שיעור בוקר 11.08.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: להקדים, לדרוש ולבקש

קריין: השבוע שמענו ממך שהקלקול שלנו הוא בזה שאנחנו לא קמים בדרישה. בתת הכרה אנחנו חושבים שהבורא יסדר את הכול, ואז אנחנו לא מעלים מ"ן. לכן אספנו כמה קטעים שיעזרו לנו להקדים, לדרוש ולבקש, נקרא מקורות ונברר את זה בעזרת שאלות החברים.

"הנה ידוע, בכדי להמשיך שפע מלמעלה, צריכים להקדים אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]. יש לשאול: בשביל מה צריכים אתערותא דלתתא? ומשום זה אנו מתפללים "יהי רצון למעלה", זאת אומרת, שאנחנו צריכים לעורר, שיהיה רצון למעלה, בכדי להשפיע למטה. שעוד לא מספיק בזה, שיש לנו רצון, אלא שצריך להיות רצון טוב גם מצד המשפיע.

ואף על גב שיש למעלה רצון כללי להטיב לנבראיו, מכל מקום הוא מחכה לרצון שלנו, שיעורר את הרצון שלו. היינו, שאם אין ביכולתנו לעורר את הרצון שלו, זהו סימן, שהרצון מצד המקבל אינו עדיין בשלימות. לכן, דוקא על ידי זה שאנו מתפללים "יהי רצון למעלה", מתרקם הרצון שלנו, שיהיה רצון אמיתי, שיהיה כלי ראוי ומוכשר לקבלת השפע."

(בעל הסולם. שמעתי נ"ז. "יקריב אותו לרצונו")

זה מה שכותב לנו בעל הסולם. כנראה באמת, ככל שאנחנו לומדים ועושים כל מיני פעולות, זה עדיין לא מעורר בנו רצון גדול יותר הצריך לקשר עם הבורא, ואנחנו נמצאים כאן למטה במצב הכי גרוע מכולם.

אין לנו להתגאות בזה שאנחנו לומדים, שאנחנו מבינים יותר, ההיפך. אנחנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות, יש לנו לזה אמצעים, כלים, אבל בכל זאת מתעצלים. לכן עלינו לראות איך אנחנו מגדילים את הרצון והפנייה לבורא, כדי שנרגיש בנו רצון בכל תוקפו, וכך נעלה על ידו מעלה מעלה כלפי הכוח העליון. אז הוא ישמע, ואנחנו נגלה את הקשר שלנו עימו.

תלמיד: במה אנחנו מתעצלים?

אנחנו מתעצלים בפנייה לבורא. אין לנו מה לעשות, רק את זה לעשות, לפנות לבורא, לדרוש ולבקש ככל האפשר, כולנו מלב אחד, כך שהוא לא יוכל לסרב.

תלמיד: מאיפה נובעת העצלות שיש לנו ביחס לתפילה לבורא?

מזה שאנחנו לא מרגישים שחסר לנו חיסרון. אנחנו יכולים להמשיך כך עוד יום ועוד יום. קמנו מהשינה, הגענו ללימוד, הכול בסדר, אני רואה את החברים שלי, הכול כרגיל, אבל זה לא מעורר בי חיסרון, כך שאני קם בחיסרון שחסר בי בורא.

תלמיד: אנחנו באמת יום יום לומדים, מתחברים, קוראים, זה הופך לשגרת חיים פה של לומדי הקבלה.

כן.

תלמיד: מה עושים כנגד אותה עצלות? מהי התרופה לזה?

אנחנו יכולים לראות מהעבר, שעברו דורות בחיפוש הבורא, בפנייה אליו, ולא זכו. איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שכן נזכה, שנזכה להגיע לחיסרון אמיתי, שנפנה לבורא כך שהוא יתגלה.

תלמיד: עדיין לא ברור איך מעוררים חיסרון לבורא. איך אני מבטיח שאני לא אקום מחר לעוד יום שגרתי של לימודים, מקורות, הפצה? כי כלפי חוץ, הכול לפי הספר.

לא, זה לא מספיק. אנחנו צריכים להיות בחיסרון כזה, שבלי גילוי הבורא, בלי להרגיש שאנחנו נמצאים בתוכו, אנחנו לא מסוגלים להחזיק אפילו עוד רגע.

תלמיד: איך מגיעים להרגשה הזאת?

