שיעור בוקר 10.02.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס "מתחברים ללשמה" – קטעים נבחרים מן המקורות 

קריין: קטעים נבחרים מתוך המקורות כהכנה לכנס "מתחברים ללשמה", קטע מס' 13.

"כשאדם עוסק בתורה ומצוות והתורה ומצוות מביאים אותו לשלמות, נמצא שהוא מכסה את החסרון, מה שתורה ומצוות צריך להביא לו. אלא אדרבה, הוא מחזיק את עצמו לאדם שלם. נמצא שאין לו מקום שתוכל להתמלאות. על זה נאמר, "כל המתגאה, אומר הקדוש ברוך הוא, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", משום שלא נותן מקום.

וזה ענין "מתוך שלא לשמה באים לשמה". אבל בזמן שהוא בבחינת שלא לשמה, ומחזיק את עצמו לאיש השלם, אין מקום שנוכל לעזור לו לשמה, כי אין לו שום חסרון."

(הרב"ש. 716. "ענין גאוה")

אנחנו צריכים שיהיה חיסרון באדם. שיהיה מורגש מכל נברא חיסרון שהוא מרגיש שזה בו, שזה הוא. ואז מתוך החיסרון הזה הוא יכול כבר לפנות לבורא והבורא יגיב.

תלמיד: המצב הזה שהוא רואה את עצמו כשלם גם אם זה בלא לשמה, למה הוא קורא לזה שהוא מתגאה על הבורא?

כי זה לא נותן לו לברר בדיוק את המצב שלו עד הסוף.

תלמיד: אבל זה מה שהוא מסוגל. הוא נמצא בלא לשמה, וגם עם זה הוא מוכן להיות דבוק במה שהבורא נותן, ושם את עצמו בשלמות.

הוא לא מרגיש את הגבול.

תלמיד: האם נמצא שהוא מתגאה על הבורא, והוא נמצא בעצם בכלים דקבלה?

לא. הוא נמצא בכלים דהשפעה ורוצה להשתוות עם הבורא, אבל הוא לא מרגיש שמה שמתגלה בו זה הגבול המדויק בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

תלמיד: מה אדם צריך לעשות בנקודה הזאת שזה יהיה לכיוון הנכון? מה זה גילוי החיסרון שהוא כותב שצריך?

הוא צריך לבטל את עצמו לגמרי כלפי הבורא, להכניע את עצמו עד האפס.

תלמיד: אם הוא מבטל את עצמו, אז האם הבורא פועל כדי לגלות חיסרון כל הזמן?

כן.

תלמיד: כל המשחק שלנו הוא עם חיסרון, אדם צריך שיהיה לו חיסרון. עם חיסרון פרטי אין לי מה לעשות, אלא אני צריך לחיות בחיסרון של החברים, שהחיסרון שלהם יהיה כמו החיסרון שלי, וכך אני מרחיב את הכלי.

כן.

תלמיד: כלומר העבודה שלנו באהבת חברים, החיסרון של החברים, זה הכלי הרוחני שלי.

כן.

תלמיד: אז למה אומרים שהכלי זה גם יראת ה'? איך הדברים האלה מתחברים? מה הקשר?

כי זה שאני רוצה להגיע לעבודה שלי עם החיסרון שלי, זה עדיין לא מספיק, אני צריך לגלות את הכלי בשלמות. איך אני מעלה את עצמי מחיסרון פרטי שלי לחיסרון הכללי? דווקא בזה שאני לא מרגיש את החיסרון שלי, של הכלים הפרטיים שלי, אלא אני מרגיש את החיסרון הכללי. זה ההבדל בין מי שדואג לעצמו לבין מי שדואג למדינה שלו נגיד. ועוד.

תלמיד: כדי להגיע לחיסרון כללי העבודה שלנו היא עבודה באהבה חברים, עבודה על החיבור.

נגיד.

תלמיד:. ממה היראה, ואיך היא מתחברת לזה? גם על יראת ה' אומרים שהיא כלי, ולעומת זאת יש כלי שהוא אהבת חברים.

אהבת החברים היא חיבור לכלי שלם, ויראת ה' היא רק כלפי הבורא, זה לא הכלי האמיתי, אלא רק כדי לברוח מזה, להסתתר. אבל היראה האמיתית, כמו שאמרתי, היא בקשר עם החברים.

