שיעור בוקר 11.04.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", מהם אמת ושקר, בעבודה. 40 (1991)

כרך ה', "שלבי הסולם", עמוד שפ"ב, "מהם אמת ושקר, בעבודה". באמת, כל העבודה שלנו היא לברר מה ההבדל בין אור לכלי, "יתרון האור מתוך החושך", וזה נקרא בשפה שלנו אמת ושקר.

אנחנו יודעים עד כמה האמת והשקר אלה דברים, כמו נדל"ן, באים והולכים, דברים שאין להם שום יסוד קבוע, כך שיכולים להשתמש בהם לאורך זמן. אלא הכול תלוי על מה האדם מתבסס. כך גם רב"ש אומר כאן, שהאדם גדל, ולפי שהוא מכניס את עצמו כל פעם לתוך המסלול הזה לקראת הבורא, אז קודם הוא מקיים מצוות מעשיות, אחר כך תיקון עצמו על ידי התורה, עד שמגיע לעבודה בכוונות על מנת להשפיע. וכל פעם אמת ושקר מתבררים לו בצורה אחרת.

בחלק ג' ב"תלמוד עשר הספירות" ובחלק ה' בעל הסולם מסביר, כשמלכות דעליון הופכת להיות כתר לתחתון, ההתהפכות הזאת גורמת לניתוק בין כתר למלכות. זאת אומרת כול מה שהיה במדרגה הקודמת אמת ויציב והיה יושב על זה ועומד על זה, אז במדרגה הבאה, במצב הבא הוא נמצא בסתירה מוחלטת למצב הקודם, וזה הטבע של המדרגות. לא שהולך ומוסיף כל פעם ממדרגה למדרגה, אלא המדרגות נמצאות בסתירה אחת לשנייה.

לכן מה שהיה קודם אמת הופך להיות שקר, והאמת מתבהרת עכשיו לגמרי בסתירה לאמת הקודמת. כי כל פעם בבירור הכלי מתבררות הקליפות מהכלי המבורר הקודם. זאת אומרת, ביררתי כלי כלשהו, עכשיו הוא בשבילי טוב, קדוש, אני רואה שממנו אני שופט מי הוא הבורא, מי אני וכן הלאה, ונראה לי שהשגתי משהו ויש לי בירור ותיקון. לעומת זה מגיעה מדרגה יותר גדולה, ומתבררות הקליפות בדרגה הקודמת שנראתה לי קדושה, ואני מתחיל לראות עמקות בתוכה, ולעומת המדרגה הבאה, המדרגה שחשבתי שהיא קדושה נראית לי ממש כקליפה וכפסולת. וכך זה בכל פעם.

לכן אין אמת ושקר מוחלט, אלא הכול נמדד לפי אותה רמה, אותה דרגה שבה האדם נמצא. וכך אנחנו צריכים להתייחס גם לעצמנו ולתהליך שאנחנו עוברים, שבכל מצב ומצב, בכל מקום ומקום הדברים יחסיים, ולכן צריך סבלנות ויחס נכון למדרגות שאנחנו עוברים.

תלמיד: בסוף המאמר רב"ש מדבר על מצב, שביום אדם עוסק בתורה להשלים הדינים, ובלילה הוא עוסק בתפילות, בבקשות. בעל הסולם כותב שאין רגע מאושר בחייו של האדם חוץ מהרגע שהוא נמצא בייאוש ובונה תפילה נכונה. ופה הוא מדבר בעצם שהתפילה צריכה להיות לא במקום שאדם מרגיש בלילה. איפה זה משתלב יחד?

כתוב, "וצריכים לזכור את הכלל בסדר העבודה, שאין האדם צריך להסתכל על עצמו, ולראות אם הוא בסדר או לא. כלומר, שאם האדם רואה, שהוא אינו בסדר, אז הזמן שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו, שהוא יהיה בסדר, זהו דוקא בזמן, שהאדם מרגיש בעצמו, שיש לו קצת התקרבות לה', אז מותר לו להסתכל על מצבו עם בקורת. אבל זמן שהאדם מרגיש, שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו ולהתפלל. אלא שהוא צריך אז לשים לב ולומר "עד כמה שיש לי קצת אחיזה בעבודה, אני שמח בזה, ואני נותן תודה לה' עבור זה"."

מה השאלה?

תלמיד: איך זה מסתדר עם המצב שאנחנו יודעים שהתפילה האמיתית היא בזמן שאדם מרגיש ייאוש ומרגיש רחוק, ובמאמר הוא אומר ההיפך, שבזמן שאדם מרגיש רחוק שלא יתפלל, אלא יגיד תודה על הקשר שנתנו לו. איך זה מסתדר יחד?

האם מזה שאתה קורא עכשיו את המאמר, אתה מקבל את זה לביצוע?

תלמיד: אני מנסה להבין למה הוא מתכוון, מה ההנחיה פה.

ההנחיה היא פשוטה, שכל מצב ומצב הוא כמו פרצוף שיש בו כתר ויש בו מלכות, שני קצוות, ומתוך שני הקצוות האלה אדם צריך לעבוד. ויש לו, כמו בתפילה שלנו, גם הודיה וגם בקשה. בכל מצב, לא חשוב איזה מצב אדם עובר, גם בו יש כלי ואור, ומתוך כלי אחד הוא יכול לפנות גם בבקשה וגם בהודיה.

אתה רואה, גם הוא מסובב את זה כאן, ובמקום אחר הוא עושה אחרת.

תלמיד: אז אני לא צריך לקבל את זה כהנחיה לביצוע.

תקבל, תראה. אתה חושב שמזה שאתה קורא, קורה לך משהו לביצוע?

תלמיד: אני מנסה לייצב את עצמי לפי מה שאני קורא.

לפי מה שאתה קורא אתה יכול לייצב את עצמך?

תלמיד: לנסות.

תנסה זה טוב, לנסות כן. לנסות כדי לראות שזה בכלל לא הולך. מהספר שהוא ספר הוראות, תסובב את הכפתור כל פעם לכוון אחר, תפעיל למעלה יותר לחץ, את המחשבה הזאת תכניס לזה. אתה לא יכול לעשות שום דבר, אתה לא קובע את התהליכים הפנימיים בך. הספר הוא רק כדי למשוך אורות, הספר בעצמו לא נותן שום דבר. השכל שאתה כאילו מוציא מתוך הספר לא עוזר, ואני משכתי הרבה מהספרים, תאמין לי שזה לא עזר לי בכלל. זה לא עוזר, זה פשוט לא עובד. בזמן שאתה שמח, בזמן שאתה נמצא במצוקה, השכל לא פועל, הרי הכלי פועל, איפה השכל? ככל שתגיד לעצמך שזה לא טוב, שצריכים להיות אחרת ולעשות אחרת, ככל שתגיד מתוך השכל, הכלי לא ישמע.

