שיעור בוקר 20.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 640, "שמעתי", מאמר קע"ה. "והיה כי ירחק ממך"

זהו מאמר קצר, מאמר חשוב, מאוד מעשי. מדובר על היחס שלנו לדרך, למטרה, עד כמה אנחנו מרגישים לפנינו כל מיני הפרעות כביכול, וקשה לנו לשכנע את עצמנו שההפרעות האלה הן הכרחיות, שדווקא על ידן אנחנו עולים ולא ממשיכים במישור. "במישור", כלומר כמו כולם בעולם הזה. "עולים", כלומר שדווקא בגלל שיש הפרעות צריכים להתגבר עליהן, לעלות מעליהן וכך בהדרגה אנחנו מגיעים לעולם הרוחני.

קריין: "שמעתי" קע"ב "והיה כי ירחק ממך".

קעה. והיה כי ירחק ממך

""והיה כי ירחק ממך הדרך, לא יוכל שאתו".

ופירש, למה הדרך כל כך רחוק, מטעם כי "לא יוכל שאתו". משום שלא יכול לישא את העול של תו"מ. לכן הדרך נחשב לו לרחוק. והעצה לזה, אומר הפסוק, "וצרת הכסף בידך". שענין כסף הוא ענין כיסופין, שימשיך בחינת כסופין בהעבדות. שע"י ההחשק ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את העול תורה ומצוות. וגם "כסף" הוא ענין בושה. משום שבן אדם למטרה להגדיל כבוד שמים, כמ"ש "ברוך וכו', שבראנו לכבודו".

כי ענין תו"מ בכלל, הם דברים שהאדם עושה, בכדי למצוא חן בעיניו ית'. כי טבע של העבד, שרוצה למצוא חן בעיני רבו, שאז לבו של רבו עליו. וכן כאן, שכל ריבוי הפעולות והחומרות שבן אדם מתמחה בהן, הוא רק אמצעי, שעל ידי זה ימצא חן בעיניו ית'. ואז יהי' לו המטרה הרצוי ממנו.

והבן אדם הולך ועושה תו"מ, בכדי למצוא חן בעיני הבריות. ועושה מצרכי שמים בחינת אמצעי. זאת אומרת, שבאמצעותם יזכה למצוא חן בעיני הבריות. וכל זמן שהאדם לא זכה לבחינת תורה לשמה, אזי הוא עובד לשם הבריות. והגם שאין להאדם אפשרות אחרת, אלא לעבוד בשביל הבריות, אבל מכל מקום על כל פנים, הוא צריך להתבייש עם העבדות כזו. ואזי, ע"י הכסף הזה, יזכה לכסף דקדושה, דהיינו להשתוקק להקדושה.

"וצרת הכסף בידך". היינו, שאף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר. אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק (ואולי "וצרת" מלשון "רצית"). שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'.

ויש בחינת "זהב". ויש בחינת "כסף".

כסף, שיש לו כיסופין בכללות.

וזהב נקרא, שהוא רוצה רק דבר אחד. וכל הכיסופין וההשתוקקות, שיש לו לכמה דברים, נבטלין בהרצון הזה שיש. והוא אומר, שרק "זה-הב". היינו שהוא לא רוצה שום דבר, רק "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים השכינה מעפר]". ורק זה הוא רוצה.

היוצא מזה, שאף על פי שהאדם רואה, שאין לו החשק והרצון, כמו שצריכין, מכל מקום על כל פנים הוא צריך לראות ולהשתדל במעשים ובמחשבות, שישיג את החשק. וזה נקרא "וצרת הכסף בידך". ואל יחשיב האדם, שזהו דבר קטן, אם זה ביד האדם. אלא "בבקר (בחן) ובצאן" וכו'. היינו, שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי נעלים."

המאמר מדבר על החיסרון שאנחנו צריכים לפתח. נותנים לנו אותו, אבל קצת, ואנחנו צריכים להגדיל אותו, לתת לו צורה, הכוונה נכונה, ואז נגיע למטרה. אם לא, הדרך תהיה רחוקה וגם קשה.

הכול תלוי איך אנחנו מעבדים את הנתונים שמקבלים כדי להתקדם למטרה. אם מעבדים אותם נכון אז אנחנו מתקדמים בצורה הכי קצרה, בקו ישר, מהמקום שאנחנו נמצאים ישר למטרה, ואז באמת אפשר בצורה אידיאלית לעבור את הדרך, כמו שקראנו ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", משלוש עד חמש שנים. אבל אם אנחנו לא מקבלים את התנאים, לא יכולים לעבד אותם נכון, לצרף אותם מאדם לאדם, להגדיל אותם על ידי כל מיני פעולות שהן איחוד בקבוצה, צורות לימוד נכונות וכן הלאה, אז אנחנו מאריכים את הדרך.

זה מה שבעל הסולם אומר, ""והיה כי ירחק ממך הדרך", הדרך נעשית רחוקה, ארוכה, ואז "לא יוכל שאתו"". נראה שבאמת אי אפשר לעבור אותה והיא קשה וארוכה מדי. "ופירש, למה הדרך כל כך רחוק, מטעם כי "לא יוכל שאתו"", לא תוכל להתגבר עליה. למה? "משום שלא יכול לישא את" עול מלכות שמים, "העול של תו"מ. לכן הדרך נחשב" לאדם "לו לרחוק". כנראה שהוא לא משתמש נכון בכל האמצעים. כי הבורא לא מוותר על כך שאנחנו נמצאים בטבע הפוך ממנו בתחילת הדרך, וצריכים כל פעם לגלות עד כמה אנחנו הפוכים ממנו, ואז בהתאם לזה לתקן את עצמנו יותר ויותר בלהתאים את עצמנו אליו. זו כל הדרך. לכן הולכים בשתי רגליים, בשני קווים, בשמאל מגלים כל פעם כמה אנחנו הפוכים מהבורא, ובימין בהתאם לזה אנחנו יכולים לתקן את עצמנו ולראות כמה אנחנו דומים לבורא. וכך שמאל ימין, שמאל ימין, חושך אור, חושך אור, לילה יום, לילה יום, כך אנחנו מתקדמים.

