שיעור בוקר 28.05.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי "בעל הסולם", עמ' 433, הקדמה לספר הזהר, אות י"א

קריין: הקדמה לספר הזוהר, אות י"א, כתבי בעל הסולם, עמוד 433.

אות י"א

"ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום, שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה, וכן זמן, קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו, שבמחשבת הבריאה, כנ"ל. ועובר, דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמ"ש: "עייר פרא אדם יולד". ונשאר משועבד, תחת המערכה ההיא, עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול.

ועל ידי עסק המצות, מי"ג שנים ואילך, שעוסק, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר, הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו, לאט לאט, על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך, נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת, דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התקון.

וכן מוסיף והולך, לקנות ולהשיג, מדרגות דקדושה, ממחשבת הבריאה שבא"ס ב"ה. עד שהן מסייעות לו, להאדם, להפוך, את הרצון לקבל לעצמו, שבו, שיהיה כולו, בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם, השואת הצורה ליוצרו. כי קבלה ע"מ להשפיע, נחשבת לצורת השפעה טהורה. כמ"ש במסכת קדושין, דף ז', שבאדם חשוב, נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת, כי קבלתו שהיא ע"מ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עש"ה.

ואז, קונה דבקות גמורה, בו ית'. כי דבקות הרוחני, אינה אלא השואת הצורה, כמ"ש חז"ל: "ואיך אפשר להדבק בו, אלא הדבק במדותיו". שבזה נעשה האדם, ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה."

אני אקרא ואסביר בדרך. אות י"א.

אות י"א

"ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום, שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה," זה לא העולם הגשמי, מה שאנחנו מרגישים כאן, אבל נגיד שזה ככה. "וכן זמן, קלקול ותיקון." זאת אומרת שהבורא ברא את המציאות שהיא כוללת רוחניות וגשמיות, קלקול ותיקון. "כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו," האגו שלנו, "נמשך משורשו, שבמחשבת הבריאה," זאת אומרת הרצון לקבל הוא לא סתם משהו. הוא נמשך משורש הבריאה. "כנ"ל. ועובר, דרך המערכה של העולמות דטומאה," שהן כולן מערכות כאלה שכולן נותנות לרצון לקבל הגולמי כל מיני צורות, כל מיני גדרים ואופנים.

ואז הרצון לקבל מתפשט ומגיע כבר בצורה שממלא את כל המציאות. "כמ"ש: "עייר פרא אדם יולד". ונשאר משועבד, תחת המערכה ההיא," שנבראה, נבנתה מהרצון לקבל הגולמי. אז אדם נמצא בטיפול שלה "עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול."

י"ג שנה זה לא שזה י"ג שנה, שלוש עשרה שנה, זה לא שייך לעולם הזה ולא שייך למספר שלוש עשרה, אלא אדם נמצא תחת מערכת הטומאה ומקבל ממנה כל מיני השפעות עד שהוא גומר את הטיפול. כשגומר את הטיפול, מה כתוב אז? "ועל ידי עסק המצות," שהוא מתחיל לתקן את עצמו, "מי"ג שנים ואילך," זאת אומרת מהמצב הזה, זה לא שייך לשלוש עשרה, והלאה, "שעוסק, על מנת להשפיע נחת רוח" לבורא, "ליוצרו," תראו באיזה מצב הוא נמצא כבר, "הוא מתחיל לטהר, הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו, לאט לאט," זאת אומרת בהדרגה, "על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך, נפש קדושה," המאור הקטן שמגיע אליו שנקרא נפש, אבל כבר בקדושה, זאת אומרת שעל מנת להשפיע, "משורשה במחשבת הבריאה." מהמקור שלה, "והיא" הנפש הזאת, "עוברת, דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף." ברצון לקבל המתוקן, "והוא הזמן של התקון."