תלמיד: אבל השכל מייצר לי מצב שכנגדו יש הפרש.

השכל רק יכול ללמד אותך לפנות לאמצעי הנכון, אולי, וזה בזמן שאתה לא נמצא תחת השפעת הכלי, ממש בעבדות הכלי. השכל מאוד מוגבל כעוזר שלנו. אתה יכול לפעול מתוך השכל כאשר הרגש לא שולט, במצבים האפורים.

תלמיד: עדיין אני צריך לייצר הפרש בין המצב שאני נמצא בו לבין המצב שאליו אני אמור להשתוקק. אני לא נמצא בו עכשיו, אלא אני רוצה להיות בו מחר, מחרתיים בעוד שנה. את זה אני בונה בשכל. איך אני אגיע למצב כזה?

אני קורא בספר שאני צריך לעבוד, שאני צריך ללמוד, לחשוב כל היום על כל מיני דברים, להשקיע את עצמי בחברה, נכון. לזה אני צריך שכל, שהוא ייתן לי הערכה חדשה לדברים. ולפי איך שאני אשכנע את עצמי, אני אוכל להעביר את ההשקעות שלי מקופה אחת לקופה שנייה, להתחיל להשקיע בחברה, בלימודים, במקום בדברים אחרים. לזה צריך שכל, נכון.

זאת אומרת, אנחנו צריכים שכל כדי להגדיל את המטרה פי כמה ממה שהיא מורגשת בהרגשה שלי. אני מרגיש אותה, היא חשובה, נכון. כי כל החיים הם זבל, העולם הזה באמת, הבורא נתן לי כאלה מכות שאני מרגיש שהעולם הזה לא שווה, אני מיואש ממנו. אני רואה שאין בכלל עם מה להתעסק ועם מי להתעסק. עכשיו אני צריך להגדיל את המטרה, לזה השכל יעזור. אבל זה יהיה עד שאני אתחיל להיכנס לתהליכים שיש לי עליות וירידות, ואז השכל יעבוד, אבל יוכל לעזור לי בצורה מאוד מוגבלת.

תלמיד: לא לעזור, אלא להחזיק ידיעה. אני צריך להחזיק ידיעה מסוימת בכל שינויי המצבים, אחרת למה אתה נקשר. לפני רגע הייתי אחר לעומת מה שאני עכשיו ברגש. האם הידיעה הזאת רגשית, או שהיא נשארת בשכל? חייב להישאר משהו.

הבעיה שלנו היא להבדיל בין השכל לרגש. אם יש לנו איזו אינפורמציה, איזו ידיעה, איזה נתון, אנחנו לא יודעים בכלל אם הוא רגשי או שכלי.

‫

‫תלמיד: עמוד שפ"ח, פסקה אלא.

‫"אלא כנ"ל ברוחניות בענין תו"מ, עיקר הוא המעשה, היינו כנ"ל בדברי האר"י הקדוש, שבמעשי המצות מתבררים בירורים של ניצוצין קדישין מתוך הקליפות." אבל זה רק בדרגת עולם העשייה ‫כביכול. ‫או איך הוא אמר שם? נוגה דעשיה. "והגם שהאדם עוד לא מסוגל לראות זאת, מטרם שיש לו כלים דהשפעה, אחרת ע"י זה שהוא יראה, מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך להכלי קבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכל להקליפות, נמצא, שהמעשה הוא העיקר."

‫השאלה היא מהו המעשה, או מה?

תלמיד: יש פה כביכול סתירה. תחילה הוא אומר שהמעשה מברר ניצוצים מתוך הקליפות, ואחר כך בחלק השני הוא אומר שהוא מחזיר הכול לקליפות. והוא אומר שהעיקר הוא המעשה.

‫השאלה שלנו היא ‫כך, מהי כוונה ומהו מעשה, קודם כל. ‫מהי כוונה אנחנו כאילו יודעים. ‫כוונה פירושה, מה אני רוצה ממה שאני עושה. זו סתם כוונה. אדם עושה משהו בידיים וברגליים, בכל מיני אמצעים, וחשוב לנו לדעת מהי הכוונה שלו. בעצם, הכוונה שלו היא הקובעת באמת.

יכול להיות שהוא עושה דברים טובים מאוד, יכול להיות שהוא פעיל בקבוצה ובהפצה, אני מדבר אצלנו, וממש עושה הרבה דברים, אבל מה הכוונות שלו, מי יודע? אולי הוא בא כמרגל. סתם כך אני אומר, לא בא לי לומר משהו אחר. אז הכוונה שלו בעצם קובעת, לא מה ייצא לו כרגע מהעבודה, אלא למה העבודה הזו מביאה אותו, ומה הוא גורם לא רק לעצמו, אלא לאחרים, לחברה ולבורא. כלומר המעשה יכול להיות טוב, והכוונה יכולה להיות רעה, ולפי הכוונה אנחנו בעצם שופטים אותו.

העולם הרוחני אלו רצונות. בעולם הרוחני פועלים רצונות, כוונות. שם לא מתחשבים בגוף, שם החשבונות אחרים. לכן כוונה שם נקראת אם היא בעל מנת להשפיע. ואם היא בעל מנת לקבל, זה נקרא ללא כוונה. אצלנו בעולם הזה, כוונה היא שאדם מתכוון למשהו, לטוב, לרע, זה לא חשוב, אבל יש לו כוונה טובה, או יש לו כוונה רעה. ברוחניות אין דבר כזה כוונה טובה, כוונה רעה. אם סתם מדברים על כוונה, אז יש לו כוונה על מנת להשפיע לבורא. ואצלנו לא, אצלנו יש מעשה בגוף, והכוונה יכולה להיות טובה או לא.

לכן הוא כותב שיש כאן אצלנו לקיים מצוות מעשיות, מצוות ללא כוונה. כלומר המצב הוא כזה, שאנחנו במצבנו, כמו שיושבים כאן, אין לנו עדיין כוונה על מנת להשפיע, יש לנו עדיין כוונה בעל מנת לקבל. זה נקרא שאנחנו מקיימים מצוות מעשיות ללא כוונה. אני קורא, לומד, עוסק בחברה, והכוונה שלי היא להרוויח, להשיג משהו. זה נקרא שאני עושה מצוות מעשיות ללא כוונה.