תפילה. החיסרון מגיע מלמעלה, מהבורא. אנחנו הנבראים רואים עד כמה בכל האנושות מתגלה פה ושם איזה רצון קטן, אבל הבורא לא ממלא אותו.

תלמיד: האם זו הרגשה שאתה מרגיש בכללות החברה, בבני ברוך? איפה אתה מרגיש את העצלות הזאת? האם כל אחד מרגיש את זה במידה מסוימת?

יכול להיות שכל אחד מרגיש את זה במידה מסוימת. אבל בכל זאת אם אנחנו אוספים את כל החסרונות האלו, הם עדיין לא מגיעים לחיסרון שמעורר את הבורא לעזור לנו.

תלמיד: איך הופכים את היום ליום של גילוי?

זה תלוי בדרישה שלנו, בחיסרון שבנו. כנראה עד כה לא יכולנו לעורר את הבורא להשפיע לנו חיסרון.

תלמיד: כי מקודם שמעתי אותך אומר שכל יום הופך להיות כמו עוד יום, ואין תוצאה ממנו.

כן.

תלמיד: איך אתה באמת מנצל את היום? איך אתה הופך את היום לאפקטיבי כלפי הבורא?

גם אני נמצא באותו המצב.

תלמיד: אז איך מייצרים את ההתעוררות הזאת כלפיו?

אנחנו צריכים להגיע לחיסרון להשפיע לבורא. זה חיסרון שאנחנו מחזיקים אותו, לא פותחים אותו. אנחנו פונים לבורא ודורשים ממנו לעורר את החיסרון שלנו אליו, עד כדי כך שלא יכולים יותר להיות בנתק ממנו. נקווה שזה יעזור לנו.

תלמיד: הוא כותב פה, "דוקא על ידי זה שאנו מתפללים "יהי רצון למעלה", מתרקם הרצון שלנו, שיהיה רצון אמיתי". מהי התפילה הזאת "יהי רצון למעלה"?

הכוח העליון שנמצא בדרגה מעלינו ירגיש את החיסרון שבנו, ויגיב על זה בצורה שיעלה אותנו לדרגה שלו.

תלמיד: אבל עוד אין לנו חיסרון, אז למה אנחנו מבקשים שיהיה רצון למעלה ולא שיהיה רצון למטה קודם?

אנחנו לא אומרים שיש חוסר רצון למעלה. אלא מלמעלה יש הגבלה מסוימת על האור, וכתוצאה מזה אנחנו לא מרגישים חיסרון בכל תוקפו. כל אחד צריך לעורר חיסרון בכולם, ראשון בכולם, שני בכולם, שלישי בכולם. אם כל אחד יגלה כך חיסרון בכולם, אז קודם כל זה יהיה חיסרון גדול, שנית כל זה יהיה חיסרון שהוא מגיע מכולם, ואז לכל אחד יחסר בזה להרגיש את האחרים בצורה שהוא ממש לא יכול לסבול.

תלמיד: אז מה זה נקרא שיהי רצון למעלה?

שיהיה רצון למעלה, כמו שאנחנו אומרים "שיהיה רצון לפניך ה' אלוהינו" וכולי, שיהיה רצון והבורא לא יוכל לסרב, כי לפי הכמות ולפי האיכות, לפי גילוי החיסרון בפנייה, בתפילה שלנו, אנחנו כן יכולים להגיד שבאמת חסר לנו רצון להשפיע לו.

תלמיד: אתמול היה לנו ערב איחוד מדהים, באמת מאוד מאוד מגבש, כלל עולמי. ואיך אנחנו מודדים שיצאנו מזה עם חיסרון נכון? איך אפשר להגיד באמת שהתוצאה היא, יצאנו עם חיסרון נכון?

את זה אני לא חושב שאנחנו יכולים למדוד, זה הכול תלוי רק בחיסרון שאנחנו מגלים בפנייתנו לבורא. שאנחנו מגלים את החיסרון שלנו, שחסר לנו להיות דבוקים בו, וכך אנחנו רוצים להמשיך מתוך החיסרון הכללי שלנו.

תלמיד: כתוב שהרצון של הבורא הוא לעשות טוב לנבראיו. אז מה זה בתוכנו שלא נותן לנו באמת להתעורר לרצון הבורא לעשות טוב? למה אנחנו לא רוצים את טובו?

