שיעור בוקר 13.09.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
לטהר את הלב – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא – לטהר את הלב, קטעים נבחרים מן המקורות בנושא. קטע מס' 5.
זאת העבודה שלנו, לטהר את הלב, אין יותר חוץ מזה. הלב זה כל הרצונות שלנו, כל מה שיש באדם. כשהבורא ברא רצון לקבל, הוא קלקל אותו בכוונה, כדי שנראה איך אנחנו יכולים לשלוט על הלב, לתקן את הלב, לתקן את הרצונות ועל ידי השליטה ברצונות, אנחנו נוכל לפתוח לעצמנו עולם שלם ולשלוט בו.
ולכן אין לאדם יותר אלא רק לבדוק דרך החברים לבורא מהו הלב שלו בכל רגע ורגע, כי דרך החברים הוא יכול לבדוק אותו, ובצורה יותר מדויקת לכוון את עצמו להשפעה לבורא וכך להתקדם, עד שמגיעים לגילוי הבורא בתוך ליבנו, בתוך הרצונות שלנו.
ובכלל, אין לנו יותר איפה לקבל את המציאות אלא רק בתוך הלב שלנו, בתוך הרצונות שלנו, ולכן רק על זה צריכים לחשוב, איך אנחנו מתארים את ליבנו, עד שמקבלים בו הרגשת הבורא שנמצא בתוך הלב וזה בדרך כלל תוצאה מחיבור הלבבות עם החברים.
אז האדם צריך לראות איך הוא יוצא מהלב שלו ומחפש את לבבות החברים, איך הוא נכלל בתוכם ואיך הוא אוסף את הלבבות האלה בתוך הלב שלו. איך זה קורה לו, איך הלב שלו מתרחב ובמידה שהלב מתרחב הוא קולט את החברים והוא יכול אז להתחיל להרגיש את פעימות הלב הרוחניות, זאת אומרת בהשפעה ואיך הבורא נמצא בתוך זה.
וכך האדם יוצא מהאוויר שלו, מהעולם הצר שלו, של קבלה, לעולם הרחב של השפעה. כדאי לנו לעשות תרגילים עם הלב, וכך נתקדם.
קריין: קטע מס' 5. אומר הרב"ש:
"זה שאדם רוצה לטהר עצמו מכלים דקבלה," הייתי אומר, ממחשבות של קבלה, כי מכלים אי אפשר לטהר, אי אפשר לברוח מהם. הכלים נשארים כלים, אלא המחשבות, היינו כוונות "נקרא טהרה. נשאלת השאלה, מי הוא הנותן מחשבה ורצון להאדם, שירצה לטהר עצמו מכלים דקבלה. וזה בא לו על ידי ספרים וסופרים, שהוא שומע ורואה, מה שהם אומרים לו.
(הרב"ש. 96. "צער קודם לרחמים")
זאת אומרת, ככל שאנו מדברים יותר, קוראים, ואפילו שרים, ככל שאנחנו מתפעלים ממה שאומרים המקובלים, לאט לאט זה משפיע עלינו ונכנס לתוך ליבנו. ודאי ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", והלב שלו יותר קשה. אומנם שמצד אחד הוא רוצה להגיע כמה שיותר מהר וגבוה בהכרה, בהבנה, בהרגשה של פעולות הבורא, העולם הרוחני, אבל יחד עם זה, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, והוא צריך כלי יותר גדול, לב יותר קשה, ובאמת לוקח לו הרבה יותר זמן עד שהוא מגיע לכך שהלב שלו סוף סוף משתנה ומתחיל להיות באותם הפעימות העליונות כמו הבורא.
שאלה: מה זה לעשות תרגילים עם הלב?
כשאני קורא את בעל הסולם והרב"ש, אני משתדל שהלב שלי ירגיש מה שהם אומרים וגם הפעולות שלי יהיו, כמו שהם אומרים. זה בעצם מה שאני צריך, יותר מזה אין. סך הכול אני צריך למלאות את הלב שלי במה שהם אומרים ולכן אני עושה תרגילים לפי מה שהם כתבו ובהדרגה אני מתקדם לזה שהלב שלי יתחיל גם בפעימות, גם במילוי להיות מהמקורות האלו. זה הכול.
שאלה: מה זה נקרא להרחיב את הלב?
כשאני עובד על הלב, משתדל לצמצם אותו בכוונות האגואיסטיות שלו ומרחיב אותו על ידי כך שאני מוסיף לו כוונות ומחשבות של נתינה, שאותן אני מכוון לבורא דרך החברים. אני מלכתחילה כביכול רוצה לכוון אותן לבורא, אבל אחר כך אני מבין שאין לי שום אמצעים איך לכוון.
כשאנחנו מכוונים משהו, אנחנו צריכים שיהיו שלוש נקודות, כמו ברובה. שם יש עין ושתי נקודות בקנה, ואני יכול אז להיות בטוח שאני איכשהו מכוון למטרה. אותו הדבר כאן, איך אני מכוון את עצמי לבורא, איפה הרובה שלי ואיפה הקנה שלי.
