שיעור ערב 10.08.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש - א', עמ' 107, "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר"

קריין: ספר כתבי רב"ש כרך א' עמוד 107 מאמר "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".

ויסב חזקיהו פניו אל הקיר

"בזהר (ויחי דף ק"כ אות שפ"ו) "רבי יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'". וזה לשונו שם בהסולם, "הנה שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".

ויש להבין מה זה "קיר", שצריכים להתפלל סמוך לקיר. וכמו כן, מה זו "חציצה", שאומר, שאסור להיות דבר שחוצץ. (ובאות שצ"ב) מפרש הזהר שם ובהסולם, "קיר זה הוא אדון כל הארץ, וזהו השכינה".

ולפי זה יש לפרש מה שאומר, שצריכים להתפלל סמוך לקיר, היינו סמוך להשכינה. אולם עוד לא ידוע, מהו שיעור של הסמוך לקיר. אז הוא מפרש, שלא יהיה דבר חוצץ בינו להקיר. לכן יש לפרש את ענין חציצה, כמו בטבילה, ובנטילת ידים, וכמו בארבע מינים, שקושרין את הלולב הדסים והערבות עם עלה של לולב, מפני שהוא מאותו מין.

נמצא, שענין חציצה בינו לבין הקיר הוא, כמו שהשכינה היא המשפיעה להתחתונים, כן האדם צריך לראות לסלק את כח הקבלה, ושכל חשקו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע לה'. אז נקרא זה קירוב וסמוך לקיר.

אך קודם כל עלינו לדעת, ומחובתינו להשתדל, ולהבין באפס מה כפי קט שכלינו, על מה אנו צריכים להתפלל, היינו על איזה חסרון אנו צריכים להחשיב, ולומר, שזה הוא עיקר מה שחסר לנו. ובאם נוכל למלא את החסרון הזה, כבר לא יחסר לנו שום דבר.

הנה ידוע, שעיקר התפלה על שכינתא בגלותא. אבל גם זה צריך פירוש. ובהרבה מקומות כתוב, שעיקר מה שאנו צריכים להתפלל, הוא לאקמא שכינתא מעפרא. ויש על זה הרבה פירושים. ומה שאנו יכולים קצת להבין, היא מלכות שמים. וזהו מה שהאדם מקבל על עצמו, שאין לו שום דבר בעולם, שזה יהיה תכליתו, רק לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס, שע"י זה הוא יזכה לדביקות ה', ותהיה לו אז היכולת להנות להמלך, על דרך "מהו רחום אף אתה רחום", ויהיה מוכשר אז לקיים את מחשבת הבריאה שהיא בבחינת להטיב לנבראיו.

אולם בחינה, הנקראת "להשפיע נחת רוח להבורא יתברך", אינה לוקחת מקום אצל הנבראים, בו בזמן שהם נולדו עם רצון לקבל. ובעבור זה, אין בכלל מושג של להשפיע מובן להם. וזה דומה לדבר המונח בעפר, ואין איש שם על לב, שכדאי להרים אותו. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזהו כמו שכתוב (בסליחות של שלוש עשרה מידות) "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".

ו"עיר" פירושו כמו שכתוב (קוהלת ט') "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ומפרש אבן עזרא וזה לשונו, המפורשים הקדמונים אמרו, כי זה על דרך משל "עיר קטנה" גופו של אדם, ו"אנשים בה מעט" בעלי כח התולדות, משרתי הנפש.

לכן גם כאן צריכים לפרש "עיר אלקים", היינו בזמן שהגוף רוצה, שישכון בתוכו אלקים, בגוף הזה, אז כל האברים מתנגדים לזה. ועבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לשם שמים, עבודה זו היא בתכלית השפלות, ויש בעבודה זו טעם של עפר. וכמו שכתוב בקללת הנחש (בראשית ג') "ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", שפירושו, שכל מה שיאכל, יהיה לו טעם עפר.

כמו כן כאן, בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים, ואינו רואה מה שיצמח מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית, אז העבודה הזו היא בשפלות, וכל מה שהוא עושה, הוא מרגיש בעבודה זו טעם עפר. וזה נקרא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". זאת אומרת, אם יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנויה על בסיס של אהבה עצמית, הוא חושב על עצמו, שהוא ברום של מעלות השלמות.

מה שאין כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו.

ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו.

ועל זה אנו מבקשים, כמו שכתוב (תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", כידוע, שהשכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", כמו שכתוב בזהר, "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.

ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.

מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים. ואלו אנשים נקראים "שפלים", משום שהם רוצים להתחבר לבחינת השפעה, שהיא בחינת שפלות. וזהו טעם נוסף שנקראים שפלים.

אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית.

אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך. הלא הקב"ה נתן להם. לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום".

וענין שכינתא בגלותא, הכוונה, שהאדם צריך להרגיש שהיא בגלותא, שפירושו הוא, היות שאדם נקרא "עולם קטן", שהוא כלול משבעים אומות, ובחינת ישראל שבו היא בגלות, היינו שהעם ישראל (שבו) משועבד לאומות העולם שבו, ואין להם לעשות שום דבר לטובתם, אלא רק עבור אומות העולם, שעם ישראל נקרא בחינת ישר-אל, שהוא רוצה להשפיע להבורא, והם רוצים לעבוד בעל מנת לקבל, שזה נקרא אומות העולם.

ולפי זה יש לפרש "ישראל שגלו", היינו אם ישראל נמצאים בגלות, שאינם יכולים לעשות שום דבר לבחינת ישר-אל, "שכינה עמהם", שגם היא בגלות, כאילו אינה יכולה לשלוט עליהם, כי, כביכול, שהם שולטים עליה. וזהו שאמר דוד המלך (תהילים קט"ו) "לא לנו ה', כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמתך, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, ואלקינו בשמים, כל אשר חפץ עשה".

ולפי הנ"ל יש לפרש, שאנו מבקשים לה', שיעזור לנו לצאת מהגלות, שזה שאומרים "לא לנו" הכוונה על הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, שאנו רוצים, שהמחשבות והרצונות והמעשים לא יהיו עבור הרצון לקבל שלנו, שזה נקרא, שכל החשיבות היא לאומות העולם.

אלא "לשמך תן כבוד", שלא תהיה שכינתא בגלותא ושתהיה בבחינת עפר, אלא שיהיה מגולה הכבוד שמים, שזה נקרא, ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה". וזה ענין "למה יאמרו הגויים", היינו אומות העולם שבתוך אדם, שהם נקראים "גויים". ומה הם אומרים, "איה נא אלקיהם", היינו שהם מתנגדים לאמונת ישראל, שעבודתם היא במוחא וליבא, שכל עבודתם (של גויים) היא בתוך הדעת.

אבל "אלקינו בשמים", היינו שדוקא למעלה מהדעת הנקרא "שמים", שהוא למעלה משכלנו. ולמה עשה (ה') שעבודה שלנו תהיה למעלה מהדעת. אין אנו אומרים, שאינו יכול לעשות אחרת, אלא "כל אשר חפץ עשה", והוא הבין, שעל ידי עבודה למעלה מהדעת, היא דרך יותר צלחה להגיע להמטרה, שנוכל לקבל את הטוב והעונג ויחד עם זה ישארו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו.

ויש לפרש "על חסדך על אמתך", שאנו מתפללים לה' "כי לשמך תן כבוד". "על חסדך" הכוונה, שמידת החסד ישפע לנו, שיהיה לנו הכח ללכת במידת החסד, הנקרא כלים דהשפעה, שבזה שיהיה לנו השתוות הצורה. אז נוכל אח"כ לקבל את הטוב והעונג, שזה נקרא מידת האמת, כמו שמפורש בתלמוד עשר ספירות (חלק י"ג דף א', תי"ט ובאו"פ שם) וזה לשונו, "לכן נקרא גילוי השגחתו בשם "ואמת", כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, ולפיכך נקרא תיקון הזה בז"א בשם "ואמת". וזה הפירוש "על אמיתך"."

תלמיד: אני לא הצלחתי לעקוב אחרי מה שרב"ש כותב. הוא התחיל משהו אחד, סיים במשהו אחר, באמצע היה משהו שלישי. אולי זה רק אני, אבל היה לי קשה מאוד.

בסדר. מי עוד רוצה להגיד התרשמות? אני רוצה לדעת מה קורה עם המאמר. זה מאמר מאוד מיוחד.

תלמיד: את החלק הראשון לא הצלחתי לשמוע. אני מרגיש שצריך לעשות עליו שוב קריאה נוספת.

בסדר, אני הבנתי שצריכים לחזור. יש עוד התרשמויות?

תלמיד: הוא מתאר לנו את המצב מלמעלה למטה, ומסתכל על המצב שבו אנחנו כביכול מעדיפים את הרצונות הגשמיים על פני הרצון להשפיע.

בסדר מובן. מי עוד רוצה?

תלמיד: היו לנו הרבה פרטים שלמדנו על התפילה בבוקר ובכל השיעור, ועכשיו זה נכנס לתוך מסגרת.

אז זה מסתדר, מתחבר?

תלמיד: כן.

בסדר.

תלמיד: אני מאוד התרשמתי מהמאמר הזה, ואפשר להגיד שהתרגשתי מאוד, מפני שפה זה מראה לנו כמה אנחנו צריכים להיות בהסתר. מאמר שכל כולו מדבר על כמה הבדל יש בינינו לבין אומות העולם, שאנחנו היחידים שצריכים להיות בגלות, להבין מה זה, איך להגיע באמת מהרצון לקבל לרצון להשפיע, וזאת כל העבודה שלנו.

בסדר. יפה.

תלמיד: כמו תמיד במאמר רב"ש יש את כל חכמת הקבלה מהתחלה עד הסוף עם התפקיד. והרבה פעמים אתה שואל אחרי מאמר כזה אם יש שאלות, ואין לי שאלות אבל בקטע טוב, כי אני מרגיש שעברנו איזה תהליך, נכנסתי ויצאתי מהמאמר, אבל היו הרבה נקודות שנכנסו והתבררו ולאו דווקא אני מסיים עם איזו שאלה ספציפית. אבל תמיד אני מרגיש מוזר שאתה שואל אם יש שאלות, ואין לי באמת מה לשאול. אבל הקריאה הייתה מאוד חזקה, היא לא הלכה סתם לדעתי.

