שיעור בוקר 24.01.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נושא: פורצים את המחסומים לרוחניות

פורצים את מחסומים לרוחניות – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: נושא השיעור שלנו פורצים את המחסומים לרוחניות, אבל כרגע יש לנו תקלה בתרגום, אז אנחנו נשיר כמה שירים עד שיתקנו לנו את התקלה, כדי שכל החברים יוכלו להיות ביחד, באותה כוונה.

כן. כששמעתי שאין אפשרות לתרגם לכל השפות שלנו, שזו ממש תקלה גדולה, זה ניתוק הקשר כביכול, הגשמי בינינו, אז לא ידעתי מה נעשה. חשבתי שאולי נעשה פשוט שירה ונשיר ניגונים, שירים כדי להתחבר ומתוך זה נשפיע על הרשת והיא תתקן את עצמה.

אנחנו נמצאים בשיעור "פורצים את המחסומים לרוחניות", המחסומים שעומדים בלב של כל אחד ואחד כלפי החיבור עם אחרים כדי להתחבר למערכת אדם הראשון, ואז נגלה בה שהיא כולה מלאה באור העליון, בכוח הבורא, בהשפעה עד האהבה.

אז נשתדל לפרוץ את הלבבות שלנו כדי להרגיש את כוח הקשר שלנו האמיתי הפנימי שזה הבורא.

קריין: קטע מס' 12 מאת בעל הסולם.

"ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טפת היחוד", אשר שוכני בתי חומר, כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד"."

(בעל הסולם. אגרת ח')

קריין: שוב קטע מס' 12.

"ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טפת היחוד"," שכל מה שקורה בעולם הזה, זה אך ורק נטייה לאותו מקום להתייחד, להתחבר, לגלות את החיבור של המערכת הכללית האינטגרלית, "אשר שוכני בתי חומר, כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם." אנחנו צריכים לתאר לעצמנו איך שאנחנו פורצים את המחסומים ועוברים את כל אותם המצבים שדוחקים אותנו זה לזה, שמתנגדים לחיבור הפנימי בינינו ממש בלבבות שלנו, ואז כשאנחנו עוברים את זה, מה אנחנו מגלים? "ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד"."

(בעל הסולם. אגרת ח')

ככל שאנחנו מגיעים לחיבור יותר ויותר, אנחנו רואים עד כמה אנחנו הפוכים ממנו, שונאים את המצב הזה וממש נמצאים מעל התהום השחור, האינסופי, ובכל זאת אם עושים צעד אחד פנימה ועוד צעד אחד פנימה, אנחנו כך מגלים כל פעם שאחרי שאתה רוצה להיכנס פנימה לתהום השחור הזה, לאגו שלך, למרות האגו לעשות איזה חיבור בצורה כזאת שאתה פורץ את המחסום, זאת אומרת אתה נכנס פנימה לתוך הדחייה, לתוך הניתוק, לתוך השנאה, אז אתה מגלה. רק אז, אחרי שעושים את המאמץ אז מגלים ששם דווקא נמצאת טיפת החיבור, טיפת היחוד, ושם בתוך הטיפה הזאת, מגלים קשר בינינו לבורא.

שאלה: איך המהפך הזה מתרחש, מצד אחד מצב של חושך, מצד שני מצב יחוד?

אפילו אין מעבר. אין מעבר. כי מה שהיה קודם מורגש כשנאה, כדחייה, כדבר בלתי אפשרי לעבור, זה נשאר. "על כל פשעים תכסה אהבה", ויחד עם זה צריכים ללכת וכשאתה עושה צעד קדימה אתה מגלה שיש לך דווקא קרקע ואתה יכול להתקדם. אבל אחרי שאתה עושה את הצעד קדימה.

אין דבר יותר גרוע מלהתקדם לחיבור. זה בעצם כל הבריאה, שהדחייה הפנימית שאנחנו מגלים בלב נגד חיבור עם החברים, זה חושך, זה תהום, זה שנאה, זה דחייה, אין יותר גרוע. עד כמה שאנחנו נתאר את כל הדברים שיכולים להיות בעולם, התגובה הזאת נגד החיבור שמתגלה בנו היא הכי קשה. הכי קשה, אין יותר מזה. כי זה מעצם הבריאה, מעוצמת הבריאה, ממקור הבריאה.

ואם למרות זאת יחד עם החברים אני מחזיק איתם ואנחנו עושים צעד קדימה בעיניים עצומות, שחייבים כך לעשות, כי דווקא בזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא, דווקא בזה אנחנו מתקדמים למטרת הבריאה..

תלמיד: זה שאנחנו נותנים בזה לבורא נחת רוח זה איכשהו מתמסמס.

בטח, כי אחרת אתה תעשה את זה על מנת לקבל. ואם זה יהיה באמת בשביל הבורא, זה יהיה בצורה כזאת שאתה לא יכול לעשות את זה אבל מעל הכוח שלך אתה עושה. איך מעל הכוח שלך? על ידי זה שאתה מתבטל כלפי החברים, מבטל את עצמך, מקבל מהם כוחות והולך קדימה. רק על ידי כוח של הקבוצה.

מלכות, שזה אתה, אם אתה עובד, היא לא מסוגלת לשום דבר, יש לה ט' ראשונות, אם היא מתחברת, משם היא מקבלת את כל הכוחות. כך כל אחד כך צריך להתחבר לחברים. ואפילו שיש לו רק חבר אחד או חמישה, לא חשוב כמה, אבל אם בצורה כזאת הוא מבין שהוא חייב לשאוב מהם כוחות ודווקא על ידי הכוחות האלה להתקדם, זה הולך.

זאת אומרת, להכניע את עצמך, לקבל מהם כוחות ולדעת שרק בצורה כזאת אתה מתקדם לבורא. זאת אומרת, אתה צריך חברים, אתה צריך לקבל מהם כוחות ואתה צריך לעשות צעד לבורא. זה נפלא וזה פשוט, צריכים כל הזמן רק לתאר את הדברים האלה לפנינו. הכול קדימה.

תלמיד: מה זה אומר שהוא יכול לתת לנו את טיפת היחוד? מה זה המצב הזה?

הוא יכול לתת לנו את טיפת היחוד בין כל הקבוצה, שזה הופך להיות לכלי הרוחני, לעשר ספירות, ושהבורא נמצא באמצע כהממלא אותן באור העליון, וזה נקרא "טיפת היחוד". כל פעם זה טיפה, ואחר כך הטיפה הזאת הופכת להיות לפרצוף של נשמה. וכך אנחנו מתקדמים, כל פעם יותר ויותר.

שאלה: הייתי רוצה לשאול לגבי הקטע הזה שבעל הסולם כותב שהמטרה היא טיפת היחוד שהבורא נותן אותה כשהוא פותח בלבו של האדם איזשהו פתח. אבל הלב הוא לא רגיש, לפני כן צריכים לעבור דרך גאווה, אז המעבר הזה, הכניסה הזאת, איך היא נפתחת?

על ידי הלחצים שלנו לחיבור אנחנו מגלים חיסרון, ואז בתוך החיסרון הזה אנחנו מקבלים את טיפת היחוד, שזה כמו טיפת זרע, טיפת האור, ואז אנחנו מתחילים להתפתח. המילים כאן לא כל כך יכולות לבטא את המעשה. אנחנו נתאמץ, נתאמץ ואז נתחיל להרגיש, נדבר כבר בתוך הרגשה. אבל זה ממש לפנינו. וצריכים לעשות את זה כמה שיותר בפועל, כי חכמת הקבלה רק מדברת על מעשה.

תלמיד: בעל הסולם כותב כאן שאנחנו הופכים להיות לזכאים, ראויים. איך להיות זכאים וראויים שהבורא ישרה בינינו?

