שיעור בוקר 02.03.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 515

מאמר ג' "ענין ההשגה הרוחנית"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם". עמ' 515, "שמעתי" ג. "ענין ההשגה הרוחנית".

ג. ענין ההשגה הרוחנית

שמעתי

"אנו מבחינים בהרבה מדרגות ובהרבה הבחנות בהעולמות. ויש לדעת אשר כל המדובר במדרגות וההבחנות, הכל מדובר מענין השגת הנשמות בערך מה שמקבלים מהעולמות, וזה לפי הכלל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. והוא, כי המלה "שם", יורה על השגה, כמו אדם הנותן שם לאיזה דבר לאחר שהשיג בו דבר מה, ולפי השגתו.

ועל כן כללות המציאות מתחלק לענין ההשגה הרוחנית לג' הבחנות:

א. עצמותו ית'.

ב. אין סוף ברוך הוא.

ג. הנשמות.

א. בענין עצמותו ית' אין אנו מדברים כלל. מטעם כי שורש ומקום הנבראים מתחיל ממחשבת הבריאה, אשר שם המה נכללים בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה".

ב. אין סוף ברוך הוא. שענינו הוא מחשבת הבריאה, בסוד רצונו להטיב לנבראיו בבחינת אין סוף, המכונה אין סוף ברוך הוא. והוא הקשר שיש בין עצמותו להנשמות. קשר זה מובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראים.

אין סוף ברוך הוא הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אלא שם מתחיל שורש הנבראים. היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. הרצון הזה מתחיל מעולם אין סוף, ונמשך עד עולם העשיה.

ג. הנשמות. שהם מקבלי ההטבה, מה שיש ברצונו להטיב.

אין סוף ברוך הוא נקרא כן, משום שזה הקשר שיש בין עצמותו ית' להנשמות, המובן אצלנו בסוד רצון להנות לנבראיו. וחוץ מהקשר הזה של רצון להנות אין לנו שום דיבור. ושם הוא תחילת העסק. והוא נקרא אור בלי כלי, אבל שם מתחיל שורש הנבראים, היינו, הקשר שיש בין הבורא לנבראים, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו. והרצון הזה מתחיל מעולם אין סוף ונמשך עד עולם העשיה.

וכל העולמות כלפי עצמם נבחנים כמו אור בלי כלי, שאין בהם דיבור. והם נבחנים כמו עצמותו ית', ואין בהם שום השגה.

ואל תתמה, מה שאנו מבחינים שם הרבה הבחנות. והוא משום שהבחנות אלו הם שם בבחינת כח. אשר אח"כ, כשיבואו הנשמות, אז יתגלו ההבחנות האלו אצל הנשמות המקבלים את האורות העליונים כפי מה שתיקנו וסדרו, באופן שיהיה יכולת להנשמות לקבלם, כל אחד לפי כוחו והכשרתו. ואז מתגלים ההבחנות האלו בפועל. אבל בזמן שאין הנשמות משיגות את האור העליון, אז הכל בערך עצמם נחשבות לבחינת עצמותו ית'.

ובערך הנשמות המקבלים מהעולמות, נבחנים העולמות בסוד אין סוף ברוך הוא. והוא מטעם, כי הקשר הזה שיש בין העולמות להנשמות, היינו, מה שהעולמות משפיעים לנשמות, זה נמשך ממחשבת הבריאה, שהוא בחינת יחס משותף בין עצמותו ית' להנשמות. והקשר הזה מכונה בשם אין סוף כנ"ל. וכאשר מתפללים ומבקשים מהבורא שיעזור לנו, ויתן לנו מבוקשנו, הכוונה לבחינת אין סוף ברוך הוא, ששם שורש הנבראים, שרוצה לתת להם טוב ועונג, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו.

והתפילה היא להבורא ית' שברא אותנו, ושמו הוא, "רצונו להטיב לנבראיו", והוא מכונה בשם אין סוף, משום שהדיבור הוא לפני הצמצום. ואפילו לאחר הצמצום לא נעשה בו שום שינוי, שאין שינוי באור, ונשאר תמיד בשם הזה.

וכל ריבוי השמות הם רק כלפי המקבלים. לכן, השם הראשון שנתגלה בסוד שורש לנבראים, מכונה שם אין סוף ברוך הוא. וגילוי שם זה נשאר בלי שום שינויים. וכל הצמצומים וריבוי השינויים המה עשויים רק בערך המקבלים. והוא מאיר תמיד בשם הראשון, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו בלי סוף. ועל כן אנו מתפללים להבורא ית' שנקרא אין סוף, שמאיר בלי צמצום וסוף. ומה שאח"כ נעשה סוף, זה תיקונים עבור המקבלים שיוכלו לקבל אורו ית'.

אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג. וכל מה שמדברים בענין אור העליון הוא רק ממה שהמשיג מתפעל מהמושג. אבל כל אחד בפני עצמו, דהיינו, המשיג לבד, או המושג לבד, אינם מכונים בשם אין סוף. אלא שהמושג מכונה בשם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש, בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקרא הבריאה בשם "יש מאין".

ובערך עצמם נבחנים כל העולמות לאחדות הפשוט ואין שינוי באלוקות, שהוא סוד "אני הוי"ה לא שניתי". ובאלקות לא שייך ספירות ובחינות. ואפילו הכינויים הזכים ביותר אינם מכנים את האור כשהוא לעצמו, כי הזה בחינת עצמותו שאין בו שום השגה. אלא, כל הספירות וההבחנות, המדובר בהם הוא רק ממה שאדם משיג בו. כי הבורא ית' רצה שאנחנו נשיג ונבין את השפע, בסוד רצונו להטיב לנבראיו.

וכדי שנוכל להשיג מה שרצה שנשיג ונבין, בסוד רצונו להטיב לנבראיו, ברא ונתן לנו את החושים האלה, וחושים אלו משיגים מה שמתפעלים מהאור העליון.

ובשיעור זה נעשו לנו הבחנות רבות. כי החוש הכללי נקרא רצון לקבל, והוא מתחלק לפרטים מרובים, לפי השיעור שהמקבלים מוכשרים לקבל. בערך זה יוצא הרבה חלוקות ופרטים המכונים עליות וירידות, התפשטות, הסתלקות, וכדומה.

והיות שהרצון לקבל נקרא "נברא" ו"בחינה מחודשת", לכן, דווקא ממקום שהרצון לקבל מתחיל להתפעל - משם מתחיל הדיבור. והדיבור הוא הבחנות בחלקים של התפעלות. כי כאן יש כבר יחס משותף, בין אור העליון להרצון לקבל.

וזה מכונה בשם אור וכלי. אבל באור בלי כלי לא שייך שם הדיבור, כנ"ל, כי אור שאינו מושג למקבל נבחן לעצמותו ית', שבו אסור הדיבור משום שלא ניתן להשגה. ומה שלא משיגים, איך אפשר לתת לו שם.

ומזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה, יש להבחין בזה ב' דברים:

א. הבורא ית'.

