שיעור בוקר 31.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 22.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/7JHY5wXX?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות – חלק א'

הסתכלות פנימית

(אות א' - אות ב')

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', הסתכלות פנימית, עמוד י"ג, טור ב', "אמנם כן".

"אמנם כן, אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שרשיהם בעולמות העליונים". אין להם עדיין קשר ענף ושורש, הם לא נמצאים בשני העולמות כדי לראות כוח רוחני וכנגדו את הענף הגשמי, ולדעת שנגיד זה נקרא "עט", ואז לגלות את הכוח הזה ולהבין שהוא נקרא "עט". להבין שזה נקרא "עגלה", זה נקרא "סוס", זה נקרא "אדם", וכך כל דבר ודבר שבעולם הזה. הוא רואה את הכוח שפועל בתוך הנשמה שלו, כי בנשמה אנחנו מגלים את העולם העליון, וכשמזהה אותו, מיד מזהה את השם שלו בעולם הזה. "המה נמצאים כאן כעורים מגששי(ם) קיר, כי לא יבינו אף מלה אחת כמשמעה האמיתי".

אם הוא נגיד מקובל שלא יודע עברית, זה לא חשוב, הוא מזהה את החפץ בתוך הנשמה, הוא יודע מה זה. נגיד "עט" שכך אנחנו קוראים לזה בעולם הזה, הוא מזהה שזה מה שנקרא בעולם הזה "כלי כתיבה", והוא יכול להגיד זאת באנגלית, בצרפתית, בכל שפה ושפה, לא חשוב איך הוא מבטא. הוא מזהה את הענף שבעולם הזה, לא את האותיות שלו, לא את המספרים שלו, פשוט את הקשר, רואה שזה זה. הוא לא צריך לראות את הענף, אלא לפי השורש הוא מרגיש שבעולם הזה זה כלי כתיבה.

"שהרי כל מלה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו, זולת, אם שיקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר הענין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון". החכם הזה מרגיש קשר בין ענף ושורש, וממציא את עצמו להסביר את זה, להלביש את זה במילים, מהרגשה למילים, ויכול להסביר את זה בכל שָפה או בכל מיני צורות. כי מי שלא נמצא בקשר הזה של ענף ושורש צריך לקבל שמות, התרשמות, אבל החכם הזה בעצמו לא צריך לא שמות ולא שָפה. רק כדי להעביר את הדברים האלה, המקובלים צריכים כבר שפה, שהיא הלבוש החיצון על התופעות שמרגישים. "דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא". הוא לוקח איזו שפה, במיוחד עברית, כי זו שפת הפָנים הרוחנית, ומסביר בעזרת העברית, בעזרת השפה הזאת, שהיא לבוש על מה שהוא מגלֵה כענף ושורש.

מכאן אנחנו רואים, וזה כעיקרון, הוא גם כותב על זה, שרק מהעליון אנחנו יכולים להשיג את התחתון. מי שלא עולה לרמת השורשים, לא יכול להבין את הקשר שלהם לענפים. אומנם היא נקראת "שפת הענפים", אבל מהענפים נלקחים רק השמות שלהם. ההבנה לֵמה השמות האלה שייכים ברוחניות באה מהשגת השורש.

"וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלקי אריז"ל, על פי טהרתן הרוחנית, המופשטות מכל מושגים מוחשיים, באופן, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה וטעות, אשר עם הבנת עשר הספירות האלו, יפתח הפתח גם להסתכל ולדעת, איך להבין ביתר הענינים בחכמה הזאת."

הקשר הזה בין ענף ושורש, שהמקובלים על ידי זה יכולים לכתוב לנו מה הם מרגישים, מה הם מגלים בתוך הנשמה המתוקנת, בשבילנו, לנשמות המקולקלות שלנו, זה כמין דוגמא לֵמה עלינו להגיע. כשאנחנו קוראים על הדברים האלה, אנחנו יכולים להשתוקק, לקחת את זה כדוגמה, לקבל מזה כוח, להשתדל להיות כמו שהם מספרים על הפעולות הרוחניות, ולראות עד כמה אנחנו לא בזה. מתוך זה לחבר תפילה, בקשה לתיקון, כדי להגיע למצבים שעליהם אנחנו קוראים בספרי הקבלה. יותר נכון, לא להגיע לאותם המצבים, כי אנחנו לא מבינים מה הם מצבים האלה, אלא לאותה ההארה שמתעוררת ומגיעה אלינו בקריאת ספרי הקבלה.

