שיעור בוקר 05.02.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 794, הקדמה לתע"ס,

אותיות: קי"ח-קכ"ז

קריין: הקדמה לתלמוד עשר הספירות, ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 794, אות קי"ח.

אות קי"ח

"עתה תבין את ההוספה, שר"א בר"ש מוסיף, על דברי התנא קמא. גם, למה אינו מביא הלשון של "חציו חייב וחציו זכאי", כמו הת"ק. כי הת"ק מדבר מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, על דרך שנתבאר לעיל (אות ע' ד"ה הא', ואות ע"ב ד"ה הב'). ור"א בר"ש מדבר אמנם מבחינה ד' של האהבה, כנ"ל ד"ה "מידה", שהיא האהבה הנצחית, דהיינו גילוי הפנים כמות שהוא באמת, מבחינת "הטוב והמיטיב לרעים ולטובים"."

אות קי"ט

"ונתבאר שם, שאי אפשר לזכות לבחינה ד', אלא רק בשעה, שהוא בקי ומכיר ויודע כל עסקיו של הנאהב, איך הוא מתנהג עם כל אחרים, אף אחד מהם לא יחסר לו. ולכן, גם הזכות הגדולה, שהאדם זוכה להכריע את עצמו לכף זכות, עדיין אינה מספיקה לו, לזכות לאהבה השלמה, דהיינו לבחינה ד', כי עתה אינו משיג מעלתו ית' מבחינת הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, אלא מתוך השגחתו ית' כלפי עצמו. ע"ד הנ"ל באות ק"ז, ד"ה "ולפיכך".

אבל עוד אינו יודע מהשגחתו יתברך, באופן הנעלה והנפלא הזה, עם יתר בריות העולם. ונתבאר לעיל, שכל כמה שאינו יודע, כל עסקיו של הנאהב עם אחרים, עד אף אחד מהם לא יחסר, עדיין אין האהבה נצחית, כנ"ל באות ע"ג, ד"ה "הב'", עש"ה. ולפיכך הוא מחוייב, להכריע גם כל העולם לכף זכות. ורק אז מתגלה לו האהבה הנצחית."

זה ברור שלא יכול להגיע לאהבה בלתי גבולית לבורא, אם הוא לא יודע, לא בטוח ביחס הבורא לכל הבריות, לכל המציאות.

שאלה: באהבה נצחית, מה זה רע וטוב?

מה אתה שואל? בלתי גבולית.

שאלה: באהבה נצחית, הוא אומר שהוא מגלה את ההשגחה בבחינת רעים וטובים. אם יש שלמות והכול טוב, אז מה הוא קובע רע וטוב?

כדי לדעת האם הבורא הוא שלם וטוב ומיטיב לכולם, אני צריך לדעת איך הוא מתייחס לכולם.

שאלה: זאת השאלה. גם בנצחיות נשאר איזה קנה מידה של רע וטוב?

לא.

תלמיד: בבחינה ד' הוא אומר, שבנצחיות, בשלמות, עדיין כאילו הוא משיג את ההשגחה בבחינת טוב ומיטיב.

הוא לא יכול להגיע לשלמות הזאת, כי חסר לו לדעת איך הבורא מתייחס לכל אחד ואחד בצורה הפרטית אפילו. זאת אומרת כל אחד חייב להיות כלול עם כל יתר הנשמות הפרטיות, עם כל החלקיקים הפרטיים שיש בכלי הכללי דאדם הראשון.

אות ק"כ

"וזה שאומר ר"א בר"ש: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו וכו'". ומתוך שמדבר מכל העולם, אינו יכול לומר כמו הת"ק, שיראה אותם, כאלו הם חציים חייב וחציים זכאי. כי מדרגה זו מגיעה לו לאדם, רק בזמן שזוכה לגילוי פנים, ולתשובה מיראה, כנ"ל. ואיך יאמר זה על כל העולם כולו, בזמן שהמה לא זכו לתשובה זו? ולפיכך, מוכרח רק לומר, שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו.

פירוש, כי אפשר לחשוב, שאין האדם זוכה לבחינת צדיק גמור, אלא, בזמן שאין לו שום עבירה ולא חטא מעודו. אבל הללו, שנכשלו בחטאים וזדונות, כבר אינם ראויים לזכות, לבחינת צדיקים גמורים. לפיכך מלמדנו ר"א בר"ש, שאינו כך, אלא שהעולם נידון אחר רובו, וכן היחיד.

