שיעור בוקר 16.03.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 574,

מאמר נ"ח, "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 574, "שמעתי", מאמר נ"ח, "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים".

נח. השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים

שמעתי ד' דחוה"מ סוכות

""הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בס"א אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]". לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה.

עוד צריכים לדעת, שהשמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים. והשם ית' דן את האדם "באשר הוא שם". דהיינו, שאם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים לנצחיות, תיכף על זה שורה הארה עליונה, שהיא גם כן בחינת נצחיות. ואפילו שגלוי וידוע לפניו, שתיכף יפול האדם ממדרגתו, מכל מקום דן אותו "באשר הוא שם". היינו, אם אדם החליט עכשיו בדעתו, שמקבל עליו עול מלכות שמים לנצחיות, נבחן זה לשלימות.

מה שאין כן, אם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואינו רוצה שישאר אצלו המצב הזה לנצחיות, אם כן אין הדבר והמעשה זו נבחן לשלימות, ממילא אינה יכולה לבוא ולשרות עליו אור עליון, משום שהוא שלם ונצחי, ואינו עומד להשתנות, מה שאין כן האדם רוצה, אפילו המצב שבו הוא נמצא, לא יהיה לנצחיות."

תלמיד: איך אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים לנצחיות?

הוא רוצה שיהיה לו כלי נצחי שבו יתגלה קשר עם הבורא, שאז יהיה נצחי.

תלמיד: מה הוא הרגע הזה בו אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים לנצחיות?

אלה רגעים בהם הוא מגלה את הדבקות שלו בשליטת הבורא, ורוצה שזה יישאר כך לנצח.

תלמיד: מה זה בכלל "עול מלכות שמיים"?

שהוא רוצה להיות תחת שליטת הבורא לנצחיות.

תלמיד: הוא כותב שהבורא דן את האדם באשר הוא שם. אם הוא רוצה את זה, הוא כמו זוכה לזה.

כן

תלמיד: ובמקביל הוא גם יכול ליפול ממצבו.

ודאי

תלמיד: אז איך זה עובד יחד?

כי הכול תלוי באדם. מצד הבורא אין שום מניעה, כמו שאדם רוצה כך הבורא מקבל ומחליט.

תלמיד: מצד אחד הכול תלוי באדם, כאילו הוא מנהל את הבריאה, הוא מחליט, הוא זוכה, ומצד אחר הבורא מנהל את הכול.

יש מצבים שאנחנו קובעים.

תלמיד: אז מה האדם קובע שממש מפעיל את הבורא?

אם הוא רוצה להיות שייך לשליטה העליונה, אז הוא קובע.

תלמיד: הוא כותב פה, "אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת". למה אנחנו פועלים בקדושה בדעת ולא בלמעלה מהדעת?

בקדושה אנחנו פועלים למעלה מהטבע שלנו וזה נקרא למעלה מהדעת. ובכל יתר המצבים אנחנו פועלים לפי דעתנו, לפי השימוש גם בשכל שלנו, כך אנחנו מקבלים.

תלמיד: אפשר להסביר את שלוש השורות הראשונות, שהוא אומר שבקדושה יש דעת והבירור הוא בדעת?

""הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בס"א אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]". לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה."

מה לא מובן פה?

תלמיד: כתוב, "כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה." מה זה, מה חסר לו שהוא פונה לשם?

הוא רוצה לדעת למה התורה מתכוונת בזה שהיא אומרת כך וכך, וזה כבר שכל עליון. והאדם מבקש, דורש, מצפה, שזה יגיע גם אליו, שהוא יבין, ירכוש את השכל העליון ויידע מה התורה קובעת, אומרת.

תלמיד: שמחה היא רגש הממלא את האדם ואז לא חסר לו כלום. ופה בעל הסולם נותן עצה או הנחיה, לא, אל תסתפק בשמחה, דווקא עכשיו תחפש דעת תורה.