טוב.

שאלה: הוא אומר שקיר זאת השכינה. לא הבנתי למה זאת שכינה? למה הוא אומר שקיר זה כביכול הבורא, שזאת השכינה?

אני לא יודע איך להגיד לך אפילו. אבל כותל, קיר, גבול, משהו שאליו אתה פונה, זאת השכינה. למה היא מתעוררת בצורה כזאת? באמת, לא יודע מה להגיד לך. לי זה ברור שזה כך צריך להיות, פשוט לפי ההרגשה שלי. כשאתה מגלה, אתה מגלה שזה משהו באמת כמו קיר, חומה. לא הר, לא עץ, אלא דווקא קיר. וקיר זה דבר מלאכותי, זה לא שהוא נמצא בטבע.

תלמיד: בהרגשה שלי אני מבין את זה, אבל אם מישהו היה אומר לי קיר, חומה, כמו שאתה אומר כותל, כל אלה דברים שהם למעשה מחסום. אני לא יכול לעבור דרך הכותל, אני לא יכול לעבור דרך הקיר.

אתה גם לא יכול להיכנס לתוך השכינה, אתה רק נמצא לפניה.

מה שקורה כאן במאמר בשתי מילים. אדם עובד הרבה שנים, יכול להיות עשרות שנים, בזה שהוא עושה כל מיני תחבולות, פעולות ומה לא, והכול יוצא לו שהוא עובד לתוך הרצון לקבל שלו ואין לו שום אפשרות לעשות משהו אחר. לאט לאט, זה עניין של הצטברות ייסורים, אכזבות, שהוא בכל זאת עובר וממשיך בצורה ש"חוץ מצא" מה שנקרא, הוא מתחיל להיכנס אחרי הרבה שנים למצב שבאמת מרגיש שיש כאן עניין של ההשפעה. שחוץ ממנו, חוץ מהרצון שלו לקבל, אם הוא עובד עם הרצון החדש הזה שעכשיו מתגלה, עם הרצון להשפיע, הוא מרגיש איזו יציאה מעצמו, ושם יש אפשרויות בלתי מוגבלות.

לפני זה קשה לנו בכלל להבין מה זה נקרא "כלי דהשפעה" ולמה הוא צריך להיות דווקא השפעה. מסבירים לנו שהוא בלתי מוגבל, וכלי דקבלה הוא מוגבל, קטן, צר, לא יכולים להחזיק בו יותר מנר דקיק. מה שאין כן אם אתה מתחיל לפתוח כלי דהשפעה, במידה שאתה מתחיל לפתוח, במידה שיש לך גדלות הבורא, שאתה עובד על גדלות הבורא, הכלי הזה נפתח יותר ויותר עד לגודל של הבורא. ואז אין לך שום בעיה להיות בהשפעה בלתי מוגבלת, והבורא מזדהה עם הכלי הזה ומתגלה בכלי הזה.

במעבר, שבמשך שנים רבות אדם נמצא בכל מיני מעשים, תסכולים, פעולות, וכל זה היה לו בעל מנת לקבל בכל מיני אופנים, לבד ועם הקבוצה ושוב לבד ושוב עם הקבוצה, והוא מתבלבל בין תורת הכלל לתורת הפרט שזאת חכמת הקבלה, כל הדברים האלה מתאספים. עד שהוא פתאום מתחיל להרגיש במכות האחרונות, שהוא מגלה מה זה יכול להיות מחוצה לו, מה זה נקרא להיות המשפיע. הוא מרגיש שחוץ מכל הזמן להכניע את עצמו, להקטין את עצמו, להרכין את ראשו, לא צריך לעשות שום דבר, רק כך לעבוד, בהכנעה. משהו קורה? בהכנעה. עוד משהו? בהכנעה. כל הזמן רק להכניע את עצמו.

הוא לא יכול לעשות את זה מראש. אלא כשמגיעה הארה כתוצאה מהמאמצים שלו, הוא רואה שכך זה צריך להיות, ומבין איך הוא מתאמץ בזה ואיך הוא משתדל לעשות את זה ואז הוא מגיע לדרגת חזקיהו. שסוף סוף מסב את פניו לקיר ויודע לפנות ויודע להתפלל ולבטל את עצמו, זאת אומרת כלפי השכינה, לא בדרגת חזקיהו נגיד, שהזוהר הקדוש מתאר לנו פעולה מושלמת, אלא כשמתחילים להיכנס לזה זה כבר דבר גדול. ואז האדם גם מתחיל לראות כמה הוא יכול כאן להיעזר בחברה, ואלה כבר שלבים עוד יותר מתקדמים, שאין הבדל בין החברה, הקבוצה והחומה והקיר והכותל והשכינה וכן הלאה.

אבל העיקר, שוב, שהוא מתאר לנו מה עבר, לא בצורה שהוא ממש מספר על זה בהרחבה, אבל זה העיקר. איך עוברים מהרצון לקבל שבאין ברירה נמצאים בתוכו, למצב שאנחנו כבר מבינים שההכנעה והביטול זה העיקר.

תלמיד: רק כדי להבהיר, האם כשהוא אומר שאין דבר חוצץ ביניהם הכוונה היא להכנעה?

אין לו יותר קליפה על הלב.

תלמיד: זה המצב של החוצץ.

כן.

"בזהר (ויחי דף ק"כ אות שפ"ו) "רבי יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'". וזה לשונו שם בהסולם, "הנה שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר"." שליבו יהיה פתוח לשכינה, לכוח השפעה. הוא בכוח השפעה והבורא בכוח השפעה, ושניהם רוצים להיות ממש ללא חציצות ביניהם.

"ויש להבין מה זה "קיר", שצריכים להתפלל סמוך לקיר. וכמו כן, מה זו "חציצה", שאומר, שאסור להיות דבר שחוצץ. (ובאות שצ"ב) מפרש הזהר שם ובהסולם, "קיר זה הוא אדון כל הארץ, וזהו השכינה".

ולפי זה יש לפרש מה שאומר, שצריכים להתפלל סמוך לקיר, היינו סמוך להשכינה. אולם עוד לא ידוע, מהו שיעור של הסמוך לקיר. אז הוא מפרש, שלא יהיה דבר חוצץ בינו להקיר. לכן יש לפרש את ענין חציצה, כמו בטבילה, ובנטילת ידים, וכמו בארבע מינים, שקושרין את הלולב הדסים והערבות עם עלה של לולב, מפני שהוא מאותו מין.

נמצא, שענין חציצה בינו לבין הקיר הוא, כמו שהשכינה היא המשפיעה להתחתונים, כן האדם צריך לראות לסלק את כח הקבלה, ושכל חשקו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע לה'. אז נקרא זה קירוב וסמוך לקיר." להוריד את הקליפה מהלב, מכל הרצונות. הכוונה על מנת לקבל להוריד, ואז נשאר רצון פתוח להשפעה.

"אך קודם כל עלינו לדעת, ומחובתינו להשתדל, ולהבין באפס מה כפי קט שכלינו, על מה אנו צריכים להתפלל, היינו על איזה חסרון אנו צריכים להחשיב, ולומר, שזה הוא עיקר מה שחסר לנו. ובאם נוכל למלא את החסרון הזה, כבר לא יחסר לנו שום דבר." הבורא הוא נמצא, הלב שלנו גם, אלא צריכים לסלק רק את הקליפה הזאת, על זה כנראה צריכים להתפלל.

"הנה ידוע, שעיקר התפלה על שכינתא בגלותא. אבל גם זה צריך פירוש. ובהרבה מקומות כתוב, שעיקר מה שאנו צריכים להתפלל, הוא לאקמא שכינתא מעפרא. ויש על זה הרבה פירושים. ומה שאנו יכולים קצת להבין, היא מלכות שמים. וזהו מה שהאדם מקבל על עצמו, שאין לו שום דבר בעולם, שזה יהיה תכליתו, רק לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס, שע"י זה הוא יזכה לדביקות ה', ותהיה לו אז היכולת להנות להמלך, על דרך "מהו רחום אף אתה רחום", ויהיה מוכשר אז לקיים את מחשבת הבריאה שהיא בבחינת להטיב לנבראיו.

אולם בחינה, הנקראת "להשפיע נחת רוח להבורא יתברך", אינה לוקחת מקום אצל הנבראים, בו בזמן שהם נולדו עם רצון לקבל. ובעבור זה, אין בכלל מושג של להשפיע מובן להם. וזה דומה לדבר המונח בעפר, ואין איש שם על לב, שכדאי להרים אותו. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזהו כמו שכתוב (בסליחות של שלוש עשרה מידות) "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".

ו"עיר" פירושו כמו שכתוב (קוהלת ט') "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ומפרש אבן עזרא וזה לשונו, המפורשים הקדמונים אמרו, כי זה על דרך משל "עיר קטנה" גופו של אדם, ו"אנשים בה מעט" בעלי כח התולדות, משרתי הנפש.

לכן גם כאן צריכים לפרש "עיר אלקים", היינו בזמן שהגוף רוצה, שישכון בתוכו אלקים, בגוף הזה, אז כל האברים מתנגדים לזה. ועבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לשם שמים, עבודה זו היא בתכלית השפלות, ויש בעבודה זו טעם של עפר. וכמו שכתוב בקללת הנחש (בראשית ג') "ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", שפירושו, שכל מה שיאכל, יהיה לו טעם עפר."

שאלה: למה אדם צריך להגיע לרמה כזו של שפלות כדי לקפוץ מדרגה, ולא דווקא כמו שאנחנו לומדים?

לא חשוב לי עכשיו למה. אם אתה מבין שהוא צריך לעשות את זה, זה מספיק.

אנחנו מדברים עכשיו על הבנת הנקרא, מה שכתוב בצורה פשוטה. שאם אתה לא יודע עברית אז מסבירים לך, לא יותר מזה. אנחנו לא מפרשים עכשיו את המאמר. אבל ברור שאדם, כמו שהוא כותב, צריך להכיר שליבו לא מסכים.

שאלה: כתוב שהעבודה דלהשפיע יש לה טעם של עפר ואז משווה את זה עם הנחש. למה?

לא יודע, זה נקרא "נחש", ככה. לי לא חשוב, אני רק רוצה שאתם תבינו את הטקסט שהוא כותב, פשוט את המילים ולא פירוש.

שאלה: אם זה לא חשוב בשבילו, איך הוא יכול להתפלל על זה?