ב. דבר הנמשך ממנו.

בחינה א', שנבחן לעצמותו ית', כאן אסור הדיבור כנ"ל. בחינה ב', הדבר הנמשך ממנו, שהוא נבחן לאור המתפשט לתוך הכלים שלנו, היינו, לתוך הרצון לקבל שלנו, את זה מכנים בשם אין סוף ברוך הוא. שזה הקשר שיש להבורא ית' עם הנבראים, בחינת מה שרצונו להטיב לנבראיו. שהרצון לקבל נבחן לאור המתפשט, שבסופו מגיע להרצון לקבל.

ובזמן שהרצון לקבל מקבל את האור המתפשט, אז נקרא האור המתפשט בשם אין סוף, והוא בא לידי המקבלים ע"י כיסויים רבים, בכדי שהתחתון יוכל לקבל אותם.

נמצא לפי זה, אשר כל ההבחנות והשינויים נעשו דווקא בהמקבל, בערך ולפי מה שהמקבל מתפעל מהם. אלא שיש להבחין בענין המדובר. כאשר מדברים בבחינות בהעולמות, מדובר בהבחנות בכח, וכשהמקבל משיג אותן בחינות, אז הם נקראים בפועל.

וההשגה הרוחנית היא כאשר המשיג והמושג באים יחד. כי באין משיג - אין שום צורה למושג, כיון שאין מי שיקבל את צורתו של המושג. לכן נבחן בחינה זו בשם עצמותו ית', ואין שם מקום לדבר כלל. ואיך שייך לומר שהמושג יקבל איזה צורה בערך עצמו.

ואין לנו לדבר, אלא ממקום שהחושים שלנו מתפעלים מהאור המתפשט, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל.

וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן. אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה. וכן מדת אורך ורוחב, והכל לפי ערך חושינו. אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו. לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעין את חושיו.

ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו. וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו.

וזה פירוש: "אין השתנות באור". אלא, כל השינויים הם בכלים, היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים.

ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולאקמא שכינתא מעפרא [ולהקים שכינה מעפר], ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו".

תלמיד: הוא כותב שיש שלושה דברים, א' עצמותו, ב' אין סוף ברוך הוא, וג' הנשמות, אחר כך הוא מדבר גם על הנבראים. מה ההבדל בין הנשמות לנבראים, אם יש בכלל הבדל?

ההבדל הוא בזה, שאם אנחנו מדברים על נבראים, אז אנחנו מדברים על מה שמתגלה בנבראים. נשמות זה כשרוצים להגיע למצב איך הם קיימים כלפי הבורא.

תלמיד: הוא כותב, "והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל". מה זה אומר בחינה מחודשת שהוא חלק מהכלל?

יש כלל, המקבל הכללי, שזה סכום הנשמות שהבורא ברא, ואחר כך הן מתחלקות למיניהן. אנחנו מדברים כלפי הנשמה הכללית, והנשמות כשהן מתחלקות ושונות זו מזו. הכול כלפי המקבלים.

תלמיד: והוא ממשיך "והוא מחודש, בזה שנטבע בו הרצון לקבל". מה זה החידוש של הרצון לקבל שנטבע בו? האם זה המקום לתיקון, אפשר לקרוא לו כך?

נגיד. זה המקום העתידי שיתגלה כמקום לתיקון.

תלמיד: מבחינת כוח.

כן.

תלמיד: הוא כותב, "אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים". כשאנחנו בעשירייה מבררים נושא, אז כל אחד, כמו שהוא כותב פה, מתייחס לנושא בצורה אחרת לגמרי, רואה אותו שונה. מה זה להיות אחד בתפיסת מציאות שונה של כל אחד, כמו שהוא כותב כאן?

אומנם אנחנו הרבה, עשירייה, וכל אחד מקבל התגלות הבורא בכלים שלו בצורה אחרת, בעשר ספירות שלו, אבל אנחנו בזה לא עושים שום הבדל בינינו, כי בסך הכול כולנו משיגים את צורת הנותן, את צורת הבורא. עם זאת מבינים, שאם יש בינינו איזה הבדל, אז זה רק בתוך הכלים שלנו.

תלמיד: אנחנו עושים איזה בירור בעשירייה, כל אחד הוא עולם אחר לגמרי ממה שאני מכיר, אצל חלק אני שומע דברים מנוגדים למה ששמעתי שאתה אומר. אחרי ששמעתי דעות שונות, איך אני הופך את הכול לאחד קודם כל בראייה שלי?

אם זה בראייה שלך, אז אתה צריך להשיג בעצמך. זה לא שייך לזה שאתה עכשיו לוקח השגות מתשעה חברים ומחבר אותן יחד. אתה לא יכול לחברן ואתה גם לא יכול להגיד שזה נברא אחד, אלו הרבה נבראים שכך הם משיגים.

תלמיד: מהי העבודה הפרטית שלי כשאני שומע דברים שונים לגמרי ממה שאני חושב?

להבדיל בין זה לזה, קודם כל.

תלמיד: איך עשירייה צריכה לעבוד כדי להגיע לדעה אחת?

העשירייה צריכה לעבוד כך שהיא מגיעה לבורא אחד שנותן במידה שווה לכולם, אבל כל אחד מקבל לפי מידתו.

תלמיד: ומה האחריות של כל חבר כשהוא בא ונותן את ההתייחסות שלו לאותו בירור?

כל חבר צריך לגלות מה הוא מקבל מהבורא, וזה מה שהוא מציג לכולם.

תלמיד: לגלות מה הוא מקבל מהבורא?

כן.

תלמיד: מה זה אומר עליי? אני עכשיו מקבל מהבורא, האם זה אומר מה שאני מרגיש, זה מה שקיבלתי מהבורא?

מה שאתה קיבלת בכלים שלך.

תלמיד: כל הרגשות שלי, איך שהם, בכלים שלי.

כן.

תלמיד: האם יש לי גם אחריות איך אני אומר אותם, באיזו צורה, או שפשוט אני צריך להוציא את מה שאני מרגיש?

בזה שאנחנו משיגים את הבורא, אנחנו משיגים גם אותה הצורה שמתלבשת בנו ממנו, ואותה הצורה אנחנו יכולים לגלות כלפי האחרים.

תלמיד: כשאני שומע חבר מדבר, ואם הוא מביא את עצמו, את מה שהוא מרגיש, אז אני צריך לתרגם את זה כצורת התלבשות הבורא, הבורא התלבש בו עכשיו והבורא מדבר דרכו. האם כך צריך לראות?

כן.

תלמיד: מהי ההתפעלות שהוא מדבר עליה כאן?

התפעלות הנברא מפעולת הבורא כלפיו.

תלמיד: ומה גורם למקבל להיות מוכשר לקבל, להתפעל?

הוא מקיים, מכוון את הכלי שלו להרגיש מה הבורא רוצה למסור לו.

תלמיד: ואז לכל אחד יש התפעלות משלו, השגה משלו, דיבור משלו.

