שיעור הקבלה היומי21 אוק׳ 2026(בוקר)
רב"ש. מהו "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה. 42 (1991) (מוקלט מתאריך 09.12.2002)
21 אוק׳ 2026
שיעור בוקר 21.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 09.12.2002
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/v4HgOCGQ?activeTab=transcription&mediaType=video
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1391,
"מהו, "ידע שור קנהו וכו' ישראל לא ידע", בעבודה"
שמענו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ד' עמוד ה', "מהו, "ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן." זה מ"נביאים"1. "ידע שור קנהו" כלומר שאם עדיין אדם לא הגיע לדרגת האדם, לא רכש את דרגת האדם, אז הוא עובד כמו דומם, צומח וחי, שעובדים מטעם היגיעה. ולדומם, צומח וחי יש תכונות מן הטבע, ומתוך התכונות האלה הם פועלים, עושים מעשים, ואין להם שום סטייה מן הטבע, ודאי שאז אין בחירה חופשית, כי פועלים לפי חוקי הטבע.
ואם אין שום סטייה מן הטבע, זאת אומרת אין בחירה חופשית, הכול לפי התוכנה, אז אין שכר ואין עונש ואין רשע ואין צדיק, אלא כל בריאה ובריאה פועלת לפי מה שנמצא בה, ואז ברוחניות כביכול לא קיימת, כי רוחניות זו אותה פעולה שבאה מתוך הנברא. ברוחניות זה נקרא נברא, שיש לו ישות, אישיות, בחירה חופשית במשהו שבמקום שבו יש בחירה חופשית, באזור שבו הוא חופשי, אותו אזור נקרא שהוא קיים ברוחניות, או כקליפה או כקדושה אבל שיש לו את זה ברשותו. ואם אין כאן רשות של הנברא אלא הכול רשות הבורא, כי הוא ברא את החוקים האלו ואת הטבע של נברא, אז הנברא לא קיים.
לכן דומם, צומח וחי מן הטבע בעולם הזה, וגם באדם שיש לו עדיין דרגות ההתפתחות דומם, צומח וחי, הם עדיין לא קיימים ברוחניות, וזה נקרא "הקיום המדומה", שהוא מורגש בכלים שלנו, אבל ברוחניות, בכלים הנצחיים, האמיתיים, הוא לא קיים.
אם היינו מסתכלים לא על הגופים, לא על החומר, על האטומים, על המולקולות, על החלבונים האלה אלא רק על הכוחות, אז לא היינו רואים את כל היקום הזה ואת כדור הארץ שלנו וכל מה שמתרחש עליו. זה נקרא קיום לפי הידיעה, לפי התוכנה, לפי הדברים שטמונים בתוך החומר עצמו. מעל החומר מצד הנברא יכול להיות רק דבר אחד, הפנייה שלו לבורא.
במידה שיש לו את הנטייה הזאת, הפנייה הזאת, ההתעוררות, ההתרוממות לזה, אז הנברא נקרא "נברא". והמשיכה הזאת מהנברא לבורא נקראת "אמונה". ולפי הגודל שלה, נקבע גודל הנברא, הגובה הרוחני שלו. לכן מי שמפתח בתוכו את האדם שבו, לא מסתכל על המעשים שקורים איתו, וגם לא מסתכל על המעשים שהוא חייב לקיים מצד הטבע שלו, השייכים לדרגות דומם, צומח וחי, אלא אצלו כמו אצל הנברא, חשוב רק איך הוא מעל המעשים האלה, מעל החיים שלו, בונה קשר עם הבורא.
החוזק של הקשר, העוצמה שלו, הוא על פני כל מיני הפרעות ומעשים, הוא בונה את הקשר הזה - הוא נקרא האדם - הוא נקרא הנברא. וההפרעות שבאות וכל המאורעות שמתרחשים בו וסביבו, הוא מקבל רק כתנאים שעליהם הוא צריך לבנות את האמונה שלו, את הקשר עם אלוקות. לכן נקרא ש"ישראל לא ידע את קנהו", הבורא נסתר בכוונה כדי לתת לנברא לבנות את הקשר הזה, כדי לתת לנברא לבנות את עצמו. וזה מעל דרגת הבהמה.
לכן עד דרגת הידע, זה "ידע שור קנהו", במה הוא יודע? הוא יודע לפי הטבע שלו, איך הוא מתנהג, איזה תכונות שיש לו, איזה רצונות שיש לו. מזה הוא יודע כביכול איך הוא בנוי, ומה הבורא דורש ממנו. מה שאין כן, מעל דרגת הבהמה, שם כבר מתחיל להיות חלל פנוי שבו הנברא חייב למלאות אותו ביחס שלו לבורא. זה בעצם המאמר.
תלמיד: מאמונה מגיעים לידיעה?
אחרי האמונה מגיעים לידיעה, אבל לידיעה מגיעים שוב, כמו שבהמה יודעת מי זה הבורא? הבורא זה מי שברא אותי בצורה כמו שאני, עם התכונות שלי, הרצונות, הדחפים, כל מיני מחשבות, יכולות. זאת אומרת, מי זה הבורא? מתוך הידיעה שלי עליי ועל הסביבה שלי, אני יכול להוציא מסקנות מי זה הבורא. לא יותר. זה נקרא ידיעה, ידיעת הבורא לפי "ממעשיך הכרנוך".
אחרי שאדם מתרומם מעל דרגת הבהמה, בונה את הקשר שלו עם הבורא שנקרא אמונה, ומתחיל להרגיש את הבורא, איפה הוא מתחיל להרגיש את הבורא? בזה שהוא בונה את הקשר על פני ההפרעות. כל ההפרעות זה גם כמו תוכנה של הבורא לבהמה, כך הבורא שולח לי אבל כבר הפרעות מעל דרגת הבהמה, ואני על פני ההפרעות האלו בונה יחס, קשר עימו.