אנחנו עוברים משֶכל לרגש. כי קוראים מה שכתוב, לא מבינים מה שכתוב, מתחילים בכל זאת לעבוד גם עם החברה וגם עם הספרים כדי להשיג את מה שכתוב, מעוררים על זה אורות מקיפים, האורות פועלים כנגד הרגש שלנו, ואז אנחנו מתחילים לרצות, ומהרצון הזה כבר מתחילה אצלנו להיזקף תפילה, בקשה לתיקון.

פרק א'

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות וכו' (בע"ח ש"א היכל א'), הדברים הללו צריכים ביאור, דמטרם שנאצלו העולמות, איך היה שם בחינת מקום של מציאות, שהיה האור הפשוט ממלא אותו כולו, וגם ענין עליית הרצון להצטמצם כדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, דמשמע מדברי הספר, דכבר היה שם איזה חסרון ח"ו, גם ענין הנקודה האמצעית אשר בו ממש, ששם היה דבר הצמצום, שהוא מתמיה מאד, דהא כבר אמר שאין שם ראש וסוף, וא"כ איך יש האמצע, אמנם כן, הדברים הללו עמוקים מני ים, וע"כ אני מוכרח להאריך בביאורם."

זו רק שאלה.

אות א'

"אין דבר בכל המציאות שלא יהיה כלול בא"ס המושגים ההפוכים אצלנו כלולים בו ית'

בסוד אחד יחיד ומיוחד"

כדי להסביר את הקטע של האר"י, ש"טרם נאצלו הנאצלים" וכולי, בעל הסולם צריך עכשיו להביא לנו את כל ה"הסתכלות הפנימית" הזאת, כדי שאנחנו נבין על מה אנחנו מדברים. ללא זמן, ללא תנועה, ללא מקום, באיכות, מפעולות שיוצאות רק בסיבה ומסובב זו מזו, שהן כולן כלולות באין סוף, ומה שאחר מתרחש כך גם הכול כלול מאין סוף. רק כלפי אותה נקודת המלכות שהיא עושה צמצום, והיא מפרידה את עצמה מהאין סוף, רק בה מתרחשות כל מיני הרגשות, התפעלויות, והכול נכלל רק באותה המציאות שאומרים "טרם שנאצלו נאצלים". כדי להסביר את כל הדברים האלה יש לנו ההקדמה כזאת, כל ה"הסתכלות הפנימית" הזאת.

"דע שאין לך שום מהות של ישות בעולם, הן מן המוחשות אל החושים שלנו, והן מן המושכלות בעין השכל שלנו, שאינו כלול בבורא ית', דהא כולם נמשכין לנו הימנו ית', וכלום יש לך נותן מה שלא יהיה בו, וענין זה כבר מבואר היטב בספרים, אמנם צריך להבין, שאותם המושגים, שהם נפרדים אצלנו, או הפוכים, עד"מ מושג החכמה נבחן בהפרש מן מושג המתיקות, שהחכמה והמתיקות ב' מושגים נבדלים הן זו מזו, וכן מושג הפועל, הוא ודאי בהפרש מן מושג הפעולה, שהפועל ופעולתו בהכרח ב' מושגים נבדלים זה מזה, ומכ"ש המושגים ההפוכים, וכמו המתיקות והמרירות וכדומה, הן נבחנות ודאי כל אחת לעצמה, אמנם אצלו ית', יהיו החכמה והתענוג, ומתיקות, וחריפות, ופעולה, ופועל, וכדומה מן הצורות המשונות וההפוכות, כל זה כלול כאחד באורו הפשוט, בלי שום הכר והבדל ביניהם כלל, אלא במושג אחד יחיד ומיוחד:"