כן.

תלמיד: זה מפני שזה חסר לו או מפני שהוא עושה את מה שבעל הסולם אומר?

לא, זה חסר לאדם. אבל קודם מתגלה השמחה, זו ההארה מלמעלה, ואחר כך בשמחה הזאת, במצב הזה מתגלה גם דעת תורה.

תלמיד: אז השמחה מגלה חיסרון לדעת יותר גבוהה?

שמחה מביאה לחיסרון לָדעת.

תלמיד: ואם זו שמחה שהיא סטרא אחרא כמו שהוא אומר, אז אין חיסרון כי היא סתם ממלאה את האדם?

כן.

תלמיד: איך יתכן שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים לנצחיות והבורא נותן לנו להתקיים בכלים מלוכלכים?

האדם הרוצה להתקיים לנצחיות, מרגיש כך, לזה הוא רוצה להגיע, וכשהבורא לא נותן לו את זה, סימן שהוא דורש מהאדם שינקה את הכלים שלו.

תלמיד: אבל הוא מתאר פה מצב בו אדם כבר עבר תהליך ומוכן לקבל על עצמו עול מלכות שמים לנצחיות, זאת אומרת, הכי חשוב לו הדבקות והקשר עם הבורא. והבורא בכל זאת נותן לו להתקיים גם בכלים מלוכלכים. הוא כותב שידוע לפניו שיפול ממדרגתו. הוא כבר יודע שהוא יפיל אותו מהמדרגה.

כן.

תלמיד: אז איך יכול להיות שנותנים לו כך להתקיים, אפילו שהוא הגיע לרצון?

כנראה שהבורא רואה שאדם יוכל להוסיף עוד לתפילה שלו. ואז על ידי התפילה, החיסרון המתקדם יותר יגלה את מצבו הנצחי יותר.

תלמיד: לפי מה נקבעת השלימות בה אדם ירגיש בכל מצב שהבורא שולח?

לפי שמתגלה לאדם הרצון שלו האמיתי, האם הוא מוכן לדבקות עם הבורא או לא. ואז לפי זה הוא מוסיף בעצמו בתפילה.

תלמיד: אז הרצון להיות שרוי עם הבורא בקשר, בדבקות הוא משהו שצריך להתעצם כל הזמן או שיש לזה מצב סופי?

לא, אין מצב סופי, כל הזמן צריכים לדאוג איך להגיע להרגשה של שביעות.

תלמיד: מה זה אומר לקבל על עצמך עול מלכות שמים?

זה שאני רוצה להיות רגיש למה שמגיע אליי מההשגחה העליונה, ואני רוצה לקבל את הפקודות האלה ולהתקיים לפי זה בלב ונפש.

תלמיד: מאיפה האדם מקבל כוח ורצון לבקש עול מלכות שמים? זה רצון שמגיע לאדם על ידי הסביבה, על ידי הבורא?

האדם מקבל את זה מהבורא ודאי, שהוא המקום שבו נמצאים כל החוקים, כל חוקי הבריאה.

תלמיד: אז מה העבודה של האדם, אם הבורא נותן לו רצון לבקש?

האדם צריך למיין את הדברים שהוא מקבל ולראות אם הוא מקבל מהבורא באמת מה שהבורא רוצה לגלות לו. האם הוא רואה שמה שמקבל מהבורא זה המקסימום שמסוגל לקבל, או שרואה שיש לו עוד מקום לקבל מהבורא, ואז הוא פותח את עצמו יותר ומבקש יותר.

תלמיד: והמיון הזה זה כבר מגיע מתוך כוחות של האדם עצמו?

כן.

תלמיד: נאמר "דנים אותו באשר הוא שם". מה הכוונה, "באשר הוא שם"?

שהוא מגיע למצב הזה מתוך המצב הפנימי שלו, מתוך מה שהוא רצה, מה שביקש, ולזה הוא רצה להגיע.