כלומר, שאחר שיצא מבחינת בינוני, דהיינו, לאחר שעשה תשובה מיראה, כנ"ל, שאז זוכה תיכף בתרי"ג מצוות ונקרא "בינוני", דהיינו, מחצית שנותיו חייב ומחצית שנותיו זכאי, כנ"ל, הנה אחר זה, אם רק מוסיף מצוה אחת, דהיינו מצות אהבה, נבחן שהוא רובו זכאי, ומכריע הכל לכף זכות. כלומר, שהכף של העבירות, נהפכת גם כן לזכויות, כנ"ל בדברי ת"ק, ע"ש.

הרי, שאפילו יש בידו כף מלאה של עוונות וזדונות, נהפכים כולם לזכויות. ודומה ודאי, למי שלא חטא מעולם, ונחשב לצדיק גמור." כי ודאי שכל העבירות שלו הן מתוך זה שהיה נמצא ברצון לקבל המסוים הזה, שבעל כורחו עשה את העבירות. "וזש"א, שהעולם וכן היחיד נידון אחר רובו. כלומר, שהעבירות שבידו מלפני התשובה, אינן באות בחשבון כלל, כי נהפכו לזכויות. הרי, שאפילו רשעים גמורים, אחר שזכו לתשובה מאהבה, נחשבים לצדיקים גמורים".

אני חושב שכולם מסכימים, לכן לא שואלים. גם אתה וגם אתה, כולם היו אז צדיקים. אז.

שאלה: רק להבין. בחינה ד' הזאת, זה נקרא "גמר תיקון" או שזה משהו אחר?

איזה בחינה ד'?

תלמיד: הבחינה הזאת של אהבה שלמה שהוא מדבר עליה.

אהבה שלמה, זה סוף הדרך.

שאלה: אפשר לתת דוגמה, איך עבירה או זדון הופכת לזכות?

זה על ידי החזרה בתשובה הכללית, שמאיר האור של אהבה שלמה, ואז אדם דבוק בלב ונפש השלם בכל הכלי שלו. שכל הכלי שהוא קשור אליו, שזה "נשמתו דאדם הראשון" נקרא, כולו, כולו הוא בעל מנת להשפיע, כמו שהאור שממלא אותו בעל מנת להשפיע. זאת התשובה השלמה.

תלמיד: יש נניח דוגמה לפעולה שבה אפשר להבין שהאדם עשה שהיא עבירה, שהיא זדון, שהיא משהו לא טוב, שמתהפכת להיות זכות?

כל דבר ודבר. כי הבורא לא ברא שום דבר חוץ מיצר הרע. אז כל פעם שיצר רע מתקן את עצמו, אז כבר הוא מגיע משנאה לאהבה, מזדון למצווה. ויש בעבירה גם כמה שלבים. יש ארבע דרגות של העבירה, יש עבירה בשוגג, במזיד, אתה מבין, יש דרגות. אז קח בחשבון לאיזה דרגות של הנפילה, אכזבה, ורשעות אדם צריך ליפול, כדי אחר כך להגיע לאהבה השלמה. הוא צריך להגיע למצב כל כך רע, שאין רע יותר ממנו. והוא כולו נגד כל הבריות, וכולו נגד הבורא, והוא חייב להשיג את הנקודה הזאת הפנימית ביותר שברצונו. זה הפרעה של פרעה.

תלמיד: נניח אדם לא בא לשיעור, או לא בא לאיזו פעולה קבוצתית.

אז הוא לא נכנס בכלל לבירור הדברים האלה. והבירור יכול להיות רק בקבוצה. אם עדיין אין לכם עשירייה, אז אתם לא הגעתם לבירור התורה. לא הגעתם, פשוט מאוד. אתם עדיין נמצאים בזמן ההכנה. ורובם כך.

שאלה: הוא כותב פה בקי"ט, "ונתבאר שם, שאי אפשר לזכות לבחינה ד', אלא רק בשעה, שהוא בקי ומכיר ויודע כל עסקיו"..

כן. זה ברור.

תלמיד: והוא ממשיך, "איך הוא מתנהג עם כל אחרים, אף אחד מהם לא יחסר". אחר כך הוא ממשיך ואומר, "נבחן שהוא רובו זכאי, ומכריע הכל לכף זכות." מצד אחד הוא אומר שצריך לדעת את העסק עם כולם.

מצד שני, רובו.