כן, ודאי.

תלמיד: למה זה בנוי כך?

כי לכל אחד יש שורש אחר.

תלמיד: למה צריך כל כך הרבה אנשים עם הרבה תפיסות שונות של מציאות?

כנראה שלפי מה שהבורא ברא, אז לכל נברא אין ברירה אלא להשיג את שורש נשמתו ומה שמגיע לו.

תלמיד: אבל בשביל מה צריך כל כך הרבה? אפשר להוסיף עוד כמה מיליארדים שיתפסו את המציאות אחרת.

זה נעשה מלמעלה, מהבורא, על זה אין לנו מה לשאול.

תלמיד: איך ההשגות הפרטיות של כל חבר מתחברות עם ההשגות של החברים שלו?

הנבראים, אחרי שהם מרגישים את הבורא בכל אפשרויות ההתגלות שלו, הם רוצים לעלות לצורה יותר עליונה, לשורש. אז הם משיגים את השורש שמשפיע עליהם, שזה רצונו להטיב לנבראיו.

תלמיד: כשאנחנו קוראים כתבי מקובלים, האם כל אחד צריך להשיג בצורה הפרטית שלו, לפי שורש נשמתו?

כן.

תלמיד: אז בשביל מה עשירייה? מה זה החיבור פה, אם לכל אחד יש השגה משלו?

כי אנחנו מחוברים מהשורש שלנו, מהבורא, ומשם אנחנו מקבלים את המילוי שלנו, שמתגלה בנו בכל מיני צורות השייכות לטבע הנבראים. לכן, כדי להשיג את הבורא, את יחס הבורא, אני רוצה להשיג את היחס שלו לכל החברים שלי. ואם נעבוד כך יחד, אז ייצא שבסופו של דבר נקבל את יחס השורש שלנו אלינו.

תלמיד: אני רוצה להשיג את יחס הבורא כלפי החברים שלי.

כן, כלפי כולם.

תלמיד: זאת תהיה ההשגה הפרטית שלי, איך הוא מתייחס לכולם.

כן.

תלמיד: וכשאנחנו מדברים על עשירייה, האם יש לה שורש רוחני משותף?

כן, שורש רוחני משותף.

תלמיד: והאם יש לנו גם השגה משותפת או היא פרטית?

צריכה להיות.

תלמיד: מה זה איחוד בעשירייה, איחוד בינינו בתוך העשירייה?

בתוך העשירייה יש את השורש שלה שזה הבורא, ויש איחוד של העשירייה בזה שכולם יכולים להיות מחוברים ולבנות כך את הכלי האחד שלהם.

תלמיד: ההרגשה המשותפת זו השגה משותפת או שעדיין כל אחד רואה את השולחן אחרת?

יש את זה ויש את זה.

תלמיד: אני מבין שהשגה משותפת זו התכלית בסוף, אבל למה צריך שלכל אחד עדיין תישאר תפיסת מציאות פרטית, כלומר שאני תופס את המציאות בצורה מסוימת, והחברים ושאר הנבראים לא תופסים כך, או מתי זה נעלם והופך להיות אחד?

הייתי אומר כך, זה שכל הנבראים יוכלו להתחבר ביניהם ולקבל את השפעת העליון כבורא אחד לכולם, זה שונה מזה שיש כוח עליון לכל אחד באופן פרטי וכל הנבראים יכולים לגלות אותו בצורה כזאת.

תלמיד: את מי משרתת ההשגה הפרטית שלי, בשביל מה צריך שאני אתפוס משהו במציאות שאף אחד לא תופס?

כך אתה יכול להגיד שזה יחס הבורא אליך.

תלמיד: בשביל מה הוא צריך לתת לי יחס מיוחד, בשביל מה אני צריך לתפוס משהו בצורה מסוימת שאף אחד אחר במציאות לא תופס?

כי זה שייך לכלי הפרטי שלך.

תלמיד: איך זה משרת את כל המערכת?

כי בסופו של דבר הנבראים צריכים לחבר את כל הכלים הפרטיים שלהם עם כל האורות הפרטיים שלהם ביחד.

תלמיד: כשאדם מתפעל מהעשירייה, מהבורא שמתגלה בה, איך שהוא תופס את זה, זו התפעלות פרטית שלו?

כשאני מתפעל זאת התפעלות פרטית שלי.

תלמיד: אז מהי השגה משותפת?

השגה משותפת היא כשכל אחד מתפעל מהעשירייה שלו, והם מגיעים בסך הכול להשגה משותפת ביניהם.

תלמיד: כשכל אחד תורם משהו לזה, וזה הופך את זה למשותף, מה משותף פה בינינו?

המשותף הוא שכל אחד רוצה לבטל את עצמו כלפי ההשגה המשותפת של העשירייה.

תלמיד: והוא מבטל את עצמו כלפי מה שהחבר אומר או שלא צריך דיבורים בשביל זה?

לא צריך דיבורים.

תלמיד: הוא פשוט מרגיש את החבר, איך שהחבר מתפעל, ומבטל את ההתפעלות שלו כלפי ההתפעלות של החבר?

כן.

תלמיד: וזה מול חבר אחד.

כן.

תלמיד: אבל יש עשרה.

כך כלפי תשעה.

תלמיד: צריך פשוט להרגיש מה היחס לעשירייה ולנסות להרגיש מה החברים מרגישים כלפי העשירייה.

כן. בזה הוא כביכול מקיים אותם.

תלמיד: וזה תלוי מה החברים עושים או שמספיק שיש איזו נטייה לזה?

לא, כל אחד חייב לעשות כך.

תלמיד: ורק אם כולם עושים את זה אז יש משהו משותף?

אחרי זה יכול להיות משהו משותף, יכול להיות.

תלמיד: צריך לבקש עזרה מלמעלה שיהיה משהו משותף?

כן, ודאי.

תלמיד: כי אין לנו כוח לעשות את זה לבד.

לא. זו פעולה שאנחנו צריכים לממש אותה לחוד.

תלמיד: מהו כוחה של תפילה?

הכוח של התפילה הוא עד כמה ביחס שלך לבורא אתה עושה בו שינויים.

תלמיד: יש את התורה והמצוות שמכשירים את הכלים, אבל עדיין מביאים את האדם לייאוש מכוחותיו עצמו. התפילה בעצם מאפשרת לאנשים להתחבר ביחד, האם זה הכוח שלה, להגיע לחיסרון ביחד?

כן.

תלמיד: כל אחד מתפעל לפי חושיו, עושה משהו, וההתפעלות היא אישית, אבל הכוח של התפילה הוא שאנחנו יכולים להתחבר?

אנחנו יכולים להתחבר על ידי התפילה, ודווקא בתפילה, כשאנחנו מעלים את בקשתנו לבורא, בהתפעלות שלנו לבורא, אנחנו יכולים להתחבר.

תלמיד: ייאוש ותפילה זה אותו דבר?

לא, זה לא אותו דבר. תפילה היא מה שנולד בתוך הכלי של הנברא מתוך היחס של הבורא אליו.

