סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined
שיעור בוקר 06.08.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר כתבי בעל הסולם, עמ' 425, מאמר "החרות"
קריין: מאמר "החרות" שנמצא בספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 425. כותרת "הבקורת כגורם הצלחה - אי הבקורת כגורם להתנוונות".
הבקורת כגורם הצלחה - אי הבקורת כגורם להתנוונות
"יש להוסיף עוד על האמור: כי המציאות מציעה לעינינו הפכיות קיצונית בין הדברים הגופניים - לדברים שבדעות והשכלות בנושא הנידון! כי ענין האחדות החברתית, העשויה להיות מקור לכל אושר ולכל הצלחה, נוהג ביחוד רק בין הגופים ועניני הגוף שבבני אדם. שהפרוד ביניהם, הוא המקור לכל פורענות ומקרים רעים.
אולם ענינים שבדעות והשכלות - הוא להפך מקצה אל הקצה. כי האיחוד ואי הבקורת, נבחן בהם למקור כל הכשלונות, והמפריע את כל ההתקדמות, וכל ההפריה השכלית, - - - כי השגת המסקנות המוצלחות, עומדות ביחוד על רבוי המחלוקת והפרוד, היוצא והמתגלה בין הדעות. שכפי רבוי הנגוד, והסתירה, וגדלות כח הבקורת - כן מתרבה הדעת והתבונה. והעינינים נעשים מוכשרים להתברר ולהתלבן ביותר. וכל כשלונה והתנוונותה של התבונה, אינה באה רק ממעוט הבקורת ומיעוט המחלוקת שבעניניה.
הרי הדבר גלוי לעיניים, אשר כל בסיס של הצלחה גופנית, הוא שיעור האיחוד של החברה. והבסיס של הצלחת ההשכלה והדעות הוא הפירוד והמחלוקת שבהם.
לפיכך הדין יוצא, אשר בעת שהאנושות תגיע למטרתה, בדבר הצלחת הגופות, דהיינו, על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד, ולב אחד, כמ"ש במאמר השלום, אשר רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו - הנה, לעומת זה, צריכים אז להזהר, שלא יתקרבו הדעות של חברי האנושות כל כך, באופן שתתבטל המחלוקת והבקורת בין החכמים והמלומדים. משום שאהבת הגופים, מביא בטבע גם קרבת הדעות. ואם תתבטל המחלוקת והבקורת - תתבטל כל התקדמות בדעות והשכלות, ויתיבש מקור הדעת מהעולם, כמובן.
ומכאן הוכחה מוחלטת, על חיוב הזהירות בחרות היחיד, בנוגע לעניני דעות והשכלות. משום שכל התפתחות החכמה והדעת, מיוסדת על חרות היחיד הזה. ולפיכך אנחנו מוזהרים לשמור עליה בשמירה מעולה, באופן שכל צורה וצורה שבתוכנו, שאנו קוראים לה בשם יחיד, דהיינו, בחינת הכח הפרטי של האדם היחיד - שנקרא בכללות בשם "רצון לקבל"."
זאת אומרת, אי אפשר בלי ביקורת, אי אפשר בלי שינויי דעות, ועד כמה שאנשים מפותחים יותר ומתקרבים יותר לבורא, כאילו למקור אחד, יש ביניהם ודאי עוד חילוקי דעות ועוד שינויים בתפיסה ובהרגשה ובבירורים בין זה לזה. ולכן אנחנו צריכים להתייחס לכל ההתנגשויות, ההתפרצויות, אי ההבנות שיש, אבל מתוך ההשגה, מתוך ההתקדמות הרוחנית, אנחנו צריכים להתייחס לזה בהבנה. דווקא מתוך הביקורת ההדדית, מתוך הוויכוחים, אם הם ענייניים ודאי, זה ברור, אז כמו שבעל הסולם כותב "הביקורת כגורם הצלחה ואי הביקורת כגורם להתנוונות".
שאלה: למה ביקורת זה דבר כל כך חשוב?
כי זה לא כמו שאתה עושה ביקורת על השני כמו שזה נהוג אצלנו, שכל אחד צועק על השני ואפילו לא שומע מה שהשני אומר. אני מסתכל לפעמים בחדשות, איזו בושה, אחד אומר משהו והשני לא שומע, העיקר לענות בחזרה וכל הזמן [בקול] עוד יותר גבוה ואז מישהו שלישי וכן הלאה. הטלוויזיה נותנת דוגמה כזאת לעם, איזה עם יכול להיות אחרי כאלו תוכניות? אף אחד לא שומע את השני. איפה כאן לכבד, לברר בדיוק מה שהשני רוצה וכן הלאה? אין.