אנחנו מקבלים השפעה מהבורא, וההשפעה הזאת מתחלקת קודם כל לשני חלקים מנוגדים, לשתי הרגשות או התפעלויות מנוגדות, למשל, מתיקות ומרירות, קור וחום, וכן הלאה. תמיד יש דבר והמושג שכנגדו, שני המושגים מנוגדים אצלנו. אצל הבורא זה כ"אחד", אין אצלו כזה דבר, כי אור וחושך יכול להיות רק במי שפעם מרגיש נוכחות האור, ופעם לא מרגיש נוכחות האור, כנגד זה החושך, וכן הלאה. זאת אומרת, מפני שאנחנו נפעלים על ידי הבורא, אז הנוכחות שלו מביאה לנו הרגשה אחת חיובית, או יכול להיות שלילית, זה גם לא חשוב, וחוסר הנוכחות, הצמצום, ההסתרה, מביאים הרגשה אחרת. אלה שתי ההרגשות המנוגדות, שתמיד נמצאות בנו, קרוב, רחוק, זה יכול להיות הרגשות שאין להן דווקא בדיוק את הקונוטציה, הקשר, ל"רע" ו"טוב", כי ב"מר" ו"מתוק", יכול להיות שמר אנחנו צריכים יותר ממתוק. יש כל מיני מצבים ודרישות.

חוץ ממר ומתוק, שני דברים מנוגדים, יש לנו הרבה סוגי התפעלויות שלא נמצאים בבורא. הוא לא שולח את זה על ידי כל מיני כוחות מנוגדים, נפרדים, אלא הכול בכוח השפעה אחד, שמזמין בנו כל מיני התפעלויות, מפני שאנחנו במבנה שלנו נכללים מהרבה רצונות שמזהים כל פעם התפעלות זו או אחרת, בצורה זו או אחרת. כל מה שאנחנו יכולים להגיד על "ריבוי", חוץ מדבר אחד "טוב", כל הדברים שאנחנו יכולים רק להגיד אפילו על ה"טוב" הזה, על כל מיני האופנים שלו, וגם הנגד, את זה אנחנו יכולים לשייך רק לבורא, לפעולה אחת שלו - נוכחות, גילוי.

שאלה: הנוכחות הראשונה של הבורא בנברא, כבר עוררה שתי תחושות של מילוי ושל נותן המילוי.

כן.

שאלה: אז מאיפה הנברא יכול להשיג, ששניהם הם אחד, אם מלכתחילה הוא הרגיש אותם כשניים?

הוא מרגיש את זה כשניים, ושייך לאחד, לרצון להשפיע של הבורא. וברצון להשפיע של הבורא, אם הוא משפיע לנברא, והוא חייב להשפיע לנברא, לעורר בנברא, לא שהוא בעצמו, אלא לעורר בנברא את שתי ההרגשות, אז ההרגשות האלה נמצאות בנברא, מהבורא הן באות כאחד. באותו האור שבעל הבית רוצה להשפיע יש הרגשה נעימה מעצם הפעולה, והרגשה בלתי נעימה בזה שאני המקבל, אבל אני המקבל, לכן אני מרגיש בזה אי נעימות, ועובדה שאחר כך, כשאני מתקן את עצמי, אני לא מרגיש שאני המקבל, ובשבילי ההשפעה ממנו היא מושלמת, אחת. זאת אומרת, ההשפעה מתעוררת רק בנברא.

"אלא במושג אחד יחיד ומיוחד: אחד, מורה שהוא בהשואה אחת." זאת אומרת, אין שום הבדל בין כל הפעולות שלו, אצלו הכול אותו דבר. אם אתה מרגיש שינויים מקצה אל קצה בדרמות ובצחוק, ביופי ובמצב נורא, אצלו אין דבר כזה, אצלו זה אחד בלבד, הוא לא מבדיל בין זה לזה. ואיך אתה מתפעל - הכול תלוי בכלים שלך ולא בהשפעה שלו.

"יחיד, מורה על הנמשך הימנו, שגם כל אלו הריבויים המה אצלו ית' בצורת יחיד כמו עצמותו ית'." כי יש בך המון רצונות, אפילו לא מנוגדים אלא למיניהם, ואתה מקבל בכולם איזו מין התרשמות. אצלו אין דבר כזה, השפעה אחת, שבגלל המבנה שלך ככה אתה מרגיש. "ומיוחד, מורה הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות," חוץ מזה שיש הרבה רצונות, ופעולות מנוגדות, הם גם באים ומשתנים כל פעם ברצונות שונים, ישנים וחדשים, וכן הלאה. אז אל תחשוב שאת הפעולות שלו הוא מזמין, ויש לו איזו מין מכונה כזאת שכל הזמן שולחת אליך השפעות שונות, ולכל רצון ורצון שלך השפעות שונות, וכל פעם הן משתנות, אלא מצידו אין שום דבר, הכול קורה בך, הוא "אחד יחיד ומיוחד".