תלמיד: האם כשדנים את האדם זה בכל רגע, בכל מצב שבו הוא נמצא?

לא, זה לא בכל רגע, אבל בדרך כלל זה כבר משהו ממושך ביחס עם הבורא.

תלמיד: איך אדם מגיע למצב שהוא רוצה לקבל עול מלכות שמים לנצחיות? כי בדרך כלל במודעות הוא לא מוכן לוותר על הכול, יש איזה גבול שעד אליו הוא מוכן לוותר.

כן.

תלמיד: וגם בתת מודע יש עוד דברים שהוא ודאי לא מוכן לוותר עליהם. איך מגיעים לנקודה כזאת, שאתה אומר "עכשיו אני מוכן לוותר על הכול", בצורה אמיתית?

מה שאתה מרגיש, מה שמתגלה לך, בזה אתה עושה חשבון.

תלמיד: זו הרגשה שצריך לבנות אותה, היא לא מגיעה פתאום לאדם.

היא מגיעה לאט לאט.

תלמיד: אנחנו יודעים שמעשה בידיים וברגליים עושה רושם. אני עוד לא בשל להגיד שאני רוצה לקבל עלי עול מלכות שמים בשלמות אבל כן אני רוצה לעשות מעשה בידיים וברגליים. האם מעשה בידיים וברגליים גם יכול להביא את האדם למצב הזה שהוא מוכן לקבל עליו עול מלכות שמים בשלמות?

אומרים שמה שאדם רוצה הוא גם מבטא בכל מיני פעולות ותנועות ומעשים, ולכן כמו שאנחנו רואים מהצורה החיצונית של החבר מה קורה לו, כך גם כאן.

תלמיד: אם אדם עושה מאמצים בידיים וברגליים, ובכוונות הוא עוד לא מסוגל להגיד אני רוצה לוותר על הכול, אבל הוא פועל למען החברים לחזק אותם, זה מקרב אותו לזה שהוא ירצה להגיע למצב הזה שעליו מדובר כאן?

כן.

תלמיד: זה מקרב אותו.

כן.

תלמיד: בפסקה השנייה בעל הסולם כותב "עוד צריכים לדעת, שהשמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים." למה דווקא מ"ן זה מעשים טובים?

כי מ"ן נקרא אותו כוח שעל ידו אדם רוצה להיות קשור עם הבורא.

תלמיד: אבל אנחנו עושים הרבה דברים, אנחנו עושים סעודות, אנחנו עושים פגישת עשירייה, משתוללים לכל הכיוונים, זאת אומרת יש הרבה מעשים, אז למה רק מ"ן זה מעשים טובים והשאר זה לא מעשים טובים?

מ"ן נקרא שאתה רוצה להיות דבוק בבורא, ולכן את כל הפעולות שלך, את כל המחשבות והמצבים, הכוח העליון מסנן ומוציא מזה רק את העבודה שלך כלפי הדבקות.

תלמיד: אז אפשר להגיד שכֹל מעשה שאנחנו עושים, לא חשוב איזה מעשה, בסוף צריך להוביל אותנו למ"ן?

לא, ודאי שלא, זה גם לא נכון ולא יפה אפילו לחשוב כך. אלא מעשים טובים זה נקרא שאדם רוצה להגיע לטוב, להיות טוב ומיטיב במשהו כמו הבורא, ולכן בסופו של דבר הוא מתפרץ ומבקש מהבורא שיעזור לו להגיע לזה.

תלמיד: אז אם עשינו מעשה שהיה טוב, היה נחמד, אבל הוא לא הביא אותי לתפילה כזאת, אז אפשר להגיד שפספסתי משהו במעשה הזה?

בטח. לא שפספסת משהו אלא ממש לא מצאת מה שרצית.

תלמיד: בתחילת המאמר בעל הסולם אומר, ש"השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה."

כן.