יוצא שמתוך ההפרעות יש גם "ממעשיך הכרנוך", אני מתחיל להכיר אותו. הוא שולח לי כל מיני רצונות אנושיים כמו לאדם, שולח לי הפרעות בקשר עמו, כדי שאני אתבלבל, שאני אשכח, שאני אטעה, שאני לא ארצה, ועל פני כל ההפרעות האלה שאני בונה קשר עימו, אני בונה מזה את הדמות שלי, את הגוף שלי שנקרא אדם, החלק הזה הוא הרוחני שבי. אז מזה אני גם מכיר את הבורא, כמו שידע שור קנהו מהטבע הבהמי שלו בלי לבנות משהו, אני מזה שבונה את היחס לבורא על פני ההפרעות שהוא שולח, מכיר אותו, ואז אני מגיע לידיעה, אבל זה נקרא "ידיעה למעלה מהדעת", כי בניתי אותה מעל הדעת הבהמית, מעל הידיעה של השור. זה נקרא אמונה שלמה.
מה זה שלמה? שהיחס שלי לבורא שנקרא אמונה, מתמלא עם הידיעה שלי עליו. הוא ממלא אותי. נגיד, כמו בגוף הפרצוף, יש לי יחס על מנת להשפיע, ולפי היחס שלי על מנת להשפיע, הגוף שלי מתמלא עם אור חכמה. זה נקרא אמונה שלמה. אור חסדים בהארת חכמה, זה נקרא אמונה שלמה. אז אני מגיע לידיעה ולידע, כבר כמו אדם, וכל הזמן בזה אני יכול לגדול, וזה מעל הידיעה של השור.
תלמיד: בתחילת המאמר הוא כותב שההבדל הוא שבעלי חיים עובדים לפי התענוג, והאדם לפי האמת, ובחלק השני הוא אומר שהאדם עובד לפי האמונה. יש פה סתירה, כי אם הוא עובד לפי האמת, אז האמת גלויה, וכשהוא עובד לפי האמונה, אז האמת לא גלויה, הוא עובד מעל האמת.
אני לא כל כך מבין מה שאתה אומר. קודם כל מה זה נקרא לא גלוי, לא מגולה? אם סתם תשאל אדם ברחוב אם הבורא מגולה או לא מגולה, אז יש כאלה שיגידו לך, "מה זה, אתה לא רואה? הוא כאן וכאן מסביבנו, מלובש בכל דבר, אתה לא מרגיש אותו?". יש כאלה שיגידו, "עזוב אותי, איפה הוא מגולה ואיפה הוא קיים?". כך כל אחד.
מתי אנחנו יכולים להגיד שהבורא נסתר? אם אני רוצה להתקשר אליו והוא שולח לי הפרעה כנגד זה, אז על מידת ההפרעה הזאת אני אומר שזו מידת ההסתרה. נגיד שאני רוצה לחשוב עליו והוא נותן לי בלבול כלשהו, נגיד פחד מהמשטרה, אז אני כל הזמן חושב על המשטרה שעכשיו הם ייתנו לי קנסות, כל מיני דברים, אני מפחד מאוד וזה מנתק אותי מהקשר לבורא. עכשיו אני יכול להגיד שהבורא נסתר, במידה שאני מרגיש את גודל הפחד הזה שמנתק אותי מלחשוב עליו. אני לא יכול ליחס את ההפרעה הזאת אליו, שזה הוא שולח לי, שעל פני ההפרעה הזאת אני יכול להתקשר אליו ולהיות קשור אליו עוד יותר חזק, כמו ילד שכשהוא מפחד ממשהו, הוא צריך את אמא ורץ אליה, רוצה ממש להידבק בה.
מהי העבודה שלנו? הילד רואה את אמא, אבל אנחנו לא רואים את הבורא. הוא נותן לנו כאן את מידת ההסתרה בזה שהוא בעצמו נסתר, ובזה ששולח לנו את ההפרעות, ואנחנו לא יודעים שזה הוא ששולח את ההפרעות. אני צריך כאן לגלות את היחס שלי אליו בשני פרמטרים, דרך ההפרעה לגלות שהוא נמצא בתוך ההפרעה, זה נקרא שההסתרה הופכת להיות לגילוי, היא בעצמה הופכת להיות לגילוי. אני צריך לקשור את שני הדברים האלו יחד.
אם אדם לא יכול לייחס את מה שקורה לו בחיים לבורא, אז זה לא נקרא שהוא נמצא בהסתרה, הוא לא מרגיש שהוא בהסתרה. ברגע שמרגיש שהוא נמצא בהסתרה, שבאמת כנראה הבורא מסובב לו את הדברים האלו, אז כבר יש לו פתח לגילוי. ההסתרה היא האחוריים של הגילוי, זה בא ממש בזה אחר זה, כל פעם זה גדל בשרשרת ואחד מביא את השני, הסתרה וגילוי, לילה ויום, ככה זה הולך.
לכן אני לא מבין מה שאתם שואלים.
תלמיד: כתוב בתחילת המאמר שאדם, בניגוד לבעלי חי, הוא צריך לנהוג לפי האמת, ולא ברורה לי המידה הזאת של האמת. מה זה אומר שבן אדם צריך ללכת בדרך של אמת?
דרך של אמת זה אומר שכל המעשים, כל המחשבות, כל הרצונות, כל מה שמתרחש בתוך הנברא, מתרחש רק לפי רצון הבורא. יש לנו ארבעה מלאכים שהם ארבעה כוחות שבנו שלפי זה אנחנו פועלים. את זה צריכים ללמוד, נעזוב את זה עכשיו.
האמת היא תוצאה, תכונה שמשיגים כתוצאה מכל העבודה. "אמת מארץ תצמח".
תלמיד: הוא כותב פה שבשביל להשיג את כוח האמונה הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, היינו בכפייה. מה זה כפייה, באיזה כוחות?