אני עושה במעשה כל מיני אמצעים שיכולים להביא אותי לתכלית. אומרים לי שזה לימוד, עבודה בחברה, הפצה, חברים בעיקר, כך כתוב בכל מקום, ואני עוסק בזה. זה נקרא מצוות, אמצעים, מעשים שאני מבצע בידיים וברגליים. הכוונה שלי עדיין היא לעצמי, שיהיה לי טוב. על הבורא בינתיים אני לא חושב, הוא בשבילי עדיין לא מקור שאני צריך לדאוג לו, אני דואג לעצמי. זה נקרא שאני עושה את זה ללא כוונה. אחר כך יבוא זמן שגם נקבל כוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא שעושים כבר פעולות עם כוונה, או עובדים בכוונה.

אם אנחנו מדברים על התקשרות האדם ברוחניות, אנחנו אף פעם לא מדברים על הידיים והרגליים, שמה שעשתה היד שלי זה נקרא מעשה, או נקרא מצווה. תמיד מתכוונים לפעולות רצוניות, ברצון, כי הרצון הוא הנושא שלנו. זה הדבר היחידי שנברא ואתו אנחנו עובדים.

תלמיד: אבל הוא אומר פה, שבמעשה המצוות, לא בכוונה, מתבררים בירורים שניצוצים קדישין מתוך הקליפות.

כן. גם אנחנו, במעשה מצוות שלא בכוונה. הוא כותב, "וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש". והלאה, "זאת אומרת, אין לומר שמעשי המצות ותורה שלא בכוונה, חס ושלום אינו אמת. אלא משמע מדברי האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה, מתבררים על ידיהם בירורים דקדושה מתוך הקליפות, ממה שירדו בעת שבירת הכלים. אלא שיש לחלק בין מצות בלי כוונה, ובין תורה שלא בכוונה, ובין תורה ומצות בכוונה".

תלמיד: בהמשך הפסקה הוא כותב, שברגע שעושים את המצווה בלי כוונה, אז ממילא הוא יחזיר את הכול לקליפות.

בדף שפ"ח, "אחרת ע"י זה שהוא יראה, מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך להכלי קבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכל להקליפות, נמצא, שהמעשה הוא העיקר." כן.

מה אתה לא מבין?

תלמיד: איך זה שהמעשה גם מחזיר את הכול לקליפות והוא גם העיקר?

נניח שיתנו לך עכשיו, במצבך, כשאין לך עדיין מסך, אין לך כוונה בעל מנת להשפיע, לראות מה שאתה עושה ברוחניות. באת עכשיו ללמוד, נגד הרצון הטבעי של הגוף, אתה מתייגע בלימוד, אתה איכשהו משתדל להתקשר עם החברה, כלומר אתה משתדל לבצע איזו מין עבודה על ידי אמצעים שיכולים להביא לקדושה, לבורא. אתה לא מתכוון לזה, אתה לא יודע מה אתה מבצע, אתה איכשהו משתתף בזה, אבל יש בזה קצת דברים שאפילו אם אתה לא יודע, הם פועלים.

אם היית יודע מה יוצא לך. נניח שקיבלת היום עשרה גרם רוחניות על ידי המאמצים שלך, רק אתה עוד לא יודע. אם עכשיו היית מגלה את העשרה גרם רוחניות האלה, והיית רואה שזה יותר מכל התענוגים של העולם הזה, מה שקיבלה כל האנושות משך כל הדורות, וזה באמת כך, אז האם היית יכול להמשיך הלאה במשהו, או היית נחנק ומתפוצץ מהשפע הזה? היית אומר, "אני לא רוצה כלום יותר, ברוך ה', גמרנו, תן לי את שלי". היית ממשיך בעבודה? לא. לכן זה נסתר. כי היית מכניס את זה לקליפה, את הרוחניות שאתה עכשיו משיג.

אתה עושה דברים רוחניים גדולים, רק למה הם נסתרים? כי עדיין אין לך מסך. כל אחד ממי שעכשיו יושב כאן, הוא עכשיו מרוויח ברוחניות נטו, בטוח, אני חותם, אבל אם היינו רואים את זה? אחר כך, אחרי המחסום אתה מתחיל לקבל את זה ביחד עם שגגות וזדונות מהזמן הזה.

אבל אין ברירה, אין אפשרות אחרת, כי כל אחד היה עכשיו לוקח את החלק שלו, נסתם ממנו ולא מתקדם. האור הזה, השפע היה מבטל אותנו. היינו פשוט נטו, מאה אחוז קליפה, כל אחד. זו כל הסיבה להסתרה. זה מה שהוא מתכוון כאן. "אחרת ע"י זה שהוא יראה, מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך להכלי קבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכול להקליפות, נמצא, שהמעשה הוא העיקר". כלומר הוא עושה מעשה, כוונה אין לו, ולא רואה את התוצאות שלו.

תלמיד: הוא מדבר על זה שקודם צריך לעשות מעשה גשמי ואחרי זה להלביש עליו את הכוונה. ואנחנו אומרים שבעולם הרוחני אין את המעשה הגשמי. אבל פה הוא אומר שבלי המעשה הגשמי אין שום טעם בכוונה.

למה הוא מתכוון בזה שהוא אומר מעשה גשמי? גשמי זה נקרא על מנת לקבל. רוחני נקרא על מנת להשפיע. אתה שומע את ההגדרה? גשמי לא נקרא שאני עושה בידיים וברגליים. ואדם שאין לו חס ושלום, ידיים, לא יכול לעשות מעשים?

תלמיד: זה מה שהוא כותב.

מה הוא כותב?

תלמיד: הוא כותב על זה שאתה מניח תפילין.

הנחת תפילין, הכוונה שאתה עושה אמצעי כדי להתקדם ברוחניות. לא חשוב אם זה הנחת תפילין או דברים אחרים.

תלמיד: ניקח את זה לדוגמה.

הנחת תפילין. אז אמרו לי שאם אני עושה את זה, זה אמצעי שאני אתקדם. אני לא מבין איך, אני לא מבין למה, אבל אני עושה את זה. אבל לְשם מה? כדי להתקדם ברוחניות. לא כדי שיהיה לי טוב, או שאני ארוויח היום במשפט, שיסתדר לי עם הבריאות, או כל מיני דברים.

תלמיד: למה?

למה? בבקשה, אם יש בעיות, אם אתה רוצה את זה, תעשה, רק אנחנו מדברים כאן על אלה שיש להם נטייה להרוויח מהרוחניות.

תלמיד: משוכללים יותר.

נניח שמשוכללים יותר.

תלמיד: אז הם צריכים להתחיל קודם כל לעשות את הנחת התפילין, לקשור על היד הגשמית שלהם ואז יעשו כוונה?

תעשה גם את זה. הכוונה שלך, מהי? להניח תפילין ועל זה תעשה כוונה. מה זה "על זה תעשה כוונה"? מה זה, יש לי כוונה בכיס, ואני אחר כך עושה? איך אני יכול לעשות כוונה, אם אין לי כוונה?