תלמיד: אחר כך הוא פתאום מתחיל לדבר על דעת, הוא אומר שצריך לדעת ויש דעת. מה זה "דעת"?

דעת זה קו אמצעי, חכמה, בינה ודעת.

תלמיד: כן, אבל מה זה בפועל, ממה זה מורכב? יש לי דעת, ופעם שמעתי ממך שאדם הוא תוצאה של הסביבה שבה הוא נמצא.

כן.

תלמיד: מאיפה יש לי דעת פתאום בקשר למשהו, ממה זה מורכב?

דעת זה מה שמתייצב באדם, קשר פנימי עם הבורא, ואז בקו הזה, בקשר הפנימי שלו עם הבורא הוא מתחיל לפנות לבורא. וכך הוא מגיע, על ידי כאלה פעולות, יותר ויותר להתקרבות לבורא, ולזה שרוצה את הדעת, ולבנות את עצמו, כמו שאנחנו אומרים, להיות בלמעלה מהדעת.

תלמיד: שמעתי ממך שאדם נמצא איפה שהמחשבות שלו, ומחשבות ודעת זה משהו שנבנה מהסביבה שלי. אם כך אין לי שליטה בכלום, אני תוצאה ממה שקורה, מהמציאות שלי?

זאת השאלה, איך אנחנו יכולים להמשיך להתקיים כך, ואז אנחנו מגיעים למצב שמבקשים שיתגלה בנו דעת העליון.

תלמיד: אז הבקשה הזאת צריכה לבורא מהחברה, מהסביבה, אם דרכה אני מקבל דעת וקשר עם העליון?

כן, דרכה אתה מקבל, וכשאתה בעצמך כבר נמצא בזה כתוצאה, אז אתה מבקש.

תלמיד: הפיסקה הראשונה ישר מדברת על תוצאה לאחר מעשה. יש שם הבחנה בין קליפה לקדושה והעצה היא לעיין בדבר תורה. מה זה לעיין בדבר תורה בשביל להוציא דעת תורה?

זאת אומרת להתכלל בכל מיני פעולות שיכולות למלאות אותך עם דעת התורה.

תלמיד: האם זה לא המעשה עצמו?

לא, מעשה זה אמצעי. התוצאה מהמעשה שאתה תתמלא עם דעת תורה.

תלמיד: האם העיון זה שאני בודק אם הגעתי למצב של התכללות בחברה כתוצאה מהמעשה?

יכול להיות, כן.

תלמיד: ואם אני לא עושה את העיון הזה, אז זה קליפה?

אז אתה לא מתקדם לפנימיות התורה. אתה צריך לקבל אולי התעוררות אחרת ואז הבורא נותן לך מצבים אחרים.

תלמיד: שם המאמר "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים". כלומר שאפשר לראות שהשמחה זאת תוצאה. למה ישנם אנשים שנולדים יותר שמחים וישנם שנולדים פחות?

אני לא יודע, אני לא שואל. מה זה חשוב מי נולד כך ומי נולד כך? זה כבר נחשב למשחק הבורא עם כל אדם ואדם.

תלמיד: כי אנחנו לומדים שאנחנו נמצאים כמו במעבדה שממנה אני מקבל דוגמאות מחברים.

כן.

תלמיד: כשאני רואה חבר שמח, ונאמר לי כאן ששמחה היא תוצאה ממעשים טובים, אז אני מקבל דוגמה שהחבר עובד בכיוון הנכון, זו דוגמה טובה. האם זה נכון ששמחה זו דוגמה?

לא.

תלמיד: מה זה אומר שחבר מראה לי שמחה, רוממות?

כנראה שיש לו מצב רוח טוב. אבל מאיפה, למה, איך, צריכים עוד לברר.

תלמיד: האם חשוב להראות דוגמה של שמחה?

כן. אם אדם לומד תורה ומראה שטוב לו בזה, זו דוגמה טובה.