אז מסבירים לי המקובלים שכל מה שאני צריך זו קבוצה, ובקבוצה אני ועוד חבר - מיעוט הרבים שניים. זה מיעוט, זה לא הכי טוב, אבל לפחות, אני ועוד מישהו, וכבר אני מכוון למשהו שמחוצה לי. אם אני רוצה להיות מכוון יותר מדויק בכל מיני פרטים, אז אני צריך עוד חברים. ולכן המקובלים מסבירים לנו שהכי טוב אם החבורה שלי תכלול עשרה חברים. ואם אנחנו מסדרים את כולם יחד למטרה אחת, והבורא יהיה על הכוונת, וכולנו נתחבר בינינו כדי להגיע אליו, אז בטוח שאנחנו מכוונים נכון. ולכן כך אנחנו צריכים להשתדל לסדר את עצמנו.
תלמיד: מה הם שלושת הנקודות שבעזרתם אני יכול להרחיב את הלב?
הלב שלי, הלב של החברים, הקבוצה והבורא. שלושת הנקודות. הבורא יהיה המטרה ואני היציאה. זה כמו בכלי ירי, שיש עין ומטרה, כשבאמצע זה הקנה, שכאילו מחבר את העין שלי עם המטרה - ואצלנו הקנה זה כל החברים.
לכן אני צריך להתחבר עם לבבות החברים, כדי לכוון את עצמנו לבורא. כי אז אני אראה את הבורא, אחרת אני לא אראה אותו. אחרת כל הראייה שלי תהיה סתם באוויר.
תלמיד: מה זה, שאני רוצה להכניס את החבר ללב כדי להרחיב את הלב?
אני מוכן לוותר על הלב שלי כדי להכניס את לב החבר ללב שלי, ואז בצורה כזאת, אני והוא כבר יכולים להיות מכוונים בקו אחד. וכך רצוי שאתחבר עם עוד כמה חברים. אופטימלי זה עשר, לא תשע ולא אחד עשרה אלא דווקא עשר, וכך אנחנו מכוונים את עצמנו יום יום עד שאנחנו נראה שהדברים האלה מתחברים.
והאמת, שהם כולם מתחברים בליבי, בלב של אדם. שם גם הלב שלי, העין שלי זאת אומרת, וגם הלב של החבר וגם הבורא. הכול מתגלה בלב של אדם ונקרא "לב טהור", מפני שהוא מוכן לוותר על האגו שלו כדי להתחבר עם החבר, כדי להתחבר עם הבורא.
ואז אנחנו רואים עד כמה המנגנון הזה מוכן בשבילנו ואנחנו יכולים להשתמש בו.
תלמיד: אמרת שאנחנו קולטים את כל המציאות רק בתוך הלב.
כן, לב זה הכול, לב זה הרצון של האדם. וחוץ מרצון אין לאדם כלום, כל היתר זה כלי עזר מסביב.
תלמיד: כשאתה עובד לצמצם את הרצונות שלך ולקלוט את החבר בתוך הלב. מה זה שאני מתחיל לחיות את המציאות שלי, את החיים שלי דרך הרצונות של החבר?
שהאדם מתחיל להסתכל על העולם לא דרך הרצון שלו אלא דרך רצון זר. ואז יוצא שהכוונות שלו משתנות מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
תלמיד: אני מתחיל להסתכל על המציאות דרך הלב של החבר. במה השינוי, אני מתחיל לרצות את מה שהוא רוצה?
אתה מתנתק מהלב שלך חלקית. חלקית, אתה לא יכול לגמרי לצאת מהלב שלך. הלב שלך חוץ מהרצונות אין לך כלום. אז אתה מתנתק מהרצונות שבהם אתה רוצה להשיג משהו ואתה מתחבר לחבר למה שהוא רוצה להשיג. על זה כתוב "עשה רצונך כרצונו", בינתיים זה רצונו של החבר. אז אתם פועלים יחד, אתה ככוח שלך והוא כקנה. ואחר כך אתה מחבר עוד חבר ועוד חבר וכך אתה עובד עם הרצון שלך. אבל הכיוון, הכוונה, אתה מכוון לבורא דרך הרצונות של החברים. כך אתה מתחבר איתם. ככל שאתה יותר מתחבר איתם, אתה יותר מתחבר לבורא עד שמגיע לחיבור השלם. או באמצע, בדרך, וכך אתה מגיע למטרה.
תלמיד: אז אני מפסיק את העבודה שלי בזה שאני מתחיל להרגיש את הרצון של החבר ואני מתחיל לרצות את מה שהחבר רוצה, או אני צריך גם לדרוש שיהיה מילוי למה שהחבר רוצה?
אתה רוצה להיות מכוון לבורא דרך החבר. וככה דרך כל החברים להיות בטוח. אפילו כתוב "מיעוט הרבים שניים". אתה ועוד מישהו, כבר אתה יוצא מעצמך ולא עובד עם הרצון לקבל שלך ואתה מוסיף את הכוח של הרצון לקבל לכוח של החבר. כמו שרב"ש כותב במאמרי החברה - להיות אפס כלפיהם, לבטל את עצמו וכן הלאה. יוצא שמכל התרגילים האלה, בסופו של דבר אתה רואה שכאן יש לך מנגנון מאוד מיוחד שעל ידי זה אתה באמת מגיע לבורא.