מה לא חשוב?

תלמיד: בחינת השפעה.

ללב ודאי שזה לא חשוב.

תלמיד: אז איך אפשר להתפלל?

כאן צריכים להמציא משהו. ודאי שהעבודה היא נקראת "עבודת עפר", "פרך", "גלות", כל מיני כאלה מילים. אף אחד לא רוצה את זה. אנחנו עוד לא מגלים עד כמה שאנחנו נגד. אלה כל הבירורים שיש לנו עד גמר התיקון, עם השבירות, עם החומות, עם המדבר, עם בית המקדש, זה הכול אך ורק כדי לגלות כמה זה נגד.

שאלה: אבל זו גם עבודת ה'.

נכון. אז מה?

תלמיד: זה לא חטא של האדם, לא הוא עשה את זה.

אף אחד לא מדבר על זה. על מה אתם מסתכלים, אני לא מבין איך אתם מבינים.

אין לך שום חטאים ואתה לא אחראי על כלום ואתה בכלל לא עושה שום דבר ואל תיקח את זה בצורה אישית. רוצים להכיר לך את הבריאה, זה הכול. כך זה נקרא שזה חטא.

תלמיד: נכון, וזו הכנה מלמעלה, מצד המערכת שהביאה את האדם למצב זה.

נכון, אז מה? גילית לנו משהו חדש? לא.

תלמיד: לא גיליתי.

אלא מה?

תלמיד: איך יכול להיות אצל האדם גילוי שהוא בעפר? זו השאלה.

אולי נקרא ונראה. אני לא הולך להסביר יותר ממה שכתוב. רק מה שכתוב עד כה.

שאלה: מה זה "תולדות"?

תולדות הן תוצאות בדרך כלל. איפה כתוב "תולדות"?

קריין: כתוב בטור ב' בפסקה השלישית מהסוף "ו"אנשים בה מעט" בעלי כח התולדות, משרתי הנפש."

כן, תוצאות.

שאלה: על חציצה כתוב שזה כמו בטבילה, נטילת ידיים, ארבע מינים שקושרים את הלולב הדסים וערבות עם עלה של לולב.

כן, החציצות האלה פוסלות את העבודה. אם יש עלי חציצה, נניח צבע, עבדתי בצבע ויש לי צבע על העור, ואני הולך לטבול, אז זה לא נחשב טבילה, כי למקום הזה המים לא מגיעים. זה נקרא חציצה. אז אסור שתהייה חציצה, רצון לקבל מקולקל בין לב האדם לבורא, אלא צריך להיות נקי או מוכן להיות נקי. זו טבילה.

תלמיד: וארבע המינים שקושרים את הלולב הדסים.

כול האדם נקרא "ארבע מינים". אדם כולו. דומם, צומח, חי, מדבר מה שבתוך האדם, הם ארבעת המינים. כך מסמלים את זה.

שאלה: הסדר לוגי של המאמר לא מובן.

זה לא חשוב לי. אבל סך הכול מה שאתה שומע זה מובן, רק עדיין הזרימה לא. בסדר, זה עוד יבוא, זה לא שייך.

שאלה: כתוב פה בתחילת טור ב' "ותהיה לו אז היכולת להנות להמלך, על דרך "מהו רחום אף אתה רחום", ויהיה מוכשר אז לקיים את מחשבת הבריאה שהיא בבחינת להטיב לנבראיו". מה זה "מה הוא רחום אף אתה רחום"?

ששניכם רוצים לעשות טובה אחד לשני, אורח ובעל הבית.

תלמיד: באותה מידה?

כמה שמסוגל.

"כמו כן כאן, בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים, ואינו רואה מה שיצמח מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית, אז העבודה הזו היא בשפלות, וכל מה שהוא עושה, הוא מרגיש בעבודה זו טעם עפר. וזה נקרא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". זאת אומרת, אם יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנויה על בסיס של אהבה עצמית, הוא חושב על עצמו, שהוא ברום של מעלות השלמות."

כי נראה לו שמתקדם נכון ויפה, וגם לפעמים הוא רואה עד כמה זה לא נכון. אבל מסתיר. "מה שאין כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו." זה אפשר לגלות רק בתוך קבוצה. אם לא בקבוצה, הוא מרמה את עצמו תמיד. "ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו."

זאת אומרת שאנחנו נרגיש, פשוט נרגיש שלהשפיע לו זה הדבר החשוב ביותר. עניין של חשיבות. וכל היתר זה פחות חשוב. ואין לי חוץ מלהקטין את עצמי, להוריד את עצמי, להרכין את ראשי בכל פעם, שום עבודה, רק את זה. זאת אומרת כל ההתקדמות הרוחנית היא בזה שאדם משפיל משפיל משפיל את עצמו כלפי החיבור, כלפי העשירייה. אבל כמו שכתוב שרק כלפי אנשים כשרים, היינו כלפי הקבוצה ולא כלפי זרים. ברחוב מתנהגים כרגיל בגאווה כמו כולם, ורק בעשירייה שלו, שם הוא באמת מתבטל.

קריין: בעל הסולם באגרת כ"א "אולם אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.

אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת."

ובדרך כלל לא רואים את זה. יש כאלה צדיקים, רוחניים כאלו, רואים עליהם שהם מאוד זכים. בדרך כלל בן אדם שעובד נכון, לא רואים עליו. רואים קצת שהוא שקט יותר, שהוא מכוון כל הזמן, אבל לא שהוא ממש נכנע כלפי כל דבר.

קריין: באותה אגרת, קצת לפני זה "ואני איעצך, שלא תתקן כלל את החיצוניות שלך, אלא רק את הפנימיות שלך. כי רק הפנימיות שלך עומדת לקבל תקון. ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא, הישות והגאות. והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסגופים שבעולם. ואדרבה היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסגופים."

אז אין כאן עניין של סיגופים, בנוסף למה שדיברנו קודם. לא לעשות מעצמו מסכן וסובל. זה לגמרי לא נכון בעבודה רוחנית.

שאלה: צריך לבקש לבטל את החציצה או שיישאר המצב ועל פניו להמשיך לעבוד?

יש עניין שאדם פועל בצורה כזאת כאילו הוא מבטל את החציצה, כאילו הוא פועל כך שנמצא לפני השכינה, היינו כלפי הבורא עם לב פתוח ורוצה בכל כוחו, מה שמגלה בינתיים, להיות בהשפעה, להיות ביחס יפה והכול, אבל זה רק דרך החברים. כי אם זה כלפי הבורא זה בטוח שקר מראש. אלא רק אם זה דרך החברים, אז זה נכון. לכן כל העניין הוא שבירת הכלי והכנה לתיקונים שלנו. כול עוד אתה לא מתבטל ובהדרגה כלפי כל העולם, אין לך מה לעשות עם הבורא. אתה לא מוכן. אתה רוצה להתנקות מכל שכבת הצבע, נגיד שיש עליך, אז אתה צריך ממש לעשות את זה רק דרך הקבוצה.

תלמיד: יש חציצה גם ביני לבין החברים?

גם כן, ודאי, אבל שם אתה יכול לבדוק. מה שאין כן כלפי הבורא כולם צדיקים.

תלמיד: מה החציצה ביני לבין החברים?

כמו כלפי הבורא, אותו דבר. רק כאן אתה בודק, אתה רואה. והעיקר שכלפי הבורא אתה מפחד, כלפי הבורא אתה מתכופף, אתה עושה כל מיני פוזות נגיד. מה שאין כן כלפי החברים, לא. וכאן אתה יכול לבדוק עד כמה באמת הלב שלך ישר.

תלמיד: המגמה לבטל את החציצה ביני לבין החברים או שהיא תישאר.

לא, מה זאת אומרת "תישאר"? איך יכול להיות שתישאר, צריך להיות "כאיש אחד בלב אחד". איך להישאר?

תלמיד: חשבתי שזה כוח התנגדות כלשהו.

לא, חציצה זה לא התנגדות. חציצה זה לא כוח התנגדות, חציצה זו מחשבה זרה.

שאלה: כשמגלים את העבודה בהשפעה, מושפלת וטעם של עפר, זה התהליך שבינתיים הוא מתאר פה, שמנסה לעבוד בהשפעה והוא מגלה שהעבודה הזו היא שפלה ובזויה וחשוכה.

כן.

תלמיד: ואז צריך להיות בהכנעה. הכנעה זה אומר הסכמה למצב שמגיע מהבורא.

לא, זה לא מספיק. זה שאני מסכים למצב שאני קיבלתי, ומה הלאה?

תלמיד: צריך לבקש כוחות להיות מוכן, מסוגל לעבוד גם במצב החשוך, כן?

נגיד.

תלמיד: לראות את החשוך כמו המואר וכן הלאה.

בסדר.

תלמיד: למה הוא אומר שהוא צריך לבקש שיסיר את החושך מאיתנו? זה כאילו הוא לא מסכים, לא נכנע. "ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו." כאילו אין הכנעה, לא מתאים לי המצב הזה, לא רוצה את זה יותר.

ככה זה?

תלמיד: ככה מרגיש.

אז נעשה עוד יותר אגואיסט?

תלמיד: מה פירוש הבקשה הזאת "להסיר את החושך מעל עינינו"?

איזה חושך? זה שאני עובד בעל מנת לקבל וזה שאני לא מודע אפילו לזה, זה החושך. אני רוצה לראות איפה אני יכול לעשות איזה פעולות כדי לקלף את הלב שלי מהקליפה.

"כמו כן כאן, בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים, ואינו רואה מה שיצמח מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית," זאת אומרת, אחרי שהוא החליט שהוא בכל זאת הולך על כל הקופה, על כל הכוחות כדי רק להגיע להשפעה, ממש במסירות נפש כמה שמסוגל לתאר לעצמו, "אז העבודה הזו היא בשפלות, וכל מה שהוא עושה, הוא מרגיש בעבודה זו טעם עפר. וזה נקרא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". זאת אומרת, אם יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנויה על בסיס של אהבה עצמית, הוא חושב על עצמו, שהוא ברום של מעלות השלמות.

מה שאין כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו." עד שהוא מסכים להישאר כך לנצחיות. לא אכפת לו מה יצא לו מזה, רק דבר אחד חשוב לו, שיהיה בכמה שיותר השפעה. ועל עצמו לא שואל כלום. "מה מצבי?" לא שואל. "תן לי רק אפשרות להתייחס עם לב פתוח". זה לא שלמות, אבל זו דרגת עבדות, "עבד ה'".