תלמיד: אנחנו לומדים שהאדם רוצה להיות בטבע שלו בהשוואת צורה עם הבורא, רוצה את התכונות של הבורא, מנוחה, גבורות, וכל אדם היה רוצה להיות שמח.

כן.

תלמיד: האם הבורא שמח, יש לו את התכונה הזו?

תשאל ותקבל תשובה.

תלמיד: מה יש בשמחה שבלעדיה לא ניתן להתקדם בעבודה?

שמחה זו תוצאה מהסכמה, הסכמת האדם עם הבורא.

תלמיד: מאיפה מגיעה השמחה ואיך משיגים אותה באופן טבעי כתוצאה מכך?

שמחה משיגים ממצבים שנמצאים בהתאם למה שהבורא שולח לנו, ואז מההשתוות הזאת מקבלים שמחה.

תלמיד: איך נלמד בעשירייה להרגיש את השמחה לא כתוצאה מהשגת המילוי אלא כביטוי של קשר שקיים תמיד?

תלוי מה אנחנו רוצים לקבל. שתראה לפי השאלות שם אצלו, יש שאלות יותר רציניות, יותר פנימיות, נפשיות.

תלמיד: איך נוכל לתמוך אחד בשני שגם ברגע של סבל תשומת הלב שתישאר לא על החיסרון אלא על המטרה?

אם אנחנו רוצים לראות מהחבר שאלות, קושיות ששייכות למטרה, אז בוא נראה.

תלמיד: כתוב "והשם ית' דן את האדם "באשר הוא שם"." מה זה אומר?

שהבורא דן את האדם עד כמה הוא מקבל תכונות מכוח עליון, וכמה כתוצאה מזה הוא מתעורר בעצמו.

תלמיד: מה זה אומר לקחת על עצמך את עול מלכות שמיים מתוך רצון שהמצב הזה יתקיים לנצח, איך אני מקיימת את המצב הזה לנצח?

על ידי הרצון, זה לא שאתה עכשיו עושה איזה סוויץ' או משהו. אבל על ידי הרצון אתה יותר ויותר נזכר בזה, רוצה להיות שייך לזה, ומפעיל תפילה כזאת עד שאתה מתחיל להבין מאיפה זה מגיע לך.

תלמיד: האם אמונה בבורא היא פעולה של מעשה טוב? כי דיברנו על מעשים טובים במאמר.

כן, איך יכול להיות? השאלה הזאת היא גם המטרה הסופית שלנו, שהדבקות בבורא תהיה מטעם ההשתוות שלנו עימו.

תלמיד: הערב יש לנו אירוע פורים בפתח תקווה, יגיעו פיסית אלף איש, וכל הכלי העולמי יהיה ביחד איתנו, מה אנחנו צריכים להשיג באירוע כזה, למה לכוון את הלב, איך לא להיסחף רק לשמחה, למה להתפלל?

ודאי שאנחנו צריכים לקשור זה עם זה, את חג פורים עם המצב של היום, ולהביא את עצמנו למצב כזה שבו זה יתקיים בינינו.

תלמיד: היום בערב אנחנו מצפים שתהיה שמחה מאוד גדולה, והתפרצות מאוד גדולה. מה לעשות ברגע של ההתפרצות והשמחה?

לשמוח ולהתפרץ.

תלמיד: ואיך העשירייה שלנו יכולה לנצל את ההזדמנות הזו, ולהיכנס לעול מלכות שמים לנצחיות ברגע הזה?

אם אתם מחוברים ביניכם, ורוצים מתוך חיבור הלבבות לעלות את הרצון שלכם למעלה, ולהתחבר בבורא. אז יכול להיות שתוך המעמד הזה אתם משיגים את כל הטוב שבבריאה, למה שהבורא מתכוון בזה שברא בנו, בליבנו צורך כזה.

תלמיד: והברור הזה של הדעת, אנחנו צריכים לעשות את הברור הזה למחרת? או לקחת ספרים ולהתחיל לחפש עמקות, מתי נעשה הברור של אם הדעת היא של קדושה או לא?