אנחנו גם רואים אחר כך כשיוצאים לרחוב, אלו צועקים ודופקים במשהו והשני גם. מישהו שמע את השני? לא. מישהו רצה לשמוע את השני? לא. אלא מה רוצים? סתם לצעוק כמו קופים. קבוצת קופים אחת מול קבוצת קופים שנייה. ממש כך.
תלמיד: מתי הביקורת כמו שבעל הסולם מתאר אותה פה היא אלמנט חשוב? כי נראה בעולם שלנו שהביקורת הורגת אותנו היום, הביקורת הזאת שתיארת קודם.
קודם כל בעולם שלנו אני לא יודע, בחברה שלך תגיד, לא העולם, לא כל העולם ככה. כי יש בכל זאת כאלה קבוצות שאנשים מתחברים ביניהם באיזה כנסים או במשהו והם מדברים לעניין. לעניין או לא לעניין זה לא חשוב, אבל לפי הסדר וכל אחד שומע את השני ומביא טענות צודקות או לא צודקות כנגדו ואז מברר מי יותר, מי פחות, או יכול להיות שגם לי יש דעות כאלו וכאלו יחד.
אנחנו לא מדברים על חוק הטבע המוחלט העליון, אנחנו מדברים על כך שזה מתפרס בינינו ולכן יכול להיות שיהיו דעות שונות מאנשים שונים מנשמות שונות וכל אחד רואה בעצם את הגישה שלו ואת הנתיב שלו לאותה אמת. תתאר לעצמך, הנשמות הן לא אותה נשמה, הן לא יוצאות מאיזו הטבעה אחת. ואז יש לך ראייה אחרת על המטרה, ולו, ולו, ולו, אבל לכולם היא כאילו אחת, ולזה אנחנו צריכים לדבר, "כי בו ישמח ליבנו"1. האם אנחנו מתכוונים לאותה המטרה, לאותו המצב, ואם כן, אז יכול להיות שלכל אחד, וחייב להיות שלכל אחד, יש גישה שונה במשהו מהשני.
תלמיד: זה נכון להגיד שאנחנו בהפצה שלנו כרגע צריכים לכוון לזה שתהיה קודם כל מטרה אחת?
כן.
תלמיד: לפני שאנחנו מתחילים לדבר על ביקורת ואיך בונים את זה.
כן. וגם מטרה אחת, אנחנו לא מדברים על המטרה הסופית, בורא או משהו, אל תגיד מילים כאלה, תגיד מילים שיהיו מקובלות על כולם.
שאלה: מה שקורה עכשיו בסין זה שהשלטון הדיקטטורי לא מאפשר לבטא אף דעה כנגד המשטר. הם מנסים לכסות, לשקר, הכול מנוגד לעקרונות שבעל הסולם מציין כאן. המצב הזה יילך ויחמיר עם זה שארצות הברית מציבה לפניה את סין כאויב מספר אחד וסין תתחיל להסגר יותר ויותר כלפיהם. היחידים שדומים לסין הם הונג קונג שלוקחים זכויות אדם ולא מאפשרים זכויות אדם, ואז הם חותכים את הפתח היחיד לחיים מבחוץ, זה כמו לחתוך את חבל הטבור של התינוק, אני לא יודע מה להגיד על זה.
אני מכיר קצת את המצב, בזמן האחרון זה בולט יותר ויותר, וקשה להגיד מתי זה ייפתר. זה חייב להיפתר אבל אני לא חושב שזה יהיה על ידי תהליך שאנחנו רואים בעינינו, אלא באמת כמו אותו וירוס הקורונה, כל מיני דברים כאלה. הבורא צריך לסחוט אותנו ממש, להוציא מאיתנו את כל המיצים האכזריים האלו, הרעים, האגואיסטיים. פשוט עכשיו הגיע הזמן לאומה הסינית להביע את עצמה לפני כולם. כך יש תקופות לכל אומה ואומה, פעם היו הגרמנים, לפני זה הצרפתים, לפני זה האנגלים, הרוסים תמיד רוצים את זה. זה קורה בהתפתחות הטבעית של כל אומה ואומה. אני חושב שאנחנו צריכים פשוט לתת לזה זמן, לא למהר את הזמן, זה לא יכול להיות מהר.