"מה שאין כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו." סופסוף הוא מגלה מה הטבע שלו.

"ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו."

זאת אומרת, עיקר העבודה שלנו היא, לפתוח את הלב להשפעה. פשוט לקבל לב חדש. יחס של השפעה לכל העולם, לכל המציאות, מחוצה לי. אין כלום בחזרה אליי ואני לא רוצה אפילו לחשוב בכיוון הזה. זו תחילת ההשפעה. אחר כך יבואו עוד דרגות עביות, אבל ההתחלה היא שרק את זה אני רוצה, לפתוח את הלב להשפעה בלבד. חד סטרי.

"ועל זה אנו מבקשים, כמו שכתוב (תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", כידוע, שהשכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", כמו שכתוב בזהר, "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם."

אז יש להם באמת רק סיכוי אחד. אם הבורא יענה על הבקשה שלהם, זה יקרה. אם לא, לא. כי גלוי שאין להם שום כוח השפעה, רק קבלה, הלב כולו בקליפה.

שאלה: המעבר הזה לא ברור. אדם עובד, ועד שהוא לא ירצה שום דבר לעצמו, הוא לא יכול לקבל לב חדש. איך המעבר הזה, מה משתנה בתוך הלב הישן שמאפשר לו להגיע למצב שהלב הישן מתחיל לעבוד בלי לרצות שום דבר לעצמו?

אחרי שנתן יגיעה יוצא שהוא מקבל בסוף היגיעה גילויים מאוד מאוד לא נעימים. שאין לו שום סיכוי, שהוא כולו על מנת לקבל, שהוא גרוע מכולם, שלא עשה שום צעד קדימה, אמנם הוא כאילו מבין קצת מה כתוב בכתבים, בתע"ס, בעוד משהו, אבל זה רק מראה לו עד כמה הוא לא נמצא בקשר עם הרוחניות במאומה. ואז, אחרי כאלו גילויים לא נעימים, שבהם הוא ממש מרגיש את עצמו כמתנתק מהכול, שאין לו שום סיכוי, שהוא לא שייך לרוחניות, לא שייך להשפעה. גם נדמה לו שיש הרבה אנשים בעולם שכבר נמצאים בזה, עוד יכולים לתת לו נניח כל מיני דוגמאות, שפעם הוא היה עם חברים והם הצליחו בדרך שלהם והוא לא הצליח בדרך שלו. ועוד כל מיני כאלה ציורים נותנים לאדם, עד שהוא מתייאש, ואז בתוך הייאוש הזה, הוא מתחיל לגלות שאין לו כלום, חוץ מפשוט לבטל את עצמו ולא לשאול על העתיד, ובכלל, עד בכלל. כלום.

זאת אומרת, לא חשוב לי מה ייצא לי, כאילו שאני עכשיו מת. אז אני מת, אני מוכן למות עכשיו, להיעלם, ההרגשה הזאת היא הרגשה מאוד אמיתית ומאוד טובה, כי זה בעצם ביטול של האגו. אבל יחד עם זה, הוא ממשיך עם קבוצה, עם הכול, כמה שצריך, רק ההרגשה הפנימית היא כזאת, היא מלווה אותו זמן מה, עד שהוא רואה שרק תפילה, רק פנייה לבורא שינקה, יקלף את הלב שלו מהקליפה, זה מה שיכול לעזור.

ושוב, זה עניין של קבוצה, חיבור ותפילה. אבל הוא כבר עבר, היה ברצון לקבל, היה נדמה לו שהוא בכל זאת הולך לקראת להשפיע, אחר כך הוא ראה שלא, זה הרצון לקבל ואין לו כלום מההשפעה, ורואה שמה שאפשר לעשות זה רק להתפלל והוא הולך להתפלל, כתוצאה מזה עכשיו נקרא הלאה. זאת אומרת, המעבר הוא בזה שמזה שהייתי כולי בעל מנת לקבל, ולא ידעתי עד כדי כך, גיליתי שאני כולי בעל מנת לקבל על ידי מצבים כאלה שמנענעים אותי טוב, ואז אני מגיע למצב שאני רוצה רק להמשיך בהשפעה, ממש להתפטר מהקליפה. זה ממש כמו ביצה בשלה, שאז אפשר לקלף ממנה את הקליפה. אם אדם בשל, הוא כבר מתחיל לפוצץ את הקליפה ויותר ויותר להרגיש עד כמה הוא זקוק לעזרה. אבל עזרה הוא יכול לקבל רק בתנאי שהוא מעלה מ"ן. ומ"ן זה כבר לא על חשבון עצמו, ודאי, אלא, על חשבון העשירייה והעולם, ויש כאן בסך הכול הרבה מרכיבים.

קריין: פסקה אחת לפני אחרונה.

"ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים."

הרב"ש כאן עוד יותר מרחיב.

"מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים. ואלו אנשים נקראים "שפלים", משום שהם רוצים להתחבר לבחינת השפעה, שהיא בחינת שפלות. וזהו טעם נוסף שנקראים שפלים."

שפלות כאן זו נקודה הכרחית. שפלות היא כלפי זה שאני מפסיק לדאוג לעצמי, לרצון לקבל שלי, שלא חשוב לי מה אני אקבל בו. ודאי שאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אני חייב בצורה הכרחית שיהיו, על זה לא מדובר. אבל בכל החיים הרוחניים שלי אני מבין שלבטל את הרצון לקבל ולוותר על כל שכר שחשבתי קודם, זה דבר הכרחי. ודווקא בצורה כזאת אני רואה את השכר. אבל שוב, זה כתוצאה מהמאור המחזיר למוטב ולא שאדם יכול כך לרצות, אלא הוא מקבל את התכונה הזאת, לעבוד, למה? כי הפעולה עצמה של ההשפעה, היא השכר שלי.

"אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית.

אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך. הלא הקב"ה נתן להם. לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות." ממש כך. זה פלא עד כמה אדם מקבל הערכה להשפעה. כמו שפעם כל התופעות ברצון לקבל היו גדולות, ענקיות, אוכל מין משפחה כסף כבוד מושכלות, נצחיות, בריאות, שלמות, לא חשוב מה, עכשיו הוא רואה שכמה שיותר הוא מרחיב בכלי דהשפעה, זה יותר ממה שקודם תיאר בכלים דקבלה.

"ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום".

וענין שכינתא בגלותא, הכוונה, שהאדם צריך להרגיש שהיא בגלותא, שפירושו הוא, היות שאדם נקרא "עולם קטן", שהוא כלול משבעים אומות, ובחינת ישראל שבו היא בגלות, היינו שהעם ישראל (שבו) משועבד לאומות העולם שבו, ואין להם לעשות שום דבר לטובתם, אלא רק עבור אומות העולם, שעם ישראל נקרא בחינת ישר-אל, שהוא רוצה להשפיע להבורא, והם רוצים לעבוד בעל מנת לקבל, שזה נקרא אומות העולם.

ולפי זה יש לפרש "ישראל שגלו", היינו אם ישראל נמצאים בגלות, שאינם יכולים לעשות שום דבר לבחינת ישר-אל, "שכינה עמהם", שגם היא בגלות, כאילו אינה יכולה לשלוט עליהם, כי, כביכול, שהם שולטים עליה. וזהו שאמר דוד המלך (תהילים קט"ו) "לא לנו ה', כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמתך, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, ואלקינו בשמים, כל אשר חפץ עשה".

ולפי הנ"ל יש לפרש, שאנו מבקשים לה', שיעזור לנו לצאת מהגלות, שזה שאומרים "לא לנו" הכוונה על הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, שאנו רוצים, שהמחשבות והרצונות והמעשים לא יהיו עבור הרצון לקבל שלנו, שזה נקרא, שכל החשיבות היא לאומות העולם.

אלא "לשמך תן כבוד", שלא תהיה שכינתא בגלותא ושתהיה בבחינת עפר, אלא שיהיה מגולה הכבוד שמים, שזה נקרא, ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה". וזה ענין "למה יאמרו הגויים", היינו אומות העולם שבתוך אדם, שהם נקראים "גויים". ומה הם אומרים, "איה נא אלקיהם", היינו שהם מתנגדים לאמונת ישראל, שעבודתם היא במוחא וליבא, שכל עבודתם (של גויים) היא בתוך הדעת.

אבל "אלקינו בשמים", היינו שדוקא למעלה מהדעת הנקרא "שמים", שהוא למעלה משכלנו. ולמה עשה (ה') שעבודה שלנו תהיה למעלה מהדעת. אין אנו אומרים, שאינו יכול לעשות אחרת, אלא "כל אשר חפץ עשה", והוא הבין, שעל ידי עבודה למעלה מהדעת, היא דרך יותר צלחה להגיע להמטרה, שנוכל לקבל את הטוב והעונג ויחד עם זה ישארו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו.

ויש לפרש "על חסדך על אמתך", שאנו מתפללים לה' "כי לשמך תן כבוד". "על חסדך" הכוונה, שמידת החסד ישפע לנו, שיהיה לנו הכח ללכת במידת החסד, הנקרא כלים דהשפעה, שבזה שיהיה לנו השתוות הצורה. אז נוכל אח"כ לקבל את הטוב והעונג, שזה נקרא מידת האמת, כמו שמפורש בתלמוד עשר ספירות (חלק י"ג דף א', תי"ט ובאו"פ שם) וזה לשונו, "לכן נקרא גילוי השגחתו בשם "ואמת", כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, ולפיכך נקרא תיקון הזה בז"א בשם "ואמת". וזה הפירוש "על אמיתך"."

תלמיד: כתוב, "ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה'," זו הבקשה העיקרית שעליה יש להתפלל?

אתה מעלה אותה מהעפר, שבעיניך עכשיו היא בעפר, ואתה רוצה שכוח השפעה, אפשרות להשפיע, יעלו אצלך בחשיבות.

שאלה: לא אמורים לבקש שזה יישאר בעפר, אבל אין לי כוח התגברות בכל זאת להשפיע? כי אם זה יעלה, אז כבר יש לי עוד פעם חומר דלק.

יעלה בעיניך בחשיבות. אם זה לא יעלה בחשיבות, תהיה לך אפשרות להשפיע לה?