למעלה מהדעת בכפייה זה נגד הגוף, נגד המודעות שלי, נגד התודעה שלי, שכל מה שאני מבין, כל מה שאני רואה וכל מה שאני מקבל בחושים הבהמיים שלי, אני לא עובד כמו שור שיודע, אלא אני צריך להתרומם מעל זה ולעבוד מעל דרגת הבהמה.
תלמיד: צריך, אבל בכוח, מאיפה לקחת כוח?
מאיפה לקחת כוח? אם הייתה לך ידיעה על הבורא, אז לא הייתה בעיה, אז במקום שור היית שור יותר גדול. מה ההבדל המהותי בין אדם לבהמה? האדם הוא לא כמו שור גדול יותר שיש לו רק יותר ידע, עם יותר ידע זה אדם בעולם הזה. הדרגה הרוחנית שרוכשים מעל דרגת השור זה נקרא שהולכים מעל הידיעה, עובדים לא לפי החושים שלנו אלא לפי הקשר עם הבורא.
תלמיד: איך לעשות את זה?
איך לעשות את זה? בעזרת האור המחזיר למוטב. תחפש.
נתתי אתמול תרגיל בהרצאה הווירטואלית. אמרתי להם שמעכשיו והלאה אנחנו עושים תרגיל. מפני ש"אין עוד מלבדו", כך כתוב, אנחנו עכשיו צריכים להגיע למצב שאנחנו חיים את זה כל רגע. כל ההפרעות שיש לנו מהיום והלאה, אנחנו לא צריכים לקבל אותן כהפרעות בחיים אלא לשייך אותן לבורא. בבהמיות אנחנו עובדים כמו כולם, מסדרים אותן כמו כולם, "אם אין אני למי לי", ובאותו זמן ברוחניות אני חייב לשייך אותן לבורא, ועל פני כל ההפרעות האלה לחבר אותי אליו ולקשור ממש קשר עימו.
אבל זה פיצול. יוצא שבעולם הזה אני הולך להסתדר ולהפטר מכל ההפרעות האלו, וברוחניות אני גם נפטר מכל ההפרעות האלו, רק בצורה אחרת, בעבודה אחרת, אני רוצה לקשור אותן למקור, מאיפה שהן. לגוף שלי אני צריך להתייחס בצורה הבהמית, כי הוא באמת שייך לדרגת שור, ולנשמה שלי אני צריך להתייחס כאדם, כי היא שייכת לדרגת אדם, ואין סתירה בין זה לזה. בינתיים אני מבין שיש לכל אחד סתירה, הוא בכל זאת לא תופס איך זה. אבל גוף ונשמה הם באמת שני דברים שעדיין לא משתלבים אצלנו יחד, אנחנו בכל זאת רואים את הגופים. עוד מעט כשלא נראה אותם, כשנזהה עם הנשמה, אז לא תהיה לנו הבעיה הזאת. זה התרגיל הראשון שנתתי להם אתמול, זה נקרא להתחיל לרכוש דרגת האדם.
נניח שהגברת שלך צועקת עליך, "אתה לא בסדר, קמת מוקדם בלילה, הלכת ללמוד, הבית מוזנח", משהו כזה. מה אתה עושה? במישור הגשמי אתה חייב עכשיו לסדר את כול מה שיש בבית, יכול להיות שזה מה שצריכים לעשות, לעשות את זה כ"אם אין אני לי מי לי", פשוט מאוד. ובמישור הרוחני אתה צריך להבין שזו הפרעה מהבורא, שכנראה אתה לא מספיק חזק כלפיו, או שהוא רוצה שתתחזק יותר בקשר עמו לכן הוא שולח לך את ההפרעה הזאת. ועל פני ההפרעה הזאת תשתדל להיות יותר בקשר עימו, לראות אותו, לנסות כל פעם להחזיק בו דרך ההפרעה הזאת. בעוד רגע תבוא הפרעה אחרת וכך עוד ועוד. עד שבכל ההפרעות האלו תשתמש כאמצעי להתקשר אליו יותר ויותר, עד שתהיה נעול עליו כל היום וכל הלילה, ועד שייפתח מחסום הברזל הזה ואתה תעבור לדבקות עימו. אבל, גם לפתור את הבעיות שבעולם הזה בצורה הרגילה, הנורמאלית, כמו שור, כי בזה אתה שור.
תלמיד: לפי מה שהסברת צריך להתייחס לבורא כמו לחבר, ולפעמים אתה מסביר שהבורא זה מערכת חוקים.
הבורא זה מערכת חוקים שאנחנו מרגישים בגוף שלנו ובחברה שלנו. זאת אומרת בי ומסביבי, כל מה שקורה כאן, זה בורא. אני צריך להתייחס לזה כמו שזה באמת הוא, ואת החוקים האלו אני חייב לקיים, זה נקרא שאני נמצא בדרגת שור, בהמה. אני צריך ללכת לרופא, אני צריך לאכול אוכל בריא, אני צריך לעבוד ולהביא פרנסה, היא לא תיפול עליי מלמעלה. עליי להתייחס למישור שבעולם הזה כמו כל אחד, לא לחפש כאן ניסים, זו טעות גדולה מאוד, רק מטומטמים חושבים שזה יכול להיות. ואנשים רצים, לא רק יהודים, כולם רצים אחרי ניסים. אין ניסים, כתוב לא לסמוך על הניסים, ולא יכולים להיות כאן ניסים. אין בזה שום נס, זו חוקיות, "עולם כמנהגו נוהג".
אלא אם אתה רוצה באמת להיות בממד יותר גבוה, אז בבקשה, זה הקשר שלך עם הבורא בלבד, זה נקרא אדם, את זה אתה בונה על פני ההפרעות. ואם הוא לא ישלח הפרעות, אז לא יהיה לך על מה לבנות קשר עימו, לא תהיה לך נחיצות לפנות אליו, מה פתאום שתפנה? ואז תישאר בדרגת בהמה. לכן אשרי האיש אשר יעשה אלוה. ככל שאדם מסוגל יותר להתקדם, כך שולחים לו הפרעות יותר גדולות.