זאת אומרת, אין לך למי לפנות עם איזו שאלה ועם איזה רצון, עם איזו פעולה, אלא כל מה שרצה לתת לך, נתן, ואתה תגלה. זה בעצם מה שאומר לנו במילים אחרות הרמב"ם, "אחד יחיד ומיוחד". "אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתיחדות בצורת יחיד, שהצורה היחידה הזו, בולעת כל הצורות המתראות בפעולותיו," בסופו של דבר כשאנחנו רואים, מרגישים, מזהים, ריבוי הפעולות, ריבוי המקורות, ההשפעות המנוגדות לנו מקצה אל קצה, כל זה בא כדי להביא אותנו לצורת ה"יחיד" ולאותו ה"אחד" שבו אנחנו נכללים. וכל צורות האין סוף האלו שעוברות עלינו, יש להן רק מגמה כזאת, להחזיר אותנו ל"אחד, יחיד ומיוחד", להשגה הזאת. "והוא ענין דק מאד, ולאו כל מוחא סביל דא." ולא כל אחד יכול לסבול את זה, לחבר את הדברים האלה.

"וכן פי' לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו ית' בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו, בפירושו על ספר יצירה (פ"א מ"ז,) יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתיחד לפעול בכח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד, ע"כ לשונו הזך. פירוש, מתיחד לפעול בכח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי ליחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה ח"ו כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד כלומר אחד מורה על עצמותו יתברך שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשואה אחת. כמ"ש לעיל. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שאצלו היודע והידוע והמדע אחד הם. כי מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו."

כשאנחנו אומרים על הבורא, "שמשפיע ריבוי פעולות", "שמשפיע פעולות מנוגדות", "שמשפיע פעולות משתנות", אנחנו בעצם מדברים על תפיסתנו והרגשתנו, שכך נראה לנו. ובמידה שאנחנו מתקנים את התפיסה שלנו ברגש ובשכל, במידה שמתקנים את עצמנו בכוונה אחת דלהשפיע, אז כל הריבויים האלו, ריבוי הצורות המנוגדות, הצורות המשתנות, מתאחדות אצלנו יחד למושג "אחד, יחיד ומיוחד", שאחריו יש רק "טוב ומטיב". וגם המילים האלו הן מילים, ולא כל כך יכולים לבאר לנו את האיכות הזאת, פשוט "אחד", זהו.

אז כל הפעולות, כל ההתפעלויות, כל הריבוי שנראה לנו שקורה בעולם הגדול, וכל השינויים שיש בו, בפעולות מנוגדות למיניהן, שהן מעוררות באדם בלבול, שהעולם מלא כוחות מנוגדים שפועלים עליו, ונראה לאדם שגם הוא הפועל, כל זה כך נראה בסך הכול בגלל הכלים הלא מתוקנים שלנו.

וכשנתקן את עצמנו אז נראה, רק כוח אחד ללא שום שינוי, ללא שום צביון, שיש בו משהו שנכלל מכוחות מנוגדים פלוס, מינוס, משתנה משהו או מתחלק לכמה דברים. סך הכל, יש אחד בלבד. זה מה שהוא רוצה להגיד לנו.

ואל תחשוב שמלכתחילה הוא לא היה כך, ואחר כך אתה בררת שהוא כך, אלא תמיד זה מה שאדם צריך להגיד מראש, וכל הזמן להשתדל לגלות את הצורה הזאת בלבד. זה צריך להיות לנגד עינינו. כי מזה מגיעות כל מיני דתות, אמונות, ושיטות, אמונה בכוח האנושות, ובכוח החברה, ובכוח האנשים שפועלים, בכוח הטבע. כל הדברים שאדם, כשמשייך להם איזו ממשיות, הוא סוטה בזה מהכיוון שלו לגלות "אחד יחיד ומיוחד" בלבד, ש"אין עוד מלבדו", ואז יוצא שנכלל בשקר. זאת אומרת, העיקרון הזה "אחד יחיד ומיוחד" הוא היסוד של כל העבודה שלנו.