תלמיד: בעל הסולם כותב, "מזה נבין שבתפילה שאנו מתפללים לה', שישלח לנו ישועה, רפואה וכדומה," ואז הוא אומר ש"יש להבחין בזה ב' דברים:

א. הבורא ית'.

ב. "דבר הנמשך ממנו." אנחנו לומדים שהאור נמצא במנוחה מוחלטת. וכל השינויים הם רק בנבראים. כשאנחנו מתפללים למשהו שהוא אבסולוטי, לא משתנה, מה אנחנו מבקשים שיקרה בנושאים כמו רפואה, שמירה על החיילים, דברים כאלו?

שהבורא יסדר את זה.

תלמיד: אבל הוא לא משתנה, אני מבין שהתפילה משנה אותנו איכשהו.

הוא משתנה בהתאם למידה שנדרוש ממנו.

תלמיד: זה לא ברור.

תלמיד: הרי בעצם כל המציאות הזאת היא כלי אחד. זאת אומרת ככל שהתפילה שאנחנו מעלים היא יותר מאוחדת כך היא מכשירה את הכלי האחד הזה לקבל את האור.

כן.

תלמיד: אני לא יודע אם יש פה שאלה או יותר קריאה ללב להתכלל יותר עם החברים ולהרגיש. כי במיוחד אחרי הכנס, הרבה אנשים עוברים מצבים רפואיים ומצבים אחרים, והתפילה היא שהבורא יעזור לנו ויבריא אותנו ויכוון אותנו בלב אחד אליו.

כן, זה מה שהוא רוצה.

תלמיד: הוא מזכיר במאמר שמות שונים של הקדוש ברוך הוא. אין סוף ברוך הוא, עצמותו יתברך, טוב ומטיב.

זה הכול לפי היחס של הנברא לבורא.

תלמיד: מה ההבדל עבור הנברא בין שם לשם?

ודאי. לכן הוא קורא לו כך.

תלמיד: איך אנחנו יודעים מצד הנבראים באיזה שם נכון לנו להשתמש עכשיו?

לפי ההשגה שלנו.

תלמיד: בעל הסולם חוזר מספר פעמים על האזהרה שאין שום מקום לדבר כלל בעצמותו. איך נזהרים?

אנחנו לא משיגים את השורש שלנו. אנחנו משיגים רק מה שמגיע אלינו מהשורש שלנו לכלי שלנו.

תלמיד: מה זה אומר שהנשמה מחולקת?

בקשר שלה עם הנשמות אחרות, היא מתחלקת לאותם החלקים.

תלמיד: כיצד שורש הנשמה של האדם קובע את השגתו האישית?

מה שהוא משיג, מה שהוא מבטא בתפילה שלו, זה היחס שלו לבורא. זה מה שהוא שולח לבורא, וזה מה שהבורא מקבל מהנברא, ומתפעל לפי זה, נותן תגובה.

תלמיד: במה שונה שורש הנשמה בין בני האדם?

שורש הנשמה שלנו זה הבורא. מה שאנחנו מגיבים אליו, ככה הוא מגיב אלינו, ובזה נקבע שורש הנשמה שלנו.

תלמיד: מה זה אומר להשיג את היחס של הבורא לכל החברים שלי?

זה הכול לפי הדרגה. לפי הדרגה שלנו אנחנו צריכים גם להגיע ליחס של הבורא אלינו כטוב ומיטיב.

תלמיד: כיצד שלושת ההבחנות במאמר עוזרות לי להרגיש את הרצונות של החברים?

כול שלושת ההבחנות האלה זה מה שאני משיג.

תלמיד: האם ניתן להעריך את מידת התיקונים שנעשו במאמצים שלנו להתחבר ולעבוד את ה' בהנהגתו?

כן. ניתן לנו להשיג ולמדוד מתוך זה שכך אנחנו מגלים את הבורא. רק נמצאים עימו בחיבור.

תלמיד: איך מזהים את מידת התיקונים, איך אני יודע שהגעתי לתיקון?

לפי מה שאתה מגיע בתפילתך לבורא, אז אתם נמצאים יחד זה בזה.

תלמיד: על מה לשים דגש בעבודה שלנו בעשיריות עכשיו, בעיקר אחרי הכנס?

אנחנו צריכים אחרי הכנס להמשיך כל אותה העבודה שעשינו בזמן הכנס ולחבר את כל ההתרשמויות שלנו יחד.

תלמיד: מתי תפילה מתקבלת, איך אנחנו מרגישים את זה?

כל התפילות מתקבלות. השאלה, האם אנחנו צריכים להרגיש אותן בצורה כזאת או לא?

תלמיד: שמעתי שכל חבר צריך לגלות מה שהוא מקבל מהבורא וזה מה שהוא מציג לכולם. מה זה אומר, ואיך זה בא לידי ביטוי בעשירייה?

כשהנברא מרגיש כך את התגובה שלו על קבלת השפעת הבורא אליו, זה נקרא "התגובה שלו".

תלמיד: כשבעשירייה אנחנו משתוקקים לקשר בינינו ולבורא, רק משתוקקים, האם זה כבר נקרא "עולם", זאת אומרת, מציאות נבדלת מכל מציאות אחרת?

אתה בזה לא מגלה כלים של העולם.

תלמיד: כלומר כשאנחנו בקשר עם הבורא בעשירייה, אז אנחנו יכולים לגלות, אז יהיה מורגש לנו עולם. האם עולם אלו הרבה מצבים שאנחנו צריכים לעבור?

מי יודע.

תלמיד: אבל כל הקשר שנמצא באין סוף בין הבורא לנבראים, עבורנו הוא צריך להתגלות בעולמות.

כן.

תלמיד: אנחנו צריכים להציג את זה לפנינו בעשירייה כמשהו שמשתוקקים אליו.

כן.

תלמיד: קשה לי להבין את עניין "כאיש אחד בלב אחד". איך אנחנו עושים את זה? כי לפי הבנתי, יש התפשטות והתעוררות שמגיעה לעשירייה ולקבוצה, שאז מבחינת כל אחד, הלב מבין ומקבל מה שהוא מרגיש.

יכול להיות.

תלמיד: עדיין אין לנו בורא, נקודה משותפת, כל אחד מרגיש את זה קצת אחרת. זה שלב ראשון. אנחנו רוצים לעבור ולהרגיש שורש אחד שמשפיע עלינו, על רצון כללי, על נקודה כללית. האם זו כבר פעולת התכללות?

יכול להיות שאתם משתדלים לחבר את הכלים.

תלמיד: אתה יכול קצת להסביר את זה?

אני לא יכול להסביר כי זו ההשערה שלך.

תלמיד: הבורא הפרטי, האוסף של הבורא שיש לי בעשירייה.

אני לא יודע מה זה. אתה נותן לזה הגדרה משלך.

תלמיד: כל חבר מרגיש את זה קצת אחרת.

אז מה?