תלמיד: אחר כך.

מה זה אחר כך? אחרי שהנחתי את הקופסה הזו?

תלמיד: בעתיד, להפוך משלא לשמה לשמה.

אני לא יודע מה זה בעתיד. אני לא מבין אותך. איפה זה בעתיד? איפה הוא כותב? אתה עכשיו עושה, אחר כך אתה עושה את הכוונות בעתיד?

תלמיד: את המעשים בלי כוונה.

אותם המעשים, אותם הדברים שאתה עכשיו עושה, המאמצים בכל מיני דברים כדי להשיג את המטרה שאתה רוצה עכשיו להשיג, אתה רוצה להשיג אותה כדי לקבל, אחר כך תרצה להשיג אותה על מנת להשפיע. זה נקרא "כוונה". שוב, הבעיה היא בהגדרות בלבד.

תלמיד: גם בדברי הרמב"ם, כשאנחנו מדברים זה על אנשים?

כשהרמב"ם מדבר על ילדים, נשים, עבדים, הוא מדבר על סוגי רצון לקבל שיש באדם שהוא צריך לעבור, בגבר ולא באישה בדרך כלל.

תלמיד: אבל שהוא רוצה להתקדם לרוחניות.

שרוצה להתקדם ברוחניות, אבל הספרים האלה לא מדברים על בהמות, הם מדברים על אלה שמתחילים להתפתח מהנקודה שבלב והלאה, זה מה שנקרא "התורה ניתנה לאנשי לבב".

תלמיד: הם לקחו את זה ועשו התאמה גם לבהמות.

הם לקחו ועשו התאמה לבהמות, בסדר, כמו שאמרת. אבל מי הם? המקובלים. ראשי הדורות שהיו כולם גדולים מאוד. הם הבינו וראו שאי אפשר להחזיק את העם אם לא יתנו לו את המעשים, אפילו ללא כוונה. ונתנו.

תלמיד: מי חתם להם שזה יביא אותנו כמו שהרמב"ם כותב ושזה לא יביא להם תורה כסם המוות?

לא, זה לא גורם לסם המוות, לסם המוות זה גם לא כל כך פשוט להגיע, אל תחשוב שזה דבר כל כך רע. מי יודע, אם היו מראים לך את סם המוות, היית אולי משתוקק לזה? הכול אצלנו מילים. קשה להסביר, אני יודע שזה לא נתפס. שנים ולא נתפס. וגם אין לזה שפה שיכולה לברר את הדקויות.

מי שמקיים תורה ומצוות בגשמיות, עושה התאמה כנגדם לשורשים רוחניים. אם יש ברוחניות הנחת תפילין, ברוחניות זה נקרא שברצון שלי, בכוונה על מנת להשפיע, אני מבצע פעולת זיווג דהכאה, עם המסך, עם האור העליון, בגובה של מצח דזעיר אנפין דאצילות וכן הלאה, שנקרא למשל "הנחת תפילין". בגדלות שלו, ודאי שהמדרגה שלו היא אחרי י"ג וכן הלאה, בסדר. זו הנחת התפילין המקורית.

כנגד זה, מה אני יכול לעשות? לעשות אותו דבר על מנת לקבל, זו קליפה שהיא בגודל הקדושה, זה כנגד זה. דברים שעדיין גבוהים מאוד מאתנו. גם קליפות.

מה יש בעולם שלנו? בעולם שלנו אין כנגד זה אפילו מעשה ברצון. מעשה כזה ברצון אין לי, כי אלה פעולות רוחניות נטו. יש כנגד זה אצלי מעשה פשוט, מעשה חומרי. אני לוקח קופסה, שבנויה לפי ענף ושורש בדיוק לפי אותם החוקים שבנוי הכלי הרוחני בדרגת זו"ן דאצילות, ואלה לדוגמה החוקים שלפיהם בנויים התפילין.

זו קופסה כזו בעולם שלנו, צריך לתפור אותה ככה, השערות בצורה כזאת, הפרשיות, כל מיני דברים. ואני מניח אותה על המצח שלי. זעיר אנפין זה האדם, זה ברור לנו. אתה עושה העתקה בהמית מהעולם שלך, במצב שאתה נמצא עם הגוף, לא עם הרצונות שלך הפנימיים, עם הגוף, כנגד מה שקורה ברוחניות באצילות בדרגה, בדבר הגבוה ביותר כמעט. אתה מבין, זו מצווה, זה מעשה גדול מאוד.

אומרים שגם בזה יש לך הארה. "זה כנגד זה", כי כל העולמות בנויים באותו מבנה. מה שאין כן, החומר בכל עולם ועולם שונה. והחומר דעולם שלנו, הוא הנמוך ביותר. ואתה שמבצע את הפעולה הזו בכל זאת בדרגה הנמוכה ביותר, כנגד זה יש לך הארה קטנה. ההארה הזו לא מקדמת אותך קדימה, היא פשוט נמצאת ושומרת עליך כענף לפי שורש ואנחנו רואים שזה עובד.

כדי לשמור כך את "העמך", המקובלים קבעו את הדברים האלה. הדברים האלה לא יכולים להביא אותך למחשבות מיוחדות. הם שומרים עליך, כי מדברים על מעשים.

כשאתה עכשיו רוצה להתקדם לרוחניות, לא אומרים לך שאתה צריך לעשות אותן המצוות, תעשה אותן המצוות, זה שומר עליך להיות במסגרת, לא לברוח מגבולות העדר שנקרא עם ישראל. אבל אם אתה עכשיו רוצה להתקדם מעל זה, מפני שאתה שומר על עצמך מעל זה להיות חלק מהעם, אתה רוצה להיות מורם מעם, אז אומרים לך שאתה צריך גם להשתמש במעשים.

הכוונות שלך זה ברור, אבל אם יש לך כוונה, דחף להגיע למשהו יותר עליון. דחף זה עוד לא כוונה, כי כוונה זה כשאתה כבר משיג משהו, אוחז במשהו, אז אומרים לך, כאן אתה צריך להפעיל את האמצעים להשגת העליון.

בעניין אמצעים להשגת העליון, הוא כותב על בחירה חופשית. אם יש לך דחף להשיג מדרגה יותר עליונה, אתה יכול רק על ידי כך שתקבל רצונות, התרשמויות נוספים מהסביבה שלך. הסביבה זה ספרים, מורה, סופרים, קבוצה, זה הכול.

