שיעור בוקר 13.12.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פרשת וישלח - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטעים נבחרים המקורות בנושא פרשת השבוע, פרשת "וישלח". קטע מספר 1.

"יעקב היה כלול מכל ג' הקוין. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין כמו תפלת רבים. ועל כן כתוב "וירא יעקב מאוד ויצר לו, כי הקב"ה סבב לו את זה, כדי שיתפלל, מטעם שחשק בתפלתו"."

(הרב"ש. מאמר 7 "חשיבותה של תפלת רבים" 1986)

אומר כאן רב"ש, "יעקב היה כלול מכל ג' הקוין. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין כמו תפלת רבים. ועל כן כתוב "וירא יעקב מאוד ויצר לו, כי הקב"ה סבב לו את זה, כדי שיתפלל, מטעם שחשק בתפלתו"." .

אנחנו צריכים להרגיש את יחס הבורא אלינו כשאנחנו מרגישים את הגלות, את הקשר בינינו, את היחס, את המרחק בינינו. ואז לדרוש מהבורא שנוכל להתפלל אליו בדיוק לפי מה שהוא חושק בתפילה שלנו.

תלמיד: נשמע כאן שדווקא מזה שיעקב היה כלול מכל הבחינות, כלל את עצמו, מתוך זה הבורא עורר אותו להתפלל.

כן.

תלמיד: כלומר אם אנחנו רוצים להגיע לתפילה, אז העבודה להגיע לזה היא להתכלל בשני הקווים. מתוך זה הבורא יחשוק בתפילה שלנו ויעורר אותנו לתפילה, יביא לנו מצבים קשים כמו שהוא אמר. אבל לא שאני רוצה להתפלל ואז אני מקבל את התפילה, אלא אני צריך לעשות עבודה מקדימה כדי שהבורא ירצה לקבל ממני תפילה.

נכון.

תלמיד: הייתי רוצה להרגיש יותר מה זה אומר להתכלל. ממה יעקב מתכלל? ממה צריך להתכלל כדי שהבורא ירצה תפילות מאיתנו?

מה חושבים? ממה יעקב היה צריך להיות כלול כדי שהבורא ירצה לשמוע דווקא ממנו את התפילה עבור ישראל?

תלמיד: יעקב היה צריך להתכלל מקו ימין, שזה הודיה, שבח, לראות מעלות החברים, להיות שלם בזה שהבורא בחר בו לעשות פעולה, וממש להרגיש שמחה, התרוממות רוח וגדלות, כמו שאנחנו מרגישים עכשיו בשיעור בוקר. אבל הוא צריך גם להיות כלול מקו שמאל, מהאגו שלו, מהיצר הרע, בדיוק כמו שלמדנו בשיעור הקודם, מנגעי עצמו, שהוא עצמו נברא אגואיסט, חושב רק על עצמו. ופה הוא צריך לצאת כלפי החסרונות של החברים, של העשירייה.

מתוך ההתכללות שלו עם קו ימין והחסרונות של העשירייה, יש שאלה. האם יעקב הוא תוצאה של ההתכללות של שני הדברים האלה, או שיש לו עוד משהו לעשות? כלומר, האם התפילה עבור החסרונות של החברים היא כבר התפילה השלמה שהוא כותב פה?

כן, ליעקב יש תפילה שלמה.

קריין: קטע מספר 2.

"על כל דבר שמקבלים צריכים להקדים תפלה, שיהיה כלי לקבל את ההשפעה, יוצא, שאפילו לאחר מה שהקדוש ברוך הוא הבטיחו במראה הסולם, זה נקרא אור מקיף.

אבל בזמן שפגש את עשו, שאז הוצרך לישועה בהוה, היה צריך להתפלל ולגלות הרצון, הנבחן לבחינת כלי על הישועה, מכיון שבלי כלי אי אפשר לקבל אור פנימי. כי ההבטחה נקראת אור מקיף. מה שאין כן כשבאים להוציא את ההבטחה לפועל, צריכים תפלה. כי אור מקיף הוא אתערותא דלעילא, ואור פנימי הוא על ידי אתערותא דלתתא."

(הרב"ש. 376. "וירא יעקב מאד")

תלמיד: אנחנו בעשירייה נוגעים בפרשת השבוע, ולפעמים יש תמונה גשמית, כאילו מדובר באיש גשמי שקוראים לו יעקב או עשיו. לעומת זאת הרבה פעמים שומעים במאמרים של רב"ש שהכול מדובר באדם אחד.

בעשירייה אנחנו רואים מבחוץ דברים אצל החבר. האם העיסוק בחוץ הוא כדי לחזור פנימה ולראות את הכוחות שכרגע האדם עומד מולם?

כן.

תלמיד: אם אני בורח החוצה מדי, אז אני עלול לטעות שאני צריך לתקן משהו בחוץ.

נכון.

תלמיד: האם תפילה היא חיסרון למסך, בקשה על מסך?

כן.

תלמיד: מתי אפשר להגיע להתפלל על זה, האם רק אחרי שרוצים להשפיע לחברים?

כן.

תלמיד: אי אפשר לפני זה לבקש?

לא. לפני זה אתה מגלה את הבורא שהוא למעלה מכל החסרונות.