זה על ידי חיבור בינינו, אין יותר מזה. כי טיפת היחוד, יחוד, היא יכולה להתגלות בנו רק במידה שאנחנו מתאחדים, לכן היא נקראת "טיפת היחוד". אם אנחנו רוצים להתחבר בינינו בנטייה לזה, כשאנחנו עוד לא נמצאים בינינו אבל רוצים להתקרב זה לזה, אז באה אותה טיפת היחוד ומחברת, ואז אנחנו מגלים שזה הבורא בעצמו, טיפת זרע מהמצב העתידי.

שאלה: אני חושב שאנחנו כאילו משיגים איזו קרן אור שמגיעה מלמעלה, אבל אנחנו צריכים לעבור דרך איזה מקום מסריח שקשה לנו מאוד עם הריח הזה. וגם בעבודה שאנחנו עושים, אם אנחנו מצליחים לעבור כברת דרך הבורא מוסיף לנו דרך כפולה, וזה מביא את ההרגשה שלא אוכל לצאת מזה. איפה בכל העבודה הזאת הבורא נותן לנו את טיפת היחוד?

במאמץ שלך להתחבר עם החברים ולהגיע בחיבור ביניכם לגילוי הבורא, שם אתה מרגיש שזה כמו טיפת דבק שאתם מקבלים ביניכם ואתם נדבקים זה לזה, ובאותה טיפה הבורא מתגלה. כי בטיפה הזאת, בגבולות הטיפה, באופי הטיפה הזאת, אתם מתחברים וזה נותן אופי של החיבור ביניכם, של הפרצוף הראשון שלכם, שממנו כבר מתחילה להתגלות הנשמה.

לא לשים לב שאתם לא מתאימים ולא יכולים וקשה. זה נכון, הבעיה כאן היא רק דבר אחד, להיות נוקבא נכונה לבורא כזכר. זאת אומרת, לתת לו מקום שהוא יחבר בינינו. הכול נעשה על ידי האור הלבן, שזה הכוח העליון שבא ובונה בנו תכונת ההשפעה. לפני זה אנחנו לא יודעים מה זה, לא יודעים.

זה כמו שבעולם שלנו, אם יש טיפת זרע אז יתפתח מזה אדם. אם אין, אין מה לעשות. גם עכשיו וגם עד [סוף] כל הדורות זה יהיה סוד הבריאה, שאנחנו לא נוכל לעשות את טיפת הזרע בצורה מלאכותית, היא צריכה להגיע רק מאיזשהו מקום, כמו שכתוב, "ממוח האב", ממש ממחשבת הבריאה. עוד נלמד את זה.

תלמיד: אני אשאל הפוך. ואם אני פועל בעשירייה ויחד עם זאת אני לא מרגיש שם דחיות ומקום הכי לא נעים שיש, אלא אני מרגיש משיכה להיות עם החברים, להיות בזום, להיות בחיבורים?

זה סימן שאתה לא מספיק לוחץ לחיבור. אם אתה לא מגלה התנגדות לחיבור, סימן שאתה לא נמשך מספיק לחיבור. אתה צריך להגיע למצב שאתה לוחץ בכל הכוחות, ואתה מרגיש התנגדות, אתה מרגיש מחסום ואין לך אפשרות לעשות שום דבר חוץ מלפרוץ בתפילה לבורא. ואז הבורא שובר את המחסום, ואתה מרגיש שהמחסום היה בלב שלך והבורא שובר אותו ואז אתה זכאי לטיפת הייחוד. באותו המקום שהיה מחסום ופריצה, שבירה, שם מגיע עכשיו כוח היחוד.

שאלה: כשהתחלנו את ההכנה לשיעור בעשירייה, היה מיקוד מאוד חזק כמו קרן לייזר, בדיוק כמו המילים שלך בהקדמה, ועכשיו אני מקשיב לשאלות של החברים ולתשובות שלך ולחבר את זה ביחד, יש כזה ייאוש. איך אנחנו משתמשים בכוח הזה שיש לנו בכל הכלי העולמי? מה זו בדיוק הכוונה שלנו לאיחוד? בגלל שזה שונה כאשר אנחנו בעשירייה, לעומת מה שאנחנו עושים עכשיו ככל הכלי העולמי.

לא, אנחנו כולנו צריכים להגיע לאותו מצב, שאנחנו מתחברים ממש כולנו יחד בעתיד. נקווה שתוך שנה נגיע למצב שנהיה כולנו יחד מחוברים, כל בני ברוך בעשירייה אחת. אבל בינתיים אנחנו עושים את זה בממדים קטנים יותר כדי שתהיה לנו אפשרות לנהל את המצב הזה ולהתמצא בו. אני לא חושב שזו בעיה כל כך. בסך הכול אנחנו צריכים רק להשתדל להעביר את זה מהשכל ומהמילים לרגש. כי זה רצון, אנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות האלה ברצון, ורצון זה הרגש.

ולכן אנחנו צריכים כמה שיותר לעשות תרגילים, לפתח את הרגש שלנו לחיבור, לפירוק, לריחוק, לקרבה, לאהבה שנאה, לכל ההבחנות הללו, שהן מסבירות לנו מה קורה עם הכלי שלנו. זה הכול. אז לזה מוכן כל אחד ואחד, אין אדם שהוא תוצאה משבירת הכלי הכללי של האנושות שהוא לא מסוגל לזה.

התורה היא כמו שכתוב, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם". אז רק עוד קצת ועוד קצת, וזה לוקח זמן, אבל בזמננו זה הרבה יותר קצר ממה שהיה קודם.

קריין: קטע מס' 13.

"אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו [הכאה אחר הכאה], בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו." (בעל הסולם. אגרת ל"ד)

זאת אומרת, הכול תלוי במידת הרגש ובמידת הכוח שלנו לחיבור, הנכונות שלנו לחיבור. מצד הבורא הכול פתוח והוא לוחץ עלינו במידה שאנחנו יכולים לסבול את הלחץ הזה, לקבל אותו נכון ולעבוד על ידו. זאת אומרת, להבין את הלחץ שלו עד כמה שבזה הוא עוזר לנו.

זאת אומרת כאן אנחנו צריכים לעבוד על הבנת המצב. שכל מה שקורה זה רק כדי שבקשר בינינו נכין מקום לגילוי הבורא. זה הכול, ולא לעצור באמצע.

שאלה: מה זה שהבורא עונה בפעם אחת על כל התפילות?

אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת. במידה שאנחנו משנים במשהו את הרצון שלנו לקראת החיבור, לקראתו, בבקשה, בכל מיני אופנים, אז מיד האור העליון שנמצא כנגד זה במנוחה מוחלטת הוא מגיב. הוא לא צריך לעשות מעצמו איזו פעולה, אלא אנחנו כשעושים פעולה ברצון שלנו, בזה אנחנו נותנים לאור העליון להופיע בצורה חדשה.

תלמיד: יוצא שכל התפילות הן ייצוב הרצון?

כן, בטח, נכון. לא יותר מזה. על ידי התפילה שאנחנו מגלים את הרצון, אל תגיד "תפילה" כי יש לנו בלבול עם המילה הזאת, אלא אנחנו מגלים רצון חדש או רצון לרצון חדש, ובזה האור שנמצא כנגדנו פועל על הרצון הזה, ואנחנו מצידנו כלפי האור.

זאת אומרת, שני רצונות, רצון משלנו ורצון מהבורא, ככה הם עובדים בהדדיות כזאת, אומנם זה כנגד זה אבל בהדדיות, עד שהרצון שלנו מתחיל להיות מותאם לקבלת האור. שההשפעה מצידנו תהיה דומה במשהו לטבע האור שהוא כולו משפיע.

תלמיד: כל הבקשות שלנו בסופו של דבר מתנקזות לבקשה לחיבור ובכל פעם שאנחנו מבקשים להתחבר עם החברים בעשירייה, איך ההתפתחות כאן מתרחשת, מה משתנה?