לא יעזור לך שתניח עשר פעם תפילין, או תלך אתם יום שלם, אלה מצוות ששייכות לשמירת האדם. לא לזלזל בהן, זה שייך לשמירת האדם. בדרך כלל מי שמתחיל לעלות קצת הלאה להתפתח ברוחניות, מזלזל בדברים האלה. את זה אני שומע מאנשים מאוד חרדים, מכאלה שבכלל לא חשבו שאי פעם יהיה להם פתאום רצון כזה, "היום אני לא רוצה להניח תפילין", דבר כזה?

אני זוכר, באתי לרב'ה כבר כחוזר בתשובה ואמרתי לו "תראה אני שבוע לא מניח תפילין מה קורה לי?". ענה לי "כן? זה לא טוב". זאת אומרת האדם נכנס לאיזו מערבולת וקורים לו כל מיני דברים.

אבל שוב, בכל זאת אם שומרים על כך, יש בזה דברים. לא חשוב, אני לא רוצה עכשיו הכול לומר. אז התורה והמצוות לאדם שהולך בדרך, זה הופך להיות כבר יותר כוונה, והאמצעים ששייכים כמו שהוא כותב בבחירה חופשית, אין לך יותר. כדי לעלות למעלה, לא להחזיק את עצמך במישור העם, יש לך אפשרות רק בלהוסיף רצון יתר, שאותו אתה יכול לקבל רק מהחברה, זה מה שאנחנו שומעים מהמאמרים, ואין לי לייעץ לך משהו אחר.

תלמיד: אם המקובלים קבעו את זה כדי לשמור את עמך בקשר מסוים עם רוחניות, למה הם לא הכניסו באותה דת, באותה מסגרת לעדר, גם פעולות, כלומר מסגרת שתעזור להם להתקדם?

מקובלים שקבעו לעמך לעשות נגיד מצוות מעשיות, זאת אומרת, במעשה, בגוף, ולהתפלל לפי מה שכתוב בספר, ולא מה שבלב, ועוד כאלה דברים, הם הכניסו את העם למסגרת. ויותר למסגרת הזאת אי אפשר להכניס, כי מה שהם הכניסו, מה שהם החדירו לתוך העם, זה לא שייך לרצון, זה שייך למעשה נטו.

ודאי שהאדם הוא רגשי, אז פעם הוא עושה קצת יותר בהתלהבות, ובפעם אחרת קצת פחות התלהבות. הוא מרגיש יותר טוב, מרגיש לא טוב, יש לו מצב רוח כזה, ומצב רוח כזה, אבל בסופו של דבר אתה לא תמצא איש דתי שלימדו אותו מה לעשות, והוא לא מבצע. כי זה כבר קלקול בהחלט, זה חינוך לא נכון, חינוך נכון זה שעושה, שלא מסוגל לא לעשות.

אבל כשאצלנו מדברים שמצוות לא צריכות כוונה, אז הם מתכוונים לזה שהמעשים שאנחנו עושים, אפילו שעושים אותם בכוונה על מנת לקבל, לא נורא, זה פועל. אם אני עובד בחברה, אם אני עובד בלימוד שלי, אם אני משתתף בכל מיני דברים, המצוות האלו פועלות, האמצעים האלה להשיג משהו, לעשות משהו ברוחניות, לא צריכים להיות בכוונה על מנת להשפיע. על זה הם חושבים במילה "כוונה", זו הגדרה, לא צריכים כוונה, גם ככה זה פועל.

ואנחנו רואים, אדם מתחיל ללמוד, מתחיל במשהו להשתתף, עד כמה שהוא מתחיל להשתנות, ובעצמו הוא נדהם ממה שקורה לו.

תלמיד: למה לא הכניסו בתוך המסגרת הזאת חיוב לחיים בחברה שיתופית, למה צורת העבודה של החברה היא לא חלק מהמצוות? הרי זה גם מביא אותם לרוחניות.

הם לא הכניסו חיוב לחיים משותפים בחברה כזאת מפני שזה נגד הרצון לקבל של האדם, הם עשו הכול רק בצורה כזאת שהרצון לקבל יתמוך בזה, כי המסגרת לא יכולה להתקיים אם לא בתמיכת הרצון לקבל.

אתה תעשה יותר, אתה תהיה יותר צדיק, אתה תתפלל יותר, תקבל יותר מלמעלה, תהיה לך בריאות, והבורא, ועולם הבא, ועולם הזה, מה שאתה רוצה. רק בצורה כזאת אתה יכול לפנות לטבע האדם בצורה ישירה. אם אתה אומר תעשו חברה שיתופית וקומונה, ותתחילו להשפיע זה לזה, מי יכול לעשות את זה? אתה כן? עוד לא רואים.

אז איך אפשר לחייב את העם? איך אפשר על בסיס זה להרכיב את האומה כך שהיא תוכל להתקיים אלפי שנים, בכל מיני מקומות, ואיזה דברים עברנו. זה כוח השמירה, תראה איזה כוח אדיר הוא צריך להיות. יש עמים עתיקים יותר מאיתנו, יש שם כל מיני סינים, הודים, אבל קודם כל הם חיים בצורה פרימיטיבית, לא שאני מזלזל בהם, יש בהם פוטנציאל גדול, זה עוד יתגלה, חכה מה שיתגלה מהם, "חכמה בגויים תאמין".

אבל אני מדבר על צורת החיים, על צורת האמונה. הם קיימים בלי לצאת מעצמם, הם גם קבעו לעצמם מסגרת מאוד מאוד קשוחה. תראה איזו חומה הסינים בנו, זה סתם, רק כסימן. תראה את היפנים עד לפני מלחמת העולם השנייה לא היית יכול להיכנס לשם, אלה חברות מאוד מאוד סגורות, ובגלל זה הם קיימים כל כך הרבה שנים.

הם אפילו לא הלכו למלחמות לתפוס שטחים חדשים, הם לא רצו להתחבר עם אף אומה אחרת. רק שמרו על עצמם, ובגלל זה הם מתקיימים עד היום. אבל אצלנו, שהיינו מפוזרים בכל העולם, כאן כבר רק כוח רוחני יכול להחזיק אותך אם אתה יוצא מהגדר שלך, רק כוח רוחני, ואתה רואה שזה פעל.

אבל לא להתקדמות, זה יכול רק לשמור על אותו השטח, אתה נשאר כמו שהיית. ולהתקדם כלפי מעלה זה כבר רק על ידי כוחות נוספים מהחברה. הבורא לא ייתן לך כוחות לזה, זאת אומרת לעבור מאה עשרים וחמש מדרגות אתה צריך להשיג כוחות מעצמך, את כל המדרגות האלה, את הגובה שלהן, אתה צריך להשיג.