"ופירש, למה הדרך כל כך רחוק, מטעם כי "לא יוכל שאתו". משום שלא יכול לישא את העול של תו"מ". מצוות אלו כל מיני פעולות שאנחנו עושים כדי להחזיר את עצמנו לצורה הנכונה של הכלי של אדם הראשון, לזה שכולנו מחוברים יחד. קודם כל אלו שיש להם השתוקקות לזה שנקראים "ישר-אל", ואחריהם כל באי עולם, כל בני האדם, וכמו שבעל הסולם כותב שלא חשוב אם הוא אדום, לבן, שחור, כולם צריכים להגיע לזה. "והעצה לזה, אומר הפסוק, "וצרת הכסף בידך". שענין כסף הוא ענין כיסופין", השתוקקות. יש רצון, שאנחנו מקבלים קצת את תחילתו מלמעלה, אבל בנוסף לרצון אנחנו בעיקר צריכים לפתח השתוקקות, זה נקרא "כסופין". לזה אנחנו צריכים להגיע, איך? בעבודה בינינו, "שימשיך בחינת כסופין בהעבדות". אני מוכן לתת עבודה כדי שיהיה לי רצון למטרה הרוחנית. "שע"י ההחשק ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את" עול מלכות שמים, או "העול תורה ומצוות". שאני אוכל לקיים את חוקי החיבור, כי העיקר הוא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". "וגם "כסף" הוא ענין בושה. משום שבן אדם למטרה להגדיל כבוד שמים" נברא. כל פעם כשאני גדל, אני רואה עד כמה הבורא נעשה יותר ויותר גדול בעיניי, חשוב, כולל הכול, ולפי זה אני בודק את המצב שלי. זה נקרא שאני קיים כדי "להגדיל כבוד שמים", "כמ"ש "ברוך וכו'," ברוך הוא אלוהינו "שבראנו לכבודו"". הבורא ברא אותנו כדי שאנחנו נכבד אותו, נעריך אותו, נגדיל אותו כביכול. כי על ידי זה שנעשה כך אנחנו עולים, אנחנו גדלים וכך מגלים אותו.

"כי ענין תו"מ בכלל, הם דברים שהאדם עושה, בכדי למצוא חן בעיניו ית'. כי טבע של העבד, שרוצה למצוא חן בעיני רבו, שאז לבו של רבו עליו". ככל שאנחנו מסורים לבורא, לכוח ההשפעה, לכוח החיבור, בהתאם לזה אנחנו מתחילים לראות שזה חוק הטבע שהוא גדול ומקיף ובתוכו נמצא הכול, כל הבריאה, כל העולמות. "וכן כאן" ממשיך בעל הסולם, "שכל ריבוי הפעולות והחומרות שבן אדם מתמחה בהן, הוא רק אמצעי". כלומר כל המצוות, כל הפעולות, כל התרגילים שאנחנו עושים הם רק אמצעי, "שעל ידי זה ימצא חן בעיניו ית'. ואז יהי' לו המטרה הרצוי ממנו". ככל שאנחנו משתדלים להתקרב לבורא ולקיים את התנאי שלו בחיבור בינינו כדי להתקרב אליו, כי זה התנאי היחידי, לבנות את הכלי ולצפות שהוא יתגלה בתוך הכלי לפי השתוות הצורה בינו לבין הכלי שלנו, בין החיבור שלנו, אז בהתאם לזה אנחנו מתקרבים למטרה.

"וכן כאן, שכל ריבוי הפעולות והחומרות שבן אדם מתמחה בהן, הוא רק אמצעי, שעל ידי זה ימצא חן בעיניו ית'. ואז יהי' לו המטרה הרצוי ממנו". אז נתקרב ונתכלל באותה מטרה ונגיע למימוש.

"והבן אדם הולך ועושה תו"מ", כל מיני פעולות כדי להגיע לתיקון, "בכדי למצוא חן בעיני הבריות". הוא עושה את זה לא לתיקון ממש, אלא עושה דברים כאלה לטובת הבריות, "ועושה מצרכי שמים בחינת אמצעי", כדי להצליח כביכול בחיים גשמיים, כלומר הוא רוצה להתקדם לרוחניות כדי שתהיה לו מזה הצלחה בגשמיות, "זאת אומרת, שבאמצעותם יזכה למצוא חן בעיני הבריות. וכל זמן שהאדם לא זכה לבחינת תורה לשמה, אזי הוא עובד לשם הבריות". כלומר רוצים או לא רוצים, כל עוד אנחנו לא מגיעים לעל מנת להשפיע ממש, אנחנו בהכרח נמצאים בעל מנת לקבל הגשמי, הנמוך, הקטן, ואנחנו "עובדים לשם הבריות". זה החוק, כך הטבע שלנו. "והגם שאין להאדם אפשרות אחרת" לעשות משהו, "אלא" רק "לעבוד בשביל הבריות", זאת אומרת להתגאות, להגדיל את עצמו בעיניהם, "אבל מכל מקום על כל פנים, הוא צריך להתבייש עם העבדות כזו", שמאין בריאה הוא עובד אך ורק כדי להגדיל את עצמו בעיני הסביבה, בעיני העולם, שזה מה שקורה לו, זה מה מחייב אותו, "ואזי, ע"י הכסף הזה", כיסופין, ההשתוקקויות האלו למצוא חן בעיני הבריות, "יזכה לכסף דקדושה". אפילו מזה, אם הוא עובד ומאין ברירה הוא נמצא בעבודה זו עדיין, משלב על מנת להשפיע עם על מנת לקבל שכר כביכול מהסביבה, שיעריכו אותו נגיד, "דהיינו" הוא בכל זאת "להשתוקק להקדושה", לאט לאט זה פועל עליו.

""וצרת הכסף בידך"". מה כתוב? "היינו, שאף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם". שהוא משתוקק כולו ולמה בדיוק הוא משתוקק, הכול מגיע מלמעלה. "אם אין לו חשק לדבר, אין הוא יכול לעשות שום דבר". ואנחנו יודעים זאת על עצמנו, שלפעמים אנחנו מאבדים את החשק, את הרצון, ואז נופלים, נובלים ולא מסוגלים לשום דבר. "אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין", זאת אומרת שאני רוצה להשתוקק, אני רוצה להיות באש של השתוקקות, "היינו הרצון להשתוקק (ואולי "וצרת" מלשון "רצית"). שהוא צריך לגלות ביקוש על זה. היינו, שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים". הבורא, כוח ההשפעה, כוח החיבור הוא יהיה הגדול והשולט והשורה בכל המציאות. אני צריך להתנהג כך שכביכול אני נמצא רק בכוח הזה ואני משתוקק להגדיל אותו. וכך אני מגיע למצב "(להשפיע נחת ליוצרו,) למצוא חן בעיניו ית'."

יש עוד תוספות קטנות במאמר.

"ויש בחינת "זהב". ויש בחינת "כסף"". מה זה נקרא בחכמת הקבלה כסף וזהב? "כסף, שיש לו כיסופין בכללות", השתוקקות בכללות לרוחניות.