אני בזה מזמין את האור העליון שהוא משפיע עלינו הפרודים ומחבר אותנו יחד. הוא יודע איך לעשות את זה כי הטבע שלו זה אחד, אחד יחיד מיוחד, וכשהוא פועל עלינו, אז הוא מאחד אותנו. באיזו צורה אני לא יודע, כי לפני שהוא עושה את זה, אני לא מרגיש שזה אפשרי לעשות ובמה. ואחר כך כשהוא עושה, אני רואה שכן, שאנחנו יכולים להיות כאיש אחד בלב אחד. נעשה בינינו איזה שטח משותף.

שאלה: אמרת עכשיו שצריך להעלות את הלחץ שלו, מה זה אומר בעבודה שלנו?

אני לא מבין מה זאת אומרת "להעלות את הלחץ שלו". אנחנו צריכים בפנייה שלנו לבורא לבקש רק דבר אחד, איך נהיה מותאמים בחיסרון שלנו למה שאתה רוצה. זה כמו שתינוק, ילד קטן או אדם גדול אפילו שפונה למישהו, אז קודם כל אם אנחנו רוצים לפנות למישהו, אנחנו צריכים לברר איך פונים אליו כך שהוא יענה. אז אני צריך לכתוב או לבקש, לשיר, העיקר להרגיש בלב מה אני צריך להרגיש כלפי מישהו, שאני מבקש שהוא יענה לי. זה כל סוד התפילה, כתוב "תעשה רצונך כרצונו", ואם אנחנו כך עושים, מתאימים את עצמנו לבורא מצד החיסרון, הוא מתקן את החיסרון וממלא אותו.

שאלה: אז יוצא שבכל מעשה שלנו, פעולה לחיבור, אנחנו צריכים לקחת את הבורא איתנו, להתפלל?

אתה רק עכשיו חושב על זה? בטח, איך תעשה איזו פעולה, אפילו שאתה חושב לעשות אותה לבד בלי הבורא, אתה לא יכול לעשות שום דבר, אלא בטוח שהבורא נמצא בפנים או בהסתרה שלמה, שאתה אפילו לא מרגיש מי פועל, או שאתה דורש, מבקש ממנו.

לכן כל העבודה שלנו היא רק לגלות שבכל המחשבות, בכל הרצונות "במוחא וליבא" מה שנקרא, נמצא הבורא והוא מנהל את כל הדברים האלה. אנחנו בסך הכול צריכים לגלות שהוא הראשון והוא האחרון, שהוא מנהל את כל הפעולות וממלא את כל הפעולות. וכשאנחנו עושים את העבודה הזאת, אנחנו מגלים שזה כבר נמצא כך במציאות, רק שזה לא היה מגולה לנו, זה היה בהסתרה. בסך הכול מה שאנחנו צריכים בכל החיים שלנו, זה לגלות שהכוח העליון, השפעה ואהבה ממלא את כל העולם. זו כל העבודה שלנו, לגלות שהבורא ממלא את כל העולם, כוח אחד.

שאלה: איך לנקות את הלב?

אנחנו לא צריכים לחשוב על כל מיני פעולות חוץ מחיבור, חוץ מחיבור בינינו ועם הבורא. כל יתר הפעולות ייעשו בדרך וזה לא העניין שלך. אל תתחיל לתקן את הכלים כאילו שאתה יודע איך לתקן ולעשות משהו. אתה צריך רק דבר אחד, למשוך את החברים לחיבור ולהתפלל יחד איתם לבורא שיבצע את החיבור, זה הכול. כל הפרטים הם לא בשבילך, אתה לא תבין בהם כלום. רק אחרי שהבורא יעשה את הפעולות, אז "ממעשיך הכרנוך", מתוך המעשים האלה שיעברו עליך, אתה תבין מה הוא עושה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להשפיע בתור עשירייה אם נתחבר למען השפעה לזולת, ואת מי אנחנו יכולים לשרת?

עכשיו אנחנו רק דואגים איך להתחבר בינינו, איך לבטל את הדחייה, את האגו שנמצא בינינו. עכשיו אנחנו חושבים רק על זה ולא למי אנחנו נותנים, לאיזה עשיריות אנחנו נותנים. אנחנו עוד לא תיקנו את עצמנו כדי להיות מוכנים לתת למישהו משהו.

שאלה: אמרת שתפילה זה שאנחנו מגלים רצון חדש פעם אחר פעם עד שהרצון מותאם לקבלת האור. מה מאפיין תפילה שמגלים על ידי רצון חדש?

החיסרון שלנו. חיסרון שיוצא לנו ממש מהלב, שאנחנו רוצים שהבורא יעזור לנו להבין איך לשאול אותו, איך לבקש ממנו.

שאלה: מה לעשות עם הדחייה מחיבור?

צריכים יותר להסתכל על החברים, ולהשתדל לראות כמה הם כן פועלים לקראת החיבור, ולהפעיל בזה קנאה. יש לפניי דוגמאות, בולטות יותר, בולטות פחות, אבל דוגמאות לחיבור, והבורא כך מסדר שיש לנו כאלה. יש חברים, כל אחד בסגנון שלו, באופן שלו, אבל נמשך לחיבור, וכשאני רוצה לראות את זה, אני מגלה שכולם עובדים בעד החיבור וכולם נמצאים בזה מוצלחים יותר ממני. ואז הקנאה תעורר אותי להתקדם לזה.

תלמיד: אני רואה את הדוגמאות האלה, הן מאוד בולטות, העניין שזה דוחה אותי עוד יותר.

למה?

תלמיד: לא יודע, אני פשוט סובל מהניסיונות להתחבר, אין לי שום מילוי מזה.

יופי. ואז מה, אתה רוצה לברוח?

תלמיד: גם זה קורה, ואני רואה שזה לא בכוחות שלי לשנות את זה, אז מה עושים?

רק להמשיך. יכול להיות שתגיע למצב שהחברים כולם יהיו יותר ויותר מחוברים ביניהם, ואתה אפילו לא תגלה את זה בעיניים שלך שהם מחוברים יותר, ויש בהם כבר הבחנות גבוהות יותר, ממש רוחניות, ואתה נשאר לידם ולא מבין מה הם עושים, ואתה תהיה עוד יותר נגדם, עד שנעשה ניתוק בינך לבין הקבוצה. יכול להיות שהם ירצו להפטר ממך, כי אין ברירה, אתה הופך להיות כוח המפריע. אני לא מדבר בדיוק עליך, אלא זה קורה.

תלמיד: מה בכל זאת האדם עושה, איך אתה משנה את המצב שלך מדחייה? כי אני רואה שלחיבור אתה לא רץ מתוך איזה רצון, אין לך מילוי מהדבר הזה.

לחיבור, אף אחד לא רץ.

תלמיד: אז מה עושים?

אבל יש לך קנאה, תאווה וכבוד, שאתה חייב להפעיל אותם, כדי בכל זאת במשהו להתגבר לקראת חיבור, להתקרב לחיבור, לרצות אותו מתוך כבוד, מתוך זה שתהיה מפגר לעומתם. אין ברירה, חייבים כאן למצוא. וזה טוב, הבורא מגלה עד כמה יש לך בעיות. עביות גדולה.

תלמיד: אז איך אפשר להגיע להתגברות הזו? אני רואה שאפילו האגו לא רץ לזה. אני לא מצליח לשכנע את עצמי אפילו בצורה אגואיסטית שכדאי לי.