תלמיד: כשבעל הסולם כותב ב"דור האחרון" שהחינוך לא יכול לעזור, וגם הציבור לא יכול לעזור וראינו את זה בעם הגרמני עם הנאצים, אבל חינוך לדת ההשפעה כן יכול לעזור. מה זה חינוך לדת ההשפעה?

מה שהוא כותב ב"דור האחרון", חינוך לדת ההשפעה, ‫הוא כותב שאם תהיה לך חברה גדולה, וכבר יש בחברה הזאת ‫מספיק כוח, ‫מהאנשים שמרכיבים ‫את החברה ‫בלהשפיע, ואתה מכניס ‫לשם אנשים אחרים, ‫כי העניין בקבלה והשפעה ‫זה עניין פסיכולוגי. ‫אם האדם רואה שזה יותר טוב, ‫הוא נמשך לזה, ‫ולא אכפת לו לתת.

ולכן אנחנו רואים ‫זאת אפילו עם ילדים שלנו, ‫שאף אחד לא מושך את הילד שלו ‫דווקא להיות כאן, ‫אבל הם מקבלים איזו ‫השפעה מכאן, ונמשכים לכאן. ‫זו כמין דוגמה קטנה ‫למה שיכול לקרות. ‫אבל בשביל זה אתה צריך חברה גדולה, ‫שממש כל המגמה שלה היא לרוחניות, לבורא, ‫ואז היא כאילו תוכל לשאוב לתוכה ‫אנשים מבחוץ. בשנים הקודמות, ‫לפני אלפי שנים ויותר עוד ‫לא היו מספיק תנאים לזה, ולעמך היה רצון לקבל ‫מאוד מאוד קטן. ‫

תלמיד: אז זה יותר קל.

‫זה לא יותר קל, ‫כשהרצון לקבל יותר קטן, ‫הוא לא דורש כלום. ‫נכון שזה יותר קל לאדם, ‫כאילו מה הוא רוצה? הוא באמת לא רוצה. אבל ‫תחשוב בצורה אחרת, מהצד השני, ‫מה זה רצון לקבל קטן? ‫הוא לא צריך כלום, ‫מקסימום חפץ חסד. ‫ואם צריך משהו, ‫אז תן לי משהו לאכול, ותעזוב אותי. ‫היו עבדים, למה? ‫הוא לא צריך יותר, ‫יש לי אוכל, ברוך ה'. ‫אתה רוצה שאני אעשה את זה, ‫אני עושה את זה, ‫ואני יודע שיש לי איפה לישון, ‫ויש לי איפה לאכול. ‫

היום מישהו יכול להסתפק ‫בדבר כזה? ‫הרצון לקבל כל כך גדל בכל אחד ‫שאפילו ההודים וסינים, ‫תראה מה הם עושים, ‫כל התעשייה עוברת אליהם. לא מספיק להם מה שיש. ‫אתה רואה, איזה סימנים נוראיים באים לכל העולם. ‫עכשיו הם התחילו לצאת מארצם, ואנחנו ‫לא יודעים מה זה ‫עוד מיליארד איש שייצאו החוצה, ‫ועוד סינים. כן, אני אומר ברצינות. ‫אני מצפה מזה לדברים גדולים.

אז קודם המקובלים ‫לא יוכלו לקבוע דברים כאלה. ‫ועכשיו אצלנו, במצבנו, ‫כבר יש חברה, ‫ואנחנו ברוך ה' גדלים. אתם עוד תראו ‫עד כמה הילדים שלנו, ‫ואלה שיצטרפו, ואלה שירגישו, ‫ועוד אין לנו תנאים, ‫התנאים יבואו מלמעלה בהתאם ‫לכמה שאנחנו נגדל, וכבר נהיה ראויים. ככל שאנחנו נמשוך אנשים ‫מבחוץ, אלו שיהיו אצלנו, בתוכנו, ‫שייוולדו, גם הם יצטרפו. זה ימשוך, ‫כי הרצון לקבל כבר תומך בזה. ‫הרצון לקבל בעצמו ‫כבר הגיע לממדים כאלו ‫באדם, שהוא כבר תומך ‫בכל התפתחות שהיא, ‫רק לא להישאר במה שיש בחוץ.

תלמיד: אפשר שאלה בכיוון אחר?

כן.

תלמיד: ‫אם מדברים ‫על אדם שרוצה להתקדם לבורא, ‫‫‫האם הוא יכול להגיע לתוצאה לא רצויה? בא אלי אדם ואומר לי שיש לו רצון ללמוד, יש לו רצון להתקדם, אני לא יודע מה הרצון שלו, לא יודע לאן הוא לוקח אותו, ‫יכול להיות שהוא יגרום לעצמו נזק ‫אם הוא ילמד.

‫אף פעם לא יכול להיות לאדם נזק ‫מזה שהוא לומד קבלה, ‫אלא אם הוא כבר קצת קוקו, ‫או עם דמיון מופרז, יש כל מיני כאלו. כי אז אתה מכניס אותו ‫ליתר מתח, אתה נותן לו כאילו יותר אוכל. ‫קודם הוא היה בדמיונות קטנים, ‫פתאום אתה נותן לו איזו תמונה ‫שבה הוא יכול להתפרע עם הדמיונות שלו, ‫שהוא כבר מלאך, שהוא כבר לא יודע מה. ‫

האם אנחנו יודעים או לא? לא יודעים. ‫אני לא ראיתי הרבה מקרים ‫שאנשים שנכנסים הם קיבלו איזה זעזוע. ‫אנחנו מקבלים זעזועים כל הזמן, ‫זה ברור, מבולבלים ולא יודעים בכלל ‫איפה נמצאים. ‫בעיית ההתמצאות היא בכלל, ‫ומי שגדל זה כך, ‫כי כל פעם הוא נכנס למדרגה. ‫אפילו שאנחנו לא מרגישים ‫שאלו מדרגות, ‫אבל אנחנו נכנסים למדרגות ‫ולא יודעים באיזה עולם אנחנו. ‫אני נכנס למדרגה יותר עליונה, ‫אני עוד לא מכיר אותה, ‫אני מבולבל, פתאום אין לי שכל, ‫פתאום אני לא זוכר כלום, ‫פתאום אני לא מרגיש כלום, אני קורא ואני לא יודע מה אני קורא. ‫את זה כולם מרגישים.