"וזהב נקרא, שהוא רוצה רק דבר אחד", כי הוא כבר יותר מבורר, יותר מכוון ולזה הוא בדיוק עובד. "וכל הכיסופין וההשתוקקות, שיש לו לכמה דברים, נבטלין בהרצון הזה שיש. והוא אומר, שרק "זה-הב". היינו שהוא לא רוצה שום דבר, רק "לאקמא שכינתא מעפרא [להקים השכינה מעפר]". ורק זה הוא רוצה.

היוצא מזה, שאף על פי שהאדם רואה, שאין לו החשק והרצון, כמו שצריכין" להשגת המטרה, "מכל מקום על כל פנים הוא צריך לראות ולהשתדל במעשים ובמחשבות, שישיג את החשק". אם אין לי חשק, אז למה אני מגיע לחכמת הקבלה, לקבוצה, ללימוד, לכל מיני דברים. אני רואה אחרים, התאספו כאן אנשים שיש להם חשק והם קמים, רצים, עושים משהו, הבורא נתן להם ולי לא נתן, ואם לי הוא לא נתן אז אני יכול לשבת בשקט. לא, לאו דווקא, אתה צריך בכל זאת לבוא לחברה כזאת ולהשתוקק לעשות כל מיני פעולות כדי להיטמע בהם, להתחבר, לדלל את עצמך שם ביניהם, ועל ידי זה תקבל מהם התרשמות. תעשה כמוהם, אומנם הם עושים מרצון ואתה ללא רצון. כמו ילד קטן שמסתכל על הגדולים ועושה אותן פעולות והוא לא יודע מה הוא עושה, אבל מסתכל עליהם ועושה, אם אנחנו כך נעשה, זה יביא לנו את החשק. אנחנו נקבל דרכם, דרך אותם אנשים שיש להם חיסרון גדול, רצון גדול, את החשק. העיקר להתבטל כלפיהם ולהשתדל להיות כמו ילדים כלפי הגדולים. כך יכולים להשיג את החשק "וזה נקרא "וצרת הכסף בידך".

ואל יחשיב האדם, שזהו דבר קטן", שאם לא נתנו לי, אם אין לי עכשיו, אז אני הולך לישון. לא. "אם זה ביד האדם. אלא "בבקר (בחן) ובצאן" וכו'. היינו, שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי נעלים". דווקא מתוך זה. על ידי "איש את רעהו יעזורו", ושאנחנו משתמשים ברצון לקבל הכללי, בכלי שאנחנו משתוקקים אליו שהוא כלי שלם ולא שבור. אם אנחנו, אפילו שאנחנו חלקים שבורים מהכלי, משתוקקים לחזור לאחד את עצמנו ככל האפשר, אז לפי זה אנחנו כן יכולים להקים את עצמנו בכלי החדש, בכלי השלם, וכך עלינו לעשות.

מה בעצם המאמר רוצה להגיד? "כי ירחק ממך הדרך", כשהדרך נעשית יותר רחוקה, יותר קשה, יותר כבדה, בזה בסך הכול נותנים לך הזדמנות עכשיו להתקדם בצורה יותר ממשית. אם אתה יודע מתוך זה איך לעשות זאת, על ידי החיבור, על ידי זה שאתה משתדל למצוא חן בעיני הסביבה, אז הסביבה כמו הסירה לוקחת אותך ואיתה אתה יוצא לחוף מבטחים.

שאלה: איך הסביבה יכולה להשפיע עליי ברגע שאין לי רצון ואין לי השתוקקות להתקדמות?

אתה כמו חולה, שנמצא בידיים של האנשים, והם מטפלים בך. אתה צריך להתקרב אליהם ככל שאתה מסוגל, והם יטפלו בך כי אתם עשיתם ביניכם הסכם ברית, ובתוך העשירייה אתם מגלים את הקשר ביניכם ומגדילים אותו כך שבתוך הקשר הזה אתם מגלים את הבורא. זה ההסכם כשהתחלנו בעשירייה, ועכשיו אנחנו צריכים להמשיך וכל אחד צריך לראות את עצמו לפי הכוחות שלו, לפי ההזדמנות שלו שיש לו כרגע, והוא משתתף בזה.

אז אפילו שהוא חולה, לא חולה פיזית, אלא חולה ברוחניות, שאין לו כוח, שהוא לא מסוגל, לא חשוב. הוא צריך בכל זאת לקיים את המקום שלו בברית הכללית. וכך כל אחד ואחד עוזר לאחרים הם כולם מגיעים למטרה. ואנחנו צריכים להבין שכל רגע ורגע שכל אחד מרגיש, חושב, יכול לבצע, את כל זה נותנת לנו השכינה, הבורא עומד בפנים ורוצה לגלות לנו את עצמו, זאת אומרת, איך שהוא עובד איתנו.

אם אנחנו מתחילים בכל רגע ורגע שאנחנו רוצים להיות שותפים אליו במאמצים שלנו להיות קצת יותר מחוברים, קצת יותר קרובים למה שבורא עושה איתנו, את כל המצבים שלנו אנחנו מקבלים כמו תרגילים ואנחנו על פני התרגילים האלה שעושים בחזרה כשותפים פעולות מאיתנו, תגובות מאיתנו, כך מכל התגובות שלנו והפעולות שלו ואנחנו מגיבים, ושוב הפעולות שלו, זה כמו ריקוד, שאנחנו מתחילים בצורה כזאת, מתקשרים בינינו ולבורא.

והבורא דרך מרכז העשירייה מתקשר אלינו וכך אנחנו מתחילים לגלות את הפעולות ההדדיות בינינו לבינו. וכך מתארגנת הקבוצה, העשירייה, שהיא הנשמה הפרטית. יש לנו היום כבר הרבה קבוצות כאלו ואנחנו יכולים בהחלט על ידי העבודה הזאת רק שהפעולות האלו יכנסו לסדר הנכון. אנחנו יכולים לעורר את כל העולם, לעשות ממש מהפיכה רוחנית.

כל המהפכות נעשות כמו מתוך איזה קומנדו קטן, וכאן אנחנו כבר נמצאים כקומנדו גדול ורוחני הקשור לכוח העליון. יש לנו ממש אפשרות לעשות דברים גדולים. זה מה שבעל הסולם אומר, "והיה כי ירחק ממך הדרך,", כמו שהוא כותב כאן במאמר הזה, אנחנו כל פעם מרגישים שהדרך רחוקה. על ידי כך שהבורא מגלה לנו שכבה אחרי שכבה, עוד ועוד תוצאות מהשבירה. ונראה לנו שאנחנו עוד יותר רחוקים ועוד יותר רחוקים, אבל זה לא יותר רחוק, לגמרי לא. זה קורה לנו כדי שאנחנו ניתן עוד יותר ועוד יותר כוח, ונגלה את הקשר שלנו למטרה בדיוק יותר מקודם, ברזולוציה יותר מקודם וכך נכייל את עצמנו למטרה יותר, ויותר מדויקת.

