שיעור בוקר 31.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לספר הזהר", עמ' 447,

אותיות נ"ו-נ"ז

קריין: ספר כתבי בעל הסולם, בעמוד 447, ב"הקדמה לספר הזהר", אנחנו באות נ"ו.

אות נ"ו

"ויש לדעת, שכל אלו נרנח"י, שדברנו עד הנה, הרי הם ה' חלקים, שכל המציאות נחלקת עליהם. אכן כל שיש בכלל כולו, נוהג אפילו בפרט היותר קטן שבמציאות, כנ"ל.

ולמשל, אפילו בבחינת דומם דעשיה הרוחני בלבדו, יש שם להשיג ה' בחינות נרנח"י, שיש להם יחס, לה' בחינות נרנח"י הכוללים. באופן, שאי אפשר להשיג, אפילו אור הדומם דעשיה, זולת ע"י ד' חלקי העבודה, הנ"ל.

באופן, שאין לך אדם מישראל, שיפטור עצמו, מלעסוק בכולן, לפי ערכו:

א. והוא צריך לעסוק בתורה ומצות בכונה - בכדי לקבל בחינת רוח בערכו.

ב. והוא צריך לעסוק בסודות התורה לפי ערכו - כדי שיקבל בחינת נשמה, לפי ערכו.

ג. וכן בטעמי מצות. כי אי אפשר, לאור היותר קטן שבמציאות הקדושה, שיהיה נשלם זולתם."

שאלה: הוא כותב שאדם לא יכול להשיג אפילו את המדרגה הרוחנית הראשונה, "אפילו אור הדומם דעשיה, זולת ע"י ד' חלקי העבודה, הנ"ל." מה הם אותם חלקי עבודה שכתובים פה?

נגיע לדרגה הזאת ונראה מה יש לפנינו.

תלמיד: הוא כותב פה, א', ב', ג', האם זה לא רלוונטי לנו?

אלו דרגות גדולות, אנחנו לא יכולים להיכנס אליהן סתם. קודם לדרגה הראשונה.

תלמיד: הוא כותב על הדרגה הראשונה, "אור הדומם דעשיה".

כן, אבל אתה אומר ששם יש גם ד' דרגות.

תלמיד: כך הוא כותב.

לכן אני לא יודע. נגלה את זה.

תלמיד: כל הגישה שהוא מתאר פה היא שצריך להבין את כל הבחינות דנרנח"י. מה זה אומר שצריכים להבין או לגלות את כל הדברים האלה?

על ידי האור העליון שאנחנו מזמינים על עצמנו, אנחנו מתחילים להרגיש, לראות, להבין את מה שקורה.

תלמיד: האם העבודה שלנו היא להבין?

העבודה שלנו היא לקבל את המאור.

תלמיד: זה מה שאני שואל.

ומה שיהיה, יהיה.

שאלה: הוא כותב כאן מספר פעמים " לפי ערכו". מה זה אומר "לפי ערכו".

לפי ערכו של אותו הכלי שעכשיו רוצה לגלות את הקשר שלו עם האור העליון.

שאלה: האם כל ההתפתחות של האדם היא ברצון?

כן.

תלמיד: אז מה זה הנרנח"י?

נרנח"י זה מה שאדם מגלה בתוך הרצון שלו.

תלמיד: הרצון לקבל מתפתח, נכון?

כן.

תלמיד: אז במה הרצון מתפתח נגיד מדומם לצומח? במה זה מתבטא?

בזה שהוא מרגיש את עצמו ואת הסביבה שלו בדרגה יותר נעלה.

תלמיד: הרצון מתפתח ובהתאם לזה מתלבש האור?

כן. ודאי.

אות נ"ז

"ומכאן תבין, את היבשות והחשכות, שמצאונו בדורנו זה, שלא נשמע כמוהן, בכל הדורות שקדמו לנו. שהוא משום, שאפילו העובדי ה', שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה.

וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל אמיתי על זה, ואמר, שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם.

אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת.

כן הדבר שלפנינו:

אם היו לפחות עובדי השי"ת, עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מא"ס ב"ה, הרי כל בני הדור, היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים, בדרכם שלא יכשלו.

