שיעור בוקר 25.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 20.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/V4WDzuF5?activeTab=transcription&mediaType=video

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א',

פרק ב', עמ' 10, אות א' - אות ה'

קריין: אות ג', דברי האר"י למעלה.

אות ג'

דרך הקו מתפשט אור אין סוף לעולמות

"ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור א"ס למטה."

אות ד'

כל העולמות הם במקום החלל ההוא שנצטמצם

"ובמקום החלל ההוא, ח האציל וברא, ויצר ועשה כל העולמות כולם."

קריין: אות ח' קטנה מתייחס ל"ובמקום החלל ההוא, ח".

פירוש אור פנימי לאות ד'

"ח) רומז בזה, לד' העולמות הנקראים: אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. שהם כוללים כל העולמות, שהם בפרטיות בלי מספר. וד' העולמות הללו, נמשכים מד' הבחינות הנ"ל: מבחינה א' אצילות, מבחינה ב' בריאה, מבחינה ג' יצירה, מבחינה ד' עשיה."

לעולמות הוא מתייחס כעולמות אבי"ע ולא לעולם אדם קדמון. כי עולם אדם קדמון הוא עדיין עולם הכתר שבו אין שום צמצום והסתרה, אלא רק סדר בין אורות לכלים שמסודרים אחרי עולם אין סוף. בעולם אין סוף אין סדר בהתקשרות בין אורות לכלים לפי הקו, עולם אין סוף הוא עגול. אחר כך היה צמצום עגול, החלטה על מסך, ועולם אדם קדמון במקום העיגול עושה לנו כבר צורה, איך הכלי יתפקד לפי האורות, לפי העביות שלו. אבל זו רק הכנה – "אם תהיה לך כזאת עביות, אז יהיה לך כזה אור". זו כביכול רק טבלה לשימוש. מה שאין כן עולמות אבי"ע זה כבר ביצוע, ובהם מרגישים את החסרונות (ראו שרטוט מס' 3).

תלמיד: למה נראה בציור שהפרסא נמצאת מעל האצילות?

באמת ראיתי שציירתי לא נכון, אתה צודק, זו טעות (ראו שרטוט מס' 3).

שרטוט מס' 3

קריין: אות ה', דברי האר"י.

אות ה'

קודם הצמצום היה הוא ושמו אחד, ואין שכל יכול להשיגו

"* ט קודם הד' עולמות אלו, היה הא"ס, י הוא אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם ית', כ שאין כח אפילו במלאכים הקרובים אליו ואין להם השגה בא"ס ית', כי אין שום שכל נברא שיוכל להשיגו, להיות, כי ל אין לו מקום ולא גבול ולא שם."

* שער מאמרי רז"ל שבת ד"ה ולהבין.

קריין: אות ט' קטנה מתייחסת ל "ט קודם הד' עולמות אלו".

פירוש אור פנימי לאות ה'

"ט) שנקראים: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כנ"ל (בדיבור הסמוך), אשר המה כוללים כל למעלה מזו, כנ"ל (פרק ב' אות ד'), אלא בסוד האחדות הפשוטה כנ"ל (פ"א אות ל' ד"ה ולפי המבואר) בלי שום הבדל בין המדרגות ובין אור לכלי, אלא בסוד הוא ושמו אחד, כנ"ל עש"ה."

כמו שלומדים, שזה היה באין סוף,

קריין: אות י' קטנה מתייחס ל"י הוא אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם".

"י) "הוא" מורה על האור העליון, ושמו מורה על בחינת הרצון לקבל הנמצא בהכרח שם, כנ"ל (פ"א אות ל' ד"ה אין לתמוה עש"ה). "שמו" הוא בגי' "רצון", רומז על ה"רצון לקבל"."

אלו דברים שכבר דיברנו עליהם הרבה, הוא רק חוזר עליהם.

קריין: אות כ' קטנה מתייחס ל"כ שאין כח אפילו במלאכים הקרובים אליו ואין להם השגה בא"ס".

"כ) כלומר, עתה לאחר שנבראו העולמות, אפילו המלאכים שהם הנבראים היותר קרובים ברוחניותם אין להם השגה בא"ס."

קריין: אות ל' קטנה מתייחס ל"ל אין לו מקום ולא גבול ולא שם".

"ל) כי בהיות שם בא"ס ב"ה סוד הוא ושמו אחד, ואין מקום וכלי ניכרים שם כל עיקר כמ"ש לעיל, לפיכך אין שכל נברא יכול להשיגו, כי אין השגה באור בלי כלי."