כאילו אתם טסים מאמריקה לאירופה. קודם כל אתם יוצאים מאמריקה, ואחר כך אתם טסים דרך האוקיינוס, עוברים דרך כל מיני מקומות עד שאתם מגיעים. אומנם אתם לא רואים עדיין לאן אתם מגיעים, אבל אתם כבר בדרך, וכך זה כאן. אפילו שאנחנו לא רואים את המטרה, אנחנו צריכים להשתדל להחזיק בה על הכוונת, במרכז הראייה, וכל הדברים שאנחנו מקבלים ועושים, אומנם הם עוד רחוקים להשגת המטרה, אבל כולם הכרחיים ומתגלים כדי להשיג את המטרה.

הכול נובע מנשמת אדם הראשון, שהיינו כולנו יחד ברצון אחד, ומהשבירה אנחנו איבדנו את הקשרים בינינו, כדי בעצמנו עכשיו לשחזר את הקשרים שהיו קודם, כשאנחנו משחזרים אותם אנחנו בעצמנו מחפשים איך זה צריך להיות קשור. ונגד הרצון השבור, לא רוצים להתקשר, לא רוצים להגיע למטרה על מנת להשפיע, זה הפוך מהטבע שלנו, על ידי כך אנחנו מייצבים את הכלי בעוצמה נכונה נגד הרצון. דווקא נגד הרצון הוא נותן כוחות השפעה, כוחות חיבור גדולים מאוד ואנחנו מגיעים מדרגת הנברא לדרגת הבורא.

שאלה: אנחנו מחברים את כל ההשתוקקויות שלנו כדי להגיע לנשמה אחת בעשירייה.

תבקש, וודאי שאנחנו לא יכולים. אנחנו יכולים רק בשכל ואולי קצת ברגש, בדיבור בינינו, להבין כמה חשוב לנו. אבל חוץ מהגברת החשיבות אנחנו לא יכולים לעשות דבר. אלא ככל שאנחנו מבררים את החשיבות, באותה מידה אנחנו צריכים לברר שהיא לא בידינו, ואנחנו רק צריכים לפנות לבורא וכך אתו לעשות את העסק, את השותפות, שאנחנו משתדלים להשתוקק והבורא עוזר לנו גם בהשתוקקות, ביצירת הכלי, ואנחנו בעצמנו מקבלים ממנו את כל הכוחות, את כל האמצעים, מתחברים בינינו ובונים לו מקום להתגלות בכל הנבראים.

תלמיד: בעל הסולם כותב שיש את הרצון המשותף שאנחנו מגיעים עם אותו רצון ואחר כך הוא צריך להיות מבורר יותר כי אני מחליט שאני רוצה אך ורק את זה. אחר כך, כבר אפשר להרים את השכינה מהעפר. מה הם השלבים האלו בעבודה?

כשאנחנו מגיעים לחכמת הקבלה אנחנו רוצים לדעת בשביל מה חיים. שאלה כללית. כל אחד מודע או לא מודע, מלביש את זה בכל מיני לבושים משלו. בשביל מה? איך הוא רוצה לגלות את המהות החיים, את מטרת החיים. זה דבר אחד. דבר שני, כשאנחנו עובדים, מתחילים ללמוד, לעבוד, להכיר את הצורה, אנחנו נתקלים בהרבה קושיות, אנחנו מיד, ככל שמבינים, מתחילים ללמוד שאנחנו רצון לקבל, הפוכים מהבורא, שאנחנו רעים, שאנחנו לא מסוגלים לכלום, שאנחנו הפוכים מרוחניות. בצורה כזאת אנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו וכך אנחנו מגיעים לייאוש, להרגשת ריחוק שזו "נפילה", חושך, וכן הלאה.

זאת אומרת, אני לא מרגיש מילוי ברצון לקבל שלי שמוכן במשהו להתמלא, אבל הוא לא יכול להתמלא כי הוא הפוך מהמקור של האור. וכך אנחנו כאילו מתחילים כאן להסתבך. אנחנו רוצים להתמלא, לקבל, לדעת, להרגיש. ואומרים לנו לא, אתה צריך את כל הדברים האלה לשים בצד ולפתח רצון לעבוד ללא מטרה אגואיסטית. אתה צריך לעשות מאמצים דווקא בדברים שאתה לא רוצה ולא מרגיש חשיבות.

מה תעשה? תעשה בגלל שאתה מסתכל על אחרים, הם מסתכלים עליך, ויחד אתם מגיעים למצב שמה שלא היה לכם חשוב שיהיה חשוב. למה? כי אין ברירה. אם אתם רוצים להגיע לאמת אתם צריכים לעלות למעלה מהשקר, למעלה מהרצון לקבל האגואיסטי. כך אנחנו מתקדמים, לא פשוט, נגד הרצון, אבל יש לנו כוח עליון שבכל זאת מטפל בנו, פועל עלינו. אנחנו מרגישים שאנחנו משתנים מידי פעם, הוא עוזר לנו, וכל פעם משפר אותנו וכך אנחנו מגיעים לתיקונים.

תלמיד: לגבי המאמר, בדרך כלל אנחנו אומרים שמאהבת הבריות לאהבת ה'. זאת אומרת אנחנו צריכים לבנות את ההשפעה כלפי החברים כך שמאחוריהם נמצא הבורא. וכאן כתוב שעל האדם להתבייש בפני הבריות. מה הכוונה?

אדם צריך להתבייש שכל החיים שלו הוא נמצא בזה שהוא רוצה לעשות יפה בעייני הקהל שבו הוא נמצא, בעייני העולם. כל אחד ואחד רוצה לעשות כך כי אז אנחנו מקבלים הערכה מהקהל, תראה איזה חכם, תראה איזה גדול, תראה איזה גיבור וכן הלאה. כל העבודות שלנו בעולם הזה שאנחנו עושים, כל בני האדם עושים אך ורק כדי להיות יותר גדול בעיני הסביבה, בעיני האנושות.

תראה מה עושים מהמנהלים הגדולים ביותר ועד האנשים הקטנים ביותר, כל אחד ואחד מודד את עצמו כלפי הסביבה, ולא רוצה שום דבר חוץ מלמלא את עצמו כמו בהמה, זה ברור. וחוץ מזה רק להגדיל את עצמו, את האגו שלו בעיני הבריות. זה הדבר החשוב ביותר לאדם.

