אותו ליום. אז היום הוא בזה שאותה חשכת הלילה היא נמשכת ואני על פניה פורס את החסדים, ואז בתוך אור החסדים מתלבש אור החכמה, זה נקרא "אור היום" שמגיע.

אבל אין ברוחניות לא יום לא לילה אלא אלה כול המצבים שלי, שמתוך מצב של חושך אני עשיתי אותו מצב כבוקר, כאור שבו אור החסדים שאז בו מתלבש אור החכמה, אור השמש, יום, כך אנחנו עובדים.

לכן אנחנו צריכים מעכשיו והלאה לשים יותר תשומת לב למצבי הירידה, ההשפלה, חוסר אונים, חוסר רצון, חוסר מרץ וכן הלאה, כי הם הם המצבים שבהם דווקא ורק בהם אני יכול להראות את עצמי, את העבודה שלי וההתקדמות הרוחנית הממשית שלי, זה נקרא "העבודה בלילות". סימן לזה שגם מקובלים כך קבעו את הלימוד שלהם בלילות, זה מחצות הלילה והלאה, שכבר החושך מוכן מעכשיו יש זיווג אבא ואימא מחצות הלילה והזו"ן מתחילים להתרומם, יכולים להתחיל להפוך את החושך לאור.

שאלה: שמעתי אותך אומר כרגע שכשיש ירידה אז צריך לפרוס עליה אור חסדים, שמעתי נכון?

כן. שדווקא בחושך אני צריך לעבוד על אור החסדים שהוא ימלא אותי ואני אקבל ממנו אותה מידת התפעלות בהרגשה, ברגש, בשכל, בכל מה שיש לי בחיבור בקבוצה כמו שהייתה ביום, כמו שהייתה בזמן העלייה.

תלמיד: מה בעבודה שלנו כרגע זו פריסה של אור חסדים?

בזמן הירידה להשיג מצב כמו שהיה לי בעלייה, ובזה ממש אני רואה את העבודה שלי, המאמץ שלי, וכאן אנחנו באמת זקוקים לעזרה מהחברה, מהסביבה, הגענו לשלב של עבודה מעשית, קבלה מעשית. שהיא דווקא בזה.

תלמיד: אז יוצא מזה שעיקר העבודה שלנו היא דווקא בחושך, אני לא מבקש לתקן את המצב, אלא מתוך זה אני אוחז בכל זאת באמת הזאת שרב"ש כותב עליה.

כן. בהתחלה בשלבים הקודמים אדם לא יכול אחרת, הוא צועק "אני רוצה שאתה תתקן את המצב", הוא פונה לבורא שהבורא יתקן את המצב שלו. עכשיו הוא פונה לבורא שהבורא ייתן לו כוח לתקן את המצב שלו, לא שהבורא יתקן, שאני יתקן, רק תן לי כוח, כוח השפעה.

אני לא רוצה לראות מצב יפה וטוב, אני רוצה לתקן את התכונות שלי, החושים שלי, הכוחות שלי שבהם אני אראה את המצב הנוכחי שאין בו אור החכמה, שאין בו משהו טוב, אני רוצה לראות אותו כטוב.

למה? כי אני ממלא את הכלים הריקניים שלי לא באור הידיעה, אלא באור האמונה. אני ממלא את עצמי בהשפעה. אני רוצה ליהנות מזה שאני דומה לך, כך הוא אומר לבורא. לא לקבל מימך טיפים, כל מיני מילויים, אני רוצה להיות כמוך, מזה ליהנות. לא ליהנות מהמילוי, אלא ליהנות מהייחוד שלי, לדימוי אליך.

תלמיד: אני הבנתי שהשפעה זה שאני מקבל את השפע.

לא, זה אחר כך, על זה אל תחשוב. איך אתה יכול לקבל את השפע בעל מנת לקבל?

תלמיד: זו השאלה, מה זה נקרא השפעה?

עכשיו אנחנו מדברים רק על הקטנות, על העיבור, היניקה, רק על הקטנות אנחנו מדברים עכשיו רק להידמות לבורא כמו קטן. שייתן לי כוח, שילמד אותי איך להיות משפיע כמוהו, זה להיות עובר ולהיות יונק עד י"ג שנה, אלו הכול שלבי ההידמות, כמו תינוק, כמו ילד קטן שרוצה להידמות לגדולים, כך אנחנו אבל לא בכוח שלנו, שייתן לי את זה, שיילמד אותי וזה נקרא חסדים. אחר כך כשאני גודל, אז אתה צודק, אז אני מתחיל לקבל את אור החכמה בעל מנת להשפיע, זה עוד רחוק, קודם אנחנו צריכים להיות צמודים לפעולה הזאת.