עד כמה שאנחנו נדאג לחיבור, שהאור העליון דרך החיבור שלנו יתקרב יותר לעולם, לאנושות כולה, לפי זה אנחנו נרגיש יותר מהר את השינויים ושינויים יותר טובים, בצורה יותר טובה. בוא נדאג לאור העליון שיופיע יותר מהר ובעוצמה יותר גדולה ככל האפשר בכל המציאות. הוא מאיר לכולם, הוא מאיר בשווה לכולם ואני בטוח שכל הדברים האלה יפתרו. זה לא תלוי במנהיג בסין או בהונג קונג או בסטודנטים האלו, עוד כל מיני שם, זה לא תלוי. פשוט האור העליון צריך בצורה כזאת להגיע ולסדר את הדברים.
אני לא חושב שיש לנו כאן משהו אחר לעשות חוץ מלפזר עד כמה שאפשר, בזהירות, את שיטת התיקון. אין כאן שום דבר נוסף שצריכים לעשות, רק שיטת התיקון. לדבר בצורה פלורליסטית, בצורה יפה, טובה, שלא יחשבו עלינו שאנחנו באים חס ושלום בכוח להתנגד לשלטון הסיני וכן הלאה, זה לא יעזור. אנחנו לא מתנגדים לאף שלטון, אנחנו רק רוצים על ידי חיבור כמה שאפשר בין בין בני אדם ועל ידינו להפעיל את כוח האור העליון על כולם.
אני מבין את הכאב שלך, זה תמיד ככה, אני מכיר אותך. ואתה באמת בן נאמן של האומה הסינית, נציג באמת בוער כזה של האומה הזאת בינינו, בבני ברוך. אבל אני חושב שרק כך לעשות, זה הכי בטוח. אין דוגמה אחרת. לא כדאי להיות נגד ממשלות או משהו, זה הכול בובות. אלא אנחנו צריכים רק לעורר את האור העליון, ואנחנו נמצאים במצב שיכולים לעשות את זה.
אז תראה, אנחנו עוד נגיע למצב שאנחנו נראה את זה. אבל הכול על ידי התפתחות של האומה עצמה והאנשים שנמצאים בה וכל זה, זה ממש רק על ידי ההתפתחות. וזה על ידי האור, המאור המחזיר למוטב.
שאלה: מה זה בחינת הכוח הפרטי של אדם היחיד?
עד כמה שהוא מחובר בעשירייה שלו הוא הופך להיות כבר לכוח הכללי. כי לפי העשיריות כולן כך מתחברות במערכת אחת.
שאלה: רציתי לשאול איך אפשר להעביר ביקורת כך שהיא תתקבל ותיטיב ולא תהרוס?
זה רק ביקורת על חוסר חיבור. כי חיבור כלשהו זה כבר תיקון, הביקורת היא רק על חוסר חיבור.
קריין: נמשיך בכותרת "מורשת אבות" בעמ' 426.
מורשת אבות
"גם כל הפרטים מהתמונות, אשר הרצון לקבל הזה כוללם, שגדרנו אותו תחת השם "מצע", או סיבה א', שמשמעותו כוללת, כל אותם הנטיות והמנהגים וכדומה, שירש מאבותיו ואבות אבותיו, המצוירים לנו כמו שלשלת ארוכה של אלפי בני אדם, שהיו מצויים בשעתם, ועומדים זה תחת זה, - שכל אחד מהם הוא טפה תמציתית ממולידיו, שבטפה הזאת, הגיע לכל אחד כל הרכוש הרוחני של מולידיו, לתוך המוח המארך שלו שנקרא סובקונשינס. באופן, שהיחיד הנמצא לפנינו, יש לו בסובקונשינס שלו כל אלפי הירושות הרוחניות, מכל היחידים המוצגים באותה השלשלת, שהם מולידיו ואבותיו.
ולפיכך, כשם שפרצופיהם של כל יחיד ויחיד, משונה זה מזה - כן דעותיהם משונות זו מזו. ואין לך שני בני אדם בעולם שיהיו דעותיהם שוות זו לזו. כי לכל אחד יש רכוש גדול ונשגב, אשר הורישו לו אלפי אבותיו, ולאחרים אין אף שמץ מהם.
אשר על כן, כל הרכוש הזה, נבחן לרכושו של היחיד, שהחברה מוזהרת לשמור על טעמו ורוחו. שלא יטשטש בסיבת הסביבה שלו. אלא, כל יחיד ישאר עם שלמות מורשתו. ואז, הנגוד והסתירה שביניהם ישאר קיים לנצח, כדי להבטיח לנו לתמיד את הבקורת, ואת התקדמות החכמה, שהיא כל יתרון האנושות וכל מאויה האמיתיים הנצחיים.