ואם גם עובדי השי"ת, סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא, שכל הדור נכשל, בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה"!

אפשר לתאר קצת עד כמה הוא סובל, ככל שיכולים.

שאלה: מה נכנס בגדר "פנימיות התורה" שהוא כותב כאן?

לגלות את המאור שבתורה.

תלמיד: האם יש הבדל בין הדור שלנו והדור שלו? הדור שלנו יותר טוב, פחות טוב?

פחות טוב. אבל בגלל שהוא פחות טוב, אז יש לו יותר אפשרות לגלות את הצורך שלו לתיקון.

תלמיד: זה שכל אחד יכול לגשת לחכמת הקבלה ואנשים מחפשים אותה, מה זה אומר כלפי ההתקדמות הרצויה?

ההתקדמות הרצויה היא שאנחנו נגלה בכל צעד שהולכים את החסרונות בתיקון שלנו, נוכל להזמין את האור שמתקן אותנו, וכך לעלות כל פעם יותר ויותר.

תלמיד: וכלפי העולם, שכל הידיעות של חכמת הקבלה נמצאות באינטרנט ובספרים והכול נגיש, האם זה תורם להתקדמות?

זו ההכנה.

שאלה: למה בעל הסולם כותב על עצמו כאילו שהוא מחוץ למערכת?

למה?

תלמיד: כי הוא כותב שאם היה אחד שרואה, אז זה מספיק היה כדי שאלף סומים ילכו. הוא האחד שרואה, הוא הלא הגיע למדרגה מאוד גבוהה.

לא. הוא מסתכל על זה בצורה כמו שכל הכלל צריך לראות, הוא מסביר להם את זה מצורה ניטרלית.

תלמיד: מי הם "עובדי השי"ת" שהוא היה מאוד מאוד רוצה שהם יעסקו בתורה? כי הוא כאילו מדבר מהצד, הוא מתאר מצב שהוא לא קשור אליו.

נכון. ככה נכון לדבר.

תלמיד: אבל הוא חלק מהמערכת, הוא אולי אפילו ראש המערכת, אז איך הוא מדבר על כל העסק מהצד?

אף אחד לא מחשיב אותו כראש המערכת, ולכן הוא גם שם את עצמו מהצד, ומדבר כך שזה יהיה יותר קרוב לתפיסת הרוב.

תלמיד: כשקבוצת מקובלים תצליח לקדם את העולם, האם העולם צריך להכיר בזה שיש לו את הקבוצה הזאת שתקדם אותו?

כן. וגם הקבוצה הזאת זו לא קבוצה, אין קבוצה. היו עשרות אנשים שאפשר להגיד שהיו בהשגת העולם העליון, בכל מיני מדרגות לא גדולות, אבל הם לא היו מחוברים ביניהם.

תלמיד: מה קבוצת מקובלים צריכה לעשות כדי שהעם יכיר בהם שהם הראש? האם צריכים להסביר לאנושות שאנחנו הראש ושילכו אחרינו? איך זה עובד?

לא, מה פתאום שמישהו יקפוץ ויצעק?

תלמיד: אז איך זה יתגלה?

אני לא יודע איך. אתה חושב שאתה יכול לקום ולצעוק?

תלמיד: לא, אנחנו גם לא עושים את זה. בגלל זה אני שואל.

מה אתה רוצה שנעשה?

תלמיד: עד שהגענו לקטע הזה, חשבתי שאם יש קבוצה שמצליחה יחד לגלות את הבורא, אז איכשהו יקרה משהו והאנושות תלך אחריה.

יש כמה קבוצות, אבל אף אחת מהן לא מרגישה שהיא יכולה לקפוץ, לצעוק.

תלמיד: אז איך זה יקרה?

אני לא יודע. אבל ברגע שקבוצה כזאת תגדל מהרבה קבוצות שנמצאות עכשיו בשטח, אז יתחילו לשמוע שמשהו קורה.