‫אבל הדברים האלה הם טבעיים כשאתה עולה, ‫וכל פעם כשתעלה זה יהיה אחרת. ‫ובמדרגות הגבוהות שם בכלל ‫יש ניתוק מאוד חזק מההשגה הקודמת, ‫תמיד זה כך. ‫אבל הדברים האלה הם דברים ‫שאדם נורמלי, בריא, ‫עובר אותם, ‫ואי אפשר לעבור את זה בצורה אחרת. ‫כי הוא מחליף את הנשמה שלו, הוא ממש מחליף את החלק הפנימי, ‫הוא כל פעם מתחדש, והגוף שלו נשאר אותו דבר. ‫אבל אנחנו לא מרגישים ולא מכירים ‫עד כמה אנחנו כל הזמן חדשים, ‫הרצון לקבל שלנו הוא ממש חדש כל פעם. ‫השכל כאילו נשאר עם כל התוספת ‫שאנחנו רוכשים, ‫אבל הרצון לקבל כל הזמן מתחדש. ‫

אנחנו צריכים להיזהר ‫רק מאנשים ‫שהם חלשים בנשמה מה שנקרא, ‫בכוחות הנפש. ‫ולהם, או לא לתת להיכנס ‫אם אלו מקרים חריגים, ‫או לתמוך בהם. ‫אם אנחנו רואים שזה אדם שהוא‫ חלש קצת, עדין מדי אולי, ‫אז לעזור לו ‫בצעדים הראשונים, ‫ואחר כך זה מסתדר. ‫אם אנחנו לומדים בדיוק ‫לפי השיטה שלנו, ‫בסופו של דבר יש מקרים בודדים ‫שהם הופכים להיות חסידים. אבל ‫רובם, 99% ממש, או שעוזבים או שממשיכים. אז אין פה מה לדאוג. ‫

גם אלה שעוזבים ‫הם כבר עוזבים ברמה אחרת, ‫זה כבר נזרע בהם, ‫זה כבר עובד בהם, ‫רק קצב ההתקדמות שלהם הוא אחר. ‫הוא נמצא בחוץ, ‫ואפילו שהוא לא פותח ספר, ‫אפילו שהוא לא שומע, נזכר בנו פעם בחצי שנה, שנה ‫כאילו, הוא מתקדם. ‫ודאי שאתה טס במטוס ‫והוא אולי בקושי נוסע בעגלה, ‫אבל זו התקדמות והוא יבוא. ‫אפילו בכמה שיעורים שהיה כאן, ‫אסור לנו לזלזל בזה.

תלמיד: אם הוא יראה מה שנעשה עם העבודה שלו, האם זה ילך לכלי קבלה שלו? כי כשאני מתקדם, אני לא יכול לדעת.

כשאנחנו מתקדמים, ‫אנחנו לא יודעים, ‫ודאי שלא יודעים, ‫זה העניין של ההסתרה. ‫הסברנו, אם היית יודע ‫שאתה מתקדם, אז ‫היית תופס את זה לעצמך, ‫היית מסתפק בזה ‫והיית גומר את כל ההתקדמות. ‫ועכשיו כשאתה לא רואה, ‫אז נראה לך שיש לך ‫עוד פחות ופחות מקודם, ‫זה נותן לך הרגשה "‫אז מה יש לי? שום דבר".

‫זה כמו שהוא אומר, אני יוצא ‫מהמחסן של המדינה, ‫מהבנק של המדינה עם ספל כסף. ‫ זורקים לי את הכסף, ‫אני בוכה, ואומרים לי, ‫"לא נורא, תיכנס עוד פעם, ‫אולי הפעם זה יהיה בסדר". ‫אני יוצא ושוב זורקים. ‫רק אחר כך אומרים, "קח, הכול שלך". ‫אבל בינתיים, כל עוד אני לא מוציא ‫את מה שמגיע לי עד המנה האחרונה, ‫לא אומרים לי שהכול שלי. ‫אם היה הכול שלי, ‫אז לא הייתי נכנס, ‫בשביל מה לי הצרות האלה, ‫בשביל ספל קטן? יש לי כבר ‫ערימה גדולה של הזהובים האלה, אני ‫לוקח אותם והולך הביתה. ‫לכן כל התהליך הזה הוא בהסתר, ‫‫בהסתר מהרצון לקבל שלנו.

תפרט הלאה, כי ‫כל מילה שהם אומרים, ‫הם אומרים לא עד הסוף. ‫למשל רצון להשפיע, ‫איפה יש רצון להשפיע? זה רצון לקבל שתהיה לו כוונה ‫על מנת להשפיע, כלומר אני משתמש ‫עם הרצון לקבל שלי כך שאני כבר מסתכל עליו מהצד, ‫יש רצון לקבל, ‫ואני ניגש אליו ומשתמש בו ‫כדי להשפיע למישהו. ‫אחרת אני לא לוקח אותו בכלל, ‫לא נוגע בו, ‫לא משתמש בו כבכלי, כבאמצעי. ‫אנחנו קוראים לפעולה הזאת ‫השפעה, ‫אבל בעצם אני מקבל. ‫אז צריכים כל דבר להגדיר, ‫לפרט יותר בפרוטרוט.

‫‫יש שאלות על פסח? ‫לא. אנחנו כבר יודעים ‫איך לצאת ממצרים.

‫תלמיד: כשאומרים "על הים חמישים מכות", ‫ואז אומרים ש‫מכפילים את המכות, על מה מדברים שם? ‫

"חמישים מכות" זה נקרא מדרגה שלמה ‫ומי שמגיע ליתר הכרה, ‫אז במקום חמישים מרגיש מאתים חמישים.

‫

תלמיד: למה אוכלים מצות?

מה זה מצה?

תלמיד: לחם שלא עבר תהליך.

לחם שלא עבר תהליך, מה הוא מסמל? בינה, מלכות, כתר, חכמה?

תלמיד: בינה.

למה בינה?

‫תלמיד: הוא לא רוצה לעצמו, הוא לא תופח.

הוא לא רוצה לעצמו הוא לא תופח, ‫אתה רואה סימן. ‫זאת אומרת לא נותנים לו לתפוח, ‫אבל אם היו נותנים ‫אז היה מחמיץ וההחמצה מאיפה? ‫מהרצון לקבל. ‫זאת אומרת, יש מלכות שם בפנים ‫בתוך בינה, ‫אבל לא נותנים לה לתפוח, ‫זה נקרא מצה. ‫זאת אומרת שנדבקים בבינה ‫ובצורה כזאת שאין כאילו מלכות, ‫אנחנו נסתרים בתוך בינה, ‫כמו תיבת נוח.

תלמיד: מה הקשר לאוכל?

האוכל זה ביצוע. זה ‫שאני לא רוצה שום דבר לקבל ‫חוץ מאורות דחסדים, ‫חוץ מדרגת חפץ חסד, ‫בצורה כזאת אני יכול לברוח ‫ממצרים. ‫

תלמיד: מה זאת אומרת שאוכל זה ביצוע?