תלמיד: ואנחנו צריכים לקשור את זה, לאסוף את זה לדבר שנקרא "כאיש אחד בלב אחד". המעבר מהמצב הזה למצב של "כאיש אחד בלב אחד", איך הוא קורה?

תנסה לבצע את זה, ולשאול את הבורא שיבדוק ויסביר לך.

תלמיד: אז אין איזו פעולה חוץ מתפילה.

לא. קודם כל אתה צריך לעשות, ואחר כך מתוך הכלי שלך כשאתה עכשיו קובע מה צריך להיות, אז אתה מתפעל, מתפלא, ומשווה את מה שהשגת עם מה שרצית קודם.

תלמיד: איפה אנחנו מתחברים? אני לא מצליח להבין את זה. עדיין אני מדבר מעצמי, מה אני הרגשתי, מה אני אספתי. לדוגמה, בשבת אחרי הכנס היה חבר שדיבר דברים יפים כלפיך, וכולם עמדו ומחאו לך כפיים. באותו רגע הרגשתי רצון אחד שאין לו שמות, פרצופים, כלום. זו הפעם היחידה שהרגשתי ממש רצון כזה. איך משיגים נקודה כזאת שאין בה כלום, רק בורא?

זו הרגשה פרטית.

תלמיד: איך מכניסים את זה לעשירייה, לכלל? אדם, שקורה לו משהו טוב, רוצה להתחלק עם החברים שלו.

אז תתפלל שמה שאתה מרגיש יהיה מורגש בכל עשירייה.

תלמיד: שאלו אותך מה העבודה שלנו אחרי הכנס ואמרת, "לשתף את ההתרשמויות שלכם". מה זה אומר?

אנחנו צריכים בכנס להתפעל מכמה כל אחד משתדל להביא לאסיפה הזו, לכינוס, ולחבר אותן התפעלויות יחד, ולהגיע למצב שהכלי הכללי שלנו יהיה מחובר בעוצמה כזו.

תלמיד: בכנס ההרגשה היא שזה קורה לבד, נוצר כזה שדה, ואפילו בלי מאמץ אתה פשוט מרגיש את השדה המשותף.

כן.

תלמיד: אחרי הכנס השדה מתפוגג. מה עכשיו צריך לעשות?

אסור שזה יקרה. צריכים כבר להמשיך עם מה שהשגנו.

תלמיד: אבל השדה מתפוגג. זה גם בכוונה נעשה כך מלמעלה.

מה שמלמעלה, אני לא יודע. אני יודע מה אני צריך לשמור. אם יש איזה חיבור בינינו, אז צריכים לשמור עליו.

תלמיד: הרבה פעמים שומעים שלשמור על משהו זה כמו אשת לוט וזו לא גישה נכונה.

אני לא מבין אותך. אני יודע שחיבור זה דבר טוב, מבורך, ואני צריך לשמור עליו.

תלמיד: האם להגיד "אני זוכר שהרגשתי רמה מסוימת של חיבור, ואני רוצה, מבקש לחזור על הרמה הזו", זו גישה נכונה?

כן.

תלמיד: ומה זה לשתף את ההתרשמויות?

זה כנראה לדבר על ההתרשמויות מזה שאתם משתדלים להיות מחוברים.

תלמיד: כשמדובר על שיתוף בהתרשמויות, אנחנו לומדים שאסור לשתף ממצפוני ליבו. עד איזה גבול מותר לשתף?

עד לנקודה הפרטית של כל אחד.

תלמיד: מה לא פרטי?

תחשוב. אתה רוצה שאתן לך תשובה על כל שאלה, ואני לא מיועד לזה.

תלמיד: ברמה הפרקטית, אנחנו מנסים לדבר על דברים בעשירייה, וחלק מהחברים אומרים "על זה אסור לדבר". אולי הם צודקים, אולי לא, אני מנסה להבין.

אז לא הכול ניתן להבין.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים לשמור את הכוח שקיבלנו בכנס, והוא מדבר פה על היחס המשותף שלנו בינינו לבין עצמותו יתברך. מהו היחס המשותף בינינו לעצמותו יתברך?

היחס המשותף שלנו לעצמותו הוא כשאנחנו מתחברים ברצון אחד, ודרך הרצון הזה אנחנו מעלים את הציפיות שלנו, ההשתוקקויות, הרצונות הפרטיים, לרצון כללי אחד.

תלמיד: כי בתחילת השיעור שמעתי שאמרת שכל נשמה בעצם, היא רוצה לגלות איפה היא נמצאת מול הבורא.

כן.

תלמיד: איך אנחנו לוקחים את כל נשמה שרוצה לגלות איפה היא נמצאת, לתוך היחס המשותף הזה כל פעם?

שכל אחד ואחד רוצה להיות אותה נקודת הקשר שיש בין הנשמה הכללית לבורא.

תלמיד: היחס המשותף הזה הוא להיטיב לנבראיו, זאת אומרת אנחנו צריכים כל הזמן למדוד את עצמנו, איך היחס של הבורא אלינו, לכל אחד מאיתנו, וכך שיהיה בינינו לבין עצמנו כל הזמן בעשירייה.

כן.

תלמיד: איך אנחנו כל פעם שומרים על הכוח הזה יותר ויותר? קיבלנו בכנס איזה כוח, ראינו איזה יחס מסוים, כמו שהחבר פה תיאר, הוא הרגיש נקודה אחת חזקה כזאת. איך את הנקודה הזאת אנחנו לא מאבדים? שאנחנו באמת ממשיכים את הנקודה הזאת, לא רק מאותו הנקודה, אלא ממשיכים להגדיל את הנקודה הזאת ביחס שלנו המשותף, לבין הבורא?

צריכים לחשוב, נחשוב על זה כולנו, אז נקבל תשובה.

תלמיד: בעל הסולם כותב "המשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת, שהוא חלק מהכלל. והוא מחודש, בזה שנטבע בו הרצון לקבל. ומבחינה זו נקרא הבריאה בשם "יש מאין"."

מה ההבדל בין הרצון לקבל באין סוף, לבין הרצון לקבל שהוטבע בנשמות?

הבורא ברא רצון לקבל, הרצון לקבל הזה הרגיש שיש לו יחס לבורא, כאלה שאין הרגשה כזאת אנחנו לא מדברים. אז הבורא, בזה שברצון לקבל מסוים התגלה יחס לבורא מיוחד, אז הבורא עונה על ההרגשה הזאת, ונותן לו אפשרות להתקרב, וכך אנחנו מרגישים שמבצעים מה שקרה שם במאמר.

תלמיד: באין סוף בעצם, מה נברא שם, כל המילויים האפשריים של הרצון לקבל?

באין סוף נברא הכול, אחר כך כלפי הנבראים זה מתגלה בהדרגה.

תלמיד: עכשיו התהליך שהנשמות עוברות בעולמות.

כן.

תלמיד: בעצם שם מוטבע בנשמות רצון לקבל את מה שיש באין סוף.

כן.

תלמיד: ומה תורמת שבירת הנשמה לזה?