שאלה: רציתי רק לשאול אם ההבדל בין העבודה קודם לעכשיו, היא שבעבודה קודם היינו צריכים כמה שיותר מהר לברוח מהמצב הלא נעים, "כמי שכפאו השד", לרוץ לחברה ופשוט כמה שיותר להתכלל בחברה ולא להיכנס לאיזושהי עבודה פנימית?

בעבודה קודם אנחנו עבדנו מהרצון לקבל, מתוך זה שהרצון לקבל היה דוחף אותי לברוח מהרע כמה שיותר ואז אני עבדתי לפי התגובה האינסטינקטיבית שלי, אבל בכל זאת הרגשתי בזה מה יכול לעזור לי לברוח מהרע, הקבוצה, הסעודה, השירים, השיעור, פותח "שמעתי" ועוד כל מני דברים, זו הייתה עבודה בתקופה הראשונה.

עכשיו נכנסים לתקופת התיקון, תקופת התיקון היא כשאני כבר משתמש במצב לא כדי לברוח ממנו, אני כבר ניסיתי לעשות את זה ורואה בזה כל מני אמצעים כדי לברוח, קיבלתי בצורה אינסטינקטיבית, בצורה אגואיסטית, אבל קיבלתי איזה מצבים, איזה קצוות איך למשוך לזה או לזה, להתקרב אולי, איך לברוח גם צריכים לדעת, אבל זהו עכשיו התקופה החדשה, עכשיו אנחנו מתחילים ללמוד איך לנצל את המצב הרוחני שאני מקבל ממעלה, שאני לא בועט בו, לא זורק אותו אלא משתדל לממש אותו נכון, נכון זאת אומרת כבר בתיקון, כבר להידמות לבורא ולהידמות אליו זה לרכוש כוח השפעה.

תלמיד: במצב הזה כשאין עדיין הרבה ניסיון, יכולות להיות שתי תגובות בתוך זה, אחת כשאתה מתחיל להיות עסוק מאוד בתוך עצמך, והדבר השני שאתה יכול איכשהו לעשות את התהליך שאתה מדבר עליו, שממש להתחיל לעבוד בתוך החושך.

אני קודם כל שומע עכשיו מהמורה, מרב"ש, מעוד מקובלים שמדברים על אמונה למעלה מהדעת, עד כמה שהמדרגה הזאת היא חשובה, זו כבר מדרגה רוחנית אז כבר קודם כל אנחנו צריכים להתמלאות בגאווה שאנחנו הגענו למימוש של הפעולה הרוחנית הראשונה, א'.

ב' שאנחנו עכשיו מצפים לחושך כמו לאור, שאני בחושך בא להאיר את האור, מגרש את החושך, אני עושה את זה, זאת אומרת שאני כבר נכנס לפעולות רוחניות ועובר לזמן הרוחני שהוא לא נקבע מלמעלה או על ידי השמש שאלה היום והלילה הגשמיים או על ידי ההארה שאני מקבל מלמעלה, שהן העלייה והירידה באות לי מלמעלה, זה אמנם כאילו רוחני אבל זה לפני רוחניות, פרה רוחניות, שאני עדיין לא נמצא בכוח השפעה בכלום, אפילו בחיפוש שלו.

לכן אין כאן שום פחד דווקא ההיפך, כאן אנחנו יכולים להתקדם בצורה מאוד ברורה מה עלינו לעשות וכמה שאני צריך חברה ולימוד וכל האמצעים, הנושא של המצב הרוחני הופך להיות אחד וברור.

זה לא מהיום, התחלתם לשמוע על זה מאתמול, אבל נקווה שאנחנו נגיע לזה מהר, אני רואה את זה לפי התקופה הקודמת, לפני חודש התחלנו באמונה למעלה מהדעת במיוחד ללחוץ על זה ,זה מאוד קצר, זה סימן שאנחנו נדרשים לעבודה רצינית, אמיתית, יש מצוקה, אז עכשיו אם אנחנו נשתדל טוב בהתקפה המשותפת כולנו אני חושב שכניסה לעיבור ממש מחכה לנו.

תלמיד: נמצא אם כך שגם היחס לחברה ולעבודה עם החברים משתנה מקודם לעכשיו.