אנחנו לא רוצים מפני שכך הרצון שלנו מטפל רק בעצמו מתוך שאני דואג רק למה שאני מרגיש ברצון שלי. ובחיסרון שלי אני מרגיש רק שחסר לי משהו מהעולם הזה ודי לי.

תלמידה: מהי הדרך הנכונה לעורר חיסרון בחברים?

מהי הדרך הנכונה לעורר חיסרון בזולת? ראשית זה דרך הבורא, מפני שאנחנו קשורים כל אחד לכולם ושנית, שאנחנו יודעים עד כמה כל אחד משפיע על כולם. ולכן כדאי לנו להתפלל עבור כולם, עבורנו. מי שנמצא במסגרת, מי שנמצא בהתקדמות, בחיסרון, אנחנו צריכים לדאוג לחיסרון שכזה.

תלמיד: אנחנו מתפללים עבור החברים, עבור הקבוצה, עבור הכלי העולמי, אבל עדיין יש גם את הרגש של הזעקה של העולם כולו, של כל הבריאה כלפי העולם. גם את התפילה הזו אנחנו רוצים להרים לבורא. האם אנחנו יכולים להתפלל גם עבור כל העולם הסובב אותנו, ואם כן, אז איך עושים את זה נכון?

בטח שאנחנו יכולים. הבורא מעורר בנו. ולכן מה שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים ממש דרכו, ולכן מה שחסר לנו, זה להתחבר בינינו כדי להעלות את החיסרון המשותף אליו למעלה ואז ודאי נרגיש תשובה.

תלמידה: כשכל מיני בעיות עולות וצצות בתוכי אני לא מצליחה עדיין להגיע למצב שיהיה לי רק רצון אחד יחיד להשתוקק לבורא. איך אני יכולה להביא את עצמי למצב שאני אדרוש שהבורא יתקן את החיסרון שלי?

זה באמת חשוב לנו ואנחנו מגיעים לאותו חיסרון על ידי זה שכל פעם מעוררים את עצמנו בצורה מלאכותית, לחיסרון כלפי הבורא ואנחנו רוצים לגלות אותו, אנחנו רוצים להשפיע לו, אנחנו רוצים להתחבר עימו. וכך שיהיה לנו.

תלמידה: אמרת שדורות שלמים לא זכו להגיע לבורא, אז איך אנחנו בדורנו נזכה להגיע לחיסרון האמיתי?

איך נגיע, אנחנו לומדים וקוראים ומבינים שכך צריך להיות, על ידי חיבור החיסרון שלנו, ועל ידי העלותו לבורא.

תלמידה: בשנה האחרונה הוספנו את תפילת שחרית לפני סדנת הבוקר שלנו והרבה פעמים אני מרגישה שהמילים מתוך הסידור ממש משפיע על הלב, נכנסות לתוך התפילות שלנו. האם זה מועיל ההיצמדות לעבודה עם הסידור?

לאו דווקא עם הסידור. זה יכול להיות עם כל מקור אחר, העיקר שאנחנו נתקשר למקור אחד, ונדרוש ממנו בלב אחד וכך נזכה.

תלמיד: אם אומרים לי לפתח חיסרון, אז אני יכול להרגיש שאין לי מול מה לעבוד. אבל אם אני מצרף לזה מצב שקורה לי, אפילו גשמי אז יש לי מול מה לעבוד ויותר קל לי לפתח את החיסרון. האם כדאי לנו לעבוד בצורה הזאת?

אני חושב שבכל זאת כדאי לעבוד מול כל החסרונות שיש ושאנחנו בשם כולם נבקש מהבורא עזרה.

תלמיד: אני מתכוון לנצל את ההתנגדות יותר, את הדברים האלה שקורים לנו במהלך היום, ולמנף את זה לטובת עבודתנו בתפילה לבורא.

לא, אל תחשוב על החיסרון, על זה שאין לך מספיק כוח, נטייה לבורא וכן הלאה, כי בזה עדיין יכולים להחליש אותך לגמרי.

תלמיד: התכוונתי שזה דווקא נותן לי המון כוחות, לא חלילה להחליש.

בסדר.

תלמיד: מה שאני שומע מהחבר בשאלה, שהוא אומר קשה לי לפתח חיסרון אבל אם אני מצרף אליו מצב גשמי רע, אז קל לי לעורר חיסרון. למשל אם יירו עלי עכשיו טילים או תהיה מחלה, או מכה, או בית משפט חס ושלום, קל לי לעורר חיסרון לבורא, זה נכון ככה לצרף לעצמי מצבים כאלה שליליים שיעזרו לי לפתח חיסרון?