תלמיד: איך לפענח בצורה יותר אמיתית את הקשר?
איך לפענח בצורה אמתית את הקשר? נגיד שיש לי משפט, כמדומני היה לנו מקרה כזה, ואני פוחד, מה יקרה לי, אוי ואבוי, זה בכל זאת לא נעים. אבל לא יכניסו אותי לבית סוהר, לא יהרגו אותי, אבל זה לא נעים. אז לפנות לבורא או לא לפנות לבורא, לפנות לקשר עמו או לא. אולי אלך לחברים שירגיעו אותי, ואולי הפוך, אלך לחברים כך שהם יעירו אותי דווקא על ידי ההפרעה הקטנה לעשות קשר גדול.
זה תלוי איך אדם מתייחס למה שקורה לו. אם הבורא בעיניו גדול, אז ההפרעה אפילו הכי קטנה, בשבילו היא נראית לו נכללת מהרבה מאוד הבחנות. ועל הדבר הקטן ביותר הוא כבר יכול לבנות יחס עשיר, מגוון, רבגוני כלפי הבורא. זה נקרא ש"הקדוש ברוך הוא, מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה", נותן משהו קטן מאוד, אבל בשבילם מה שנפתח זה עצום, זו אפשרות חדשה. ואם תגיד לאדם מבחוץ, הוא יגיד "מה זה?" אין לו רגישות לזה. סף הרגישות שלו נמוך. דבר עם אנשים מבחוץ על מה שאנחנו מדברים כאן, אומנם אנחנו מדברים על דברים מאוד גסים עדיין ביחס להבחנות רוחניות, אבל מבחוץ הם לא יבינו כל כך במה יש לדון, מה יש לדבר. שעתיים מדברים על מה? מספיק כבר.
הכול תלוי בתשומת הלב, איך אתה פותח את הנקודה הזו. היא באמת רק נקודה, הכניסה לרוחניות היא חור קטן מאוד, היא כמעט ולא חור. אומרים שזה חור של מחט תפירה שמכניסים בו את החוט לעבודה. זה חור קטן מאוד, אבל בחור הזה, "פתחו לי כחודו של מחט", אם אתה משתדל דרך החור הזה ליצור את הקשר, אז נפתח לך ממש צינור גדול עד אין סוף. עד שמכל הצדדים אתה רואה שזה הקשר, שאתה עטוף, מוקף מכל הצדדים בקשר עם הבורא. וזה רק על ידי הפרעות, חלקים מהשבירה.
בלי החלקים האלה מהשבירה שתשתמש בהם בקשר לבורא, אין לך על פני מה לבנות את הקשר. וכל החלקים האלה הם דברים גם רוחניים וגם גשמיים. זאת אומרת בגשמיות יש לך הפרעות וברוחניות יש לך הפרעות מאותה פעולה של הבורא. בגשמיות אתה צריך להתייחס אליהן בצורה גשמית וברוחניות בצורה רוחנית, ואז אתה קושר את שני העולמות האלה יחד. זה נקרא קושר ה-ו-י-ה לאלוהים. שאחד זה בטבע, והשני הוא למעלה מהטבע.
תלמיד: מה ההבדל בין הפרעות בקבוצה, בחברה, לבין הפרעות בחוץ?
ההבדל בין הפרעות בקבוצה ובחברה לבין הפרעות בחוץ, שבקבוצה ובחברה הן יותר קרובות לרוחניות. אתה צריך לפתור אותן במישור הרוחני, כמעט הכול במישור הרוחני. זה יכול להיות הפרעות כאילו במעשה הגשמי, אבל אם לא תפתור את הבעיה במישור הרוחני, לא תוכל לפתור אותה.
למשל, אומרים לי "אתה חייב לעבוד במטבח", ואני מת, שוכב, אני לא יכול לקום, תהרגו אותי, תזרקו אותי, אני לא מסוגל. כי אני לא מוצא לעצמי חומר דלק, שום הצדקה לעבוד במטבח שלנו. אז אני צריך לפתור את הבעיה שלי עם הבורא, עם חשיבות החברה. ואני יכול לנפח את עצמי בצורה אחרת, שאם אני לא אעבוד, יזרקו אותי, ומה אני אעשה, בכל זאת כאן אני מבלה את הזמן ויש לי חברים. אז אני פותר את הבעיה בדרגת שור, בדרגה בהמית.
אבל אם בסופו של דבר אני מגיע למצב שלא נותנים לי מלמעלה לפתור את זה בצורה כזו, ואני צריך באמת שתהיה בעיניי גדלות הבורא, אז אני חייב לפנות לחברה, היא מספקת לי את גדלות הבורא, מזה יש לי כוח לבוא למטבח. ואז המטבח הופך למין סימן בכמה התקשרתי לבורא, בכמה הוא גדול בעיניי. הוא גדול בעיניי כנגד כל היגיעה שאני עכשיו נותן במטבח. אם זה היה כך, היינו גדולים מאוד, אם היינו עושים כך. יש לנו בינתיים הצדקה רק במישור הבהמי, שזו חברה טובה, לא נעים לי, הרב שלנו עצבני וכל הזמן צועק, כל מיני דברים. אנחנו לא רוצים להעביר את הבעיות האלה למישור הרוחני, שאני חייב מהבורא לקבל חומר דלק.
תלמיד: איך להעביר למישור הפנימי?
איך להעביר? זו עבודה פנימית של אדם, כאן אף אחד מאיתנו לא יכול להגיד כלום.
תלמיד: אתה לא יכול ללחוץ?
אני לא יכול ללחוץ עליך, אתה צריך ללחוץ על עצמך בצורה כלשהי. לחפש מקור אחר לחומר דלק. תעשה תדלוק לא מהחברה ולא ממני ולא משום דבר, אלא מהבורא.