תלמיד: אמרת שאז היו כמה עשרות אנשים שהיו בגילוי העולם העליון והיו במדרגות לא גבוהות, האם היום המציאות היא יותר טובה או פחות טובה יחסית לאז?

פחות טובה.

תלמיד: אנחנו אומרים שהאנושות נמצאת בהתקדמות, שהמערכת מתקדמת לקראת תיקון, נשמע שבינתיים היא הולכת אחורה.

האנושות נמצאת בהתקדמות בזה שהרבה מאוד אנשים רוצים להשיג את הרוחניות ומתקרבים לזה, אבל רק מתקרבים בינתיים, לא שנכנסים פנימה ומרגישים את זה.

שאלה: נאמר שכל האנושות היא נשמה אחת ולכל קבוצה מתגלה צורך שונה. יש כאלה שיש להם צורך עכשיו לעשות דברים מעשיים בלבד. יש כאלה שיש להם צורך לסודות התורה, יש כל מיני גוונים. אז למה כולם צריכים להיות אותו דבר?

אלה יעשו כך, אלה יעשו אחרת, והאנושות, מתוך איזו התכללות שאנחנו אולי לא רואים אותה, תתקדם. למה צריכים כולם ללכת אחרי אחד אם אין להם רצון לזה? הם לא מרגישים שזה מה שהם צריכים.

הוא כותב, שאם היה להם לפחות פיקח אחד בראשם, אז היו מתקדמים לצורה נכונה.

תלמיד: גם אם יש פיקח אחד, מי יבחין שהוא פיקח?

כן. אתה צודק.

תלמיד: אז למה דבר כזה נדרש, למה לא שכל קבוצה תעשה לפי הרצון שלה?

איך הם יתקדמו?

תלמיד: מתוך התכללות. יש קבוצה שתעשה כל מה שצריך עם הכוונות, תגיע לאן שתגיע, הכי גבוה שאפשר. קבוצה אחרת תעשה כל מיני פעולות אחרות ומתוך התכללות הנשמה כולם יעלו.

ומי יאסוף אותם?

תלמיד: הבורא. מי שנתן להם את הרצונות הוא יתקן את כולם.

טוב. נחיה ונראה.

תלמיד: הוא אומר שצריך להיות פיקח אחד שכולם הולכים אחריו. למה כך צריך להיות?

צריך להיות מישהו שיהיה בראש, ושיהיה בקשר עם הבורא ויסכים לגלות את עצמו עד כדי כך שכולם ילכו אחריו.

שאלה: ואיך הם יראו שהוא כזה? בקבוצות שונות, כל אחד חושב ששלו הוא הנכון. הם לא רואים מישהו אחר שהולך יותר נכון.

כן.

תלמיד: אז איך הם יראו פתאום שאותו אחד זה האחד.

לכן בינתיים לא רואים. כל אחד מהם חושב שהם צודקים ולא מישהו אחר. לכן מגיעים למצב שלא יכולים לפרוץ הלאה.

תלמיד: מה יהיה שובר שוויון פה?

אתה שואל אותי? אני לא יודע. רק ברור שמהמצב שלנו צריך עוד להתקדם. ויש לנו עוד לאן להתקדם וכך נתקדם. הבורא לא ישכח עלינו. אנחנו נמצאים בימות המשיח. אני לא יודע כמה זמן עוד צריך להימשך, אבל אני חושב שזה לא הרבה זמן. לפי מה שמתרחש בעולם ולפי מה שמתרחש אצלנו, אנחנו צריכים רק יותר ויותר להתגבש בינינו, ואז נגיע.

שאלה: קראנו "והוא צריך לעסוק בתורה ומצות בכונה - בכדי לקבל בחינת רוח בערכו." מה זה אומר בפועל, "לעסוק בתורה ומצוות" ... כדי לקבל בחינת רוח בערכו"?

זו דרגה רוחנית שמשתנה בהתאם למה שאדם מכוון את עצמו לכיוון הבורא.

תלמיד: איך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו לכוון הבורא כדי לקבל את בחינת הרוח?