אחר שבאנו לידי הכרה, במדה מסויימת, בדבר האנכיות של האדם אשר גדרנו אותו במובן של בחינת כח, ו"רצון לקבל", שהיא בחינת הנקודה העצמית של בעל החי במערומו - גם נתברר לנו היטב, על כל גבוליו, מדת רכושו המקורי של כל גוף יחיד, אשר הגדרנו אותו במובן של "מורשת אבות", שפרושו הוא, כל כח הנטיות והתכונות שהגיעו לו בירושה לתוך בחינת ה"מצע", שהוא חומר ראשון של כל אדם, דהיינו טפה הזרעיית של מולידיו.
והנה עתה מצאנו הפתח, לפתור כוונת חז"ל, במה שאמרו, שבסיבת קבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המות. - אולם להבנה יתרה אנו עוד צריכים, בענין האנוכיות ובענין מורשת אבות האמורים."
אנחנו תיכף נלמד את זה.
שאלה: איך להשתמש בביקורת בצורה מועילה כדי לגלות את התכונות הטובות של כל חבר בעשירייה?
אני חושב שזה בלתי אפשרי אלא אם כל העשירייה עובדת על זה. אדם אחד בעשירייה לא יכול לעשות כלום, אלא אם כל עשירייה תעבוד על כל אחד ואחד כך הם יגיעו להצלחה. זה אחד עבור כולם וכולם עבור כל אחד.
שאלה: קודם שמענו על שיטת התיקון ובישיבת כתבים אמרת משהו שזעזע את כל מי ששמע. אמרת שמה שאנחנו עושים זו לא הפצה אלא אנחנו צריכים להיות מחנכים, מסבירים, אנשים שמביאים אור לעולם. אמרת שאנחנו יושבים על העגלה, עושים פרשנות ובורחים מאחריות. מה זה נקרא להיות מחנך שמסביר? מישהו שמביא אור לעולם לעומת מישהו שעושה פרשנות?
תראה, בזה שאני עושה עליכם ביקורת אני מקווה שזה לא יעצור אתכם, לא יקפיא אתכם אלא ייתן לכם פוש קדימה, דחיפה. לפעמים אני אולי ביקורתי מידי. אבל השאלה היא, כי יש בהפצה שלנו חלק שלוקחים ממני ומפיצים אבל חסר בהפצה שלנו חלק שאנחנו לוקחים מהאנשים שמפיצים להם את הסבל שלהם, הבעיות שלהם, שמתוך זה בדיוק אנחנו צריכים להפיץ, ואז ההפצה שלנו תהיה יותר אקטואלית, יותר נוגעת ללב האדם.
תלמיד: האם אתה מכוון אותנו להיות מחנכים?
כן.
תלמיד: מה זה אומר להיות מחנך?
זה לא מספיק שאתם רוצים להראות לכל העולם שאתם מגיעים כמגישי חדשות, שיש לכם תשובה על מה שקורה היום. זה לא כל כך נותן לציבור משהו. מה יש מזה שאני לא יודע, ועכשיו אני כן יודע. אנחנו לא כלי תקשורת.
תלמיד: ברור. אנחנו רואים גם שהקהל לא מתרשם מזה שאנחנו מספרים מה שיהיה. להיפך, אנחנו מקבלים תגובה לא טובה. רציתי לשאול מה זה נקרא להיות מחנך? שלכל אחד יש סביבו שיש קהל, תלמידים?
לא. שאנחנו בכל זאת בצורה רכה, יפה, נראה לקהל ללא לחץ מה כדאי לעשות כדי שהעתיד יהיה יותר טוב. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.
תלמיד: אנחנו כארגון צריכים לעשות את זה, או כל תלמיד צריך?
כל אחד. מה זה "ארגון"? מה ארגון יכול לעשות? כל אחד שכותב ובכלל, אפילו שלא כותב, שיכתוב בצורה כזאת שהוא מראה איך אפשר להגיע לחיים הטובים.
ב' בחינות: א' ב"כח". ב' ב"פועל"
"בתחילה צריכים להבין, אשר האנוכיית הזו, שגדרנו בשם כח של "רצון לקבל", אף על פי שהוא כל עיקר עצמותו של האדם - מכל מקום לא יצוייר כלל שיהיה לו קיום במציאות ממשית אפילו רגע אחד.