תלמיד: אולי לסגור את חומר הדלק הגשמי?
לאט, לאט. אנחנו לא יכולים לסגור את חומר הדלק הגשמי. אנחנו נמצאים בכל מיני מצבים שבלי זה לא נתקיים.
למשל המפעל, זה דבר מגושם כביכול. אנחנו עובדים כמו חמורים, אנחנו צריכים להוציא, יש לכולם תוכנית. מוציאים עשרה קילו חומר, עשרים קילו מוכרים, שלושים קילו חומר מפזרים, מה זה? אבל אם לא תעשה את זה, אז לא יהיה לך על מה לבנות את היחס הנכון לבורא. מעשה זה מעשה, את היחס עליך לעשות.
יכול להיות שצריכה להיות ועדה רוחנית, שתעורר בנו בזמן העבודה, "חבר'ה, מאיפה אתם לוקחים חומר דלק? האם אתם מזכירים איש לחברו? האם אתם מעוררים איש את רעהו? האם אתם באים לעבודה כמו שצריך לבוא לשיעור, שאני בא כדי מזה לקבל כוחות, התגלות האלוהות, יחס?".
תלמיד: למה אי אפשר לסגור את הפחד, הכבוד, את כל הדברים האלה?
אתה לא יכול לסגור פחד, כבוד וכל הדברים שאתה מקבל כחומר דלק, מפני שעליהם אתה צריך לבנות את היחס לבורא. למרות שיש לי פחד מהמשפט, אני רוצה לקבל ממך את הקשר. הפחד הזה עכשיו מעורר אותי אליך, אני רוצה לברוח אליך בגלל שאני מפחד. אני רוצה להיות קשור אליך לא בגלל שאני מפחד, אלא על פני זה אני מעדיף פשוט להיות אתך יחד. טוב מאוד שהפחד הזה היה לי, מפני שעל פניו התקשרתי אליך, תודה רבה. כמו שהוא כותב, אתה מברך על המכה כמו על דבר טוב, כי באמת זה הופך להיות דבר טוב. אתה מגלה שזה סימן אהבה ממנו.
אבל אתה רואה, עברת את המשפט וחבל. תבקש ממנו שהוא ישלח לך עוד כמה כאלה, או לא כדאי, יותר טוב בדרך טובה. אז למה בדרך טובה אתה לא מבקש? זה מה שאתה שואל אותי. אז בוא נזרוק את כל הדברים האלה שיש לנו בחברה ונלך בהתרוממות. על פני מה תלך, אם לא על פני ההפרעות?
האם אתה יכול לעורר עכשיו בתוך הבהמה שלך אותה התרוממות, התעוררות, אותו פחד, אותה נחיצות, שאתה לא יודע לאן לברוח? ותראה על איזו שטות מכניסים לך כמו לילד, לתינוק, כל מיני כאלה דברים. ואם תספר למישהו הוא יגיד, "שישרפו עם כל המשפטים האלה והמשטרה". זה יכול להיות מהשטות הכי קטנה, ובאמת זה כך. זה כמו שאומרים לילד "יש דוב בחוץ", והוא מפחד ויושב בבית רועד. תמיד אלה דברים מדומים, אין שום דבר אמיתי, אבל בלעדיהם לא נוכל לזוז. לכן אנחנו לא צריכים בהם להתרכז, אלא מיד, כמה שיותר מהר, להשתמש בהם כדי להתקשר לבורא. וזה נקרא שאנחנו עושים "ייחודים", מייחדים את כול ההפרעות שלנו לבורא, אבל זה רק בדרגת האדם.
במישור הגשמי אני חייב לפתור את הדברים האלה בצורה גשמית בלבד. כמו שבעל הסולם כותב, שחייב ללכת לרופא מומחה ולשלם לו כסף טוב, כל מה שהוא דורש, ולרופא עוד יותר טוב ולכמה מומחים, ולשמוע ולציית לפקודות שלו וכן הלאה.
איך את שני הדברים האלה אני יכול לחבר יחד? אתה לא צריך לחבר אותם יחד. הם יתחברו יחד אחר כך. זה שאתה פותר אותם בשני המישורים, בזה אתה כבר מתחיל לחבר, אבל אתה עוד לא רואה איך אחד מתלבש בשני. אחר כך תראה ולא יהיה לך קשה. אבל אם אתה עושה את זה עכשיו, אין לך עדין כלי לחבר אותם, לכן אתה עושה את זה בצורה מלאכותית מעוותת, ויוצאת לך תורה שלמה אחרת, הפוכה, לא יודע מה.
תלמיד: איך לפרש נכון את המילה "בורא"?
בורא נקרא בוא וראה. לא אני אומר זאת כך מוסבר ב"אור הבהיר", בורא הוא מה שאנחנו מגלים, תופסים ביחס לדרגה העליונה כלפינו. איך אנחנו מרגישים, מבינים, חשים את הדרגה הזאת בכול מה שיש באפשרויותינו, במה שנקרא בסך הכול הכלי שלנו, זה נקרא בורא. בוא וראה. ואם אתה שואל מי זה הבורא מחוצה לי? אין דבר כזה, אין מושג כזה, לא קיים. מה זה "מחוצה לי"? לכן אם אני לא מרגיש, הוא לא קיים.
אומרים אתה צריך להאמין שהוא קיים. אני לא מבין מה זה להאמין שהוא קיים? להאמין אצלנו זו מידת הקשר איתו לפי ההתאמה שלי אליו, לפי הרצון שלי להשפיע לו, זה נקרא אמונה, ואמונה שלמה זה כשאני כבר אפילו מתאים את עצמי אליו, נעשה כמוהו בפעולה, כשאני מתמלא באור חכמה, כשהוא ממלא אותי, אז יש לי הכרה שלמה בו. אבל מחוץ לכלים שלי אין כלום. אומרים שיש אור מופשט, אני לא יודע מה זה, אף פעם אני לא יכול, ואין לי שום אפשרות להרגיש מה זה "אור מופשט". מדובר פשוט במושג שלא קיים, אבל כך אנחנו אומרים.