שבירת הנשמה זה גילוי הרצון שלה האמיתי, הרצון לקבל, שמרגע זה והלאה היא יכולה לפי רצונה, הרצון לקבל, לקבוע את מקומה.

תלמיד: אני מרגיש שהרצון לקבל את מה שהבורא ברא, זה אנחנו יכולים להשיג רק כשאנחנו מתחברים, זאת אומרת, כזה רצון.

כן.

תלמיד: כשאנחנו לא מחוברים אז יש לנו רצון מאוד קטן.

כן.

תלמיד: אי אפשר לקבל את כל הרצון. אז בעצם שבירת הנשמה זה כדי לתת לנו אפשרות לרכוש רצון גדול?

כן.

תלמיד: אני מתייחס למה שהוא כותב פה על ג' הבחנות של ההשגה הרוחנית. ונראה שהעבודה היא להשיג את אין סוף ברוך הוא, כי עצמותו אי אפשר להשיג, ונשמות זה מקום שאנחנו כאילו נמצאים, או לא נמצאים, אבל עצם השגת האין סוף, שבאמצעות זה שהנברא משיג את האין סוף, הוא גורם בזה שהעצמותו, מה שלא משיגים, יכול להשפיע לנשמות. איך בחיבור בינינו אנחנו משיגים את האין סוף ברוך הוא, או מזהים אותו, עובדים בזה?

האור מתפשט בין הכלים שנמצאים בהתקשרותם במצב אחד, ולכן אם כלים רוצים להשיג משהו אז הם צריכים להתכלל באותה צורה.

תלמיד: זה נשמע כמו להתכלל ברצון אחד.

ברצון אחד, כן ודאי.

תלמיד: שהרצון הזה יהיה מכוון למה?

לבורא בעל מנת להשפיע.

תלמיד: כן, אבל בעל מנת להשפיע לו?

כן.

תלמיד: ההרגשה היא שצריך שיהיה לנו קשר עם משהו מתחת, שהוא יוכל להשפיע להם, לא לנו, זו ההרגשה שלי.

גם להשפיע להם זה נכון, כי מה שאנחנו מתפללים לאין סוף, למלכות דאין סוף, אנחנו גם מפעילים אותה להתקשר כלפי כל חלקי המלכות הפרטיים.

תלמיד: ואם להסתכל על זה שגם זה באדם, כל חלקי המלכות הפרטיים.

כן.

תלמיד: איך אדם ניגש לתפילה כזאת, כשהוא יודע שהכול בו? חלקי המלכות הפרטיים, הנשמות.

כן.

תלמיד: למי הוא מייחס את זה? איך לעבוד בעשירייה בכלל בהבנה כזאת?

הוא מייחס את זה לעצמו מפני שבו צריך להיות בירור, של כל המלכות וכל חלקי המלכות והוא רוצה לסדר את היחס ביניהם כמו שכתוב, ומתוך היחס הוא יעלה למושג הבורא.

תלמיד: כשאני קורא את הדברים שבעל הסולם כותב, אז אני מתרשם ממה שהוא כותב אבל אין לי בזה השגה, אז איפה הקשר בין מה שהמקובל כותב לבין מה שאני משיג?

ההבדל הוא שאין לך עדיין השגה, אבל אתה צריך להתפלל, לבקש שתהיה לך השגה. וכדי לבקש אז מספיק לך מה שכתוב. תקרא את זה כמה פעמים ותרצה לתאר לעצמך שאתה משיג את זה.

תלמיד: ואיך זה קשור לחיבור בינינו, להתכללות, לכל מה שאנחנו כל הזמן מדברים?

אם זה צריך להיות, אז זה יתגלה.

תלמיד: האם יכול להיות שיבוא מישהו אחרי בעל הסולם ויגלה משהו אחר ויקרא לזה בשם אחר?

גם לפני בעל הסולם, גם אחרי בעל הסולם, ודאי שיש עוד מקובלים שיש להם גם השגות פרטיות שלהם.

תלמיד: כשכותבים לנו נניח על העולמות ועל כל הדברים האלה זו השגה פרטית של מקובל או כללית?

לא, מקובל כזה כמו בעל הסולם זו השגה הכללית. זאת אומרת שהיא מתאימה לכל הנשמות שמשיגות את הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, נניח בעולמות אין שינוי, כאילו אי אפשר לתת שם שמות חדשים?

כן.

תלמיד: זה רק כלפי המשיג כאילו.

כן.

תלמיד: כתוב "אור העליון מורכב מב' בחינות: משיג ומושג.. אלא שהמושג מכונה בשם עצמותו ית', והמשיג מכונה בשם נשמות, שהוא בחינה מחודשת,". אם הכול זה אור עליון, גם האור וגם הנשמות, איפה הנברא פה? ציפיתי שיהיו שלושה חלקים, הוא מדבר רק על שני חלקים וזהו. הוא אומר שגם הנשמות הן "אור עליון". מה זה אומר שהנשמה זה אור עליון?

אין לו במה להביא יותר אור. יש אור עליון שנמצא בדרגה העליונה, זה נמצא בקשר עם הבורא, יש אור עליון שנמצא בדרגה יותר תחתונה שהוא כבר מחולק על ידי תרי"ג פעולות, ובזה האור העליון נבדל מהבורא כביכול, ושייך יותר לנברא.

תלמיד: אז כשאנחנו אומרים שאנחנו מתחילים מזה שאין נשמה וצריך להשיג אותה, צריך לבנות אותה, "מסך", "צמצום", "אור חוזר", כל מה שלומדים, אז מה זה אומר שהנשמה היא אור עליון, מה מהנברא יש בתוך הנשמה הזאת?

יש אור עליון שנמצא בתוך הנשמה, ויש אור עליון שהוא כללי, אור אין סוף, ועוד כל מיני אורות פרטיים.

תלמיד: הבלבול שלי הוא כי כל הזמן למדתי שיש אור וכלי. ופה הוא אומר הכול אור עליון והוא מכנה את הנשמות שאני חשבתי שזה כלי גם בשם אור, וזה מה שאני לא מצליח ליישב. יש אור וכלי או אין אור וכלי?

יש אורות וכלים.

תלמיד: אז הנשמות זה כלים או אורות?

היסוד של הנשמות לפי ההגדרה זה הכלי.

תלמיד: למרות שהוא מכנה אותם פה אור?

לא, כאן הוא מתייחס לאותו חלק האור העליון שמתלבש בתוך הכלי של הנשמה, ונקרא כבר "אור פנימי של הנשמה" או "אור".

תלמיד: זה נכון להגיד, אני נברא, התכלית שלי להגיע להרגשת טוב ומטיב?

כן.

תלמיד: מה מחייב בדרך להרגשת טוב ומטיב שאני אתחבר עם עוד עשרה?

שאתה מקבל את האור שמתגלה בטוב ומיטיב דרך העשירייה.

תלמיד: למה זה מחייב?

זה מחייב אותך להגיע למצב של עשירייה.

תלמיד: למה צריך להגיע למצב של עשירייה בשביל להרגיש את התכונה הזאת של טוב ומטיב?