על זה יכול להיות שכתוב "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". אתה משקיע הרבה בהכנה לשיעור, בקבוצה, אני חושב שפשוט צריכים עוד זמן, אבל להמשיך בזה, כל הזמן להמשיך. ולעשות בכל זאת תרגילים, אפילו שאתה לא רוצה, עד כמה אתה נמצא יחד איתם, משתתף, לא רוצה אבל אתה משתתף, עוד פעם הם עושים משהו, אבל אתה לא בורח אלא משתתף, בכמה שאפשר. בזה אתה עושה מאמצים גדולים מאוד ונחת רוח גדולה מאוד לבורא. רק תחשוב, עד כמה שאתה עושה מעל הרצון, הבורא נהנה. זה יצליח אני מבטיח לך, יש לך רצון טוב.

שאלה: אם ניתן לחדד. מה זה אומר במצבים קיצונים הביטוי "הכל חוץ מצא", האם זה לא לצמצם את המסגרת או מצב שרק להחזיק בעשירייה?

להשתדל להיות מקושר עם העשירייה בכמה שאפשר. באיזה חוטים, באיזה פעולות שאפשר אתם מתקשרים לעשירייה. ומי שמרגיש שהוא דווקא נמצא רחוק ולא מבין אפילו מה שהם עושים, אין לו תגובה שבלב, הוא לא מחובר לזה רגשית, החברים בקבוצה שרים, בוכים, מתחבקים, הם מגלים רצון לחיבור ואני אדיש, אדיש לזה, אני לא מבין בשביל מה בכלל כל הדברים האלה, אמנם אני שומע יום יום עד כמה זה חשוב ועד כמה זה מטרתי, אבל יחד עם זה אני לא יכול לעשות שום דבר עם הלב שלי, מה לעשות, הלב שלי יותר כבד, יותר קשה, יותר לב אבן מכל הלבבות של החברים, ומה אני אעשה?

להמשיך, להמשיך, להמשיך, עד שקנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם¹, עד שאני בכל זאת ארגיש שאני חייב לעשות פעולות, חייב להפעיל תפילה. אחרת אני אבוד, בצורה אגואיסטית אני אבוד, מה יש בחיים שלנו חוץ מהמטרה הרוחנית? כל החיים האלה, החיים הגשמיים הארציים האלה, כבר מראים לנו עד כמה שהם זבל והכל הולך לאבדון. ואז לאט לאט האדם בכל זאת מקבל חשיבות לחיבור, הוא מתחיל להרגיש שההצלה שלו היא בחיבור. כמו שכותב בעל הסולם במאמר "הערבות", "מתן תורה" ועוד. ברור, נקווה שקצת יותר.

שאלה: קנאה בגשמיות זה הכוח שמקדם, והקנאה ברוחניות היא בינתיים רק דוחה, כי זה מראה לך שאתה בכלל לא רוצה את זה, שזה הפוך לך. איך להגיע לנקודה שהקנאה כלפי ההופכיות תקדם אותך?

זה רק בהתמדה, רק להמשיך ולהמשיך וכמה שאפשר בפעולות גם גשמיות. להשתדל. להשתתף עם כולם, כולם משתתפים, אתה משתתף, כולם עושים משהו, גם אתה עושה משהו. ובפנים אתה נמצא בתפילה, אתה רוצה שעל ידי הפעולות המכניות האלה, בלי רגש, בלי לב, שאתה עושה בחברה, שהבורא יעזור לך להתחיל להרגיש חשיבות בחיבור, שאין יותר חשוב מחיבור. כי זו הצורה האמיתית, הנכונה המתוקנת של כול הבריאה, ואנחנו עכשיו לא מרגישים את זה. אנחנו חייבים להקים את הכלי השבור.

תלמיד: אתמול במפגש עשירייה הרגשנו שהגיע הזמן שעלינו להשקיע הרבה מאמצים בשביל להגיע לרגע אחד, לנקודה אחת של חיבור, ואז הזמנים האלה שוב מתארכים. מה קורה כאן?

זה תמיד ככה, שאנחנו מקבלים איזה פוקוס על איזה מצב ואז הוא נעשה קצת יותר מרוכז וברור, ואחר כך זה נכלל בכל המצבים שלנו. ושוב יש פוקוס על איזה מצב, ושוב זה [נכלל], בצורה כזאת זה עובד. אבל זה טוב, מתקדמים, כולם מתקדמים. יש כאלה שיותר קרובים לזה, פחות קרובים לזה, אבל סך הכול אנחנו בכלי אחד, כל העשיריות.

לכן, אפילו שישנן כאלה שהן כאילו יותר מתקדמות ויש כאלה שפחות מתקדמות, אנחנו לא צריכים לפי זה לעשות חשבון. כי יש כאלה לפי המבנה שהם לא נמצאים קרובים למרכז, אלא יותר רחוקים ממרכז החיבור, אבל זה שהם לפי הטבע שלהם שייכים לכלים יותר חיצוניים זה לא אומר שהם יותר רחוקים מהשגה, אלא יש בהם עביות מיוחדת, שדווקא ההשגה שלהם היא תהיה הגבוהה. כמו שאנחנו לומדים שכנגד העביות שבמלכות יש השגה בכתר. ואתם תראו את זה. אין אף אחד שיוכל אחר כך לקנא בחבר. אף אחד. אמנם בדרך כן, קנאה, תאווה וכבוד מקדמים אותנו.

שאלה: אמרת לחבר שאנחנו צריכים כל הזמן להמשיך, גם כשאתה לא רוצה את זה. איך באמת לסגור את העיניים ולהמשיך לא משנה מה? כי יש לחץ מתמיד לברוח.

יש לחץ מתמיד לברוח, ואתם צריכים לתאר לעצמכם שאתם שייכים לכלי רוחני אחד, וזה קשר רוחני. זאת אומרת, הוא לא שייך לחיים בעולם הזה או שבגופים שלנו נמות ואנחנו נהיה רק בהרגשת העולם העליון, זה לא חשוב. אנחנו נמצאים במערכת אדם הראשון, ואנחנו כולנו קשורים זה לזה. ולא חשוב אם אתה מקרואטיה, כי לפי כל הצורות שלנו אנחנו שייכים לנשמה אחת ומאוד קרובים זה לזה, אמנם תראה עד כמה אנחנו רחוקים ממצב למצב. אז דווקא בזה שנתמוך זה בזה, נרצה שכולנו נהיה באור המקיף הגדול הזה מכולם, אז כל אחד יקבל מזה התקדמות פנימית.

שאלה: איך אנחנו מדמיינים, האם אני עוצם את העיניים שלי ומדמיין איך כולנו מחוברים או שיש דרך אחרת, איך אנחנו מודדים שכולנו מחוברים?

אנחנו לא יכולים למדוד. אין לנו עדיין פעולה משותפת בחיבור. אז איך אתה יכול? אתה לא יכול. אנחנו, פורמלית בצורה חיצונית, שייכים לעשיריות. העשיריות תומכות גם זו בזו בשיעור, בעוד כל מיני פעולות. אנחנו מתקדמים לכנס הגדול.

כל הפעולות האלה הם בתמיכה הדדית כדי לעורר כל אחד ואחד בעשירייה שלו. אבל בינתיים אלה רק פעולות חיצוניות. עדיין את החיבורים בינינו אנחנו לא מגלים. לא שאין חיבורים האלה, יש. הבורא סידר את זה כך שאנחנו חושבים שאנחנו מסדרים את עצמנו. אבל איפה המאמץ שלנו? על זה צריכים לחשוב.

תלמיד: כשאנחנו רוצים להתחבר מתגלים כל מיני מצבים של דחיה, שנאה.

אני רוצה להתחבר. יחד עם זה אני מגלה מיד שיש לי דחיה מזה. אז יש דחיה מצד אחד, זה נקרא "כוח עביות". ואני יודע שחייבת להיות נטייה לחיבור וחיבור, מצד שני, זה כוח הזכות. ואני חייב את שני הכוחות האלו, לא להפטר מאחד לעומת השני, אלא לעבוד עם שניהם. ושניהם שיהיו מורגשים אצלי. כוח הדחייה, עביות, אגו, ולמעלה מזה שאני מתגבר ואני רוצה להיות בחיבור.