תלמיד: מה זה הרצון לקבל שעליו צריך לשים מסך, האם רק כשכבר רוצים להיות בלקבל על מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: לפני זה, זה לא נחשב בכלל רצון לקבל?

לא.

תלמיד: מה לפני זה מפעיל אותי, מניע אותי? או שזה כן רצון לקבל אבל לא מהסוג שעליו אנחנו צריכים לעבוד.

נכון.

תלמיד: עד שאני לא מגיע לרצות באמת לקבל על מנת להשפיע, מה אני עושה עם כל הרצונות שמתעוררים?

איך אתה עונה?

תלמיד: בינתיים אני רק מזיז אותם הצידה.

האם יש לחברים איזה רעיון?

תלמיד: כתוב שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים.

כן.

תלמיד: לימדת אותנו שצדיק הוא מי שמצדיק את הבורא. אז שוב חזרנו לגדלות ורוממות ה'.

תלמידה: ממה יעקב כל כך מפחד?

שהוא לא יוכל למלא את כול ג' הקווים שמהם הוא כלול.

תלמיד: מה זה פחד וייסורים? מדוע שני הדברים הללו נחוצים כדי שהתפילה תהיה רצויה?

כי תפילה צריכה להגיע מהרצון לקבל, מהעומק של הרצון לקבל. לכן כשאין תפילה, אז אין ייסורים.

תלמיד: כתוב כאן "כי ההבטחה נקראת אור מקיף". אבל "כשבאים להוציא את ההבטחה לפועל, צריכים תפלה". מה זה "הבטיחו במראה הסולם, זה נקרא אור מקיף"?

האור המקיף הופך לאור מטרתי, ואז כל ההבטחות מתקיימות.

תלמיד: איך שוקלים תענוג כדי לשים את גדלות וחשיבות הנותן מעל, כדי שנדע שהערך של הנותן גבוה יותר מהתענוג שקיים? איך אני מרים את חשיבות הנותן, ואני יודע בוודאות שזה יותר מהתענוג עצמו?

גם בעולם הזה כביכול צריך להיות כך. אומנם אנחנו לא שומרים על היחס הזה שהעיקר הוא נותן המתנה יותר מהמתנה עצמה.

תלמיד: התענוג מורגש, איך אני יודע שיש לי יותר את חשיבות הנותן? במה בא לידי ביטוי המשקל הזה, העבודה הזאת, שאני יודע שמולה יש לי את חשיבות הנותן מעבר לתענוג?

מי יודע לענות? איך אנחנו שוקלים את חשיבות הנותן שהוא יהיה יותר מחשיבות המתנה?

תלמיד: אני חושב שהמדד יהיה כמה קל לי לוותר על המתנה. ברגע שאני עושה חשבון ואני רואה שהמתנה קצת מסיתה אותי ואין לי שום בעיה לוותר עליה, אז סימן שחשיבות הנותן היא יותר.

כן. ככה זה, בעולם הזה זה נכון.

תלמיד: אני חושב שאלו החברים, החברה. המתנה לא שווה אם המתנה יותר חשובה לי מהחברים, כי אז המתנה לקחה לי את הדבר הכי חשוב. החברים צריכים להיות יותר חשובים מהמתנה, ואני לוקח את המתנה בגלל שהחברים חשובים.

תלמיד: אני חושב שעצם העובדה שאדם מגלה מתנה, זה אומר שהוא גם מגלה את נותן המתנה.

אי אפשר לגלות מתנה בלי נותן המתנה.

תלמיד: יש קשר בין נותן המתנה לבין המתנה. אם אני מגלה שאני מקבל מתנה, אז זה אומר שאני מגלה את נותן המתנה, אחרת זה לא יכול להיות.

אתה אומר משהו.

תלמיד: יש לי תשובה, אבל גם סוג של שאלה. לפי המערכת, אם אנחנו מקבלים את זה, אז זה אומר שיש לנו את היכולת, נכון?

כן.

תלמיד: מאיפה מגיע העניין שלפעמים מגיע אליך יותר מאשר אתה יכול לקבל?

מלמעלה ודאי.

תלמיד: לפעמים אני חושב שאני מוכן לזה, ופתאום אני עומד מול עשיו ורואה שאולי אני לא מוכן. איך לדעת, ומתי כדאי להתקדם?

איך אתה יודע שאתה עומד מול עשיו?

תלמיד: כי הרצון לקבל כל כך גבוה ואני מרגיש את זה בפנים, שעדיין הוא פה.

ברור. הבחנה טובה.

תלמיד: אז מה לעשות, לא לפחד?

לא לפחד.

תלמיד: המתנה לא כל כך משנה, זה לא משנה אם המתנה קטנה או גדולה, אלא יותר להתייחס לכוונה של אותו חבר. ברגע שאתה מרגיש שהוא נתן מתוך כוונה, זו כבר הרגשה טובה, זה לא משנה בכלל מהי המתנה. לכן המתנה היא יותר סמל לחיבור, ודרך המתנות אנחנו מתחברים. לכן דווקא עדיפה מתנה קטנה על מתנה גדולה, כדי להראות שיש כאן כוונה והמתנה היא לא משנה בכלל.

נכון.

(סוף השיעור)