שאלה: אני, קבוצה, בורא, הכוונת הזאת ברורה ואנחנו מכוונים. מה התוצאה הסופית של הירייה אחרי שאנחנו בנינו את כל זה?
המטרה הסופית שלנו זה להגיע לדבקות בבורא. לקבוע את המטרה שלנו כבורא, זו מטרתנו.
שאלה: להרגיש את החיסרון של חבר אני עוד יכול לתאר לעצמי איכשהו. החבר מבטא את הרצונות שלו ואני יכול להרגיש את החיסרון שלו. אבל מה זה אומר להרגיש את החיסרון של העשירייה, איך אני יכול לחבר את החסרונות של כל החברים?
מה ההבדל להיות "כולם כאיש אחד בלב אחד"? אני אגיד לך - להרגיש את החיסרון של העשירייה יותר קל מחיסרון של אחד. כי אם רוצים להתחבר, אז יש כאן עזרה הדדית מכולם לכל אחד ואחד וכולם מתחברים. כמו שאתם עובדים יחד על איזו עבודה גשמית. לכן מה שיותר חברים זה לא יותר קשה, זה יותר קל. כל אחד יוסיף במשהו, כבר יש לך תוצאה ברורה מהעבודה. תנסו. העיקר זה לנסות וכל הזמן לחזור על זה ולהתבלבל ולהתפלפל במידת אפשר, אתם תראו שזו דרך פרקטית, פשוטה. אנחנו צריכים להיות בזה מומחים. זו כל העבודה הרוחנית. איך אנחנו מחברים רצונות שבורים, רחוקים זה מזה, אפילו שונאים זה את זה, איך אנחנו מחברים אותם יחד למרות שיש בינינו דחייה עד שרוצים להרוג זה את זה. לכן צריכים להמשיך. אין כאן כל כך סודות חוץ מעקשנות.
שאלה: כשאנחנו מדברים על ג' הנקודות שדרכן אנחנו מכוונים, אמרת שבהתחלה אני צריך לצמצם את עצמי כדי להתכלל בחברים ואחרי זה להוסיף את כוח הרצון לחברים. מה זה אומר להוסיף כוח רצון לחברים?
אנחנו צריכים לברר. אפשר בדיבור, אפשר סתם במחשבה, בקריאה, בלימוד, אם אנחנו באמת משתוקקים למטרה אחת, לגילוי הבורא, היינו לגילוי כוח ההשפעה בתוך הרצון שלנו. זה דבר חדש שלא מובן ואנחנו כך לומדים. רק דרך תרגילים בינינו אנחנו יכולים את זה לעשות. אז במידה שהאדם משתדל להגיע לחיבור עם החברים, בצורה כזאת הוא יותר מגיע. רק תרגילים, כמו בספורט, כמו בכל דבר אחר, ככל שיותר פעמים חוזרים על זה, יותר טוב.
תלמיד: אמרת גם שבדבקות עם החברים והתכוונות לבורא אנחנו איכשהו מתקשרים לכוח ההשפעה. מה זה כוח השפעה, הבורא או עוד משהו רביעי בסכמה הזאת?
כוח השפעה, ככל שאני יכול להתרומם מעל כוח הקבלה שלי ולעבוד בצורה הפוכה. נגיד אם אני שונא מישהו ואני משתדל במקום זה לאהוב אותו. אני לא מדבר על החיים שלנו הרגילים אלא בצורה שאנחנו עובדים בינינו בקבוצה, אז "על כל פשעים תכסה אהבה" זה כוח ההשפעה שאנחנו בצורה כזאת מגלים אותו, מגדלים אותו, מטפחים אותו בנו. ואחר כך הכוח הזה הופך להיות לצמצום, מסך, אור חוזר ובכוח קשיות המסך אנחנו משתמשים בו כדי להשפיע דרך החברים לבורא.
ואז מכל אחד מאיתנו יוצא אור חוזר. כשאנחנו רוצים להשפיע לכולם, בצורה הדדית כל האורות, אור חוזר מכל אחד ואחד, האורות האלה מתחברים בינינו בצורה הדדית, וזה הופך להיות לשדה, "שדה אשר ברכו ה'". את השדה הזה אנחנו מגישים לבורא. אנחנו רוצים שהוא יתגלה בשדה הזה. על זה יש הרבה משפטים, הרבה אמרות, שהמלך מתגלה בשדה וכן הלאה.
בשדה של השפעה הדדית שלנו שאנחנו בונים בינינו, אבל הוא מתגלה לפי כמה שאנחנו מתייחסים בינינו. לכן כתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'", ואז אנחנו מגיעים לכוח העליון, שזה כוח הטבע, הפוך, טבע של השפעה, אז אנחנו מתחילים לגלות את העולם ההפוך.