אז יש כאן זמן הקלקול, י"ג שנה, ואחר כך זמן התיקון, מי"ג שנה והלאה, "וכן מוסיף והולך, לקנות ולהשיג, מדרגות דקדושה," זאת אומרת שיהיו הכלים שלו, הרצונות שלו, מתוקנים בעל מנת להשפיע, עד שכל המדרגות האלה דקדושה, המצבים האלה שהוא עובר, שהם כבר צמצום, מסך, אור חוזר, אור ישר שמלובש בכול, זאת אומרת שעושה איזה מצבים דומים לבורא, "שהן מסייעות לו, להאדם, להפוך, את הרצון לקבל לעצמו," שהיה לו, האגו שלו, "שבו, שיהיה כולו, בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו," לבורא, "ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם, השואת הצורה ליוצרו." נעשה כמו הבורא, אורח כמו בעל הבית, "כי קבלה ע"מ להשפיע, נחשבת לצורת השפעה טהורה." כי זה שהוא מקבל זה לא חשוב שמקבל. הוא מקבל כדי להשפיע ולכן זאת השפעה.

איזו דוגמה בעל הסולם אומר? "כמ"ש במסכת קדושין," זה מהתלמוד. ישנם כאלה ספרים שנקראים "תלמוד", ויש שם מסכת קדושין. "קדושין" זה איך עושים חופה, איך מחתנים בחור ובחורה. אז בדרך כלל כתוב שאת האישה צריכים לקנות. אתה נותן לה מתנה ואם היא מקבלת את המתנה, אתה בזה קונה אותה. אבל באדם חשוב, כתוב שם במסכת קדושין, ההיפך יכול להיות, שהיא נותנת לו, לחתן, איזו מתנה ולא שהוא נותן לה, אלא היא נותנת לו והוא אומר, זו מקודשת, זאת אומרת שהוא מקבל את המתנה, ועל ידי זה הוא קונה אותה. למה? "כי קבלתו שהיא ע"מ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה". זאת אומרת אם אני נותן למישהו שחשוב לי והוא גדול בעיניי, אז אני לא מרגיש שאני נתתי לו, אני מרגיש שהוא קיבל ממני, שעשה לי טובה גדולה שקיבל ממני.

ובצורה כזאת אני צריך להגיד לו תודה רבה שקיבלת ממני ולא שהוא צריך להגיד לי תודה שאני הבאתי לו את זה כי הוא חשוב לעומתי, ולכן זה שקיבל ממני, עשה לי טובה גדולה. וכך, בצורה כזאת, בשינוי החשיבות בינינו יוצא שהנתינה שלי והקבלה שלי משתנות, מתהפכות ובזה שאני נותן לו זה נקרא שאני מקבל, אני מקבל תענוג מזה שנתתי לו מתנה והוא בזה שקיבל ממני מתנה עשה לי טובה גדולה, זאת אומרת נתן לי.

זאת אומרת, זה לא עניין מי מקבל ומי נותן, זה עניין מי יותר חשוב ואז הוא נותן, ומי פחות חשוב ואז הוא מקבל. ואז יוצא שעל ידי השינויים האלו אנחנו יכולים במקום שכל הזמן מקבלים מהבורא, לתת לבורא.

אני הנברא ואני לא יכול להפוך את עצמי להיות מקור של הרצון, מקור של האור, מקור של המשהו הטוב. מה אני יכול לתת? כל הרצונות, כל המחשבות, כל הפעולות, כל מה שיש בי זה הכול בא מלמעלה מהבורא, "אין עוד מלבדו"¹, אז איך אני יכול לעשות מעצמי זה שנותן לבורא, זה שדומה לו שהוא נותן לי? בלתי אפשרי. אלא אם אני מתחיל לעשות את הבורא כחשוב, אז בכל רצון שיש לי שאני מפסיק לקבל, ורוצה לקבל רק כדי לעשות לו טובה, אני נותן לו.

זה נקרא "ניצחוני בניי"², כי הבורא הכול נותן, הוא הכול עושה, אבל שאנחנו מקבלים, אם אנחנו מקבלים כדי לעשות נחת רוח לו נקרא שאנחנו לא מקבלים אלא שאנחנו נותנים ואז יוצא שאנחנו החלפנו את המצבים שלנו, את התפקידים שלנו.

הבורא הוא הנותן ואני המקבל, אבל אם אני יושב מול בעל הבית, כמו בדוגמה שהייתה לנו, והוא אומר אני לא רוצה לקבל, אז הבורא, בעל הבית מתחנן תיקח ממני, בבקשה תקבל, אז אני לוקח את זה ממנו בכוונה כדי לעשות לו טובה זה נקרא שאני נותן לו. ועל ידי היחס בין נותן ומקבל, והיחס בין חשוב יותר וחשוב פחות, על ידי זה אני משנה את הקבלה שלי להשפעה.