תלמיד: אז זהו, אז אני אבקש.

מה תבקש?

תלמיד: למרות שזה חשוב, אני רוצה להתגבר ולהשפיע. לעשות אף על פי שזה לא חשוב לי.

איך היום אתה בוחר ברצון לקבל שלך, דברים חשובים יותר או חשובים פחות? במה אתה עוסק? במה שנראה לך יותר חשוב, אתה עוסק. במה שפחות, זה פחות חשוב. אז אתה מבקש עכשיו שהשכינה, זאת אומרת כוח השפעה, שכינה זה כוח השפעה, שזה יהיה חשוב בעיניך. אז אתה תוכל לעשות פעולות, לסדר את הדברים האלה סביב זה. אלא אם זה לא יהיה חשוב בעיניך, מה אתה תעשה? אתה תתגבר שיהיה חשוב? איך?

תן לי דוגמה שאותה אתה עושה לא לפי החשיבות. במה בחיים אתה עוסק, כי זה דבר חשוב, אבל באמת זה לא חשוב?

תלמיד: למה זה יהיה חשוב, לרצון לקבל שלי?

זה לא חשוב למה. אלא אם זה חשוב בעיני, אני בזה עוסק. אם זה לא חשוב, אני לא עוסק, ואני שוכח. על מה אנחנו מבקשים? תן לי חשיבות, ואז אני אעשה את העבודה. אתה אומר, אחרי שיהיה לי חשיבות, אז איזה עבודה? נכון, אבל בלי חשיבות לא יהיה שום דבר, אני לא אוכל לעשות שום דבר. אז אתה שואל, מה זה ההתגברות? מה זה התגברות? אם יהיה לי חשיבות אני אעשה, זה לא בעיה. כל טיפש יכול לעשות, אם זה חשוב לו. נכון. אבל תהיה טיפש לבקש שזה יהיה חשוב. זה נקרא "להיות חכם". סך הכול אנחנו נלחמים, על זה שההשפעה תהיה חשובה.

תלמיד: יש המשך לזה, שאני רוצה שזה יהיה חשוב בגלל?

שאני אוכל להשפיע.

תלמיד: למה?

למה, אין תשובה. אני נלחם על זה שזה יהיה חשוב לי. אין תשובה. אתה לא יכול להסביר לרצון לקבל שלך עכשיו, למה זה חשוב. אם יש נקודה שבלב, כן. אם לא, לא.

שאלה: אז לאיזה מטרה לשאוף? אם אין מטרה.

למה אין מטרה? המטרה היא מאוד מאוד פשוטה וכמעט מובנת. שאני רוצה לעשות פעולות שאין לי ולא יהיה לי מזה שום תועלת, חוץ מזה שאני גורם לזולת. ודאי, אני לא מסוגל לזה.

תלמיד: ברור, אני רצון לקבל.

יופי, אז אני מבקש שיהיה לי כזה כוח, שתהיה לי כזאת אפשרות שיהיה לי חשוב.

תלמיד: אז חשיבות זה רק בתוך הסביבה.

בסדר, אז יש לך סביבה, תשתדל איתם להגיע לכזאת תפילה. חבר'ה, זה אפשרי, ואנחנו נמצאים די קרוב לזה. ולא לשכוח שהבורא מתגלה במצרים, עוד לפני היציאה, אבל במידה שאנחנו מתחילים להרגיש שנמצאים במצרים.

שאלה: הוא אומר שיש בחינת ישראל שנמצאת בתוך האדם, והיא משרתת את כל שבעים אומות עולם, את כל הרצונות לקבל. זה אומר שאדם בא ולומד קבלה ומגיע לעשירייה והכול, וזה רק לתועלת עצמו.

ודאי, אף אחד לא נולד עם רצון להשפיע.

שאלה: שזה נקרא "מצרים"?

לא, זה עוד לא מצרים, הוא עוד לא מרגיש שהוא במצרים. הוא מגיע, לומד, משתתף, עושה הכול, הוא עוד לא מרגיש שהוא נמצא ממש בגלות. שיש משהו שזה נעים, שזה טוב, שזו ארץ מלאה חלב ודבש, והכול זה כל כך יפה וטוב, כוח השפעה, כוח המושך, ממש המאיר, ואני נמצא בחושך, בגלות, בכוח קבלה. ויש לי כאן אפשרות להרוויח, להצליח בכל העסקים האלה המדומים, ואני מרגיש בהם חושך, חושך, חושך. ושם, מעבר לרצון לקבל שלי שזה נקרא "מצרים", יש ארץ יפה, טובה, רחבה לאין הגבלות. למה? כי כולה השפעה.

תלמיד: מה שעכשיו סיפרת, זה מצרים? זה עבודה בעשירייה?

אני סיפרתי לך מה צריכים להרגיש במצרים. שאנחנו נמצאים בחושך, ברצון לקבל, ומחוץ לגבולות הרצון לקבל שם זה ממש הכול פתוח, יפה. אין מילים.

תלמיד: אז כל מה שעשינו עד עכשיו, זה רק לשרת רצון לקבל של כל אחד?

כן. אבל עוד לא גמרנו את זה. אנחנו עוד לא רואים את זה, לא יודעים את זה, לא מבינים שאנחנו בזה.

תלמיד: תכונת ההשפעה, הרצון להשפיע עדיין בשפלות לגמרי.

זה לא שפלות. אתה לא מרגיש שזה שפלות. אתה לא נלחם עבור תכונת ההשפעה, ולכן אתה לא מרגיש שזה בשפלות. אתה לא מעריך את זה, אז לָמה זה בשפלות?

תלמיד: אני רוצה להילחם על תכונת ההשפעה, אני ממש רוצה יכולת להשפיע. איך עושים את זה?

זה יקר לך?

תלמיד: כן, זה מה שאני רוצה.

אתה רוצה את זה באמת? מאיפה יש לך רצון לזה? מה אתה מסתכל עלי, אני לא מוכר תכונת ההשפעה.

תלמיד: רב"ש כותב, שזה הכי חשוב.

כותב, יש כותבים. זאת אומרת, צריכים ממש להשתדל לעשות פעולות ההשפעה אפילו בשקר, עד שאתה תראה שזה לא הולך, ואז מתחילים לפי זה לבקש.

תלמיד: איזה פעולות השפעה צריך לעשות אפילו בשקר?

אני חושב שזה עוד מעט יגיע אליכם. אמנם שלפי התנאים הרגילים חסרים לכם עוד עשר שנים נגיד, במקרה הטוב. אבל יש עכשיו מין זירוז הזמן. להשתדל לעשות השפעות בתוך העשירייה, להשתדל בכל הכוח. לא להסכים עם זה שמגיעים אליכם הכבדת הלב, שאתם לא רוצים להתקשר בזומים, בעוד כל מיני כאלה דברים. להשתדל לא לרדת מההתקשרות בעשירייה. אתם ראיתם מה כותב על זה רב"ש וכולם, ולכן להסכים עם זה, זה פשוט.. אני לא יודע מה להגיד.

שאלה: האם נכון לזהות פעולות בקבוצה, בעשירייה, כאלו שאיכשהו אני מבין שזאת ההשפעה, שאין לי שום תועלת מהם, שום רווח לאגו, ואז לנסות בכוח?

זה טוב מאוד שאין שום תועלת. ישנם נשמות עם רצון לקבל זך, שהן לא מרגישות כל כך התנגדות להשפעה, לחיבור, ליחס לזולת, שזה אפשרי לעשות כך וכך. הם מגיעים לקבוצה, ואז לומדים ומתחברים, ומצליחים כביכול, ואין שום בעיה. עד שהם מתחילים לגלות את עצמם שהם יותר גרועים ממה שהיה קודם, וכן הלאה.

ישנם אנשים שהם מלכתחילה לא מסוגלים להתחבר עם אף אחד, לא מסוגלים לשבת עם אף אחד, לא מסוגלים להרגיש את עצמם שהם נמצאים בשווה עם אחרים, הם תמיד מרגישים את עצמם למעלה. אתה לא יכול לעשות שום דבר, כך הוא מרגיש. כך הנשמה שלו. וזאת נשמה טובה עם גאווה, הם כאלה תקיפים, ואז קשה להם. הם יכולים לקרוא וללמוד את מה שכתוב, אבל לקיים אפילו משהו. אחרים כן יכולים. וכאלו עם הרצון לקבל הגדול הזה, העקשן מאוד לא יכול. אבל דווקא כשעוברים שלב שאנחנו דיברנו עליו, ומתחילים לגלות שזאת קליפה שקיימת על הלב, אז הם מצליחים לקלף את זה.

שאלה: לזהות פעולות בעשירייה כמו שאני מבין שזאת ההשפעה, שממש לא נהנה מהם, ההיפך, אפילו שונא, ואז לעשות בכוח, לא משנה אם אתה מצליח או לא מצליח, אבל לעשות, להשקיע יגיעה?

לעשות כל הזמן, "כשור לעול וחמור למשא".

שאלה: הרי אנחנו לא עוסקים במזוכיזם, אז השאלה, האם זה לא אגו כפול כאילו, שאני כאילו מתגאה בזה, "הנה עשיתי".

לא, אתה מבין שאתה חייב לעשות את זה בפועל כמו בצבא, בפקודה. אין מה לעשות, צריכים לעשות.

שאלה: נגיד שאני לא אוהב לשיר. אז עכשיו מה? אני בכוונה אעלה על הבמה ואתחיל לשיר, ואז אתחיל להתגאות בזה שהנה סוף סוף.

אני לא רואה בזה שום תועלת. אלא ישנם דברים שרב"ש כותב לנו מה אנחנו צריכים לעשות בעשירייה, [ועלינו] להשתדל כמה שאפשר לקיים את זה. ודאי שלא לפי הרצון, אז יש עוד יותר תועלת, אם זה נגד הרצון.

שאלה: כאילו עדיף לפי הרצון שהחברים קבעו, כן, זה תמיד יותר נכון. לא שאני בוחר לעצמי?

מה שרב"ש קובע, זה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: שנאה לפעולות האלו של השפעה, של עבודה ללא שום תמורה לעצמי, זה נקרא שנאת חינם, שאני שונא את מי שנושא תכונה כזו וגם את הבורא?