תלמיד: האם הרגשת הזמן הכרחית כדי להבין את הבריאה בפעולותיה הרבות ואת ייחודה?

הרגשת הזמן היא בעולם שלנו, אפילו לא בעולם הרוחני שבו הקליפות מספקות לנו את ההבחנות האלו נגד "אחד יחיד ומיוחד". הרגשת הזמן שייכת רק לעולם שלנו, שבו יש זמן, תנועה ומקום. כך אנחנו מקבלים את המציאות שלנו כולל את קיום המציאות, בארבעת הנתונים. זה ודאי שנובע מאותו חוסר התיקון בכלים, מכך שאנחנו לא יכולים לשייך לכוח האחד.

כל ההבחנות האלו מדברות על חוסר תפיסה. זמן, תנועה ומקום זה מחוסר תפיסה. "זמן" זה נקרא שאני עדיין לא תופס את העתיד, ואני לא חי באותו רגע בעבר, בהווה ובעתיד. זה חוסר גילוי. כי אין "זמן", אלא מתראים לי כך המצבים, שאני לא יכול לאחד אותם יחד ל"אחד יחיד ומיוחד".

"תנועה", זה כשיש משהו שאני לא נמצא שם, כלומר גם באופן הגילוי אני לא נמצא בו. צריכות לעבור עוד מספר פעולות, או תנועה גשמית, אבל אני לא מדבר על הדבר הנמוך ביותר, אלא אפילו תנועה רוחנית, שאני צריך לעשות עוד פעולות כדי להגיע למשהו. גם זה מחוסר תיקונים.

ו"מקום", הרגשת המקום, זו הרגשה שנובעת מזה שהמקום לא מלא בגילוי הבורא. ברגע שיש גילוי, אז אין הרגשת המקום, אלא "האור העליון ממלא את כל המציאות", והמציאות לא מורגשת, אלא מורגש האור, זאת אומרת, האחד. כלומר התפיסה שלנו בזמן, תנועה, מקום, ובקיום המציאות, היא תפיסה מתוך קלקול הכלים.

אות ב'

"ב' הבחנות בהשפעה, מטרם שבאה לכלל קבלה,

ולאחר שבאה לכלל קבלה

וצא ולמד מאוכלי המן, שהמן נקרא לחם מן השמים, משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעוה"ז, ואמרו חז"ל שכל אחד ואחד היה טועם בו כל מה שרצה, ונמצא שהיה בו בהכרח מן הצורות ההפוכות, דהיינו אחד טעם בו טעם מתוק, והשני טעם בו טעם חריף ומר, אשר המן בעצמו, היה בהכרח, כלול משני ההפכים יחד, כי כלום יש לך נותן מה שאין בו, וא"כ איך אפשר שיהיו ב' הפכים בנושא אחד, אלא על כרחך, שהוא פשוט ומופשט מב' הטעמים ורק כלול הוא מהם, באפן, שהמקבל הגשמי יכול להבדיל לעצמו, הטעם הזה שרוצה. ועל דרך זה תבין כל דבר רוחני, שהוא בעצמו יחיד ופשוט, אמנם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם, ובביאתו ליד מקבל הגשמי והמוגבל, אז יעשה בה המקבל צורה נבדלת אחת, מכלל ריבוי הצורות, המתיחדות במהות הרוחנית ההיא. ולפ"ז יש להבחין תמיד בהשפעתו יתברך, ב' בחינות: הא' היא צורת מהות השפע העליונה, טרם ביאתה לכלל קבלה," ששם אין הבדל, הפרש, חילוק לפעולות, לחלקים, להשפעות. אלא "שעדיין הוא אור פשוט וכולל. הב', היא אחר שהגיע השפע לכלל קבלה, שעי"ז קנה צורה נבדלת אחת וחלקית, לפי תכונת המקבל." ואז כלפי "המקבל", זה מתחלק.