אצל החיות אין דבר כזה. דומם, צומח, חי, אין להם את זה, אלא בצורה אינסטינקטיבית. כמו נגיד אצל זאבים, או לכל מיני חיות יש קבוצות שיש בהן מאבקים מי יהיה ראש הקבוצה. אבל זה בדרגת אינסטינקט, הם לא יכולים לעשות עם זה שום דבר, זה לא בבחירה שלהם. פשוט האינסטינקט דוחף את החיות כך להתנהג. מה שאין כן אצלנו, גם אינסטינקט שנקרא יצר הרע, רצון לקבל, אבל הוא דוחף אותנו כבר לדברים יותר גדולים, וכך אנחנו עושים.

כל העבודה שלנו היא למצוא חן בעיני הבריות, ולכן אין דבר יותר גרוע כשמבזים את האדם, גורמים לו בושה, זה הדבר הכי גרוע. ואנחנו, בדרכנו הרוחנית צריכים להיות מוכנים שהרוחניות כל כך חשובה לנו, לא חשוב לנו מה כל העולם יגיד לך, העיקר זו היכולת שלך ושל החברים שלך להיות דבוקים בבורא, זה החשוב ביותר. ולכן אנחנו לא מזלזלים בדעות של כל העולם, אנחנו מבינים אותם ויודעים את המקום שלנו ושלהם, אבל לא שאנחנו עובדים כדי למצוא חן בעיניהם.

שאלה: נדמה שהאדם רוצה לעבוד בשביל הבורא, אבל בהתחלה הוא רק עובד כדי שהסביבה שלו, החברים, שהוא ימצא חן בעיניהם ובשביל זה הוא עובד.

מה שאני ממליץ לעשות, זה מה שאני עשיתי פעם עם עצמי בתחילת הדרך. הייתי לוקח מאמר מ"שמעתי" והייתי משכתב אותו בשפה שלי. זאת אומרת, לא חשוב לי איך הוא כותב "וצרת הכסף בידך", "כי ירחק ממך הדרך" וכל מיני דברים כאלה. בשביל מה לי את כל המילים היפות האלה? אני צריך לדעת מה אני צריך, ולא כל הפואטיקה הזאת וכל הספרות היפה הזאת. אני רוצה משהו לעצמי, קצר ולעניין שאני לא אטעה.

אז מה שאני ממליץ לך, אחרי השיעור, כשיש לך זמן במשך היום, אתה לוקח את המאמר הזה ואתה כותב אותו בשפה שלך ובמילים שלך שאתה תבין על מה מדובר. וכך זה עם כל מאמר ומאמר ממאמרי "שמעתי". קודם כל יצא לך יותר קצר ויותר ברור, ולא יהיו לך שאלות. אני מבטיח לך שאת השאלות בשכתוב הנכון, אתה בעצמך תברר.

שאלה: מאחר שככל שאנחנו מתקדמים אנחנו מרגישים את עצמנו יותר מרוחקים מהבורא, מה נותן לנו כוחות, מה נותן לנו להשתוקק להמשיך להתקדם?

אנחנו עברנו איזה מצב קודם. המצב הקודם כבר נמצא בנו וזה היסוד הטוב שלנו, מדרגה מסוימת, ואז מתגלה לנו מדרגה חדשה.

אתה ראית איך ילדים קטנים מטפסים על מדרגות? אתה הולך עם הרגליים על המדרגות ועולה, אבל ילד מתיישב במדרגה אחת, אחר כך הוא מתחיל לעלות למדרגה השנייה, כמה קשה לו. כולם רואים. זה בדיוק אנחנו. קודם כל יש לנו מדרגה משלנו ואנחנו צריכים עכשיו לעלות למדרגה הבאה. ולמדרגה הבאה ודאי צריכים כוחות, צריכים הערכה שהמדרגה הבאה יותר גבוהה, לא לפחד ממנה, לגלות רצון אליה. יכול להיות שאין לנו מספיק רצון לזה.

אני צריך להתחבר עם החברה. כי כל מדרגה ומדרגה שאנחנו מתחברים יותר ויותר כשאני מסתכל עליהם, אני לא רואה שאנחנו מתחברים יותר, לא רואה, אלא נראה לי ששום דבר לא משתנה. זה לא נכון, אחרת לא הייתה לנו אפשרות לעלות.

כתוב, "כי ירחק ממך הדרך", הדרך נעשית יותר רחוקה מפני שאתה כבר מסוגל לסבול לראות אותה ארוכה וקשה. ואתה יודע איך להתגבר על המרחק ועל הקושי ובשבילך הדרך הזאת תהפוך להיות לתענוג, לערגה, ממש כמו למטפסי הרים. אנשים מטפסים על הרים, מה יש שם, בשביל מה הם עושים את זה? כל כך קשה, מסוכן. הם אומרים שההרגשה הזאת שאתה עולה על ההר, אין יותר מזה. ואני מאמין להם, כי זה לפי ענף ושורש ככה באמת קורה.

אז אנחנו לא רוצים לטפס על ההרים האלה, אבל יש לפנינו מה שנקרא "הר ה'". וכאן אנחנו צריכים רק לגבש בינינו חשיבות. חשיבות. זה נקרא "וצרת הכסף בידך", כיסופין, כסף זה ממילה כיסופין, כיסוף זה השתוקקות. אם אתה מייצר אותה השתוקקות, זה בידך, יחד עם החברים, אין שום בעיה, כי קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם. מהמקום שהוא נמצא, זה נקרא העולם שלו למקום יותר גבוה. ולכן קנאה תאווה וכבוד, הכול תלוי בחברה, בקשר שלך עם החברה.

שאלה: מה המשמעות של תכונת הזהב ותכונת הכסף בעבודה שלנו בעשירייה ואיך עלינו לעבוד עם זה?

"כסף" זה שהוא מפתח רצון, השתוקקות, נטייה לזה. ו"זהב" שהוא כבר מצא את הרצון הנכון, ולפי זה הוא מתקדם. כל הכיסופין, כל ההשתוקקויות שהיו לו קודם, הוא כבר עיבד אותם ומתקדם נכון. כבר יש לו רצון שנקרא "זה-הב", זהב .

אנחנו דיברנו שבעברית אין מילים שבאו לנו מן הסתם, במקרה. אלא כולן באות מצד השפעת האור על הכלים, מזה כל המילון של השפה העברית. עכשיו מדברים בשפה הזאת, אבל בעצם בדרך כלל לא דיברו בה, רק השתמשו לצורך בירור הכלים הרוחניים.

שאלה: מה צריך לקרות כדי שהאדם יעבור מ"לא לשמה" אל מצב "לשמה"?