כל השנאה שלנו היא שנאת חינם. כי אנחנו בעצם שונאים, כמו שאחר כך מבררים, את הרצון לקבל שלנו, רק עכשיו זה עדיין לא ברור, אני עדיין מדביק אותו על האחרים. עזוב שנאת חינם, כל ההגדרות האלה הן יתגלו. מתי שיבוא הזמן, אתה פתאום תראה, זו שנאת חינם, זו השכינה, זה ד' המינים וכולי, זה יבוא.

אבל שוב, על מה להקפיד, ואני חושב שאני נותן לכם דוגמה בזה כמה שאני מסוגל, על זמנים. מצלצול ועד צלצול, מגיעים ברבע לשלוש, עוזבים ברבע לשש, אחר כך באחת עשרה וחצי בבוקר, באחת וחצי בצהריים, בחמש בערב, ואתם גם עושים את זה בשמונה בערב. בקיצור זמנים, זמנים זה חייב להיות. אתה בא לכאן, אתה לא מסוגל, אתה נופל, תיפול ותישן, אבל כאן תישן לא בבית, בלי שום תירוצים.

תביא לכאן כרית, יש כזאת שמנפחים, ותישן על הכרית. אני אראה את זה בצורה טובה, אין לי שום בעיה.

תלמיד: אם בעשירייה מתגלים כל מיני יחסים? הרי אנחנו הפוכים בדעות.

כל דבר שמתגלה בעשירייה זה דבר רוחני שמעליו בונים. זה לא כמו אנשים רגילים שמתאספים במקומות עבודה או באיזו קבוצה, כאן זה אך ורק, אין שום סיבה אחרת, אלא לצורך שתתגברו על זה. כמה שתבנו מהר מעל זה חיבור, בזה ההתקדמות.

תלמיד: התכוונתי לשאול על כך שבעשירייה יש יחסים שהם מתבטאים אחר כך בשנאה, אבל יש לזה סיבה, יש סיבה לשנאה הזאת. את השנאה הזאת לא צריך לתקן? ויש שנאה שבאמת אין לה סיבה.

אני לא נכנס לזה, לא. אוהב יותר, אוהב פחות, עבור זה, עבור זה, מה זה חשוב לי. כמו שעכשיו דברנו, אנחנו צריכים לקלף את הקליפה, זהו. כל מה שמתגלה בצורה בלתי נעימה כלפי החברים, אני מעל זה בונה את עצמי, "עיניים להם ולא יראו". תגיד מה שתגיד, אני חייב להגיד שזו חברה מצוינת, החברים הם ממש עומדים בליבי, אני אוהב אותם יותר מהחיים שלי, כי החברים האלה, הקבוצה הזאת, זו השכינה ממש בהתגלותה. ואל תגיד לי שום דבר אחר.

תלמיד: אני אתן דוגמה. נגיד אני שונא חבר, כי אמרתי לו משהו לעשות והוא לא עושה, ובאמת זה פוגע בחברה. ונגיד אני שונא חבר אחר, למה? כי אני נכנס והוא אף פעם לא ישן, הוא כל הזמן יושב פה.

נותן לך דוגמה לא טובה.

תלמיד: כן בדיוק. אני שונא את תכונת ההשפעה שיש בתוכו ואין בתוכי. אז יש הבדל, כאן אין סיבה אני מבין שזו שנאת חינם וכאן יש סיבה.

איזו סיבה?

תלמיד: לחבר אחד אמרתי משהו לעשות, הוא לא עשה.

במסגרת העבודה?

תלמיד: נגיד עבודה.

במסגרת העבודה תקלל אותו, תעשה מה שאתה רוצה.

תלמיד: זה מה שאני רוצה להגיד.

זו לא רוחניות. אתה יכול להפיל עליו מה שאתה רוצה, קנסות ולחצים, כמנהל בעבודה, ויחד עם זה אתה יושב עימו בחיבוק בישיבת חברים.

תלמיד: אי אפשר כך לעשות.

אם אי אפשר לעשות, אל תעשה לא זה ולא זה. אם אי אפשר לעשות אז אסור לעשות. אחד משניים אסור לעשות, אלא שניים גם זה וגם זה.

תלמיד: אבל נכון אמרתי, זה ההבדל בין שנאת חינם שהיא רוחנית לבין סתם שנאה שיש לה סיבה כמו בכל העולם.

לא, אני אומר לך, אם זה בעבודה שאתה מנהל והוא עובד ויש באמת יחסים כאלו של עובד ומעביד, זה משהו אחד. יחד עם זה, במקביל ולגמרי מנותק מזה, יש יחסים כחברים בקבוצה.

אני אגיד לך עוד יותר, אני את זה "אכלתי טוב" עם הרב"ש. אתה מטפל בו, אתה רוחץ אותו, אתה הולך איתו לכל מיני מקומות, לסאונה, לים, כל דבר, אפילו מספר אותו ועוד כל מיני כאלה דברים, ויחד עם זה אתה חייב לכבד אותו ולהחזיק אותו על הידיים. מצד אחד הוא תלוי בך, מצד שני אתה תלוי בו, והמרחק בין שני דברים האלה הוא מאוד גדול. והבורא מבלבל אותך ב-100%, מבלבל ממש. אתה לא מרגיש כמה שאתה מתחיל לשחק עימו, ובא לך היצר הרע, ואתה מאחר קצת וזה כך וכך, אתה מרגיש שהוא תלוי בך. זה לא פשוט.

תלמיד: אבל זה אפשרי להפוך את זה לרוחני?

מאוד קשה אבל צריך.

תלמיד: כמו שאמרת, כשאני עובד עם חבר, אני רוצה לנצל את הזמן שאני נמצא איתו 20 שעות ביחד גם לרוחניות, ולא לחכות לשיעור בוקר או לאיזו פעולה חברתית.

תקראו בזמן העבודה מאמר, קצת משהו.

תלמיד: אני מדבר על היחסים.

אתם עובדים בזה על היחסים.

תלמיד: זאת אומרת, כן להשתדל בכל זאת.

בשביל מה אני יושב עם הקבוצה שלי חמש דקות, שלוש שעות, עוד חמש דקות, בשביל מה? כדי לשפר את היחס אליהם, להרגיש אותם כהכי קרובים. באותה מידה אני מתייחס לבורא, איזה עוד אפשרות יש לי לבדוק. ואם אני לא יכול, אני מגלה שגיליתי את החורבן.

שאלה: אני יכול להבין את המצבים האלה שקורים בין חברים ואת העבודה שצריך לעשות. איזה יחס אני צריך לפתח מול מכות שאני מקבל, למה שאנחנו קוראים "הכרחיות"?

לעשות הכול לפי השעון, לפי הזמנים, לפי מה שבעל הבית דורש ולהסתפק בהכרחיות.

תלמיד: ואם הבורא פוגע בהכרחיות הזאת, איך אני אמור להתייחס לזה?

אין לך מה לעשות. אבל השאלה האם זה באמת כך. כמו שהיה אצלם בימי הצנע, איך שרב"ש סיפר לי, זה היה נורא.

תלמיד: מה זה הביטול הזה, שאני אמור להתבטל בפני המכות האלה שאני מקבל?

שאתה מקבל אותן אתה עושה הכול מה שיש, אתה עושה את כל הדברים שאתה חייב לעשות ואחרי זה מה שיש יש. אתה רואה, רב"ש נסע לעבוד בכביש ירושלים חברון לשבוע ימים, חזר רק לשבת הביתה. אלו היו החיים, זהו, ובצורה כזאת חיו. ילדים שהיו מבקשים אולי יש משהו לאכול בבית, לא היה בבית מה לאכול, כלום. אתה מבין מה זה כלום, זה שום דבר. זה לא איזה לחם איזה משהו, אין. אין מה לשים בפה. היו כאלה דברים.

אחר כך הערבים ברחו מיפו, אז הם עברו ליפו וקיבלו שם בית. אם אתה כבר מדבר על הכרחיות, הם חיו בצורה שהיא פחות מהכרחיות, והם לא חיפשו עבודות, לא.

כך רב"ש היה כל החיים, חוץ מאשר בשנים האחרונות, בזמן קום המדינה, שאז כבר התחיל לעבוד במס הכנסה, אבל לפני זה היה הוא אומר "החודש אני כתבתי מזוזות, שיהיה אפשר למכור", "החודש אחרי אני עבדתי בסנדלרות", "בעוד חודש עבדתי בבניין", עם ברנדויין כי הם היו חברים. זה לא ברנדויין שנפטר לא מזמן, אלא אבא שלו שהיה רב של ההסתדרות. הם היו חברים בהבדל של 3 שנים נדמה לי, אז הם היו עובדים בבניין.

כולם אז עבדו, לא היו כוללים וכל הדברים האלה אתה יודע. בירושלים היו כמה כאלו שהיו מחזיקים אותם מחו"ל, לכן לירושלמים יש להם סגנון חיים כזה, כי החזיקו אותם כבר מאות שנים בצורה כזאת. אבל ביתר המקומות לא היה דבר כזה, כולם היו עובדים. והיו חיים בצורה מאוד מאוד צנועה.

סיפרו על החתונה של רב"ש, איזו חתונה הייתה. התאספו אנשים בחצר, במאה שערים, החזיקו את החופה שעשו להם, ואחר כך עשו "לחיים" מי שהיה תחת החופה ולאחרים חילקו כוס תה ועוגה. עוגה פשוטה ביותר ואם אתה היית רוצה עוד היו אומרים "לא, אתה קיבלת זהו", זאת החתונה.

תלמיד: אני יכול להבין את המצבים האלה שבן אדם נכנס אליהם. אני שואל יותר על היחס.

אתה יכול להגיד "צרת רבים חצי נחמה", כי היו המון כאלו. אבל בכל זאת אתה רואה.

תלמיד: אני שואל יותר על היחס שבן אדם צריך לפתח כלפי מצבים כאלה. זאת אומרת, איזה יחס לתת כלפי הבורא שהוא עכשיו מעביר אותי כל מיני מצבים כאלה ואחרים. לאו דווקא כסף.

הכנעה.

תלמיד: מה זה ההכנעה הזאת?

הכנעה שאתה מסכים לקבל כל דבר שהוא אומר לעשות, מה שהוא שולח לך. ואתה מקבל את זה וממשיך לבצע מה שצריך, ללמוד ולעבוד זהו.

שאלה: זה כמו הגלים האלה שעוברים מעליי ואני צריך להוריד את הראש?