בפועל אני לא יכול לשנות את עצמי ואני לא יכול לתת כי אין לי מה לתת, אבל בשינוי המשחק, את היחס שלי לבורא אני נותן. פשוט מאוד. כי אני רוצה לעשות בזה נחת רוח לו. איך? מה כאן משתנה? מתווספת לפעולה הכוונה. מה אני רוצה מהפעולה שלי? אני בזה שמקבל ממנו רוצה לעשות לו נחת רוח, אבל מתי זה יהיה? מתי שאני עושה על עצמי צמצום ולא מקבל כדי ליהנות, אלא מעבר לצמצום אם אני רוצה ליהנות לו אז הקבלה שלי היא תהפוך להשפעה.

ואז יוצא שאני נותן לו, ונותן לו, נותן לו כל הזמן שמקבל. הכול תלוי לא בפעולה. הפעולה נשארת אותה פעולה, אלא בכוונה מעל הפעולה, האם היא על מנת להשפיע. צריכים לעבור על זה הרבה פעמים על המחשבה הזאת ולחשוב על זה כי זה לא נמצא אצלנו אבל מתוך זה אנחנו יכולים, מהדוגמה הזאת יכולים להוציא את כל התוכנית של התיקון שלנו.

שאלה: האם הצמצום הוא תוצאה מהעברת החשיבות ממני לבורא?

הצמצום הוא תוצאה מהבושה. מלכתחילה כשהנברא מרגיש את עצמו שהוא המקבל ומתבייש לעומת הבורא.

תלמיד: והחלפת החשיבות שדיברת, חשיבות של מי במי מחליפים?

מחליפים מי חשוב יותר, אני או הוא? עכשיו בינתיים אני חשוב. אם אני חשוב סימן שהאגו שולט בי. אם הבורא חשוב זה נקרא שאני מוכן לעבוד במסירות נפש, שהבורא חשוב בעיניי אז כבר אני יכול לעסוק בנתינה. זאת אומרת, שאני מקבל, כל הזמן מקבל. השאלה למה הכוונה?

לכן זה נקרא חכמת הנסתר כי אתה רואה בצורה גלויה שהאני מקבל. אתה מסתכל מהצד יש בעל הבית ויש אני ואני כל הזמן מקבל מבעל הבית. מה קורה כאן? אני מקבל, אבל טיב הפעולה ובעל הבית כל הזמן אומר תעשה טובה, ואני כל הזמן אומר לבעל הבית אני לא רוצה. כי כל הזמן אני חייב לעצור את עצמי ולקבל רק בשביל בעל הבית. זה נקרא צמצום, מסך ואור חוזר שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: אז איפה בעל הבית?

בעל הבית מי שנותן לי.

תלמיד: איפה הוא?

איפה הוא? כל החיים, כל העולם, כל המציאות זה הכול בעל הבית. אפילו הסובבים אותי הם כולם תיאטרון, זה בעל הבית משחק איתי. מה אני עושה? אני צריך להתייחס לכל העולם לכולם, לכולם בנתינה. מותר לי ליהנות בצורה הכרחית לבהמה שלי, על זה לא מדובר על זה אין חשבון, חשבון רק שזה הכרחי, אבל מעבר לזה אני עושה הכול לטובת בעל הבית.

שאלה: בתהליך התאמת היחס שלי למערכת מהו התפקיד של ההתכללות?

התכללות זה אחר כך, זו כבר תוספת, זו כבר תוספת לפעולה שלי.

שאלה: מהי החשיבות, איך היא עושה שהרצון ישתנה לכך שהוא תמיד מצביע על בעל הבית, מה החשיבות שלו?

הרצון שלי משתנה בהתאם לכמה שאני יכול להשפיע לבעל הבית, יותר או פחות. אם אני לא יכול להשפיע לבעל הבית הרצון שלי שווה לאפס, אני לא מפעיל אותו לא חשוב כמה שאני רוצה, אני לא מפעיל אותו זה נקרא "צמצום". ובמידה שאני יכול לפתוח את הרצון כדי לקבל ובזה להשפיע לבעל הבית אז אני פותח אותו, זה מעבר לצמצום.