זה רצון הבורא, רצון הבורא. וכדי שאתה תעורר את הבורא שיעביר אותך מדרגת "לא לשמה" ל"שמה", אתה צריך לעורר אותו. כדי לעורר אותו אתה צריך לעשות הכנות נכונות לקבלת "לשמה" מלמעלה, אבל לעשות את ההכנות האלו למטה. זאת אומרת, אתה חייב להיות בעשירייה, אתה חייב להיות קשור אליהם במה שאתה נמצא, לא במשהו לא מציאותי, במה שהבורא נותן לך, זאת אומרת בכל התנאים שהוא נותן לך, שאתה משתמש בהם כדי להיות קשור עם העשירייה, זה בעצם התנאי לקבלת לשמה.

מאיפה הוא ייתן לך לשמה? "לשמה" משמעו על מנת להשפיע, למעלה מהאגו, איפה הוא נותן? אתה צריך להיות מוכן עם רשת קשר כזאת, עם החברים כדי לקבל את ההשראה הזאת מלמעלה שנקראת לשמה. לשמה זה האור העליון שמשפיע עליך ומעלה אותך מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אז איך תקבל את זה אם אתה לא מוכן, הסביבה לא מוכנה? אבל להכין את עצמך ואת הסביבה אתה חייב, ואז תתקדם.

שאלה: למה אנחנו רוצים להידמות לסביבה שלנו, אבל רוצים כל אחד להתבלט איכשהו באופן אינדיבידואלי. מה השורש לדבר הזה?

אני כאגואיסט מרגיש את האגו שלי רק כלפי הסביבה. לולא הסביבה לא הייתי אגואיסט, אין לי כלפי מי להתגאות, להבליט את עצמי, להיות גדול, להיות שליט. זאת אומרת, אם אדם חי בתוך המשפחה הפרימיטיבית שלו כמו לפני אלפי שנים, זה לא נקרא שהוא אגואיסט. האגו התחיל להתפתח מהזמן שאנשים התחילו להתחבר לקבוצות גדולות, ואז התעורר הרצון לקבל כדי לשלוט באחרים.

זאת אומרת, כדי לפתח את האגו חייבת להיות חברה גדולה. ככל שהחברה יותר גדולה, כך האגו יכול להתפתח עוד יותר, ואז יש לנו היררכיה, כל מיני שכבות וכך האגו בונה אותנו ואנחנו בהתאם לזה, כביכול, בונים את הסביבה, את החברה, את האנושות. הכול על ידי הגברת האגו שבנו בכל אחד ובכולם יחד ובהתאם לזה שהאור העליון משפיע עלינו.

שאלה: השאלה מתייחסת לטקסט והשאלה היא, מה הכוונה ל"בבקר (בחן) ובצאן"?

"ואל יחשיב האדם, שזה דבר קטן, אם זה ביד האדם, אלא "בבקר (בחן) ובצאן".

זאת אומרת שאנחנו כן יכולים להגדיל את ההתעוררות שאנחנו מקבלים מלמעלה ולהביא אותה למימוש למטה כדברים החשובים ביותר.

"היינו", שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי גדולים", זאת אומרת, אל תחשוב שמה שאתה מקבל זה כלים קטנים, רצונות קטנים. לא. אם אתה מסדר אותם נכון אתה תגיע למצב שדווקא בבקר ובצאן אתה תתקדם.

על "בקר וצאן" יש הרבה פירושים, אבל סך הכול מדובר באורות חסדים ובאורות חכמה, וכך אנחנו נתקדם. זה מקביל לכסף וזהב. כסף מתייחס לאור חסדים, כלים דהשפעה, וזהב לאור החכמה, כלים דקבלה.

שאלה: עד כמה באמת אנחנו רחוקים מהבורא?

שאלה טובה. באמת שאלה טובה. עד כמה שהרצון לקבל שלך שולט עליך. אין לי אפשרות אחרת לענות לך. אתה צריך לחתוך מהרצון לקבל שלך, ולהשתמש ברצון להשפיע. לא סתם לחתוך. כי אם אתה סתם חותך, אז אתה מפסיק היום לאכול, מחר לשתות, מחרתיים לנשום וכן הלאה. לא. אלא אתה חותך מעל מנת לקבל, ככל שאתה מסוגל לרכז את כל הדברים שיהיו מכוונים לקשר עם הסביבה ולקשר בה עם הבורא. עד כמה? זה תלוי בנו.

אנחנו עכשיו נמצאים כמו שאתם רואים, גם בעולם החיצון, בתאוצה. אנחנו נמצאים בהתפתחות מאוד מהירה. אז קשה להגיד מהו המרחק. אבל בעל הסולם אומר שנמצאים בדור האחרון, אז אנחנו חייבים להשתדל באמת לחיות כמו בדור האחרון וכל היתר לא חשוב.

התינוק שנולד היום יודע באיזו תקופה, לאיזה תנאים הוא נולד? הוא לא יודע. אני מסתכל על הנכדים שלי, הם לא יודעים. יש לי נכד קטן בן שנה וחצי, מה הוא יודע? תסתכל עליו ותסתכל על תינוק שחי לפני מאה או אלף שנה. אותו דבר.

לכן אנחנו לא מבינים עדיין איפה אנחנו נמצאים. אבל צריכים להאמין במקובלים ולעשות אותן פעולות שהם אומרים, ואז אנחנו נרגיש מהר מאוד עד כמה הזמן מיוחד, עד כמה אנחנו מקבלים תגובה ונתקדם. המטרה שלנו היא לזרז את זמני ההתפתחות.

שאלה: אם היינו יכולים לתאר עשירייה אופטימאלית שיכלה לעורר ולזרז הכי נכון את הזמנים, בעניין ההשתוקקות של כל חבר לרוחניות, איך לתאר את היחסים בין החברים בעשירייה?

שכל אחד רוצה לעזור לשני כמה שיותר מהר להגיע לרוחניות. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו". שום דבר חוץ מזה אנחנו לא צריכים. אפשר להגיד שכל העבודה שלנו, כל הריחוק והעצירות שלנו בדרך, הן כדי שאנחנו נבין שהעיקר זה לעזור לחברים. ובצורה כזאת הדדית אנחנו דוחפים את כולנו, את כל העשירייה לרוחניות.

כי אם אני דואג לחברים, אני ממש עומד אחריהם ודוחף אותם קדימה לרוחניות, בזה אני מממש את עצמי. וכך כל אחד ואחד כמלכות כלפי ט' ראשונות, תשע ספירות ראשונות. כך אנחנו צריכים לעבוד, שמלכות עובדת בדחייה מעצמה כדי לארגן ולתמוך בט' הספירות הראשונות ורק זו המטרה שלה. ואז כולנו פועלים בצורה כזאת כלפי הקבוצה ומתקדמים מהר.