תלמיד: הוא כותב, "כשאדם עוסק בתורה ומצוות והתורה ומצוות מביאים אותו לשלמות, נמצא שהוא מכסה את החסרון, מה שתורה ומצוות צריך להביא לו". דווקא בכנס יש הרבה רגעים כאלה של שלמות, כשאתה בין החברים וכולם נותנים את הלב. איך דווקא מתוך השלמות הזאת לגלות עוד חיסרון, לא להתנתק ממנו?

כדי לגלות את המאור המחזיר למוטב, את האור העליון, אור ששייך לכל הכלים, אנחנו צריכים לגלות את הכלי. אז איך אנחנו מגלים אותו כך שהאור משפיע עלינו, יורד עלינו, פותח אותנו, ממלא אותנו וסוגר.

תלמיד: שמעתי שאמרת שיראה אמיתית היא בקשר עם החברים. איזו יראה יש שם?

יראה שבאה מקשר עם החברים, היא שהחברים יגלו את כל החסרונות שיש בכלי שלי, שאני כלפי החברים יהיה ערום לגמרי. היראה הזאת היא יראה מאוד פנימית, עמוקה ומקורית.

תלמיד: האם היא לא יראה אגואיסטית? זה הרי פחד מבושה.

זה פחד מבושה. יש כאן הרבה אפשרויות לפרש.

תלמיד: למה היא נקראת יראה אמיתית ולא היראה מפני הבורא, אם זה אגואיסטי?

היא המקורית.

תלמיד: מה זאת אומרת מקורית?

יראת ה' זו יראה לא טבעית. הבורא פותח לנו את הכלים שבינינו, ואז כל אחד מתבייש מפני חברו. ואילו כאן אני ממש נמצא בפחד שאין לי שום דבר לעצמי, אלא רק מתוך הריקנות ביני לבין החבר. אפשר להגיד כך, שאני לא יכול להפוך את היחסים שלי עם החבר לעביות.

תלמיד: איך חברים יכולים לראות בי משהו שמזה אני יכול להתבייש?

הם מתלבשים באותם הלבושים שאתה מקבל מהבורא, ואז הם מרגישים את עצמם במצב שלך.

תלמיד: ואיך אני מרגיש את זה? עכשיו במצב שלי אני לא מרגיש שהחברים רואים בי משהו שמזה אני יכול להתבייש, איך אני מגיע למצב הזה?

איך להגיד לו את זה?

תלמיד: צריך המון אומץ להתמסר, להיפתח, לוותר על הגאווה. הפחד של האדם בכל דבר הוא לוותר על הגאווה שלו, זה מה שנשאר לו שהוא שלו. אומנם זו אשליה, אבל אתה צריך לוותר על הכי יקר לך, על הגאווה העצמית שלך, ולהסכים למסור אותה לחברים.

צודק.

תלמיד: אמרת כאן כמה דברים גדולים, שלא הספקתי לעכל אותם. מה זה להפוך את היחס שלי עם החבר ליחס של עביות?

כי מודדים בעביות.

תלמיד: מה זה אומר שאני הופך את היחס עם חבר לעביות, מה הכוונה?

כי איפה אני מגלה אור חכמה, אור חסדים, מודד התקרבות, התרחקות? על ידי הרגשת העביות.

תלמיד: עם איזה חסרונות של החברים אני צריך לעבוד, עם כל החסרונות שלהם או רק עם חסרונות מיוחדים?

האמת שאני עובד עם החברים, ככל שאני מבטל את עצמי.

תלמיד: ואז? אמרת שהחברים מתלבשים בלבושים שאתה מקבל מהבורא, והם מרגישים את המצב שלי. אנחנו מגיעים למצבים כאלה בעשירייה, שכל אחד מרגיש ממש את מה שהחבר מרגיש?

אני עוד לא יכול להגיד את זה בביטחון מלא, אבל כנראה שכן.

תלמיד: ואיך לא לפחד להיות ממש ערום, חשוף, גלוי בכל מה שיש בי כלפי החברים?

זה נובע מתוך כך שאתה מתחיל להרגיש שזה לא שלך.

תלמיד: כרגע אני מרגיש פחד מזה. זה פחד או יראה המצב הזה, שכאילו יגלו באמת מי אני?

תגיד פחד.

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות עם הפחד הזה? להתעלם, לדכא אותו, או שאם זה מהבורא אז לא אכפת לי. או איך להשתמש בו נכון?

אנחנו נראה את זה.