שאלה: כן. מה זה ההכרעה הזאת, המנגנון הזה שמספיק סומסום אחד, וכל העולם מוכרע לכף זכות?

תעזוב את זה. נתקדם ונדבר על זה. זה דברים שהם בכלל למעלה מההיגיון שלנו. אתה צודק, יש כאן הרבה שאלות, אבל להתפלפל בהם אנחנו לא. זה דברים שעוד לא, בוא נבדוק את מה שלפנינו.

אות קכ"א

"ולפיכך, אומר, שאם היחיד עשה "מצוה אחת", כלומר, אחר התשובה מיראה, שאז אינה חסרה לו אלא "מצוה אחת" כנ"ל, "אשריו שהכריע את עצמו והעולם כולו לכף זכות".

כלומר, לא בלבד, שזוכה על ידי התשובה מאהבה שעשה, עד להכריע את עצמו לכף זכות, כדברי תנא קמא, אלא עוד נמצא, שזוכה ג"כ להכריע את כל העולם לכף זכות.

פירוש, שזוכה לעלות בהשגות נפלאות בתורה הקדושה, עד שמתגלה לו, איך כל בני העולם כולו, סופם לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז, גם עליהם תגלה ותראה כל אותה ההשגחה הנפלאה, כמו שהשיג לעצמו. וגם המה מוכרעים כולם לכף זכות, אשר אז "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם וכו'".

ואע"פ, שבני העולם בעצמם, עדיין לא זכו אפילו לתשובה מיראה, מכל מקום, אחר שהיחיד משיג, את ההכרעה לכף זכות העתידה לבא להם, בהשגה ברורה ומוחלטת, הרי זה דומה, לבחינת "עולמך תראה בחייך", האמור כלפי העושה תשובה מיראה. שאמרנו, שמתפעל ומתענג מזה, כמו שכבר היה מושג לו תיכף, משום "דכל העומד לגבות, כגבוי דמי", כנ"ל (ד"ה ואע"פ) עש"ה.

וכן כאן, נחשב לו לאותו היחיד, המשיג את תשובת כל העולם, ממש כמו שמכבר היו זכו ובאו לתשובה מאהבה, והכריע כל אחד ואחד מהם, את כף חובותיו לכף זכות, עד שמספיק לו לגמרי, לידע עסקיו ית' עם כל אחד ואחד מבני העולם.

וז"ש ר"א בר"ש: "אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". שמעתה, נמצא יודע את כל דרכי השגחתו ית' עם כל בריה ובריה, מבחינת גילוי פניו האמיתיים, דהיינו "הטוב ומיטיב לרעים ולטובים". וכיון שיודע זה, הרי זכה לבחינה ד' של אהבה, שהיא האהבה הנצחית, כמבואר לעיל, ד"ה "מידה".

וכן ר"א בר"ש כמו הת"ק, מזהירו גם כן, שאפילו אחר שזכה, גם להכריע את כל העולם לכף זכות, מ"מ אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ואם ח"ו יכשל בעבירה אחת, יאבדו כל השגותיו וטובותיו הנפלאות תיכף, כמ"ש: "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה וכו'", כנ"ל בדברי תנא קמא.

והנה נתבאר ההפרש מהת"ק לר"א בר"ש:

כי הת"ק, שמדבר רק מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, לפיכך אינו מזכיר את הכרעת כל העולם כולו,

אמנם, ר"א בר"ש, מדבר מבחינה ד' של האהבה, שהיא לא תצוייר זולת על ידי ההשגה של הכרעת כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר."

אלא, עדיין יש להבין: במה זוכים להשגה הנפלאה הזו, להכריע את כל העולם לכף זכות"?

השאלה הזאת עדיין קיימת. איך בכל זאת אפשר להבין, להרגיש, לכלול בתוך עצמו את כל מה שעברו כל הנבראים, כל הדורות, כל המצבים כלפי הבורא. איך הבורא התייחס אליהם בכל מצב ומצב להכריע. כי להגיע לאהבה, אי אפשר אחרת. תראו איך חכמת הקבלה מתייחסת לדברים האלה. אין "להאמין", כמו שאנחנו מדברים בעולם שלנו, "אתה לא מאמין לי". שאני צריך לסגור עיניים ונגד השכל, נגד הרגש, לא כלום שאני לא, ואני עושה "בום" כאילו שזה כך. לא.