כן, אבל אני חושב שחיסרון אישי לא חסר לנו, אלא חסר לנו שאנחנו לא יכולים לעלות מחיסרון אישי לחיסרון הכללי.

תלמיד: איך להגיע לבורא אנחנו יודעים - דרך התפילה, אנחנו מתרגלים זאת כבר שנים רבות, ועדיין התפילה יוצאת טכנית, לא עמוקה מספיק, לא חזקה, כי אין באמת רצון להיות דומה לבורא, כי בצורה כזו או אחרת אי אפשר לבקש משהו שאתה לא רוצה אותו, כשהרצון רוצה משהו הוא יודע לבקש והוא עומד על תוקפו.

בדרך כלל זה קורה מתי שהחסרונות של הקבוצה לא מתחברים. וכשהם לא מתחברים אז כל אחד מרגיש את החיסרון שלו ועוד קצת מהחיסרון הכללי של הקבוצה, אבל זה לא מספיק. לכן מה שאנחנו צריכים זה בכל זאת להרגיש חסרונות של חברים עד כמה הם דואגים יותר ממני, אם אני ארגיש את זה אז אני לא אוכל לשבת ברוגע, אלא אהיה ממש חייב עם החיסרון שלי לעלות לחיסרון הכללי.

תלמיד: איך לעשות כך שמילות התפילה יעוררו את התפילה מהלב הכללי?

זאת באמת שאלה, כביכול לכל אחד מאיתנו יש איזה חיסרון, איזו שאלה, אבל מה חסר לנו כדי שהתחושות, ההרגשות הפרטיות של הגלות, כלומר הניתוק מהבורא יתחברו יחד כולם לרצון אחד משותף. זאת שאלה מאוד לא פשוטה, מה זה אומר רצון שהקבוצה לא יכולה לממש? הם מתאחדים עם קבוצות אחרות ובצורה כזאת דולים מתוכם רצון יותר שלם שעליו הבורא עונה.

בכללות אני יכול להגיד מה זה אומר, אתם בעיקרון שמעתם על זה, אבל יותר מזה אני לא יכול להגיד, הכול מורגש בלב. המילים שלנו למעשה מוחקות מתוך מה שאנחנו אומרים את ההרגשות שלנו, את אותו מצע שנמצא תחת המילים האלו. לכן מה שיוצא זה מילים מתות, וכשאתה אומר אותן כביכול מעצמך ואולי אתה הכנת זאת ואולי אתה חשבת על זה, אבל כשאתה מדבר על זה אתה מרגיש איך הן פשוט עפות ממך ויוצאות ריקות, ואין בהן שום דבר מיוחד שיוכל לנער את הבורא.

תלמידה: איך להציג לבורא את החיסרון שלנו בצורה הטובה ביותר?

כמו ילדים קטנים שפונים אל אבא, או אל אימא. זאת אומרת העיקר כמה יצא מהלב שלנו, ואז תראו עד כמה זה מעורר תגובה.

תלמיד: אנחנו מרגישים שאבא או אימא רוצים בטובנו, יש להם חיסרון גדול יותר משלנו לדאוג לנו, לקדם אותנו, אז מה הבעיה?

אתה צריך עם החברים שלך לעורר את עצמך ליחס לבורא דווקא בצורה כמו שאתה אומר, שיש אבא ואימא והם דואגים לך, ושולחים לך כל מיני תזכורות, אבל אתה לא כל כך מוכן לקבל את זה ולהגיב.

קריין: מה הבעיה עם זה שאני מרגיש שהבורא בסופו של דבר יסדר את הכול, כמו הורה שאני סומך עליו שבסוף הכול יהיה בסדר - הוא יטפל, הוא ידאג, למה אני צריך לעורר חיסרון מצדי. הוא ראשון, הוא מעורר בי חיסרון ללכת אחריו, אז מה התוספת פה, למי היא מועילה בכלל?

ללכת אחריו זה נקרא להתקרב אליו, ואנחנו משום מה לא כל כך מעוררים חיסרון אליו יום יום, לכן נראה לי שזה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: איך אנחנו מרככים את רצוננו כדי להשתוקק להשפיע לבורא?