תלמיד: קודם חבר שאל, ועדיין לא שמעתי תשובה. הוא כותב גם פה במקור, שאם אדם עוסק בתורה ומצוות זה מביא אותו לשלמות וזה מכסה את החיסרון. גם בכנס, וגם בכלל, כשהאור מאיר ומחבר, ומאחד והכול, יפה, איך שומרים עדיין על חיסרון?

צריך להיות בתוך האדם איזה כלי שהוא לא מתמלא, אלא הוא נשאר בחיסרון, ואפילו גדל.

תלמיד: מה זה הכלי הזה?

זה כלי להשגת המטרה.

תלמיד: איך הוא לא מתמלא? הטבע הוא להתמלא, אז איך הכלי הזה דווקא לא מתמלא?

כי זה כלי שמגיע מהבורא.

תלמיד: שמעתי אותך היום מדבר הרבה על גבול. איך אדם מזהה את הגבול בין לקבל על מנת לקבל, לבין על מנת להשפיע? האם האדם יכול לזהות את הקו הדק הזה?

כן, וגם להסתיר אותו, ולהסתתר תחתיו, האדם יכול לעשות הכול.

תלמיד: האם אפשר להגיע ליראת ה' לפני שמגיעים ליראה כלפי חברים, שאני לא אוכל להשפיע לחברים? יש כזה מושג, או שזה רק כלפי ה'?

יראה כלפי ה'?

תלמיד: האם הכרחי קודם להגיע להרגשה שאתה פוחד מזה שאתה לא משפיע לחברים? או שההבחנה של יראת ה' שייכת רק לבורא, רק כלפי בורא?

היא מגיעה אחר כך.

תלמיד: יש כזאת הרגשה שאדם ממש מפחד שיעברו החיים והוא לא יוכל להשפיע לחברים? זה כאמצעי בדרך, או שבכלל לא קיים דבר כזה?

כאמצעי, כאמצעי בדרך, מצד אחד. מצד שני, הוא צריך לגלות את היחס שלו ליחס לחברים.

תלמיד: אנחנו לומדים שלהגיע לאהבת ה' אפשר רק דרך זה שאתה קודם כל מגיע לאהבת החבר.

כן

תלמיד: שאי אפשר להגיע לקומה השנייה. אז האם אותו דבר קיים גם בהבחנה של יראה, קודם אתה מגיע ליראת העשירייה, החבר, ואחר כך ליראת ה'?

כן.

תלמיד: ובכלל, יש כזאת מציאות שאדם משפיע לבורא בלי קשר לחֶברה, לחבר?

לא.

תלמיד: אין מציאות כזאת?

לא.

תלמיד: זה מאוד פרקטי עבודה מול החברים, אבל האם צריך להיות גבול ביחס שלי בין החברים, כי יראה זה גבול, ואמרת שצריך להיחשף. איך עובדים נכון, מסתירים משהו, לא מסתירים, מה העבודה?

לעבוד. פשוט מאוד, ומתוך זה תתחיל להכיר את הפרטים שיש באותו מעשה.

תלמיד: עכשיו אמרת שיראה זו חרדה פנימית, זה מצב שהבורא מכניס לאדם חרדה כזאת, והוא מרגיש שהוא רוצה להיפרד מזה כי זה מאוד לוחץ, יש הרבה מתח, ולהיות כל הזמן בזה זה פשוט בלתי נסבל. האם יראת ה' זה גם דבר כזה או שזה משהו אחר לגמרי, שנותן כוח להיות בזה?

כוח הוא לא יכול לקבל, מאותו דבר שהוא רוצה לחקור.

תלמיד: הבורא נותן כוח?

כן.

תלמיד: פשוט רק צריך כל הזמן להיות בבקשה להיות רגיש לזה.

כן.

תלמיד: ואמרת שצריך לעשות תרגילים בשביל להגיע לזה. התרגילים האלו הם בין החברים?

כן.

תלמיד: ממה מתחילים, מלהיות רגיש לחבר?

כן.

תלמיד: אנחנו מדברים על שני מושגים, מושג של פחד, ומושג של יראה. ניתן להסיק שפחד זה בכלי קבלה שלי, ויראה זה למעלה מהדעת?

אפשר.

תלמיד: אז המצב הזה של יראת ה', יראה, זו דרגת השגה, זו דרגת התפתחות?

כן.

תלמיד:  וכדי לפתח את המקום הזה, אני יכול לעבוד רק דרך המעבדה עם חברים?