שניהם צריכים להיות אצלי שקולים זה כנגד זה, עביות וזכות. ואז משניהם אני אחר כך ארגיש איך נבנה בי כלי רוחני. לא יכול להיות אחד ללא השני. דחיה וחיבור, שנאה ואהבה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". רק בצורה כזאת.

שאלה: כיצד למדוד מה יש להוסיף בחיבור כדי להגיע לחיבור?

רק חיבור יותר פנימי בלבבות. שום דבר חוץ מזה. ושכל הנטיות שלנו יהיו מכוונות לבורא, לכוח השפעה שהוא אחד לכולם.

שאלה: איך אנחנו יכולים להגיע לצעקה כך שנוכל לגלות את מה שנסתר?

רק על ידי, כמו שכותב רב"ש, "איש את רעהו יעזורו." על ידי קנאה בחברים, על ידי דוגמאות טובות מחברים עד כמה הם מתקדמים. כך אני אוכל לרצות להיות כמוהם ואפילו יותר מהם. צריכים כאן להשתדל לתת דוגמאות שכאילו אנחנו מוצלחים, ואחרים יקבלו את זה וירצו באמת להתקדם.

שאלה: כשאין תפילה בלב, המצב הוא ניוטרל בעשירייה, האם להתפלל מהמוח או קודם חייב להשיג איזה רגש?

אתם צריכים אז לחשוב למה צריכים להתפלל, למה צריכים לאתר את הרצון, וכך להתחיל מאפס, כמו שאנחנו מתעוררים מהשינה. ו"איש את רעהו יעזורו." שאני מסתכל על החברים. אני קם מהשינה, אני מדליק מחשב, נמצא מול המסך, ורואה את החברים.

קודם כל, אני רציתי להציע לכם לעשות פעולות חיבור חצי שעה לפני השיעור, משתיים וחצי בבוקר. אולי, מי שרוצה, מי שיכול, לא חובה. אבל כבר אתם יכולים להיות בהתקשרות, בהתכתבות, בהידברות זה עם זה, וכך להתחיל לעורר את עצמכם.

ולא חשוב שזה חצי שעה. זה כאילו המון זמן, ואנחנו כבר לא יודעים על מה לדבר. אז יש שירה, ישנן מילים. אפשר לעשות איזה קטעים. כל אחד מביא משהו שמזה הוא מתרשם, וכן הלאה.

שאלה: הרבה עשיריות עושות את זה כבר היום.

כן, אני שמעתי. אבל לעשות את זה קצת יותר בגדול. אני חושב שזה טוב. אני אישית מתחיל לפחות משתיים לפנות בוקר. אני קורא חומר, מעורר את עצמי. אני גם צריך לקרוא קצת חדשות, קצת עוד כל מיני דברים. בכל זאת לראות באיזה עולם אני נמצא.

אבל מאוד מעורר אותי שאתם עושים חיבור לפני השיעור, מאוד. אני נכלל. זה לא חשוב כל כך מה אני שומע, אלא חשוב לי שאתם כך רוצים להתחבר. ואני מסתכל איך הבורא סידר את האנשים, ואיך הבורא רוצה שהם יתחברו, ואיך שהם מתחברים לפי מה שהבורא מעורר בהם רצון. בלי הרצון הזה ודאי שהם לא היו מופיעים לפני ככה על המסך.

ואני רואה שהבורא סידר לי תמונה כזאת שאני יכול להתעורר מזה בנטייה למטרת הבריאה ולחיבור עימו. ואז אני מודה לו על זה שהוא שם את זה לפני. וכמה שיש כאן אנשים שהם בעצם טורחים כדי שאני מעורר את הלב שלי ואוכל להתקרב גם כן. ואני מודה להם ומודה לבורא, וככה מתעוררים ומגיעים לרגש הנכון.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעשות התקפה כוללת כדי לגלות רצונות חדשים בכך שאנחנו מחזקים את הקשר בינינו?

אני מקווה שעכשיו אתם עושים הכנות להגיע לכנס ולעשות התקפה, ועכשיו אתם בינתיים מכינים את עצמכם. אתם לומדים מה זה נקרא "להיות בהתקפה" ואיך אנחנו מתקיפים את האגו שלנו ועוזרים כל אחד לשני שהוא יהיה בכוח להתקיף את האגו שלו, להתעלות ממנו.

הוא לא יכול להתנתק ממנו, אלא להתעלות ממנו לחיבור עם האחרים. זו בעצם ההתקפה. שאני דורך על האגו שלי ורוצה להתחבר לכוחות ההשפעה בינינו שאנחנו ממש כל אחד רוצה לצאת מהאגו שלו לכוח השפעה.

אנחנו לא זורקים את האגו שלנו. אנחנו מבינים שהוא נשאר אתנו, אבל אנחנו רוצים להיות מעליו בכוחות ההשפעה מחוברים בינינו. זו בעצם ההתקפה.

שאלה: נוצר מצב בעבודה האינטנסיבית שלנו, בגילוי הדאגה כלפי חברים, יש רגישות שחלק מהחברים יכולים להרגיש בצורה שלילית את הדאגה הזאת. איך להישמר מיחס כזה כדי לא להזיק לחברים, כדי שהדאגה תורגש כבאמת דאגה ולא כהאשמות שאולי החבר לא מצליח להתמודד עם משהו, ומרגיש את הדאגה כשלילית?

קודם כל, אני ממליץ שכל אחד כמעט ולא יתייחס לשני, אלא לקבוצה בצורה כללית. אני לא רוצה בזה שאני מראה לאיזה חבר יחס מיוחד שלי אליו, אני בזה מחייב אותו. הוא בזה ירגיש שאני מפיל עליו עכשיו משהו גם לעשות כלפי באותם היחסים ופעולות. זה לא טוב. אני לא רוצה להיות המחייב. אני רוצה לעשות לו בזה טוב.

ולכן אני בדרך כלל מגלה את הדברים האלה לקבוצה בצורה כללית ולא לאיזה אדם בצורה פרטית. הקבוצה מרגישה שבכללות אני נמצא ביחס חם אליהם, רוצה לקרב אותם, לפעול בכל מיני צורות חמות כלפיהם, זה הכול. לא צריכים מידי להיות בולט ולחוץ ולוחץ, לא. הדרך שלנו היא בכל זאת לתת לכל אחד ואחד אפשרויות להיות כמה שיותר חופשי בביטוי שלו כלפי החברה.

קריין: קטע מספר 14 רב"ש.

"רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."

(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

קריין: קטע מספר 14 שוב.

"רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק," זאת אומרת אלו האנשים שרוצים לברוח מעבודה, שלא רוצים להיות בקבוצה, הם לא רוצים להיות בחיבור, שיש להם דחייה מזה דווקא אלו אנשים, "אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."

(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

שאלה: שאלה מהמארגנים. האם כדאי ליצר הכנה כללית של כל הכלי העולמי עם תוכן משותף, איך אתה רואה את ההכנה הזאת משתיים וחצי?

אנחנו נשאל את כולם. נעשה על זה סדנה שכולם ידברו, שכולם יחשבו באיזו צורה אנחנו יכולים יותר להכין את הלב שלנו לשיעור. יכול להיות שחצי שעה זה מידי, רבע השעה שיש עכשיו אולי מספיק. אבל אנחנו בכל זאת צריכים לדאוג שזה לא יהפוך להיות למשהו פורמלי.

נגיד אם אני יודע שאני חייב להיות בשעה שלוש מאוד מוכן, רגיש, מבין במוח ובלב, כבר ממש נמצא מוכן להתקפה כי יש לפני אלפי אנשים, אז אני דואג להיות בהכנה. האם כל אחד ואחד גם מרגיש כך? כי אני מרגיש שזה כמו "מגיד שיעור" אבל כל אחד ואחד צריך להרגיש שהוא גם צריך להיות מוכן כי זה בשבילו זמן התקפה, זמן הכניסה לרוחניות. שיום יום הוא צריך לעשות עוד טיפה ועוד קצת ועוד קצת עד שהוא שובר את המחסום.