כשאנחנו אומרים שאור אין סוף ממלא את כל המציאות, הוא כבר לא מופשט, כל המציאות היא מלכות דאין סוף.
תלמיד: איך אני בונה קשר עם הבורא שזו דרגה עליונה?
אני בונה קשר עם הבורא מתוך ההפרעות שהוא כביכול מביא לי. הוא מוריד לי את האח"פ שלו, ואת האח"פ הזה אני מקבל כהפוך ורחוק ממני, כי כך זה באמת, וכלפיו אני מרגיש שהמצב שלי לא נעים, לא טוב. הוא מביא לי הפרעות, דברים לא טובים, מפני שהתכונות שלו שונות מהתכונות שלי ואת הפער בין התכונות האלו אני מרגיש כמכה. כי אני לא יכול להסכים איתו, הוא יותר גבוה ונמצא בתכונות אחרות, אני לא יכול לאמץ את התכונות האלה, את המכה הזאת שתהיה תכונה שלי, לא, התכונה הזו נראית כמכה, אבל אם על פני זה אקבל את המכה הזאת באמת כפער ביני לבינו בהבחנה כלשהי, וארצה בכל זאת אף על פי שזו מכה, לבנות קשר עימו שלא יהיה לי כהפרעה זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".
כמו ילד שעשה משהו רע, לקח סמים או גנב, מכים אותו, אימו אומרת, "אני רוצה קשר איתו, הוא הילד שלי. לא חשוב מה יש בינינו, דברים נוראים, אני אוהבת אותו, אף על פי שבמעשיו הוא נותן לי מכות". אם אתה בונה בכל זאת יחס כזה לבורא, אתה מתחיל להרגיש שהמכה הזאת הופכת להיות התכונה שלך, ומתוך זה אתה מתחיל לאהוב אותה, להצדיק אותה, היא הופכת להיות חלק ממך, וכך אתה רוכש את המדרגה הבאה. כך אח"פ דעליון מתחבר לגלגלתא עיניים שלך לפי הוויתור שלך, ואז הופך להיות הגוף שלך, כך אתה מתחבר לעליון, עולה אליו ונכנס בתוכו. קודם כעובר בתוך אח"פ, אחר כך כקטן והאח"פ הזה מספק לך את הכול, ואחר כך כגדול, והאח"פ הופך להיות הכלים דקבלה שלך, ואז אתה נפרד ממנו ועושה את כל הדברים. כמו שאנחנו לומדים, עיבור, יניקה, מוחין.
נקרא קטע מהמאמר "שיתוף מידת הרחמים בדין". שם מדובר על העבודה עם האח"פ. זה בספר "קבלה למתחיל". דף 106.2
"עיקר העבודה היא הבחירה, היינו "ובחרת בחיים"," למרות ההפרעות, "שהיא דביקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכים להיות דבוקים בחיי החיים." מגיעים למטרה שהיא דביקות. "ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה". אי אפשר לרכוש שום דבר בהשגחה גלויה, כי אתה עובד כמו שור, "ומשום זה, העליון העלה מלכות שלו, שהיא מידת הדין, לעינים. שעל ידי זה נעשה הסתרה" כלפי התחתון, "היינו שניכר אצל התחתון שיש חסרון בעליון, שאין לו גדלות בהעליון." זאת אומרת, שהעליון נותן לי מכות הוא לא גדול בעיניי. "ואז המידות של עליון מונחות אצל תחתון" במה? בהפרעות, בדברים הלא נעימים, "היינו שהן בחסרון. נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין גם חיות " בעליון".
טוב, אצלנו מילים אחרות קצת.
"ואז יש מקום לבחירה, היינו שהתחתון צריך לומר שכל ההסתרה הזאת," כל המכות "שהוא מרגיש הוא מטעם שהעליון צמצם את עצמו לטובת התחתון". שהבורא נותן לך עכשיו הזדמנות על ידי מכות, על ידי הרגשה רעה, דווקא להתקשר אליו בכל זאת בהבנה, באהבה. "וזה נקרא "ישראל שגלו שכינה עמהם".
מה זה שכינה עימהם בגלות? שבזה מעורר אותם לקשר, ואי אפשר להתקשר אלא רק מזמן הגלות, מתוך מצב הגלות. "שאיזה טעם שהוא טועם, כך הוא אומר", זאת אומרת שזה הטעם המר, אז אל תברח מההבחנות, אל תגיד "זה יופי, איך אתה נותן לי דברים טובים" ואתה מרגיש מכות, זה חניפה, זה שקר. אלא "היינו שאינו אשם בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא כפי דעתו אין באמת שום חיות בעליון".
ככה הוא מרגיש, הבהמה לא טועה. "ואם האדם מתגבר", עכשיו הוא עובר אחרי שבדק, שבאמת זה מה שאני מרגיש, פחד, ייסורים, עיכובים, הכול, ואם אני מתגבר ואומר "שמה שמוציא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו הכלים המתאימים” שהוא יוכל לקבל את השפע, "היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע", זאת אומרת שהם בסתירה לדרגה יותר עליונה, לכן אני מרגיש את התכונות שלו, אח"פ דעליון, אני מרגיש שזה לא נעים, בשבילי זה נראה כמכה, "ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלית המ"ן, שהתחתון מעלה, ועל ידי זה העליון מעלה את אח"פ שלו". זאת אומרת שאם אני מתגבר ואומר שבכל זאת זה כדי לעזור לי, אז העליון מתחיל להתגלות, וכן הלאה.