(כי ידוע אשר יש בחי', ובחי' ב"פועל". - ודבר זה שאנו מכנים אותו "כח" הוא דבר שבמחשבה, דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל. ורק במחשבה הוא נקבע.)
כי דבר זה שאנו מכנים אותו "כח", דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל, הוא אמנם רק דבר שבמחשבה כלומר, שרק במחשבה, אפשר לקבוע אותו.
אולם למעשה לא יצוייר כלל כח ממשי ומציאותי בעולם בשעה שהוא נח ואינו פועל כלום, משום שהכח אינו קיים במציאות, אלא בזמן ובמידה המגולה בפעולה, כשם שלא יתכן לומר על איזה תינוק, שהוא בעל כח גדול, שעה שאינו יכול להגביה אפילו משא קל. אלא, אפשר לומר, שמכירים באותו תינוק, אשר בשעה שיגדל - יתגלה בו כח גדול.
ומכל מקום אנו אומרים, אשר אותו כח וגבורה שאנו מוצאים באדם בעת גדלותו, היה כלול באבריו וגופו של התינוק גם בקטנותו. אלא שהכח הזה, היה בו בהעלם. ולא היה מגולה בפועל.
והן אמת שבמחשבה אפשר היה לקבוע (את הכחות העתידים להתגלות). כן, משום שהשכל מחייב כן - אולם בממשיות ובמציאות גופו של התינוק - בוודאי שלא קיים אצלו שום כח של גבורה ולא כלום, להיות ששום כח אינו מתגלה בפעולות של התינוק. - - - כמו כן כח התאבון, כח זה לא יופיע במציאות ממשית בגופו של אדם, בשעה שהאברים אינם מסוגלים לאכול, דהיינו, בעת השביעה.
אולם, אפילו בעת השביעה נמצא כח התאבון, אלא שהוא בהעלם, בתוך גופו של האדם - - - ואחר כך, לאחר העיכול, הוא חוזר ומתגלה, ויוצא מהכח אל הפועל.
אולם משפט זה (של הבחנת הכח שעדיין לא בא לידי גילוי בפועל), שייך לדרכי ההשכל של המחשבה. אכן, אין לו שום קיום במציאות ממשית. כי בעת השביעה אנו מרגישים, וברור לנו, שכח התאבון חלף הלך לו. והביט על מקומו, ואיננו.
המתבאר, שאי אפשר כלל להציג לעינינו כח, כבחינת נושא, העומד, ונח, וקיים לעצמו. - - - אלא כבחינת נשוא, כלומר, בה בשעה שהפעולה מתקיימת במציאות - באותה שעה מתגלה ה"כח" בתוך הפעולה.
ואם כי בדרכי ההשכלה בהכרח יש כאן ב' דברים, נושא ונשוא, דהיינו כח ופועל, כמו כח התאבון שהוא הנושא. והדמיון של הדבר הנאכל, שהוא הנשוא, ובחינת הפעולה, אולם במציאות באים כדבר אחד. ולא יקרה לעולם שיתגלה באדם כח תאבון, בלי שיצטייר במוחו דמיון של דבר הנאכל, באופן שהם שני חצאים מדבר אחד שכח התאבון מוכרח להתלבש באותו הדמיון של דבר הנאכל. כי אין שום גילוי, זולת על ידי התלבשותו בדמיון הזה. - והבן זה היטב, אשר הנושא והנשוא מוצגים כאן כשני חצאים של דבר אחד, אשר הויתם מתגלים בבת אחת, ונעדרים בבת אחת.
ובזה מובן, אשר ה"רצון לקבל" הזה, שהצגנוהו בתור האנוכיות. אין הכוונה שקים כן באדם בבחינת כח החושק, ורוצה לקבל בבחינת נשוא נח. - אלא הכוונה, רק מבחינת נושא, כלומר, שמתלבש בדמיון של הדברים הראויים לו להתקבל. כמו כח התאבון - המתלבש בדמיון של הדבר הראוי לאכילה ופעולתו מתגלה, בדמיון הצורה הנאכלת, ובה הוא מתלבש - - - לפעולה זו אנו קוראים חשק, דהיינו, כח התאבון, המתגלה בפעולת הדמיון.
וכן בנידון שלנו, ברצון לקבל הכללי, שהוא מהותו ועצמותו של האדם. הוא מתגלה וקיים, רק בהתלבשות בתוך הצורות של הדברים העשויים להתקבל. כי אז הוא מקויים בבחינת הנושא, ולא זולת. ופעולה זו אנו קוראים "חיים", דהיינו, "החיות של האדם", שמשמעותו - שכח ה"רצון לקבל" מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל. שמדת הגילוי של הפעולה הזאת - היא מדת חייו. על דרך שאמרנו בפעולה שאנו קוראים לה "חשק"."