חוץ משני המצבים האלה, כוח קבלה וכוח השפעה, אין יותר במציאות. רק לגלות את כוח האחד על פני השני, ימין שמאל, שמאל ימין, וכך אנחנו מגלים את שני הכוחות האלה יחד, איך הם מתחברים, איך הם תומכים זה בזה. בחיבור ביניהם, בתמיכה שלהם אנחנו מתחילים לראות מערכת שנקראת "מערכת העולמות". מצד אחד מערכת העלמה, מצד שני מערכת הגילוי, כמו ימין ושמאל. וכך מתקרבים יותר ויותר למציאות שגם שמאל וגם ימין מתחברים יחד, זה נקרא "חשיכה כאורה יאיר".
שאלה: אני צריך את החברים שלי מהעשירייה כדי לצאת מהלב שלי. האם לא חשובים הבירורים כדי להבין יותר את הלימוד ואת הידע שלומדים בחכמת הקבלה?
חכמת הקבלה היא חכמה שמתגלה בלב המתוקן חלקית או כולו. לכן אנחנו קודם צריכים לכוון את הלב ואז מה שאנחנו נלמד בתוך הלב, יקרא "חכמת הקבלה". כי הכלים שלנו, הרצונות, הם יהיו בעל מנת להשפיע ולפי חוק השתוות הצורה, לפי חוק החיבור בינינו לבורא, נוכל לקבל ממנו מה שהוא רוצה לתת לנו, ואז הכלים שלנו יהיו מותאמים לחכמת הקבלה, בסגנון, בכיוון שאור החכמה יכנס בהם ויתגלה בהם. זה נקרא ללמוד את חכמת הקבלה. לכן כל העבודה שלנו בינתיים, זאת עבודה שקודמת ללימוד האמתי, כי אין לנו כלים. נקווה שעוד מעט יהיו. אני בטוח שאנחנו כבר נמצאים לקראת זה.
אנחנו יכולים ללמוד כמו שלמדנו, את "פתיחה לחכמת הקבלה", אנחנו יכולים ללמוד את "תלמוד עשר הספירות". אבל ללמוד אותם, זה ללמוד את הפעולות כדי להזמין את המאור המחזיר למוטב שישפיע עלינו.
שאלה: אם החבר משוקע בבעיות בריאות, פרנסה ולא מצליח להתחבר, אין לו כוח להגיב, איך העשירייה יכולה לבנות כוח לטהרה?
רק על ידי חיבור אתם יכולים לבנות מספיק כוח שיתגבר על כל המכשולים בדרך ויסדר לכם קשר נכון ביניכם לאותו החבר. רק בחיבור ביניכם. אם מצדכם החיבור יהיה מספיק חזק וטוב, מסור, אתם תגיעו למצב שאתם תתקשרו עם אותו חבר חולה.
שאלה: בתהליך של טיהור הלב, האם החברים הם הצינור לחיסרון שלי כלפי הבורא, או שאני הצינור לחיסרון שלהם כלפי הבורא?
זה בדיוק נכון, אני קיים כדי לחבר את החבר לבורא והחבר קיים כדי לחבר אותי לבורא, וכך אנחנו נמצאים בקשר הדדי בכל העשירייה, מכסים את השטח הזה בינינו ומזמינים אליו את הבורא.
אם כל אחד מתכוון לחבר, מחוץ לעצמו, אז אנחנו בונים בזה רשת קשר שנקראת "עשירייה" או "עשר ספירות", או "פרצוף", ובה מתגלה הבורא.
תלמיד: האם אני בוחר את התפקיד להיות אותו צינור או התפקיד כביכול מודבק אלי?
לכל אחד יש תפקיד משלו, כמו שלכל אחד יש רצון עיקרי, טבעי משלו, ולכל אחד יש מקום משלו במערכת האדם, זה כבר לא אדם הראשון, אלא במערכת האדם. כך אנחנו צריכים כל אחד להתכלל מהחברים ואחר כך כל אחד דרך החברים מתקשר בכלל לכלי העולמי, ובזה אנחנו מגיעים לרשת שהבורא מתגלה בה בצורה השלמה.
שאלה: איזה קשר יש בין מחשבות טהורות ללב טהור ואלו מחשבות מטהרות את הלב?
מחשבות על חיבור, על אהבה, מטהרות את הלב, רק המחשבות הללו. לא מחשבות על הבורא, אלא קודם מחשבות על החברים, כי כאן אנחנו יכולים פחות לטעות. מה שאין כן אם אנחנו חושבים על הבורא, אז כל אדם ואדם בעולם אומר שהוא צדיק, ואין לנו בזה מה לעשות. לעומת זאת, אם אנחנו יכולים לבטל את עצמנו כלפיי החברים אז אנחנו יכולים לראות עד כמה אנחנו מכוונים את עצמנו ועד כמה כל הרצונות, הכוונות שלנו, מכוונות דרך החברים לבורא.