תלמיד: זה נראה כאילו בעשירייה יש חברים שאתה לא צריך לעזור להם, הם כאילו מצליחים להתגבר, ויש חברים שלא מצליחים ויש להם קשיים.

אף אחד לא יכול להתגבר בצורה רוחנית בלי עזרה ממך, בעשירייה שלך. אף אחד. אין דבר כזה שהם מתקדמים לבד. זו לא התקדמות. הם יכולים להיות יותר חכמים, מדברים יותר יפה, אבל בצורה הרוחנית, לדרגות הרוחניות אף אחד לא יכול לעלות אפילו לדרגה קטנטנה ביותר אם לא מקבל דחיפה מהחברים. אף אחד. לכן, אם מישהו מרגיש שהוא התקדם סימן שהחברים חשבו עליו.

שאלה: איזה מעשים כדאי לעשות כדי לזרז חשק והשתוקקות בזמן שיש הכבדה?

דוגמה. לתת דוגמה לאחרים. נניח שאני רואה מישהו שלא כל כך נמצא במצב רוח, נחלש, אז אני מגיע אליו ואני אומר לו, "שמע, אתה רואה את ג'ון מהקבוצה, לי שהוא מאוד זקוק לעזרה. בוא אנחנו שנינו יחד נתחיל לחשוב עליו ונתחיל להראות לו עד כמה אפשר להתקדם".

ואני בכלל לא מתכוון לג'ון הזה, אני דווקא מתכוון לחבר הזה שאני רוצה עכשיו לעשות ממנו שותף, לעזור לאותו השלישי, שאותו אני מעורר על ידי זה. אבל בצורה כזאת זה הכי טוב. ואז הוא מרגיש אחריות, והוא מרגיש איזו מטרה בדרך, חשיבות, פעולה, ובצורה כזאת הוא יוצא מהמצב שלו. הכי טוב כדי לצאת מכל מצב, זה להתכלל בפעולת השפעה.

יש לנו עוד כלי אחד גדול וחזק מאוד. נעבור לשאלות מהנשים.

שאלה: מה ההבדל בין עבודה למען הבריות לבין עבודה למען הבורא?

אנחנו לא יכולים להיות מכוונים לבורא כי הבורא זה הכול. זה כוח, מוח, רצון, כוונות, מצב שהוא כולל הכול, בולע את הכול. ולכן אני חייב להשתוקק דרך כולם לבורא ולא יכול להיות שרק אני מכוון אליו. לא יכול להיות.

אני חייב להביא בחשבון את כל הכלי, כי אני לבד זה ספירה קטנה מאוד בתוך הכלי הכללי של אדם הראשון. ואם אני לא מתקשר לאחרים אני אפילו לא ספירה, כי ספירה זה כשהיא מאירה, ואני יכול להאיר בתנאי שיש לי עשר.

ואז השאלה, מה אנחנו עושים? איך אנחנו מגיעים לזה? אז מתחברים ופונים מתוך החיבור לבורא ומבקשים ממנו שיחבר אותנו בצורה נכונה. כי מי יודע אם אני מחובר נכון או לא נכון. והבורא מתקן את החיבור שבינינו. וכך אנחנו מגיעים לתיקון.

וכשאנחנו מתקרבים אחד אל חברו, במידה הזאת אנחנו מתקרבים לבורא. זאת מדידה מדויקת ביותר, אם אני יכול לזהות עד כמה אני קרוב לחברים, בזה אני מודד את הקרבה שלי לבורא. אין לי כלי אחר ולא צריכים.

כי במידה שאנחנו מתחברים בעשירייה, במידה הזאת אנחנו מתקרבים לבורא. הוא נמצא בתוכנו, בפנים. ולכן למדוד אנחנו יכולים אך ורק לפי כמה אנחנו מרגישים את החברים קרובים. וכאן עם החברים ודאי שזה לא פשוט. אני לא מרגיש אותם כל כך קרוב, יש לי תמיד משהו נגדם, משהו שעוצר אותי, מקרר אותי ועל זה צריכים לעבוד.

שוב, איך עובדים? רצוי שאנחנו נהיה יחד, וזה שכל אחד מרגיש מרחק מהאחר, ואפילו שיושבים בשולחן עגול יש מרחק גדול בינינו, כמו באו"ם, בכל מיני מקומות כאלה, אנחנו יודעים איך פוליטיקאים יושבים, אבל אנחנו פונים לבורא שיחבר בינינו מאין ברירה. קודם כל תגידו לו שאתם לא רוצים, ושאתם דוחים ודוחפים זה את זה. תגלו את הרע עד כמה הוא נמצא. פתאום אתם תתחילו לגלות שזה שטויות. על מה אנחנו מדברים? איפה אנחנו נמצאים? וזה שאני דוחה את החברים שלי, החברות שלי, בשביל מה? מה יש בזה?

מהם החיים האלה שאני עושה כאלה חשבונות לעומת זה שיש לפנינו מטרה נצחית, איך יכול להיות שאני פתאום נמצא כמו בביצה באיזה חשבונות אגואיסטיים קטנים? ואז אתם מבררים, ויהיה לכם את הכוח המתחדש שאיתו תפנו לבורא ותבקשו.

נשים מסוגלות לזה יותר מגברים. בבקשה, תעשו ותנו לנו דוגמה. כי דווקא מרצון לקבל נשים יכולות להצליח ולהציל את הגברים. "בזכות נשים צדקניות יוצאים ישראל ממצרים", דווקא נשים. זה כתוב בתורה. אז אנחנו מחכים ומצפים מכם.

שאלה: המושג "לרקוד עם הבורא" מדבר על כך שהוא מאיר אותי ואז מתרחק כדי שאעשה צעד לקראתו?

כן, זה נקרא ריקוד. כשהבורא מתקרב ומתרחק ומסתובב כך או כך, אני מרגיש את זה לפי איך שאני משתנה. בכל הצורות, כשאני משתנה מבפנים ביחס שלי לחברים, ביחס שלי לעולם, ביחס שלי לעצמי, ביחס שלי לבורא, בכל הארבע הפניות האלו, אני מרגיש שזה הבורא רוקד איתי.

שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות היום כדי להיות שותפים של הבורא?

להיות שותפים בינינו, ככל שנתקרב לשותפות בינינו, כך נגיע לשותפות עם הבורא.

שאלה: מה פירוש להיות בחסד כלפי האחרים?

כשאני מבטל את האגו שלי להסתכל עליהם דרך קנאה, תאווה וכבוד ואני רוצה רק לגרום להם טוב. אני עוד לא יכול לגרום להם טוב, אבל הייתי רוצה, זה נקרא מתייחס אליהם בחסד.