ולכן הכול חשוב כאן. אנחנו צריכים להתחשב בעייפות, בהרגל שמוציא כל טעם וכל פעם להשתדל איך לעורר אותנו לצעד חדש.

תלמיד: אמרת שלא צריך ללחוץ בצורה מובהקת על חבר מסוים אלא צריך לפעול כלפי הקבוצה.

אני רק יכול להגיד שכתוב "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו", זאת אומרת אם אתה עושה מתנה או עושה משהו לחבר, אסור לך לעשות את זה בסתר, אלא אתה צריך להודיע לו על זה, להראות לו שאתה עושה את זה, כי זה מרבה שלום בעולם, מרבה חיבור מצד אחד. מצד שני אתה צריך לעשות את זה בצורה כזאת שהוא לא ירגיש בזה בושה, אי נעימות, שזה יהיה ממש מכל הלב, וכך תסדר.

תלמיד: מה הקריטריון, איך להבין עכשיו איזו פעולה עדיף לעשות, נניח להקריא את הרב"ש או לעשות סעודה?

אם אתם מחליטים את זה יחד בלי לחץ אחד על השני, זה הקריטריון.

שאלה: האם החיבור הוא בעצם האמצעי ואנחנו צריכים להגיע לאהבת החברים על ידי החיבור, כך צריך לחשוב על זה?

חיבור זה הכלי, חיבור זה אותו התיקון שאנחנו צריכים לעשות על הכלי השבור של אדם הראשון. מצד הכלי, המבנה של אדם הראשון, אנחנו צריכים לחבר את כל החלקים האלה למעלה מכל הפירוד שביניהם, הפירוד נשאר כעביות, ואנחנו צריכים למעלה מהפירוד למתוח כל מיני קשרים בינינו. ואז בקשר בין הפירוד והחיבור, אנחנו בונים את הכלי, ובו לפי הניגוד בין הפירוד והחיבור מתגלה הבורא.

תלמיד: מה ההבדל בין אהבה לבין חיבור?

אהבה זה כבר הרגש שמתגלה בתוך החיבור בינינו.

תלמיד: אז התהליך הוא קודם כל לנסות להגיע לחיבור ומשם כבר תתגלה האהבה?

בוודאי, אהבה היא תוצאה מעוצמת החיבור, כן. אני חושב שזה צריך להיות כבר ברור.

תלמיד: כן, אבל עשינו תהליך כזה בשיעורים שעל כל פשעים תכסה אהבה ומאהבת הבריות לאהבת ה'. ועכשיו כשהמושג הזה של החיבור נכנס, נראה שזה הפך להיות בעצם המטרה ולא האמצעי.

דיברתי על החיבור אני כבר לא יודע ממתי, מהשיעור הראשון. אהבה היא הרגשה של התכללות הדדית שהיא מגיעה אחר כך כתוצאה, כפסגת החיבור. ההרגשה בחיבור השלם נקראת "אהבה".

שאלה: למה הכניסה לעבודה בהשפעה נקראת "יציאת מצרים" או "גלות מצרים"?

זה לא כך. אנחנו קודם כל יוצאים ממצרים, יוצאים מהאגו שלנו, מדחייה, משנאה, מפרוד, מריחוק בינינו, זה נקרא "יציאה ממצרים". אחר כך אנחנו עוברים את הגבול בין מצרים לארץ ישראל, ארץ ישראל זה נקרא "רצון", ארץ ישר-אל, ישר לבורא. ובין מצרים לארץ ישראל, בין שני הרצונות האלו, שמצרים זה הרצון האגואיסטי, שאז האגו, היצר הרע, פרעה, שולט בנו כדי שאנחנו נעבור לרצון שכולו יהיה מכוון לבורא, אנחנו צריכים כאן לעשות כל מיני תיקונים.

זה לא נעשה בבת אחת, הקפיצה מהרצון האגואיסטי לעצמו לרצון לבורא, אלא יש כאן יציאה. אנחנו צריכים לעבור בגבול הזה שנקרא "ים סוף", ואחר כך עוד לקבל תורה, זה האור העליון שיתקן אותנו בצורה הדרגתית, להיות ארבעים שנה במדבר סיני, שזו התקופה מהיציאה מהאגו שלנו ממצרים ועד הכניסה לרצון להשפיע שזה נקרא "ארץ ישראל". זה נקרא "מדבר", שאין שם ממה ליהנות וממה לאכול ושום דבר, זה מקום מאוד מסוכן שאנחנו צריכים כל הזמן להתקדם בו ארבעים שנה. זה נקרא שאנחנו עוברים "ממלכות לבינה", וזה הכול על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה".

לכן בתחילת הכניסה למדבר יש לנו הר סיני, ואנחנו במצב כזה שנקרא "הר של שנאה", שאנחנו מגלים את השנאה בינינו, אנחנו מקבלים את האור העליון שמתחיל לתקן אותנו שנקרא "תורה", וזה לא מיד. אחר כך אנחנו כבר מגיעים לרצונות שהם כולם על מנת להשפיע, שזה נקרא שאנחנו נכנסים אחרי ארבעים שנות המדבר, השנאה, אנחנו נכנסים לחיבור שזה נקרא "ארץ ישראל". זו בעצם העבודה שלנו שבצורה הדרגתית כך אנחנו צריכים לעבור.

עכשיו אנחנו נכנסים לתקופה שהיא לפני יציאת מצרים, ולומדים מה אנחנו צריכים לעשות כדי לצאת ממנו.

שאלה: אם יש חברים בעשירייה שכשהם מרגישים את הלחץ בחיבור שלנו הם מתרחקים, מה אנחנו כעשירייה יכולים לעשות כדי להגיע לתפילה משותפת וליצור את המקום שבו יתגלה הבורא?

אני חושב שאתם צריכים לדבר ביניכם כמה שיותר, רק לעניין, בצורה עניינית, וכל פעם להשתדל יותר ויותר ברור להחליט מה עומד לפניכם בצורה מעשית. כי יש כאן עניין פשוט מאוד, אתם מדברים הרבה, אבל ההחלטות הן החלטות קצת למעלה מהיכולת שלכם, ואתם צריכים לקחת החלטות שהן לפי הגובה שלכם, כמה שאפשר. לכן תשתדלו להחליט מה הצעד קדימה ואותו לממש, וכך פרוסה, פרוסה אתם תתקדמו.

שאלה: אנחנו שומעים הבוקר בשיעור שחברים עוברים מצבים לא פשוטים, האם אנחנו יכולים להפעיל את הערבות? מה אפשר לעשות?

אם תעשו בעשירייה שלכם משהו שאתם צריכים לעשות, אתם תעזרו להם במה שהם צריכים לעשות. לא להתערבב אחד בשני, שכל עשירייה תתקן את עצמה במה שיש לפניה.

שאלה: כדי שהאור ישפיע עלינו צריך להראות שיש לנו רצון אליו. מצד שני בעשירייה מתגלה לנו מצב שבו אני לא דורש מאחרים גם אם אני מרגיש שאני מפספס מאמצים של מישהו אחר, ואז אני כאילו לא מרגיש את הדרישה מהם בחזרה, הם לא דורשים אחד מהשני, מה עושים?

מי אמר שאנחנו לא צריכים לדרוש אחד מהשני? בזה שאני מראה לחברים שלי כמה אני רוצה להתקדם, להשפיע לחברה, לדאוג לחברה, אני מחייב אותם גם לעשות אותו דבר. אני רוצה להשפיע את זה עליהם רק לא בצורה ישירה אלא דרך הדוגמה שלי, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". אני לאו דווקא צריך לעזור לחבר בזה שאני מוציא אותו מהמצב הלא נעים, זה ברור, אלא בזה שאני כל פעם נותן דוגמה, שאני מראה לכולם עד כמה אני דואג לחיבור העשירייה יחד, כגוף אחד, אני בזה מעורר את החברים.