זה לא כל כך פשוט מה שהוא כותב, אבל בעצם אין שום בעיה. אם אנחנו רואים לפנינו דבר שהרצון שלנו יכול להתלבש בפעולה המתאימה לרצון זה נקרא "חשק". ואז אנחנו באמת יכולים להגדיל את עצמנו ולהתקרב לביטוי הרצון. לכן לעניינינו, כמה שאנחנו בונים את העשירייה ואנחנו יכולים לראות בתוך העשירייה את המימוש שלנו, בזה יגדלו הכוח, השכל, הביטחון, כל הדברים שאיתם אנחנו צריכים להגיע למטרה.
שתי יצירות: א' האדם. ב' נפש חיה
"מהמתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם:
א. האדם לבד,
ב. ונפש חיה לבד.
והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים:
א. דומם
ב. צומח
ג. חי
ד. מדבר.
ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".
אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור.
וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. - ומילת נשמת - היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.
ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה, והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל".
חרות ממלאך המות
"ועתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם במה שדרשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות" שנעשה חירות ממלאך המוות כי נתבאר במאמר מתן תורה וערבות אשר בטרם מתן תורה קבלו עליהם לבטל כל קנין פרטי בשעור המתבטא בהמלות ממלכת כהנים ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו, להדבק בו בהשואת הצורה אליו ית' כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים שהוא דרגה האחרונה של דביקות המתבטא במלים "גוי קדוש" כמ"ש בסוף מאמר הערבות.
וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם דהיינו האנוכיות שלו המוגדר ברצון לקבל אינו אלא חצי דבר, ואין לו זכות קיום זולת בהתלבשו באיזה תמונה של קנין או תקוה של קנין כי אז נשתלם ענינו שיתכן לקרותו בשם עצמות האדם ולא זולת, נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קנינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קנין לעצמם אלא רק בשעור של השפעת נחת רוח שיוצרם יהנה מהם. וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קנין הזה הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחד שלם, א"כ ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחי' העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נ"ר ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחי' קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל. אולם כשבא על הכונה של הבריאה והשי"ת יש לו נ"ר ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו ית' הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. וז"ש במדרש (שמו"ר מ"א ז') חרות ממלאך המוות, ובמשנה (אבות פ"ו) חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו', ע"ש.""
שאלה: בעל הסולם כותב שצריכים להיזהר בחרות היחיד בנוגע לדעות והשכלות. איך זה יבוא לידי ביטוי בחברה המתוקנת, איזו חרות בדעות ובהשכלות יהיו ליחיד בחברה הזאת?
כולם שומעים את השאלה ואחר כך כולם נכנסים לדיון, לסדנה. תחזור שוב על השאלה.
תלמיד: בעל הסולם כותב שצריכים להיזהר בחרות היחיד בנוגע לדעות והשכלות, איך זה יבוא לידי ביטוי בחברה מתוקנת, איזו חרות בדעות והשכלות תהיה ליחיד בחברה הזאת?
אם אנחנו נהיה מתוקנים אז אנחנו לא נוכל להתקדם? אז אנחנו כבר מגיעים למצב שאין תנועה קדימה? זאת אומרת אין חיים? אם אנחנו לא מרגישים מה היה הווה ויהיה, אין לנו הרגשת החיים, הרגשת ההתקדמות, הרגשת השינוי, הכול נעלם, הכול נעדר, אנחנו נמצאים כאילו בחושך גמור, במוות.
סדנה
איך זה יבוא לידי ביטוי בחברה מתוקנת, ואיזו חרות בדעות ובהשכלות תהיה ליחיד בחברה הזאת?
זו סדנה לכולם, כדאי לחשוב.
*
תחשבו על שאלה שאתם רוצים לשאול אותי או את הכלי העולמי, כל עשירייה ועשירייה.
*
שאלה: איך אנחנו מקשיבים לציבור, איך שומעים את רצון הציבור?