תלמיד: למקד כלפי חשיבות המטרה, איך חשיבות המטרה משפיעה על זה שאני אהיה מכוון ככה?

ודאי שחשיבות המטרה היא הקובעת כי חשיבות המטרה היא חשיבות הבורא, זה השפעת נחת רוח לבורא, אז זה קובע כמה אני אשתמש ברצון שלי. עד כמה שהמטרה חשובה, במידה הזאת אני יכול לפתוח את הרצון שלי ולהשתמש בו על מנת להשפיע.

שאלה: אם הבורא הוא גדול בעיני כמו בעולם שלנו, אני אקבל מאדם גדול תענוג גדול דווקא מכך שאני מהנה אותו. אז גם על התענוג הזה אני עושה צמצום? כי הוא גם נראה מאוד אגואיסטי.

ודאי שאני עושה צמצמום על כל צורות הקבלה לעצמי, וזה שאני נותן לבעל הבית אני נותן במה? כשאני מקבל מבעל הבית, אין לי מה לתת "אם צדקת מה תתן לו" אין מה לתת לבורא. אנחנו מעבירים לבורא תענוג שאנחנו מקבלים ממנו בעל מנת להשפיע.

תארו לעצמכם אני מקבל אבל הכוונה שלי שאני בזה רוצה לענות לו, אז בתוך הכוונה הזאת אני מתקשר אליו, בתוך הכוונה הזאת אני צריך להרגיש אותו, אני צריך להרגיש כמה שאני נותן לו, כמה הוא נהנה ממני. זאת אומרת אני צריך כאן להרגיש איך התענוג שאני עכשיו מקבל ממנו, התענוג הזה הוא עובר אליו וכמה שהוא ממלא את הבורא. למלאות את הבורא זה נקרא "למלאות את הט' ראשונות", איך שזה בא אלי כך אני פונה וממלא אותו, כך אנחנו עובדים. תנסו כל הזמן לחשוב על זה ותראו שתקבלו מזה התרשמות, הרגשה, ואחר כך עוד נעבוד על זה.

תלמיד: אז עכשיו בכלל אני לא יכול לתאר לעצמי באיזה צורה חדשה אני אקבל תענוג, כלומר אני אפילו לא נהנה מזה שהבורא נהנה? אלא קיים במשהו אחר חדש.

כדי לתאר לעצמי איך אני יכול ליהנות לבורא כי אני לא מרגיש אותו, אז אני עכשיו עושה את זה עם העשירייה. לפני שאני עושה את זה עם העשירייה אני לא יכול להגיע לעשות כאלו פעולות עם הבורא. ורק אם אני אעשה את זה בתוך העשירייה אז אני פתאום אתחיל להרגיש שבעצם אני עושה את זה לבורא, אני אתחיל לגלות את זה.

תלמיד: בעשירייה אני מקבל תענוג מזה שהעשירייה נהנית?

אני יכול לקבל תענוג מזה שהעשירייה נהנית ממני. אבל כאן צריכים [לעשות] עוד בדיקות, האם התענוג הזה הוא באמת תענוג שהוא מעלי, לא בכלים דקבלה שלי, לא בכבוד ולא בכל מיני קבלת התענוג, הנאות, או משהו. את זה עוד אנחנו צריכים לבדוק.

שאלה: אני רוצה להשפיע על גדלות הבורא בחברים שלי, אבל אני מקבל את גדלות הבורא מהחברים, אז אם כך אני יכול להתחיל את התנועה הזאת בעזרת הבורא?

כן, אתה יכול להתחיל את התנועה הזאת והבורא והחברים והעיקר שאתה תתחיל בזה לעבוד, אל תצא מזה. רק אני העשירייה והבורא יחד ותתחיל שם לשנות כל מיני תנאים, כל מיני דברים, תתחיל להתרגל למצב הזה, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.

שאלה: במה אני מהנה לבורא? בכל פעולה, גם בחיים הגשמיים? נגיד אני שותה תה או אני מטייל, אז כל דבר שאני נהנה ממנו בכל רגע מחיי אני צריך ליהנות את הבורא? אני צריך כאילו לשנות את עצמי לחלוטין? בפעולות האלה לנסות להסב הנאה לבורא? כלומר לפני כל פעולה לעצור את עצמי לכוון את הכוונה הזאת שעכשיו אני אוכל איזה אוכל ליהנות בזה את הבורא? האם אני מבין נכון או שזה משהוא אחר?