אני בטוח שאנחנו צריכים לעשות את זה כל הזמן, העיקר שאני צריך לעשות הוא, אין לי רצון לרוחניות ואני צריך לפרסם לחברים כאילו יש לי רצון לרוחניות, כאילו יש לי כי אין לי. איך אני עושה את זה? אני מראה להם ביחס שלי לעשירייה שאני רוצה רוחניות, שאני רוצה להשפיע, שאני רוצה להיות מחובר עם כולם ושכולם יהיו מחוברים. למה אני צריך להראות להם את זה? כדי שהם יעשו אותו דבר כלפיי, יראו לי את זה. ואז אני אראה שזה באמת משפיע עליי. בצורה כזאת הם מעוררים אותי. כך זה עובד.

שאלה: איך אפשר להידבק לבורא כשאנחנו מנסים להתחבר אבל לא ממש רוצים את זה, או שאין לנו חיסרון לבורא?

אני מסתכל על האחרים ואני רואה כמה הם מתעוררים, כמה הם רוצים, ואפילו שאולי לא כל כך רוצים אבל יש להם בכל זאת התעוררות, כך אני מרגיש, התרשמות כזאת אני מקבל מהם ואז גם אני רוצה. זה נקרא "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם". אני לא רוצה להיות פחות מהם. אני מקנא בהם. אני רוצה להיות מכובד כמוהם. ואז על ידי הסביבה אני מתקדם. אני אמנם מתקדם לדברים שאני לא רוצה אותם לפי הטבע שלי, להשפיע, לאהוב, לתת, אני לא רוצה, אבל אני מסתכל על אחרים, הם עושים את זה ואם כך גם אני רוצה את זה. זה נקרא השפעת הסביבה על האדם. כי אנחנו כולנו מהכלי דאדם הראשון, מכלי אינטגראלי, ולכן אם אני רואה שזה קורה בכלי האינטגראלי, אני, רוצה או לא רוצה, אני מתרשם מזה ובסופו של דבר ארצה. כך זה קורה.

תלמיד: איך זה משתנה מלא לרצות לשמחה? כי ההשפעה היא בשמחה כלפי הבורא.

אני קודם כל רוצה להתרשם מהסביבה. אם הקבוצה לא משפיעה עליי או אני לא מושפע מהסביבה, מהקבוצה, אז אני לא יכול להתקדם. לא יהיה לי חומר דלק, לא יהיה לי כיוון, לא יהיה לי אומץ. אני צריך להתרשם מהסביבה. לכן הדאגה שהסביבה תשפיע על כל אחד ואחד היא הדאגה הראשונה, בלי זה לא נוכל לזוז קדימה.

התרשמתי מהסביבה, אני רוצה להתקדם בהשפעה. איזו השפעה? דרך הסביבה לבורא. עד כמה שאנחנו נהיה מאוחדים, מחוברים, במידה הזאת נצטרך לאתר בפנים את הבורא. זאת אומרת הקומפרסיה שלנו, הסגירה שלנו בינינו, צריכה להיות עד כדי כך חזקה שנגלה שיש בינינו שטח משותף. והשטח המשותף הזה הוא הכוח העליון, האחד לכולם, הוא נקרא הבורא.

שאלה: מה זה אומר שההחלטה בעשירייה צריכה להיות מעט מעבר להזדמנויות שלנו?

תמיד המטרה צריכה להיות יותר גבוהה ממה שאנחנו יכולים להשיג, ותמיד זה יהיה ככה אם זו מטרה אמיתית. זאת אומרת השפעה שעדיין לא נמצאת בנו והיא גבוהה, אבל יש לנו בזה מקום לפנות לבורא, כי רק על ידו אנחנו משיגים כוח השפעה. לכן אם אנחנו מרגישים שיש לפנינו דרישה להגיע להשפעה, למדרגה יותר גבוהה, אז אנחנו פונים לבורא ומקבלים ממנו את הכוח לעלות למדרגה הזאת. כך העלייה הרוחנית, קודם חיסרון בינינו, עם החיסרון בינינו להשפעה הדדית אנחנו רואים שאנחנו לא מסוגלים לזה, אנחנו פונים לבורא, מקבלים מהבורא כוחות ועולים לאותה מדרגה יותר עליונה ובה אנחנו מרגישים את עצמנו כנמצאים כבר בנשמה חדשה, בכוח חיבור חדש בינינו.

שאלה: אתמול עשינו ניסוי, הנחנו הצידה את כל העסקים שלנו וניסינו לעשות הכנה לכנס, וממש את כל היום העברנו בחיפוש כדי להגיע לתפילה משותפת. ולכל הפחות מה שיצא לנו למצוא זה את כל הבעיות, כל ההפרעות שמתאזנות, מגיעות להרמוניה אם האדם יכול לפתוח את אוזניו לרב, לשמוע את מה שרבו אומר לו. שם הכול נפתר. איך לא לצאת מהמצב הזה? להחזיק בו כל היום ולא רק יום אחד, שזה יימשך גם אחרי יום.

זאת העבודה הקבועה שלנו, שאנחנו כל הזמן צריכים לעבוד על גדלות המטרה, זהו, גדלות המטרה, אין בעיה, רק כל הזמן לחשוב על כך שהקשר בינינו ועם הבורא זה הדבר החשוב ביותר ואין יותר, חוץ מזה כל היתר יסתדר מכאן. אנחנו מתקדמים למצב שהעולם ירגיש שהוא נמצא ממש בנפילה, בכזה מצב שאין לו כלום ולא יכול להיות ואין עתיד ואין שום דבר, ורק להרוס את כל עולם, זה מה שכל אחד ירצה, "טוב לי מותי מחיי", אתה מבין איזה מצב מסוכן יתגלה בעולמנו? עם כל הנשק ועם כל הרצונות שלנו.

ואז מתוך זה נגלה שרק בחיבור בינינו אנחנו יכולים לעלות לחיים אחרים לגמרי, לעולם אחר. עוד מעט. השנה הזאת תברר לנו הרבה.

תלמיד: מורגש שיש כאן כזאת הזדמנות, ואיך כל תנועה של הבורא כבר לא נתפסת כאיזו תנועה באיזה מרחב מופשט, אלא מגיעה הבנה שכל פעולה מכוונת כדי שנגיע לחיבור. איך לא לעזוב כדי שהמילים האלה יהיו מלאות כל הזמן במשמעות הזאת?

אין לי איך להסביר לך את זה. פשוט צריך לעבוד על כך כל הזמן, שאנחנו רוצים להיות מחוברים. את החיסרון הזה לחיבור המתגבר צריך כל הזמן לעורר, ולעורר את הבורא שישמור על החיבור המתגבר, יקיים אותו. לכן אנחנו כל הזמן צריכים לעורר את החיסרון, רצון, ולעורר את הבורא שיחזיק ויטפל ברצון. בסופו של דבר, שני הכוחות האלה, גם הרצון וגם החיבור וגילוי הבורא בתוך הרצון, תלויים בכוח העליון, אבל זה לא יקרה בלי שאנחנו מבקשים, מתפללים, מתחננים, דורשים, צועקים, כל דבר ודבר צריך להיות, אי אפשר להשיג שום דבר אלא בכוח התפילה.

תלמיד: איך זה שחצי מהחברים בעשירייה מצפים לשיעור מהשעה שתיים, וחצי מהחברים בעשירייה לא הצליחו אפילו להגיע לשיעור?