אני צריך ממש להרגיש שיוצא ממני רצון, מתוך הלב שלי, הוא נכנס דרך הלב של החבר ומכוון לבורא. וכך דרך כל חבר וחבר עד שאנחנו נגלה שהבורא מתגלה ברשת הקשר הזאת שאני בונה דרך החברים לבורא, ואני מרגיש שהרשת הזאת כבר קיימת והבורא מתגלה בה בחיבור בינינו. זה עניין של הרגשה, וכל כך כותב הרב"ש, שאין דבר בעולם שאדם לא יכול להגיע להרגשה שלו, להרגיש אותו, אבל הוא מגיע לזה על ידי התאמנות, על ידי כך שהוא כל פעם מנסה עוד ועוד לדבר עם הבורא.
שאלה: כשדיברת על הטיהור, בשביל לטהר את הלב, הטיהור הוא כמו ביטול של מה שחשוב בתוכי בשביל להגדיל את החשיבות של מה שנמצא בתוך פנימיות של החברים בעשירייה?
כן, אפשר כך להגיד. במילים שלו זה כך כנראה.
שאלה: איך לשמור כל יום על הריכוז בעשירייה על המטרה הסופית, על הבורא?
זו בעיה. אלא רק בתנאי ש"איש את רעהו יעזורו". אנחנו קודם כל יכולים לבנות ולקיים תורנות, כמו שאנחנו גם קוראים אצל תלמידי רמח"ל שהם קראו זוהר ועוד כל מיני דברים וכל אחד היה אחראי על איזו שעה לעורר את החברים וכן הלאה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו צריכים לקבוע עיתים לתורה מה שנקרא, כמה שיותר להיות מחוברים לטקסט, אפילו לשירים, לכל מה ששייך לחיבור. ולהבין שזאת העבודה הרוחנית, זאת עבודה הכי חשובה, חיבור בין הלבבות. ומתוך כך אנחנו רוצים להשפיע על כל החברים שלנו ודרכם אנחנו רוצים להשפיע גם על כל האנושות שכל כך זקוקה לחיבור ומבלבלת את עצמה ומסכנת את קיומה בכך שהיא מאפשרת לעצמה להיות בשנאה, בדחייה טבעית זה אל זה.
קריין: קטע מס' 6. אומר הרב"ש.
"מי שרוצה להתקרב לה' ושיוכל ללמוד דברים המראים אופנים איך להשפיע לה', הוא צריך להתפלל לה' שיתן לו לב אחר, כמו שכתוב "לב טהור ברא לי אלקים".
היינו, כשיהיה לב אחר, שהרצון שבלב יהיה רצון להשפיע, ממילא כל מה שילמד אז יראה אופנים מדברים שמראים אך ורק להשפיע לה'. אבל כנגד הלב לא יראה אף פעם. ועל זה נאמר, "והסירותי את לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר".
וכמו כן אין האדם מסוגל לראות חובה לעצמו, כי הוא לומד במקום שלבו חפץ. והואיל שהלב רוצה להנות, וממה שחוב להאדם, אין האדם נהנה, ומשום זה אף פעם לא יראה חוב לעצמו.
ואין עצה אחרת אלא להתפלל לה', שיתן לו לב אחר, היינו שיבין האדם שאין דבר יותר טוב ממה שיתן נחת רוח לה'".
(הרב"ש. 268. "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ")
שאלה: מה הקורלציה, מה הקשר בין טיהור הלב לבין מסירות הנפש שעליה אנחנו לומדים?
כשאנחנו רוצים לפתוח את הלב לחברים כדי שיהיה לנו שטח שבו הבורא יכול להתגלות, אז בזה אנחנו מכסים את כל הבעיות, כל החסרונות. כמו שכתוב גם בכמה מקומות, שהכול מתוקן על ידי חיבור בין החברים. לכן לא כדאי להיכנס לפרטים, אלא חיבור בינינו בלב פתוח ככל האפשר, את זה אנחנו צריכים להרשות לעצמנו, לפתוח לעצמנו, לחייב את עצמנו, וכך נקיים את בניית הכלי החדש הרוחני בנו.
אין שום אפשרות אחרת, אנחנו חייבים לצאת מהטבע שלנו ולכן רק בנטייה לזה, לא שאנחנו בעצמנו יכולים לעשות איזה פעולה, לא, ודאי שכל אחד יכול להגיד, "אין לי שום רצון להשפיע, אין לי שום אהבה לזולת", ודאי שלא, והוא צודק, אלא אנחנו צריכים רק לקוות, לחכות, לבקש שהבורא יעשה לנו את התיקון הזה. אם אנחנו מגישים לו את הכלים שלנו בצורה נכונה, אנחנו מקבלים את הרצוי, כלי מתוקן. וכך זה כל פעם בצורה הדרגתית.
שאלה: בשיעור היום קיבלתי המון חשיבות לקשר בינינו, כאילו יש איזו מדרגה חדשה של חשיבות. איך להתעמק יותר אל תוך זה? פתאום הרגשתי שזה הדבר החשוב ביותר בינינו, הקשר. איך להתעמק אל תוך זה, אל תוך הקשר, איך להעלות את החשיבות של זה?