צריך להתקשר בינינו בצורה כזאת שכל אחד מוסר את עצמו לאיחוד של עשירייה. נשתדל לעשות את זה ואז נראה איך הבורא משנה אותנו. שכל, רגש, תפיסה, גילוי. הכול ישתנה בהתאם לדרגה הזאת.

שאלה: בעל הסולם כותב בצער, "ואם גם עובדי השי"ת, סלקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא, שכל הדור נכשל, בגללם." על מי הוא כותב?

על אלו שיכולים ללמוד את חכמת הקבלה ולשנות את עצמם ביחס לרוחניות, אבל לא עושים את זה.

תלמיד: האם הכוונה עלינו או על חלקים בעם?

לא. אנחנו משתדלים.

תלמיד: אז על חלקים בעם שיש להם יכולת ללמוד ולא לומדים.

כן.

תלמיד: וכל עוד הם לא לומדים, כל הדור נכשל בגללם.

כן.

תלמיד: כולל אותנו?

יחסית, כן.

תלמיד: אז איך העבודהu כל המאמצים שלנו תורמים, כל עוד יש גורם כזה שמכשיל?

אנחנו צריכים להשתדל למשוך את כולם לשיטת התיקון.

תלמיד: אבל כל עוד יש גורם שמכשיל, במה העבודה שלנו חזקה יותר?

ואז ננצח את הגורם המכשיל.

תלמיד: אז יש לנו כוח לגרום לעובדי ה' פוטנציאליים להתעורר?

כן.

שאלה: נניח אנשים שנמצאים בדת כלשהי, ומקבלים ממנה מילוי, הרי אי אפשר לדבר איתם, ואין טעם לדבר איתם על משהו אחר, את זה אנחנו כבר יודעים. אז למה בעצם המצב הזה קיים? למה הבורא מאפשר למצב הזה לקרות, כי כמו ששמענו במאמר קודם, אם אדם עובר מצב כזה, הוא תקוע, ולא יכול להתקדם, ולכן הבורא נותן ירידות וכולי, אז למה שם זה לא קורה?

איפה "שם"?

תלמיד: נניח בציבורים הדתיים, הרי רואים באופן כללי שהדת רק הולכת ומתפשטת בכל בעולם.

כן.

תלמיד: אז זה כאילו מנוגד לתהליך, למה הבורא לא עושה את התהליך שמתואר לנו במאמר הראשון, ומאפשר לאנשים להיתקע במצב הזה?

הם מרגישים את עצמם נמצאים במצב נכון.

תלמיד: כן, אבל למה הבורא מאפשר למצב הזה להיות, כי לא ברור איך מתקדמים מפה?

צריך שיגדל בהם חיסרון, לגילוי הבורא ולתיקון עצמם, בצורה שאין להם מנוס אלא לרצות ולהסכים לקבל את הרצון הזה. שחסר בהם, בחיים שלהם אותו הבורא שמנהל את המציאות, אחרת הם לא יכולים לשרוד. ובינתיים אנחנו לא מגלים חיסרון כזה באנושות. וגם בעצמנו הוא לא כמו שהיינו רוצים וצריכים שיתגלה. אתה מבין?

אני יכול לחיות היום כמו אתמול, ושגם מחר יהיה אותו דבר, ואחר כך מי יודע, הבורא גדול, והוא יסדר לי את מה שאני צריך. ואז לא תהיה לי ברירה, וודאי שאם יכאב לי, אני אקפוץ מהדקירה, ואלך לרכוש את הרצון והתרופה למצב שלי. ככה זה.

תלמיד: אבל דווקא בציבורים האלה שהוא כאילו כותב עליהם, אלו קהילות סגורות ששומרות על עצמן, ונותנות לאדם תחושה של סיפוק, של רצון.

ודאי, ודאי.

תלמיד: אז מאיפה יתעורר בהם פתאום חיסרון?

הוא לא יכול להתעורר, אלא מלמעלה.

תלמיד: אז למה הוא לא מתעורר מלמעלה?

כנראה שעוד לא הגיע הזמן.

תלמיד: אם הזמן מלמעלה לא הגיע, אז מה, אנחנו רק יושבים ומחכים?