כך תמיד אנחנו צריכים להבדיל בצורה ברורה, שכל מה שאנחנו מרגישים אנחנו מרגישים רק בתוכנו, את העולם, העולמות, העולם שמתחלק להמון פריטים, כל מה שאנחנו רק יכולים להגיד שהוא חוץ מ"אחד", כולל אני. כל מה שנדמה לי, נדמה לי בכלים שלי. לכן כל הצורה הזאת, כל התפיסה הזאת, שאני מרגיש ריבוי בפעולות, בחלקים, בזמנים, כל זה צריך להעלם. ובהרגשה שלי, בתיקון שלי, במידה שאני מגיע לתיקון המושלם, אני לא ארגיש שום שינוי, שום ריבוי ושמשהו משתנה. הכול מתרחש בתוך הנשמה הלא מתוקנת.

לכן אם אנחנו רוצים לשנות משהו ועוד לא הגענו לאחד, אז אנחנו צריכים להבין שבשום מקום אין לנו מה לשנות, אלא בתפיסתנו בלבד. זאת אומרת, בצורה שהכלים שלנו מתפעלים מאותו מושג "אחד", ומחלקים אותו לאלפי פריטים, מרכיבים, משתנים מנוגדים למיניהם, את הכול צריך לשייך לכלי שלנו. לכן כתוב "כל הפוסל במומו פוסל", ה"פוסל" כלפי אותו "אחד". "כל הפוסל" אחד, שעדיין לא מרגיש ומגלה רק "אחד" אלא יותר מזה, זה סימן שהכלי שלו עדיין לא שלם.

תלמיד: מצד אחד הבורא שולח לנו את המחשבות, ומצד שני הכול מתרחש בתוך הנברא, איך מתמודדים עם זה?

הבורא לא שולח שום מחשבות ורצונות, הוא לא משנֵה כלום. אלא כשהמלכות משתנה בדרכה לתיקון, כשמתעוררות בה רשימות, וכל פעם רשימות חדשות, היא מרגישה שהיא משתנה, והתמונה ועולמה משתנים. לא שהבורא משתנה בהשפעתו לנברא, שעכשיו הוא טוב ואחר כך הוא רע, אלא כך הנברא דן את עצמו בצורה מתוקנת פחות או מתוקנת יותר. כך נראָה לי, זה נקרא "ה' צילך". ואני צריך להבין שבו, בעצמו, לא משתנֵה כלום, אלא כל השינויים חלים בי. זה מה שהוא כל הזמן רוצה להסביר לנו כאן.

מלמעלה, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. הכלים נמצאים במצב שבור, מה שמתגלה בהם, וברשימות שכל פעם משתנות כלפי האור העליון הנמצא במנוחה מוחלטת. לכן נראה שיש בכלים שינויים, שינויים לכמה כיוונים. שינויים בחלוקת העולם לפרטים, שינויים בהשפעות של כל הפרטים אחד על השני, ושינויים בניגוד בין ההשפעות. כל זה נראה למי שמתעוררות בו הרשימות, והרשימות האלו ודאי שהן מתפעלות מהאור העליון הנמצא במנוחה מוחלטת.

האדם מרגיש לא את הרשימות ולא את האור, אלא את הניגוד בינו לרשימות, בין האור לרשימו. האדם נמצא באמצע. לָמה הוא מרגיש כך? הוא מרגיש בזה מידת "העלמה" כדי להפוך אותה ל"גילוי". תמיד נקודת "האדם" תהיה בין הרשימות ובין האור, עד שיגיע למצב שרוצה לקשור ביניהם, שהוא, האדם הזה, יהיה הכוונה, המסך, שיקשור את ההרגשות שלו עם האור.

כך אנחנו מדברים על העבודה הרוחנית. כך אנחנו מתפעלים, מתרוממים, להביא את הרגשות שלנו לאור. שנרגיש ברגשות שלנו בדיוק כמו האור, שלימות, נצחיות, השפעה. את כל זה האדם מברר ומבצע מפני שהוא נמצא בין הרשימות לאור, כי האדם הוא בעצם אותו ניצוץ מהמסך השבור.

שאלה: מקובל שחי בשני העולמות, האם זה נהפך לו בסופו של דבר לעולם אחד?