אבל לא שאתה מפסיק לפעול.

תלמיד: לא, לא מפסיק.

זהו.

שאלה: אני שואל על הדדיות בעשירייה, בין תשעת חברים לאחד. אם יש בעשירייה חבר שהעשירייה רואה שהוא כל יום שובר את הלב שלו בשביל להיכנס להיות ביחד. ורואים שהוא ממש נשבר, יומיום.

ממה נשבר, רוצה להתאחד עם כולם ולא יכול?

תלמיד: כן. אבל רואים עליו שהוא עושה כל מה שהוא יכול לעשות והבורא פשוט שם את היד עליו ולא נותן לו להיכנס לביחד. ככה רואים תשעת החברים. איך החברים יכולים להיות החברים הכי טובים, הכי תומכים בדרך, בצורה יעילה ומטרתית לאותו חבר.

לעזור לו בכמה שאפשר, אם אני מבין את המקרה נכון. אנחנו לא שופטים את האדם לפי התוצאות אלא לפי המעשים. אם הוא השקיע, זהו.

תלמיד: מה זה נקרא שתשעת החברים עוזרים לו כמה שאפשר? בפועל, בעולם הזה מה הם עושים?

מקבלים את העבודה הזאת שלו כאילו היא מושלמת.

תלמיד: איפה אני החבר שלו בזה? איך אני מביע את עצמי, איך תשעה חברים מיישמים את הערבות כלפי החבר הזה?

הוא משתתף בכול, הוא משתדל?

תלמיד: משתדל.

אז מה זאת אומרת שלא יוצא לו, שהוא בכל זאת מתפרץ, מה קורה, איפה אתם אומרים שהוא לא מצליח? אני לא מבין את הציור הזה.

תלמיד: נניח שצריך לעשות מפגש עשירייה. ותשעת החברים הגיעו למפגש והחבר הספציפי הזה הוא נשבר על זה שהוא לא הגיע למפגש. הוא עשה כול מה שביכולתו וזה ברור לעשירייה שהבורא עוצר אותו מלהיכנס למפגש. זה לא קשור אליו, הוא נשבר לגמרי, הוא בוכה הוא מתחנן והוא לא מצליח להגיע למפגש. איך העשירייה מביעה את הערבות כלפיו?

נראה שאתם עשרה מבולבלים. אני לא רואה את זה אחרת, פילוסופים, פסיכולוגים מבולבלים, אני לא מבין את זה. פעם אחת זה קורה, פעם שנייה, אם זה כל הזמן, זה מקרה קליני. נראה לי שאתם עשיריית חוקרים, משהו. "הבורא שם לו יד", "שם לו רגל", אני לא מקבל דבר כזה.

אני שוב חוזר ואומר, מי שרוצה להצליח העיקר זה להצליח בלכבד את הזמנים, זה דבר אחד. דבר שני, לכבד את המילוי בתוך הזמנים. הדבר השלישי זה לכבד את הכוונה שבזמנים ובמילוי הזמנים, להרכיב על זה את הכוונה הנכונה. ויש עוד, אבל קודם כל זה הזמן, למלא את הזמנים חוץ מ"אנוס פטור", אבל אם הוא לא אנוס, זהו.

יש לך איזו בעיה? לך לרופא ותביא ממנו פתק, או שתביא פתק מהמשטרה שאתמול תפסו אותך, או לפחות פתק מאשתך שהיא לא נתנה לך לצאת. אבל לא יכול להיות שאדם לא בא והוא מרגיש את עצמו חופשי כלפי החברה. אתם כאן לא יכולים לעשות את זה. אני לא מדבר על הקבוצות שאנחנו רואים אותם עכשיו על המסכים מאירופה אמריקה ישראל והקבוצות הווירטואליות. זאת אומרת אני לא מדבר עליהם, למרות שהם צריכים גם לקבוע במשהו, אבל כאן הקבוצה הזאת, אין דבר כזה שאדם רשום והוא לא מגיע. אנחנו צריכים לדאוג, כי אחרת הם לא יתקדמו. העבודה הזאת זה צבא.

שאלה: חבר שלא אנוס פטור ולא מתחבר לזום, צריך לתת דין וחשבון לעשירייה?

אם הוא חבר אז כן, יכול להיות שהוא לא חבר ואתם הסכמתם שהוא מגיע ומצטרף מתי שבא לו והוא לא מפריע לכם בזה כי הוא נע ונד, אז זה משהו אחר. אבל אם הוא חבר אז הוא תמיד במקום.

תלמיד: אם הוא חבר אז גם העשירייה צריכה לדרוש ממנו, זה הדדי?

כן, ודאי. את זה אתם צריכים לקבוע. אבל שוב, שהוא ידע שאחרת גם מתייחסים אליו בהתאם לזה. איך? יש תלמידים שבאים לפעמים ובהתאם לזה אני מתייחס אליהם, אני אולי לא מראה את זה, אבל כך אני מתייחס. יש הבדל, אני לא רוצה להצביע על אנשים כאלה.

תלמיד: אנחנו בעשירייה כמו משפחה ויש אווירה חמה, ואפילו מי שמגיע פעם בשבוע אני לא מפגין כלפיו זלזול. מבחינתי הוא שווה.

שווה, למה? גם אם הוא לא בא?

תלמיד: הוא בחר להיות מצטרף. הוא מגיע פעם בשבוע, אז אני נותן לו יחס שווה כשאני יושב איתו.

אז אתם סיכמתם איתו שהוא מגיע פעם בשבוע ואתם מקבלים אותו ככה, מצטרף אליכם, בסדר, אני מבין את זה. אבל שלא ישלה את עצמו שהוא מתקדם כמו שאתם. כי יכול להיות, ואני שומע את זה לפעמים מאנשים, כאילו יש טענה שמכוונת אליי, מה קורה לי? למה לא, ולמה כן. אז קודם כל שהוא ידע, אם הוא לא ימלא את הזמנים אז לא מדברים עימו. לא מדברים. הוא חייב לתת את הזמנים האלה של שלוש שעות ולהיות או בלימוד או בתורנות. זה לא אני קבעתי.

תלמיד: אם יש חברים ששומרים על הזמנים בקפדנות, ונגיד שיש כאלה בתוך העשירייה שפחות מקפידים ופתאום הם "מתאדים" בשעה האחרונה של השיעור, האם צריך להיות לי יחס שונה אליהם או לא להתעסק בזה?

יחס שונה, אתה בזה עוזר להם. זה זמן הלימוד וזמן הקבוצה ומפגש הקבוצה, כי בכל זאת נמצאים יחד, וזמן הסדנה, שלוש השעות האלה זה כל מה שיש לכם בחיים. איך להתייחס לזה אחרת?

תלמיד: אני יוצא מנקודת הנחה שסביר להניח אנוס פטור, וכולי. אני לא מתחיל לחקור כל אחד עכשיו.

אבל למה אתם לא עוזרים לו להתגבר על כל הדברים האלה? מה זה באמת "אנוס"? מאיפה אתה יודע שהוא אנוס או לא? אתם צריכים להביא אותו למצב שאין ברירה, שבכל מקרה הוא מגיע, ואז באמת אם הוא לא יכול אז הוא אנוס. שוכב עם ארבעים מעלות חום בבית ולא יכול לקום.

שאלה: לגבי אנוס פטור. אני לדוגמה יודע שיש ארבע פעמים בשבוע שאני בטוח לא יכול להתחבר לשיחה בזום.

לגבי שיחה בזום אני לא יודע, זה משהו אחר. זום זה בזמן העבודה שלנו ולכן זה לא יכול להיות. לדוגמה יש לי צילומים תמיד באחת עשרה, ואני לא יכול להתקשר.

תלמיד: השאלה היא אם אני צריך בכל זאת להשלים את זה איכשהו?

זה לא לעכשיו, אנחנו לא מדברים על הזמנים האלו, לא, לגבי ארבע הפעמים האלו ביום או כמה שזה תסתדרו ביניכם, זה אתם קבעתם. אני לא קובע את זה, למרות שאני מכבד את זה, זה יפה, זה טוב. אתה לא אחראי איפה אתה נמצא במשך היום. אם אתה נמצא בבית ויש לך בחירה לראות כדורגל ולא להתקשר לזום זה משהו אחר. אבל אם אתה נמצא בעבודה, וזמן העבודה הוא לא שלך אלא של בעל הבית, אז זה משהו אחר.

שאלה: אז אותו הדבר לגבי השיעור. קמתי הבוקר חולה ולא יכולתי להגיע לשיעור, הקאתי בלילה, גם רציתי להתחבר ולא הצלחתי לשמוע, האם זה נקרא שאני אנוס? האם אני פטור או שאני חייב אחר כך להשתדל להשלים את השיעור?

לא יודע, רב"ש היה אומר, ואם הבית היה נשרף?

תלמיד: לא יודע, לא הייתי יכול.

הוא כותב על זה.

תלמיד: באמת שלא יכולתי להגיע היום.

אנחנו מבינים את החולשה שלך. תראה מה שרב"ש כותב במאמר, אבל אם מגיעים אליך, הוא לא לוקח את הדוגמה הזו סתם במקרה, ואומרים לך שהבית נשרף ועוד מעט האש מגיעה עד המיטה שלך, אז אתה אומר, "זהו, יופי עוד מעט יהיה לי חם"? הם נותנים דוגמאות מהחיים, שלא יכול להיות שאתה תעצור.

רב"ש היה הולך בירושלים מקצה לקצה ליד גבעת שאול, ובדרך היו זאבים וערבים בלילה, לא בערב אלא בלילה, מה לא היה שם. ובעל הסולם היה מתחיל ללמוד ב-12 בלילה, בחצות. חצות יחסיות, זה לא כמו בשעון, אלא באמצע הלילה זה נקרא "חצות", כל פעם זה משתנה. וכך רב"ש הלך, וכל לילה זו הייתה הליכה לא נעימה. אני לא יודע, צריכים לסדר את הזמנים כך שסביב שיעור הבוקר הכול מסתובב.