זה רק על ידי התרגילים, רק על ידי חזרה לאותם התרגילים, שוב ושוב לבקש מהבורא שיתקן, שיסדר, שיקרב אותנו. זה הכול.
שאלה: איך הלב של החברים יכול להיות לב חדש מבשר, הרי הם גם אגואיסטים?
אבל הם אגואיסטים או לא, אתה לא יודע, אתה רואה בעיניים שלך. "כל הפוסל במומו פוסל", ולכן אתה לא רואה את החברים ולא רואה את הלב שלהם, אתה רואה את הלב שלך בלבד. ולכן ככל שאתה תבקש מהבורא שיתקן את הלב שלך להתקשר עם החברים, כך אתה תראה אותם יותר ויותר מתוקנים.
וכך יוצא שכל העולם הוא מתוקן, רק אני בעיוות הראייה שלי האגואיסטית רואה אותו בצורה אגואיסטית. ופתאום אני רואה שהבורא מאיר לי ואני רואה את העולם הפוך, באור הנתינה אלטרואיסטי, ואז יוצא כמו שכתוב, "עולם הפוך ראיתי". ולא צריכים כאן לתקן ולשנות כלום, חוץ מאת עצמו.
שאלה: נראה שבמצבים מסוימים ההשפעה סותרת את החיבור. במצבים האלה, במה עלינו לבחור, בהשפעה או בחיבור?
יכול להיות שאתם עדיין נמצאים במצבי הבנייה ועוד לא מגלים את הקשר הנכון בין השפעה וחיבור. אבל בכל זאת צריכה להיות נטייה לחיבור וכשאתם מגיעים לחיבור, אתם משתדלים לתקן אותו בכוח השפעה.
קריין: קטע מס' 7. אומר בעל הסולם.
"בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'.
לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה - זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעמ"נ להשפיע."
(בעל הסולם. "שמעתי". מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
זאת אומרת, מתי אנחנו יכולים להגיד שאנחנו נמצאים בהשפעה? כאשר חושך, אין שום דבר טוב בחיינו, מלא הטרדות, מלא בעיות, השונאים מגיעים מכל מקום, ורוצים ממש לקרוע אותי לחתיכות, ויחד עם זה אני מבין שזה עובר על הרצון שלי לקבל, על האגו שלי, ואני נמצא למעלה מזה, ואני שמח שהבורא נתן לי כזה תרגיל.
ואז יוצא שאין לי שום בעיה, אני שמח שאני מקבל ייסורים מכל מיני צורות, מכל מיני דברים, וככל שהייסורים האלה הם יותר גבוהים, והכי גבוה אצלנו זה יכול להיות שהעולם צוחק ממך, כולם מכוונים עליך אצבע וצוחקים עליך ממש, ובצורה כזאת שהאדם רואה שבאמת זה מה שהבורא סידר לו, כי "אין עוד מלבדו", והעולם משחק את התיאטרון הזה כבובות מתוקנות, נכונות, אז האדם אומר ש"חימה שפוכה עליו", ואז הוא רואה שזה הבורא עושה עימו תרגיל לפני העלייה הרצינית למדרגה הבאה, יותר גבוהה.
אז אם אדם מגלה שהוא נמצא בחושך ומכל המקומות, מכל הכיוונים, רוצים להתנפל עליו שונאים, הוא מתחיל לקבל את הדברים האלה לברכה כי זה מה שמכוון אותו לבורא, שסידר את הדברים האלה מלכתחילה, ורואה בזה הזדמנות לעבוד בעל מנת להשפיע, שבכל המצבים האלו שהוא עכשיו עובר רוצה רק דבר אחד, שהבורא יתגלה ככוח העליון, כוח המשפיע, וכולם שיכוונו את עצמם אליו, לבורא.
שאלה: לא הבנתי איך בתוך מצב של מאה אחוז חושך, האדם מבין ורואה שזה בא מהבורא?
אני מצטער אני לא שומע, יש כאן סערה.
קריין: כרגע איבדנו את הקשר, נחזור על קטע מספר 7. אומר בעל הסולם.
"בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'.
לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה - זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעמ"נ להשפיע."
(בעל הסולם. "שמעתי". מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
שאלה מה זה אומר לשמוח במצב של חשיכה, ושהשמחה הזאת היא תהיה סימן לעבודה בטהרה?
כי אי אפשר לראות, לעשות, או לבצע פעולה, אלא מהצורה ההפוכה, יתרון אור מתוך החושך. ניקיון, ניקוי, יכול להיות רק אחרי שאתה מנקה משהו מהשחור, מהזבל, מכל ההפרעות. לכן דווקא על פני כל ההפרעות הבורא היה חייב לבנות את העולם הרוחני על פני העולם הגשמי, כדי שאנו הנבראים נראה את הבדל בין זה לזה. רק כך אנחנו יכולים להתקיים, ולקבוע איפה אנחנו נמצאים.