כי האור לא מתגלה במידה אחרת, אלא רק כשהכלים מחוברים ביניהם כך שהקשר ביניהם נקרא "עשר ספירות".

תלמיד: נשמה לא יכולה להיות בהשגה פרטית? מישהו פרטי יכול להשיג נשמה?

כן.

תלמיד: ובתוכה גם עולמות?

גם.

תלמיד: אז אפילו את הבורא אפשר להשיג בצורה פרטית? כל דבר אפשר להשיג בצורה פרטית? בן אדם פרטי יכול להשיג אור, או שיש משהו מעבר לאדם שהוא משיג את זה רק בחיבור?

אתה שואל כבר על משהו אחר. אתה אומר כך, "אני כאדם הפרטי בשר ודם, מה אני יכול לעשות"? כאן יש כבר אמצעי שעל ידו אתה יכול להתחבר עם האחרים, ויחד איתם אתה משיג את העליון, שהוא מקור האור. וזה מה שחכמת הקבלה מאפשרת לך.

תלמיד: האמצעי הזה שעכשיו הזכרת נקרא נשמה, מה זה האמצעי הזה?

אם אתה מתחבר עם הנשמות האחרות, אז בחיבור הזה אתה מגיע למצב שנקרא כלי שבו מתגלה האור ששייך לדרגת האור העליון, ואז אותו האור שמתגלה בך נותן לך הרגשת קיום יותר עליונה ממה שאתה.

תלמיד: זה נקרא עולם?

זה לא נקרא עולם.

תלמיד: איך זה נקרא?

זה נקרא אור שמלובש בתוך הכלי.

תלמיד: ומה זה עולם? כי מדברים הרבה על עולמות, מה זה עולמות?

עולמות זה כלים שנמצאים ביחס מיוחד לאור העליון, והם מקבלים מהאור העליון איזה חלק.

תלמיד: ואותן הנשמות משיגות ונשמה יכולה להיות גם דבר פרטי?

כן.

תלמיד: בעל הסולם חותם את המאמר במין בקשה, "ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולאקמא שכינתא מעפרא [ולהקים שכינה מעפר]" וכולי. אני מנסה ללמוד מהמקובל יחס נכון למציאות. איך אדם שרואה עוד ועוד בעיות, שנראה לו שמציקים לו בחיים, שם את הכול בצד ומבקש דווקא "שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס"?

איך הוא מוחק את מה שהעיניים שלו רואות והגוף שלו מרגיש? נגיד אני רואה שלחבר אחד יש בעיה כזאת, לחבר אחר יש בעיה אחרת, וגם לי יש בעיות, אני רואה מין מציאות כזאת מדאיגה ומטרידה בקיום שלה, איך אני שם את הכול בצד ומוציא מעצמי בקשה, שנזכה לעשות נחת רוח לבורא ולא לעבוד על מנת לקבל פרס? איך עושים כזה חיתוך ועוברים לראייה והרגשה כמו של המקובל? איך זה קורה?

המקובל מחליט שהוא מחבר את כל המצב הפרטי שלו לסיבה מיוחדת פרטית, לשם הוא חייב להיות מחובר, ואת זה הוא חייב לברר.

תלמיד: את הציור הזה שהעיניים שלי רואות ושיש בו הרבה תמונות לא נעימות, אני צריך לקשור לסיבה אחת?

כן, ודאי שכן.

תלמיד: אנחנו אומרים שהבורא רוצה לעזור לנברא להביא אותו להיות כמוהו, להיות בדביקות לקבל טוב ומיטיב. האם הוא עוזר לנברא בזה שהוא מצייר לו הרבה ציורים רעים?

כנראה שכן.

תלמיד: ואיך מהציורים הרעים האלה יוצאים לזה שהוא טוב ומיטיב?

אני לא יודע, אבל תנסה ותראה.

תלמיד: איך אפשר להיעזר בעשירייה שבה כל אחד נמצא במין סרט שונה, ולחבר מתוך זה משהו אחד שיאפשר להתרומם מעל זה?

אם כולם מתחברים למטרה אחת, לגלות בורא אחד מתוך כלים משותפים, אז כך זה קורה להם.

תלמיד: ב"בני ברוך" אנחנו רוצים להמשיך את הדרך שלך ואת הדרך של רב"ש ובעל הסולם ומקובלים שלפניו. איך אנחנו מאמצים את זה בתור עוד איזו אידיאולוגיה, יסוד של החברה, ומעבירים את זה הלאה, שפה הולכים מעל משהו אחר, מעל הציורים שנראים לנו. אתמול חבר ממוסקבה הזכיר לנו שיש הרבה שאלות, הרבה בעיות, אבל צריך "מעל הפשעים לכסות באהבה", לראות את הבורא בכל מצב. איך אנחנו מבססים את זה כיסוד בתוך הרוח של החברה? איך יוצרים מצב כזה שזה יורגש בחברים?

אני לא יודע, אני לא חושב שאני צריך לחכות עד שאני אעורר את החברים. אני צריך לחכות למצב שאני אוכל לעורר את עצמי ברצון כזה, שמולי אני ארגיש את הבורא.

תלמיד: אנחנו מדברים על החיבור בינינו, על לבנות את הכלי בין הנשמות, בין החברים.

כן.

תלמיד: אבל אנחנו מרגישים שאנחנו מאוד תלויים דווקא במקובלים, וגם בך. אם כמה ימים אתה לא מלמד בשיעור בוקר, חלק מהחברים מרגישים קצת אבודים, בירידות. לכן יש פה שני גורמים, יש את החיבור בינינו, אבל מה בעצם אנחנו מקבלים מהמקובל, במה הוא משנה אותנו?

את זה אתם צריכים לברר לבד, כדאי לעורר את זה לבד.

תלמיד: איך אנחנו נכללים בתפיסת המציאות שעליה בעל הסולם כותב לנו? איך אנחנו נכללים בתפיסת המציאות כפי שהוא תופס, לא בתפיסת המציאות המקולקלת שלי. אני רוצה להתכלל במשהו יותר גבוה, איך אנחנו מתחברים למה שהמקובל כותב לנו?

אתה צריך להתחבר עם כל החברים שלך ולדאוג שמקור החיבור שלכם יהיה יותר למעלה, עוד ועוד מעלה.

תלמיד: למקובלים יש שפה אחת, כולם משתמשים באותה שפה, באותן מילים והם לא יכולים לשנות מילה. במשך כל ההיסטוריה כל המקובלים דיברו באותן מילים, באותה שפה ויכלו להבין זה את זה, והכול בגלל אותה שפה שהם קראו לה שפת הענפים. איך החברים בעשירייה רוכשים את השפה הזאת כך שהם יבינו אחד את האחר?

לפי מה שבעל הסולם כותב.

תלמיד: מה זה אומר?

להתחבר בעשיריות ובקבוצה אחת גדולה יותר, להתכלל זה בזה ולהשתוקק לחיבור עם הבורא.