אם אתה יכול ליהנות לחברים ללא שום קשר לעצמך, אתה בזה מהנה לבורא. תעשה לקבוצה, לעשירייה שלך, לעשות משהו טוב כל הזמן ואתה תרגיש שאתה בזה עושה נחת רוח לבורא.

שאלה: בדוגמה ממסכת "קידושין" שרב"ש מקיש ממנה, יש חתן שמסכים לקבל את המתנה. האם בכך שהוא מסכים הוא מתבטל באיזה אופן, הוא מצמצם את עצמו?

לא, בשום צורה.

תלמיד: אז המצב הוא לא סימטרי בין החתן לבין הכלה?

למה צריך להיות סימטרי?

תלמיד: חשבתי שהוא מקבל על מנת להשפיע?

הוא מקבל כדי להשפיע לה, זה ברור.

תלמיד: אז מתקיימת סימטריה במובן הזה לפחות.

תגיד שבזה הם נעשים כשווים. אני לא רוצה עכשיו לדבר על הבורא עד כמה הוא נכנע ועד כמה הוא נעשה קרוב לנברא ומתלבש בנברא, נעשה שווה לו. בדברים כאלו יש הרבה פילוסופיה.

שאלה: המצב הזה שאתה לו והוא לך יכול להימשך אפילו שעה שלמה. איך אני יכול למסור את כל האור הזה לעשירייה, לאן האור הזה ממשיך ועובר?

אנחנו עדיין לא מדברים על איך למסור את זה לכלי העולמי אלא רק לעשירייה. אז בתוך העשירייה אני מתחיל את הפעולה כלפי העשירייה ולבורא וגם מקבל מהם.

שאלה: האם המצב עם הבורא של קבלה על מנת להשפיע, דומה למצב שבו האדם כבר גדל מגיע לאימו ומתכבד במה שהיא נותנת. הוא כאילו מרגיש שהיא אוהבת אותו ורוצה ליהנות לה וזה מה שמניע?

בדיוק מה שאמרת, כן.

שאלה: אני נמצא בעשירייה, בקבוצה, אני מתאר לעצמי את הקבוצה לא כבני אדם אלא כבורא שנמצא לפניי. וכשאנחנו עושים סדנה ומגיע שם התור שלי ואומרים לי, "תמשיך", כאן כשאני מדבר אני כביכול מקיים את רצון הקבוצה, כלומר את רצון הבורא. האם אני משפיע בזה שאני מדבר?

לא. כי מה שאתה עושה, אתה עושה לפי הבקשה שלהם, אבל מה שאתה אומר אתה עושה לפי הרצון שלך.

שאלה: אפילו אם אני מרגיש צער מהבורא או מהקבוצה אני צריך להיות בשמחה מכיוון שאני קיבלתי את זה ממנו או מהם, זו השמחה, זה כל העבודה, זה אני מקבל?

זה לא עניין של צער או לא צער. אתה צריך לבדוק האם זה מטרתי או לא.

תלמיד: איך אני בודק את זה?

תבדוק. אתה יודע מה המטרה ועד כמה מה שאתה עכשיו קיבלת זה מקדם אותך אליה או לא.

תלמיד: מקדם אותי יותר למחשבה, להרגשת הדבקות?

לחיבור.

שאלה: במה תלויה היכולת של העשירייה, בכל מצב ומצב שאנחנו מקבלים, מצב של חשיכה, להביא את השמחה לעשירייה?

במה תלוי? תלוי בך. במה תלוי להביא שמחה לקבוצה? רק באדם. כי מהבורא תמיד מקבלים טוב. אם אתה מקבל את זה ברצון האגואיסטי שלך יכול להיות שאתה מרגיש רע. אבל אם ברצון להשפיע להגיע למטרה, אז אתה תמיד תרגיש בזה טוב. כי "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש".

שאלה: בעשר שורות הוא באמת הביא את כל חכמת הקבלה.

אין יותר מזה. בחכמת הקבלה אין כלום.