ודאי, הכול משתנה.

תלמיד: נכון, זה פתאום הופך להיות משהו אחר לחלוטין.

כן, אתה הופך את זה ליוצרות של כל המצבים האלה.

תלמיד: זאת אומרת החברה היא כבר לא איזשהו מקום מפלט שאני רץ אליו כשלא טוב לי ואני שם, אלא להיפך, החברה עכשיו עוזרת לי לעלות מעל הדעת.

כן, נכון.

תלמיד: זו עבודה לגמרי שונה.

נכון, קודם החברה הייתה בשבילך כמו איזה בדברנים, תזמורת, עוד משהו ששם אתה רק צובע את המצב שלך הרע לקצת יותר טוב, זה ממש כמו כל דבר שבחיים, שאתה הולך לראות איזה קולנוע או משהו, ככה קצת להתרחק מההרגשה רעה לא חשוב לאיזה רגשות להיכנס, העיקר יותר טובות, עכשיו זה לא, עכשיו אתה מתחיל בצורה יצירתית להשתמש בירידה, אתה רואה בה הזדמנות.

תלמיד: האם נקודת ההיפוך בין המצב הקודם למצב עכשיו היא שצריך, לעבור שלב כזה שיש המון התנגדות בחיבור עם החברים, הרבה מאוד קורה שמה, הרבה מאוד עבודה.

זה עד שאתה לא מרגיש שזה מציל אותך, אותו רצון לקבל הוא בסופו של דבר משתנה על ידי המאור המחזיר למוטב ומביא אותנו להכרחיות לרכוש כוח השפעה, זה בקודם ונמשך לכן זה נקרא מצבים או מדרגות, כך עושים. אבל שוב אני אומר, זו המדרגה הרוחנית הראשונה, שימו לב וצריכים לראות אותה כדבר החשוב, עליה מתבססת אחר כך כל העלייה.

תלמיד: קודם כל זו הבחנה גדולה מה שהסברת, אני רציתי לשאול ככה, כתוב "שהוולד הרוחני יפול טרם שנגמר בחינת העיבור שלו. לכן צריך להיות דבר המעכב, שהוא, שנותנים לו בחינת שלימות, היינו בחינת גדלות." והשאלה היא מה זה נקרא שהוולד הרוחני נופל, ודבר שני אם העובר הוא ירך אימו איך נותנים לו גדלות?

זו גדלות וקטנות בירחי לידה שבכל זאת, אנחנו סופרים ימים, לילות ושבועות וירחי לידה, החודשים. אמנם, שאין לעובר כאילו בתוך הרחם שום שינוי, אבל יש לו את השינויים האלה, לפי השינויים שיש באם שלו, ולכן זה הכול על חשבון העליון. אם הוא מתבטל, הוא עובר זמנים לפי האם.

שאלה: ומהי הפלה רוחנית?

לגבי הפלה רוחנית, אני לא חשוב שיש לנו בעיה, רק להשתוקק, לחפש ולייצב את הכוח המעכב. הכוח המעכב זו גדלות האם, עד כמה שאנחנו יותר ויותר מחפשים איך להיות קשורים לאם, למרות המצבים של חושך, שלא טוב, העיקר גדלות הבורא, א-לוהים. מה זה א-לוהים, מ"י אל"ה, גם שיהיו כמה שיותר כאחד גם בזמן העיבור.

יש עוד מה להוסיף כאן ודאי. נחפש בהתאם לזה מאמרים, חומרים, ירחי לידה, מצבים בירחי לידה, ג' מדורות, ג', ג', ג'. עיבור שהוא שבע, תשע ושנים עשר חודשים, כל מיני דברים כאלה. אפשר קצת מתע"ס, אבל בעיקר בכל זאת מהמאמרים. אבל גם מתע"ס כבר אפשר להתחיל להוציא גם קצת ככה קטעים, מפני שאנחנו כבר בזה נכנסים לפעולות רוחניות, אמנם שעדיין לא מכירים אותן, אבל אלה כבר שלבים רוחניים.

שאלה: בנקודת החושך שהבורא משרה על האדם והוא מרגיש חושך, חוסר חשיבות וכולי, מה הבורא משאיר לאדם בכל זאת שאתו הוא יכול להתחיל לעבוד?