אנחנו צריכים לעבוד בינינו, לדבר על זה ככל שאפשר בהרגשה בלי מילים וככל שאפשר להוסיף לזה מילים, אבל לעבוד על זה. סך הכול אין לנו הרבה כלים, אבל במה שיש אנחנו צריכים לעבוד יום יום.

תלמיד: זאת אומרת מיום ליום אני צריך לעבוד על עצמי כדי לבטל את כל הרצונות שלא נותנים לי מצב רוח?

כן, שלא נותנים לך הרגשה אמיתית עד כמה אתה עוד לא קשור לבורא.

תלמיד: במהלך השיעור יש לי הרגשות שזה בא מהחיים הפרטיים שלי, לפני עשרים שנה אני זוכר את אשתי שהייתה צעירה והיו לנו הרגשות מסוימות ועכשיו אחרי הרבה שנים אני מרגיש שאני יכול לאבד אותן בקרוב והזמן הצטמצם וזה מעורר פחד לא שאראה אותה ולא ארגיש אותה יותר. האם אפשר להקביל את זה גם ליחס כלפי הבורא?

אפשר כלפי הבורא להעביר כל מיני הקבלות, אבל אני חושב שדווקא צריך לחשוב באיזה מצב אתם תהיו מחוברים עם הבורא לאחד שלם.

נקרא עוד איזה קטע של רב"ש, קטע מספר 2.

"אם אין אתערותא דלתתא, לא בא על זה עזרה מלמעלה. וזה נקרא עבודת האדם, היינו מה שיש לאדם לעשות, כי עניית התפילה שייך, אם יש איזה תפילה מלמטה, שזהו נקרא עליית מ"ן, היינו שהאדם מעלה את החסרון, מה שחסר לו, ומבקש מה', שימלא לו את חסרונו.

לכן, אם יש לו חסרון, בזה שלא יכול לעבוד בשלא על מנת לקבל פרס, אז הקדוש ברוך הוא נותן לו את המיין דוכרין, שהוא מלוי החסרון, שהקדוש ברוך הוא נותן לו את הכוח הזה. אבל אם אין האדם מבקש את זה, זאת אומרת מה שלא יכול לעסוק שלא על מנת לקבל פרס, ממילא לא שייך לומר מלוי חסרון."

(הרב"ש. 579. "והסירותי את לב האבן")

תלמיד: מהו התהליך של בניית חיסרון משותף, ואיך הופכים חיסרון פרטי לחיסרון משותף?

שאנחנו קוראים ולומדים איזה קטע ומעוררים את עצמנו איך להגיב אליה, זה נקרא בניית חיסרון משותף.

תלמיד: מה יהפוך אותו למשותף?

זה שכולנו קוראים אותו מקור, ונמצאים באותן השאלות, ושואלים כל אחד מתוך חיסרון משלו והחסרונות האלה מתחברים ומכוונים לאותו מקור ככל האפשר. זה נקרא שאנחנו רוצים להתקשר דרך איזה קטע, פסקה לבורא.

תלמיד: כולם בכללות רוצים את אותו דבר, כולם קוראים את אותם קטעים, כולם לומדים מאותו מורה, כולם מתקדמים באותה דרך. מה השלב הבא שהופך הרבה מאוד חסרונות לחיסרון משותף, אחד?

קודם כל עלינו לחבר את כל החסרונות שלנו לחיסרון אחד, שמכוון למטרה אחת, זאת אומרת לבורא, לפעולה אחת, שהיא גילוי הבורא לקבוצת הנבראים, וכך להמשיך. כשאנחנו עוברים מפסקה לפסקה, להשתדל לא לאבד את עצמנו, להישאר בחיסרון המשותף שלנו כבר במשהו, ורק לעבור הלאה ולחפש איזה עוד נקודות אנחנו צריכים לחבר בינינו כדי שהוא יוכל להתגלות במלואו.

תלמיד: איך אנחנו בונים חיסרון משותף וחוזרים אל הבורא עם החיסרון הזה כעשירייה?

זה תלוי בעבודה שלנו, עד כמה כל אחד רוצה להיות מחובר עם האחרים, עד כמה הוא חושב רק על החיבור עם האחרים ועד כמה הוא מקווה שבתוך החיסרון הזה שהוא מעלה כך לבורא, הבורא ימלא את החיסרון הזה וכך אנחנו נתקדם. הכול תלוי בהעלאת חיסרון משלנו, מה אנחנו רוצים שיהיה בו.