תלמיד: איפה נמצא השלב הראשון של רכישת השפה הזאת, השפה שמאחדת את כל מי שבקשר עם האור?

בראשית.

תלמיד: אני רוצה שתהיה לי שפה משותפת עם החבר שלי, וכשאני אבטא כלפיו את הרצון שלי להיות חבר שלו ולהגיע ביחד למטרה, ומי זה הרב שלי ומי זה הספר שלי, הוא יקבל את זה כפי שאני רוצה לתת לו את זה בצורה הכי טובה, והוא ירצה את אותו דבר. למה זה לא מספיק לנו בכדי שאני אבין אותו והוא יבין אותי ושזה לא ישתנה?

אתה צריך כנראה תורה אחרת שם.

תלמיד: מה זה אומר, לא הבנתי?

אני לא יודע מה אתה רוצה.

תלמיד: כל השיעור הזה אנחנו מדברים על כך שאף אחד לא יכול להעביר לאחר את מה שהוא מרגיש, כל אחד מדבר מתוך הכלי שלו, מתוך שורש נשמתו ובעצם אין לנו כלי שבו אנחנו חווים בצורה משותפת את מה שהבורא האחד והיחיד עושה על כל העשירייה באותה צורה.

במציאות יש שפה כזאת, יש כלי כזה, שבו כל העשירייה מדברת באותה שפה, באותן מילים כדי להביע את אותם דברים שהבורא רוצה להגיד להם. אני שואל, מתי זו הפעם הראשונה שהעשירייה נכנסת למקום הזה שבו רוכשים שפה אחת?

אני חושב שזה גמר תיקון.

תלמיד: בסוף כתוב, "ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית'". מה זה ללכת בדרכי ה' יתברך?

זה אומר שנקבל את האור העליון, והאור העליון ישפיע לנו בכלים שלנו, ואנחנו נעלה מדרגה לדרגה על ידי דרגות אותו האור העליון, בנרנח"י שלו, יותר ויותר.

תלמיד: לאן הולכים?

לאיחוד.

תלמיד: למה הדרך הזאת נקראת הדרך של ה' יתברך?

כי זו דרך ה', כך כל המקובלים חושבים. רמח"ל כך כותב בספר שלו "דרך ה'".

תלמיד: מה אני צריך לצייר לעצמי, לאן אני רוצה ללכת?

אתה רוצה ללכת עד שתהיה דבוק בה'.

תלמיד: אחרי הכנס אני שומע הרבה על הלב המשותף שהשגנו. איך אני מחבר את החברים שלי ללב המשותף?

אתה צריך להציע לכל חבר וחבר יכולת להתחבר דרכך לה' יתברך.

תלמיד: איזו אחריות יש לי בזה?

אתה נמצא בחבורת מקובלים שהם קובעים לפי המקור שלהם, שהם עולים עכשיו להיות יחד מחוברים תחת הכוח העליון.

תלמיד: קראנו במאמר שהעולמות הם כלים, ואמרת שגם הנשמות אלו כלים שמקבלים את הקדושה מהעולמות. גם אנחנו כלים וגם העשירייה. מה זה אומר שאנחנו הופכים לעולמות ולנשמות? איך נכון משיגים את האורות ואת העולמות?

משיגים דרך הקשר בינינו.

תלמיד: האם הקשר בינינו בעשירייה הופך לעולם או שהוא הופך לנשמה?

לנשמה.

תלמיד: אז מה זה עולם?

עולם הוא הרגשה של הנשמות באותו מצב שהן מרגישות ביניהן.

תלמיד: איך אנחנו משיגים את הנשמה בעשירייה?

במידה שהנשמה שלנו קשורה לדרגה יותר עליונה, אז אנחנו משיגים את היחס בינינו כיחס של הנשמה לדרגה יותר עליונה, לבורא.

תלמיד: מה הקשר בין אהבת הזולת לבין לקיים את כל המצוות שכתבו בתורה? למה אני צריך לאהוב את הזולת כדי לקיים את כל אותן מצוות כדי לתת נחת רוח לבורא?

כי כך אתה מקשר בין כל הכלים, והאור העליון נפתח ונגלה בהם.

תלמיד: הוא כותב שבעולמות יש הרבה הבחנות שהן בבחינת כוח. וכשהמקבל משיג אותן, אז אותן בחינות נקראות פועַל. מה זה נקרא להשיג בחינת כוח?

להשיג בחינת כוח זה להשיג אותם הכלים שאנחנו רוצים דרכם להתקשר.

תלמיד: כל השגה כזאת שאחר כך הופכת לפועל, היא מתחילה בכוח?

כן.

תלמיד: האם ברגע שמשיגים בחינת כוח, היא כבר הופכת לפועל?

כן.

תלמיד: האם אין איזה תהליך באמצע שקורה בין השלבים האלה?

לא. כל מה שקורה, קורה בהם באמצע.

תלמיד: כתוב במאמר שהעבודה הרוחנית היא נגד הטבע שלנו.

כן.

תלמיד: האם זה אומר שאנחנו אף פעם לא נוכל לקבל כלום? והאם אנחנו צריכים להקריב את עצמנו למען העשירייה והקבוצה שלנו?

גם זה צריך, וגם זה צריך.

תלמיד: האם אפשר להגיד שכשבן אדם משיג, זה ברגש, וכשזה בכוח, זה במחשבה?

אפשר להגיד.

תלמיד: כשאנחנו מתחברים בעשירייה, האם אנחנו מתחברים ברגש, בפועל?

כן.

תלמידה: כשהולכים בדרך ה', איך לזהות את השונא הפנימי שלנו, המחבל הפנימי, אבל בלי לדכא אותו?

תנסו ואז תראו. ואם זה קורה, אז תגידו לי.

תלמיד: היום בהכנה דיברנו על אמונת רבו, שחשוב מאוד בדרך להידבק ברבו, ועל ידי זה שנדבקים ברב זוכים להתכלל עימו יתברך. מה שרציתי להגיד, שאני מניח שלא אמרת לי באופן אישי, אלו שלושה דברים. אמרת לי שהבורא מנהל אותי בין שאני מרגיש שהוא מנהל אותי, ובין שאני לא מרגיש שהוא מנהל אותי.

נכון.

תלמיד: הדבר השני שאמרת לי, תתקן את עצמך ותראה שכל העולם מתוקן. הדבר השלישי, זה שבכל הזדמנות שאתה יכול לדבר על אהבה, תדבר על אהבה.

אתמול אמרת לחבר יקר שהוא לא מהעשירייה שלי שבדרך שלו זה יכול לקחת גם אלף שנה. האם אני יכול להתפלל עבורו?

כן.

תלמיד: איך האדם יכול למשוך את האור העליון לתוך הכלי שלו כדי שיוכל לבנות בצורה נכונה את הנשמה שלו?

האדם צריך להתכלל באותם כלים שקשורים לאותו האור, ואז בהתקשרות לאותו האור, שיעשה את הפעולות שבהן הוא מעורר אותם הכלים לפעול בקשר לנשמה.

(סוף השיעור)