זה מה ששאלתי קודם, אתה צודק שגם אתה שואל איך אנחנו מקשיבים לציבור? קשה לנו להקשיב לציבור, כי אנחנו לא נמצאים במקום שלו. אם יש לך קשר עם המטרה שאתה רואה אותה, שהיא אפילו למעלה מהחיים שלנו, מטרה נצחית שלוקחת אותך לנצחיות, אז אתה לא יכול להשוות את עצמך עם הציבור. הציבור נמצא במצב שיש לו מכאן ועד כאן את החיים שלו המוגבלים, יותר מזה הוא לא מרגיש ואז ההסתכלות שלך על החיים וההסתכלות שלו, זה לא אותו הדבר.
ולכן כשאתה מתחיל לכתוב, עם ההסתכלות שלך על החיים הנצחיים, אז בלי שאתה מדבר עליהם אפילו, אבל הוא מרגיש שאתה לא מציאותי, שאתה משהו שמרחף באוויר, זו הבעיה. לכן אם אנחנו רוצים להתכלל עם הציבור, אנחנו צריכים באותו רגע, באותם המצבים שאנחנו כותבים עליהם לציבור, להרגיש את עצמנו שאנחנו נמצאים בדרגה שלו. אין עולם הבא, אין דבקות בבורא, אין שום דבר, יש רק את החיים האלה כמה שנשארו לי ובהם אני חי.
תנסו להתלבש בכוונה, בחזרה מלמעלה למטה ואם כבר אתם מצליחים להתחבר משך כמה מאמרים עם הקוראים שלכם, אם כבר יש לכם אותם הקוראים, אז אתם צריכים להשתדל לקחת אותם ולהעלות אותם ממטה למעלה. זה החינוך, אז תראו כמה שיתחברו אליכם.
שאלה: בעשירייה ראינו שיש את החוקיות שבעל הסולם אומר, שכדאי לא לדבר אם אתה לא מגיע למצב של חיבור. השאלה היא, מהו התהליך החינוכי בכדי להגיע למצב שכל אחד יכול בבטחה להביע את דעתו?
כשאנחנו מדברים על דברים השייכים לכולם וכשאנחנו מסכימים על זה שיש לנו מצב שממנו אנחנו כולנו יצאנו, מצב שאליו אנחנו כולנו מגיעים, ומצבים בדרך שאנחנו צריכים ביחד להשיג את החיבור בינינו, אז אין לנו בעיה. אנחנו צריכים לאתר כמה שיותר נקודות משותפות בינינו ואז הכול יסתדר.
תלמיד: ועד שמגיעים למצב הזה עדיף פשוט לשתוק?
לא לשתוק, לדבר על זה שכולנו יצאנו ממקום אחד, כולנו מגיעים למקום אחד וכולנו עוברים בדרך אחת ומה שיש לנו משותף שאנחנו יכולים "איש את רעהו יעזורו".
שאלה: באיזה תנאי אדם יכול להיות פרט חופשי בחברה?
אני לא יודע מה אתה מתכוון חופשי. להיות חופשי אנחנו יכולים בתנאי שאנחנו מתעלים מעל הרצון האגואיסטי שלנו, אז אנחנו יכולים אחרי זה לעשות מה שבא לנו בצורה חופשית. רק בתנאי שאתה עושה צמצום על הרצון לקבל שלך.
שאלה: מצד אחד נאמר על הביקורת ש 23.5 שעות ביממה עלינו להימצא בקו ימין ורק חצי שעה בקו שמאל וכשהאדם עם עצמו. וכאן נאמר שללא ביקורת בלתי אפשרי להתקדם בחברה. איך שני הדברים האלה באים לידי ביטוי בעשירייה, איך לשלב בין שני המצבים האלה?
לחבר את שני הדברים האלה יחד זה באמת קשה, אבל תנסה. אני 23.5 שעות עובד רק עבור השלמות וחצי שעה אני נמצא בביקורת על חוסר השלמות. השאלה היא כך, האם אני בכל העשרים וארבע השעות גם אלו וגם אלו, הולך להצדיק את הבורא גם מצד השלמות וגם מחוסר השלמות. להצדיק את הבורא.
שאלה: האם יהיה נכון לייחס את חוקי הטבע, את מצוות הבורא להתנהגות שלנו? או לגבי הכנס, האם זה יהיה כיוון נכון? מה יהיו אותן מצוות ואיזה דברים אפשר לנסח מתוך אותן מצוות, או מאותם חוקים כנושא לכנס, כדרך התנהגות שלנו?