תלמיד: כשאני שומע אותך הרב או קורא את מה שאתה כותב או כתבת בספרים שלך, אז אותו חיסרון כלפי הבורא, שלא ניתן בלעדיו להמשיך לחיות ולהתקדם, ממש מורגש בכל מילה, בכל ביטוי. האם אנחנו יכולים להגיע למצב שחיסרון כמו שיש לך יהיה נכס של כל העשירייה שלנו או של כל הקבוצה הרחבה, שזה יכאב לכולם, ולא נסתיר את זה אחרי נוסחאות, מילים שכולנו מדברים עליהן?

בהשתוקקות שלי לתיקון אין שום דבר מיוחד. לכן, אם תרצו, אז אתם יכולים להיות כולכם יחד מחוברים ביניכם ועם הבורא, עם כל החברים שלנו בעולם, ולהעלות את החיסרון הזה לבורא, להפנות אותו לבורא, זה מה שתצטרכו לעשות.

תלמיד: בכל זאת, איך להפוך את הכאב הפנימי הזה, את הרגשת ההכרחיות כלפי הבורא, לנחלת הכלל של כל העשירייה, שכולם ירגישו את הכאב הזה?

צריך לדבר על זה, ואז אתם תתחברו ביניכם, ובהשתוקקות המשותפת הזאת, בחיסרון המשותף הזה, תוכלו לאסוף את כל מה שחסר לכם ולהפנות לבורא, והבורא כבר בהכרח יענה על זה.

תלמיד: אתמול היה ערב איחוד חזק מאוד וכולנו הרגשנו את החיסרון הזה שהוא לא חיסרון שלנו, אלא הבורא הוא זה שמעניק לנו את החיסרון. יש יראה כזאת שאני לא רואה איפה אני בעצמי צריך להשקיע מאמצים, כי הבורא הוא זה שנותן הכול ומגלה הכול, אז איך עובדים עם זה?

זה שאתה מרגיש שאתה מקבל רצון מהבורא, זאת כמובן מדרגה לא רעה בכלל, אבל מה אתה עושה עם זה הלאה? הלאה אתה צריך להתחבר עם כל הקבוצה העולמית ובאיזשהו אופן מתוך הרצון שלך להעביר להם את זה. אתה צריך להתקשר איתם ולהעביר להם את זה אפילו בלי מילים, אלא בפעולות, ואז מה שהבורא נותן לכם יהפוך להיות משהו משותף לכולם, כך זה יימשך.

תלמיד: אם כבר עשיתי את הפנייה לבורא, שלחתי למעלה את הפנייה, אבל אין עדיין תשובה, איך עליי לדעת, איך אני יכול לראות אם אני צריך להשקיע מאמץ נוסף באותו סוג של פנייה?

ללא ספק צריך עוד יותר מאמץ.

תלמיד: האם יש כאן איזה ניואנס ועלי לשנות את הפנייה לבורא?

אל תנסה לעסוק בתיקונים של הפעולות שלך בעבר. מה שיהיה נכון מחר יתקן את הכול, ואף פעם אל תחשוב על זה שבעבר היית צריך להשלים עוד איזה משהו.

תלמיד: איך לעורר חיסרון מלמטה בעשירייה?

על ידי העבודה שלנו. אני פונה לעשירייה ומעורר אותה, "בואו נתקשר היום בצורה יותר רצינית מאשר אתמול ונכוון את עצמנו יותר נכון לבורא ונחזק את זה במילים שלנו, בתפילה שלנו". תעשו ותראו עד כמה זה ישנה אתכם ואת הקשר שלכם עם הבורא ולא צריכים יותר מזה.

תלמידה: מהי אותה תחושה ששקולה להרגשת הניתוק מהבורא על מנת שנוכל להשיג כוח שלם בתפילה?

אני לא חושב שכדאי לנו לעבוד בזה עכשיו כי זה יפיל אותנו יותר למטה. בבירורים האלה אנחנו נשתדל לברר עד כמה חסר לנו, עד כמה אנחנו לא מאוחדים וכן הלאה וזה לא טוב. נגיע לאיחוד הרוחני ואז נוכל לצרף אליו גם את הניתוק בינינו.