יפה, מגלים לכם עד כמה אתם צריכים לעבוד על החיבור ביניכם, כך שכולם ירגישו אותו דבר. אבל לעשות את זה בלי לחץ, לא יכולים? ]אז[ לא יכולים. אולי אנחנו במשך היום דיברנו על זה מדי ולחצנו על כולם מדי, והם לא יכולים יותר לסבול לפי הדרגה שלהם. יש אנשים שיכולים להיות בזה 24 שעות, יש אנשים שלא יכולים יותר מחצי שעה ביום. אז קח בחשבון שישנם כאלו וכאלו, לא כולם אותו דבר, ותעשו מזה משהו ככה באמצע שיהיה נוח לכולם.

וגם תנסו לחלק את הדברים, ישנם אנשים שאוהבים ללמוד כמה שעות רצוף וישנם כאלה שלא יכולים יותר מחצי שעה, יש להם ראש חלש, מה תעשה? אז שאלה יעשו במקומם וככה זה.

תלמיד: האם זה אפשרי שאלה שיכולים מתאספים ומחזיקים בזמן הזה את מי שלא יכול להגיע?

יכול להיות שכדאי לעשות כך, אבל בכל זאת תשתדלו כמה שיותר לקרב אותם גם כן. אפילו חלק מהקבוצה כשהיא פועלת, כבר הם מתפללים עבור האחרים.

שאלה: כדי לצאת ממצרים, על פי תיאור היציאה, יש שם מגוון של מכות קשות שמביאות למצב קשה מאוד. בעבודה שלנו אנחנו מבינים שהמכות האלה בלתי נמנעות ואנחנו צריכים פשוט לא לחשוש מהן, להתחבר יחד ולכסות באהבה, האם זאת הגישה הנכונה?

כן, אנחנו נמצאים בתהליך היציאה ממצרים ועוברים אתכם מכות. עוברים אתכם מכות ביציאת מצרים, דם, צפרדע, כינים וכן הלאה, כמו שכתוב שם. אלו המכות שעוברות על כולם, על כל האגו שלנו. "מצרים" זה נקרא האגו שלנו, אז המכות עוברות על מצרים, על הרצונות האגואיסטים שלנו, כדי שנראה שאנחנו נוכל להפטר מהם יותר בקלות.

אם אני רואה את הרצונות שלי האגואיסטיים, המחשבות שלי, אני סובל שהם מקבלים מכות, אז אני רוצה לצאת מהם, להפטר מהם. זאת אומרת, המכות האלה בסך הכול מזרזות אותי, מקדמות אותי ליציאה מהרצון לקבל שלי. אני רואה, מתחיל לגלות שהסבל שלי הוא מתוך זה שאני נמצא בתוך הרצון לקבל, ואז על ידי זה, על ידי המכות האלה, אני רוצה לעזוב את הרצון לקבל כי אני סובל, כי אני סובל.

תנסו לתאר לעצמכם, שיש לכם איזה מין הרגל אגואיסטי ואתם מתחילים בהרגל הזה כשאתם משתמשים בו לקבל מכות. אז זהו, אתם מאלפים את החיה הזאת שזה אתם, והיא מתנתקת מהרצון הזה. כי בשבילה להשתמש ברצון הזה שקודם היינו נהנים ממנו ועכשיו אנחנו סובלים ממנו, אז עוזבים אותו.

בסך הכול אנחנו מבינים או תענוג או סבל. אז על ידי זה אנחנו מתקדמים, אנחנו לא מבינים אחרת, אנחנו חיות.

תלמיד: המכות האלה הן נקראות "הכרת הרע"?

כן, זה שאני מרגיש ברצון לקבל, ברצון האגואיסטי שלי מכות, אני לומד שלהשתמש באגו שלי זה לא טוב, רע, כואב לי, אבל זה בדרגת בהמה. אחר כך אני צריך לעלות את זה לדרגת אדם, שלא בגלל שאני סובל אני בורח מזה, אלא בגלל שזה מנתק אותי מהבורא. אז אני מעלה את המכות האלה לדרגת אדם. אבל קודם כל אני מרגיש שרע לי.

תלמיד: כשמרגישים שלכולם רע, שלכולם קשה, והדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה איכשהו דרך כל התחושות האלה לתמוך זה בזה, זה כל מה שאפשר לעשות?

לא בדיוק, עוד יותר מזה. כל העולם סובל מכות, אתם תראו עוד יותר ויותר עד כמה שכל העולם עכשיו יסבול יותר ויותר. אנשים מאבדים כסף, כבוד, מושכלות, בריאות, כל מה שיש להם בחיים הגשמיים, לאט לאט זה מתחיל להיות פחות שווה ערך, ומה יש להם?

הם מרגישים את המכות האלה בצורה הגשמית, אנחנו צריכים לעלות את הכרת המכות האלה לרמה הרוחנית, מתוך זה שאין לנו קשר עם הבורא לכן באות מכות. אנחנו צריכים להיות בסבל הזה, ש"אין אלוקים בקרבי" מה שנקרא, שאנחנו לא נמצאים בקשר עם הבורא, ולכן האור העליון לא יכול דרכינו להגיע לעולמינו, ולהשפיע טוב לכל האנושות.

הם סובלים בצורה הגשמית, ואנחנו צריכים לתאר את הסבל הזה בצורה הרוחנית. שאין לנו קשר עם הבורא, שכמה שאנחנו לא יכולים להשפיע לו כך אנחנו מרגישים מכות רוחניות, וכל האנושות גם כן סובלת מזה במכות גשמיות.

כך אנחנו צריכים לתאר את המצב, ואנחנו בזה מקשרים את עצמינו ודרכינו את כל העולם לבורא. ולא חסר לעולם שום דבר חוץ משאנחנו נעביר דרכינו קצת אור עליון אליהם, לכל האנושות. בזה אנחנו עושים טובה לכל האנושות ונחת רוח לבורא.

שאלה: אמרת שאהבה זאת הרגשה של חיבור שלם. מהי אותה תחושה או מה ההבדל בין תחושה לבין מצב, או איך זה עובר זה מזה?

"מצב" זה חיבור בינינו, ו"אהבה" זה מה שאנחנו מרגישים בתוך החיבור. אהבה זאת הרגשה.

שאלה: רציתי לחזור על הקטע שקראנו עכשיו, קטע מספר 14 של הרב"ש, ""ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו."

מה אנחנו צריכים לעשות בעשירייה כדי שדווקא הדרישה הזאת תהפוך העיקר בעבורנו, שאנחנו לא רק מתחברים וזועקים לבורא, אלא אנחנו מתחברים למען הבורא ולכן צועקים?

על זה אתם צריכים לדבר, ולהשתדל לכוון את עצמיכם בצורה כזאת. ודאי שאין לכם, אז תגלו שאין לכם אותו כיוון, אותה כוונה, ואז אתם מבקשים מהבורא שיתקן את הכיוון של המחשבה שלכם, שהכוונה שלכם תהיה כדי לעשות נחת רוח לבורא ולא כדי שיהיה לכם טוב.

שאלה: בעניין הדרישה, מצד אחד זה צריך להיות בנועם אבל איך אני יכול להעביר חשיבות? אני כל הזמן מרגיש בלחץ להשפיע לבורא, להתקרב לחברים במיוחד עם מה שקורה בעולם, אני כל היום חושב על זה ואז כשאני נפגש עם החברים, אני רק רוצה להתחבר.

אני לא שומע שאלה, אתה מדבר הרבה מילים, אתה לא כותב לפני שאתה שואל אותי כדי שיהיה לך ברור מה שאתה הולך לשאול. אני לא רוצה לשמוע על המצב, הרומן שלך, אני רוצה לשמוע שאלה ברורה מאוד, במשפט אחד. לכן אם אתה רוצה לשאול, בפעם הבאה תכין את עצמך נכון.

(סוף השיעור)

---

1. הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם. (משנה, מסכת אבות, ד',כ"ז [כ"א]).↩