שאלה יפה. זאת אומרת, כשאני מרגיש נפילה, ירידה, חושך, חוסר אונים, ניתוק מהכול, בום, הכול חשוך, בלי חיים, אני וכל העולם ללא רוח חיים, ואני רואה את כולם כאילו לא זזים ואת עצמי לא זז, הכול נעצר, איפה יש כאן איזה קצה חוט, או עוגן או קצה חבל שהחברה זורקת לי אולי, או שהבורא השאיר לי איזה פתח קטן לצאת מהמצב התחתון ביותר בחיי ולעלות ממנו למעלה. איפה אני יכול לחפש את זה? את זה אתם תחפשו. אני לא רוצה לרמוז על זה כלום, אבל השאלה יפה.

שאלה: שמעתי עכשיו שהמשימה היא להגיע ממצב ירידה, לאותו מצב שהיית בעליה.

כן, לפחות. כי במצב שהיית בעליה, היית פשוט בשמחה, באיזו הערכה למצב, לרוחניות שניתנה לך, שזה מצב אגואיסטי. מעכשיו אתם תראו במצב העלייה מצב אגואיסטי, ובמצב הירידה, הזדמנות דווקא להשפיע, וכפתח לרוחניות.

תלמיד: לפני זה, לפי הבנתי ניסיתי להתאמץ להיות למעלה מהדעת, למרות שהיה חושך והרגשתי חול בעבודה הזאת. איך לא להיות עכשיו נעול דווקא על התוצאה, שאני חייב להגיע למצב העלייה הזאת?

לא לאותו המצב. אתה צריך להגיע לאותה הערכה של החיים, של הרוחניות, בורא, קבוצה, כמו שהיה לך ב"עליה" בוא נגיד, הקודמת.

תלמיד: איך להיות נעול דווקא על המאמץ עצמו, שאני מעריך את העבודה הזאת שיש לי עכשיו לעשות?

זאת הרוחניות, תמיכת הקבוצה, מה שכותבים המקובלים, שהרוחניות כולה בנויה על למעלה מהדעת, על למעלה מהרצון לקבל, שאני חייב להתעלות ממנו להשפעה, לחיבור, לאהבה, לכל הפעולות שהן לא מוערכות אצלי לפי הרצון לקבל.

זה עולם שלם, רק תבינו שזו כניסה לעולם השלם, הנצחי. אתם תתחילו להרגיש עד כמה העולם שלנו פתאום מתגמד, מתכווץ לאיזו שכבה דקה שאנחנו קיימים בה רק כדי לפרוץ ממנו. ונפתח משהו נצחי, אין לי מילים , רק תבינו שזה לא משחק. קצת יותר חשיבות למה שהגענו, זה נותן לנו כוחות.

שאלה: דיברנו על כך שבמצב העלייה הזה, כאילו העלייה, אני צריך להכין את הירידה, אחרת אין לי סיכוי.

בעליה כשיש לי כוחות, אני מהר מאוד וכמה שאפשר בחיפזון, מתחיל להתקשר עם החברים, מתחיל לסדר את הדברים, מתחיל להכין את עצמי למצב שתהיה לי הזדמנות ממצב העלייה הזה לא להגיע לירידה, אלא כבר לראות את עצמי בירידה, שאני אראה אותו מצב העלייה בירידה. למה? מפני החוסר בכוחות ההשפעה, שאני יכול להוסיף בעצמי. זה נקרא ש"אני מעורר את השחר", שאני יכול בעצמי להוסיף את החושך. כי עכשיו, ממלאים אותי בכל טוב, בהתפעלות, קונים אותי כ"זונה", כך זה נקרא, כמו מישהו שיכול למכור את הרצון שלו.

אני לא רוצה להיות בצורה כזאת, אני רוצה להוסיף. ואז אני ממש בועט במצב הזה, אני לא רוצה להישאר בו, אני רוצה להוסיף. ואז אני מעורר את השחר, אני מזרז בזה את הזמן. זו כבר "דרך אחישנה", שאנחנו רוצים להוסיף בהשפעה על פני הקבלה. ובקבלה אנחנו מתחשבים, רק כדי להמשיך בהשפעה. זאת אומרת, אין כאן מצדנו, מחובתנו לחכות לירידה, אלא בוא נהפוך אותה לירידה, אפילו שהיא כולה טובה. העיקר זה לפי איזה קנה מידה, לפי איזה ערכים אני בודק את המצב. שאני במצב שהכול טוב ויפה, אבל אני מתחיל להיגעל מזה שזה מתוק מדי, זה לא טוב, כי אני לא מרגיש בזה את עצמי כאדם.