זאת אומרת אין לנו בשום מקום עבודה אחרת, אלא ממצבים כאלה. זה הדבר היחידי שאסור לאדם לברוח ממנו. יש אנשים שיושבים כאן חמש שנים ויותר, ויכול להיות שישבו כאן עוד עשרים ושלושים שנה. אם לא יתמידו בנקודה הזאת, כך הזמן יעבור. אם יתמידו בנקודה הזאת, במידה שכן ילחצו עליה, כך יזרזו את ההתפתחות. רק בזה זה תלוי. כתוב לך בכל מקום.
תלמיד: מה הקשר בין גשמיות לקליפות?
גשמיות זה נקרא גשמיות שאני צריך לפתור בצורה גשמית, או ללכת לרופא, או ללכת לעבוד, או לסדר את הדברים שלי עם השכן שלי בצורה הגשמית. כשיש לי אילו בעיות עם מישהו בעולם הזה, אני צריך ללכת ולפצות אותו, או לעשות משהו, בקיצור לסדר את זה כמו שזה נהוג בחוקי המדינה.
אפילו שאני נמצא בין הגויים, אני חייב להתנהג לפי החוקים שלהם. אין, הבורא נמצא בכל מקום ואת כל החוקים בכל עולם - הוא קבע. ודרך כל האנשים האלה הוא מסדר, ואני חייב לקיים אותם כאילו שאני חי בהם. זה דבר ראשון. ודבר שני שוב, רוחניות זה היחס אליו. רוחניות זה נקרא היחס לבורא. זה לא המלאכים בשמיים ולא ניסים ונפלאות, אלא היחס לבורא.
תלמיד: כתוב, "כמו שאמר האר"י הקדוש, שבתענוגים הגשמיים אין יותר ממה שנפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, שזהו רק "נהירו דקיק" (אור דק),".
כמו שבעולם הרוחני יש לנו קליפות, והקליפות האלו, זאת אומרת הרצונות ללא מסך אבל רצונות לבורא, ליהנות ממנו, לאחוז בו, לקחת, לטרוף ממנו, הם חיים מתוך זה שיש בהם ניצוצות הקדושה, הארה קטנה מהאור, שמאירה לתוך הקליפות. ככה זה בעולם שלנו, בכל רצון ורצון שלנו יש ניצוצי השפעה שנפלו לתוך הרצון שלנו. ומתוך זה אפילו בדרגה שבה אנחנו נמצאים למטה מהמחסום, יכולים להבין איך להתנהג לפי מה שהם אומרים לנו. אם לא היו אומרים לנו את זה, היינו לגמרי לא מסוגלים למצוא בנו תגובה על מה שהם כותבים.
אלא בכל זאת, לאט לאט מתפתח בנו איזה חוש, יכולת, זה קורה במשך אלפי שנים שאנחנו קוראים ויכולים איכשהו להרגיש בנו איזו תגובה למה שהם אומרים. תעמוד ליד החמור ותתחיל להסביר לו שהוא לא מקיים את חוקי המדינה. זה לא צחוק, זה הרבה יותר קרוב ממה שאנחנו כלפי החוקים הרוחניים, כי הם שייכים לאותו עולם, רק בדרגה אנושית ובהמית, וכאן זה עולם אחר לגמרי.
זאת אומרת זה מרחק הרבה יותר גדול, מהותי. אנחנו ממש לא מבינים עד כמה הרוחניות זה משהו שאין בנו אליו שום יחס, חוץ מהניצוצים האלו, אז על ידי הניצוצים האלו אנחנו איכשהו יכולים להגיע לאיזה קשר בעבודה. לא בהבנה, בעבודה.
תלמיד: איך אפשר להגדיל את הרגישות שלי להפרעות כדי לראות בהפרעות כל מיני גוונים?
זה רק על ידי היחס, כמו שדיברנו. תדבר עם איזה רופא או מוזיקאי או פיזיקאי או מישהו המומחה בדבר שלו, אז הוא נכנס לאיזשהו תחום, עובד עם איזה פרויקט. הבת שלי עושה עכשיו דוקטורט על איזה וירוס מיוחד שיש לו תכונה מיוחדת ש"שם יש עולם ומלואו ואיזה דברים", ועל זה עושים דוקטורט. אני מסתכל על הכסף, היגיעה, על איזה שטות, ואצלם זה משהו מיוחד, מזה היא יכולה לבכות ולשמוח והכול, גילתה איזו "תגובה מיוחדת באיזה וירוס". היא קנתה רגישות על ידי היגיעה, וזה מה שאין לי. זה נקרא מומחיות בכל דבר.
וגם בחכמת הקבלה, צריך להיות חכם כדי להבדיל בין ההבחנות שקודם לא רואים, ועל ידי החכמה מקרבים את הדבר, ואז רואים את ההבחנות, גוונים וכולי, רק על ידי היגיעה. אני רואה איך זה. לא סתם שאלתי, היא מאוד רצינית, היא כזאת שיושבת שעות, על מה? וזה בכל דבר. וזה נעשה חשוב מאוד, והאדם ממש משקיע, זה מה שחסר לנו.
אבל מה חסר לנו, הבעיה שלנו שאנחנו משקיעים המון אבל אנחנו לא קושרים את זה עם הווירוס הזה או עם משהו שבו אנחנו מתעסקים. אנחנו שוכחים בשביל מה אנחנו עושים. אני עושה סרטים, אני עושה תרגום, אני כותב, אני רץ, מתרוצץ, אלפי שעות אנחנו עושים, בשביל מה? אצלה זה ברור, "אני רוצה לגלות את הדבר הזה, אני רוצה לעשות דוקטורט, אני רוצה..", לא יודע מה. יש דבר ברור, אז יש תוצאה מזה באותו כיוון.