חוסר כלים הוא הבעיה היחידה שיש לנברא כשהוא נמצא באין סוף, היינו הוא צריך להתפתח. מאיפה הוא ייקח את ההתפתחות? רק מהאור. אבל איך הוא יכול לקחת התפתחות מהאור אם האור מנוגד לו? איך הנברא יכול להעביר את תכונות האור לתוך עצמו כדי להתפתח על ידן? מתגלה שזה אך ורק על ידי השבירה.

בשבירה, תכונות האור נכללות בצורה הפוכה ברצון לקבל, זה אותו רצון לקבל הגולמי הראשון שתמיד פעל בהשתוות המרבית שמסוגל לאור. אבל הרצון לקבל הזה שפעל מתוך השתוות הצורה, הוא עשה רק ממה שראה מרחוק כלפי ט' ראשונות, מה הוא יכול לעשות כדי לא להפריע לט' ראשונות להשפיע באזור שלו. זו הייתה הצורה לפני השבירה.

הרצון לקבל כאילו מתרחק ואומר, "בבקשה תיכנס, בבקשה תשפיע". לא שהוא בעצמו בצורה מעשית מצידו בנה צורות השפעה. ומה שנגלה כתוצאה משבירת הכלים, זה שצורת ההשפעה נכנסה לתוך הרצון לקבל, ואז הרצון לקבל בעצמו יכול כבר לבנות צורות השפעה בעצמו. לא שצורות ההשפעה על ידי צמצומים וכל מיני חשבונות עם הרצון לקבל יתנו לו להיכנס עוד קצת, כאילו שאני נותן לרצון לקבל להיכנס לדירה שלי, "כאן אתה יכול, כאן קצת להיות, וכאן קצת להיות. אני אשתדל לא להפריע, אני רוצה שאתה תהיה". בצורה כאת נותנים לאור לשלוט, ולא שבזה הרצון לקבל מתקן את עצמו. למה הוא מגיע בצורה כזאת? לקו דק בלבד, הוא לא מתקן את עצמו.

שיטת התיקון או מידת התיקון, בכמה הוא ישתתף בזה, זה קו אחד. קו אומר לנו לא כמה הוא נתן לאור להאיר, אלא אנחנו מדברים על היחס האיכותי למה שקורה. קו כאן אומר כמה הרצון לקבל יכול להשתנות בהתאם לאור. בצורה כזאת כשזה מגיע ממעלה למטה, לא יכולה להיות השתתפות מצד הרצון לקבל יותר מקו אחד. זה דומה למה שפחות או יותר אמרתי ב"תיכנס, אני רוצה שתיכנס, אני רוצה שתהיה, בבקשה". אני כל הזמן מצמצם את עצמי יותר ונותן לאור לשלוט יותר. אבל הרצון לקבל נשאר למטה כספירה העשירית והוא נותן לט' ראשונות לשלוט.

מה שאין כן, בשבירת הכלים, כשהרצון לקבל בעצמו, כשמלכות מתחילה לקבל את צורות ההשפעה, ועל ידי מערכת הקליפות שהיא מפתחת היא מתחילה להרגיש את כל הצורות דקבלה שהתהוו בה, אז היא מתחילה מתוך זה להבין מה הן תכונות האור, דווקא כי הן נכנסו בה. ולכן אחרי הכרת הרע ותיקונים, הנברא בעצמו, מלכות בעצמה, לא נותנת למעלה ממנה לשלוט בט' ראשונות, אלא היא בעצמה בונה ט' ראשונות משלה, שהן כבר צורות משלה של להשפיע, ולא שהאור שיבוא ויתיישב שם ייתן צורות משלו. אנחנו עוד נראה כמה זה דבר שונה מהותית אחרי השבירה.

תלמיד: יש כלי ויש אור, האור מופשט והכלי לא מופשט, באור אין מקום, אין גבול, אין שם, בכלי דווקא יש מקום, יש גבול, יש שם. איך שני הדברים הכול כך מנוגדים מבחינה מהותית, מוצאים את השתוות הצורה ביניהם? הרי במהות שלהם שניהם מנוגדים לחלוטין.

כי אנחנו מדברים על האור בתוך הכלי. אור הוא תופעה שבכלי, אין אור ללא כלי. זאת הטעות הראשונה נראה לי שיש לך. אנחנו לא מדברים על האור אף פעם, כשאנחנו מדברים על האור אנחנו מדברים על זה שהוא נמצא בתוך הכלי, שהכלי מרגיש כך. תגובה מיוחדת שלי נקראת "כלי", תגובה אחרת שלי נקראת "אור". מדברים על מה שהכלי מרגיש בפנים. אחת מהתופעות נקראת "אור", אחת מהתופעות נקראת "כלי". אני מגלה כבר את מה שנמצא בי ולא מחוצה לי.