תלמיד: איך מהמצב המגעיל הזה אני מתקדם?

כבר יש לך איך. לך לקבוצה למרות שאתה רוצה או לא רוצה. יש לך עדיין כוחות אגואיסטיים, תתחיל איתם לפעול, כדי להשיג רוחניות. לא לחכות לירידה, תעשה את העליות והירידות לבד.

שאלה: לבד?

לבד, כן. זאת אומרת, זה נקרא שישראל מזרזים את הזמנים.

תלמיד: זו תקופה מאוד מרגשת.

כן, באמת כשמתחילים לקבל את המושכות ביד, אני מבין, אני זוכר, זה מאוד מרגש ומעלה אותנו דרגה. חשיבות, חשיבות.

שאלה: בעניין ההפלה. איך אדם יודע שהוא עבר הפלה רוחנית?

אין הפלה. לא לחכות ולא לצפות להפלה. הפלה יכולה להיות רק במי שיוצא מאתנו לגמרי. החברה שלנו, בני ברוך העולמי, זה הרחם ורק מי שנופל ממנו ממש נקרא שהוא עובר הפלה. ואני חושב שזו לא הפלה, במצבנו זה עוד לא הפלה כי אנחנו עוד לא נכנסנו לעיבור. ואני חושב שזה לא יקרה. אנחנו כל כך נמצאים כבר בתלם, בכיוון, ומושכים אותנו יותר ממה שאנחנו בעצמנו, זאת אומרת צריכים אותנו, צריכים אותנו לעבודה, למימוש, לתיקון.

תלמיד: מה הוא הכוח הרוחני המעכב שאנחנו צריכים ליצור ביננו בקבוצה?

ערבות. ערבות, כל קבוצה מוכנה לזרוק לכל חבר חבל ולהוציא אותו מהים, ממה שהוא נמצא. רק ערבות. בונים חומה, אחר כך החומה הזאת הופכת להיות ל"פרסא", נלמד מה זה פרסא, שבעים אמה מחוצה לעיר. זאת אומרת יש חומה בתוך העיר, זה הרוחניות והרחם והכל, ומחוצה לחומה שבעים אמה, ואחר כך כבר אלפיים אמה ואחר כך כבר מדור הקליפות. איך לא ליפול ולהיות בזה, נלמד.

שאלה: ברור לי שפה בקבוצה יש את הכוחות. זאת אומרת יש לנו אמצעים, יש לנו את האפשרות כל פעם להתגבר על ידי החברים, על כל המצבים שעוברים. מאיפה המקובל שואב את הכוחות להצדיק את ההשגחה? כי כל פעם כשהוא נופל הוא פשוט מתרסק.

לפני שהבורא מתחיל לעבוד עם האדם הוא מביא אותו לחברה ואומר "קח לך", שם ידו על גורלו הטוב. אם אין חברה אז אין אפשרות להתקדם. זו נקראת "תקופת האבות", אברהם, יצחק, יעקב. מיעקב והלאה, הבכיר שבאבות, הוא כבר קו האמצעי, הוא כבר יסוד. יוסף זה יסוד וממנו כבר מתחילה הגלות. ושם בגלות, מחוצה לעיבור מתחילה ההכנה. ואחר כך מצרים עצמה, מהכוחות הרעים שיש מכל הצדדים, מתחילים לגדול, מתחילים לייצב את עצמנו. דווקא לגדל אנחנו צריכים בתוך האגו שלנו, זה עזר כנגדו, הפרעה, בזכותו אנחנו גדלים, ומתוך הלחץ שלו אנחנו מתאחדים.

תתאר לעצמך אם לא היו לוחצים על היהודים משך השנים האלו, מה היה קורה איתם? היו נעלמים מזמן. אלא רק ההשגחה העליונה שדרך אומות העולם מעוררת שנאה, היא מחזיקה אותם. לכן בהתאם לזה התפתחו הדתות, כל מיני קבוצות אנטישמיות וכן הלאה רק כדי להחזיק אותנו יחד. אלה הכוחות ששומרים מהנפילה, מההפלה, בעיקר הכוחות השליליים. אנחנו חושבים "פרעה", פרעה מלך רע, אין רע, הכול פועל משני הכיוונים.

שאלה: האם ההתקדמות הרוחנית שלנו תלויה במישהו שצריך אותנו?