הנברא חייב להיות בין שתי הבחנות, בין שחור ולבן, בין אור וחושך, וזה מה שאנחנו צריכים כל הזמן צריכים לבצע. אבל כשאנחנו מבצעים, הדברים האלה צריכים להיות ברורים לנו, שאי אפשר אחד ללא שני. לא יכול להיות שהכול יהיה לבן, כי הלבן הוא צורה הפוכה מהשחור, והם חייבים להופיע יחד. אבל הלבן מתגבר על השחור, זה מה שאנחנו צריכים לעשות.
לכן לא צריך לברוח מבעיות, קושיות, אכזבות, חולשות, מכל דבר ודבר, כי הכול בא מהבורא כדי שדווקא מעליו נקים את המדרגה הרוחנית של כל אחד, על פני מה שהבורא מגלה לנו כחושך, כשחור, כלכלוך, וכן הלאה.
תלמיד: כתוב כאן שאני צריך להגיע לשמחה מתוך החושך הזה. באופן מעשי, איך אני מגיע לשמחה?
כשאתה מכסה אותו בלבן, אז ההתפעלות שלך היא מזה שהשחור מכסה על הלבן, לא מהשחור ולא מהלבן אתה מקבל שמחה, אלא מהפער ביניהם, אנחנו יכולים להתקיים רק בפער בין השחור ללבן.
לכן הבורא ברא מלכתחילה את יצר הרע, וכביכול מתגאה בזה "בראתי יצר הרע". כדי שעל פני היצר הרע הוא יכול להתגאות, להתגלות, להראות את עצמו, להכיר לנו את כל העולם הרוחני, גם את גן עדן וגם אתת הגיהינום, אחד על פני השני. בפער בין שניהם, אנו מתקיימים, אחרת לא נוכל להתקיים.
שאלה: מה לעשות עם הדרגה החדשה הזאת?
אני קיים בלבן על גבי השחור, זאת אומרת הבורא מתגלה על פני הצורות ההפוכות ממנו, שאני כנברא יכול לזהות. אני לא יכול לזהות רק שחור או רק לבן, אני מזהה את הקונטרסט ביניהם, ההבדלים בין השחור ללבן הם שמציירים לי את תמונת העולם. ולכן כשאני כך מזהה את המציאות, אז אני רואה שיש חשיבות גם בשחור וגם בלבן, כי הכול בא מהבורא. לכן הוא אומר "בראתי יצר הרע". ושכל התמונה שהוא מתאר לי, הכול בא ממנו, ואני רוצה להתאים את עצמי מהשחור ומהלבן. ואז יש לי מה לעשות. אני רואה את ההבדלים ביניהם, ורואה למה אני צריך ורוצה יותר להשתייך. ככה זה.
שאלה : האם ניתן להיות בשמחה במצב החושך כשהאדם לומד לא לשמה?
ניתן להיות במצב חושך בשמחה אם האדם נמצא בקשר עם קבוצה, הקבוצה תומכת בו, והוא מזהה שהמצב הזה הוא מצב מטרתי. מתוך זה שהוא נתמך על ידי החברים, כמו חולה מאוד רציני, חלילה, שסומך על הקרובים, החברים והרופאים, על כל מי שיכול לעזור, שכולם מכוונים באמת לטפל בו נכון.
שאלה: האם אנחנו יכולים לבדוק את טוהר העבודה שלנו רק במצב של חושך, נפילה?
יתרון האור מתוך החושך, אנחנו לא יכולים לבדוק את הבורא רק על פני החושך, ולא יכולים לבדוק את העבודה שלנו, את עצמנו רק על פני החושך והבורא. הניגוד הזה הוא המקום של החיים שלנו, לחיות שלנו, לכל ההבחנות, אחרת לא הייתה לנו שום אפשרות לתפוס את המציאות.
שאלה: אם אני נמצא במצב של חושך ואין סיבה לשמחה. אבל בכל זאת, אני נמצא בדרך, ומרגיש עם זה נכון, האם זה אומר לעבוד בטהרה?
בינתיים נגיד שכן, אבל אחר כך תצטרך הוסיף לזה עוד הבחנות אמיתיות.
שאלה: אמרת דברים מאוד יפים לגבי בניית גן עדן על פני הגהינום. האם אותם אנשים, השונאים שלי שמצביעים עלי, האם דווקא הם בעצם משפיעים לי, ודווקא בזכותם אני מחובר לבורא? האם אני אוכל לראות את העולם ההפוך דווקא בצורה כזאת?
יכול להיות. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לכל מיני פלפולים שיש בהם הרבה פסיכולוגיה ופילוסופיה, אבל באמת האדם לא יכול לדעת מי עוזר לו יותר להתקדם בצורה רוחנית, העוזרים או השונאים. אני חושב שהשונאים מקדמים אותנו הרבה יותר.
שאלה: תיארת את המצב הזה של החושך במובן שהאגו סובל, שכל העולם צוחק עליו, ששונאים אותו או שיש לו ייסורים מדברים חיצוניים. מה זה אומר במצב הזה שהוא שמח, איפה הוא שמח. אם הלב שמח אז כבר לא שחור, אם במחשבה אז זה שמחה בעלמא שהיא שקרית כזאת, חנופה?