תלמיד: איזה סוג חיסרון האדם צריך לעורר כדי שהחברים שלו יגלו את הבורא דרכו על ידי זה שישפיעו לו?

אם הוא משפיע לחברים ודרכם רוצה להשפיע לבורא, אז בסופו של דבר הוא צריך להרגיש מהחברים חיסרון, ואם הוא נכלל בחיסרון הזה יחד עם החבר, אז הוא נכלל באותו חיסרון שהחבר מארגן בתוכו, וכך הוא יעלה עם כולם.

תלמיד: איך לעורר רגישות כזאת שנוכל לזהות את החיסרון מלמטה שיעורר את החיסרון הנכון מלמעלה?

זה תלוי בלב. זה תלוי במידת הדאגה שלו לאותו החיסרון שאנחנו מעלים לבורא. ככל שיותר נתקשר ונעלה את החיסרון שלנו, נזכה שהבורא יגיב על זה בצורה יותר חזקה.

תלמיד: האם הסיבה לכך שאין לנו חיסרון להרגיש את הבורא זה בגלל שאין לנו יראה כלפי ה'?

אני לא חושב שזה בגלל היראה שיש בנו כלפי הבורא. לא. אני חושב שקשה לנו עכשיו רק דבר אחד, שאנחנו כולנו נרגיש את עצמנו מחוברים ללב אחד. ומתוך הלב הזה אנחנו צריכים לחייב את הבורא לפתוח את עצמו ולהתקשר אלינו לליבנו. וכך אנחנו נמשיך.

תלמיד: אמרת קודם שאנחנו צריכים להרגיש את החסרונות של החברים שהם דואגים יותר ממני. אם ארגיש כך, זה לא ייתן לי לשבת ברוגע אלא זה יתחיל לעורר אותי לחיסרון, מהחיסרון הפרטי לחיסרון המשותף.

לא. אני לא אמרתי שאני צריך להגיע למצב שאני אגלה שהחברים שלי דואגים יותר ממני. זה מה שאתה אומר שחסר.

תלמיד: ככה הבנתי. אז מה נכון?

יכול להיות שזה גם כך. מה לעשות לשם זה? אם אני מגלה בהשתוקקות שלי לבורא שאני לא נמצא בשלמות, אז אני חייב לבקש, לבכות. אין מה לעשות. אני מבקש מהבורא תיקון שיעלה לי רגישות, יעלה בי חיסרון לחיבור, ואז כשאני אגלה את החיסרון הזה, אבדוק מה הבורא שולח לי בתוכו. אני חושב שזה מספיק לנו.

תלמיד: אם גם לזה אין לאדם חיסרון, אדיש, עצלן אפילו לבכות לבורא ולהתפלל שייתן לו חיסרון. נמצא פה, המאור מאיר, פועל, עוד שיעור, עוד לימוד ויבוא, הכול "חוץ מצא", אני פה.

יש זמן כזה שאנחנו באמת מרגישים את עצמנו שלא כל כך חשוב לנו להתקדם או לא. ומה שחסר לנו זה שחייבים אנחנו להגיד לעצמנו שחסר לנו לפתוח את התמונה הזאת, את היחס שלנו לבורא ויחס הבורא אלינו, ולעשות כל מיני מאמצים כדי שאנחנו נגיע ליחס שווה מאיתנו למעלה ומהבורא למטה.

קריין: כותב בקטע 3 הרב"ש.

"העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו. והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל בשם אדמו"ר מפורסוב זצ"ל, על המאמר שאמר רבי שמעון, "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס", שפירושו של "כיס" הוא כלי, שמכניסים שם כסף, ש"כיס" נקרא חסרון, ו"כסף" נקרא מילוי החסרון."

(הרב"ש. מאמר 22 "אישה כי תזריע" 1986)

תלמיד: מה השלמות המשותפת בחסרונות שלנו, האם זו המטרה או עצם קיום החסרונות שלנו ביחד?

מהו חיסרון שלם ומהו מילוי של חיסרון שלם? חיסרון שלם זה חיסרון של כל הנבראים שנמצאים באיזו דרגת חיבור, שרוצים להתחבר ביניהם ולקבל בחיסרון הזה מלמעלה איזה מילוי, זה נקרא שהם נותנים כלי לבורא. ואז הלאה נתקדם. יש בזה עוד קצת, אבל התקדמנו היום די טוב.

(סוף השיעור)