לפני זה, למה אנחנו צריכים למחרת לחפש את התכונות האלו, לעורר אותן, ולהשתמש בהן?

תלמיד: אז איך אתה ממליץ לנו להתכונן במשך היום לקראת הערב?

לשאול את עצמו, כל אחד ואחד, עם מי אני בא, עם מה אני בא למפגש, לפגישה? מה אני רוצה לראות בחברים? עם מה הם מגיעים כדי להתחבר איתי? וכן הלאה.

תלמיד: כשיש התאספות כמו למשל הערב, לרוב מתעוררת שמחה באופן טבעי כשהחברים מתכנסים יחד. איך לא ליפול לרוח שטות, ודווקא להפוך את השמחה הזאת לשמחה של הארה עליונה ממש?

רוח שטות זה גם לא פשוט. כדי להתעורר לרוח שטות אנחנו צריכים להיות פנויים מכל המחשבות והרצונות, ואפילו מפעולות שלא מכוונות אותנו למטרת הבריאה, ולבורא. אבל בואו נגלה הערב בהתאספות שלנו, שאנו רוצים להיות כאיש אחד בלב אחד, ובנקודה הפנימית הזאת, לגלות את הבורא.

תלמיד: כשמתאספים חברים, אפילו לא בהתאספות גדולה, אלא כמה חברים בעשירייה, או בכלל בחברה, באופן טבעי יש דיבורי סרק ראשוניים, יש איזו בדיחה, איזו אמירה, איזה קשקוש כזה או אחר, דיבור רגיל בין בני אדם. איך לא ליפול שם, איך לכוון גם במקומות האלה?

אם אדם נמצא בתוך הרצונות שלו, הייתי אומר בצרות שלו, זאת אומרת שיש לו מטרה, רצון להגיע לאיזה מצב, והוא רואה יחד עם זה עד כמה הוא עוד לא שם, זה מעורר את האדם נכון.

תלמיד: אני חוזר לפסוק שהוא כותב, "כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה." מהי דעת התורה?

דעת התורה זה כשמתגלה לו עד כמה מצד אחד הוא כן שייך לכוח העליון, ומצד שני עד כמה הוא עדיין לא מצא את המטרה. ואז משני הנתונים הללו, הוא לאט לאט מגיע ליישום.

תלמיד: לעיין בדברי תורה הכוונה היא לקרוא במקורות שלנו או שזו פעולה אחרת, עיון בדברי תורה?

לאו דווקא, ודאי שבמקורות, ודאי שלשמוע שיחות רב"ש. מה עוד? להתכלל עם החברים, שהם יחזיקו בו, ישמרו אותו, וכשהוא מגיע אליהם למפגש, הוא ממש רואה שהוא הגיע לאיזו אספה עליונה.

תלמיד: בזמן השמחה, איזה מעשה אפשר לעשות בכלל?

מעשים זה שאנחנו רוצים לעשות בלב, שאני נמשך לזה.

תלמיד: מה אדם יכול לעשות בזמן שמחה, איזה מעשה כבר נשאר לו לעשות בזמן שמחה?

דבקות, דבקות בחברים כדי לגלות בזה את נקודת הקשר שלו עם הבורא.

תלמיד: דבקות זו פעולה מצד האדם, או תוצאה?

זו תוצאה מפעולה.

תלמיד: אני חוזר שוב, כשהוא כותב "כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה," למה בזמן שמחה הוא צריך לעיין בדברי תורה?

מפני שדווקא המצב הזה של שמחה, הרגשת השמחה, אם האדם רוצה להיות בה, זה מוביל אותו לקשר נכון עם הסביבה. ובתוכה האדם כבר מתחיל לראות עד כמה השמחה היא תנאי, שבה הוא זוכה להתחבר עם החברים.