"לעולם אחד", אני לא יודע עדיין. יחד איתכם נקווה שנגיע לעולם אין סוף בגאולה השלימה, ונראה שכל העולמות נעלמים. כשכל ההסתרה נעלמת, זה נקרא שהעולמות נעלמים, וכולם מתקבצים למושג "אחד", גם הנשמות שמגיעות לדביקות בבורא, וגם העולמות שהם ההסתרות הפנימיות שבתוך הנשמה.

מה זה עולם? אני בכלי הקטן שלי לא יכול לסבול אור אין סוף. לכן אור אין סוף מקטין את עצמו עד הדרגה שלי, ובדרגה שלי הוא מראה לי את הכלי שלי ואת האור שכנגדו בצורה מינימלית, כך שאני יכול לסבול, ולפעול מהצד הזה כדי להצדיק את הבורא, כדי להדביק את עצמי לאחד. כך זה בכל מדרגה ומדרגה, ככל שאני יותר עולה, זה סימן שיש לי יותר כוחות לסבול את הניגוד בין אור לחושך בכל מיני צורות ואופנים של הניגוד - הבורא טוב או רע, משפיע או לא משפיע, קיים או לא קיים, אני שולט או הוא שולט וכן הלאה. כל הצורות האלו באות במידה שאדם יכול לסבול ולקבוע את העצמאות שלו מעל ההפרעות האלה, ולייחד את עצמיותו, את "האני" שבו, לאחד.

שאלה: לגבי הרגשות או הרגשות פנימיות אפשר להסביר שזו ההתפעלות שלנו. איך נסביר את הדברים החיצוניים שקורים לנו, מחלות, זכייה בטוטו, צרות, מאיפה הם באים? איך אני יכול להסביר שזו ההתפעלות שלי?

נראה לך שהעולם מנותק מהרוחניות, לא פועל כאן כוח עליון, אלא הלוטו פועל, כשהמשטרה תבוא אליך ותתפוס אותך זו המשטרה שפועלת, שרון או ביבי או בוש או אשתך, בדרך כלל זו הבעיה. אין בכל המציאות מישהו שפועל חוץ מ"אחד יחיד ומיוחד".

זה שאתה רואה שבעולם שלנו זה לא כך, אז בעולמות רוחניים הבלבול הוא עוד יותר גדול. העולם שלנו, זה הרשימו הקטן ביותר שלך מול האור שמתגלה בכל הפרטים שברשימו, ואז אתה מרגיש את המציאות הזאת. זה בסך הכול רשימו שמתגלֵה. ברשימו יש לך את כל הפרטים, והפרטים האלה מול האור נותנים לך את תמונת העולם. זה כמו שיש במקרֵן מבפנים סתם אור, ויש לפניך מסך שבו מצוירת תמונה. או בכוחות, כי אלו כבר לא המקרנים הישנים, הם כבר אלקטרוניים, שם יש מסך אלקטרוני עם כל מיני כוחות. הכוחות האלו מעבירים לך את האור בצורת תמונה, ואתה מרגיש כבר תמונה.

כך אתה מרגיש עכשיו את העולם הזה, בדיוק כך. האור העליון משפיע עליך ואתה מרגיש שהוא משפיע על המוזאיקה הזאת, על הרשימו שלך, שכולל כל מיני תאים, ולכן העולם הזה נראה לך מלא פרטים, מלא פריטים, מלא כוחות, מלא רשויות. זה מפני שאתה כך, הרשימו שלך כך מורכב, ואתה מרגיש "איזה עולם, איזה דבר", זה מפני שהאור פועל על הרשימו. כשהאור מפסיק להאיר, כשהרשימו כבר לא מאיר לך, נקרא שאתה "מת". אם הרשימו מתחלף, אז העולם משתנה. אם הרשימו מתחלף בצורה מהותית, כשאתה כבר נכנס לרשימו ורוצה לפענח אותו בצורה אחרת, לא בצורה הטבעית כמו שהוא מתעורר בקבלה אלא בהשפעה, אז אתה כבר מתחיל לראות את העולם הפוך. אבל תמיד אתה רואה רשימו שמקרין לך את תמונת העולם באור שעובר דרכו. בזה אנחנו נמצאים, זה הסרט שלנו. למדת על "תפיסת המציאות".

(סוף השיעור)