כן.

תלמיד: אז אי אפשר להימנע, אי אפשר לדלג על השלב הזה של לחפש קשר עם הבורא, בלי לחפור בקשר עם חברים.

נכון.

תלמיד: בעצם בגלל שזה הפוך. בין פחד ליראה, הפוך, אז דרך הכאב, דרך הצער, מגיעים ליראת ה'.

כן.

תלמיד: אז זה גם מקום לשמחה. שאם אני מרגיש שאיפה שאני מגלה את החלקים האלה של רצון לקבל שלי, שם מתגלה הפחד הזה, ודרך זה מתפתחת היראה, וזה כלי עבודה, וכלי התפתחות.

נכון.

תלמיד: וזה מקום לשמחה.

כן.

אני לא אוכל לתת לכולם לשאול, אז בואו נברר קודם כל את השאלות.

תלמיד: אמרת שצריך לעבוד על עביות בין החברים. ולפעמים היית אומר לנו שצריכים להוריד את הכפפות אחד כלפי השני. נתת גם דוגמה שבמעגל חשמלי צריך נגד בשביל שיתגלה חום או אור. איך עובדים עם הדבר הזה? אני רואה גם ביחסים ביני לבין חברים או בין שני חברים איך מיד מתעוררים עלבונות או אי הבנות. מורגש בכלל, בכל אדם אולי, שלא מסוגלים אפילו להרגיש אחד את השני. ופה אתה אומר לנו שצריך להתחיל להיכנס לתוך המקום הזה.

מה אנחנו יכולים לגלות בינינו?

תלמיד: אני מניח שהשתוות צורה, שינוי צורה בעיקר.

שינוי צורה. כן. אז לזה צריכים לגשת.

תלמיד: איך ניגשים?

אנחנו נלמד. אני לא יכול לתת לך עכשיו תשובה ברורה.

תלמיד: האם עדיין לא להתחיל את התרגיל הזה או שכדאי לנסות? אתה אומר שעוד לא למדנו אותו.

תתחילו, תחפשו איך להגיע לזה. התנאים ברורים וברורה התשובה, איך מגיעים מזה לזה.

תלמיד: רב אמר שצריך להיות איזה כלי בתוך האדם שלא מתמלא, הוא נשאר בחיסרון ואפילו גדל, זה הכלי להשגת המטרה. איך מגדילים את הכלי הזה?

על ידי חשיבות. אין לנו יותר.

תלמיד: איך להתמודד עם הגאווה?

לא יודע, תנסה למכור אותה.

תלמיד: דיברנו על זה שאדם פוחד שלא יראו מה יש בו. אחר כך שאלו איך להיפטר מהפחד הזה. אני מרגיש ההפך, לתפוס את הפחד זה כלי מאוד חזק.

כן.

תלמיד:   אני מרגיש שאני לא רוצה שיראו באמת מה יש בי, את כל הזוהמה נגיד, זה מאוד עוזר בעבודה לזהות את הגבול. איך לחדד את ההרגשה, כל הזמן להרגיש, בסדר, יש בי דבר כזה בפנים שאני אעשה הכול שלא יראו. זה נכון ככה להסתכל על זה?

איך אתה עושה את זה עם החברים?

תלמיד: כל הזמן נדבק ליחס של השפעה איתם, יחס של אהבה איתם ואת כל השאר אני מסתיר.

האם אתה בזה רק מבטל את אי הנעימות?

תלמיד: כך אני מתרחק מרע.

האם זה באמת הטיפול הנכון?

תלמיד: בטח לא. אבל אם אני אבוא ואשפוך את כל מה שיש לי על החברים, אז לאן זה יוביל?

זה תלוי איך אתה מגיע אליהם. אבל אם אתה עדיין לא יכול לבוא אליהם בלב פתוח, אז הכלי שלך עדיין לא מוכן.

תלמיד: אמרת לדאוג או לפחד שאני לא אוכל להפוך את היחסים שלי עם החבר ליחס של עביות. אני מבין שהיחס שמתגלה בי כלפי החברים שהוא יחס של עביות, זה מקום עבודה שאני חייב שיהיה. זה נכון?

כן.

תלמיד: אז ברגע שאדם מרגיש טוב, נעים עם החברים, בטח חסר משהו.

כן.

תלמיד: אנחנו שואפים ליחס טוב וקירבה בינינו, אבל האם יש נקודה בעבודה שאדם מחפש את החומר שהוא עובד בו, את ההתנגדות, את השנאה?