לא, אל תהיה כזה שטחי. יש את המצב בפני עצמו, יש הבחנות, יש מטרה, ולכן זה לא כל כך פשוט או חד סטרי. יכול להיות שאתה נמצא במצב שכולו רע, אבל יחד עם זה אתה מבין שהמצב הזה חייב להביא אותך לטוב. אז אתה מבחין בין המצב עצמו, ובין המטרה שאתה משיג.
אין ברירה. זה כמו אדם חולה, חס ושלום שהולך לשכב על שולחן הניתוחים כדי שינתחו אותו, יוציאו את הרע מקרבו והוא יבריא. אז הוא שמח ללכת לניתוח מפני שאין לו ברירה, הוא יכול להבריא רק על ידי הניתוח. זו העבודה, לכן אנחנו צריכים להבדיל בין המצב, והאמצעי להשגת המטרה, מהמצב הזה, למצב הבא.
תלמיד: זאת אומרת השמחה צריכה להתחיל בראש ומשם לחלחל איכשהו להרגשה?
כן.
קריין: קטע מספר 8 אומר הרב"ש:
""לפום צערא אגרא", שפירושו, לפי היגיעה שהאדם נתן בכדי לזכות להשכר, כך בשיעור הזה הוא מקבל שכר. וכמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".
אם כן משמע מכאן, שאין הקב"ה נותן סיוע מלמעלה, היינו קדושה מלמעלה, עד שהאדם נותן קדושה מלמטה. כלומר זה שהאדם מקדש עצמו ובא לטהר, אז הקב"ה יכול לתת לו קדושה מלמעלה. נמצא לפי זה, שאין הקב"ה יכול לתת קדושה מלמעלה עד שהנבראים נותנים קדושה מלמטה".
(הרב"ש. מאמר 26 "מהו "אין קדוש כה', כי אין בלתך" בעבודה" 1990)
לכן כל כך חשוב לנו לקבל דוגמה מהקבוצה, מהעשירייה, כי על ידי זה האדם מתחיל לעשות פעולות מלמטה שיכולות להזמין את יחס הבורא מלמעלה. אנחנו חייבים, כל אחד ואחד חייב להראות לאחרים כל מיני פעולות השפעה שהוא מבצע כלפיהם, שהוא לומד, שהוא שואל, שהוא עושה משהו כדי לתת דוגמה לאחרים, והם בעצמם יתעוררו וייתנו לו דוגמה, כך "איש את רעהו יעזורו" ובצורה כזאת הם יעבדו יחד. ואם זה לא יהיה, האדם לא יוכל להתעורר.
דווקא בזה אנחנו יכולים להתחיל מקנאה, תאווה וכבוד, כתוב שהם מוציאים את האדם מהעולם. בכך שאנחנו משדרים אחד לשני עד כמה חשובה לנו הרוחניות, ועד כמה אנחנו יכולים להתקדם בכך שכל אחד נותן דוגמה לשני, אז על ידי זה אני מתקדם כי אני נותן דוגמה לשני, ואני מקדם גם אותו. והוא אחר כך עושה לי את אותו התרגיל, וכך "איש את רעהו יעזורו".
שאלה: מתחילת השיעור אני שומע שאתה אומר שאנחנו צריכים לעשות תרגילים לטהר את הלב, לעשות התעמלות, לנסות שוב ושוב, אמרת שאין כאן שום סודות חוץ מעקשנות. איך להתמיד ולהתעקש?
העקשנות היא קודם כל בזה שאני מראה לכולם עד כמה אני משתוקק למטרה, לפחות עקשנות בזה. שכולם יראו שכל אחד ואחד באמת רוצה להגיע למטרה ומוכן להשקיע בזה כוחות.
שאלה: נניח שאני נותן דוגמה לעשירייה אבל העשירייה לא שמה לב לדוגמה שאני נותן לה, במצב כזה האם אני צריך לגרום לעשירייה לשים לב לדוגמה הטובה שאני נותן או שאני צריך להגיד, כשישימו לב אז ישימו לב?
לא, כי אני נותן דוגמה לעשירייה כדי שהם יתפעלו מהדוגמה שלי ואני אתפעל מהם, ואז אני אתקדם. אם אני לא מתפעל מעשירייה אז איך אתקדם? אני צריך שיהיה לי חיסרון, אז אני מעורר אותם, מדליק אותם, וכשאני מדליק אותם אז הם נדלקים ומדליקים אותי. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".
תלמיד: אמרת שצריך ללמוד את המצבים, מה זה אומר, לפי איזה מאפיינים, איך בכלל אפשר ללמוד מצב כלשהו?
אנחנו יכולים ללמוד את המצבים שלנו מתוך המצב הקודם שהיה לנו, ומהו המצב שאנחנו מכוונים שיהיה אחריו, ואז אנחנו לומדים. מה זאת אומרת לומדים? אני רוצה לנענע את עצמי ולהוציא את עצמי מהמצב שאני נמצא בו, וזה בעצם הרצון שלי, הנטייה שלי, כך לומדים.
(סוף השיעור)