תלמיד: הוא פותח את המאמר שמשורש הבריאה הוא הוציא את הרצון לקבל. איך הוא הוציא משורש הבריאה, שזה הכול השפעה?

יש מאין.

תלמיד: הוא אומר פה לעשות נחת רוח לבורא. א', אני לא יודע מי זה הבורא, ומה זה לעשות לו נחת רוח?

לעשירייה.

תלמיד: למי?

לקבוצה.

תלמיד: לעשות נחת רוח?

כן.

תלמיד: ומה זה נקרא לעשות נחת רוח לקבוצה?

לעשות משהו טוב, יפה.

תלמיד: אתה יכול לתת דוגמה מה זה נקרא נחת רוח?

אני לא יכול לתת לך דוגמאות, אתה אפילו לא יודע מה זה נקרא לעשות נחת רוח. אתה מבין את המילים האלו, רק את המהות לא מבין, כי לא עשית את זה לאף אחד.

תלמיד: לא סובל אותם, איך אני אעשה נחת רוח?

נחת רוח זה נקרא שאתה רוצה לעשות לאדם נעים. זה הכול, נעים.

תלמיד: מה לעשות "מוצ'י פוצ'י" כל הזמן ללטף אותו? אני לא מבין מה זה לעשות נחת רוח.

אני לא בטוח שאם אתה מלטף מישהו הוא מרגיש מזה נחת רוח.

תלמיד: מה זאת אומרת לעשות את הבורא כחשוב?

כן.

תלמיד: איך אני עושה את הבורא כחשוב שהוא כרגע לא חשוב?

הוא לא חשוב בגלל שאתה לא נמצא בעשירייה. אם אתה נמצא בעשירייה והיא מדברת על חשיבות הבורא, אז בטוח שאתה מתחיל לחשוב עליו שהוא חשוב.

תלמיד: הנה אני רואה את העשירייה אתה רואה אותם לידי.

אתה רואה אותם, ככה.

תלמיד: זה מהצבא, זה חברה, כולם פה. איזה חשיבות אני יכול לראות בהם. מה זה חשיבות?

איפה אתה רואה אותם?

תלמיד: הנה תסתכל הם מסביב.

לא, אתה צריך לראות אותם בתוך הלב שלך.

תלמיד: סליחה?

"סליחה". זה מה שאני אומר לך. אתה צריך לראות אותם בתוך הלב שלך, הלב שלך מחולק לעשרה סקטורים, חלקים, ובכל חלק וחלק שולט אחד מהחברים שלך. אז אתה מרגיש איך הם שולטים בליבך. עכשיו אתה עושה להם דבר טוב כל מה שאפשר, כדי שהם יטפלו בלב שלך. אתה לא בעל הבית על הלב שלך רק הם נמצאים שם והם בעליבתים.

תלמיד: אבל איך אני עושה לו טוב, מה זה נקרא לעשות נחת רוח לחבר?

אני לא יודע. אתה צריך לחקור מה לעשות להם טוב, כי אם הם יחשבו טוב אז כל אחד שנמצא בלב שלי מהם, הוא יתקן את החלק הזה בליבי ואז הבורא יתלבש בתוך אותו החלק, וחלק וחלק ובכל עשרת החלקים הבורא ימלא את הלב שלי. ואני ארגיש רק את הבורא שאין עוד מלבדו והלב שלי יהיה ממש עם הבורא. אבל זה הכול בתנאי שהחברים שלך יעמדו בליבך ביחס אהבה אליך. כי תכונת הבורא זה תכונת האהבה.

תלמיד: כי לקבל ממני את הטובה שאני עושה להם, זה לא תלוי בי?

תעשה להם טובה. את חבר צריכים לקנות.

תלמיד: איך לקנות?

כך כתוב.

תלמיד: אבל מה זאת אומרת לקנות?

לקנות, להביא להם מתנות, כל מיני יחס יפה וטוב. כמה שאפשר יותר ויותר ויותר, עד שלא תהיה להם ברירה, הם ירצו גם לעשות לך משהו טוב.

תלמיד: להחזיר לי כאילו?

כן.

(סוף השיעור)

---

1. "אין עוד מלבדו" (דברים ד', ל"ה(.↩

2. "נצחוני בני, נצחוני בני" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, נ"ט, ב' גמרא(.↩