השאלה שלך היא מה לחפש.

תלמיד: כן.

זו עדיין עוד לא דרך המלך.

תלמיד: מה זה אומר, שעוד לא הגענו לזה?

מה חסר לי, זו עדיין לא שאלה. נגיע לזה.

תלמיד: אמרת שכשאנחנו מרגישים את הרגשת המילוי, אז צריך בדיוק שם להשאיר חיסרון ולעבוד איתו. באותו מילוי מורגש שממש זכינו לרגע של חסד מלמעלה, אבל מורגשת גם הקטנות האישית, שאתה לא יכול להשתחרר מחישובים קטנים בתוך זה.

כן.

תלמיד: האם אלו אותם האמצעים שאמרת, שאותם להפוך לעביות, שם לחפש עוד מקום לעבודה, עוד מקום לקשר אליו?

לא.

תלמיד: במה המשך העבודה איתו? יש רגעים בעשירייה שממש מרגישים שזכינו להארה שלמה, לחסד, כולם כאילו שבעים. איפה שם לא להתנתק ממנו? איפה החיסרון הזה שאמרת איך לעבוד איתו? יש כמו הודיה, אבל מורגש שצריך להיות יותר מהודיה.

איך אתה מבטא אותה.

תלמיד: איך אני מבטא אותה?

בזה שאתה מתבטל, ומקבל תמורת ההתבטלות כלי נכון, שלם, ועובד עימו.

תלמיד: קשה לקבל את זה, הגאווה סוגרת אותנו מפני ההרגשה הזאת כדי לא להרגיש בושה, כי היא לא נוחה.

כאן צריך להיות יחס גם לקבלה וגם להשפעה, ששניהם יעבדו כאחד לגדלות הבורא. ואז הפתרון צריך להיות בזה שמופיע אור של גדלות הבורא על ההצטלבות הזאת, והוא שפותר אותה על ידי כוח הבורא. הבורא מאיר על חוסר ההשלמה הזה באורו.

תלמיד: האם הוא מאפשר לי עוד להתבטל כדי לצאת מההצלבה הזאת?

הוא עוזר לך להשלים את חוסר הנוכחות שלו בזה, שדווקא אם אתה מושך אותו, אז אתה כבר לא צריך יותר כלום. זה הפתרון. אין לי מה להוסיף.

תלמיד: אם אדם מגלה שהחברים דואגים עבורו, אז מתי זה מעורר בו בושה שלא תרחיק אותו? יש כנראה גבול שבו ההרגשה הזאת יכולה להרחיק את האדם כי זה מחייב אותו, אבל אנחנו גם לומדים שזה מה שמשחרר אותו.

אם עשירייה רוצה לבנות קשר של דאגה הדדית, מה המכנה המשותף הנמוך ביותר של דאגה שהם צריכים להביע, כדי שכולם ירתמו לזה ולא יברחו מזה? איזה סוג של רגישות צריכה להיות?

חיבוק.

תלמיד: אם זה חיבוק פנימי, האם הוא לא יכול לגרום לבושה הזאת להתעורר ולהבריח את האדם?

לא. אנחנו מסתכלים בעיניים גדולות ובלב פתוח, כל אחד על האחרים, ולא צריכים יותר כלום.

תלמיד: צריך להביע את האהבה, רב"ש אומר שצריך לעשות את זה.

כן.

תלמיד: נגיד שיש חבר שמרגיש שהוא מוכן לקשר עמוק, אבל הוא לא יכול להביע את זה אם כלל העשירייה לא מוכנה לזה.

יכול להיות שהוא לא מסוגל.

תלמיד: מסוגל למה?

להוציא מתוך היחס שלו לאחרים את אותו רגש, את אותה הדבקות.

תלמיד: אבל אם הוא היה יכול, אז זה היה רותם את כולם.

כן.

תלמיד: לא יכול להיות שלאדם יש השפעה כלפי החברים והיא מרחיקה אותם, אין כזה דבר.

לא.

תלמיד: מה זה בפועל "להיות בלב פתוח, ערום, כלפי החברים", האם זה אומר שאני צריך לשתף את החברים בכל החסרונות שלי, ההפרעות שלי, מצבי השפלות שיש בי?

אני לא יודע איך להגיד, אבל בטוח שצריכים לפתוח את הלב.

(סוף השיעור)