שאלה: דברת על קומנדו ומהפכה רוחנית, איך אנחנו יכולים לעשות מהפכה רוחנית כאן ועכשיו?

אנחנו משתדלים בחיבור בינינו לפנות לבורא, זה בעצם הכול. ויחד עם זה כשאנחנו עושים את זה, אנחנו דואגים להפצה, כי בהצלחת ההפצה אנחנו מאוד תלויים. אתם רואים מה קורה עם העולם. אנחנו עכשיו מתקרבים לעוד כמה מכות, של אינפלציה, סכנת מלחמה, שינויי אקלים ועוד כל מיני בעיות.

אנחנו צריכים להראות לאנשים איך להסתפק במועט בצורה חומרית ואיך להרחיב את הרצונות שלנו בצורה רוחנית ואז האדם לא ירגיש שהוא מאבד משהו מהחיים. אלא ההיפך הוא מחליף את הדברים הגשמיים שאין בהם שום תועלת והוא השקיע בהם את כל חייו ועכשיו הוא צריך להשקיע קצת בחיבור, בהבנת מבנה העולם. להתרומם מדרגת החי שלו לדרגת המדבר, לדרגת אדם הדומה במקצת לבורא. את זה אנחנו צריכים להסביר לבני האדם. היום הם נמצאים במצבים כאלו, שכבר מוכנים לעכל שאין ברירה, אנחנו יכולים לשנות את המצבים שלנו דווקא על ידי החיבור בינינו, על ידי שינוי היחס למציאות.

שאלה: למה דווקא כסף, דבר כל כך חומרי קשור לרצון לבורא?

אנחנו לוקחים שמות מהעולם הזה ולפי השורשים שלהם בגשמיות קוראים לשורשים שלהם בעולם הרוחני, לכן זה לא כסף ולא זהב, אלא בהשתלשלות מרוחניות לגשמיות, הכסף והזהב ברוחניות, מולידים בעולם שלנו יסודות של כסף וזהב.

בעולם הרוחני כסף זה נקרא רצון להשפיע וזהב נקרא רצון לקבל בעל מנת להשפיע. אבל בעולם שלנו זה סתם מתכות, רק אנחנו לוקחים את השורשים שנקראים "שפת הענפים" ומשתמשים בזה כדי לברר דברים רוחניים, כי ברוחניות אין מילים, אין שמות, אנחנו לוקחים את השמות לרוחניות מהעולם הגשמי. אנחנו יכולים ללמוד את זה מ"תלמוד עשר הספירות" או שפת הענפים. כנסו לארכיון שלנו ותחפשו "שפת הענפים" ותמצאו שם הרבה חומר על זה. מאיפה השפה, מאיפה המילים, צורת האותיות וכל הדברים האלה שאנחנו משתמשים בעברית, הכול מגיע לנו אך ורק מחוכמת הקבלה. במאמר של בעל הסולם "מהות חוכמת הקבלה" תוכלו לקרוא על זה.

שאלה: איך לראות את הרצון לקבל של עצמי ואיך לראות את מי שהרצון שולט בו?

זו בעיה, כי כדי לראות את הרצון לקבל בצורה נכונה אני צריך לקבל מלמעלה איזשהו אור עליון, כדי להבדיל בינו לבין החושך וכך אני יכול לברר איפה בדיוק אני נמצא, מה בדיוק הרצון שלי, מה קורה לי. אחרת זה לא ילך. ולכן יש כאן בעיה, אני צריך להתקדם כדי להתקרב לאורות וזה נקרא "באורך נראה אור", ואז אני יכול לברר איפה אני נמצא, איזה רצונות פועלים בי.

זה לא פשוט, הכול נתקע בחוסר העבודה שלנו בחיבור בקבוצה, גם גברים וגם נשים ולקפוץ למעלה מזה אנחנו לא יכולים, כי זה הכלי העיקרי לברור מידת החיבור שלנו בעשירייה. אז תבדקו את זה מיום ליום עד כמה אתם יכולים להיות מחוברים לזה. אם לא גם כך זה טוב, אבל תשתמשו לפחות בכל הכוח שלכם להפצה.

שאלה: למה הכוונה למצוא חן בעיני הבריות?

בזה שאתה עוזר להם אך ורק להתקדם למטרת הבריאה ובשום צורה אחרת. אתה לא יכול למצוא חן בעיני הבריות כשאתה מפזר להם כסף או משהו אחר, זה לא נקרא למצוא חן בעיני הבריות, כי אתה בזה אולי עושה להם רע ולא טוב. למצוא חן בעיני הבריות זה העיקר, וזה ללמד אותם דרכי ההשפעה כי בזה בטוח הם מתקדמים לטוב.

שאלה: איך להגדיר נכון ולהשתמש נכון בתכונות הרצון לקבל, כדי שזה יעבוד עבור החברה ולא רק עבורי?

בוודאי שאנחנו יכולים להשתמש גם ברצון לקבל אפילו שלא מתקנים אותו, כדי להשפיע לחברה. אנחנו צריכים מקום, אנחנו צריכים מכשור, אנחנו צריכים אולי לסדר את רשת הקשר בינינו, כל מיני דברים גשמיים בעולם הזה.

יכול להיות שיש בינינו אנשים שיכולים לתמוך לא רק בכסף אלא גם בכוח, בידע שלהם וכן הלאה, זה נקרא גם כן למצוא חן בעיני הבריות, בעיני הקבוצה. אבל בעצם למצוא חן בעיני הבריות, זה כשאני לוקח את הרצון העיקרי שיש בבריות, בחברים, ועוזר להם להתקדם, בזה אני בטוח שאמצא חן בעיניהם בצורה יפה, נכונה, שהם יבינו את זה נכון ויתקדמו.

שאלה: מה חסר לנו כדי להצליח בהפצה?

הפצה זה דבר מאוד מאוד חשוב, כי בזה אנחנו מושכים אחרינו את כל האנושות, בזה בעצם אנחנו קובעים שאנחנו מחזיקים את עצמנו בשורה הראשונה של ההתקדמות הכללית.

איך אנחנו יכולים לעשות את זה, אני לא יודע, הכול תלוי בכם. אתם תשאלו את האחראים על זה.

תלמיד: יש ראשי מחלקות לכל שפה והם מנהלים מערך שלם של הפצה וכוח אדם. יש לפנות אליו, או לפנות לחברים בעשירייה שיכוונו אותכם לפי הכישורים. אם זה לכתוב, לצלם, לערוך, לתרגם, לשווק באינטרנט, יש אלף ואחד תפקידים.

(סוף השיעור)