כן. אנחנו נמצאים כאן היום, ויותר מיום ליום, אתם עוד לא מרגישים כמה שאתם נכנסים למימוש תיקון העולם ממש, מפני שהעולם, הכלי הכללי הזה, הוא דורש תיקון. אתה חושב שאנחנו בעצמנו מעצבים את המצבים שעוברים?

תלמיד: אז כל זירוז הזמנים זה לא אנחנו אלא כי מישהו צריך אותנו.

אנחנו צריכים להשתדל להגיב נכון על ההזדמנויות שמגיעות מלמעלה. כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס, שהיו זמנים שאנשים היו בייסורים גדולים וחתכו ידיים ורגליים ולמה הבורא לא ענה להם. אלה זמנים, יש עוד, אבל העיקר זה זמנים.

אבל עכשיו תראה מה שקורה בעולם ובכלל סביבנו. דווקא למרות שסביב ישראל, סביבנו הייתה צריכה להיות עוד יותר אש נגדנו, נותנים לנו התפתחות. הכוח המעכב כבר עובד.

שאלה: מדובר כאן בחינוך עצמי על ידי קבוצה, רב, ספרים. מי שומר לנו את סדר העבודה שלא נדרוש קיצורי דרך אלא אך ורק זירוז המצבים בין אבחנה לאבחנה בקצב הולך וגובר עד לתדר האור?

אותה הדבקות לרב, ספרים, קבוצה, היא שומרת על הכול, כי בתוכם נמצא הבורא, כוח המחזיר למוטב. זה הכול, אין יותר.

תלמיד: האם אתה מרגיש שאנחנו עוזרים לך ואתה עוזר לנו לעזור לאנושות להגיע לגמר תיקון?

כן.

שאלה: אתה יכול להסביר במילים פשוטות מה הם החסדים שצריך לבקש במצב הירידה?

חסדים שאנחנו מבקשים בזמן הירידה זה שאנחנו רוצים לקבל כוח להשפיע, זה נקרא כוח אמונה או אור החסדים, שאני יכול להשפיע ללא שום פיצוי, מילוי לרצון לקבל שלי. שיש לי כוח כזה שאני יכול להשפיע, כוח השפעה. מאיפה זה בא? מלמעלה. מהו הכוח הזה? אני לא יודע. הוא מגיע אליי ונותן לי כזאת אפשרות שאני משפיע, שאני נותן, שאני יכול לאהוב, אמנם זה עוד יותר מכוח השפעה אבל נניח, נמשך לאהבה, לחיבור. למה? אני לא יודע למה, באמת לא יודע, זה כוח אור החסדים שכך מאיר לי, זה הנס. זה כוח שמעלה אותך למעלה מהרצון לקבל, כמו איזה מגנט שמעלה חתיכת ברזל מהקרקע, מתנגד לרצון לקבל, מנוגד לו.

שאלה: נשמע שכל העניין הזה כמעט כולו הוא באמת עניין פנימי, האם יש בכל זאת איזה ביטוי חיצוני לדבר הזה?

הביטוי החיצון לזה הוא שאתם מתחילים להתייחס אחד לשני כמו לעצמכם, ולקבוצה מתייחסים כמו לבורא, זה הכול. זה הביטוי החיצון. חבר הוא כמוני וקבוצה כבורא ותו לא.

שאלה: מה זאת אומרת לצאת מירידה באופן יצירתי?

לצאת מהירידה באופן יצירתי זה שאני מצייר לעצמי אותו מצב כמו שהיה לי בעלייה, ואני רוצה עכשיו להשיג אותו בזמן הירידה שלי. זאת אומרת מה זו הירידה? שאין לי כוחות, אני רוצה לקבל כוחות אבל לא אותם הכוחות, אני לא רוצה לחזור לעלייה הקודמת, אני רוצה לקבל כוחות ההשפעה כדי שהם יעזרו לי להתעלות למעלה מהמצב הנוכחי בכוח השפעה.

אני קיבלתי ממצב העלייה הקודמת, האגואיסטית, מתנה ממך ולכן נעשה לי מצב רוח טוב, שמחה, מילוי, כי קיבלתי ממך מתנה. עכשיו אני מבקש שיהיה לי כוח לתת לך מתנה, להשפיע לך, ושבהשפעה הזאת אני ארגיש אותה התפעלות. זה נקרא יצירתי.

(סוף השיעור)

heb_o_rav_2018-08-26_lesson_rb-1985-03-emet-ve-emuna_n1_p1_WCsN6Dc5