"אין אור בלי כלי", מה העיקרון הזה אומר? שאני לא יכול לגלות משהו אחד, אלא רק אחד כנגד השני. ההרגשה שלי לא יכולה להיות רק מדבר אחד, אני לא בורא, אני נברא, אצלי הכול נתפס רק מתוך הרגשת ההבדל, ההפרש בין זה לזה. כשאנחנו מדברים על האורות, אנחנו גם מדברים על תופעות שבתוך הכלי כמו על הכלי. אלא כלפי התופעה הזאת שנקראת אור בי, אני אומר מה שאני קובע מתוך הכלי, שהאור מופשט וכולי.

צריך גם להבין מה זה נקרא מופשט. האם מופשט זה שאני לא תופס, לא מגלה טוב ומיטיב, מה איתו, נמצא ללא סדר המדרגות? איפה אני קובע דבר כזה, בין מה למה, בין איזה הבחנות שלי אני קובע שהוא כזה? יש פה משהו לא שהוא לא קיים, שהוא מופשט, אי שם, אלא זו הרגשה מאוד ברורה, בדוקה בתוך הכלים שלי, שכך אני קורא לה - זה מופשט, ללא הבחן מדרגות.

אם אני בודק בין זה לזה ולזה, אין בו שום שינוי. אבל אני בדקתי ומדדתי, ואז אני אומר שאין שום שינוי. אני רואה אור שעובר ד' זכוכיות, אדום, ירוק, לבן, כחול, ואני אומר שזה אותו אור, אין בו שום שינוי. אני לא מתייחס לצבעים, כי אם הייתי מתייחס לצבעים, אז הייתי אומר שיש בו שינויים. אלא אני מתייחס למהות עצמה, ואומר שזה אותו אור, אין לו שינוי, הוא לא נעשה למשהו אחר. אם הייתי מתייחס לצבעים, אז הייתי אומר שיש שינויים, ודאי, תראה איזה.

צריכים להבין שכל מילה היא מילה שבאה כתוצאה מביקורת, מבדיקה, שוקלים את התופעה ואז אומרים. "אין סוף", "אין הבחנות", "פשוט", "מופשט", זה בדיוק ברור ושקול כמו עשרה קילו, עשרה מטר, שתיים וחצי בגובה, ברוחב, וכן הלאה. זה ממש ככה, באותה מידת בהירות. זה שאני אומר "מופשט", אני לא אומר שאני לא משיג אותו, אני משיג שהוא מופשט.

תלמיד: כדי שתהיה יכולת לחקור דבר כזה, ההבדל בין לחקור מתחת למחסום ולחקור מעל המחסום, מה היא התוספת שיש למדען הרוחני? איך אפשר להגיד דבר כזה, לחקור דבר כזה, להגיע לידיעה שהוא מופשט?

בתוך הכלים. אם הכלים לוקחים מהאור כל מיני תכונות שהוא רוצה שהן יתפעלו ממנו, והכלי יעבד את התכונות האלה, יקלוט אותן, יתכלל מהן, הן כבר יהיו שלו, אז הוא יגלה באור מה שהוא רוצה שהכלי יגלה.

יש לי תינוק, ילד, אני מלמד אותו דברים שאני רוצה שבצורה כזאת הוא יראה את העולם, בצורה כזאת הוא ישפוט את העולם, ישקול אותו, יתייחס אליו, זה נקרא חינוך, לכן אני מכניס בו תכונות, שאני רוצה שעם התכונות האלה כך הוא יתייחס. אני לא יודע מה זה אור ללא כלי, איזה תכונות יש בו. אני יודע רק דבר אחד, משהו פועל, מוליד את הרצון לקבל, ונותן לרצון לקבל כל מיני צורות תפיסה. לפי צורות התפיסה האלה הרצון לקבל מתייחס למוליד שלו, וכך הוא תופס אותו. המוליד רוצה שהרצון לקבל כך יראה אותו, כך יבין אותו, ואז הוא ברא אותו בצורה כזאת.

מה יש בבורא מחוצה לנברא? מאיפה אנחנו יודעים. אלא "ממעשיך הכרנוך", ממה שאנחנו, כך אנחנו מגלים אותו. אם הוא היה מוסיף לנו עוד כל מיני תופעות או תכונות, אז הייתי מגלה אותו אחרת. איך? אני לא יודע. אני רק צריך לגלות את כולן ולגלות אותו כולו.

(סוף השיעור)