אוכל זה נקרא אור פנימי, ‫טעמים שמכניסים לפה ומטה ‫של פרצוף. ‫זה מה שקורה כשאני מסתפק ‫רק באורות דחסדים. ‫אומנם הרצון לקבל שלי ‫הוא נסתר בתוך בינה ‫וזו הצורה שאיתה אני עובר ‫את המחסום, ‫יוצא מהרצון לקבל להשפעה.

‫עכשיו יש כאן לפרש הרבה דברים ‫שיש באמצע ובכלל כל התהליך של מצרים ופרעה ‫וקריעת ים סוף, ‫כניסה למדבר וכן הלאה. ‫משה פתאום צץ, מי הוא, ‫מאיפה הוא? הוא ברח ‫בגלל שהרג שני מצרים, ‫ופתאום מתגלה לו הבורא בסנה, הוא דואג לכבשה ‫ובגלל זה מקבל תפקיד של ‫מנהיג העם‫, בתיה שמגדלת אותו, ‫בת פרעה.

תלמיד: למה אומרים שמשה זכה מכל הנביאים האחרים?

כל מה שיש לנו זה ‫לקבל את שיטת התגלות האלוהות, ‫שזה שיטת השגת מטרת הבריאה, וזה בא לנו ממשה הנביא הגדול ביותר. ‫אנחנו לא יכולים להעריך אותו ‫לפי אברהם אבינו. הם אבות. ‫ה‫אבות הם יסודות שלפני ההתפתחות.

‫יש לנו כתר, חכמה, בינה, ‫שזה בכלל מנותק מאיתנו. ‫אחר כך יש חסד, גבורה, תפארת, ‫זה אבות. ‫מי הם חסד, גבורה, תפארת בפרצוף? ‫הם גם כמו כתר, חכמה, בינה ‫רק כבר כלפינו. ‫אבל בכל זאת כלפינו עדיין הם כתר, חכמה. בינה. ‫לכן אברהם, יצחק, יעקב, ‫חסד, גבורה, תפארת ‫הם עדיין לא מתוכנו, ‫הם כולם היו לפני מצרים ולא שייכים לגלות מצרים. ‫זאת אומרת, ‫הם ממש נשארו כאילו רעיון בקדושה. ‫ומתחיל להיות כבר מיוסף התפתחות חדשה.

תלמיד: ‫למה ארבעים שנה במדבר ‫היא לא שווה דרגה שלמה של עיבור?

‫ארבעים שנה במדבר זה מ', ‫ומ' זה בינה. כשאתה ממתיק את הרצון לקבל, מדבר ‫במ', בבינה, אז אתה מגיע לארץ ישראל, ‫ומלכות ובינה כאילו ‫מקושרים יחד בלקבל על מנת להשפיע. ‫זה ארץ, מצד אחד רצון, ‫וישראל לבורא, ישר א-ל.

תלמיד: אומרים לך שהיציאה ממצרים היא כמו יציאה ממחסום, אבל אנחנו רואים שאחרי היציאה ממצרים הם עוברים את ים סוף.

יציאת מצרים זה תהליך ‫די ארוך. בתורה כתוב על זה, ‫על כל מכה ועל כל הדברים האלה, והם הרבה מאוד. ‫אנחנו צריכים לקרוא אולי את האר"י ‫ב"שער הכוונות", איך שזה שם. ‫אני מקווה שבשבוע פסח ‫אנחנו נקרא על זה. ‫זה תהליך שקודם כול צריכים כדי להיפרד ‫מהרצון לקבל, ‫אחר כך להידבק בבינה ‫וכבר עם בינה יחד לצאת לרצון להשפיע.

תלמיד: ‫אנחנו מדברים על מעבר מחסום ‫שזה דבר פתאומי.

מעבר מחסום זה דבר שהוא פתאומי. ‫ואתה אומר, שיציאת מצרים ‫זה לא כל כך פתאומי. פתאומי זה נקרא בחיפזון.

‫תלמיד: אחרי שלושה ימים עוברים את ים סוף.

לא. אחר כך ‫יש תהליך שבורחים בתוך מצרים שלושה ימים, ואחר כך מגיעים לים סוף, ‫וקופצים לים, עוברים את הים ‫ונכנסים למדבר, ועוד המצרים ‫רודפים אחריהם וכן הלאה. ‫זה תהליך שהוא כבר שייך ליציאה.

‫תשאל ‫רופא נשים על תהליך הלידה והוא יגיד לך ‫עד כמה הדבר הזה הוא ארוך. ‫אפשר להסביר בפרטות ‫על כל מיני תהליכים, ‫לחצים מצד הרחם, ‫וכך מתאר גם האר"י, ‫איך הלחץ הזה, המכות האלה פועלים, ‫כמו רחם שמוציא את העובר, ‫איך העובר עובר בפנים.

אנחנו לומדים ‫ב"תלמוד עשר הספירות" על ‫כל התהליך הזה מבחינה רוחנית. איך מתקבצים האורות, ‫איך כשיוצאים מהכלים ‫מתחלפים האורות מעובר לנולד. ‫העובר ש‫מסובב את הראש שלו, ‫קודם היה הראש למעלה, ‫אחר כך הראש יורד למטה, ‫זה תהליך שלומדים. ‫זה תהליך מאוד ממושך, ‫כך יציאת מצרים ‫וכך מעבר מחסום. ‫

מה שכן, נקודת הפתיחה היא בחיפזון. ‫אתה לא יודע באיזו נקודת חושך ‫זה קורה, זה בחושך מצרים ממש, ‫בחצות הלילה. ו‫אתה לא יודע באיזה נקודת חושך ‫אתה פתאום מקבל פקודה מבפנים ‫ואתה עובר מחסום. ‫זה נקרא "חיפזון", ‫זאת אומרת בלי הכנה מצדך. ‫אבל זה תהליך ממושך יחסית.

תלמיד: ‫אנחנו למדנו שמשה לא ניכנס לארץ ישראל ‫עד כשכל האנושות תיכנס.

‫רק זו הסיבה שמשה לא נכנס לארץ ישראל? זו אחת מהן.

‫תלמיד: ‫למה זה מוצג כעונש ‫על פעולה?

לא, זה לא עונש ‫‫זה תיקון שהוא עשה ‫כשעלה להר וראה את ארץ ישראל מרחוק, בזה ‫הוא עשה תיקונים בראיה שלו, מה ‫זה נקרא לראות את ארץ ישראל ‫מרחוק, מעבר הירדן.

תלמיד: ‫מה הם המאכלים?

‫כל המאכלים הם סימנים ‫עכשיו אצלנו, ‫במה שכביכול היה להם במצרים. ‫אבל האר"י מסביר על כל הדברים האלה ‫מה הם השורשים. ‫

(סוף השיעור)