תלמיד: אני אשאל אחרת, למה לא כשמגיע לאדם מצב של עצבות, אז הוא צריך לעיין בדברי תורה שירוממו אותו?

כי הוא לא מוכן. אם מגיעה לאדם עצבות, הוא לא מסוגל להיות במצב שהאור העליון יאיר עליו.

תלמיד: הוא כותב פה על מצב שאדם מחליט בדעתו לקבל עליו עול מלכות שמיים. יש לנצחיות ויש שהוא מחליט לקבל לא לנצחיות, וזה נבחן לשלמות, או לא לשלמות, מה זה שהוא בא לקבל עול מלכות שמיים לנצחיות דווקא או לא לנצחיות?

הוא רוצה להיות דבוק לכוח עליון, שישרה בתוך האדם אותו כוח העליון, ומאוד חשוב לו להרגיש שהוא, האדם, נמצא בשליטת הכוח העליון הזה, ואז הוא מוכן להתנקות מכל הרצונות, המחשבות, הפעולות שיש בו, העיקר שהכוח העליון הזה יעשה ממנו משהו.

תלמיד: ומהי הנצחיות שהאדם מחליט שלנצחיות עכשיו הוא לא הולך, הוא הולך על חלקי.

שהוא לא רוצה מצב אחר, חוץ מעכשיו.

תלמיד: שהוא משליט את זה רק על מה שקורה.

כן.

תלמיד: באותו כיוון, נצחיות זה מעל כל המצבים השונים?

מעל כל המצבים השונים, והוא כולל את כולם.

תלמיד: אז איך להישאר ברצון הזה להיות מעל המצבים, רק שהבורא בשליטה?

בתפילה.

תלמיד: חצי מהזמן שאני בתפילה, אני בשיחה עם הרצון לקבל, אבל איך להיות ברור שאני בשיחה עם הבורא, עם הרצון להשפיע בתפילה שלי?

אתה צריך לדעת מה באותו זמן שולט בך.

תלמיד: אם אני מפסיק וחושב, זה ברור שהבורא בשליטה על כל מה שקורה, אבל בתוך הרגש, בכלים שלי, אני הולך במשך כל היום כמו ילד קטן שכועס, ואני לא חושב על טוב ומיטיב. איך לצאת מעצמי בתפילה שאז שאני מתפלל לבורא, לא לעצמי?

תשתדל. תשתדל ככה לחשוב.

תלמיד: האם יכולה להיות שמחה בסטרא אחרא?

בטוח שכן, רק שכל הדברים האלה לא מתקיימים הרבה זמן ומהר מאוד הם מגלים את הריקנות שבהם וכך אדם שוב חוזר לשורשו.

תלמיד: כששמחה מגיעה לאדם, הוא חוזר על איזה ציטוט, הוא צריך לעיין בדברי תורה בכדי שיתגלה לו דעת תורה, כדי להיות מסוגל להיכנס יותר לעומק התורה. אבל נאמר גם בהתחלה ששמחה היא מראה ממעשים טובים. נראה שיש פה סתירה. ששמחה היא מראה ממעשים טובים, אבל שכמגיעה לאדם שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה. אין סתירה בין שני הדברים?

אני לא רואה שום סתירה, לא.

תלמיד: אם שמחה היא מראה ממעשים טובים, אז המשמעות היא שכאני עובד בתורה, זה נקרא מעשים טובים. אז איך יכול להיות שכאשר מגיעה שמחה לאדם, הוא צריך להתעמק בתורה? כאילו זה תנאי, האם זה סיבה או תוצאה?

אני מבין אותו, אנחנו נגיע לזה. נראה את זה בחיים שלנו.

תלמיד: אם אני מחליט במצב שאני נמצא להיות תחת שליטת השפעה ולא תחת שליטת הקבלה, זאת אומרת, שאני נותן נחת רוח לבורא? זו הסכמה?

כן.

(סוף השיעור)