החוק הכללי זה חיבור, כי הבורא שבר בכוונה את הכלי, את הרצון שברא, להמון רצונות פרטיים, ואנחנו צריכים לחבר אותם יחד. ולכן בעצם יש לנו רק פעולה אחת שאנחנו צריכים לעשות, פעולת החיבור. כל אחד מאיתנו על ידי השבירה כלול מכולם, ולכן כל אחד יכול ומסוגל ומחויב להתקשר לכולם. מזה יוצא לנו חוק מאוד פשוט שזה חוק החיבור, אנחנו חייבים להתקשר בינינו בכל מיני אפשרויות כמה שרק יכול להיות.
אם אתה מתאר לעצמך איזה מערכת, שהיא צריכה כולה כולה להתקשר זו עם זו וזו עם זו בכל מיני דברים, אז אתה בעצם מקבל שזה לא קשרים כאלה שאנחנו מושכים חוטים אחד לשני, אלא שיוצא שאנחנו בזה נמצאים בוא נגיד, כמו במרק אחד ובתוכו אנחנו קשורים דרך המרק זה עם זה ואנחנו כמו קרוטונים באותו מרק, חלקיקים.
בינתיים יש לנו מצוות, זאת אומרת פקודות, ציווי, שאנחנו צריכים להיות קשורים זה לזה בצורה שאתה לי ואני לו וכן הלאה וכן הלאה כל אחד. אבל אחרי העשירייה כשאנחנו משיגים אותה ומשיגים קשר בין העשירייה לעשיריות אחרות, לאט לאט אנחנו מאבדים את העניין של הקו ואנחנו מקבלים כבר צורת העיגול. לאט לאט הקו נכנס לעיגול ואז אנחנו כבר לא מקבלים תפיסה של המקובלים הנוכחיים שאנחנו נמצאים בלמעלה מהדעת, אלא יש שם עוד רמה אחרת של תפיסה, תפיסה אינטגרלית. לא שאני מחובר דרך החוטים עם כל אחד ואחד ועושה עם כל אחד ואחד כל מיני צורות של עשר ספירות, אלא שאנחנו הופכים להיות ללא הגבלות, אנחנו עוברים ממצב דיסקרטי, בדידי, למצב השלם.
אני לא יכול [לדבר] על זה, אבל זו תפיסה אחרת לגמרי, אז מתחיל להיות מובן לנו גם איפה נתקעים המדענים [כשהם מדברים] על הגבול של הזמן, הגבול של המקום וכל מיני דברים כאלה. אצלם זה דברים קטנים.
נדבר על זה פעם, אולי דרך זה תהיה לנו גישה גם לקהל מסוים בהפצת חוכמת הקבלה.
תלמיד: לפעמים זה מרגיש כל כך קשה, כאילו שיש איזה דיקטטורה, ודיקטטור שאומר לך ככה עליך לעשות, וזה מרגיש כל כך הפוך אליך. אז איך אתה יכול לבחור באופן חופשי לחבר את עצמך לחוק כזה? לפעמים זה מרגיש טוב ונעים ולפעמים זה מרגיש ממש קשה. מה אפשר לעשות כדי לקיים חוקים כאלה מתוך בחירה חופשית?
אנחנו פועלים בצורה הדרגתית ואין לנו בזה שום בעיה, אלא פשוט הצעדים שלנו מביאים אותנו בעצמנו. אנחנו מתקדמים, אנחנו לא יודעים בדיוק, זה כמו תינוק שגדל, הוא לא יודע מה הוא צריך להיות. אלא יש מעליו חיים, והחיים האלה הם סובבים אותו ואת ההורים שלו ואת הכול, ואז הוא מתקדם.
אותו הדבר אנחנו, לא צריכים לדעת לאיזה מצבים אנחנו צריכים להגיע, אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו צריכים עכשיו ברגע זה לבצע, והרגע הבא ייוולד מהרגע הזה. לא כל כך לדאוג למצב הבא, המצב הבא הוא ייוולד בצורה הכרחית מהמצב הנוכחי.
בכלל, כמה שפחות דואגים זה יותר טוב. לדאוג רק על החיבור בינינו, ככה בצורה קצרה, ועל ידי זה מתקדמים.
שאלה: האם אפשר לברר את התהליך התגובתי שמתרחש לביקורת, ואם כן מהו?
הביקורת צריכה להיות מאוד מאוד עניינית, רק לכיוון המטרה. זאת אומרת בעצם לחיבור, האם החיבור שלנו הוא מושלם. ואם לא, על זה צריכה להיות ביקורת, כל יתר הדברים אין לנו שום אפשרות להשפיע עליהם. אנחנו יכולים להשפיע על אופן החיבור, שיהיה כמה שיותר מושלם.
(סוף השיעור)
-
" כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" (תהילים ל"ג, כ"א).↩