רק אחרי שאתה בודק, רק אחרי שאתה מרגיש, רק אחרי שאתה משיג, והשגה זה הדרגה הכי עמוקה שבהבנה, אז אתה מגיע למצב שיש לך אפשרות לאהוב. זאת אומרת, כל האהבה ברוחניות היא בנויה על הידיעה. לא רומנטיקה ולא רגשות, אלא ממש חשבון. חשבון המדויק. עד פרט האחרון הוא חייב להשיג כל פעולות הבורא כלפי כל נשמה ונשמה משך כל התהליך, ואז מגיע לאהבה הנצחית, השלמה.

אות קכ"ב

"וצריכים אנו כאן להבין דברי חז"ל (תענית י"א ע"א), וז"ל: "תניא אידך, בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר, והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו, כי מחר נמות.

מה כתיב בתריה, ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עד כאן מידת בינונים. אבל במידת רשעים, מה כתיב, אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר. מה כתיב בתריה, הצדיק אבד, ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. אלא יצער אדם עם הצבור וכו', זוכה ורואה בנחמת צבור. עכ"ל".

זאת אומרת אסור לברוח מהציבור בכל מה שקורה עם הציבור, אסור. זאת אומרת, תיקונים הם חייבים להיות רק בתוך הכלי הכללי של הנשמה.

אות קכ"ג

"ולכאורה אין לדברים הללו שום קשר, כי רוצה להביא ראיה מהכתוב, אשר האדם מחוייב להצטער עצמו עם הצבור. ואם כן, מה יש לנו להבדיל כאן ולחלק, בין מידת בינונים למידת רשעים?

ועוד: מהי הלשון שמדייק "מידת" בינונים, ו"מידת" רשעים, ולמה אינו אומר בינוניים ורשעים, ומידות למה לי?

ועוד: מאין משמע, שהכתוב מדבר בעון, שאינו מצטער עצמו עם הצבור?

ועוד, שאין אנו רואים שום עונש במידת רשעים, אלא, במ"ש: "הצדיק אבד, ואין איש שם על לב וכו'"? ואם הרשעים חטאו, צדיק מאי עבידתיה שיענש? ומאי איכפת להו לרשעים, אם הצדיק נאסף"?

שאלות, הרבה שאלות. גם שאלות לא כל כך ברורות, אך עדיין שאלות.

אות קכ"ד

"אמנם תדע, שאלו המידות, של בינונים ושל רשעים וצדיק, שמזכירים בברייתא הזאת, אינם באנשים מיוחדים, אלא, ששלשתם נמצאים בכל אדם ואדם שבעולם. כי בכל אדם, יש להבחין ג' המידות הנ"ל.

כי בזמן הסתר פנים של האדם, דהיינו, עוד מטרם שזכה אפילו לתשובה מיראה, נבחן אז במידתם של רשעים.

ואח"כ, אם זוכה לתשובה מיראה, נבחן במידתם של בינונים, כנזכר לעיל.

ואחר כך, אם זוכה גם כן לתשובה מאהבה, בבחינה ד' שבה, דהיינו אהבה נצחית כנ"ל, נבחן לצדיק גמור.

ולפיכך, לא אמרו בינונים וצדיקים סתם, אלא מידת בינונים ומידת רשעים, כמבואר."

אות קכ"ה

"עוד צריכים לזכור, שאי אפשר לזכות, לבחינה ד' של אהבה האמורה, אם לא שיזכה קודם, להשיג לבחינת גילוי פנים, העתיד לבא לכל העולם, שבזה כחו יפה להכריע גם את כל העולם לכף זכות," זאת אומרת, אדם מתלבש בכל מיני לבושים, מידות אלו ומידות אלו, בהתאם לזה משיג זה וזה "כדברי ר"א בר"ש הנ"ל. וכבר נתבאר, שענין גילוי הפנים, מחוייב להפוך כל צער ועצבון, שבאו בעת הסתר פנים, ולעשותם לתענוגות נפלאים, עד כדי להצטער על מיעוט היסורים שסבל, כמו שנתבאר היטב לעיל ד"ה "ולפיכך", עש"ה.

ומכיון שכן, יש לשאול: אדם, כשהוא מכריע את עצמו לכף זכות, הוא ודאי זוכר, כל הצער והמכאובים, שהיו לו בשעת הסתרת הפנים. לכן יש מציאות, שכולם מתהפכים לו לתענוגות נפלאים, כאמור.