אצל רב"ש זה היה מאוד בקפדנות. אם הוא יודע שיש לו שיעור, "אתה תעיר אותי בעוד שעה" והולך לישון. וזה יכול להיות שהוא מסתובב לקיר וכאילו ישן. אבל לא ישן, לפעמים קצת יותר נרדם או קצת פחות, אבל לא ממש ישן. אבל אם בעוד שעה יש לו שיעור, אז ככה זה, זאת אומרת הכול לקראת זה. אני אומר לכם, למדתי את זה ממנו, אני לא יכול להגיע לשיעור אם אני לא מרגיש שאני יכול לתת כל מה שאפשר. תבוא אלי בזמן אחר ואתה תראה אותי לא בצורה כזאת כמו שעכשיו. אלא לא מתוח, אין כוח, משהו כואב, משהו רדום. אבל שיעור חייבים, זה פשוט חשיבות שצריכים לעבוד על זה.

קריין: רב"ש - א' "עשה לך רב וקנה לך חבר" א'.

"למשל, אדם עייף מאוד, והלך לישון בלילה, נגיד בשעה אחת עשרה. ומעוררים אותו בשעה שלוש. בטח שיגיד, שאין לו כח לקום ללמוד, משום שהוא עייף ביותר. ואם עוד מרגיש בעצמו קצת חולשה, או שמרגיש שיש לו קצת חום," מרגיש קצת צמרמורת. "בודאי אין כוחות בהגוף לקום בשעה הקבועה, שהוא רגיל לקום.

ואם אדם, שהוא עייף מאוד, ומרגיש שהוא חולה, והוא הלך לישון בשעה שתים עשרה בלילה, ובשעה אחת מעוררים אותו, ואומרים לו, שיש שריפה בחצר, ועוד מעט האש יכנס לתוך החדר שלך, מהר תקום, ותמורת היגיעה שאתה נותן עכשיו תקבל החיים שלך. אז הוא לא יגיד תירוצים, שאין לו כח, ואין לו מוח, והוא קצת חולה. אלא אפילו שהוא חולה ממש, הוא יתן את כל היגיעה בכדי לקבל החיים שלו. וודאי שהוא מטעם שישיג דבר חשוב, יש כוחות בגוף לעשות מה שביכולתו, כדי להשיג את מבוקשו."

תכין לו"ז לשנה שלמה קדימה, ואת השעות שאתה חייב להיות כאן בשיעור, כולל זמן הליכה, כולל עוד כל מיני דברים, תציין באדום. וכמה שאתה צריך לפני זה לישון, גם תציין באדום שיהיה לך בטוח, ואז ביתר השעות תעשה מה שאתה צריך. אבל זה פשוט מחוק מהחיים הגשמיים, זה שייך לרוחניות.

עכשיו צריכים לסדר באמת בהתאם לזה, אם אתם גומרים את כל מיני החוגים שלכם, קבוצות אני לא יודע, צריך לעשות תחלופה, שזה יהיה פעם בשבוע, פעמיים בשבוע, לא יותר, ואחר כך שיהיה זמן לנוח. יכול להיות שאחרי השיעור נגמר, יש לכם עוד חצי שעה זמן לישון ואתם שורפים אותו בכל מיני דברים, צריך לדקדק.

שאלה: אמרת, והרבה אנשים שמעו את השיחה, שחסרות לנו שעות לימוד. שחוץ משלוש שעות הבוקר, חסרות לנו עוד חמש, שש שעות במשך היום.

אני אמרתי עוד חמש, שש שעות? מתי, למי? אני לא יודע מה אמרתי בהקשר לזה. אבל הייתי מוסיף את השעה וחצי שאנחנו לומדים בערב, אם היינו יכולים. נחזור שוב ל"זוהר", נלמד את ה"הקדמה לספר הזוהר" אחרי תיקוני הזוהר. ויחד עם זה נעבור תלע"ס, עכשיו נכנסנו לחלק ד', לאט לאט, אבל לא נורא, תוך שנה, שנתיים נסיים את תע"ס בערבים. זה כאילו כלום, אבל כל יום זה שלושה, ארבעה דפים. מי שמסוגל, כן, מי שחלש, "חי בהם ולא ימות בהם", זה ברור.

שאלה: אפשר לשאול על מילוי הזמנים?

זה כל אחד בעל הבית, אני לא יכול להגיד.

תלמיד: יש לי הרבה דוגמאות של חברים שמאוד מקפידים ודייקנים מאוד על הזמן שלהם ומגיעים לכל מפגש. יחד עם זאת אני שמעתי אותך בבוקר מדבר, שמשהו חסר אצלנו בדרישה, בבקשה.

זה משהו אחר, זה ודאי. בזה שאני מגיע לכאן כמו חיל וממלא את השעות האלה כמו בצבא, בזה לא נגמר שום דבר. איפה היגיעה האיכותית? זו רק יגיעה כמותית. יגיעה איכותית תלויה בכמה שאני בוער בזמן הלימוד, כמה שאני דורש. מה בדיוק אני דורש, זה כבר בפנים, אבל זה אחרי שאני נמצא בשעות האלה.

שאלה: לגבי שיעורים משותפים עם נשים. בזמן האחרון אתה מעלה כל הזמן את החשיבות של הנשים גם בקבוצה, גם בהתקדמות.

מאיפה מגיעות השאלות בזמן האחרון? מה עשיתי? איפה חטאתי? אני לא מבין. פרשת השבוע זה משהו אחר. יש לנו שיעור אחד משותף עם נשים שזה שיעור של "פרשת השבוע", ביום שישי בצהריים לפני שבת. זה לא שיעור, זו מין שיחה ויש כאלה, כך זה מקובל, שלפני שבת מספרים מה כתוב על השבת בפרשת השבוע.

כל התורה מחולקת ל-52 פרשיות, ובכל שבוע בשבת קוראים את החלק הזה מהתורה, זה נקראת "פרשה" חלק מהתורה לשבוע ימים, ועוד שבוע ועוד שבוע, ככה משך שנה אנחנו גומרים לקרוא את התורה. ועוד מעט אחרי חגי תשרי, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, אחרי סוכות היום האחרון נקרא "שמחת תורה" אז אנחנו גומרים את התורה לקרוא, ומתחילים שוב.

לכן פעם בשבוע יש לנו שיעור, אני מעוניין שזה יקרה מפני שאנחנו קושרים את התורה לעבודה שלנו, לרוחניות, לכל מיני דברים, אבל את השיחה הזאת יכולים לשבת ולשמוע גם גברים וגם נשים. כמו שאצלכם יושבים עכשיו ארבעה גברים ואחריהם יושבות שש נשים, וזה בסדר. כך אצלנו נשים וגברים יושבים, אבל אצלנו זה נהוג רק בשיעור פרשת השבוע. חוץ מזה כל השיעורים האחרים אנחנו יושבים בלי נשים. אבל זה לא שייך לכם, אתם תעשו מה שאתם חושבים, אני לא מתנגד.

אצלנו זה כך, מפני שאנחנו חיים בישראל, יש כאן חוקים אחרים, כך אנשים כאן מתייחסים ללימוד הזוהר, ללימוד קבלה שזה רק לגברים ולא לנשים, יש פה כל מיני דעות קדומות שזה היה פעם כך. אבל לי אין שום התנגדות לזה שאתם יושבים חלק גברים וחלק נשים ושנשים גם לומדות. אצלנו זה רק פעם בשבוע.

שאלה: הייתי רוצה לחלוק מהניסיון שלנו אם אפשר. אצלנו תורנות רמח"ל אורגנה מסביב לשעון בין העשיריות עזרה לחיבור. קודם כל בתוך העשירייה עצמה, חוץ מזה בחיבור עם עשיריות אחרות, במקרה שלנו זו קבוצת בלטיה. אנחנו מתכוננים לזה. 20 דקות הש"ץ והגבאי מהעשירייה שלנו ומהעשירייה שלהם, מכינים את התוכן ומעבירים את המפגש. זה מאוד ארגן את העשירייה שלנו וגם את עשיריית בלטיה. יש זום שבו מעבירים את המפגשים האלה באופן קבוע ויש לנו עשירייה שמעבירה את זה לפנינו ועשירייה שמעבירה אחרינו.

לגבי העשיריות בישראל שרשומות, הן לא יוצאות בזמן, אנחנו התקשרנו אמרו שהזמן לא נוח לנו, יש מפגש ב-11:30 וזה עובר בצורה אחרת לגמרי. למה לא לעשות את זה ביחד, ואיך אפשר לבנות את זה ככה שבמשך כל היממה התורנות הזאת לא תיפסק?

אני לא יודע. קודם כל אני לא אחראי ואני לא טיפלתי אף פעם בתורנות רמח"ל, זו המצאה שלכם, תנסו לראות אם זה אפשרי או אי בלתי אפשרי. אני לא יכול לתת חשיבות לעוד ועוד משימות שכל אחד חושב שהוא יכול להפיל על כולם, אני לא עושה את זה.

אני יודע רק דבר אחד, שיעור בוקר ואחר כך שיעור אחר הצהריים, זהו. אבל שיעור בוקר זה ממש אפילו אם האדם הולך למות, אבל שימות כאן ולא בבית. זהו. אבל כל יתר הזמנים אל תבקשו שאני אעבוד בשבילכם, אני לא קובע. אני מאוד מאוד נזהר מלהפיל על הקהל כל מיני כאלו מטלות, כן? אני לא חושב שזה אפשר לעשות סתם ככה ועוד ללחוץ על כולם, למה הם לא מתאספים וכן הלאה. אני לא יכול את זה לעשות.

אתם יכולים להזמין את כולם, כולם בטח יודעים, מי שמצטרף כן, מי שלא מצטרף לא, אבל ללחוץ על זה, אני לא יכול. אני גם לא חושב שזה עד כדי כך הכרחי. האנשים האלה נמצאים בשיעור בוקר איתנו או לא? זה מה שאני רוצה לשאול.

ואם הם לא נמצאים אז אולי רוצים לקבוע שיעור בוקר מוקלט, אז זה לא שייך לתורנות רמח"ל. אני דואג לשיעור האם כולם נמצאים בשיעור או בזמן שאנחנו או אחר כך. וכל מיני דברים שאתם מוסיפים, אני חושב שזה מגיע על חשבון השיעור בסופו של דבר ועם זה אני לגמרי לא מסכים. אני רואה בזה איזה מין אגו יכול להיות שלכם שאתם כך רוצים לקבוע. לכן אני אומר, תדאגו לשיעור, שיעור בוקר שכולם יהיו או לפחות מוקלט באיזו שעה אחרת ושאתם צופים יחד, זה משהו. אין יותר חשוב בעיניי.

(סוף השיעור)