אנחנו לא מבקשים את השכר שצריך לבקש, זאת כל הבעיה. השקעה זו השקעה, אבל זאת השקעה שיוצאת בכמות ולא באיכות. השקעה באיכות - שאני דורש את התשלום דווקא בזה, אני דורש תשלום שיהיה לי קשר איתו. אם הייתי כך מבקש בהשקעה שלי, מקסימום רב"ש אומר שלוש שנים, ואני חושב אפילו פחות, ואנחנו כבר בסדר. בקבוצה שיש היום ובמאמצים שאנחנו עשינו, זה לא הלך לאיבוד, אפילו שלא התכוונו להם. אפשר לעשות את זה בהתקפה בזמן הקצר ביותר, אבל לדרוש את השכר במקום הנכון, את הידיעה על זה, את הקשר לזה.
תלמיד: אני לוקח את דוגמת הווירוס. היא דורשת שכר כי היא יודעת מה השכר, מה לבקש. פה אתה מבקש, אתה לא יודע בכלל אם קיבלת את הדבר המתאים, אתה לא יודע בכלל מה לבקש. ואם אתה עושה את זה נכון, אז מביאים לך הפרעה יותר גדולה. אני צריך לבקש עכשיו שיביאו לי בום יותר גדול? עם מה שנותנים לי אני בקושי מסתדר. במצב הזה של הקשר אתו, כל קשר אתו רק מכאיב לי יותר.
אתה רוצה להגיד משהו, אני לא שומע שאמרת משהו.
תלמיד: איך אפשר לבקש שכר?
זאת שאלה. איך אפשר לקבל שכר? פשוט מאוד, לבקש.
תלמיד: באמת, איך אפשר לבקש?
לבקש שכר זו לא בעיה. אתה לא מבקש מכות, אתה מבקש שכר. אתה רק צריך לברר עוד ועוד מהו השכר שצריך להיות, שזה יהיה לך חשוב.
אתה אומר שאצלה זה ידוע, היא חוקרת וירוסים, אז היא יודעת שידיעה על הווירוס הזה זה השכר שלה. ידיעת הבורא זה השכר שלי. מה זה ייתן לי? על הווירוס היא יודעת מה היא תקבל, דוקטורט, כבוד, כסף. על הבורא אתה לא יודע, אז החברה צריכה לספק לך את הידיעות האלה. אתה בעצמך? אתה אומר פשוט, זה לא חשוב. מילה אחת, לא חשוב. אז זו כל העבודה שלנו.
תלמיד: לא אמרתי לא חשוב. היא יודעת מה יהיה השכר מבחינתה, מה ייקרא התקדמות. אתה לא יודע את זה.
אני לא יודע מה נקרא התקדמות?
תלמיד: אני לא יודע את זה.
אני הבנתי מהחברה, מהספרים, ומאנשים שבוערים סביבי, שהשכר הכי גדול זה שכר מצוה לדעת המצווה, דבקות. כולם אמרו לי שאין דבר יותר גדול בעולם, אז אני כמו תינוק, "אני רוצה את זה". למה? כי כולם אמרו לי שחוץ מזה כל היתר שטויות.
תלמיד: כשאתה מנסה להדביק הכול אליו, במצב ההרגשה הנוכחית שלך, אתה רק מרגיש יותר רע. כי אם פעם היה לך רע, היום כבר ברור לך למה. אז כמה שזה מטרתי והמטרה עדיין חשובה לך, עדיין אתה לא יכול לבקש.
אתה לא יכול להתגבר על ההפרעות והן נראות לך כמכות גדולות מאוד. זה שאתה מוכן אליהן, אתה בכל זאת מוכן, אחרת לא היית מקבל אותן, ללא ספק. אבל זה שאתה לא יכול להסתדר איתן, זה בגלל שאין לך קשר עם הכוחות, עם המקורות שאתה יכול משם לקבל כוחות. אני לא יודע איך אתה לומד, אני לא יודע איפה אתה נמצא, אני לא יודע איפה אתה מבלה את הזמן החופשי שזה העיקר, אני לא יודע למה או איך אתה מקבל כוחות מהחברה כן או לא, אני לא יודע.
אומרים לך שיש אצלנו בחירה רק בדבר אחד, לקבץ סביבך ספרים, סופרים, קבוצה, רב, חברים, שהכול יהיה סביבך רק למטרה זו. אבל לא יכול להיות שנתנו לך יותר מכות כדי שתיכשל כליל, זאת אומרת שלא תצא לך מזה תוצאה, לימוד טוב, לא יכול להיות. הרי כל המצבים האלה הם קודם ונמשך לפי הרשימות, ידוע מראש מה תעשה, אנחנו תוצאה מהשבירה, וכל מצב הוא יותר מתקדם.
אבל אם אתה לא משתמש במה שנתנו לך, זה כמו שהוא אומר כאן, נותנים לך מלאך שיעשה לך את העבודה, אתה לא מסתדר עם המלאך הזה, מורידים את אותו מלאך, את הכוח הזה, את הסיטואציה הזו, ונותנים לך משהו אחר. הוא כותב על זה ב"אחור וקדם צרתני". לא הסתדרת, אז לא הסתדרת, אבל היית צריך להסתדר.
תלמיד: אבל אמרת שיש פה אנשים שנמצאים פה חמש שנים, אנשים שמקיפים את עצמם בחברה, משקיעים את כל הזמן הפנוי שלהם ויותר מהזמן הפנוי.
אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. בעל הסולם כותב בהקדמה לתע"ס שאחרי שהבורא נתן את התורה, הקושיה של איוב כבר אינה קושיה. יש לך למה לפנות, לכוח שחייב לספק לך את האפשרויות לכל מצב, שבכל מצב תתקדם. אחרת הקושיה של איוב, הוא כותב, בעינה עומדת.
אחרת אתה צודק, העולם רע, הכוחות רעים והכול לפי הרע, כמו שאיוב רצה לומר. איוב זה קו שמאל שמנותק כביכול מימין, שאין כנגדו שום דבר מימין, אין דבר כזה. אומרים שלא היה דבר כזה כאיוב, אדם כזה לא נברא, וגם הייסורים שלו, שלא יכולים לקבל המתקה.
(סוף השיעור)