כן. אנחנו רוצים לפתח את הרצון הזה בינינו, אצלנו, ורוצים שהרצון הזה ינחת על כל בני העולם.

תלמיד: אז אם אנחנו רק יושבים ומחכים, והכול תלוי בבורא, למה בעל הסולם כותב בסוף האות "ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה!"

כי גם בעל הסולם רוצה שזה יקרה, ורואה שבינתיים זה לא קורה, אלא כולם מרוצים שיש מצב כזה.

תלמיד: כאילו בתיאור שלך הבורא הוא הפקק, ולא האנשים.

כן, ודאי שהבורא הוא האשם.

תלמיד: אני מנסה באמת להבין, המערכת כאילו תקועה? אם מדובר בנו אז ההרגשה היא שהבורא לא נותן לנו להישאר במצב סטטי, ודוקר אותנו כל הזמן.

אין לנו תשוקה לזה, אתה מבין, אנחנו יכולים להמשיך לחיות ככה, כמו אתמול, שככה יהיה גם היום, וגם מחר, לא נורא. ועוד מצדיקים את עצמנו.

תלמיד: האם מדובר עלינו או על ציבורים אחרים?

גם עלינו. במה אנחנו שונים?

תלמיד: ברור שעלינו יש חובה, ואסור לנו להיות בשאננות.

נו, ואתה נמצא בחיסרון כזה כל היום? לא. וכך גם כל אחד, ויש לו לזה הר של הצדקות. אין מה לעשות, נקווה שזה ישתנה.

תלמיד: איך מגיעים לצער עמוק כמו של בעל הסולם או אפילו שלך, איך מתקרבים לזה?

מתוך הכרחיות, אז בשביל מה לחיות? אני עכשיו מתחיל את היום, בשביל מה אני מתחיל אותו? מה אני אהיה מחר פלוס 25 שעות? תגיד לי, במה? באותו רצון, באותן המילים, באותן המחשבות? ואין הבדל בין היום ומחר. זאת אומרת אני כבר מת.

תלמיד: בשכל זה מובן, אבל ברגש אני רואה, אפילו אחרי כנס או משהו, אני מתמלא ברצון, ואז אני הולך לישון, קם בבוקר, וכאילו מחקו לי הכול.

נכון.

תלמיד: אז יש פתרון, יש משהו שצריך לעשות אחרת?

רק להתפלל, כולנו יחד. שכל אחד יתקן את השני, ויוסיף לחיסרון הכללי עוד טיפה, ועוד טיפה. אבל באמת אנחנו נמצאים במצב שאני לא יודע, של קהות חושים.

שאלה: לגבי אותו ראש שצריך להוביל, ולהתגלות. האם הראש צריך להיות גוף ברור, אדם, או שראש יכול להיות גם מטרה. זאת אומרת, אם מתבהר באנושות או בקרב קבוצות, שהמטרה זה חיבור, שחיבור פותר את כל הבעיות. מטרה כזו יכולה להיות הראש, או שצריך גוף שיוביל לזה?

אתה מתכוון "שגוף" זה אוסף רצונות?

תלמיד: לא, אני מתכוון לגוף כמו בני ברוך, שמובילים את האנושות, ומסבירים שצריך לעשות x,y,z, או שבני ברוך לא בולטים, אבל ברור בקרב הקבוצות, בקרב האנושות שהפתרון לכל הבעיות זה חיבור. שחייבים להגיע לחיבור וזו ההצלה של האנושות. לאו דווקא שבני ברוך היא המובילה, אלא החיבור כהצלה מתבהר ומתפשט ברוב עם. האם זה מהווה "ראש"?

אני אגיד רק דבר אחד, לא נראה לי שמי שיקפוץ היום, וידבר כך יקבלו אותו, ולא נראה לי שזה יעבוד. כמו שאנחנו רואים, העולם והאנושות נמצאים במצב גשמי כזה, וכך גם המצב הרוחני. נקווה שזה מתפתח לקראת הבחנות נכונות, אבל באמת אנו נמצאים במצבים מאוד מאוד רציניים, ולא יכולים אפילו להרגיש את אמיתיות המצב.

(סוף השיעור)