אך, כשהוא מכריע את כל העולם לכף זכות, מאין יודע את מידת הצער והמכאובים, שכל הבריות שבעולם סובלים, כדי שיבין אותם, איך הם מוכרעים לכף זכות, באותו האופן שביארנו באדם, בהכרעת עצמו לעיל ד"ה "ולפיכך"?

וכדי שלא תהיה כף הזכות של כל העולם חסרה, בעת שיהיה מוכשר להכריע אותם לכף זכות, אין לאדם שום תחבולה אחרת, אלא שיראה, להצטער עצמו תמיד בצרת הצבור ממש כמו שמצטער בצרותיו עצמו, כי אז, תהיה לו כף החובה של כל העולם מוכנה בקרבו, כמו כף החובה של עצמו, באופן, שאם יזכה להכריע את עצמו לכף זכות, יוכל גם כן להכריע את כל העולם לכף זכות, ויזכה לבחינת צדיק גמור."

תהליך הוא תהליך כאילו הגיוני. רק הבעיה, איך אנחנו נכללים בכל הרשעים האלו ואחר כך עולים לכל הצדיקים האלו, כל הדרגות הללו.

אות קכ"ו

"ומהמתבאר מובנים דברי הברייתא כהלכתם, שאם האדם אינו מצטער עצמו עם הצבור, נמצא, שאפילו בעת שזכה לתשובה מיראה, שהיא מידת בינוני, כנ"ל ד"ה "ונקרא", אומר עליו הכתוב, ומדבר בעדו: "והנה ששון ושמחה".

פירוש, שהאדם, שזכה לברכה של "עולמך תראה בחייך", ורואה את כל שכר המצוה שלו המוכן לעולם הבא, הנה הוא ודאי "מלא ששון ושמחה", ואומר לעצמו, "הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות". כלומר, שמלא שמחה גדולה מחמת השכר המובטח לו לעוה"ב. וזה שאומר בשמחה רבה: "כי מחר נמות, ואגבה את חיי העוה"ב שלי משלם לאחר מיתתי".

אמנם מאי כתיב בתריה: "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם, עד תמותון". כלומר, שהכתוב מוכיח אותו על השגגות שבידו. כי נתבאר, שהעושה תשובה מיראה, הזדונות נהפכות לו רק לשגגות, כנ"ל ד"ה "ולפיכך". וא"כ, מכיון שלא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לו לזכויות, א"כ הכרח הוא, אשר לשגגות שבידו, לא תהיה שום כפרה בחיים חיתו. ואיך יוכל לשמוח בחיי העוה"ב שלו? וז"ש הכתוב: "אם יכופר לכם העון הזה". דהיינו, השגגות, עד תמותון, כלומר, בטרם שימות, והריהו נמנע מכפרה." כן. זאת אומרת, אין לו ברירה. איך הוא יתקן לגמרי את כל מעשיו שנכלל בהם.

אות קכ"ז

"ואומרת עוד הברייתא: זו "מידת בינונים". כלומר, שהמקרא הזה מדבר, מעת שעשה תשובה מיראה ואילך, שבזמן הזה נקרא בינוני, כנ"ל. "אבל במידת רשעים מה כתיב" - פירוש, מה יהיה מאותו, שהיה שרוי בהסתר פנים, שנקרא אז "מידת רשעים", כנ"ל.

ונתבאר, אשר תשובה מיראה, אינה מתקנת את העבר עליו, מטרם שעשה תשובה. ולפיכך, מביאה עליהם הברייתא מקרא אחר, שהוא "אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר". פירוש, שאותם הימים והשנים, שעברו עליו מזמן של הסתר הפנים, שלא תיקן עוד אותם כנ"ל, שנקרא "מידת רשעים", הנה הם אינם חפצים שימות, משום שאין להם שום חלק, לאחר מיתה בעוה"ב, להיותם מידתם של רשעים.

ולפיכך, באותה השעה שמידת הבינונים שבו, שמחה וצוהלת "כי מחר נמות", ותזכה לחיי העוה"ב, הרי יחד עמה, מידת הרשעים שבו אינה אומרת כן, אלא שאומרת "והיה כזה יום מחר", כלומר, שרוצה לשמוח ולחיות בעוה"ז לעולם, כי אין לה עדיין שום חלק לעוה"ב, כי לא תיקן אותה, כמבואר לעיל, שאין לה תיקון, אלא על ידי תשובה מאהבה".

(סוף השיעור)